מושבת אמנים בקז'ימייז' דולני שבמחוז לובלין

חוברת 42 שנת 2006 עמוד 30-28

מאמצע המאה ה-19 ואילך קמו באירופה מושבות אמנים.
הרעיון שהִנחה את האמנים היה לצייר את הנוף בחוץ, ולא בתוך הסטודיו.
הראשונים שיצאו אל הטבע היו ציירי אסכולת ברביזון. הללו יצאו מפריז כדי לצייר ביער פונטנבלו – מצוידים בכיסא ציירים, קופסת צבעים ושמשייה.
אמנים רבים עברו להתגורר בכפר בימי הקיץ, וחלקם המשיכו לגור שם בקביעות. כך התגבשו בארצות אירופה מושבות אמנים קבועות.
בפולין התפתחה מושבת אמנים בעיירה קז'ימייז' דולני שבמחוז לובלין.
נהר הוויסלה שליד העיירה רחב מאוד מאוד, ועל גדותיו יש עצי ערבה הטובלים ענפיהם במים. ממעלה הגבעה ניבט מבצר עתיק. בתים ציוריים מקיפים את כיכר השוק האליפטית ואת הבאר שבמרכזה. לכן אין פלא שהעיירה היפה הזאת משכה אליה קייטנים, תיירים ואמנים.
הצייר הפולני ולדיסלב סלווינסקי, יליד לובלין, למד אמנות בפריז. הוא היה תלמידו וידידו של הצייר פול גוגן והשתתף יחד אִתו בקבוצה אשר ייסדה ב-1886 את מושבת האמנים שבפונט אוון. ב-1909 ארגן סלווינסקי בקז'ימייז' את האירוע הראשון של ציור בחוץ.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החיה פרופסור טדאוש פרושקובסקי מבית הספר לאמנויות יפות שבוורשה את המסורת של ציור בחוץ. בכל קיץ היה מגיע לעיירה יחד עם קבוצה גדולה של אמנים פולנים ויהודים.
כיום מוצגת במוזיאון צליובסקה תערוכת קבע של אמנים שציירו את נופי קז'ימייז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התערוכה גדולה ומקיפה.
מכיוון שאנחנו מתייחסים לפן היהודי של התערוכה, כדאי להפנות את תשומת הלב לאמן פולני שהתרשם מאוד מההווי המיוחד של הקהילה היהודית הגדולה שבקז'ימייז'. סטניסלב צ'ייקובסקי צייר את האורות השלווים של ערב שבת בחלונות בתי היהודים וידע לתאר את האווירה המיוחדת של ראש השנה – "תשליך" על גדות נהר הוויסלה.

 במושבת האמנים רב היה חלקם של אמנים יהודים. במוזיאון מוצגות עבודותיהם של שמואל פינקלשטיין (1890–1942), נתן שפיגל (1902–1942), פליקס פרידמן (1897–1942), אדולף ברמן (1876–1942) ועוד.
שנות הלידה שלהם שונות. שנת המוות זהה אצל כולם.
את חוגי האמנות בלובלין מייצגים בתערוכה הנריק לוונשטדט ושמחה טרכטר. שניהם היו חניכי האסכולה הפריזאית.

Celejowska House, 11/13 Senatorska st. Kazimierz Dolny

www.muzeumnadwislanskie.pl

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות:

Waldemar Odorowski, "Artistic Colony in Kazimierz Dolny", Kamienica Celejowska 2005.

הצייר שמחה טרכטר (1893–1942)

חוברת 42 שנת 2006 עמוד 39-31

שמחה טרכטר נולד ב-1893 בלובלין.

מוצאו היה ממשפחה עירונית אמידה.
אביו, שמעון, היה בעליהם של עסק למכירה סיטונית של אריגים, ושל מספר בניינים בעיר.
מילדותו גילה שמחה טרכטר עניין באמנות הציור – למורת רוחם של הוריו.

בהגיעו לגיל 18 נסע לוורשה ולמד שם ארבע שנים בבית הספר לאמנויות יפות ובסדנה של לנץ (Lentz). לאחר מכן, בשנים 1915–1920, למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות שבקרקוב. בהדרכת מורו, צייר הנופים סטניסלב קמוצקי (Kamocki), יצא טרכטר לעתים קרובות לצייר תחת כיפת השמיים.
ב-1918 הוא שהה חצי שנה בווינה באקדמיה לאמנויות יפות. הוא הביא משם רישומים טובים, בעלי אופי אקדמי, עשויים בעפרונות צבעוניים ובפחם.

אחרי גמר הלימודים בקרקוב חזר ללובלין והשתדל להשיג מהעירייה רישיון לפתיחת סטודיו לציור בבית הוריו. הוא צייר הרבה, היה מקובל בחברה הלובלינאית ומצא קונים למרבית עבודותיו. צריך היה להיות מרוצה, אבל סקרנותו בתחום האמנות לא מצאה מנוח. פריז משכה אותו.

ב-1925 נסע לפריז ונשאר שם ארבע שנים. הוא למד ציור באקדמיה הפרטית רנסון (Ranson) אצל האמן רוז'ה ביסיאר (Roger Bissiere), צייר מודרני ידוע ופדגוג טוב. על חייו בפריז כתב בהתלהבות: "…פריז עיר נפלאה! אני עובד בהצלחה. מדי יומיים אני במוזיאון לובר… אני נהנה מהצלחה אצל מורים וחברים… אני גר רחוק מאוד מהאקדמיה. יום יום אני נוסע במטרו כמעט חצי שעה. אני גר לא הרחק מרובע מונמרטר, בקומה חמישית. יש לי חדר יפה מאוד…"
במכתב אחר כתב: "לא מזמן חגגו כאן את החג הלאומי. כל פריז רקדה ברחובות. מראה נפלא! הצרפתים אוהבים לרקוד הרבה – יותר מכל עם אחר בעולם…
"… אומרים שהגעתי להישגים רבים. ייתכן. אני חש עכשיו יותר חזק מאשר בבית. חבל לי על שש השנים היפות ביותר שהפסדתי. אני מתחיל לחפש דרך משלי. אני מרגיש מה אני רוצה לעשות…"

הצעיר היהודי מלובלין שלמד באקדמיות של ורשה וקרקוב הגיע אל הבירה העולמית של האמנות. הוא היה אחד מאמנים רבים שנמשכו אל העיר הזאת. ביניהם היו ציירים יהודים מארצות מרכז אירופה ומזרחה. הבולטים שבציירים היהודים בפריז של אותה התקופה היו שאגאל, מודיליאני, סוטין.

פריז של אותן השנים הייתה מרכז תרבות עולמי, מקום מפגש מסעיר של גאונים, מוקד לתסיסה אמנותית אדירה – כמעט ללא תחרות בהיסטוריה של האמנות. דומה לה הייתה אולי פירנצה בתקופת הרנסנס. אמנות הנחשבת היום לקאנונית ומוצגת במיטב המוזיאונים בעולם הייתה אז עדיין שנויה במחלוקת. אמנים חדשנים עדיין נאבקו על הכרה באמנותם. עדיין היו נתונים לביקורת. לספק.
על רקע זה נבין את דעותיו של טרכטר על האמנות שהתוודע אליה בפריז.
היה לו שיקול דעת. היו אמנים שהעריך, והיו אמנים שלא קיבל את גישתם האמנותית.
היום איש לא יעז להתווכח עם הפוסט-אימפרסיוניסטים ואן גוך וגוגן, ובוודאי שלא עם פיקסו. אבל טרכטר חלק על הגישה האמנותית שלהם, הטיל ספק בערך עבודתם.

במכתביו הסביר את עמדתו:
"…לדעתי ואן גוך וגוגן אינם ציירים כלל. ציוריהם הם מרבדים נהדרים, אך לא תמונות במובן הפלסטי. מרבד ותמונה פלסטית – אלה שני דברים שונים. אומרים שהם ציירים המצטיינים בשימוש בצבעים. אם הם ציירו ישר מהשפופרת מבלי לערבב צבעים על הפלטה – האם הם ציירים אמני צבע? ילדים יודעים אותו דבר, בהבדל אחד: להם היה טעם מיוחד בהרכבת הצבעים. היכן אצלם שמש? אוויר? אור? אין זו אלא אמנות שימושית, מרבד, שמן…"
"… האמן האמיתי הוא זה שיודע לערבב צבעים על הפלטה. לכל אמן גדול יש צבע אישי משלו. לפי הצבע אפשר להכיר את נשמת האמן.
"…אינני סובל את פיקסו. ראיתי אחדות מעבודותיו – אידיוט מושלם…"
את סזאן העריך מאוד:
"… אני מחשיב את סזאן כגדול הציירים של המאה שלנו. באופן מעולה הוא מצייר אור, שמש, מים, אוויר. הוא אמן המצטיין בשימוש בצבעים. ציורו נפלא! מתנגדיו אומרים שלא ידע לצייר, אך הם טועים. הוא מצייר לפי הקצב הפנימי שלו. המשובחות שבעבודותיו הן ציורי טבע דומם – יצירות מושלמות…"

בתקופת שהותו בצרפת נסע מפעם לפעם אל מחוץ לעיר. הוא שהה חודש ימים בפונטנבלו וצייר שם. בסוף 1927 עזב את פריז החשוכה והקרה ונסע בעקבות אמנים רבים אחרים לדרום צרפת. בכפר האמנים סן פול דה ואנס שבין ניס לקאן שהה מספר חודשים. סן פול דה ואנס היא עיירה ציורית מוקפת חומה מימי הביניים. בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בה האמנים פול סיניאק, מודיליאני, בונאר, סוטין ועוד. אופי הציור של טרכטר השתנה, כמו גם טעמו האמנותי. במכתב מ-1929 הוא שיבח את האמנים שרל דופרן וחיים סוטין.

ביוני 1929 חזר שמחה טרכטר ללובלין. הוא פתח סטודיו לציור בבית הוריו.
מאז שובו מפריז לקח טרכטר חלק פעיל בחיי האמנות בפולין.
ב-1930 הציג תערוכת יחיד גדולה בחברה היהודית להפצת אמנויות יפות שבוורשה. בתערוכה הוצגו 35 עבודות שכללו ציורי נוף, טבע דומם, פורטרטים ועירום.
הוא השתתף בקביעות בתערוכות שנתיות של המכון לעידוד האמנות שבוורשה מ-1930 עד 1938.
הוא ייצג את לובלין לא רק בוורשה, אלא גם בקרקוב ובלודז'. טרכטר השתתף בתערוכות של חברת ידידי קזימייז' דולני בשנים 1932–1934.
הוא היה חבר באגודת הציירים של ורשה, בחברה היהודית להפצת אמנויות יפות, ומ-1932 ואילך היה חבר באגודת הידידים של טדאוש מקובסקי בפריז.

אלכסנדר גרינפלד, בן משפחתו של שמחה טרכטר, זוכר אותו מצויין:
"שמחה טרכטר היה בן-דוד של אמי. אביו וסבי היו אחים. היינו מבקרים בדירת אביו אשר הייתה בבית האחרון ברחוב קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה וחלונותיה פנו אל הגן הסאסקי.
הוא היה נשוי להדסה וייס. לפי הזכור לי, נולד להם תינוק לפני פרוץ המלחמה.
בבית סבי הייתה תלויה על הקיר תמונת נוף שצייר שמחה.
בשנת 1932 עזבו השכנים שלנו את דירתם וביקשו מאבי לנהל אותה. אבי השכיר אחד מחדרי הדירה לשמחה, והוא הפך חדר זה לאטלייה שלו. היה בא לצייר שם בערך כשנה. אני זוכר אותו היטב. הוא היה אדם מרשים. גובהו מעט מעל בינוני. מבנה גופו חסון. היה הולך זקוף בראש מורם. שער ראשו היה בהיר מאד (לבקן) ומסורק בקפידה.
היה לבוש היטב, אך לא נהג לחבוש כובע.
לא הרבה בדיבורים."

טרכטר האמן התפתח והשתנה במשך השנים.
לעבודותיו המוקדמות, בעיקר רישומי פחם, היו תכונות אקדמיות ברורות. בעבודות בוגרות יותר הוא צייר את אדריכלות לובלין העתיקה. דמותו האמנותית התגבשה בפריז במפגש מעמיק עם האמנות הצרפתית. הוא היה אמן הצורה ואמן הצבע – מתכנן בשלמות את מבנה התמונה ואת הצבעוניות שלה.
הנושאים המרכזיים בעבודתו היו נוף וטבע דומם.
הוא היה אחד מנציגי האסכולה הפריזאית (Ecole de Paris) בפולין.
אנסה לתאר אחדות מתמונותיו:

נוף קזימייז' (1930. מוזיאון קזימייז')
בחזית התמונה מימין ומשמאל יש שתי קבוצות עצים דקי גזע, גבוהי צמרות ירוקות. ענפיהם עמוסי העלים מטילים צללים ארוכים וקרירים על האדמה. הרחק מאחוריהם יש חורש ושמי קיץ תכולים-כחולים. יש רטט בשמיים, באוויר, בעלים. יש בציור תנועה הנוצרת מנגיעות מכחול מהירות. הצבעוניות מעודנת ועשירה מאוד. ובדיוק במרכז התמונה, בחלל שנפתח מאחורי לשתי קבוצות העצים הגבוהים, נחשף במפתיע גג מעוין קטן בצבע אדום – חם וחי במלוא יפעתו.

נוף (1930. מוזיאון לובלין)
צבעוניות חומה-אפורה, אבל כלל לא עצובה. זו צבעוניות שקטה, עדינה ועשירה. אולי מהורהרת.
שביל אדמה בוצית מתעקל בין בתים כפריים נמוכים משופעי גגות. גדרות עץ נמוכות לאורך קירות הבתים. עשבי בר דשנים רעננים נראים בצִדי הדרך, במקום שגלגלי העגלות לא עברו שם. בקדמת התמונה מצד שמאל יש עץ מוריק המפתל ענפיו כלפי מעלה, וכהד עונים לו מחצר אחורית בצד ימין ענפי עץ אחר, עירומים עדיין.
כנראה זהו נוף של אביב.

כפר בדרום צרפת (1928)
כל בתי הכפר החומים חוברים יחדיו לגוש אחד, כמו פסל קוביסטי מונומנטלי המתנשא גבוה מעל למטעים הנמוכים עגולי הצמרות הירוקות שמסביבו. שורות המטעים האלכסוניות והבתים הבודדים שמחוץ לכפר מכוונים את עין המתבונן אל הגוש האדיר. באמצעות שיפועי הגגות מובל המבט של הצופה מעלה-מעלה אל מרומי המגדל שבמרכז הכפר.

טבע דומם עם דגים
תרגיל בעיגולים. הסל עגול. בתוכו אגסים עגולים. מן הסל משתפכות עגבניות עגולות, ודגים מחליקים ממנו על השולחן. אפילו הסכין החדה שבצד איננה ישרה. גם היא מתעגלת בתנועה הדומה לתנועת הדגים.

העבודה האחרונה
העבודה האחרונה לא שרדה.
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר שמחה טרכטר יחד עם משפחתו לוורשה.
בתקופת הכיבוש הנאצי שהה בגטו ורשה.
בתקופת המשלוחים מהגטו נכנס כחבר לקואופרטיב אמנים ברחוב מילנא 9א'. הוא קיווה שתעודת העבודה תגן עליו מפני הגירוש. בקואופרטיב ייצרו אבני השחזה ואבקה לניקוי מתכות.
גם בגטו המשיך שמחה לצייר.
יחד עם האמנים היהודים פליקס פוטרמן ופליקס פרידמן (יושב-ראש אגודת האמנים היהודים בפולין) צייר שמחה טרכטר באולם קבלת הפנים של הקהילה היהודית ציור קיר ענק –

היצירה האחרונה – איוב.
איך נראה איוב של שמחה טרכטר?
כנראה שלעולם לא נדע.
בלילה שבין 26 ל-27 באוגוסט 1942 שוּלח למחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם אמנים אחרים, חברי הקואופרטיב.
גטו ורשה חרב כליל.

בעל העיזבון ידידו הפולני ו. זיולקובסקי סיפר כי בראשית המלחמה הטמין שמחה עבודות שלו במחבוא שנאטם בקיר של אחד הבתים של אביו. איפה הן? האם נמצא אותן אי פעם?
נותרו מעט מאוד מתמונותיו של טרכטר.
העיזבון מרוכז בלובלין ובקזימייז' דולני.
במוזיאון האמנותי-היסטורי שבמצודת לובלין, בזאמק, נמצאות עבודות של 17 ציירים יהודים.
האוסף הגדול ביותר הוא מִשל שמחה טרכטר – 26 עבודות. מתוכן שבע הן תמונות שמן, שלושה אקוורלים, והשאר הם רישומים בפחם, בפסטל, בעפרונות ובטוש.
בדצמבר 1994 נפתחה בזאמק של לובלין תערוכה של אמנים יהודים. בין האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה יש שלושה ציירים אשר נולדו ופעלו בלובלין וזכו להערכה גם מעבר לגבולות עירם ומולדתם – שמחה טרכטר, הנריק לוונשטדט ויהודה רזגור.
עבודות נוספות שלו נמצאות בתערוכת קבע במוזיאון צליובסקה, לא הרחק מלובלין, בעיירה קזימייז' דולני. עבודות אלה מוצגות לצד עבודות אחרות של אמנים יהודים שהיו בין חברי מושבת האמנים בקזימייז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

המקורות להכנת כתבה זו:

1. הרצאה של רנטה ברטניק (Renata Bartnik) על אודות עבודות של ציירים יהודים הנמצאות באוספים של מוזיאון לובלין.
ההרצאה התפרסמה ב-1996 בספרZydzi Lubelscy בהוצאת Dabar של Teatr NN .
המאמר נכתב בשפה הפולנית ותורגם לעברית על ידי אלכסנדר גרינפלד.
בהרצאתה זו מסתמכת הכותבת בעיקר על חליפת מכתבים בין האמנים היהודים לבין הגרפיקאי והאספן ויקטור זיולקובסקי (Wiktor Ziolkowski) אשר חי בשנים 1893– 1978. ההתכתבות הזאת התגלתה רק לאחרונה.
מורשתו האמנותית של זיולקובסקי הגיעה למוזיאון לובלין. מורשתו הספרותית הגיעה לאוספים מיוחדים של ספריית לופצ'ינסקי (Lopacinski) שבלובלין.

2. Waldemar Odorowski, "Artistic Colony in Kazimierz Dolny", Kamienica Celejowska 2005.

3. Mary S. Costanza, "The Living Witness – Art in the Concentration Camps and Ghettos", The free Press, New York

4. זיכרונותיו של אלכסנדר גרינפלד.

   http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_makowski_tadeusz   טדאוש מקובסקי

http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_czyzewski_tytus    טיטוס צ'יז'בסקי

http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/wy_wy_wyczolkowski_krakow   ויצ'ולקובסקי

"ספולדום", הבית המשותף – רח' פרובוסטבו 19

(חוברת 46 שנת 2010 עמוד 25-20)

הבית המשותף ברח' פרובוסטבו 19 הוקם בשנים 1928–1930.
הוא היה חדשני ויוצא דופן מכל הבחינות.
במה היה ייחודו?

ארכיטקטורה
הבית הזה היה שונה לחלוטין מבתי העץ של הרובע היהודי העתיק.
הבית הזה היה שונה גם מבתי האבן שעמדו ברחובות לובלין: בתים ישנים, כבדים ואפרוריים שכמותם תמצא בכל ערי אירופה, מורשת המאה ה-19.
זה היה בית מודרני, ישר קווים, טובל בירק, ולו חלונות גדולים פתוחים לאוויר ולאור. בהשפעת סגנון הבנייה החדש שהתפתח באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 נבנה הבית בסגנון פונקציונלי, פשוט, ברור ונקי מקישוטים.
בעצם לא היה זה בית בודד. היה זה מכלול של כמה בניינים מחוברים ביניהם – ארבעה בניינים מקבילים, בני ארבע קומות, יוצאים כשלוחות מתוך בנין מרכזי ארוך.
דשאים, גנים ועצים מצלים מילאו את השטחים הפתוחים שבין הבניינים.

בעלות על הנכס: בית משותף
זה היה בית משותף, כפי שאנו מכירים את המושג הזה בארץ היום: דיירי הבית הם בעלי הדירות, ויש להם זכויות ברכוש המשותף. אבל היה זה מושג חדשני לחלוטין בפולין של אותם הימים.
בבית גרו ארבעים משפחות יהודיות. אפילו השוער היה יהודי: הוא הובא אל הבית המשותף לאחר מאבק עם ארגון השוערים הגויים, כי ליהודים לא הותר לעסוק במלאכה זו לפרנסתם.

הבית כסביבת חיים אוטונומית
הבית לא היה מבנה בלבד. היה בו הרבה יותר מאשר דירות מגורים. הוא שימש במכלול תפקידים, ואלה יצרו תנאים לחיי חברה של דייריו.
בבית המשותף היה מועדון. במועדון היו רדיו (אל תשכחו, היה זה מוצר מותרות נדיר בימים ההם), טלפון (חברים צעירים, אל תזלזלו, אלו שנות השלושים – למי בכלל היה טלפון?) ושולחן פינג פונג. במועדון הדיירים היו מתכנסים, מתווכחים בנושאי פוליטיקה או שומעים הרצאות.
לספולדום היה בית מדרש משלו אשר כלל עזרת נשים. בבית המדרש היה גבאי, ושוער הבית היהודי היה השמש. חזן טוב היה נשכר לימים הנוראים. גם יהודים מרחובות אחרים היו מגיעים אל בית המדרש של הספולדום כדי להשתתף בתפילות.
במגרש הגדול של הספולדום ילדים שיחקו כדורגל – לא רק ילדי הבית, אלא גם ילדים יהודים אחרים שחיפשו מקום בטוח לשחק בו.
אמהות על טפן, גם כאלו שלא היו מדיירות הבית, היו באות לגן של הספולדום לטייל בו בבִטחה. בשבתות ניתן היה לנוח בשקט בגן של הבית המשותף.
בתוך סביבה פולנית עוינת באותה התקופה היה הספולדום אוטונומיה יהודית קטנה. הוא היה יחידה עצמאית שהעניקה אפשרות פיזית לפעילות חברתית משותפת של דיירי הבית.

מה מזכירה לכם צורת החיים בספולדום?
אנו שומעים על אודות אופיו המיוחד של הספולדום ועל אודות צורת החיים המיוחדת בו, וזה מזכיר לנו משהו. זה נשמע מוכר.
למה זה דומה?
תושבי תל-אביב אינם יכולים להימנע מההשוואה למעונות עובדים בתל-אביב.
מעונות עובדים הם סדרת בתי מגורים שנבנו בארץ ישראל, בעיקר בתל-אביב, בשנות השלושים של המאה ה-20. מבחינה אדריכלית הם נבנו בסגנון הבינלאומי.
כמו הספולדום היו מעונות העובדים מכלול של בניינים שנבנו על כמה מגרשים אשר צורפו יחדיו.
כמו בספולדום היו בין הבניינים חצרות רחבות, מגרשי משחקים לילדים, גינות.
במבני המעונות היו מכולת וגן ילדים.
המעונות נועדו לשמש מקום מגורים לאוכלוסייה ייעודית מוגדרת – מגורים לפועלים ולעובדים. גם הספולדום הגדיר את אוכלוסיית היעד שלו ונועד להיות בית ליהודים.

מי ומי בבית המשותף?
היוזמים והמובילים את תהליך הקמת הבית המשותף היו המהנדס הנריק בקר, לייבוש גליבטר ומשה גרדל.
מייסדי הבית ובעלי הדירות בו היוו את האינטליגנציה הלובלינאית במיטבה. הייתה זו האליטה התרבותית והפוליטית של לובלין על כל גווניה. בבית נוצר ריכוז של דמויות בולטות בציבור היהודי הלובלינאי. "סיעור המוחות" אשר נערך במועדון הבית שברחוב פרובוסטבו היה תמצית מרוכזת של הלכי הדעות בלובלין היהודית של אותם הימים.
מעניין כי בבית התגוררו אנשים שהיו בעלי דעות פוליטיות שונות בתכלית. נמצאו ביניהם מנהיגי מפלגות, אנשי כלכלה ואנשי תרבות. הניגודים בדעות לא הפריעו ליחסי הידידות ביניהם. דיירי הבית המשותף, נשותיהם וילדיהם חיו באחווה כמשפחה אחת גדולה.
נזכיר אחדים מן האישים הקשורים בבית המשותף.

המהנדס הנריק בקר
בהתאם לתפיסת עולמו המקצועית והפוליטית היה המהנדס הנריק בקר מיוזמי בתי המגורים המשותפים ליהודים. לאחר הקמת הבית המשותף ברחוב פרובוסטבו מספר 19 הקים בית שני ברחוב ויניאבסקה מספר 6. ב-1936 היה חבר הוועד להקמת בית העם על-שם י"ל פרץ.
הנריק בקר היה ממנהיגי 'פולקס פּארטיי' ( מפלגת העם ) בלובלין.
פולקס פארטיי הייתה מפלגה יהודית אשר השתייכה לתנועה האוטונומיסטית, תנועה שאחד ממקימיה היה ההיסטוריון הידוע שמעון דוּבּנוֹב. הייתה זו מפלגה לא ציונית. הפולקיסטים לא שאפו לעלות לארץ ישראל, אלא שאפו לשמר את הלאומיות היהודית באירופה בדרך של אוטונומיה תרבותית, רוחנית ומשפטית. התנועה האוטונומיסטית פעלה להשגת שוויון זכויות ליהודים בארצות מושבם.
במלחמת השפות בין העברית לאידיש, הפולקיסטים דגלו באידיש. הנריק בקר היה סגן יושב-ראש הנהלת בתי הספר ציש"א (רשת בתי-ספר יהודים סוציאליסטיים ששפת הלימוד בהם הייתה אידיש).
הנריק בקר היה נציג המפלגה בוועד הקהילה היהודית ובמועצת עיריית לובלין.
כשכבשו הנאצים את לובלין, היה לראש היודנראט.
ב-31 במרץ 1942, כשהוא עטוף בטלית, נשלח ראש היודנראט המהנדס הנריק בקר ברכבת לבלז'ץ, למחנה המוות.

לייב גליבטר
סוחר ובעל חנות אריגים גדולה. אחד מעמודי התווך של ההסתדרות הציונית בלובלין. הוא היה מנהיג הרוויזיוניסטים. זאב ז'בוטינסקי היה מתארח בביתו בעת ביקוריו בלובלין.
גליבטר היה ממייסדי הגימנסיה ההומניסטית בלובלין, כמו גם ממייסדי בית הספר 'תרבות' בעיר.
היה ממייסדי הבנק לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים וכיהן כנשיא הבנק.
ייסוד הקואופרטיב לשיכון "ספולדום" היה אחד ממפעליו הגדולים.
וכך כתב עליו ישעיהו הורביץ (ויסברוט):
"הרוח החיה בתנועה הציונית היה ל. גליבטר, איש רב פעלים, עממי ומקובל מאד על אנשי המעמד הבינוני. הודות לו חדרה הציונות לחוגי הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. במרצו הרב והתוסס הדביק את כולנו.
סגולות אלו היו לו גם לרועץ. הוא היה מהיוזמים ומהמוציאים לפועל של מפעלים כספיים גדולים כגון 'הספולדום' והבנק לסוחרים זעירים, ובסופו של דבר הסתבך ואיבד את עולמו."

משה גרדל
ממייסדי ה"ספולדום" ומדייריו.
מנהל הבנק לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. נמנה על מייסדי מפלגת הפולקיסטים בלובלין.
היה איש רב-פעלים בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה בלובלין, אבל התחום הבולט ביותר אשר נקשר בשמו היה תחום התרבות.
אם נרצה לבטא במילה אחת את תמצית דמותו הרי זו המילה תרבות. פעילותו רבת-הפנים בנושא התרבות העשירה את עולמה של הקהילה הלובלינאית.
כבר בשנת 1908 היה בין מייסדי 'הזמיר', אגודה לאומית יהודית בלובלין שמטרתה הייתה טיפוח הזמרה והספרות היפה. האגודה גם יסדה חוג דרמטי ותזמורת. בלילות שבת התקיימו נשפים ספרותיים – הרצאות וויכוחים ספרותיים. ליד 'הזמיר' נפתחה הספרייה הציבורית היהודית הראשונה בלובלין.
במלחמת העולם הראשונה התפוררה האגודה, אבל משה גרדל המשיך את פעילותו באפיקים חדשים.
היה ממייסדי ציש"א (רשת בתי-ספר לחינוך יהודי באידיש) בלובלין, חבר בהנהלת הגימנסיה ההומניסטית, מייסד ספרייה אידית גדולה.
גולת הכותרת של פעילותו: הוא וידידו מהמפלגה הפולקיסטית, ישראל קצנלנבוגן, יסדו את העיתון היומי של לובלין – "לובלינער טאגבלאט". העיתון "לובלינער טאגבלאט" ליווה ברציפות את חיי הציבור הלובלינאי היהודי בין שתי מלחמות העולם, וכיום הוא מהווה מקור ראשון במעלה להכרת עולמה של הקהילה בשנים ההן.
גורלו של משה גרדל היה כגורל קהילתנו. הוא נספה בשואה יחד עם אשתו ובתו.
שני בניו ניצלו. הם שהו ברוסיה בזמן המלחמה, עלו ארצה ובנו פה את ביתם.

יעקב קנטור
יחד עם לייב גליבטר הקים את "הספולדום", הבית המשותף היהודי הראשון בלובלין, ואף גר בו.
הייתה זו אישיות מבריקה ומרתקת: רב, מורה ועורך-דין, מראשי הסתדרות 'המזרחי' בלובלין, ממייסדי בית הספר העברי 'תרבות' ובית הספר היהודי 'יבנה'.
היה נואם בחסד. נודע בוויכוחיו החריפים עם 'אגודת ישראל' מזה, עם 'הבּוּנד' מזה ועם ה'פולקיסטים' מזה.
בעת המלחמה היה חבר היודנראט.
הוצא להורג בידי הנאצים במארס 1942.

לעיבוי התמונה על ריבוי פניה של האוכלוסייה בבית המשותף נוסיף עוד כי בבית התגוררו גם אלתר וינברג – איש 'אגודת ישראל', חתנו של הרבי מביאלה; גולדבלום – חבר מועצת העיר מטעם 'הבונד'; ועמנואל נוימן – מנהל בית הספר 'בית יעקב'.

כולם נספו.

ומה היום?
הבית בלובלין ברחוב פרובוסטבו מספר 19 עומד על תלו עד היום.
זהו בית נאה ביותר גם היום.
בהתאם לרוח הזמן הוחלפו הגינות המוריקות במגרשי חניה.
העין משוטטת על פני חזית הכניסה ונתקלת במפתיע בלוח זיכרון צמוד לקיר.
את השלט קבעה על הקיר מועצת העיר לובלין בשנת 1998, ואלה הדברים החקוקים בו:

לזכרם
של הפולנים אשר שרתו את המולדת והפטריוטיזם
ונרצחו בידי הקומוניסטים
בית זה היה בית מעצר של נ.ק.ו.ד.

האם יש מי מקוראינו היודע על אודות הפרק הזה בתולדות הבית ויוכל לספר לנו על כך?

מקורות

צילה פלאם פרננברג (1957). הבית המשותף "ספולדום". בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), לובלין – אנציקלופדיה של גלויות (281–284). ירושלים.
וכן מאמרים נוספים בספר זה שנזכרים בהם אישים הקשורים ב"ספולדום".

נחמן בלומנטל (תשכ"ז). תעודות מגטו לובלין (39-30). ירושלים: הוצאת יד ושם.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מהרש"ל – ר' שלמה בן יחיאל לוריא

חוברת 46 שנת 2010 עמוד 11-10

רב, מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין במאות האחרונות

נולד במשפחה מיוחסת, ששלשלת ייחוסה מגיע עד רש"י. מקום הולדתו ושנת לידתו אינם ידועים בוודאות. כפי הנראה נולד בבריסק דליטא בשנת 1510 בקירוב. כבר בימי נעוריו יצא שמו כאחד מגדולי התורה שבדור, והחלו פונים אליו בשאלות של הלכה אף ממדינות רחוקות. נראה שתחילה שימש ברבנות בקהילת בריסק, בקהילת אוסטרהא ולבסוף שימש ברבנות לובלין – שם עמד בראש ישיבה גדולה. הוא נפטר שם ב-1573.
מהרש"ל היה טיפוס מופלא ובלתי מצוי בין רבני פולין. היה בעל אישיות תקיפה ועצמאית, כוח יצירה פורה וחוש ביקורת מפותח ביותר. בספריו הגדולים הוא מביע את דעתו בתוקף נגד פוסקים אחרים, ואין משוא פנים בדינו.

מדוע פרש המהרש"ל מישיבתו והקים ישיבה חדשה?

בשנת 1555 נקרא המהרש"ל לכהן כראש ישיבה בלובלין.
הייתה זו הישיבה הראשונה שהוקמה בלובלין. היא נוסדה על ידי ר' יעקב פולאק וממשיך דרכו ר' שלום שכנא, ונהרו אליה תלמידים רבים מארצות רחוקות.
לאחר יותר מעשר שנות כהונה פרש המהרש"ל מישיבה זו ויסד לו ישיבה משלו, שם לימד על פי דרכו.
מדוע פרש?
המהרש"ל לא קיבל את דרך הלימוד שהייתה נהוגה בישיבה של ר' שלום שכנא ובנו ר' ישראל שכנא.
שיטתם של אלה הייתה שיטת הפלפול והחילוקים. הפלפול הוא ויכוח חריף המוציא את דברי התלמוד מפשוטם. אמנם הפלפול מחדד את השכל במניפולציות לוגיות שנונות, אך הוא עלול להביא לניתוק מהמציאות ולהתדרדרות לפלפול עקר.
המהרש"ל התנגד לשיטת הפלפול. פירושיו הגיוניים ובהירים, מושתתים על הוכחות חותכות. מטרתו הייתה להכניס בהירות, סדר ושיטתיות בלימוד התורה.

מה עמד בבסיס פסיקתו של המהרש"ל?

המהרש"ל היה נחרץ בדעתו כי התלמוד הוא המקור היחידי להלכה. גישה עקרונית זו אשר רואה בתלמוד סמכות עליונה עומדת בבסיס כל פסיקותיו, כתביו והתנהלותו של המהרש"ל. הוא קבע כי מאז חתימת התלמוד נתקבל התלמוד כמקור יחידי לדבר הלכה. לפיכך אין לשום גאון או פוסק סמכות להכריע הלכה על פי דעתו, אם היא בניגוד למבואר בתלמוד.
בטוח בדרכו ותקיף בדעתו לא הדר פני איש. הוא לא היסס למתוח ביקורת עניינית על גדולי הגדולים: על הרמב"ם, על ר' יוסף קארו, וגם על הרמ"א[1] הדגול – גיסו, ידידו ואהובו.
דוגמה לפסיקה עצמאית וביקורתית של המהרש"ל: חבישת כיפה אינה חובה!
כיום מקובל לראות בכיפה סימן היכר מובהק ליהודי. ודאי וודאי שהיא סימן היכר של יהודי דתי.
ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", פסק כי הגבר היהודי יחבוש כיפה דרך קבע. כפי הנראה קיבע בפסיקתו מנהג של מאות שנים.
המהרש"ל היה בן דורו של ר' יוסף קארו. בספרו "שאלות ותשובות" קובע המהרש"ל כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי הראש לגבר. אין בתורה ציווי על חבישת כיפה, וגם בתלמוד אין אמירה ברורה בנושא. לפיכך מסקנתו של המהרש"ל היא כי רק כאשר אדם עוסק בדבר שבקדושה, כמו למשל תפילה, עליו לכסות את ראשו – וגם זאת רק ממידת חסידות – אבל אין חובה לכסות את הראש במצבים אחרים.

ספריו החשובים

א. "ים של שלמה" – ביאור לתלמוד (הדפסות ראשונות בפראג ובקרקוב )

הספר מצטיין בתפיסה בהירה ובהרצאה מפורטת ומסודרת של כל סוגיה, וזאת תוך כדי גילוי בקיאות עצומה.
בבואו לפסוק דין היה המהרש"ל מביא את כל הדעות – הן את של אלה שקדמו לו, והן את דעות בני דורו: פוסקים, מחברים, מנהגי הלכה, בעלי תשובות, אִגרות, קבצים וליקוטים. את דעות כולם בירר, ניתח, השווה, ביקר וקבע הלכה על פי התלמוד עצמו.
ספרו פורש יריעה רחבה ביותר של מקורות בתחומי הספרות, הפרשנות והפסיקה. המקורות הללו היו מצויים בדפוס ובכתבי יד בספרייתו העשירה, והם אינם קיימים היום. לספר זה יש חשיבות עצומה בחקר תולדות ההלכה והתפתחותה במהלך הדורות.
כיוון שדרך הלימוד של המהרש"ל הייתה ניתוח יסודי, ארכני, מקיף ומעמיק – לא הצליח להשלים את כל הביאורים לכל המסכתות. רק חלק מהספר השתמר.

ב. "חכמת שלמה" – הגהות לתלמוד עם פירושים קצרים (הדפסה ראשונה בקרקוב, 1582)

בל נשכח כי היו אלה ימי ראשית הדפוס. המהרש"ל חיבר הגהות לתלמוד הבבלי שיצא לאור בדפוס ונציה. הוא השווה בדייקנות את נוסח דפוס ונציה עם כתבי יד עתיקים של התלמוד, רש"י ותוספות. הוא הציע גם הגהות מסברה על פי חדירתו למעמקי הסוגיות. בהגהותיו התגלה כחכם חוקר בעל חוש ביקורת מופלא. רבות מהגהותיו נכנסו לתוך התלמוד גופו, ולכן נתקצר הספר הרבה. הספר נכנס לתוך כל מהדורות התלמוד הגדולות.

ג. שאלות ותשובות (הדפסה ראשונה בלובלין, 1574)

לשאלות ותשובות אלו יש ערך רב ביותר לידיעת התרבות של יהודי פולין-ליטא בתקופת הזוהר של יהדות זו, כמו גם לידיעת מעמד הרבנות ורמתו המוסרית.

הרב נחמן שֶמֶן כתב על אודות המהרש"ל:

"רבים היו ראשי ישיבה בלובלין, רבנים ששמם יצא בעולם, פוסקים בעלי-סמכא ולמדנים גדולים. אולם המפורסם ביניהם והמכובד ביותר הוא המהרש"ל, שאליו נהרו מכל קצווי אירופה כדי ללמוד תורה מפיו. לישיבת לובלין בראשותו של המהרש"ל יצאו מוניטין בעולם כאחת המשובחות ביותר, ולכבוד נחשב להימנות על תלמידיה.
המהרש"ל והרמ"א היו שני הגדולים במאה השש-עשרה, שהשתלטו לא רק על מחשבתם ונשמתם של בני-זמנם, כי אם הטביעו את חותמם על יהדות פולין לדורות."

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות

ד"ר מרדכי מרגליות (עורך) (תש"ח). אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל .

האנציקלופדיה העברית, לוריא שלמה.

נ' שמן (תשי"ז). ר' שלמה לוריא – המהרש"ל. בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין (126-111). ירושלים.

[1] הרמ"א, ר' משה איסרליש, נודע בעיקר בספרו "המפה" – הגהות ל"שולחן ערוך" לפי מנהגי אשכנז.

הטבח ביער קרנפייץ – עדות של ינינה טאטאיי

שמי מהבית הוא זושה אקרמן.
נולדתי בלובלין בשנת 1920 – בת בכורה להורי, אשר ומינדלה אקרמן. אבי נפטר בגיל צעיר, הותיר אחריו אלמנה עם שני יתומים: אחי ואני. אמי נישאה בשנית ליצחק באס, ונולד לי אח נוסף, דניאל. גרנו ברחוב לוברטובסקה מספר 15, בקומה השנייה.
כשפרצה המלחמה, ברח אחי הבוגר לרוסיה, ואני נשארתי בלובלין עם הורי ואחי הקטן שהיה אז בן שש וחצי.
בזמן המלחמה חלקנו את דירתנו עם יהודים שנשלחו לגור אצלנו בהוראת היודנראט, לאחר שגורשו מדירותיהם בפקודת הגרמנים.

יש מאורע שאני חייבת לספר אודותיו:

עם פרוץ המלחמה השתלטו הסובייטים על שטחי פולין אשר מעבר לנהר הבוג. בשנת 1940, בסוף ינואר או בראשית פברואר, הביאו הגרמנים ללובלין שבויי מלחמה יהודים. חיילים שבויים אלה היו יוצאי היישובים הפולנים אשר מעבר לנהר הבוג. הגרמנים לא הרשו להם לחזור למקומות מגוריהם שעברו לשליטת ברית-המועצות. הגרמנים רצו למסור אותם ליודנראט. היודנראט התקשה לקבלם. הגרמנים הובילו את קבוצת השבויים דרך רחוב לוברטובסקה לעבר היציאה מהעיר. מבעד לחלון ביתי ראיתי תמונה, שאותה לא אוכל לשכוח לעולם. בקור מקפיא הלכו החיילים היהודים – יחפים, קרועי בגדים, כמעט עירומים. כל כך עלובים, כל כך אומללים – – – הלב נצבט. שעה קלה אחר כך, כשהגיעו לסוף רחוב לוברטובסקה – אחרי בניין הישיבה הגדולה, מחוץ לעיר – ירו בהם והרגו את כולם.
ואני, אשר במו עיניי ראיתי את העלובים האלה הולכים אל מותם, חושבת: האם שרד עוד מישהו לספר זאת?

כאשר הגיע טרנספורט שני של שבויי מלחמה יהודים ללובלין, הסכים היודנראט לקלוט אותם. אז הוקם מחנה לשבויי מלחמה יהודים ברחוב ליפובה 7, במקום שהיה בו קודם מגרש ספורט.
אני עבדתי מחוץ לגטו. הייתי עובדת אדמה בחווה חקלאית, ויכולתי להביא לחם הביתה. החווה הייתה ברחוב נארוטוביץ' פינת רחוב גורנה. לפני המלחמה שכן שם מוסד לחרשים-אילמים, ובו פנימייה ובתי מלאכה. מאחורי המוסד הייתה חווה חקלאית עם חממות. מנהל העבודה היה צעיר יהודי מרחוב גרודזקה, ושמו יוסף פישמן. על החווה השגיח איש צבא גרמני. הגרמני היה איש פשוט. מבוגר. מפאת גילו לא נשלח לחזית, והיה די מרוצה מהתפקיד הלא-מסוכן שהוטל עליו. פעם-פעמיים בשבוע היה מגיע לביקורת מפקד מן הגסטאפו. אני הייתי עובדת מסורה וחרוצה, ולכן העריכו אותי ואהבו אותי. בייחוד התחבבתי על פועלת פולנייה קשת יום, אישתו של שבוי מלחמה, מטופלת בשני ילדים קטנים.

באמצע מארס 1942, בעת שרוב יהודי לובלין נלקחו להשמדה בבלז'ץ, ברחנו מדירתנו. הוריי התחבאו בכל מיני מקומות, ואני הייתי בחווה.
כשהסתיים חיסול גטו לובלין, צריך היה לעבור למיידן טטרסקי. היינו מאחרוני האנשים שהגיעו לשם.לא הייתה לנו תעודת "יוד קארט" (J-Ausweis). היינו בלתי לגאליים. לא היה לנו מקום לישון בו, וישנו בלילה בחוץ.
לפי התיכנון של הגרמנים הגיטו במיידן טטרסקי היה מיועד להכיל כ-3500 איש נושאי תעודות "יוד קארט", אבל נכנסו אליו כ-7000 איש. ביניהם היינו אני ובני משפחתי.

ב-20 באפריל לפנות בוקר כינסו הגרמנים את כל היהודים במגרש ריק. שם עשו סלקציה. נושאי תעודת "יוד קארט" הושארו במיידן טטרסקי. מי שלא הייתה לו תעודה נשלח למיידנק.
הלכנו למיידנק ברגל.
בכניסה למיידנק היה מגרש מכוסה דשא, ומאחוריו עמדו שני צריפים זה מול זה. הצריף מצד ימין הוא הצריף המשמש היום לתצוגת המזוודות והנעליים. הצריף שהיה מצד שמאל איננו קיים היום.
כל היום היינו על הדשא. 2500–3000 יהודים.
בשעה 10 בבוקר נקראו לצאת מהשורה גברים בני 17 – 35. הם הופרדו מאתנו, הובלו אל שולי המגרש, שם צוו להתפשט וללבוש בגדי אסירים, והוכנסו אל תוך מחנה מיידנק.
אותנו השאירו במגרש עד רדת החשיכה.
בלילה דחסו אותנו בשני הצריפים.
היה צפוף כל כך – לא היה מקום לשבת ועמדנו כל הלילה על אדמה רטובה וטובענית.
לאחר הלילה הנורא הוציאו אותנו בבוקר שוב אל הדשא.
לא נתנו לנו אוכל ולא מים לשתיה, אבל העמידו בחוץ דליים לעשות את הצרכים, ומיד נוצר לידם תור ארוך.
מפעם לפעם הגיעו אנשים וקראו בשמות יהודים, שהיו להם קשרים או כסף. הוציאו אותם ממיידנק והחזירו אותם למיידן טטרסקי.
לפנות ערב קראו בשמי: "זושה אקרמן".
בחודש אפריל בשעה חמש לפנות ערב עדיין יש אור בחוץ.
ישבתי שם עם אמי והדודות. אחי הצעיר היה חולה. ראשו היה על ברכיי.
הוא שמע ואמר לי: "לכי, קוראים לך".
לא רציתי ללכת, לעזוב את אמא. כל כך בכיתי.
אבל אמא והדודות אמרו: "לכי, אולי תעזרי גם לנו".
בנוסף לשמי קראו בשמם של ששה או שבעה אנשים נוספים, שהיו ממשפחתו של יוסף פישמן ואשתו.
הלכנו לכיוון הכביש. והנה, בצד הכביש, עומדת עגלה, ועליה יושב החייל הגרמני הקשיש שהכיר אותי מהחווה, והוא אומר לי: "איפה את? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן. את חסרה לנו בעבודה!"
באותו זמן לא ידעתי מי דרש אותי, רק בשלב מאוחר יותר סיפר לי יוסף פישמן, מנהל העבודה בחווה, כי הוא היה זה ששיחד את המזכירה-המאהבת של המפקד איש הגסטאפו. לפי הוראתה רשמו אותנו בתור עובדים הנחוצים מאוד לעבודה בחווה. בייחוד עכשיו, באביב.
כך שוחררתי ממיידנק, וניצלתי מגורלם של כל האנשים שהיו אתי שם.
יומיים בלבד הייתי במיידנק. לו הייתי נשארת שם עוד יום אחד – הייתי נלקחת למחרת יחד אתם להוצאה להורג ביער קרנפייץ הסמוך.

איך נודע לי גורלם?

כשהגעתי למיידן-טטרסקי, לא ידעתי איפה אישן.
הלכתי אל ואצק "קראוואטאש". לפני המלחמה הוא היה מוכר עניבות ברחוב (עניבה = קראוואט). בגטו מיידן-טטרסקי היה לו חדר לא גדול, שכבר היה מלא אנשים. נכנסתי גם אני ללון שם.
חכיתי ל"יוד קארט". ללא "יוד קארט" מאת היודנראט אי אפשר היה לצאת לעבודה. על כל "יוד קארט" היתה מלחמה גדולה, וגם שולמו הרבה כספים עבור תעודה זו.
בגטו מיידן-טטרסקי היה ואצק איש עם קשרים. חשבתי שהוא יוכל לעזור לי, וביקשתי אותו שינצל את הקשרים שלו להוציא את בני משפחתי ממיידנק. הוא ענה: "עכשיו אני לא יכול לעזור לך. זה מאוחר מדי. אי אפשר להיכנס עכשיו למיידנק. הגרמנים מוציאים את היהודים ממיידנק, שולחים אותם ליער קרנפייץ והורגים אותם שם".
כך נודע לי על מות משפחתי.

באפריל 1942 נורו ביער קרנפייץ בני משפחתי יחד עם כשלושת אלפים מיהודי לובלין, שהייתי אתם במיידנק.
הייתי בהלם.
במשך שבועות ארוכים לא ידעתי מה קורה לי.
לגטו מיידן-טטרסקי הגיעו ידיעות על הטבח בקרנפייץ. אנשים אמרו כי שבועיים המשיך הדם לצאת מהבורות.
העובדה שנשארתי בחיים היא מקרה.
הכל היה מקרי. הרף עין הפריד בין חיים ומוות.
דברים לא חשובים חרצו גורלות.
מקריות קבעה מי יחיה ומי ימות.
לא מזל.
מקרה.
חצי שנה הייתי במיידן-טטרסקי.
בימים הייתי עובדת בחווה, ובלילות חוזרת לישון במיידן-טטרסקי.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הרגשנו כולנו שמשהו רע עתיד להתרחש.
בלילה שלפני התשיעי בנובמבר לא חזרתי למיידן-טטרסקי. ישנתי אצל הפולנייה שהתיידדתי אתה בעבודתנו המשותפת בחווה. היא זכרה אותי לטובה ואמרה לי: "אני אעזור לך". היא נתנה לי תעודת לידה של בת דודתה המתה, ינינה.
מצוידת בתעודה הזאת נסעתי לוורשה. משם נסעתי לעבוד בגרמניה. עבדתי כפועלת פולנייה במפעל תחמושת גרמני, מתענה במחשבות על כך שאני מייצרת תחמושת עבור רוצחי עמי. כך נמשכו הימים עד לסוף המלחמה.
ונשארתי בשם הזה, ינינה, כי כבר מתו כל האנשים שהכירו אותי בשמי.

איך אוכל לתאר מה הפחד יכול לעשות לבן-אדם?

הייתי בגרמניה בזהות בדויה.
כל כך פחדתי פן יגלו את זהותי האמיתית. פחדתי פן אדבר בלילה בשנתי. על חלומותיי הטלתי פיקוח.
כדי לחיות סגרתי עמוק בתוכי את עברי.
ואחר כך קשה היה לי לחזור ולהיפתח.
וקשה היה לי לדבר.
עד עכשיו לא סיפרתי. וחששתי פן אמות, ואיש לא יידע מה היה בקרנפייץ.

ומדוע עכשיו?

בעיתון "קול לובלין" הקודם ראיתי תמונה של יוסף דקר ונטע אבידר מדליקים נר נשמה ביער קרנפייץ, וקראתי את דבריהם. העובדה שבני דור ההמשך, היו שם וכתבו על זה, נתנה לי אומץ לדבר ולספר מה היה.
כאשר אני מספרת היום – לא גורלי האישי הוא החשוב. חשוב לדעת כיצד הרגו את יהודי לובלין ביער קרנפייץ. בתיאור מהלך השמדתה של יהדות לובלין זהו פרק שכמעט ואינו ידוע.
שנים רבות כל כך שמרתי את עדותי בלבי. עכשיו, כשהדברים ידועים, אני יכולה למות.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

 

משפטם של פושעי המלחמה מהמחנה בליפובה 7

יהודית מאיר

משפטם של פושעי המלחמה מהמחנה בליפובה 7

בסוף יוני 1965 התלוויתי לאבי, פנחס זיסקינד ז"ל. הוא נסע לגרמניה כדי להעיד בשימוע לקראת משפטו של הפושע הנאצי מוהווינקל (Wolfgang Karl Heinrich Mohwinkel), מפקד המחנה אשר שכן בליפובה 7 שבלובלין. היה זה מחנה ריכוז של שבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני. אבא היה אחד השבויים במחנה.

השימוע התנהל בעיר המבורג שבגרמניה ונערך ב-2 ביולי 1965.

הייתה זו תחילתו של קיץ אירופי טיפוסי. העיר טבלה בפרחים. העצים לבלבו, ואפשר היה עדיין לראות ולהריח את שאריות התפרחת של הלילך.

הייתי בת 18. מחד גיסא הוצפתי בזיכרונות נעימים מימֵי ילדותי בפולין ובצבעוניוּת של הטבע, ומאידך גיסא כִּרסֵם בי פחד. אבא היה חולה לב, וארבע שנים קודם לכן רופאיו אסרו עליו להעיד במשפט אייכמן. יש לציין כי בתחילה הוא סירב לנסוע לשימוע ואמר שכף רגלו לא תדרוך שוב על אדמת גרמניה. הוא השתכנע לנסוע רק לאחר שנאמר לו כי אם לא ייסע, יש סיכוי רב שהרוצח יזוכה מחוסר הוכחות. לשימוע הוזמנו גם העדים יוסף צינוביץ', יוסף רזניק, יוסף אזרחי ורומן פישר.

לפני תחילת השימוע ירדנו למרתף הבניין לצורך מסדר זיהוי.

כחמישה-עשר גברים מבוגרים עמדו בשורה. החזקתי בידו של אבא כאשר עבר מולם. הוא עצר ליד הרביעי מצד ימין,  והלה היה לבוש חליפה כהה ואלגנטית. "זהו מוהווינקל," אמר.

הוא  התבקש לעבור על פני כולם ולציין רק לבסוף אם זיהה מישהו מהשורה.

אבא היה נרגש. אחזתי בידו הרועדת. הוא המשיך לעבור על פני השאר.

לפתע עצר מול זקֵן גוץ אשר לבש ז'קט מרופט. "זהו הַנטקֶה (Otto Hantke)*!" צעק, איבד את הכרתו ונפל. הנטקה יצא ממקומו כדי לעזור, ואני הדפתי אותו בידי.

לא איבדתי את עשתונותַי. שלפתי מהתיק כדור ניטרוגליצרין ודחפתי לפיו של אבא. לאחר זמן קצר שבה אליו הכרתו. בינתיים הוזעק צוות רפואי. שני רופאים בדקו אותו וקבעו שיוכל להעיד, אבל רק אם יהיה שכוב על גבי אלונקה.

אבא הביט עלי ואמר:

"עברו יותר משני עשורים, ואני מזהה אותם ללא המדים והכובע. גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה, הייתי מזהה. כאשר ראיתי את הנטקה, נבהלתי. חשתי כאילו חזרתי למחנה הריכוז, ונעשה לי חושך בעיניים."

נכנסנו לאולם המשפט. השופט היה איש מבוגר, נמוך קומה, בעל עיניים מתרוצצות ואף קטן ונשרי. משום מה אני זוכרת אותו טוב יותר מאשר את האחרים. לצדו ישבו התובעים. זה היה מעמד סוריאליסטי: אבא שכב על אלונקה; שני הפושעים ישבו זה לצד זה – האחד נראה כמו איש עסקים מהודר, ואילו השני נראה מוזנח ומרופט; לידם הייתה סוללה של סנגורים.

היה שם גם מתורגמן מפולנית לגרמנית. אבא ביקש להעיד בפולנית, אף שהיה מסוגל להעיד גם בגרמנית.

תחילה חקרו אותו הסנגורים על אודות מיקום המבנים במחנה, וזאת כדי להראות שאינו זוכר וכי הוא עֵד בלתי אמין. בכל פעם "קפץ" סנגור ושאל על אודות מיקומו של מבנה זה או אחֵר. אבא החווה בידו תנועה של חוסר סבלנות, אמר שאין טעם בכל החקירה הזו וביקש נייר ועיפרון. הוא התיישב על האלונקה, ובמשך רגעים מספר שרטט את המחנה על צריפיו ובנייניו. השופט ביקש לראות והעביר את הנייר לתובעים ולסנגורים. תכניות המחנה נשלפו, והן הושוו ל"ציור" של אבא. לבסוף השופט הכריז: "העד תיאר בדייקנות את המחנה."

אחר כך השופט ביקש להתרכז בעדוּת, והתובעים התחילו לחקור את אבא.

אבא סיפר שנולד וחי בעיר דוּבּנוֹ. בספטמבר לחם נגד הצבא הגרמני הפולש, נלקח לשבי ונשלח למחנה השבויים סטאלג A11 שבגרמניה. במחנה הופרדו השבויים היהודים מהשאר. בסוף 1940 הם הגיעו ברכבות ללובלין. בתחנת הרכבת עמדו קציני הס"ס מוהווינקל וקליין (Klein), והם שהובילו אותם לצריפים ברחוב ליפובה אשר שימשו עד אז כאורוות של סוסים. ציוו עליהם לישון בתוך הזוהמה. במשך יומיים תמימים לא קיבלו אוכל ומים. מוהווינקל הבהיר להם שאם מישהו ינסה לברוח, כל עשירי יומת. תנאי החיים היו נוראיים: רעב, לכלוך וכינים.

אחרי שמונה שבועות הובלו לבית-מרחץ. לפני  היציאה נתבקשו החולים לצעוד שלושה צעדים קדימה. כחמישים אנשים יצאו מהשורות. מוהווינקל ושראם (Schramm) ציוו להביא ספסל; כל חולה בתורו צוּוה לשכב עליו והוכה 25 מלקות.

"עכשיו אתם כבר בריאים ויכולים ללכת לעבודה!" הכריז מוהווינקל.

"עבדנו 12 שעות ביום," סיפר אבא, "וכאשר חזרנו  מעבודות הפרך למחנה, העבידו אותנו עד חצות בחפירות של ביוב ובעבודות אחרות. תוך כדי העבודה התעללו בנו והיכו בשוט שבקצהו כדור עופרת.

תחילה קיבלנו 250 גרם לחם ליום. עם הזמן מוהווינקל קיצץ את המנה לחצי הכמות.

התנאים היו איומים. בבוקר יצאנו בקבוצות של 180 איש. מי שהפסיק את עבודתו לרגע, נורה ונקבר במקום. בערב חזרנו עם עשרה עד עשרים איש פחות.

היו מקרים של ניסיונות בריחה. לילה חורפי אחד בינואר 1942 שמענו צעקות ויריות לאחר ניסיון בריחה של מספר אסירים. גורשנו לחצר ואולצנו לעמוד בשלג יחפים וללא החולצות. את הטבח שלנו שאיחר למִפקָד הפשיטו והשכיבו ערום בשלג. הם תלו את הבורחים, ואנחנו עמדנו כך עד הבוקר."

הבטתי במוהווינקל. הוא ישב ופניו מאובנות, כאילו המשפט לא עסק בו.

כאשר אבא סיפר על אודות המכות האכזריות שהשבויים הוכו, אחד הסנגורים קם ואמר:

"הנאשם מוהווינקל לא היכה את השבויים."

"לי הוא הרביץ!" אמר אבא.

"אני מצטער מאוד על כך," אמר מוהווינקל מבלי להביט לכיוונו של אבא.

התובע ביקש מאבא לספר עוד על שהתרחש במחנה.

"רק אם העד רוצה ומסוגל לכך," העיר השופט.

אבא תפס בידי ומשך אותי אליו.

"הרבה זמן חיכיתי לרגע זה," לחש לי.

הוא השתעל והתחיל לדבר: "במחנה היה ילד בשם חיים, כבן 12, שהיה נער שליח."

אבא השתעל שוב. לא הורדתי את מבטי ממנו. מדי פעם הגנבתי מבט לעבר שני הפושעים: האחד היה הדור ופניו קפואות, השני נראה מרושל ופתטי.

 "זה היה יום גשום, והנער העביר מסמכים למשרדם של הגרמנים. הוא החליק  בבוץ, והמסמכים התפזרו והתלכלכו. הגרמני אינקופר (Inkuffer) ראה את המסמכים המלוכלכים, צעק בהיסטריה שזו חבלה, קשר חבל לצווארו של הילד וגרר אותו על הקרקע לאורך כל החצר. הילד התפתל וצעק מרוב כאב, הפושע הוציא מכיסו אולר וחתך לחיים את הלשון. המראה היה מזוויע כל כך עד שהגרמנים שהיו במקום ביקשו ממנו שיגאל אותו מייסוריו. הפושע סירב. רק בשש בערב מוהווינקל קרא למִפקָד ((apel, והם תלו את הנער לעיני כולנו."

השופט ניגב את הזיעה מפניו.

"במקרה אחֵר," אמר אבא, "בחודש יולי 1943, בעת חיפוש, מצאו אצל מישהו חמישה רובלים בזהב. נקראנו למִפקָד. העמידו עמוד עץ וקשרו אליו את האומלל. אינקופר (Inkuffer) ואוסברג (Ausberg) לקחו מסור וניסרו אותו חי לשניים. זה אירע בעת מִפקָד בפיקודו של מוהווינקל."

כל אשר העיד אבא שמעתי פעמיים – פעם בפולנית מפיו, ופעם שנייה בגרמנית מפיו של המתרגם.

 השופט פנה למוהווינקל: "האם אתה מכיר את העד"?

"ודאי שאני מכיר אותו. כל יום חתמתי באופן אישי על אישור יציאה מהמחנה אל מקום עבודתו מחוץ למחנה. אני זוכר את מר זיסקינד היטב, אבל קשה לי לזהותו כי הוא נראה כל כך רע."

המתח שהייתי נתונה בו גרם לי להתפרץ.

קמתי ופניתי אליו בגרמנית: "אם אבי נראה רע, זה הודות לך ולחברים שלך!"

דממה השתררה באולם, וכל המבטים הופנו אלַי.

"להוציא אותה מהאולם!" צעק אחד הסנגורים. כל סוללת הפרקליטים קמה כאיש אחד, כמו הונף שרביט ניצוח.

"אני מנהל פה את השימוע," אמר השופט.

"כבוד השופט, אין לה זכות דיבור בשימוע זה. יש להוציאה מהאולם," הזדעקה בפנים סמוקות סנגורית בלונדית.

"זו בתו של העד, והיא תישאר," קבע השופט.

בצהריים השופט הכריז על הפסקה קצרה וזימן אותי ללשכתו. הוא ביקש לשמוע פרטים על אודותַי ועל אודות חיַי עם הורַי.

סיפרתי לו שעד השימוע לא סיפר אבי על אודות שקרה לו במחנה. "רק כעת אני מבינה את הסיבה לצעקותיו של אבא מתוך השינה," אמרתי. הצעקות הללו הפחידו אותי כל כך בילדותי.

שאלתי אותו מדוע "עשו הפתעה" לאבי והעמידו במסדר הזיהוי גם את הנטקה. הלוא השימוע אמור היה להתנהל נגד מוהווינקל, ולא הוזכר שיש עוד נאשם.

"זו הייתה הבקשה של הסנגורים." ענה השופט.

אחרי ההפסקה  אבא העיד על ההתעללויות הסדיסטיות של הנטקה: מכות רצח, שיסוי כלבו באסירים ללא סיבה וכן הלאה. אם אסיר חלף על פניו, הוריד את הכובע ובירך אותו, הנטקה היכה אותו בשוט באכזריות על פניו ועל ראשו. "מה, אני חבר שלך?" היה שואל.

האסיר הבא שחלף על פניו לא העז להוריד את הכובע, אולם גם הוא הוכה קשות. "אני לא חבר שלך," אמר הנטקה, "וכשאתה עובר לידי, עליך להוריד את הכובע ולברך אותי!"

רק כעבור תשע שנים,  ב-19 בפברואר 1974, החל להתנהל המשפט.  אבא היה כבר חולה מאוד ומרותק לכיסא גלגלים. הוא לא היה מסוגל לנסוע לגרמניה ולהעיד.

כדי לסיים את הכנת הכתבה הזו לעיתון נסעתי בקיץ 2008 לארכיון 'יד ושם' ועיינתי בגזר הדין של המשפט הזה. גזר הדין כלל 244 עמודים.

סימון התיק: TR10/868.

מקריאת גזר הדין שניתן ב-26 ביולי 1974 למדתי כי אוטו הנטקה לא היה נאשם במשפט הזה, אלא שימש בו כעד יחד עם Dorndorf, Olson, Treibe,  Klein ועוד. כמו כן העידו במשפט גם גרמנים נוספים שהיו במחנה ליפובה שומרים, מרכזנים ובעלי תפקידים אחרים.

העדים היהודים במשפט היו אלה: אהרונוביץ', ברזין, אסתר מרגוט ברגר, צינוביץ', אזרחי (בירגר), רומן פישר, ציפורה פישר, קוטלר, פודגורסקי, רייך, רזניק, ד"ר שינדלר, קלישצ'בסקי (משה צוונגר), דולינסקי, פרנק, פרידמן, שלובסקי, צביבק, זיסקינד, גרובר, אושרובסקי ונוסבאום. אם פסחתי על מישהו נוסף, אני מתנצלת.

איני יודעת אם אוטו הנטקה נשפט על מעשיו במחנה ליפובה. בספטמבר 1942 שלח אותו גלובוצ'ניק להיות מפקד מחנה הריכוז בבודזין. ב-1974 דן אותו בית המשפט בהמבורג למאסר עולם.

החקירה של הנאשם מוהווינקל התנהלה מה-3 במאי 1964 עד לספטמבר 1967.

המשפט התחיל בפברואר 1974. פסק הדין ניתן ב-26 ביולי 1974.

העונש ניתן בגין מעשי הרצח שביצע מוהווינקל במו ידיו.

גזר הדין , עמ' 243 (בתרגומי מגרמנית):

"על המקרה של תלייה של יגר ושני שבויי המלחמה האחרים – מאסר של 8 שנים,

על המקרה של תלייה של שני אסירים בשנת 1943 – מאסר של 7 שנים,

על המקרה של  תלייה יחידה בשנת 1943 – מאסר של 6 שנים.

על כל שלושת הפשעים בית המשפט קבע בהתאם לסעיפים 74, 75 StGB – מאסר כולל של 10 שנות מאסר."

 

 

אוגוסט 2008

* הנטקה – אחד מסגניו של מוהווינקל במחנה ליפובה

מחנה ליפובה – מחנה עבודה ומחנה לשבויי מלחמה יהודים

חוברת מס. 44 – שנת 2008

בלב לובלין, ברחוב ליפובה מספר 7, מול בית הקברות הנוצרי, עמד מגרש ספורט גדול של 'איגוד הספורט האקדמאי'. עם השלמת כיבוש פולין בידי הגרמנים השתנה לחלוטין אופיו של המגרש.
ב-2 בדצמבר 1939 נערך במגרש הספורט מִפקָד של כל הגברים היהודים בלובלין. את המפקד ניהלו אנשי הס"ס במשך שעות ארוכות, והוא נערך תוך כדי מעשי אכזריות והשפלה. בסיומו הושארו בַּמָקום כמאתיים יהודים כדי לבנות על המגרש את הצריפים הראשונים של מחנה ליפובה.
המחנה הוקם לפי צו של מפקד המשטרה והס"ס במחוז לובלין – אודיליו גלובוצ'ניק.
מפקדי המחנה היו קציני הס"ס הרמן דולף (Dolp), לימים מפקד בלז'ץ; הורסט רידל (Riedel); וולפגנג מוהווינקל (Mohwinkel).
בראשיתו שימש המחנה כמחנה עבודה ומחנה מעבר. ב-1940 התחילו לשלוח אליו את שבויי המלחמה היהודים ממחנות השבויים בגרמניה.

תפקודיו של מחנה ליפובה

למחנה ליפובה היו כמה תפקידים ומטרות:
– מקום איסוף לעובדי כפייה יהודים מלובלין
– "מאגר" ראשוני ליהודים שגורשו מהמערב
– מחנה לשבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני אשר חיו באותם מחוזות של פולין שהיו תחת
הכיבוש הסובייטי
– מחנה לעבודת כפייה
– תחנת מעבר לעובדי כפייה ממחוזות אחרים ולשבויי מלחמה משטחי הכיבוש הגרמני
(הגנרלגוברנמנט) אשר שבו לבתיהם
– מחנה עבודה עבור מפעלֵי DAW.

מחנה ליפובה כמחנה עבודה

לובלין הייתה כנראה העיר הראשונה אשר הונהגה בה עבודת כפייה. הדבר נעשה בהתאם לפקודת מושל הגנרלגוברנמנט הנס פרנק ב-26 באוקטובר 1939 ובהוראת הס"ס. המחנה היה כפוף לס"ס.
מועצת היהודים (היודנראט) חויבה לספק עובדים למשטרה לשם העסקתם במחנה העבודה וחויבה לספק לעובדים חומרי גלם.
העובדים הראשונים בסדנאות של מחנה ליפובה היו בעלי מלאכה יהודים מלובלין. בבוקר הם היו באים לעבודה במחנה, ובערב היו חוזרים לבתיהם. העובדים נדרשו להביא אִתם את כלי עבודתם. בתמורה לעבודתם קיבלו מנת אוכל דלה אשר סופקה על ידי היודנראט.
לאחר זמן מה נשלחו למחנה גם יהודים בעלי מלאכה מוורשה וממקומות אחרים. עובדים אלה נשארו לגור במחנה העבודה.
בין דצמבר 1940 לינואר 1941 הגיעו אל המחנה כ-2500 שבויי מלחמה יהודים. הם נשלחו ממחנות השבויים בגרמניה.
בדצמבר 1940 הסדנאות במחנה הפכו לסניף הלובלינאי של חברת DAW (Deutsche Ausrustungswerke), "מפעלי הציוד הגרמניים". הייתה זו חברה כלכלית של הס"ס, ולשם מילוי צרכיה הורחב מאוד היקף הפעילות בסדנאות. האסירים היהודים ושבויי המלחמה עבדו בבנייה, בנגרות, בחייטות, בסנדלרות, בייצור אוכפים, בבורסקאות, ברצענות, בעבודות דפוס ועוד. השבויים עבדו לא רק בתוך המחנה שברחוב ליפובה, אלא גם במקומות עבודה שונים (בבעלות גרמנית) בעיר לובלין ובמחנות סמוכים לה.
בסתיו 1941 נשלחה קבוצה של כמה מאות משבויי המלחמה כדי להקים את מחנה מיידנק שהלך ונבנה באותו הזמן.
חברת DAW התפתחה במהירות, ובשנת 1942 היא פתחה מפעל לייצור נייר זפת במָקום שלפני המלחמה היה בו שדה התעופה פלאגה-לשקייביץ': מחנה פלוגפלאץ. במקום הזה הוקמו בתי מלאכה לתיקון נעליים, לייצור סוליות נעליים ולייצור קופסאות תחמושת. בפלאגה-לשקייביץ' הועסקו האסירים גם במיון רכוש וחפצי ערך של היהודים המומתים ובהעמסת הרכוש הממוין על רכבות לגרמניה.
ב-1942 נתרבו המצודים והשילוחים בלובלין. באותה העת נחשבו הסדנאות למקום מקלט, ויהודים מכל המעמדות נהרו אל הסדנאות כדי לקנות ארכה לחייהם ולחיי משפחותיהם. בהמשך נסתבר שהסדנאות לא היו מקלט בטוח, אבל באותו הזמן השקיעו היהודים את שארית רכושם בקניית מכשירים ומקום בסדנה והתישו את כוחותיהם במאמץ להוכיח כי הם "פרודוקטיביים".

שבויי מלחמה יהודים

חיילים יהודים מצבא פולין אשר נפלו בשבי הגרמנים נשלחו למחנות שבויים בגרמניה.
אלה מהם שמוצאם היה מאזורים אשר נכבשו בידי הגרמנים נשלחו בחזרה אל מקומות מוצאם, הפכו לאזרחים, ובהמשך היה גורלם זהה לזה של כל יהודי פולין.
אלה מהם אשר מוצאם היה מפולין המזרחית, אזור שסופח לברית-המועצות, נשארו במחנות (סטאלגים) בגרמניה. דיונים באשר לגורלם נערכו בין ברית-המועצות לבין גרמניה, אך לא הביאו לתוצאות. דומה כי הרוסים לא רצו לקבלם.
נשאלה השאלה: מה לעשות אִתם?
לממשלה הגרמנית היה פיתרון: שלילת מעמדם כשבויי מלחמה. הדבר אִפשֵׁר לראות בהם יהודים מן המניין. הם הוצאו ממחנות השבויים בגרמניה ונשלחו ללובלין למחנה ליפובה.

וכך העיד יוסף רזניק מגרודנו:
"היינו שבויים יהודים מהצבא הפולני. לפני פרוץ המלחמה התגוררנו בשטחי פולין שנתפסו אחר כך על ידי הרוסים. היינו צריכים להיות מוחלפים ומועברים לברית-המועצות. במקום להשתחרר הגענו למחנה ריכוז בלובלין."
שלוש קבוצות של שבויי מלחמה הובאו למחנה ליפובה:
– הקבוצה הראשונה מנתה 627 שבויים יהודים והועברה למחנה ליפובה בראשית 1940. הקהילה בלובלין לא הייתה מסוגלת לקבלם. הגרמנים הוציאו אותם מהמחנה והובילו אותם דרך לוברטוב ופרצ'ב עד ביאלה פודלסקה, מרחק של 120 קילומטרים. בנעלי עץ מתפרקות, בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס ובסופת שלג הוצעדו רגלית בליווי שומרים שהיו רכובים על סוסים. אנשי הס"ס ירו בנחשלים. רוב השבויים נרצחו בידי מלוויהם או נספו בגלל תנאי מזג האוויר הקשים. בסוף המסע נותרו בחיים 287 שבויים.
את עדותו של אברהם בוכמן על אודות "צעדת מוות" זו הבאנו בגיליון 44 של 'קול לובלין'

- קבוצה שנייה של כ-3200 שבויים הובאה למחנה ליפובה בחודשים פברואר–מאי 1940. מוצאם היה משטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, והם שוחררו לאחר שהיודנראט הציג בפני הגרמנים תעודות ומסמכים המאשרים את מקומות מוצאם.

- קבוצה שלישית של כ-2500 שבויים הובאה למחנה מסטאלגים בגרמניה בין דצמבר 1940 לינואר 1941. היו אלה חיילים יהודים שבויים שמוצאם היה משטחי פולין המזרחית אשר נכבשו בידי הרוסים. שבויים אלה אכלסו את המחנה במשך כשנתיים.

תנאי הקיום במחנה

מספר האסירים במחנה היה משתנה מעת לעת. מספרם המרבי עלה על 3000, ומתוכם היו כ-2500 שבויי מלחמה.
הצריפים הראשונים במחנה נבנו ב-1939. במחנה היו בתי מלאכה, מוסכים, קסרקטין לשומרים, משרדים וצריפים לאסירים. בכל צריף היו שלוש קומות של דרגשי שינה.
הצפיפות הרבה והתנאים הקשים גרמו למחלות. פרצה מגפת טיפוס. בית החולים היהודי בלובלין היה מלא, ולכן החולים הועברו לבית "תלמוד תורה" שברחוב יטצ'נה (מאחורי בית הכנסת מהרש"ל). טיפלו בהם רופאים יהודים מלובלין, ד"ר זיגלווקס וד"ר קורלנדר. גופות המתים הועברו למשרפות במיידנק.
היחס לאסירים, ובייחוד לאזרחים שביניהם, היה אכזרי.
בחורף שבין 1940 ל-1941 ברחה מהמחנה קבוצה של שבויי מלחמה. בלילה באו למחנה גלובוצ'ניק ועוזריו. השבויים הוצאו ערומים מצריפיהם והוכו. בלילה, בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, אולצו לעמוד שלוש שעות בשלג. כתוצאה מעונש זה מתו למעלה מעשרה שבויים מדלקת ריאות.
שבויים נורו או נתלו בגלל גניבות. וגם ללא סיבה.
השבוי זילברייך נתפס בניסיון בריחה. קצין הס"ס שראם (Schram) הִכה את הבורח, ירה בו למוות באקדחו ואחר כך נשק לאקדח וקרא לו "זילברייך" על-שם הנרצח.
ב-17 באוגוסט 1942 בחרו הגרמנים כמה מאות אסירים ועמדו לשלוח אותם למיידנק. הסנדלרים שמבין האסירים תקפו את השומרים בסכיניהם, פצעו אותם ואף הרגו כמה מהם. אנשי הס"ס ירו במתקוממים. אלה מביניהם שלא נורו מייד, נלקחו למיידנק.

המאבק על מעמדם של השבויים כשבויי מלחמה

הממשלה הפולנית בלונדון, ממשלה אשר שבויי מלחמה אלה נמנו על חייליה והשתתפו בקרבות של ספטמבר 1939, לא הקדישה תשומת לב למעמדם של שבויי המלחמה בלובלין.
הצלב האדום הבינלאומי, ארגון שהדאגה לשבויי מלחמה היא בסמכותו ומתפקידו, לא גילה עניין בהם.
שבויי מלחמה יהודים מפולין המזרחית (אזור שסופח לברית-המועצות) הוצאו ממחנות השבויים בגרמניה ונשלחו ללובלין כיהודים.
בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לאמנת ז'נבה הם הועברו בלובלין מידי הוורמכט לידי הס"ס. תעודותיהם נלקחו מהם.

יוסף רזניק מגרודנו, מי שהיה שבוי במחנה, העיד כך:
"כשהגענו למחנה, אמרו לנו: "פה אתם כבר יהודים". ניהלנו מאבק קשה כדי לקבל תנאים של שבויי מלחמה.
המפקד שבחרנו היה רומק פישר. פישר הוביל אותנו למאבק בגרמנים על זכויותינו כשבויי-צבא. הוא ארגן אותנו במשטר צבאי, עם חלוקה לדרגות: מפקדים, סגנים, חיילים. המשמעת הצבאית בתנאי המחנה הייתה חשובה מאוד. הלכנו בקבוצות עם מפקדינו למקלחות או לעבודה בעיר. השתדלנו שלא תהיה אפשרות לגרמנים לבוא אלינו בטענות.
לא הסכמנו לקביעת הגרמנים כי "אתם לא שבויים, אתם רק יהודים". נאבקנו שיכירו בנו כחיילים פולנים שבויים.
כשיצאנו לעבודה, צעדנו כמו חיילים – במדים נקיים ונעליים מצוחצחות. גם הבסיס והמשרדים, שהיו מלאי כינים לפני בואנו, נוקו היטב.
הקמנו תזמורת, והכנר הראשי בה היה סגל מלבוב.
הייתה לנו מאפייה. לפסח אפינו מצות. קנינו אותן בכסף שלנו.
כשבויי מלחמה היה עלינו להצדיע לחיילים גרמנים גם בבסיס וגם בעיר.
כשבויי מלחמה לא ענדנו כל טלאי.
מצב זה השתנה כאשר הורע מצבם של הגרמנים בחזית.
הם דרשו מאתנו לענוד על הבגדים את הטלאי שיסמן אותנו כיהודים. ופה התחיל מאבק. בראשותו של רומק פישר התנגדנו לכך בכל תוקף. הם הצליחו לכפות עלינו את הטלאי רק למשך חצי יום. אחר כך ויתרו, ושוב הלכנו ללא כל סימון למרות שפחדנו."
האוכלוסייה האזרחית, היהודית והפולנית, התייחסה אליהם במידת-מה של כבוד.
בבגדי הצבא הפולני ובגינוני הצבא שלהם היו לסמל של פולין שטרם אבדה.

טרגדיה יהודית: שבויי מחנה ליפובה מול יהודי לובלין

השבויים היו גוף זר בעיר
הקבוצה הגדולה של שבויי המלחמה היהודים שנשלחו ללובלין התגוררה במחנה בלב העיר. לצדם התקיימה קהילה יהודית עתיקה ומושרשת.
קבוצת שבויי המלחמה הייתה גוף זר בתוך העיר.
שתי קהילות יהודיות שונות חיו זו מול זו. נוצרו יחסים אמביוולנטיים בין שתי הקהילות, וזאת למרות שותפות הגורל ביניהן תחת הכיבוש הנאצי ולמרות העובדה שהמוות האיום ציפה לכולם בסוף הדרך.
השבויים היו יהודים זרים בעיר. הייתה זו קבוצה גדולה של גברים צעירים בודדים שנמצאו הרחק מערי מולדתם והתגוררו במחנה. לעומתם הייתה קהילת יהודי לובלין קהילה של משפחות החיות בבתיהן חיי משפחה מלאים.
היו אלה חיילים לעומת אזרחים.
ההגדרה של השבויים כחיילים העניקה להם מעט זכויות יתר בהשוואה לאוכלוסייה היהודית המקומית.

האנומליה של המחנה

האסירים עבדו עבור הוורמכט ועבור הכלכלה הגרמנית, אך החזקתם והחזקת משפחותיהם (כלכלה, טיפול רפואי, שכר) הוטלו על כתפי היודנראט.
היודנראט, הגוף אשר נשא בהחזקת השבויים ועובדי הכפייה במחנה, בחר מתוכו ועדה שתפקח על הפעילות במחנה.
תפקיד הוועדה מטעם היודנראט היה כפול: מחד גיסא להשגיח על העובדים שיעבדו לשביעות רצונם של הגרמנים, ומאידך גיסא להגן עליהם מפני עריצותה של הנהלת המחנה.
חברי הוועדה סבלו משני הצדדים: לא אחת הם עצמם נפגעו מידי הגרמנים בבואם להגן על העובדים, ויחד עם זאת השבויים סירבו לקבל את השגחת היודנראט בגלל רצונם להיבדל משאר היהודים ולשמור על מעמדם המיוחד ועל הזכויות הכרוכות בכך.

הלחם

היודנראט היה זה שסיפק את לחמם של השבויים.
השבוי פנחס זיסקינד העיד כיצד הגיע למחנה ליפובה: "הכניסו אותנו לתוך אורוות סוסים מגודרות סביב בגדר תיל. חמישה ימים רצופים לא קיבלנו כל אוכל. בתום חמשת הימים הופיע מוהווינקל, שהיה אחראי למחנה, והודיע לנו שהיהודים בלובלין אינם רוצים לתת לנו כל אוכל."
השבוי אברהם בוכמן, מניצולי צעדת המוות, העיד כי היודנראט סיפק לחם לשבויים בצעדת המוות. הגרמנים לא מיהרו לתת אותו לצועדים הכושלים. בינתיים קפאו ככרות הלחם והפכו לגושי קרח. כאשר הגיעו הצועדים לאפיסת כוחות, זרקו להם השומרים את הלחם הקפוא על השלג. השבויים המורעבים התנפלו עליו כחיות, והגרמנים ירו אליהם כדי להפרידם ולהצעידם קדימה. הלחם הקפוא נותר מתגולל בשלג מאחור…
היו האשמות. השבוי שלמה גרובר הטיל דופי במניעיו של היודנראט. הוא טען כי היודנראט היה צריך לספק לגרמנים מכסה של אנשים לעבודה. עשירי לובלין לא רצו לעבוד בעצמם ושילמו כסף ליודנראט. בכסף זה קנה היודנראט אוכל לשבויי ליפובה, וזאת כדי שהם יהיו אלה אשר יבצעו את העבודות עבור הגרמנים.

חטיפות

שבויי המלחמה היהודים נהנו מחופש תנועה יחסי. הם הורשו להיכנס לתוך גטו לובלין.
במקרים מסוימים חטפו שבויי המלחמה יהודים מגטו לובלין כדי שאלה יעבדו במקומם.
מאידך גיסא אם הגרמנים חטפו יהודים מהגטו לצורך ביצוע עבודות כפייה, לעתים היו יכולים השבויים לחלץ יהודי מידי חוטפיו בטענה שהוא נחוץ להם לעבודה במקום אחר.

חיילים ואזרחים באותו מחנה

במחנה ליפובה היו לא רק שבויי מלחמה יהודים, אלא גם אסירים יהודים שהיו אזרחים.
האסירים האזרחים היו מעוניינים להתגורר בצריפי השבויים, כי שם חשו בטוחים יותר מאשר בצריפים המיועדים ל"יהודים סתם". תחושתם זו החריפה בימי האקציות. אך שבויי המלחמה התנגדו לכך, כי חששו לערעור מעמדם המיוחד. פרצו מריבות בין שתי קהילות היהודים במחנה ליפובה, אסירי אותו המחנה.

תיאטרון האבסורד הגרמני

הציניוּת המרושעת של הגרמנים היא שגרמה לאנומליה של המחנה. היא הייתה המפיקה בתיאטרון האבסורד הגרמני.
במחנה היו אזרחים יהודים מול שבויים יהודים. שתי קבוצות. שתיהן היו קרבנות של הרֶשַׁע הגרמני. קבוצה אחת מבין השתיים קיבלה זכות יתר, מעמד משופר, סיכוי לחיים. כאשר הפרס הוא החיים עצמם, נפרמת הסולידריות הקיימת בין הקרבנות. הרֶשַׁע הגרמני צפה בגלדיאטורים בזירה. בני עם אחד, שותפים לגורל אחד, נאבקו זה בזה על צל צלו של סיכוי אפסי לחיים.
מדיניות נאצית זו של הפרד ומשול יצרה טרגדיה יהודית של שני מחנות אשר היו קשורים ביניהם בקשר אמביוולנטי איום ונורא. הנאצים יצרו מציאות אכזרית: אחים בני עם אחד הושלכו אל תוך סבך נפתל של ערבות הדדית, רחמים, חמלה ואחווה מחד גיסא; ותחושת נבגדוּת, אין-אונים, האשמות ורגשי אשמה, חשדנות ופחד מאידך גיסא.

המרד שלא היה

באמצע הקיץ של שנת 1942 התארגנו השבויים במחתרת. קם ועד שהרכבו היה: שאלופסקי, פישר, פשיסוֹצקי, יגר, גולדברג מלבוב ויעקב רייף. חברי המחתרת צברו נשק וקיימו קשר עם המחתרת הפולנית. התכנית הייתה לפרוץ את חוטי החשמל והטלפון שהקיפו את המחנה, ובעזרת הנשק לבצע התנפלות על מקום מושבו של הגוברנטור גלובוצ'ניק ואחר כך להסתלק ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
המנהיג היה רומק פישר.
"היינו אנשי צבא," אמר יוסף רזניק בעדותו, "לכן אין זה פלא שהתחלנו בהכנות למרד בגרמנים. לא הצלחנו. מדוע? רומק פישר יוכל לתת תשובה."
פנחס זיסקינד היה יוצא לעבודה מחוץ למחנה. הוא עבד בציפוי גגות בנייר זפת. לדלי הזפת עשה תחתית כפולה, ובעזרתו הבריח נשק. הוא היה מוציא בַּדלי זהב ומחזיר אקדחים. בכל יום הביא שנֵי אקדחים. 34 אקדחים קנה מהמחתרת הפולנית והעבירם בדלי שלו אל תוך המחנה. יחד עם צוונגר ועם חברים נוספים קנו גם 80 רימונים ו- 3500 כדורים.
התכנית למרד ולבריחה כללית לא הצליחה.
מדוע?
שתיקה כבדה מונעת את האפשרות לדעת מה קרה.
האנשים שהצליחו לברוח ממחנה ליפובה ולהישאר בחיים לא דיברו אז, והיום כבר אינם חיים.
הבריחה הגדולה נכשלה, אך היו בריחות של יחידים ושל קבוצות.
במהלך החורף שבין 1942 ל-1943 נמלטו ממחנה ליפובה כ-400 אסירים. רובם נתפסו ונורו בידי הגרמנים, אבל כ-150 מהם הגיעו ליערות והצטרפו לפלוגות הפרטיזנים היהודים.

הקץ

3 בנובמבר, 1943.
2500 שבויי מחנה ליפובה הוצעדו במצעדם האחרון לכיוון מיידנק, לבושים מדי הצבא הפולני.
לשווא ניסו חלק מהשבויים לברוח בדרך.
במיידנק נורו אל תוך תעלות פתוחות יחד עם כל האסירים היהודים מהמחנות בלובלין ובסביבותיה – 18,400 אנשים נורו למוות ביום אחד.
על אודות יום דמים זה העיד יוסף רזניק:
"באותו יום לקחו את שארית היהודים מלובלין והסביבה יחד עם שבויי ליפובה והובילו את כולם למיידנק. באנו לשדה 5. מצד אחד ניגנה תזמורת, ומצד שני ירו מכונות ירייה (קַרַבִּינִים) אל ההמונים שהגיעו.
גרמני אחד עשה סלקציה ובחר את 300 הגברים והנשים הבריאים והחזקים ביותר.
כאשר הגיע אלי, שאל אותי למקצועי. באופן אינסטינקטיבי עניתי לו שאני נגר. לא רציתי לגלות לו את מקצועי האמיתי, קצב. כי הם עצמם היו קצבים. אבל אני הייתי קצב של בשר בקר ועוף, והם היו קצבים של בשר אדם.
לקחו אותנו לצריפים.
בערב נכנס לצריף שטורמבאנפיהרר רולפינג בנעליים מגואלות בדם אדם ובקבוק וודקה בכיסו. הוא היה שתוי ואמר לנו: כל האחרים נהרגו. אתם נבחרתם להישאר בחיים. אתם יחידי סגולה…
כאשר הגענו לליפובה ב-1941 עדיין יכולנו להילחם כשבויים והייתה לנו תקווה שננצח במלחמה, אבל אחרי מה שראינו במיידנק ידענו שהכול אבוד."

עם שחרור לובלין ביולי 1944 חוסל המחנה.
בעת משפט אייכמן בישראל ב-1961 העיד יוסף רזניק על שקרה במחנה ליפובה.
ב-1965 נפתח בהמבורג שבגרמניה משפטו של מפקד מחנה ליפובה, קצין הס"ס וולפגנג מוהווינקל.
ארבעה מבין שבויי ליפובה שניצלו יצאו מישראל כדי להעיד נגדו: רומן פישר, יוסף האזרחי (בירגר), יוסף צינוביץ' ופנחס זיסקינד. על אודות עדותו של פנחס זיסקינד כותבת בתו יהודית מאיר בעמוד … בגיליון זה של 'קול לובלין'.

אחרי הכול

הדרמה הגדולה שקעה אל השתיקה.
קולות הירי נדמו.
את הבכי נשא הרוח.
את הדם בלעה האדמה.
ברחוב ליפובה שָׁמַם המחנה,
אוסף אל קִרְבּוֹ אֵימֵי עֱנוּת, יֵאוּשׁ וּמַאֲבָק.
עברו שישים שנה, ועוד כמה שנים.
על המגרש הריק בלובלין, ברחוב ליפובה 7,
בנה יַזָּם ישראלי קניון מפואר:
"לובלין פְּלָאזָה".

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

נחמן בלומנטל, תעודות מגיטו לובלין, הוצאת יד ושם, ירושלים 1967.

חיים הרפז, "מעבדות לכיליון: היהודים במיידנק 1941–1944", קול לובלין, 27 (1991).

ארכיון יד ושם: עדויות של יוסף רזניק, רומן פישר, פנחס זיסקינד, אברהם לוינסון, אברהם בוכמן, שלמה גרובר.

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים­–תל-אביב 1957.

David Silberklang, “Only the Gates of Tears Were not Locked: The Holocaust in Lublin District of Poland”, Yad Vashem: Institute News (June 2005).

http://www.deathcamps.org/lublin/lipowa.html  (ARC: Action Reinhard Camps)              

http://www.holocaustresearchproject.org/ghettos/lublinlabourcamps.html

תרגום עדויות: צשה פישר, יהודית מאיר

איסוף מקורות ברשת: אסתר מנדלאי

הגטו בלובלין / רוברט קובאלק

חוברת מס. 39 שנת 2003

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלובלין כ- 40 אלף יהודים, שליש מאוכלוסיית העיר. לובלין היהודית היתה מרכז דתי, רוחני וחברתי חשוב מאוד. שם נוסדה ב- 1930 הישיבה המפורסמת ביותר בעולם – ישיבת חכמי לובלין.

לפני המלחמה היו בקהילה היהודית של לובלין 12 בתי-כנסת, כמאה בתי-תפילה פרטיים (שטיבעלך), שלושה בתי-קברות, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ובית-מחסה לזקנים. היתה בלובלין פעילות פוליטית ותרבותית ענפה. ליהודים היה ייצוג במועצת העיר, בתי-ספר עצמאיים, מוסדות כלכליים ותרבותיים ושני עיתונים בשפה היידית – "לובלינער טאגבלאט" ("יומון לובלין") ו"לובלינער שטימע" ("קול לובלין"). בחיים הכלכליים יהודים היו פעילים במסחר, ובבעלותם היו יותר מ- 50 אחוזים מבתי-המלאכה וכ- 30 אחוזים מבתי-החרושת בעיר. בהשוואה לקהילות גדולות אחרות, כמעט לא היתה התבוללות בלובלין. רוב יהודי העיר היו מסורתיים, אורתודוקסיים בעלי אוריינטציה חסידית חזקה מאוד. רק 1,000 מתוך 40 אלף היהודים הודו שהם משוחחים בבית בשפה הפולנית. אך רוב הדור הצעיר דיבר פולנית שוטפת.

קהילת יהודי לובלין תחת הכיבוש הגרמני

ב- 18 בספטמבר 1939, לאחר קרב קצר בפרברי העיר וכמה ימי הפצצות מהאוויר (בתים רבים בעיר העתיקה ובחלק היהודי של העיר נהרסו בהפצצות, וקברו תחתיהם יהודים רבים), נכנסו חיילים גרמניים ללובלין. למחרת נכנסו לעיר יחידות הוורמאכט ועצרו כבני ערובה כ- 200 גברים, פולנים ויהודים. לאחר מספר ימים הם שוחררו, אבל ב- 14 באוקטובר קיבלה הקהילה היהודית בעיר פקודה לשלם 300 אלף זלוטי – "תרומה" לצבא הגרמני. החיילים הגרמניים החלו ללכוד יהודים ברחובות (גברים ונשים) והכריחו אותם לעבוד עבורם. רבים הוכו ועונו. הגרמנים בזזו חנויות ודירות רבות, שהיו שייכות ליהודים.

ב- 25 באוקטובר נספרה האוכלוסייה היהודית בלובלין בפקודת הגרמנים. רישום זה הראה שבעיר חיים 37,054 יהודים. מיעוט של יהודים, בעיקר צעירים ופעילים פוליטיים, הצליח לברוח מלובלין לאזורים שבשליטת הסובייטים.

ב- 1 בנובמבר 39', לאחר ההכרזה על הקמת הגנרלגוברנמנט, הוקם בלובלין המינהל האזרחי הגרמני.

ב- 9 בנובמבר 39' מונה אודילו גלובוצ'ניק על-ידי הימלר, כמפקד המשטרה וה- SS של מחוז לובלין. בו ביום התקיימה בלובלין האקציה הראשונה של פינוי יהודים מבתיהם. משעות הבוקר המוקדמות הקיפו אנשי SS את מרכז העיר, וגירשו את כל היהודים שגרו ברחובות הראשיים. רובם היו אנשים עשירים, שאיבדו את כל נכסיהם בבת-אחת. הם פונו באותו יום אל הרובע היהודי והעיר העתיקה. רבים מהם החליטו לברוח מלובלין.

בנובמבר הורו השלטונות הגרמניים לסמן במגן דוד את כל החנויות, בתי-המלאכה ובתי-החרושת היהודיים. בדצמבר 39' יצאה פקודה חדשה, שלפיה  על כל היהודים לחבר מגן דוד לבגדיהם (על החזה), ומאוחר יותר גם לענוד  סרט עם מגן דוד על זרועם. רבים מהיהודים קיבלו את זה בהפתעה גמורה, בהלם:

"ב- 1 בדצמבר 'עוטרנו' במגן דוד צהוב. בבוקר החורפי הזה הגיע לעבודה ד"ר מרדכי טננבאום, רופא הילדים הזקן. על מעילו העליון היה לו טלאי צהוב ובעיניו ניקוו דמעות. זה היה נורא – הוא, שאהב כל ילד חולה, עמד לפנינו מושפל. הוא חייך מבעד לדמעות, ובקול רועד ניחם את כולנו: 'אין בכך כלום, ילדיי. גם כך נישאר יהודים –  אין זאת חרפה לנו'".

(עדות של שרה (סויקה) ארליכמן-בנק, אחות בבית החולים היהודי בלובלין)

בסוף 39' הוקם היודנראט על-ידי הנהלת הקהילה היהודית לפי פקודת הגרמנים. היודנראט אמור היה לנהל את ענייני היהודים ולייצג אותם לפני השלטונות הגרמנים. מוסד זה כלל 24 חברים, והוא הוקם לאחר דיון נוקב  בשאלה, האם הדבר ייחשב לשיתוף פעולה עם הכובשים.

ראש היודנראט היה האדריכל-המהנדס הנריק בקר (לפני המלחמה הוא כיהן כראש מפלגת העם בלובלין, סגן ראש העיר ויו"ר מועצת הקהילה היהודית). היו לו שני סגנים: ד"ר מארק אלטן (עורך-דין, קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר, אחד ממנהיגי התנועה הציונית שבעיר) ושלמה קסטנברג (סוחר נייר מפורסם, סגן יו"ר בהנהלה של הקהילה היהודית לפני המלחמה). לגבי מינויו של בקר היתה תמימות דעים – כל הניצולים מגטו לובלין הסכימו שהיה אדם נדיב מאוד ונוטה לעזור. לא כך לגבי שני האחרים – במיוחד אלטן, שעל פעילותו ב- 1942 אמרו רבים מהאנשים שהיא היוותה שיתוף פעולה גלוי.

בדומה ליודנראט הוקמו בלובלין מוסדות יהודיים נוספים, כמו "האגודה לעזרה סוציאלית יהודית" (JSS) וועדות שונות לעזרה לעניים ולפליטים. בית-החולים היהודי, בית-היתומים ובית-המחסה לזקנים היו גם הם תחת שליטת היודנראט.

ב-41' פרצה בלובלין מגיפת טיפוס חמורה. ליד בית החולים היהודי עמד ריק הבניין החדש של בית התרבות ע"ש י.ל.פרץ, שבנייתו הושלמה ערב המלחמה ואמור היה להפתח ב-1 בספטמבר 39'… בניין זה הוסב ע"י היודנראט לבית-חולים לטיפול במגיפה.

עד מרץ 41' חיו יהודי לובלין בדירותיהם (פרט למרכז העיר ממש, שם נאסר עליהם אף ללכת ברחוב הראשי), אך היה עליהם לעבוד עבור הנאצים.

בדצמבר 39' הוקם מחנה עבודה יהודי ברחוב ליפובה 7.  רוב האסירים במחנה זה החל מ- 40' היו שבויי מלחמה  – חיילים יהודים מהצבא הפולני. כמו כן נאלצה לעבוד שם גם קבוצה גדולה של בעלי מקצוע יהודים מלובלין, רובם אומנים מומחים.

ב- 1940 אירגן ה- SS אקציות בכל מחוז לובלין, ואלפי אנשים נאספו ונשלחו למחנה עבודה בבלז'ץ כדי לבנות את הביצורים במזרח, בגבול הסובייטי. רבים מהם מתו בבלז'ץ בגלל התנאים הקשים (בארכיון העיר לובלין שמורה רשימה של אנשים, שמתו ב- 40' במחנה העבודה בלז'ץ).

רבים מיהודי לובלין אולצו לעבוד עבור חברות ומוסדות גרמניים בעיר. לעתים קרובות הנאצים ארגנו אקציות ברחובות, ואילצו את היהודים החטופים לעבוד עבורם. מוסדות גרמניים, קצינים נאצים ואפילו חיילים פשוטים המשיכו לבזוז את החנויות והדירות של היהודים. ב- 40' השתמשה התעמולה הנאצית בלובלין לשם פרסום כתבות מצולמות על  "היהודים המזרחיים  הפרימיטיביים והמסורתיים". כאן צולם הסרט "היהודי זיס", ויהודי לובלין שימשו "ניצבים".

הגרמנים תכננו  יצירת "מאגר (רזרבה) של יהודים" במחוז לובלין. לשם כך גורשו לעיר 1200 יהודים גרמניים משצ'צ'ין בפברואר 40'. רובם נשלחו מלובלין לגטאות קטנים בפיאסקי, גלוסק ובלז'יצה. הם היו המשלוח הראשון של יהודים זרים שגורשו למחוז לובלין.

הקמת גטו פתוח בלובלין

במרץ 41'  הכריז צורנר, מושל לובלין, על הקמת הגטו בלובלין. הגטו כלל את החלק העתיק והעני ביותר של הרובע היהודי ההיסטורי, עם המצודה במרכזו (בעת המלחמה שימשה המצודה כבית-סוהר של הגסטפו), וחלק קטן מהעיר העתיקה (רחוב גרודזקה, שם היו משרדי היודנראט ובית-היתומים – הבניין קיים עד היום). כמה ימים לפני הקמת הגטו, כ- 14 אלף מיהודי לובלין (רובם עניים, שלא היתה להם עבודה בעיר) יושבו מחדש בערים קטנות במחוז לובלין. חלקם חזרו ללובלין באופן בלתי חוקי. לפי הרישום הגרמני נשארו באופן רשמי בעיר כ- 34 אלף יהודים. אולם באופן בלתי רשמי, לפי משרד הסטטיסטיקה של עיריית לובלין, חיו בעיר קרוב ל- 40 אלף  יהודים.

עד מרץ 42'  עדיין לא היה גטו לובלין סגור באופן הרמטי, אם כי היהודים לא הורשו להסתובב ב"רחובות האריים". באותו זמן עדיין חיו מחוץ לרחובות הגטו משפחות יהודיות רבות, בייחוד של אלה שעבדו כמומחים במוסדות גרמניים.

התנאים בגטו לובלין, בהשוואה לגטאות ורשה או לודז', היו נסבלים יותר. ניצולים רבים העידו שבניגוד לגטו ורשה, בלובלין סבלו פחות מרעב. ליהודי לובלין היה עדיין קשר עם העולם שמחוץ לגטו, כך שאפשר היה להבריח לגטו יותר מזון. אפילו העיתונים הנאציים דיווחו על המסחר הלא חוקי הנרחב. כמובן שרוב החנויות של היהודים הוחרמו.

"בשובי מוורשה ללובלין חשתי היטב בהבדל שבין שני הגטאות." – כתבה שרה (סויקה)

ארליכמן-בנק – "בלובלין לא היתה פעילות תרבותית וסוציאלית ענפה כמו בוורשה והיו לכך סיבות רבות.

ר א ש י ת :  בהתקרב הצבא האדום בתחילת המלחמה לתחומי לובלין, ברחו רוב הצעירים והפעילים הפוליטיים אל הצד הרוסי, והעיר נשארה ללא מנהיגות כמעט. הפליטים שהועברו ללובלין מפולין המערבית לשם 'יישוב מחדש' היו ברובם פשוטי-עם מפרברי העוני ולא היו בהם אנשי-ציבור. המשכילים, למשל מלודז' וסביבותיה, ברחו לוורשה, כי האמינו שלעיר הבירה יהיה גורל טוב יותר. המשכילים מלודז' היו פעילים מאד בוורשה, והם החליפו את המשכילים המקומיים שברחו.

ה ב ד ל  נ ו ס ף :  הבניינים בשתי הערים היו שונים לגמרי. בוורשה היו בתים גדולים עם חצרות אחוריות משותפות. החצרות אפשרו לקיים במשך שעות העוצר אסיפות דיירים גדולות ועבודה סוציאלית. הבתים בלובלין היו קטנים יותר ומרוחקים זה מזה, כך שבערבים אי אפשר היה לארגן פגישות.

למצב בלובלין היה בו גם צד חיובי: האומללות היתה 'מתונה' יותר. כאן אנשים לא מתו ברחובות. האנשים סבלו בדומיה בבתיהם או בבתי-מחסה לפליטים או בבתי-חולים. אנו יכולים לומר שהמצב בלובלין היה 'מתון' יותר. גם הנובורישים בלובלין התנהגו די בהגינות".

 

עד מרץ 42' ברחו ללובלין רבים מיהודי ורשה. הם האמינו  שזו עיר "עשירה יותר", עם מזון רב. הבעיות הקשות ביותר היו מגיפת הטיפוס, איכלוס יתר (אנשים חיו אפילו בחנויות ובעליות גג) ו"תרומה" מאונס לגרמנים.

בגטו ורשה יכלו היהודים  לעבוד בחנויות רבות, במסעדות ובבתי-מלאכה, שהוקמו על-ידי  חברות תעשייתיות גרמניות כמו "שולץ" ו"טובנס". לעומת זאת, היהודים בלובלין עבדו בעיקר עבור מוסדות גרמניים ועבור הצבא. בגטו לא היה די מקום לבתי-מלאכה או בתי-חרושת. כל הבניינים הגדולים, כמו בתי-כנסת, הוסבו למקלטים עבור הפליטים או למטבחים ציבוריים ששירתו את האוכלוסייה הענייה.

מאוקטובר 41' התחיל המינהל הנאצי להתכונן לקראת הגירוש הסופי של האוכלוסייה היהודית מלובלין. לפי מסמך של "משרד הדיור" הגרמני היו אמורים להישאר בלובלין רק 25 אלף יהודים, אלה שעבדו בשירות המוסדות הגרמניים השונים, הצבא, ה- SS והמשטרה. השאר היו אמורים להיות מפונים אל מקום כלשהו מחוץ לעיר, אבל בסתיו 41'  עדיין לא היה  ברור לאן.

מדצמבר 41'  נלקחו קבוצות של גברים יהודים צעירים מגטו לובלין למחנה הריכוז במיידנק, כדי  לבנותו. בתחומי הגטו, ברחובות פרובוסטוו וברוברנה, היו מחנות קטנים ליהודים חסרי עבודה. מחנות אלה היו נקודות איסוף לאותם יהודים שנשלחו למחנות ליפובה 7 ומיידנק.

חלוקת הגטו

בתחילת 42' לפני הגירוש ההמוני מלובלין, חולק גטו לובלין לשני חלקים:  A, שנקרא "הגטו הגדול", שם חיו רוב היהודים מחוסרי העבודה; ו- B, אשר השתרע  על פני שטח של כמה רחובות בלבד באזור "הטוב יותר" של הגטו – ברחובות גרודזקה, קובלסקה וריבנה. בגטו  B גרו חברי היודנראט וחברי המוסדות הכפופים ליודנראט, ויהודים אשר עבדו עבור בתי-חרושת גרמניים או במחנה שברח' ליפובה 7.  לרופאים מבתי-החולים היהודיים היה בלוק נפרד. גטו B הוקף בגדר תיל והיו לו שערים משלו. תושבי שני חלקי האזור היהודי יכלו לבקר אחד את השני רק בזמנים קבועים במשך היום. הם נזקקו לאישור מיוחד כדי לעבור מצד אחד לצד השני. בזמן שחולק הגטו   לשני חלקים, כבר נפלה במפקדת גלובוצ'ניק ההחלטה לגרש את יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ.

 

האקציה  הגדולה: גירוש יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ

מ- 16  למרץ 1942 עד 14 לאפריל 1942

כמה ימים לפני תחילת הגירושים אירגן ה- SS בלובלין את רישום היהודים העובדים. רק אלה שהיו מצוידים בתעודת זהות עם חותמת של המשטרה החשאית שוחררו מהגירוש, והם יכלו ללכת לגטו B.

ב- 16 במרץ 42', שעות אחדות לפני פתיחת מבצע חיסול הגטו, אירגן קצין ה- SS הרמן הופלה (מונה ע"י גלובוצ'ניק לראש המטה המיוחד של "אקציון ריינהרד" במחוז לובלין) פגישה עם נציגי כל המוסדות הנאציים בעיר. בפגישה זו הוא הודיע, שכל היהודים שאינם עובדים יגורשו לבלז'ץ, "התחנה האחרונה במחוז לובלין", ולעולם לא יחזרו  לגנרלגוברנמנט. "עבור היהודים העובדים בונה ה- SS את המחנה הגדול (מיידנק), אשר ישמש  כמאגר העיקרי של כוח עבודה יהודי לבתי-חרושת גרמניים בעיר". הוא הבטיח שבזמן הגירוש יארגן ה- SS סלקציות של אנשים כשירים לעבודה.

בשעה עשר בלילה שבין ה- 16 ל- 17 במרץ, הוקף גטו לובלין באנשי SS ובאוקראינים מטרווניקי, והגירוש החל. הנאצים האירו את הרחוב הראשי בגטו, והאנשים ההמומים הוצאו מבתיהם. רבים מהם, בייחוד הזקנים והחולים, נהרגו כבר בבתיהם או ברחובות הסמוכים. לא היתה שום סלקציה באותו יום. שעתיים לאחר תחילת האקציה, זומן היודנראט לישיבה ע"י  האחראי לענייני יהודים, מפקד הגסטפו בלובלין, הרמן וורטהוף. הוא הכריז שבכל יום יגורשו 1,500 אנשים מלובלין "למזרח, כדי לעבוד". כל מגורש יוכל לקחת אתו 15 ק"ג של מטען, דברי ערך וכסף. במקביל, נלקחה קבוצת האנשים הראשונה לבית-הכנסת הגדול (מהרש"ל), אשר הפך לנקודת איסוף למגורשים. באותו לילה נאלצה קבוצת אנשים זו ללכת לאומשלאגפלאץ של הגטו, בקרבת בית המטבחיים העירוני.

ב- 17 במרץ 42', מוקדם בבוקר, גורשה הקבוצה הראשונה של יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ. אלה שנשארו בגטו לא ידעו על גורל המגורשים או על יעדם של הטרנספורטים. רק כמה ימים אחרי תחילת הגירושים, חזר ללובלין נער צעיר (ששמו אינו ידוע), שברח מבלז'ץ, וניסה להסביר מה קרה לאלפי יהודי לובלין. איש לא רצה להאמין לו.

הגירושים למחנה המוות בלז'ץ נמשכו עד 14 באפריל 42'. תוך פחות מחודש נשלחו לבלז'ץ כ- 26 אלף מיהודי לובלין, ועוד כ- 2,500 יהודים נהרגו במקום בתוך בתיהם או ברחובות העיר. כ- 200 ילדים מבית היתומים היהודי הוצאו להורג יחד עם המטפלות שלהם בפרבר של לובלין. מאות חולים מבתי החולים ביחד עם כמה מהרופאים והאחיות נורו ביער ניימצה, 15 ק"מ מלובלין.

בזמן "האקציה" בגטו שינה ה- SS את התקנות בדבר יהודים עובדים. כל אלה שעבדו עבור הגרמנים היו חייבים להחליף את תעודות הזהות שלהם למה שכונה “Juden-Ausweis”

(J-Ausweis), ורק אלה היו פטורים מגירוש. לפי פקודת ה- SS, רק 2,500 אנשים יכלו להמשיך לגור בגטו באופן רשמי.

ב- 30 במרץ 42'  אירגן הרמן וורטהוף באופן אישי את הסלקציה של חברי היודנראט ופקידיו. יו"ר היודנראט בלובלין, המהנדס הנריק בקר, וחברים נוספים במוסד זה (ביניהם ד"ר יוסף זיגפריד, יו"ר ה- JSS בלובלין) גורשו לבלז'ץ. לפי הודעתו הרשמית של וורטהוף:  "הם ימשיכו לתפקד כמנהיגי היודנראט וה- JSS במקום היישוב מחדש, כיוון שיש להם ניסיון בנושא זה".

נראה שהמהנדס בקר ידע על גורל רוב יהודי לובלין, כיוון שהוא עלה על הרכבת עטוף בטלית ללא כל מטען.

יחד עם חברי היודנראט גורשו למחנה ההשמדה 35 שוטרים יהודים עם משפחותיהם. עד גירושם, לקחו אנשים אלה חלק באקציות שנערכו ברחובות הגטו.

עד היום שואלים אנשים רבים, מדוע רוב יהודי לובלין גורשו לבלז'ץ ולא למיידנק?

יש לכך תשובה פשוטה מאוד: באותו זמן, בנייתו של מיידנק כמחנה ריכוז היתה בעיצומה, ולא הותקנו בו תאי גזים. באופן רשמי גורשו מלובלין רק אותם יהודים שלא עבדו. אבל עובדה זו אינה מדויקת לגמרי, ולפי פקודת גלובוצ'ניק יגורשו מאוחר יותר למחנה המוות בלז'ץ גם היהודים העובדים.

ב- 14 באפריל 42' פסקו הגירושים.

 

גטו סגור במיידן-טטרסקי

ה- SS ידע, ש- 7,000 – 8,000 היהודים שנותרו מסתתרים במרתפים מתחת לבתי העיר העתיקה, ולכן ציוו וורטהוף וחברי צוות הגסטפו האחראי על הגירושים (ד"ר הרי שטורם, ולטר קניצקי וקליך) על העברת כל היהודים לגטו הקטן, אשר תוחם במיידן טטרסקי, פרבר של לובלין.

מיידן טטרסקי היה מרוחק קילומטר וחצי בלבד ממחנה הריכוז מיידנק, ונמצא בקרבת מחנה העבודה היהודי באלטן פלוגהאפן (=פלוגפלאץ). מהגטו במיידן טטרסקי יכלו היהודים לראות את אחיהם עובדים בפלוגפלאץ במיון רכוש הקורבנות של "אקציון ריינהרד".

לפי הפקודה הגרמנית, הורשו להשאר בגטו הקטן  רק יהודים בעלי  “J-Ausweis”. למרות זאת באו למיידן טטרסקי, יחד עם היהודים "הלגאליים", גם יהודים "לא לגאליים" רבים שקיוו "להפוך ללגאליים" בגטו החדש. במיידן טטרסקי לא היה מקום לאנשים רבים כל כך. לפני המלחמה חיו שם כ- 1,500 פולנים, רובם עובדי "פלאג-לשקייביץ'" (= פלוגפלאץ בזמן המלחמה), שהיה בית-חרושת של חיל האוויר. פולנים אלה פונו ללובלין, ואל בתיהם הגיעו עכשיו כ- 8000 יהודים.

לאחר הלילה הראשון בגטו החדש, כאשר רבים מהאנשים נאלצו להעביר את הלילה ברחובות ובחצרות בשל הצפיפות הרבה, ולאחר הרישום הראשוני, ארגן ה- SS סלקציה. ב- 22 באפריל 42'  נלקחו כ- 2,500 – 3,000 יהודים, רובם נשים וילדים ללא “J-Ausweis”, למחנה הריכוז במיידנק. מבין אלה הוחזרו כ- 200 – 300 גברים צעירים לגטו במיידן-טטרסקי. השאר נלקחו ממיידנק ליער קרנפייץ השוכן במרחק 15 ק"מ מלובלין, ושם נורו. השמועות על כך נפוצו במהרה בגטו, ואנשים רבים איבדו תקווה שיוכלו להינצל. כ– 4,000 מיהודי לובלין נותרו בגטו.

לאחר הסלקציה נסגר מתחם הגטו במיידן טטרסקי והוקף בגדר תיל.

יו"ר יודנראט לובלין החדש היה ד"ר מארק אלטן, אך האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר בגטו היה בעצם שמאי גראייר. לפני המלחמה הוא היה ספר ובעל בית-זונות בעיר העתיקה. במהלך המלחמה הוא היה נאמן הגסטפו העיקרי בגטו. המסעדה שלו ברחוב לוברטובסקה היתה "המטה" עבור צוות הגירוש של הגסטפו. גראייר הגיש להם את האלכוהול הטוב ביותר, לצלילי להקה יהודית שניגנה ברקע. גראייר מכר “J-Ausweis" לאנשים רבים תמורת אלפי זלוטי, והשתתף בשחיתות שפשתה בקרב ה- SS. במיידן טטרסקי הוא כונה "מלך היהודים" על-ידי גרמנים ויהודים. הוא השתתף בסלקציות המאוחרות בגטו הקטן והחליט מי יילקח למיידנק.

בספטמבר 42'  גורשו כ- 1,000 יהודים ממיידן טטרסקי לגטו בפיאסקי, שליד לובלין.

הסלקציה הבאה התבצעה ב- 24 באוקטובר, כאשר קבוצה של יהודים ממיידן, ביניהם כמה שנחשבו ל"יהודים בעלי זכויות" (מהפקידים שאירגנו את העבודה בגטו ועובדים מחברת ויקטור קרמין, אשר עד אותו זמן לא נכללו בגירושים ובסלקציות), נלקחו למחנה הריכוז מיידנק.

הגטו הקטן התקיים עד 9 בנובמבר 42'.

 

חיסול הגטו במיידן טטרסקי

לבסוף, ב- 9 בנובמבר 42', לפי פקודת הימלר מיוני אותה שנה (בדבר סיום הגירושים מהגטאות בגנרלגוברנמנט למחנות ההשמדה ומחנות הריכוז עד לסוף דצמבר 42'), גורשה ממיידן טטרסקי למיידנק הקבוצה האחרונה של כ- 3,000 יהודים.

כ- 180 יהודים נוספים נורו ברחובות הגטו – רובם  ילדים או כאלה שניסו להתחבא במרתפים. הרמן וורטהוף ירה אישית בד"ר מארק אלטן, בשמאי גראייר ובמונייק גולדפרב, מפקד המשטרה היהודית בגטו. הם נהרגו לפי פקודתו האישית של אודילו גלובוצ'ניק, אשר הורה, כי בזמן חיסול הגיטאות יש לחסל את יו"רי היודנראטים, מפקדי המשטרות היהודיות והנאמנים העיקריים בגטאות, כיוון שהם היו עדים לשחיתות בקרב אנשי ה- SS.

היהודים שנלקחו למיידנק מוינו: זקנים וילדים נשלחו מיד לתאי הגזים (זו היתה הסלקציה הראשונה במיידנק, שבמהלכה נשלחו לתאי הגזים משפחות שלמות מאותו טרנספורט). אחרים נשארו במחנה. לאחר מספר ימים הועברו למחנות עבודה בעיר: לליפובה 7, לפלוגפלאץ, לספורטפלאץ או למקומות עבודה קטנים שונים, שם הם עבדו עבור ה- SS.

אותם יהודי לובלין, אשר עבדו כאומנים מומחים בשירות הגסטפו, הועברו לכלא הגסטפו במצודה, ועבדו שם  כ “Hofjuden” בעבודות פרטיות לקציני הגסטפו ומשפחותיהם.

אחרית

אלה מיהודי לובלין, ששרדו עד נובמבר 43', נורו במהלך הוצאה המונית להורג של אסירים יהודים ב- 3 בנובמבר 43' במחנה הריכוז מיידנק. הוצאה להורג זו, הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל מחנות הריכוז ידועה בשם Erntefest” ("חג הקציר"). ביום זה הוצאו להורג במיידנק

כ- 18 אלף יהודים, אסירי מחנות לובלין השונים (ליפובה 7, פלוגפלאץ, ספורטפלאץ ואחרים).

שארית הפליטה, אחרוני יהודי לובלין, האומנים המומחים, אשר שרדו בכלא הגסטפו במצודה עד יולי 44', נהרגו שם  ב-21 וב-22 ביולי 44', שעות ספורות לפני שחרור העיר על-ידי הסובייטים.

 

מתוך 40 אלף יהודי לובלין שהיו במקומות מסתור ובמחנות ריכוז, שרדו רק כ- 200 – 300.

מספר גדול יותר (כ- 1,000 יהודים) שרד את המלחמה ברוסיה.

גטו לובלין היה הגטו הראשון בגנרלגוברנמנט אשר חוסל, וממנו נשלחו הטרנספורטים הראשונים למחנה המוות בבלז'ץ.

                                                                                              תרגם מאנגלית: שמוליק אבידר

מקורות

- State Archive in Lublin: Collection of Lublin`s Judenrat 1939-1942;
Collection of Governor of Lublin District 1939-1944.
– Archive of the Majdanek State Museum: Collection of the Memoirs and
Testimonies by Survivors   .
Institute of the National Rememberance in Warsaw: Records from the Trials  -
against Hermann Worthoff and Dr. Harry Sturm.
N. Blumental: Documents from Lublin Ghetto. Judenrat Without Direction, -
Jerusalem 1967.
– S. Erlichman-Bank: Listy z piekla, Bialystok 1992.
– S. Goldberg (Chehever): The Undefeated, Tel-Aviv 1985.
J. Kasperek: Kronika wydarzen w Lublinie w okresie okupacji hitlerowskiej, -
Lublin 1983.
R. Kuwalek, W. Wysok: Lublin – Jerozolima Krolestwa Polskiego, Lublin 2001. -
T. Radzik: Lubelska dzielnica zamknieta, Lublin 1999. -