הגטו בלובלין / רוברט קובאלק

חוברת מס. 39 שנת 2003

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלובלין כ- 40 אלף יהודים, שליש מאוכלוסיית העיר. לובלין היהודית היתה מרכז דתי, רוחני וחברתי חשוב מאוד. שם נוסדה ב- 1930 הישיבה המפורסמת ביותר בעולם – ישיבת חכמי לובלין.

לפני המלחמה היו בקהילה היהודית של לובלין 12 בתי-כנסת, כמאה בתי-תפילה פרטיים (שטיבעלך), שלושה בתי-קברות, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ובית-מחסה לזקנים. היתה בלובלין פעילות פוליטית ותרבותית ענפה. ליהודים היה ייצוג במועצת העיר, בתי-ספר עצמאיים, מוסדות כלכליים ותרבותיים ושני עיתונים בשפה היידית – "לובלינער טאגבלאט" ("יומון לובלין") ו"לובלינער שטימע" ("קול לובלין"). בחיים הכלכליים יהודים היו פעילים במסחר, ובבעלותם היו יותר מ- 50 אחוזים מבתי-המלאכה וכ- 30 אחוזים מבתי-החרושת בעיר. בהשוואה לקהילות גדולות אחרות, כמעט לא היתה התבוללות בלובלין. רוב יהודי העיר היו מסורתיים, אורתודוקסיים בעלי אוריינטציה חסידית חזקה מאוד. רק 1,000 מתוך 40 אלף היהודים הודו שהם משוחחים בבית בשפה הפולנית. אך רוב הדור הצעיר דיבר פולנית שוטפת.

קהילת יהודי לובלין תחת הכיבוש הגרמני

ב- 18 בספטמבר 1939, לאחר קרב קצר בפרברי העיר וכמה ימי הפצצות מהאוויר (בתים רבים בעיר העתיקה ובחלק היהודי של העיר נהרסו בהפצצות, וקברו תחתיהם יהודים רבים), נכנסו חיילים גרמניים ללובלין. למחרת נכנסו לעיר יחידות הוורמאכט ועצרו כבני ערובה כ- 200 גברים, פולנים ויהודים. לאחר מספר ימים הם שוחררו, אבל ב- 14 באוקטובר קיבלה הקהילה היהודית בעיר פקודה לשלם 300 אלף זלוטי – "תרומה" לצבא הגרמני. החיילים הגרמניים החלו ללכוד יהודים ברחובות (גברים ונשים) והכריחו אותם לעבוד עבורם. רבים הוכו ועונו. הגרמנים בזזו חנויות ודירות רבות, שהיו שייכות ליהודים.

ב- 25 באוקטובר נספרה האוכלוסייה היהודית בלובלין בפקודת הגרמנים. רישום זה הראה שבעיר חיים 37,054 יהודים. מיעוט של יהודים, בעיקר צעירים ופעילים פוליטיים, הצליח לברוח מלובלין לאזורים שבשליטת הסובייטים.

ב- 1 בנובמבר 39', לאחר ההכרזה על הקמת הגנרלגוברנמנט, הוקם בלובלין המינהל האזרחי הגרמני.

ב- 9 בנובמבר 39' מונה אודילו גלובוצ'ניק על-ידי הימלר, כמפקד המשטרה וה- SS של מחוז לובלין. בו ביום התקיימה בלובלין האקציה הראשונה של פינוי יהודים מבתיהם. משעות הבוקר המוקדמות הקיפו אנשי SS את מרכז העיר, וגירשו את כל היהודים שגרו ברחובות הראשיים. רובם היו אנשים עשירים, שאיבדו את כל נכסיהם בבת-אחת. הם פונו באותו יום אל הרובע היהודי והעיר העתיקה. רבים מהם החליטו לברוח מלובלין.

בנובמבר הורו השלטונות הגרמניים לסמן במגן דוד את כל החנויות, בתי-המלאכה ובתי-החרושת היהודיים. בדצמבר 39' יצאה פקודה חדשה, שלפיה  על כל היהודים לחבר מגן דוד לבגדיהם (על החזה), ומאוחר יותר גם לענוד  סרט עם מגן דוד על זרועם. רבים מהיהודים קיבלו את זה בהפתעה גמורה, בהלם:

"ב- 1 בדצמבר 'עוטרנו' במגן דוד צהוב. בבוקר החורפי הזה הגיע לעבודה ד"ר מרדכי טננבאום, רופא הילדים הזקן. על מעילו העליון היה לו טלאי צהוב ובעיניו ניקוו דמעות. זה היה נורא – הוא, שאהב כל ילד חולה, עמד לפנינו מושפל. הוא חייך מבעד לדמעות, ובקול רועד ניחם את כולנו: 'אין בכך כלום, ילדיי. גם כך נישאר יהודים –  אין זאת חרפה לנו'".

(עדות של שרה (סויקה) ארליכמן-בנק, אחות בבית החולים היהודי בלובלין)

בסוף 39' הוקם היודנראט על-ידי הנהלת הקהילה היהודית לפי פקודת הגרמנים. היודנראט אמור היה לנהל את ענייני היהודים ולייצג אותם לפני השלטונות הגרמנים. מוסד זה כלל 24 חברים, והוא הוקם לאחר דיון נוקב  בשאלה, האם הדבר ייחשב לשיתוף פעולה עם הכובשים.

ראש היודנראט היה האדריכל-המהנדס הנריק בקר (לפני המלחמה הוא כיהן כראש מפלגת העם בלובלין, סגן ראש העיר ויו"ר מועצת הקהילה היהודית). היו לו שני סגנים: ד"ר מארק אלטן (עורך-דין, קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר, אחד ממנהיגי התנועה הציונית שבעיר) ושלמה קסטנברג (סוחר נייר מפורסם, סגן יו"ר בהנהלה של הקהילה היהודית לפני המלחמה). לגבי מינויו של בקר היתה תמימות דעים – כל הניצולים מגטו לובלין הסכימו שהיה אדם נדיב מאוד ונוטה לעזור. לא כך לגבי שני האחרים – במיוחד אלטן, שעל פעילותו ב- 1942 אמרו רבים מהאנשים שהיא היוותה שיתוף פעולה גלוי.

בדומה ליודנראט הוקמו בלובלין מוסדות יהודיים נוספים, כמו "האגודה לעזרה סוציאלית יהודית" (JSS) וועדות שונות לעזרה לעניים ולפליטים. בית-החולים היהודי, בית-היתומים ובית-המחסה לזקנים היו גם הם תחת שליטת היודנראט.

ב-41' פרצה בלובלין מגיפת טיפוס חמורה. ליד בית החולים היהודי עמד ריק הבניין החדש של בית התרבות ע"ש י.ל.פרץ, שבנייתו הושלמה ערב המלחמה ואמור היה להפתח ב-1 בספטמבר 39'… בניין זה הוסב ע"י היודנראט לבית-חולים לטיפול במגיפה.

עד מרץ 41' חיו יהודי לובלין בדירותיהם (פרט למרכז העיר ממש, שם נאסר עליהם אף ללכת ברחוב הראשי), אך היה עליהם לעבוד עבור הנאצים.

בדצמבר 39' הוקם מחנה עבודה יהודי ברחוב ליפובה 7.  רוב האסירים במחנה זה החל מ- 40' היו שבויי מלחמה  – חיילים יהודים מהצבא הפולני. כמו כן נאלצה לעבוד שם גם קבוצה גדולה של בעלי מקצוע יהודים מלובלין, רובם אומנים מומחים.

ב- 1940 אירגן ה- SS אקציות בכל מחוז לובלין, ואלפי אנשים נאספו ונשלחו למחנה עבודה בבלז'ץ כדי לבנות את הביצורים במזרח, בגבול הסובייטי. רבים מהם מתו בבלז'ץ בגלל התנאים הקשים (בארכיון העיר לובלין שמורה רשימה של אנשים, שמתו ב- 40' במחנה העבודה בלז'ץ).

רבים מיהודי לובלין אולצו לעבוד עבור חברות ומוסדות גרמניים בעיר. לעתים קרובות הנאצים ארגנו אקציות ברחובות, ואילצו את היהודים החטופים לעבוד עבורם. מוסדות גרמניים, קצינים נאצים ואפילו חיילים פשוטים המשיכו לבזוז את החנויות והדירות של היהודים. ב- 40' השתמשה התעמולה הנאצית בלובלין לשם פרסום כתבות מצולמות על  "היהודים המזרחיים  הפרימיטיביים והמסורתיים". כאן צולם הסרט "היהודי זיס", ויהודי לובלין שימשו "ניצבים".

הגרמנים תכננו  יצירת "מאגר (רזרבה) של יהודים" במחוז לובלין. לשם כך גורשו לעיר 1200 יהודים גרמניים משצ'צ'ין בפברואר 40'. רובם נשלחו מלובלין לגטאות קטנים בפיאסקי, גלוסק ובלז'יצה. הם היו המשלוח הראשון של יהודים זרים שגורשו למחוז לובלין.

הקמת גטו פתוח בלובלין

במרץ 41'  הכריז צורנר, מושל לובלין, על הקמת הגטו בלובלין. הגטו כלל את החלק העתיק והעני ביותר של הרובע היהודי ההיסטורי, עם המצודה במרכזו (בעת המלחמה שימשה המצודה כבית-סוהר של הגסטפו), וחלק קטן מהעיר העתיקה (רחוב גרודזקה, שם היו משרדי היודנראט ובית-היתומים – הבניין קיים עד היום). כמה ימים לפני הקמת הגטו, כ- 14 אלף מיהודי לובלין (רובם עניים, שלא היתה להם עבודה בעיר) יושבו מחדש בערים קטנות במחוז לובלין. חלקם חזרו ללובלין באופן בלתי חוקי. לפי הרישום הגרמני נשארו באופן רשמי בעיר כ- 34 אלף יהודים. אולם באופן בלתי רשמי, לפי משרד הסטטיסטיקה של עיריית לובלין, חיו בעיר קרוב ל- 40 אלף  יהודים.

עד מרץ 42'  עדיין לא היה גטו לובלין סגור באופן הרמטי, אם כי היהודים לא הורשו להסתובב ב"רחובות האריים". באותו זמן עדיין חיו מחוץ לרחובות הגטו משפחות יהודיות רבות, בייחוד של אלה שעבדו כמומחים במוסדות גרמניים.

התנאים בגטו לובלין, בהשוואה לגטאות ורשה או לודז', היו נסבלים יותר. ניצולים רבים העידו שבניגוד לגטו ורשה, בלובלין סבלו פחות מרעב. ליהודי לובלין היה עדיין קשר עם העולם שמחוץ לגטו, כך שאפשר היה להבריח לגטו יותר מזון. אפילו העיתונים הנאציים דיווחו על המסחר הלא חוקי הנרחב. כמובן שרוב החנויות של היהודים הוחרמו.

"בשובי מוורשה ללובלין חשתי היטב בהבדל שבין שני הגטאות." – כתבה שרה (סויקה)

ארליכמן-בנק – "בלובלין לא היתה פעילות תרבותית וסוציאלית ענפה כמו בוורשה והיו לכך סיבות רבות.

ר א ש י ת :  בהתקרב הצבא האדום בתחילת המלחמה לתחומי לובלין, ברחו רוב הצעירים והפעילים הפוליטיים אל הצד הרוסי, והעיר נשארה ללא מנהיגות כמעט. הפליטים שהועברו ללובלין מפולין המערבית לשם 'יישוב מחדש' היו ברובם פשוטי-עם מפרברי העוני ולא היו בהם אנשי-ציבור. המשכילים, למשל מלודז' וסביבותיה, ברחו לוורשה, כי האמינו שלעיר הבירה יהיה גורל טוב יותר. המשכילים מלודז' היו פעילים מאד בוורשה, והם החליפו את המשכילים המקומיים שברחו.

ה ב ד ל  נ ו ס ף :  הבניינים בשתי הערים היו שונים לגמרי. בוורשה היו בתים גדולים עם חצרות אחוריות משותפות. החצרות אפשרו לקיים במשך שעות העוצר אסיפות דיירים גדולות ועבודה סוציאלית. הבתים בלובלין היו קטנים יותר ומרוחקים זה מזה, כך שבערבים אי אפשר היה לארגן פגישות.

למצב בלובלין היה בו גם צד חיובי: האומללות היתה 'מתונה' יותר. כאן אנשים לא מתו ברחובות. האנשים סבלו בדומיה בבתיהם או בבתי-מחסה לפליטים או בבתי-חולים. אנו יכולים לומר שהמצב בלובלין היה 'מתון' יותר. גם הנובורישים בלובלין התנהגו די בהגינות".

 

עד מרץ 42' ברחו ללובלין רבים מיהודי ורשה. הם האמינו  שזו עיר "עשירה יותר", עם מזון רב. הבעיות הקשות ביותר היו מגיפת הטיפוס, איכלוס יתר (אנשים חיו אפילו בחנויות ובעליות גג) ו"תרומה" מאונס לגרמנים.

בגטו ורשה יכלו היהודים  לעבוד בחנויות רבות, במסעדות ובבתי-מלאכה, שהוקמו על-ידי  חברות תעשייתיות גרמניות כמו "שולץ" ו"טובנס". לעומת זאת, היהודים בלובלין עבדו בעיקר עבור מוסדות גרמניים ועבור הצבא. בגטו לא היה די מקום לבתי-מלאכה או בתי-חרושת. כל הבניינים הגדולים, כמו בתי-כנסת, הוסבו למקלטים עבור הפליטים או למטבחים ציבוריים ששירתו את האוכלוסייה הענייה.

מאוקטובר 41' התחיל המינהל הנאצי להתכונן לקראת הגירוש הסופי של האוכלוסייה היהודית מלובלין. לפי מסמך של "משרד הדיור" הגרמני היו אמורים להישאר בלובלין רק 25 אלף יהודים, אלה שעבדו בשירות המוסדות הגרמניים השונים, הצבא, ה- SS והמשטרה. השאר היו אמורים להיות מפונים אל מקום כלשהו מחוץ לעיר, אבל בסתיו 41'  עדיין לא היה  ברור לאן.

מדצמבר 41'  נלקחו קבוצות של גברים יהודים צעירים מגטו לובלין למחנה הריכוז במיידנק, כדי  לבנותו. בתחומי הגטו, ברחובות פרובוסטוו וברוברנה, היו מחנות קטנים ליהודים חסרי עבודה. מחנות אלה היו נקודות איסוף לאותם יהודים שנשלחו למחנות ליפובה 7 ומיידנק.

חלוקת הגטו

בתחילת 42' לפני הגירוש ההמוני מלובלין, חולק גטו לובלין לשני חלקים:  A, שנקרא "הגטו הגדול", שם חיו רוב היהודים מחוסרי העבודה; ו- B, אשר השתרע  על פני שטח של כמה רחובות בלבד באזור "הטוב יותר" של הגטו – ברחובות גרודזקה, קובלסקה וריבנה. בגטו  B גרו חברי היודנראט וחברי המוסדות הכפופים ליודנראט, ויהודים אשר עבדו עבור בתי-חרושת גרמניים או במחנה שברח' ליפובה 7.  לרופאים מבתי-החולים היהודיים היה בלוק נפרד. גטו B הוקף בגדר תיל והיו לו שערים משלו. תושבי שני חלקי האזור היהודי יכלו לבקר אחד את השני רק בזמנים קבועים במשך היום. הם נזקקו לאישור מיוחד כדי לעבור מצד אחד לצד השני. בזמן שחולק הגטו   לשני חלקים, כבר נפלה במפקדת גלובוצ'ניק ההחלטה לגרש את יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ.

 

האקציה  הגדולה: גירוש יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ

מ- 16  למרץ 1942 עד 14 לאפריל 1942

כמה ימים לפני תחילת הגירושים אירגן ה- SS בלובלין את רישום היהודים העובדים. רק אלה שהיו מצוידים בתעודת זהות עם חותמת של המשטרה החשאית שוחררו מהגירוש, והם יכלו ללכת לגטו B.

ב- 16 במרץ 42', שעות אחדות לפני פתיחת מבצע חיסול הגטו, אירגן קצין ה- SS הרמן הופלה (מונה ע"י גלובוצ'ניק לראש המטה המיוחד של "אקציון ריינהרד" במחוז לובלין) פגישה עם נציגי כל המוסדות הנאציים בעיר. בפגישה זו הוא הודיע, שכל היהודים שאינם עובדים יגורשו לבלז'ץ, "התחנה האחרונה במחוז לובלין", ולעולם לא יחזרו  לגנרלגוברנמנט. "עבור היהודים העובדים בונה ה- SS את המחנה הגדול (מיידנק), אשר ישמש  כמאגר העיקרי של כוח עבודה יהודי לבתי-חרושת גרמניים בעיר". הוא הבטיח שבזמן הגירוש יארגן ה- SS סלקציות של אנשים כשירים לעבודה.

בשעה עשר בלילה שבין ה- 16 ל- 17 במרץ, הוקף גטו לובלין באנשי SS ובאוקראינים מטרווניקי, והגירוש החל. הנאצים האירו את הרחוב הראשי בגטו, והאנשים ההמומים הוצאו מבתיהם. רבים מהם, בייחוד הזקנים והחולים, נהרגו כבר בבתיהם או ברחובות הסמוכים. לא היתה שום סלקציה באותו יום. שעתיים לאחר תחילת האקציה, זומן היודנראט לישיבה ע"י  האחראי לענייני יהודים, מפקד הגסטפו בלובלין, הרמן וורטהוף. הוא הכריז שבכל יום יגורשו 1,500 אנשים מלובלין "למזרח, כדי לעבוד". כל מגורש יוכל לקחת אתו 15 ק"ג של מטען, דברי ערך וכסף. במקביל, נלקחה קבוצת האנשים הראשונה לבית-הכנסת הגדול (מהרש"ל), אשר הפך לנקודת איסוף למגורשים. באותו לילה נאלצה קבוצת אנשים זו ללכת לאומשלאגפלאץ של הגטו, בקרבת בית המטבחיים העירוני.

ב- 17 במרץ 42', מוקדם בבוקר, גורשה הקבוצה הראשונה של יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ. אלה שנשארו בגטו לא ידעו על גורל המגורשים או על יעדם של הטרנספורטים. רק כמה ימים אחרי תחילת הגירושים, חזר ללובלין נער צעיר (ששמו אינו ידוע), שברח מבלז'ץ, וניסה להסביר מה קרה לאלפי יהודי לובלין. איש לא רצה להאמין לו.

הגירושים למחנה המוות בלז'ץ נמשכו עד 14 באפריל 42'. תוך פחות מחודש נשלחו לבלז'ץ כ- 26 אלף מיהודי לובלין, ועוד כ- 2,500 יהודים נהרגו במקום בתוך בתיהם או ברחובות העיר. כ- 200 ילדים מבית היתומים היהודי הוצאו להורג יחד עם המטפלות שלהם בפרבר של לובלין. מאות חולים מבתי החולים ביחד עם כמה מהרופאים והאחיות נורו ביער ניימצה, 15 ק"מ מלובלין.

בזמן "האקציה" בגטו שינה ה- SS את התקנות בדבר יהודים עובדים. כל אלה שעבדו עבור הגרמנים היו חייבים להחליף את תעודות הזהות שלהם למה שכונה “Juden-Ausweis”

(J-Ausweis), ורק אלה היו פטורים מגירוש. לפי פקודת ה- SS, רק 2,500 אנשים יכלו להמשיך לגור בגטו באופן רשמי.

ב- 30 במרץ 42'  אירגן הרמן וורטהוף באופן אישי את הסלקציה של חברי היודנראט ופקידיו. יו"ר היודנראט בלובלין, המהנדס הנריק בקר, וחברים נוספים במוסד זה (ביניהם ד"ר יוסף זיגפריד, יו"ר ה- JSS בלובלין) גורשו לבלז'ץ. לפי הודעתו הרשמית של וורטהוף:  "הם ימשיכו לתפקד כמנהיגי היודנראט וה- JSS במקום היישוב מחדש, כיוון שיש להם ניסיון בנושא זה".

נראה שהמהנדס בקר ידע על גורל רוב יהודי לובלין, כיוון שהוא עלה על הרכבת עטוף בטלית ללא כל מטען.

יחד עם חברי היודנראט גורשו למחנה ההשמדה 35 שוטרים יהודים עם משפחותיהם. עד גירושם, לקחו אנשים אלה חלק באקציות שנערכו ברחובות הגטו.

עד היום שואלים אנשים רבים, מדוע רוב יהודי לובלין גורשו לבלז'ץ ולא למיידנק?

יש לכך תשובה פשוטה מאוד: באותו זמן, בנייתו של מיידנק כמחנה ריכוז היתה בעיצומה, ולא הותקנו בו תאי גזים. באופן רשמי גורשו מלובלין רק אותם יהודים שלא עבדו. אבל עובדה זו אינה מדויקת לגמרי, ולפי פקודת גלובוצ'ניק יגורשו מאוחר יותר למחנה המוות בלז'ץ גם היהודים העובדים.

ב- 14 באפריל 42' פסקו הגירושים.

 

גטו סגור במיידן-טטרסקי

ה- SS ידע, ש- 7,000 – 8,000 היהודים שנותרו מסתתרים במרתפים מתחת לבתי העיר העתיקה, ולכן ציוו וורטהוף וחברי צוות הגסטפו האחראי על הגירושים (ד"ר הרי שטורם, ולטר קניצקי וקליך) על העברת כל היהודים לגטו הקטן, אשר תוחם במיידן טטרסקי, פרבר של לובלין.

מיידן טטרסקי היה מרוחק קילומטר וחצי בלבד ממחנה הריכוז מיידנק, ונמצא בקרבת מחנה העבודה היהודי באלטן פלוגהאפן (=פלוגפלאץ). מהגטו במיידן טטרסקי יכלו היהודים לראות את אחיהם עובדים בפלוגפלאץ במיון רכוש הקורבנות של "אקציון ריינהרד".

לפי הפקודה הגרמנית, הורשו להשאר בגטו הקטן  רק יהודים בעלי  “J-Ausweis”. למרות זאת באו למיידן טטרסקי, יחד עם היהודים "הלגאליים", גם יהודים "לא לגאליים" רבים שקיוו "להפוך ללגאליים" בגטו החדש. במיידן טטרסקי לא היה מקום לאנשים רבים כל כך. לפני המלחמה חיו שם כ- 1,500 פולנים, רובם עובדי "פלאג-לשקייביץ'" (= פלוגפלאץ בזמן המלחמה), שהיה בית-חרושת של חיל האוויר. פולנים אלה פונו ללובלין, ואל בתיהם הגיעו עכשיו כ- 8000 יהודים.

לאחר הלילה הראשון בגטו החדש, כאשר רבים מהאנשים נאלצו להעביר את הלילה ברחובות ובחצרות בשל הצפיפות הרבה, ולאחר הרישום הראשוני, ארגן ה- SS סלקציה. ב- 22 באפריל 42'  נלקחו כ- 2,500 – 3,000 יהודים, רובם נשים וילדים ללא “J-Ausweis”, למחנה הריכוז במיידנק. מבין אלה הוחזרו כ- 200 – 300 גברים צעירים לגטו במיידן-טטרסקי. השאר נלקחו ממיידנק ליער קרנפייץ השוכן במרחק 15 ק"מ מלובלין, ושם נורו. השמועות על כך נפוצו במהרה בגטו, ואנשים רבים איבדו תקווה שיוכלו להינצל. כ– 4,000 מיהודי לובלין נותרו בגטו.

לאחר הסלקציה נסגר מתחם הגטו במיידן טטרסקי והוקף בגדר תיל.

יו"ר יודנראט לובלין החדש היה ד"ר מארק אלטן, אך האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר בגטו היה בעצם שמאי גראייר. לפני המלחמה הוא היה ספר ובעל בית-זונות בעיר העתיקה. במהלך המלחמה הוא היה נאמן הגסטפו העיקרי בגטו. המסעדה שלו ברחוב לוברטובסקה היתה "המטה" עבור צוות הגירוש של הגסטפו. גראייר הגיש להם את האלכוהול הטוב ביותר, לצלילי להקה יהודית שניגנה ברקע. גראייר מכר “J-Ausweis" לאנשים רבים תמורת אלפי זלוטי, והשתתף בשחיתות שפשתה בקרב ה- SS. במיידן טטרסקי הוא כונה "מלך היהודים" על-ידי גרמנים ויהודים. הוא השתתף בסלקציות המאוחרות בגטו הקטן והחליט מי יילקח למיידנק.

בספטמבר 42'  גורשו כ- 1,000 יהודים ממיידן טטרסקי לגטו בפיאסקי, שליד לובלין.

הסלקציה הבאה התבצעה ב- 24 באוקטובר, כאשר קבוצה של יהודים ממיידן, ביניהם כמה שנחשבו ל"יהודים בעלי זכויות" (מהפקידים שאירגנו את העבודה בגטו ועובדים מחברת ויקטור קרמין, אשר עד אותו זמן לא נכללו בגירושים ובסלקציות), נלקחו למחנה הריכוז מיידנק.

הגטו הקטן התקיים עד 9 בנובמבר 42'.

 

חיסול הגטו במיידן טטרסקי

לבסוף, ב- 9 בנובמבר 42', לפי פקודת הימלר מיוני אותה שנה (בדבר סיום הגירושים מהגטאות בגנרלגוברנמנט למחנות ההשמדה ומחנות הריכוז עד לסוף דצמבר 42'), גורשה ממיידן טטרסקי למיידנק הקבוצה האחרונה של כ- 3,000 יהודים.

כ- 180 יהודים נוספים נורו ברחובות הגטו – רובם  ילדים או כאלה שניסו להתחבא במרתפים. הרמן וורטהוף ירה אישית בד"ר מארק אלטן, בשמאי גראייר ובמונייק גולדפרב, מפקד המשטרה היהודית בגטו. הם נהרגו לפי פקודתו האישית של אודילו גלובוצ'ניק, אשר הורה, כי בזמן חיסול הגיטאות יש לחסל את יו"רי היודנראטים, מפקדי המשטרות היהודיות והנאמנים העיקריים בגטאות, כיוון שהם היו עדים לשחיתות בקרב אנשי ה- SS.

היהודים שנלקחו למיידנק מוינו: זקנים וילדים נשלחו מיד לתאי הגזים (זו היתה הסלקציה הראשונה במיידנק, שבמהלכה נשלחו לתאי הגזים משפחות שלמות מאותו טרנספורט). אחרים נשארו במחנה. לאחר מספר ימים הועברו למחנות עבודה בעיר: לליפובה 7, לפלוגפלאץ, לספורטפלאץ או למקומות עבודה קטנים שונים, שם הם עבדו עבור ה- SS.

אותם יהודי לובלין, אשר עבדו כאומנים מומחים בשירות הגסטפו, הועברו לכלא הגסטפו במצודה, ועבדו שם  כ “Hofjuden” בעבודות פרטיות לקציני הגסטפו ומשפחותיהם.

אחרית

אלה מיהודי לובלין, ששרדו עד נובמבר 43', נורו במהלך הוצאה המונית להורג של אסירים יהודים ב- 3 בנובמבר 43' במחנה הריכוז מיידנק. הוצאה להורג זו, הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל מחנות הריכוז ידועה בשם Erntefest” ("חג הקציר"). ביום זה הוצאו להורג במיידנק

כ- 18 אלף יהודים, אסירי מחנות לובלין השונים (ליפובה 7, פלוגפלאץ, ספורטפלאץ ואחרים).

שארית הפליטה, אחרוני יהודי לובלין, האומנים המומחים, אשר שרדו בכלא הגסטפו במצודה עד יולי 44', נהרגו שם  ב-21 וב-22 ביולי 44', שעות ספורות לפני שחרור העיר על-ידי הסובייטים.

 

מתוך 40 אלף יהודי לובלין שהיו במקומות מסתור ובמחנות ריכוז, שרדו רק כ- 200 – 300.

מספר גדול יותר (כ- 1,000 יהודים) שרד את המלחמה ברוסיה.

גטו לובלין היה הגטו הראשון בגנרלגוברנמנט אשר חוסל, וממנו נשלחו הטרנספורטים הראשונים למחנה המוות בבלז'ץ.

                                                                                              תרגם מאנגלית: שמוליק אבידר

מקורות

- State Archive in Lublin: Collection of Lublin`s Judenrat 1939-1942;
Collection of Governor of Lublin District 1939-1944.
– Archive of the Majdanek State Museum: Collection of the Memoirs and
Testimonies by Survivors   .
Institute of the National Rememberance in Warsaw: Records from the Trials  -
against Hermann Worthoff and Dr. Harry Sturm.
N. Blumental: Documents from Lublin Ghetto. Judenrat Without Direction, -
Jerusalem 1967.
– S. Erlichman-Bank: Listy z piekla, Bialystok 1992.
– S. Goldberg (Chehever): The Undefeated, Tel-Aviv 1985.
J. Kasperek: Kronika wydarzen w Lublinie w okresie okupacji hitlerowskiej, -
Lublin 1983.
R. Kuwalek, W. Wysok: Lublin – Jerozolima Krolestwa Polskiego, Lublin 2001. -
T. Radzik: Lubelska dzielnica zamknieta, Lublin 1999. -

ההיסטוריונית בֶּלה מַנדֶלסבּרג–שִילדקרוֹיט

חוברת מס. 45 שנת 2009

"למדתי בלובלין בגימנסיה ההומניסטית," נזכרת יוכבד פרייד-פלומנקר. "המורים נחמן בלומנטל ובלה מנדלסברג היו צעירים ברוחם. מחוץ לשעות הלימודים, בשבתות, הם סחפו אותנו לטייל אִתם ברחובות לובלין ולהכיר מקומות שונים הקשורים בהיסטוריה של העיר – היסטוריה יהודית והיסטוריה פולנית."
שני מורים יצאו לדרך. שני היסטוריונים שלימדו בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. בלה נספתה בשואה. ידידה, ההיסטוריון נחמן בלומנטל, ניצל. נחמן בלומנטל היה זה שהציל מהשכחה את שרידי מורשתה.

ילדות

בלה נולדה בלובלין בשנת 1901 להוריה עזריאל-מאיר מנדלסברג וטובה לבית גולדשר. לבלה הייתה אחות, רגינה; והיה לה אח, שמואל. בית המשפחה היה ברחוב רינק מספר 10. היא למדה בבית-ספר יסודי ובבית הספר התיכון של סובולבסקה בלובלין. ספרים ולימודים ריתקו אותה.
אחיה שמואל סיפר כיצד בעודה נערה התחננה בפני סבה שילמד אותה תלמוד:
"ולא יכול סבא לעמוד בפני הפצרותיה. בלה התמסרה ללימודה החדש בכל התלהבותה הכנה, בכל חום לבבה ונפשה, בכל צמאונה לתורה שלא ידע רוויה. וביום שסגר סבא את הגמרא בהחלטיות, 'די לאשה בכך! לו היית בחור, הייתי עושה אותך לעילוי,' לא היה סוף לצערה."

לימודים באוניברסיטה בוורשה – חוג ההיסטוריונים הצעירים

בלה למדה היסטוריה באוניברסיטה בוורשה. בשנת 1928 השלימה את לימודיה לתואר מגיסטר בהיסטוריה.
באותה העת רב היה מספרם של הסטודנטים היהודים שבחרו ללמוד היסטוריה.

מדוע?
עם תקומת פולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בתי-ספר תיכוניים יהודיים רבים, ואלה נזקקו למורים בוגרי אוניברסיטה.

אבל מדוע נהרו הצעירים היהודים ללימודי היסטוריה דווקא?
כיוון שהייתה זו תקופה סוערת בחיי יהודי פולין: המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ההתעוררות הלאומית והמדינית של יהודי פולין, עליית התנועה הציונית, עליית תנועות הפועלים, מאבק היהודים על זכויותיהם ועל קיומם הכלכלי במקומות מושבם – כל אלה התסיסו את הרחוב היהודי והגבירו את ההתעניינות בבעיות החברה, הכלכלה והאומה. ההתעניינות הייתה לא רק בבעיות ההווה, אלא גם בהתפתחותן ההיסטורית.
סטודנטים יהודים רבים למדו היסטוריה כללית ופולנית כדי לרכוש ידע בשיטות מדעיות ובמחקר היסטורי. ידע זה יישמו בבואם לכתוב עבודות סמינריוניות, עבודות גמר ודוקטורטים בנושאים יהודיים.
מן הראוי להתייחס בכבוד אל הפרופסורים הפולנים באוניברסיטאות שאישרו את העיסוק בנושאים היהודיים. בעיני ההיסטוריונים הפולנים תולדות יהודי פולין נחשבו לחלק מההיסטוריוגרפיה הפולנית.
אבל לא היה די בכך.

בשנת 1923 יזם הסטודנט הצעיר עמנואל רינגלבלום[1] את הקמת חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים בוורשה. בין ראשוני החברים בחוג הייתה בלה מנדלסברג.
חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים בוורשה היה תופעה ייחודית. מטרות החוג היו כדלקמן: עידוד הסטודנטים להיסטוריה לבחור נושאי מחקר הלקוחים מן ההיסטוריה היהודית; מתן מידע על אודות המקורות ההיסטוריים בתחום זה; והמטרה העיקרית – בירור השיטה שיש לנקוט בעת חקר ההיסטוריה של היהודים בפולין.
כדאי לציין כי בחוג אקדמי זה ניכרה השפעה חזקה של מפלגת 'פועלי ציון שמאל'.
ההתלהבות הגדולה בנושא לימודי ההיסטוריה היהודית הביאה ב-1925 לפתיחת קתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ורשה!
פרופסור מאיר בלבן[2] מונה לעמוד בראשה.
הקמת הקתדרה להיסטוריה יהודית לא ביטלה את חוג ההיסטוריונים הצעירים. להֵפך! החוג הלך והתרחב. חברי החוג חשו כי קיים צורך לברר את בעיות ההיסטוריה היהודית מתוך זווית ראייה של ההשקפה ההיסטורית ושיטת המחקר.
מבין ההיסטוריונים הדגולים שהיו חברים בחוג נזכיר את שמותיהם של רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, מאיר קוז'ן ויוסף קרמיש.

פעילות חינוכית בלובלין

עם תום לימודיה בוורשה חזרה בלה ללובלין. ב-1 בספטמבר 1928 התחילה את עבודתה כמורה להיסטוריה בגימנסיה ההומניסטית.
רוב המורים שלימדו בגימנסיה השתדלו ללמד בהתאם לתכנית הלימודים מבלי לערב את דעותיהם האישיות בנושאי הלימוד. בלה הייתה שונה. היא הייתה חברה במפלגת 'פועלי ציון שמאל' וניחנה בהשקפת עולם ברורה. השקפותיה הקשו עליה בבית הספר. המנהל חשש לאפשר לה ללמד בכיתות הגבוהות, שם הרבו ללמד את תולדות פולין החדשה.
כתב על כך נחמן בלומנטל:
"השקפתה הפוליטית-סוציאלית לא אחת באה לידי ביטוי שלא-מדעת בשיעוריה. שהרי תולדות העם הפולני, כפי שנלמדו בגימנסיה הומניסטית פולנית, שיקפו רק את המעמד השליט, האצולה. אך לאמיתו של דבר הרי השתתפו בהן גם המעמד הבינוני והאיכרים. וכל כמה שבלה השתדלה להימנע מכך, לא יכלה שלא להזכיר את מלחמת המעמדות, שאותה שעה הייתה בגדר טאבו בבית-ספר תיכון יהודי-פולני. למותר לומר, שהתלמידים דווקא התעניינו בשאלות אלה, בבית הספר ומחוצה לו. הם קראו ספרות אסורה, השתייכו לחוגים אסורים. ומכיוון שידעו את השקפתה של בלה השתדלו, בתמימות או בכוונת התגרות, להעלותה בשעת השיעור על מסלול הבעיות האלה. זקוק היה אדם להרבה טאקט, שליטה עצמית וכוח המצאה כדי לספק את התלמידים ובה-בשעה להישאר נאמן לדרישות בית הספר וגם… למצפון האישי."

מחוץ לכותלי הגימנסיה מימשה בלה את השקפת עולמה בשלושה תחומים:
א. דעותיה הפוליטיות
את דעותיה הפוליטיות הרצתה בלה במסגרת האוניברסיטה העממית שהפעילה 'פועלי ציון שמאל'. מקום מושבה של האוניברסיטה העממית היה ברינק 10, כלומר בבית שהיה שייך להוריה של בלה.

ב. הכרה בחשיבות האידיש כשפת העם
בלה הייתה חברה בהנהלת רשת בתי הספר של ציש"א (צענטראלע יידישע שול אָרגאַניזאציע) בלובלין. שפת ההוראה בבתי הספר הללו הייתה אידיש.
היא הייתה ממייסדות חברת שוחרי ייוו"א (יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט) – המכון המדעי היהודי לחקר היהדות. הלימודים שם התנהלו באידיש.

ג. הנחלת ההיסטוריה היהודית של לובלין לקהל הרחב
בלה הייתה ממייסדי הסניף של החברה היהודית לידיעת הארץ והדריכה טיולים מאורגנים בעיר. היא גם כתבה "מדריך לעתיקות היהודיות בעיר לובלין".

ב-1935 נישאה למאיר שילדקרויט, חברהּ למפלגת 'פועלי ציון שמאל'.

מחקרים בנושא תולדות יהודי לובלין

הציר המרכזי של כל מחקריה היה לובלין. יהודי לובלין. היא הייתה ילידת לובלין, והנושא שהעסיק אותה שוב ושוב היה ההיסטוריה של קהילת יהודי לובלין.
מחקריה נעשו מתוך מודעות לאומית עמוקה והשקפת עולם חברתית מובהקת.
בלה נולדה וגדלה בלב העיר העתיקה של לובלין, מול בית טריבונל הכתר. היא הייתה ילדה סקרנית שאוזנה לא שבעה מלשמוע את הסיפורים והאגדות על אודות המבנים ההיסטוריים שסביבה: ביתו של המלך יאן סובייסקי ברינק, בית הטריבונל, "המנזר היהודי" שבית הקברות הישן מתנשא מעליו וכן הלאה.
כשגדלה בלה רצתה לגלות את האמת מאחורי המעשיות.
הספרים והמחקרים שמצאה היו כתובים בידי חוקרים וסופרים פולנים. חלק מהתיאורים נכתבו בידי סופרים אנטישמים. היא רצתה לבדוק את חלקם של היהודים בהתפתחות העיר, אותו החלק שלא הוצג כהלכה בידי ההיסטוריונים הפולנים.
היא נברה ו"חפרה" בספרייה העתיקה על-שם לופצ'ינסקי, ספרייה שהייתה ממוקמת בבניין הטריבונל – במרכז כיכר הרינק – מול בית המשפחה. היא מצאה תעודות, מסמכים, כתבי-יד. פענחה אותם. אספה אותם אחד לאחד והסיקה מסקנות.
היא יצאה נגד הסטיגמה של היהודים כעם של "מלווים בריבית".
היא הוכיחה כי חלק גדול מיהודי לובלין היו בעלי מלאכה. את מאבקם לזכות קיום נאלצו העמלים היהודים לנהל נגד השלטון המרכזי, נגד השלטון העירוני ונגד מתחריהם – האיגודים המקצועיים הנוצריים. המתחרים הנוצרים דחקו את רגליהם של בעלי המלאכה היהודים אל מחוץ לעיר, לעתים תוך כדי שימוש בנימוקים דתיים.
קורות היהודים בלובלין במשך מאות שנים היו גם תולדה של מאבקים פוליטיים, כלכליים וחברתיים.

נושא עבודת הגמר שהגישה בלה לאוניברסיטה בוורשה היה: "לקורות היהודים בלובלין במחצית הראשונה של המאה ה-17." עבודה זו השתמרה ונמצאת היום במכון היהודי ההיסטורי בוורשה. קטעים ממנה התפרסמו בזמנו בעיתון היומי בלובלין "לובלינער טאגבלאט".
חיבור זה היה נקודת מוצא לכתיבת היצירה הגדולה של בלה, יצירה שהיא הקדישה לה שנות עבודה רבות: מונוגרפיה של לובלין היהודית.
מנבכי הספריות העלתה לְאור היום כתבים עתיקים, תיעדה אותם ובנתה מהם את הסיפור המפורט והמקיף של תולדות קהילת יהודי לובלין. היא כתבה, ליטשה, הוסיפה הערות שוליים, בדקה שוב ושוב ותיקנה בדקדקנות עד שהשלימה את עבודת הענק שלה.
ב-1939 היה כתב היד מוכן לדפוס.

קוראַי היקרים,
היה זה לפני שבעים שנה.
המונוגרפיה המלאה על אודות לובלין היהודית לא הייתה קובץ שמור במחשב. לא היו לו גיבויים במחשבים אחרים. לא היו לו עותקים שנשמרו על גבי CD או DVD. היה זה כתב-יד בודד. עותק אחד על גבי דפי נייר. עותק אחד שקיבץ את כל המקורות, הכיל את כל ממצאיה, ניסח את מסקנותיה. עותק אחד שבנה את התמונה הגדולה והמורכבת של 500 שנות חיים יהודיים בעיר אחת בפולין – לובלין.
ב-1939, ערב הדפסת הספר, פרצה המלחמה.
בלה נספתה.
כתב היד אבד.
המקורות שהסתמכה עליהם אבדו גם הם.
באש המלחמה נשרפו ואבדו לנצח החוקרת, המחקר והמקורות.

ימיה האחרונים של בלה

עם פרוץ המלחמה ברחו לברית-המועצות בעלה של בלה, מאיר שילדקרויט, ובעלה של אחותה רגינה, מנס לם. רווחו אז שמועות ולפיהן הגרמנים מתעללים רק בגברים… בלה נשארה בלובלין יחד עם אחותה החולה ושני בניה. בתי הספר נסגרו, ובלה נותרה ללא אמצעי מחייה. החנות למוצרי סדקית של משפחת מנדלסברג-שילדקרויט נמסרה למורה פולנייה והועברה אחר כך לידי הגרמנים.
בפברואר 1940 יהודים רבים גורשו מבתיהם. בלה קלטה בדירתה שברחוב רינק מספר 10 זוג מורים עמיתים – נחמן קורן אשתו ובתם.
בדירה הצפופה לימדה בלה את שלושת הילדים: שני בני אחותה ובתו של נחמן קורן. ב-1941 אושר לה ללמד קורס בעברית. במשך כמה חודשים לימדה בקורס כשמונים תלמידים.
נחמן קורן כתב על אודות אותם הימים בביתה של ההיסטוריונית. אצטט כאן מאורע אחד אשר נחרת בזיכרונו:
"פעם חזרה בלה הביתה שרויה בדיכאון וחיוורת מאד ועל פניה עקבות דמעות שנתייבשו. היא צנחה על הספה, הליטה את פניה בכפות ידיה והתייפחה. קשה היה להוציא מפיה את פשר בכייתה. לבסוף סיפרה בקול חנוק מדמעות את אשר קרה אתה בעברה ליד הקתדרלה[3]. קצין גרמני גבוה שעמד שם ציווה עליה להתקרב אליו. בחשבה שרוצה הוא לשאול ממנה דבר התקרבה אליו, והלה סטר על לחיה. וכשניסתה למחות על מעשה נבלה כזה, איים עליה באקדחו. קשה היה להרגיעה."
העלבון. העלבון. העלבון.
ההשפלה הצורבת – כה צורבת – – -
הרעב והתנאים הסניטריים הקשים בגטו הגבירו את שיעור התמותה. בלה עבדה אז בעזרה הסוציאלית. בלה דובז'ינסקה, העסקנית הציונית הידועה, ארגנה מטבח עממי להכנת ארוחות חמות לנצרכים. אך לא כל הנצרכים היו באים לבית התמחוי העלוב הזה. היו כאלה שהיה צורך להביא את העזרה לביתם. בלה מנדלסברג ונחמן קורן היו לוקחים אתם מנות לחם ומזון והולכים אל בתי העניים. "קשה לתאר את תמונות הזוועה שהיו מתגלות לעינינו," כתב נחמן קורן.
באפריל 1942 הועברה כנראה יחד עם שארית יהודי לובלין אל גטו מיידן טטרסקי. בנובמבר 1942 הועברה למיידנק, ושם עבדה בפרך עד 3 באפריל 1943. באותו היום הובאו חלק מיהודי לובלין אל יער קרמפייץ, ושם הומתו ביריות. ביניהם הייתה גם בלה.
בלה הייתה היסטוריונית.
היא הבינה את חשיבותם ההיסטורית של האירועים שהתרחשו בלובלין הכבושה.
בימי הגטו ניהלה יומן. מדי יום רשמה ביומנה דפים בפרק הסיום האיום של קהילת יהודי לובלין. היא תיעדה את ייסורי הקהילה הפגועה, המושפלת, המורעבת, המדממת עד כלות.
את יומנה מסרה לנוצרי כדי להסתירו.
אחרי המלחמה חזר בעלה מאיר שילדקרויט ללובלין. לשווא ניסה למצוא את היומן. כל ניסיונותיו עלו בתוהו. יומנה של בלה לא נמצא.
כשם שאבדה המונוגרפיה שכתבה על אודות חיי קהילת לובלין, כך אבד גם היומן שתיעדה בו את מותה של הקהילה.

לזכרה

נחמן בלומנטל, מי שלימד יחד עם בלה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין, היה אחרי המלחמה ממייסדי המכון היהודי ההיסטורי בוורשה. לאחר עלותו ארצה היה לאחד החוקרים במוסד 'יד ושם'. הוא ראה חובה קדושה בהצלת המעט שהצליח למצוא מפרי עבודתה רבת השנים של עמיתתו, בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
וכך כתב: "רק שברי לוחות נותרו ממלאכתה הגדולה בדרך מקרה. אלה הם מאמריה שנדפסו לפני המלחמה בכתבי עת שונים, וכמו כן כתב-היד של עבודת הגמר שלה באוניברסיטה של ורשה, שכתבה בראשית צעדיה המדעיים." בין המאמרים שנותרו לפליטה היו פרקים אחדים אשר התפרסמו בזמנו בעיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט".
בישראל חיו אחיה של בלה ואשתו, שמואל מנדלסברג וסימה לבית גליקשטיין. השניים עלו ארצה מלובלין עוד לפני המלחמה.
נחמן בלומנטל, שמואל מנדלסברג ו'ארגון יוצאי לובלין' יסדו את חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
ב-1965 פרסם החוג את מאמריה המוקדמים של בלה בספר "מחקרים לתולדות יהודי לובלין".
ב-1968 יסד שמואל מנדלסברג קרן על-שם אחותו. מדי שנה הקרן מחלקת מלגה לסטודנטים הלומדים היסטוריה של יהדות פולין. אחת הסטודנטיות הצעירות שזכתה במלגת לימודים זו הייתה ברבות הימים לחוקרת השואה הנודעת, פרופסור דינה פורת.

 כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

בלה מנדלסברג-שילדקרויט / "מחקרים לתולדות יהודי לובלין"

עם מאמרים על המחברת מאת נ. בלומנטל, ר. מאהלר ונ.קורן.

יצא לאור בתל אביב, תשכ"ה (1965), ע"י חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.

הביא לבית הדפוס נחמן בלומנטל.

——————————————————————————–

[1] ד"ר עמנואל רינגלבלום היה ההיסטוריון אשר בתקופת השואה תיעד "בזמן אמת" את קורות גטו ורשה. הוא ארגן צוות של אנשי ארכיון שאספו כל חומר רלוונטי מחיי הגטו הנצור. הוא אסף ותיעד גם עדויות על אודות הגירושים וההשמדות ההמוניות ברחבי פולין. את הארכיון החביא בתוך תיבות פח וכדי חלב, ואותם הטמין במרתף. חלק גדול של הארכיון הזה, ארכיון "עונג שבת" שערכו לא יסולא בפז, נמצא אחרי המלחמה. היקף עבודתו של ד"ר רינגלבלום והנסיבות שפעל בהן הופכים אותו אחד ההיסטוריונים החשובים בהיסטוריה היהודית. הוא נספה בוורשה ב-1944.

[2] פרופסור מאיר בלבן היה ההיסטוריון הדגול שתיעד את קורות יהדות פולין.

פרק לובלינאי חשוב היה בעברו של פרופ' בלבן: במלחמת העולם הראשונה, במסגרת שרותו בצבא האוסטרי, הוא שהה במשך כחצי שנה בעיר לובלין. בהיותו שם כתב את ספרו "הרובע היהודי של לובלין". עוזרו, השרטט ריכרד הֵנֶקֶר, רשם ביד אמן רישומים של בתי הרובע היהודי. הספר פורסם בברלין בשנת 1919. ספר זה מהווה תיעוד יקר המציאות של הרובע היהודי אשר חרב במלחמת העולם השנייה.

פרופ' מאיר בלבן מת בגטו ורשה בשנת 1942 ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.

[3] בפינת הרחובות קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרולבסקה

ישיבת חכמי לובלין

(חוברת מס' 43 שנת 2007)

זאת לא הייתה ישיבה עתיקה.
להפך. היא נחנכה תשע שנים בלבד לפני המלחמה.
אך שמה יצא למרחקים.
במה הייתה גדולתה? מה היה ייחודה? מדוע נודע שמה לתהילה בעולם היהודי כולו?

ב-1923, ב"כנסייה הגדולה" – הקונגרס העולמי הראשון של 'אגודת ישראל' – קם הרב מאיר שפירא והציע שתי הצעות. שתיהן התקבלו בתשואות. לשתי ההצעות האלה הייתה השפעה אדירה על העולם היהודי מאז ועד עצם היום הזה.
כל כך פשוטות. כל כך מעשיות. כל כך מהפכניות!

ההצעה הראשונה – הדף היומי.
יהודים מכל העולם ילמדו בכל יום את אותו דף גמרא. במחזור של שבע שנים וחצי ישלימו את לימוד כל התלמוד הבבלי.

ההצעה השנייה – ישיבת חכמי לובלין.
הרב שפירא העלה תכנית מהפכנית ליצירת מודל חדש של ישיבה. ברבות הימים הפך המודל הזה למורה דרך, לדוגמה ולמופת. כך מתנהלות הישיבות הגדולות שאנו מכירים היום. אבל אז היה הרעיון שלו בגדר חידוש נועז. הישיבה שהציע הרב שפירא, "ישיבת חכמי לובלין", הייתה הראשונה מסוגה.
מה היה החידוש?
הרעיון המנחה היה לרכז במקום אחד את העילויים שבתלמידים, להסיר מהם את דאגות הקיום ולאפשר להם להתמסר ללימודים בהדרכתם של גדולי התורה. הרעיון של ישיבה מודרנית עם פנימייה צמודה היה חדש.
עד אז חיו התלמידים חיי עוני. לכלכלתם היו אוכלים אצל תושבי המקום, יום על שולחנו של זה ויום על שולחנו של אחר. היכן לנו? היו ישנים על ספסל עץ קשה בבית המדרש הקר או לנים בחנויות ובמחסנים כשומרים.
תהה רבי מאיר: הכך דרכה של תורה?! פת במלח תאכל?! מים במשורה תשתה?! ועל הארץ תישן?! וחיי צער תחיה?! לאו! אין זו דרכה של תורה!
הישיבה תספק לתלמיד מזון ולינה כדי שיוכל להפנות את כל מרצו ללימודים.
חזונו של ר' מאיר היה: ישיבה שבה ילמדו מיטב התלמידים במיטב התנאים אצל מיטב המורים.

"ישיבת חכמי לובלין" הייתה הישיבה הראשונה שסיפקה את כל צורכי התלמיד.
תנאי הקבלה המחמירים ורמת הלימודים הגבוהה הפכו אותה לבולטת שבישיבות פולין.
אוניברסיטה ללימודי הדת היהודית.

מדוע דווקא בלובלין?
הרב מאיר שפירא בחר את לובלין כמקום משכנה של הישיבה מתוך כבוד להיסטוריה של תרבות תורנית בלובלין. זאת העיר ש"ועד ארבע ארצות" היה מתכנס בה; זוהי עירם של גדולי התורה, ראשי הישיבות, המהר"ם והמהרש"ל; עירם של ר' יעקב פולאק, יוצר שיטת הפלפול, ושל החוזה מלובלין – מפיץ החסידות בפולין.
הרב רצה לחדש את המסורת המפוארת של חכמי לובלין, לחדש את ימיה של לובלין כמרכז תורני.

התנגדויות להקמת הישיבה הגדולה בלובלין
הצעתו של הרב שפירא התקבלה בהתלהבות וזכתה להסכמתם של גדולי הרבנים, אבל היו גם התנגדויות.
מכיוונים שונים התעוררה ביקורת על הקמת הישיבה בלובלין:

גדולי הרבנים וראשי הישיבות של ליטא
קשה היה לרב שפירא לקבל את הסכמתם להצעתו.
ליטא הייתה פוסק אחרון במה שנוגע ללמדנות, וליטא הסתכלה בעין רעה על התחרות שבאה מצד פולין – ובעיקר על כך שרבי מאיר עמד להכניס חידושים שדעתם לא הייתה נוחה מהם.
הם טענו כלפי רבי מאיר: במקום ללמוד ואחרי כן להקים בניין, אתה מקים בניין ענקי ורק אחרי כן תושיב בו תלמידים.

התנועה הציונית בלובלין
צריך לזכור כי ההחלטה על ייסוד הישיבה הגדולה בלובלין התקבלה 26 שנים אחרי שהרצל כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון. התנועה הציונית כבר צברה תאוצה בכל רחבי העולם היהודי. היה מקום לשאול: ארץ ישראל הולכת ונבנית לקראת שיבת ציון, האם ראוי להקים עכשיו ישיבה חדשה בגולה?
יוכבד פרייד-פלומנקר מלובלין חוזרת ומספרת כיצד בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון, שניים מראשי התנועה הציונית בלובלין, באו אל הרב מאיר שפירא ואל הרב משה איזנברג וניסו לשכנע אותם: "תבנו את הישיבה הגדולה – אבל לא כאן בגולה, אלא שם. בפלשתינה, בארץ ישראל!"
הרב שפירא, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם.
עובדה: הישיבה נבנתה בלובלין.

מפלגת 'בונד'
המפלגה הסוציאליסטית 'בונד' שבצד שמאל של המפה הפוליטית התנגדה למפעל הגדול, כי חששה שבשל כך יתחזק כוחם של החרדים בהנהגת הרב שפירא.

הישיבה כמפעל לובלינאי
הרבה כוחות גוף ונפש השקיע הרב שפירא במסעותיו בעולם לאיסוף כספים לבניית הישיבה.
הישיבה נבנתה במאמץ משותף של יהודי העולם, אבל לא פחות מכך היה זה מפעל של יהודי לובלין.
את הלבֵנים לבנייה תרם הגביר ר' הרש יונה זילבר, יושב-ראש ועד הקהילה. חומרי בנייה תרם גם הלובלינאי שמואל ברודט.
את התרומה החשובה מכול, את הקרקע, נדב הפרנס ר' שמואל אייכנבוים.
היה זה בעת ביקורו הראשון של הרב בלובלין. הגביר ר' שמואל אייכנבוים הסיעו בכרכרתו לבקר בעיר. הם פקדו את קברות גאוני לובלין בבית הקברות הישן, פנו אל בית הכנסת של המהרש"ל והמהר"ם, ולפתע נעמדה הכרכרה.
"זהו המגרש והגן שלי," אמר הגביר.
"למה זה נשאר המגרש ריק, ולמה לך גן פרטי במרכז העיר?" שאל הרב.
"נזדמנה 'מציאה' לידי וקניתיה. בעצם לא אדע מה לעשות בה," ענה הגביר.
"אם כך, הריני יודע לאיזו תכלית קנית אותו," התרגש הרב. "קנית אותו למטרה גבוהה ביותר."
ולאחר כמה ימים הציע הרב לגביר: "באתי להציע לך עסקה טובה. אני רוצה ממך את החלק הקדמי של המגרש כדי לבנות עליו ישיבה."
ר' שמואל ביקש ארכה של חצי שעה כדי לחשוב על ההצעה. כעבור זמן קצר חזר ואמר: "לא, את החלק הקדמי של המגרש אינני יכול לתת, אלא… את כולו!" ובאומרו זאת לא היה מאושר וקורן ממנו.
הגברת אייכנבוים, רעיית הנדבן, הוסיפה את תרומתה שלה – את כל תנובת החלב של פרות המשק שלה נתנה עבור התלמידים שילמדו תורה בישיבה.

הנחת אבן הפינה
בל"ג בעומר של שנת תרפ"ד, 1924, הונחה אבן הפינה לישיבה.
אהרן הלברשטט, בן משפחתו של מזכיר הישיבה ר' שלמה הלברשטט, היה ילד כשהחלה עבודת הבנייה. אהרן זוכר עדיין את טקס הנחת אבן הפינה לישיבה: "משפחתנו גרה ברח' לוברטובסקה, לא הרחק מהישיבה," הוא מספר."הייתי אז בן חמש, ולילדים לא הרשו להיכנס. אבל אני וחברַי התגנבנו מתחת לגדר כדי לצפות באירוע הגדול."
לובלין היהודית לבשה חג. רכבות מיוחדות הביאו העירה משלחות מכל הערים והעיירות היהודיות. הגיעו חשובי הרבנים והצדיקים מפולין ומגליציה. נבחרי ה"סיים" הפולני ועיתונאים מכל רחבי העולם הגיעו לאירוע, וזה הפך למפגן יהודי גדול.

חנוכת הבית
בניין הישיבה נחנך בכ"ח סיוון תר"ץ, 26 ביוני 1930.
קטן עיתוננו מלהכיל את תיאור חגיגות חנוכת הבית. מן הראוי להקדיש לכך פרק נפרד. בעת החגיגות קם הרש יונה זילבר, מראשי קהילת לובלין, ובירך את הרב שפירא על שהחזיר את עטרת לובלין ליושנה. בסיום דבריו הגיש לרב את מינויו לרב העיר לובלין, לאב בית-דין ולראש ישיבה בלובלין.
נַפנה לרגע את מבטנו הצִדה ונציץ בחגיגות המרשימות דרך עיניו של נער לובלינאי שהיה שם.
הלובלינאי שמחה בונים וייס סיפר:
"חגיגות חנוכת הבית החלו בשעה שלוש וחצי אחר-הצהריים. שעות ארוכות לפני כן כבר חיכיתי עם חברי פרלמוטר במרפסת ביתו שמעבר לכביש. המקום המה המוני חסידים שבאו במגבעותיהם, במעילי הגברדין שלהם ובמגפיים בגובה הברך. למעלה מעשרת אלפים איש הצטופפו סביב הישיבה, בימים שבהם כלל האוכלוסייה היהודית בלובלין מנתה ארבעים אלף איש.
ר' ישראל פרידמן, הלוא הוא האדמו"ר מצ'ורטקוב ורבו של ר' מאיר שפירא, פתח את דלת הישיבה במפתח זהב, ובפטיש זהב קבע מזוזת זהב על משקוף הכניסה.
היום בניין הישיבה הפך לאקדמיה לרפואה, ובכל פעם שמשפצים את הבניין אני מגיע ומתחנן לפני הצבעים שלא יכסו את עקבות המזוזה…"

הבניין עומד על כנו
את הבניין תכנן אגֶנוֹר סמוֹלוּצ'וֹבסקי. הוא נבנה בכספים שגייסה חברת 'קרן התורה'.
הבניין הגדול והמפואר היה בן שש קומות. היו בו בית-כנסת גדול ומקווה טהרה, אולמות לימוד מרווחים, חדרי שינה לתלמידים, מטבח משוכלל שכלל מאפייה וחדר אוכל, מכבסה וחדרי חולים, חדר קריאה וספרייה תורנית עשירה מאוד ובה כ-20,000 ספרים ו-10,000 חוברות – לרבות ספרים יקרי מציאות ודפוסים ראשונים נדירים. הספרייה אמורה הייתה לשמש גנזך למיטב הספרות התורנית וההלכתית. מנהל הספרייה היה הרב שלמה הלברשטט, מזכיר הישיבה וראש ועד הקהילה.
בבניין הותקנה רשת תאורה חשמלית. היה זה חידוש בעיר שחלק גדול מבתיה הואר עדיין בעששיות.
בקומת הקרקע עמד דגם של בית המקדש – מלאכת מחשבת מעשה ידיו של האמן חנוך וינטראוב. תבנית בית המקדש נבנתה כדי לעזור לתלמידים להבין את הכתוב בפרקים העוסקים בתיאור המזבח, המנורה, ההיכל ועבודת המקדש.
אולם ההרצאות היה גם אולם תפילה, והייתה בו מנורה מהמאה ה-18 – מתנה מקהילת פשמישל.
את הבניין הקיף גן של עצי פרי.

הלימודים
בחזונו ראה הרב שפירא את ישיבת חכמי לובלין לא רק כמקום לימודים, אלא כבית יוצר וכור היתוך לעיצוב מנהיגי הדור.
המטרה הייתה להכשיר רבנים, מדריכים ומורֵי עם גדולים בתורה.

תכנית הלימודים
לפי דברי הרב שפירא הייתה העיר לובלין ערש לידתן של שיטות לימוד רבות ומגוונות. מחד גיסא התגורר בה ר' יעקב פולאק, מייסד שיטת הפלפול; מאידך גיסא הייתה זו עירם של המהרש"א והמהר"ם, אבות שיטת לימוד ה"פשט". לובלין אף הייתה עירו של המהרש"ל, זה שספרו "ים של שלמה" הוא מספרי היסוד בהלכה.
לפיכך אמר הרב: "ישיבת חכמי לובלין תמזג את הטוב והנאצל שבכל שיטות הלימוד. היא תיצור תכנית לימוד עצמאית ומחודשת שבה ישולבו פלפול וחריפות של פולין, בקיאות של גליציה, עמקות ליטאית, ומעל לכול להט חסידי יוקד."
תכנית הלימודים כללה הוראה רבנית בתלמוד וב'שולחן ערוך', יחד עם כל הפירושים ברוח התורה. איכות ההוראה הייתה ברמה הגבוהה ביותר.

בחינות הכניסה היו קפדניות ורמת הלימודים הייתה תובענית. מועמד שלא ידע על-פה מאתיים דפי גמרא לא התקבל לישיבה.
הייתה אפשרות ללמוד במכינה בת שנתיים לקראת בחינות הכניסה.
הלימודים בישיבה התפרסו על פני שש שנים:
תקופה ראשונה – שנתיים של לימודים ועמידה בבחינות מקנים לתלמידי הישיבה תעודת "צורבא מרבנן" (תלמיד חכם).
תקופה שנייה – לימודים במשך שנתיים נוספות ועמידה בבחינות מקנים לבוגר תעודת סמיכה (היתר הוראה).
תקופת לימודים שלישית – בת שנתיים ימים. לאחר עמידה בבחינות מוענקת לבוגר תעודת רב.

מאתיים תלמידים למדו בישיבה.
מן הראוי לציין שתלמידים מעוטי יכולת היו פטורים מתשלום שכר לימוד.

פטירתו של הרב
ב-1934 נערכו הבחינות הראשונות והוענקו הסמכות לחמישים בוגרים. הרב מאיר שפירא לא זכה לראות רגע מפואר זה, כי נפטר לפתע ב-ז' חשוון תרצ"ד (5 בנובמבר 1933).
הרב נקבר ב"אוהל" בבית הקברות בלובלין. בשנות השואה נחרש בית הקברות היהודי ושמם כליל. אבל האוהל של הרב נותר לפליטה.
עשרים שנה לאחר פטירתו הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
לאחר פטירתו לא נתמנה רב בלובלין, ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה. הרב שלמה אייגר נתמנה לראש הישיבה.

עם פרוץ המלחמה
הקלגסים הנאצים החרימו את הישיבה.
התלמידים התפזרו. רובם נספו.
בישיבה השתכן מטה המשטרה הצבאית הגרמנית.
חלק מהספרים של הישיבה שרפו הנאצים בפומבי בכיכר השוק; חלק מהספרים העבירו הנאצים ל"ספרייה על-שם לופצ'ינסקי" (ברחוב נרוטוביץ' מספר 2).

אחרי המלחמה
בתקופת השלטון הקומוניסטי נמסר בנין הישיבה לאקדמיה לרפואה, "קולגיום מאיוס".

כיום
לפי חוק שהתקבל בפולין בנושא השבת רכוש יהודי הוחזר ב-2004 בניין הישיבה לידים יהודיות.
אבל למי יחזירו? לאילו ידיים?…
איפה הם יהודי לובלין?
בבלז'ץ, במיידנק…
הבניין עבר לאחריותה של הקהילה היהודית שבוורשה. זו שיקמה את בית הכנסת של הישיבה, ובפברואר השנה נחנך בית הכנסת המשופץ. הטקס נוהל בידי הרב הראשי של פולין, הרב מיכאל שודריך.
בטקס נכחו היהודים המעטים החיים היום בלובלין, שגריר ישראל בפולין, נציגי השלטון והכנסייה, חברי הסגל הדיפלומטי, יושב-ראש 'ארגון יוצאי לובלין' ואורחים רבים.
עדיין לא ברור מה יהיה ייעודו של הבניין בעתיד. יש תכנית להפוך אותו למוזיאון החסידות.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות
נחמן בלומנטל, "תעודות מגיטו לובלין", הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"ז.

בנימין מינץ, "ספר מאיר באהבה", הוצאת המכון לתורה ולתעודה ע"ש ר' יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל, תל-אביב תש"ג.

דוד אברהם מנדלבוים, "ישיבת חכמי לובלין – הישיבה ומייסדה", המרכז לעידוד מפעלי תרבות ומחקרים תורניים בישראל, תשנ"ד.

אהרון סורסקי, "ר' מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש", הוצאת נצח, בני-ברק.

איסר פרנקל, "ר' מאיר מלובלין", הוצאת ביתן הספר, תל-אביב תשי"ג.

זיכרונות של ותיקי לובלין.

אישים שהוזכרו במאמר

המהרש"ל – ר' שלמה לוריא ( 1510–1574)
מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין. רב וראש ישיבה בלובלין.
הקים את בית הכנסת המפורסם הנושא את שמו.
התנגד לשיטת הפלפול.
ספריו: "ים של שלמה", "חכמת שלמה", "שאלות ותשובות".

המהר"ם – ר' מאיר בן גדליה (1558–1618)
מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בדורו.
פירושו קצר על דרך הפשט.
ספרו "מאיר עיני חכמים".
בית הכנסת של המהר"ם היה צמוד לבית הכנסת של המהרש"ל.

"החוזה מלובלין" – ר' יעקב יצחק הלוי הורוביץ (1745–1815)
צדיק ממייסדי החסידות. מנהיג ומפיץ של החסידות בפולין.
התפרסם כרואה נסתרות, מעמיק לחדור לנפש האדם. מכאן שמו.
ספריו: "דברי אמת", "זאת זכרון", "זכרון זאת".

הרב מאיר שפירא (1887–1934)
נשיא 'אגודת ישראל' בפולין, חבר ב"סיים" הפולני. היה רב של ארבע ערים: גלינה, סאנוק, פיוטרקוב ולובלין. על ערש דווי קיבל על עצמו את משרת הרבנות בלודז', אך לא הספיק לכהן בה.
שני מפעלים אדירים קשורים בשמו:
לימוד "הדף יומי" וייסוד "ישיבת חכמי לובלין".
בספרו "אור המאיר" קיבץ את תשובותיו בהלכה.

ר' שלמה הלברשטט
המזכיר של "ישיבת חכמי לובלין". יושב-ראש ועד הקהילה. איש 'אגודת ישראל'.
בתקופת המלחמה היה חבר היודנראט. בחול המועד פסח תש"ב נשלח לבלז'ץ ונרצח שם.

ר' משה איזנברג
ממנהיגי 'אגודת ישראל' בלובלין ונציגה בוועד הקהילה ובמועצת העיר. נסע יחד עם הרב שפירא לארצות-הברית כדי לאסוף כספים לבניין הישיבה. חבר הנהלת הישיבה.
בימי הכיבוש הנאצי היה פקיד ביודנראט.
רשם את המקומות ששבויי מלחמה יהודים נפלו בהם בעת "מצעד המוות" כדי להביאם לקבר ישראל ("מצעד המוות" – בפברואר 1940, בקור עז, עבר דרך לובלין משלוח של למעלה מ-600 שבויי מלחמה יהודיים בליווי שמירה מעולה. אנשי הס"ס ירו בנחשלים והוציאום להורג בקבוצות. במצעד מלובלין דרך לובארטוב עד פארצ'ב נורו רובם. מעטים בלבד הצליחו להימלט).
מת ב-1942 ממחלת הטיפוס במחנה מיידן טטרסקי.

שמואל אייכנבוים
בעל בית-חרושת לעורות, משרפת יי"ש ואחוזת שדליסקא. גביר ונדבן. נדב את המגרש לבניין "ישיבת חכמי לובלין". חבר הנהלת הישיבה.
בזמן הכיבוש היה במחנה עבודה. נפטר זמן קצר לפני השחרור.

הרש יונה זילבר
איש 'אגודת ישראל'. סוחר ותעשיין עשיר, בעל משרפת יי"ש ובית חרושת ללבֵנים. יושב-ראש ועד הקהילה, חבר מועצת העיר, חבר הסוכנות היהודית, פעיל במגבית 'קרן היסוד'.
נדב את הלבֵנים לבניין "ישיבת חכמי לובלין". חבר הנהלת הישיבה.
בתקופת הכיבוש הנאצי היה יושב-ראש "ועד העזרה לעצירי מחנות העבודה". עבר לאוטווצק שליד ורשה ויסד שם מעון ילדים. מת ב-1942 ממחלת הטיפוס.

בלה דובז'ינסקה
חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית. חברה במועצת העיר. ממייסדות 'החלוץ'. יחד עם חברות נוספות יזמה והנהיגה את "אגודת הנשים הציוניות" בלובלין. הקימה בית-ילדים ("קינדרהיים") ומחלקה לילדים בבית החולים.
תחת הכיבוש הנאצי השתתפה בפתיחת "מטבח עם" שחילק ארוחות לפליטים. המשיכה לחלק מנות מזון לנצרכים גם בגטו מיידן טטרסקי. נרצחה במיידנק.

דוד דודזון
מהתנועה הציונית. יושב-ראש ועד בית-ספר 'תרבות'. פעיל בקרנות הלאומיות ובקופת גמילות חסד. נרצח במיידנק.

שמחה בונים וייס
יליד לובלין. בזמן המלחמה ברח לרוסיה. ב-1946 חזר ללובלין, ראה את החורבן ונדר לא לעזוב את העיר. פעל להצבת שלטי זיכרון באתרים יהודיים בעיר. ברשותו היה אוסף תצלומים רב-ערך של רחובות יהודיים מהשנים שלפני המלחמה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

בלה דובז'ינסקה – מנהיגה ציונית

חוברת מס 45 שנת 2009

 לא הכרתי את בלה. אך ככל שקראתי ולמדתי על אודותיה, נזכרתי יותר ויותר בסיפור שקראתי בילדותי. סיפור הילדים "בת המלך והגיבן" מסתיים במילים האלו: "ויהי היום, ובת המלך עומדת ומחלקת לחם לרעבים. והנה ניגש אליה הגיבן וישתחוּ לרגליה ויברכֶהָ ויאמר: לא השתחוויתי ליופייך, לא השתחוויתי לעושרך, לא השתחוויתי לחוכמתך וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְלִבֵּךְ הטוב. יהי שמך מבורך."

בלה, בת של גביר ואשת גביר, עמדה בשנת 1942 בראש מטבח עממי בגטו מיידן טטרסקי ומדי יום חילקה ארוחות צהריים לאלפיים איש.
בלה דובז'ינסקה נולדה בלובלין בשנת 1885.
אביה, ר' קופל קניגסברג, היה עשיר מופלג. מספרים שכאשר היה נכנס ל"בנק פולסקי", מנהל הבנק היה קם על רגליו כדי לקדמו בברכה.
הבית היה בית דתי אורתודוקסי, אך היא קיבלה גם חינוך חילוני מקיף.
בעודה צעירה נפטרה אמה. בלה, הבת הבכורה, טיפלה באחיה ובאחיותיה הקטנים עד שבגרו. היא נטלה על עצמה גם את ניהול הבית וגם את הנהלת פעילותו הפיננסית של אביה.
בלה נישאה לר' פרץ דובז'ינסקי,בן למשפחה חסידית ידועה מלודז' ומעשירי לובלין.
שלושה ילדים נולדו להם: נתן, חנה ואריה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה בלה בפעילות ציבורית.

פעילות ציונית

באותה התקופה הכוחות הפוליטיים החזקים בלובלין היו 'אגודת ישראל', ה'בונד' והתנועה הציונית. בתוך התנועה הציונית היו כיוונים וזרמים שונים: 'ציונים כלליים', רוויזיוניסטים, ציונים סוציאליסטים ועוד.
בלה דובז'ינסקה הצטרפה למפלגת 'הציונים הכלליים', לסיעת "על המשמר" בהנהגתו של יצחק גרינבוים.
בשנים 1928–1929 הייתה חברה במועצת העיר לובלין מטעם ההסתדרות הציונית.
היא הייתה חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין והשתתפה בכל הוועידות.
בשנת 1929 בלה הייתה מועמדת ברשימת "גוש המיעוטים" בבחירות לסיים הפולני.

מה היה "גוש המיעוטים"?

בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה הונהג חוק בחירות אשר הקשה על המיעוטים הלאומיים להכניס נציגים לפרלמנט הפולני,הסיים. יצחק גרינבוים, יושב-ראש התנועה הציונית בפולין, גיבש את כל המיעוטים בפולין ל"ברית מיעוטים". הברית הייתה גוש טכני שנועד להתמודד בבחירות לסיים. הגוש כלל גרמנים, אוקראינים, רוסים, יהודים ועוד. בבחירות שהתקיימו בשנת 1922 הצליחו 54 נציגים יהודים ממפלגות שונות להיכנס לפרלמנט הפולני הודות ל"גוש המיעוטים".

במה התבטאה פעילותה הציונית של בלה דובז'ינסקה בלובלין?

בלה הייתה פעילה בקרנות הלאומיות בלובלין – 'הקרן הקיימת לישראל' ו'קרן היסוד'.
היא הייתה ממייסדי תנועת 'החלוץ' בלובלין.
בלה הייתה פעילה בהקמת קיבוצי הכשרה ובמציאת תעסוקה לחבריהם. היא דאגה לכך שהחלוצים וחברי 'השומר הצעיר' יקבלו אישורי עלייה (סרטיפיקטים).

מתתיהו הורן מתנועת 'הנוער הציוני' (לימים יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין בישראל) סיפר כי בלה הייתה מופיעה באסֵפות הורים ומשפיעה על ההורים להרשות לילדיהם להשתתף במושבות קיץ. היא ארגנה הרצאות והסבירה בהן את תורת הציונוּת והחלוציוּת. בלה "השיגה" לחלוצים את סכומי הכסף הדרושים לעלייתם. היא עודדה את בני הנוער לעזוב את פולין בעוד מועד.

יוכבד פרייד-פלומנקר, חניכת 'הנוער הציוני', סיפרה כי בעת שהחליט הרב מאיר שפירא לבנות בלובלין את הישיבה הגדולה והמודרנית, ישיבת חכמי לובלין, באו אליו ראשי התנועה הציונית בלובלין, בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון. הם תמהו על החלטתו: להקים ישיבה כה חשובה בפולין? עכשיו? "בנֵה את הישיבה הגדולה לא כאן בגולה," אמרו לו, "אלא שם, בפלשתינה, בארץ ישראל." הרב, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם, והישיבה נבנתה בלובלין.
כל פעילותה הציונית של בלה נבעה מתוך הכרה עמוקה שעתידו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. מטרת פעילותה הייתה הפניית יהודים לארץ ישראל. היא הבינה שעל היהודים לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל כדי לבנות בה את הבית הלאומי של העם היהודי.

אבל עד שיתגשם החלום הציוני –
היא חיה בלובלין –
וכה רבות המצוקות של בני עמה בלובלין –
ובלה כיוונה את פעילותה החברתית אל האנשים החיים בלובלין.

פעילות חברתית

אי אפשר לדבר על בלה מבלי להזכיר את ארגון הנשים.
אגודת הנשים היהודיות ("יידישער פרויען פעראיין") נוסדה בלובלין בשנת 1924. המייסדות היו בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן, הדסה בלוך, רחל ניסנבוים, מרים בורשטיין, חיה גולדשטיין, דבורה לוין, מינדל אפשטיין, דינה פדר, שרה אקרמן וגוסטה הרץ.
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספר הנשים בארגון למאתיים.
הארגון נוסד כדי להגשים מטרות חברתיות וציוניות. הוא נתן חסות לתנועות הנוער הציוניות, עזר לבית הספר "תרבות" וארגן הרצאות ואספות.
נציין כמה מפעלים בולטים של ארגון הנשים:

א. מחלקת ילדים בבית החולים היהודי

יחד עם ד"ר צינברג פעלה בלה דובז'ינסקה לייסוד מחלקת ילדים בבית החולים היהודי בלובלין. בעזרת ארגון הנשים נפתחה בו מחלקת הילדים בשנת 1930. המחלקה צוידה במיטב הציוד הרפואי. ד"ר כגן וד"ר טננבוים היו רופאים מפקחים במחלקת הילדים.

ב. "קינדער-היים" – בית ילדים: מקלט יום לילדי אמהוֹת עובדות

ברחוב קרבייצקה מספר 41, ברובע העתיק של לובלין, עמד בית גדול ורעוע. בעבר שכן שם בית החרושת לסיגריות של קרסוצקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה קנה ועד הקהילה את הבית. התגוררו בו עניי העניים.
ארגון הנשים ("יידישער פרויען פעראיין") החליט להקים מעון יום לילדים מהשכבות העניות ביותר. הארגון פנה לוועד הקהילה וקיבל את רשותו לתפוס את אחת הדירות בבית שברחוב קרבייצקה.
ה"קינדערהיים" נוסד בשנת 1927. הארגון דאג לשיפוץ הבית, לריהוטו ולהתאמתו למעון ילדים.
בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן והדסה בלוך הקימו קרן מיוחדת לריכוז תרומותיהם של עשירי העיר כדי לתפעל את המעון. עשרות ילדים שהו במעון במשך שעות היום, עת שהוריהם היו בעבודתם. במעון הזה קיבלו הילדים ארוחה חמה, ביגוד מתאים (בעיקר בחורף) וחינוך יהודי לאומי ומסורתי.

מניה ניישטיין-רודז'ינסקי הייתה מחנכת בבית הילדים. בזיכרונותיה כתבה כך:
"מצבם הנפשי של הילדים היה קשה ביותר. לא רק מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינה מוסרית. היו ילדים, לדוגמה, שנולדו בבית הסוהר או שהוריהם ישבו בבתי-כלא בגלל מעשים פליליים. המצוקה הייתה כה גדולה שלא הייתה אפשרות בשעות הבוקר להקימם מהמיטה, משום שלא היה פחם להסקת התנור בבית. ההורים היו מביאים את הילדים עטופים בשמיכות. היינו נאלצים מיד להחליף את בגדיהם ולתת להם משקה חם שלא היה בבית. – – – את כל התקציב צריך היה לכסות ע"י תרומות. גם צרכי אוכל נתרמו ע"י מתנדבים ומוסדות שונים, ועוד פעם יש להדגיש שהדבר נעשה ביוזמתה של הגב' דובז'ינסקי."

הקינדער-היים היה אחד המוסדות הסוציאליים והחינוכיים המפוארים שבעיר.

ג. מטבח ציבורי

בפרוץ מלחמת העולם ב-1939 פתח ארגון הנשים מטבח ציבורי אשר חילק ארוחות לפליטים שבאו ללובלין. בשנת 1942 הועבר מטבח העם לגטו מיידן טטרסקי. במיידן טטרסקי שררה מצוקה – רעב, מחלות מידבקות, טיפוס. חברות הארגון שנותרו בחיים עבדו במטבח עד יומן האחרון. המטבח חילק ארוחות צהרים לכאלפיים איש. בראש המטבח עמדה בלה דובז'ינסקה.

רבקה לרמן-גולדברג כתבה בספרה "הבית והשואה":

"היא אספה ילדים עזובים, יתומים. הגישה סעד. הקימה מטבח, שבו גם אני עזרתי בעבודה. בכל מקום שאדם היה זקוק לעזרה היא הופיעה, היא עם אביה, ר' קופל קניגסברג.—
"התיידדנו. הפכה להיות ידידת נפש שלי. קולה מלווה אותי. לאור פניה המעודדות התחממו מאות אנשים. פנים שוחקות גם בימי מצוקה איומים. כולם התפעלו מחכמתה. לא פעם אמרתי לעצמי: אם נשים כאלו קיימות, הרע בעולם לא ינצח. —
"הרי מרק המטבח שלה הציל אנשים מחרפת רעב. לא רק מרעב הצילה, אלא גם מבדידות איומה שתקפה את האדם בימים ההם. היא יצרה פינה חמה. אם ביקש אדם לבכות, הוא מצא את גב' בלה דובז'ינסקה."
יכולה הייתה להגשים את חלומה הציוני הפרטי.

ב-1936 נסעה לארץ ישראל לבקר את בנה נתן.
בארץ ישראל נפגשה עם לובלינאים שעלו ארצה, אפרים אינשטיין ויוסף גולדסובל. הם ניסו לשכנע אותה להישאר בארץ.
בלה הקשיבה לנימוקיהם וענתה: "המוטיבציה שלכם משכנעת אותי שמקומי בין עמי, כי אם, חלילה, נכונים דבריך על ימים שחורים ליהדות פולין שעלולים לבוא, אזי מקומי בין יהודי לובלין, בתוך הציבור שלי, לו הקדשתי עשרות שנים של מסירות. שם אביא יותר תועלת. אני יודעת שאני יכולה להציל את נפשי; כמו כן, אין דבר קל יותר בשבילי מאשר להביא את משפחתי, אולם מה אני אענה למצפוני, מה אוכל לומר לבני לובלין בארץ, מה יגידו מאחורי גבי? שאת נפשי הצלתי! לא ולא, אם עתידה לבוא עת צרה לעם היהודי בפולין, אז מקומי ביניהם ונחושה דעתי לחזור בימים הקרובים."

כתב אפרים אינשטיין:

"בהיסטוריה המחרידה של שואת עמנו אני מכיר עוד שם של איש אחד שיכול היה להציל את נפשו, כפי שהוצע לו, והוא ענה בגאווה: 'תודה, מקומי עם ילדיי'. זה היה ד"ר קורצ'אק, המחנך הדגול."

בלה דובז'ינסקה נרצחה יחד עם בנה הצעיר אריה במחנה מיידנק.
בתה חנה נספתה בשואה גם היא.
בנה, ד"ר נתן בן טובים,היה רופא עיניים. הוא עלה ארצה עוד לפני המלחמה, בשנת 1935.
ב-1986 פרסם ספר לזכר אמו, "בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית". הספר יצא לאור בעריכתו של ד"ר אלחנן הורוביץ ובעידוד ארגון יוצאי לובלין. בספר מרוכזים כל הדברים שנדפסו על אודות בלה ז"ל.
ד"ר בן טובים אסף מיוצאי לובלין מאות תמונות. את התמונות פרסם ב-1993 בספר החשוב "אלבום לובלין". האלבום מכיל כ-600 תמונות ונותן תמונה מקיפה של העיר היהודית, אישיה, המוסדות, המפלגות, הארגונים וכן הלאה.

חברות בארגון הנשים היהודיות שהוזכרו במאמר

ברכה (בוני) קצנלנבוגן (לבית רוזנברג) (1883–1938)

מיילדת במקצועה.
בעלת מודעות לאומית ציונית וחברתית חזקה. כשלמדה בגימנסיה הרוסית, סירבה ללמוד בשבת. עזרה לנשים עניות שלא יכלו לשלם עבור עזרה רפואית. עמדה בראש אגודת הנשים הציוניות. הקדישה זמן רב לבית היתומים ("אוכרונה") של לובלין. הייתה פעילה במעון הילדים ("קינדרהיים"), בחברת "טאָז" ובעזרה לחולים עניים בבית החולים היהודי.
בשנת 1933 הגשימה את חלומה הציוני ועלתה ארצה עם ילדיה. בעלה ישראל קצנלנבוגן נשאר בלובלין ונספה שם יחד עם בתם, הרופאה רעיה.

הדסה בלוך (לבית בלאנק)

אישה צנועה בהליכותיה, אך פעילה ורבת-מעש.
ב-1918, ימי המהפכה הרוסית, עמדה בראש "ועד עזרה למען קרבנות הפוגרום בלבוב".
בד בבד עם הטיפול בילדיה ובאביה לא ויתרה על עבודת התנדבות למען הזולת. הייתה פעילה ב"ארגון הנשים היהודיות". בארגון זה קיבלה עליה את עבודת המזכירוּת ואת הפעילות במחלקת ההשכלה והתרבות. עבדה במסירות בהחזקת הקינדער-היים.
נספתה בשואה. יום מותה ומקום פטירתה לא נודעו.

שרה אקרמן (לבית בירנבוים)

בת למשפחה אמידה, פעילה בתנועה הציונית ובמוסדות סוציאליים שונים מצעירותה. אישה נעימה, תרבותית ואהודה. בפעילותה הציבורית סייע לה בעלה, יחזקאל אקרמן. נספתה במיידנק יחד עם בעלה ועם בנם יעקב.

גוסטה הרץ

מיטב מרצה הוקדש לפעילות ציבורית. הייתה סגנית היושבת-ראש וגזברית של ארגון הנשים היהודיות, לימים "אגודת נשים ציוניות". כיצד הצטרפה לארגון? בנה קורט (ישראל הרץ) סיפר: אבי היה קצין בצבא פולין, ואילו אני מרדתי והייתי לחבר 'השומר הצעיר'. דרכי הביאה אותי לעזיבת הבית ולקונפליקטים קשים אִתו. ומי בא "לשכנע" את אבי אם לא בלה דובז'ינסקה – האישה שאי אפשר לעמוד נגדה… והיא לא רק "הצילה" אותי מבריחה ומשבירת קשר עם הבית,אלא גם כבשה את אמי: היא שארגנה את ה- Kolo Kobiet ("ארגון הנשים"), והן פעלו בציבור בלב ונפש.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

"בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית" מאה שנה להולדתה

בעריכת ד"ר אלחנן הורוביץ

תשמ"ו – רמת גן – 1986

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות,ירושלים – תל-אביב 1957

שניים מתוך חצי מיליון

במחנה ההשמדה בלז'ץ הומתו כ-500,000 יהודים.
אי אפשר היה לברוח מבלז'ץ.
יהודי אחד בלבד ברח, שרד והעיד: רודולף רדר.
והיה עוד אחד שברח, שרד-לא-שרד והעיד-לא-העיד: חיים הירשמן.

רודולף רדר מהעיר לבוב סיפר כיצד ברח:
"בסוף חודש נובמבר הלכו ונסתיימו ארבעה חודשים לשהותי במקום ההריגה בלז'ץ. הרוצח אירמאן הודיע לי בוקר אחד, שלמחנה דרוש פח, הרבה פח… נסעתי במכונית בלוויית ארבעה אנשי אס אס ושוטר. בלבוב, לאחר יום עבודה בהטענת פח, נשארתי במכונית, שמור בידי רוצח אחד; האחרים הלכו לבלות את הזמן. ישבתי שעות אחדות ללא ענין וללא תנועה. ראיתי במקרה, שהשומר שלי נרדם, והוא נוחר. בתנועה ספונטאנית, בלי שחשבתי על כך אף לרגע, גלשתי מהמכונית; הרוצח ישן. עליתי על המדרכה, עשיתי את עצמי רגע, כאילו אני מחטט במשהו על-יד הפח; לאט לאט יצאתי לרחוב לגיונוב, שם הייתה תנועה מרובה. כיסיתי את פני בכובעי, ברחובות הייתה האפלה, אף אחד לא ראה אותי. זכרתי איפה גרה פולניה, בעלת הבית שלי, הלכתי אליה. הסתירה אותי…"
מיד לאחר שחרור לבוב על ידי הצבא האדום ביולי 1944, העיד רדר בפני התובע הרוסי שכיהן כנשיא הוועדה המיוחדת לחקר פשעי הנאצים. הוא העיד בפני פורומים נוספים: משפטיים, היסטוריים ועיתונאיים.
עדותו התפרסמה בפולנית ובאנגלית בספר "בלז'ץ".

השני שברח וניצל מבלז'ץ היה חיים הירשמן.
על בריחתו כתב יצחק ארד בספרו "מבצע ריינהארד":
"הירשמן נמלט מן הרכבת האחרונה שיצאה את בלז'ץ לאחר פירוק המחנה. היהודים האחרונים שנשארו במחנה, נלקחו ביולי 1943 לסוביבור כדי לחסלם. הירשמן, ועמו עוד שני אסירים, גמרו אומר לברוח מן הרכבת על-ידי הסרת קורה מרצפת הקרון. הוא קפץ הראשון, ואחריו התעתדו לקפוץ שני האחרים. הירשמן הצליח לברוח, ולימים הצטרף לשורות הפרטיזנים. אם קפצו גם השניים האחרים ומה עלה בגורלם לא ידוע. הירשמן ניצל מן המלחמה, אך נהרג בידי אנטישמים פולנים ב-1946."
ב-1946 זומן חיים הירשמן להעיד בפני הוועדה לחקר פשעי הנאצים.
בתום היום הראשון לעדותו הלך לביתו.
בערב דפקו אנשים על דלתו.
כשפתח להם, ירו בו והרגוהו במקום.
למחרת בבוקר התייצבה אשתו במקומו בבית המשפט והמשיכה את עדותו, ככל שידעה אותה מפיו.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות:
Rudolf Reder, Belzec, Judaica Foundation Auschwitz-Birkenau State Museum ,1.
Krakow 1999. (ISBN 83-907715-3-5)
2. יצחק ארד, מבצע ריינהארד, תל-אביב תשמ"ה.
3. ההיסטוריון רוברט קובאלק.

חיים הירשמן – עדות

חוברת מס. 42 שנת 2006

במחנה ההשמדה בלז'ץ הומתו כ-500,000 יהודים.
אי אפשר היה לברוח מבלז'ץ.
יהודי אחד בלבד ברח, שרד והעיד: רודולף רדר.
והיה עוד אחד שברח, שרד-לא-שרד והעיד-לא-העיד: חיים הירשמן.

זוהי עדותו של חיים הירשמן מתוך הארכיון של הוועדה היהודית ההיסטורית בלובלין

19 במארס, 1946

 פרוטוקול

העד: חיים הירשמן

תאריך לידה: 24 באוקטובר, 1912

מקום לידה: יאנוב-לובלסק (Janow Lubelski)

השכלה: בית-ספר מקצועי

עיסוק לפני המלחמה: מכונאי – עובד מתכת

כיום עובד ב-W.U.B.P. (המשרד המחוזי לביטחון הציבור).

לפני המלחמה גר ביאנוב-לובלסק ובסטאלובה וולה (Stalowa Wola) שבאזור התעשייה הכבדה במרכז פולין (Centralny Okręg Przemysłowy).

במהלך הכיבוש הגרמני גר ביאנוב-לובלסק.

מראיינת: אירנה שייביץ' (Irena Szajewicz)

                                                                        אירנה שייביץ'

בשנת 39' נכנסו הגרמנים ליאנוב, עיירה אשר היו בה כ-4000 יהודים. רוב הבתים נהרסו בגלל קרבות שנערכו אז; כמה חנויות יהודיות אשר נותרו על תלן נפרצו ונבזזו.
בקביעות חטפו הגרמנים אנשים ברחובות לעבודות כפייה. נהגתי לברוח או להסתתר, ואף פעם הם לא הצליחו לקחת אותי לעבודות הללו. הם נהגו להכות את האנשים בעת העבודה, ופעם אחת אפילו הרגו יהודי מבוגר.

בתחילה גרתי יחד עם הוריי, אחיי ואחיותיי; אחר כך התחתנתי וגרתי עם אשתי.
על היהודים היה לשאת סרט על זרועם.
היו מספר גרמנים אשר נהגו ביהודים באופן סאדיסטי ביותר. הללו היו מולר (Muller), איש גסטפו ממוצע קומה בעל עיניים כחולות מרושעות ושיער בלונדיני; דרבנד (Derband), ז'נדרם גבוה ונאה מאוד בעל שיער ברונטי, עיניים כחולות ורגל אחת קצרה; צייס (Zeis), הגרמני אשר עמד בראש לשכת העבודה ונהג באכזריות רבה ביהודים שפגש ברחוב.
הייתי פחח ועבדתי אצל המהנדס פרדיננד קשיאז'ק (פולקסדויטשה). פעם אחת לא הגעתי לעבודה, והוא דיווח על כך לממונה על העבודה. צייס קרא לי למשרדו, ולאחר שבאתי לשם הוא הרביץ לי. לא חזרתי לעבוד באותו המקום, אלא עברתי לבניין משרדים אחר.
השטן הגרוע ביותר היה לנג (Leng), מושל יאנוב האחרון.

עד לספטמבר 42' לא הייתה שום "אקציה" מיוחדת. אז נצטוו היהודים לעזוב את יאנוב. הם הורשו לעבור לקרשניק (Krasnik) או לזקליקוב (Zaklikow). הלכתי לזקליקוב יחד עם משפחתי. בזקליקוב חלה הפרדה בין האנשים.

גברים אשר היו מסוגלים לעבוד רוכזו בקבוצה אחת; נשים, ילדים, זקנים וכאלה אשר נחשבו לבלתי כשירים לעבודה רוכזו בקבוצה אחרת. נשלחתי לקבוצה של אלה המסוגלים לעבוד. אולם מכיוון שאשתי ובני בן החצי שנה נשלחו לצד השני, ביקשתי להצטרף אליהם. התירו לי לעשות כך ולעבור לקבוצה שלהם.
הכניסו אותנו לרכבת ונלקחנו לבלז'ץ. הרכבת נכנסה ליער קטן, ושם הוחלף כל הצוות של עובדי הרכבת. אנשי ס"ס ממחנה המוות החליפו את עובדי הרכבת. באותה העת לא היינו מודעים לכך. הרכבת נכנסה למחנה. אנשי ס"ס אחרים הורידו אותנו מהרכבת. הם הובילו את כולנו – גברים, נשים, ילדים – לעבר צריף. הורו לנו להתפשט לפני שניכנס להתקלח. מייד הבנתי מה הייתה המשמעות של פקודה זו. לאחר שהתפשטנו נאמר לנו להסתדר בשתי קבוצות, האחת של גברים והשנייה של נשים וילדים. איש ס"ס שלח את האנשים ימינה או שמאלה בחבטת שוט – מי למוות ומי לעבודה.
אני נשלחתי למוות. לא ידעתי זאת אז. בכל אופן, האמנתי כי לשני הצדדים אשר אליהם הופנו האנשים הייתה משמעות זהה – מוות. אולם כאשר קפצתי ממקומי לעבר הכיוון שהורו לי אליו, קרא לי איש ס"ס ואמר: "אתה נראה כמו איש צבא, בדיוק מה שאנחנו צריכים." לנו, אלה שנבחרו לעבודה, הורו להתלבש. אני וכמה אנשים נוספים נצטווינו לקחת את הנידונים למוות אל הכבשן. אני נשלחתי עם קבוצת הנשים. האוקראיני שמידט, פולקסדויטשה, עמד בכניסה לתא הגזים והרביץ במגלב לכל אישה אשר נכנסה פנימה. לפני שהדלת נסגרה הוא ירה באקדחו כמה יריות, ואז הדלת נסגרה באופן אוטומטי. לאחר 40 דקות נכנסנו והוצאנו את הגופות ל[מקום] מיוחד. גילחנו את השיער מראשן של הגופות, ומאוחר יותר הוא נארז בשקים ונלקח על ידי גרמנים.
הילדים לא נקברו בו במקום; הגרמנים חיכו עד שנאספו דֵי גופות. כלומר באותו היום לא קברנו את גופות הילדים.
הצלחתי להבחין כי במחנה היו אנשים רבים, כולם יהודים. היו בו צריפים המכונים "נקיים" וצריפים "מזוהמים". כיוונו אותי לעבר צריף "נקי", ושם האחראי על הצריף נתן לי מיטה עשויה קרשים.
כתבתי את הפרוטוקול עד לנקודה זו ב-19 במארס, 1946. העד לא היה מסוגל להמשיך במתן עדותו באותו היום, והוא התכוון לעשות זאת ביום שלמחרת.

באותו הערב הוא נרצח בידי שניים או שלושה אנשיN.S.Z. לאומנים.
כעת אשתו האלמנה – אשר לה הוא סיפר במשך כמעט שנה של נישואיהם את כל הפרטים על קורותיו בבלז'ץ ועל בריחתו משם בהמשך – ממשיכה את עדותו.

לזכר בעלי שנרצח, חיים הירשמן

פולה הירשמן

פולה קמינר נולדה בבילגוריי (Bilgoraj) ב-30 במאי, 1923. היא מעידה את הידוע לה על בלז'ץ מתוך מה שבעלה סיפר לה.

מתוך מה שבעלי סיפר לי אני יודעת שהמחנה בבלז'ץ היה יחידה אחת; הוא כלל גם את צריפי העובדים (אלה גויסו רק מבין האנשים שהגיעו למחנה בטרנספורטים). מבחוץ הקיף יער קטן את המחנה, ולכן אי אפשר היה לראות שום דבר אשר קרה בפנים. כל האנשים אשר נשלחו למוות הובאו לצריף אחד שדלתו נסגרה אוטומטית וגז הוזרם לתוכו [גזי פליטה ממנוע דיזל]. עובדים יהודים הוציאו את הגופות מהצריף. בתחילה הם קברו אותן, ואילו בהמשך הן נשרפו.

בעלי סיפר לי על מקרה כזה: אחד העובדים היה כה רעב, ובעת שריפת הגופות הוא אכל חלק מהרגל של אדם מת.

באחד הימים הגיע טרנספורט של ילדים בני שלוש ומטה ; איני יכולה לומר מה היה המספר המדויק שלהם, אבל אני יודעת כי הם היו רבים. העובדים נצטוו לחפור בור גדול אחד, ולתוכו נזרקו הילדים ונקברו חיים. בעלי נזכר בכך וסיפר זאת אחוז אימה. הוא לא היה מסוגל לשכוח כיצד האדמה התרוממה עד שהילדים נחנקו ומתו.

מתוך הדברים שהוא סיפר לי אני מסיקה כי לא היה שם קרמטוריום והגופות נשרפו בַּמָקום. המחנה דמה לעיירה ולרחובות אפילו היו שמות. הצריפים היו עשויים עץ, פרט לצריף אשר הכיל את תא הגזים.

ההשכמה הייתה בארבע לפנות בוקר והאסירים התייצבו במסדר נוכחות. הגרמנים בחנו אותם בקפידה, ואם מישהו לא מצא חן בעיניהם או נראה חולה – הוא נבחר ל"קומנדו שמיים" ונהרג. בכל בוקר באותה השעה היה על היהודים לשיר: "מטפס הרים, אל תצטער…" ואז כולם יצאו לעבודה. אני יודעת שהיה מקום אשר בו היו ממיינים דברים. בעלי עבד שם זמן מה, חיפש בגדים וסידר אותם. כמה פעמים הוא הצליח "לסחוב" חפצי-ערך, אולם תמיד הוא זרק אותם לשירותים כי לא היה להם שום ערך עבורו: הוא היה מוכן למות בכל רגע. אחר כך הוא עבד במשך זמן מה כגנן, ולבסוף עסק בעבודות פחחות. פעם אחת הוא תיקן את הגג של צריף. הצריף נמצא ממש בקצה המחנה, והגג היה משופע. בעלי חישב כיצד יוכל להחליק מהגג ולצאת מהמחנה מבלי שיבחינו בכך. במרחק הוא ראה צריף של איכר ורצה להגיע אליו. בינתיים גילו הגרמנים כי אחד האסירים, יהודי מצ'כוסלובקיה, תכנן לברוח מהמחנה. אנשי הס"ס הורו לבנות גרדום. הם אספו את כל האסירים והורו להם לקחת חלק בהוצאה להורג. נאמר לבעלי להביא חבל ולקשור את הנידון לעמוד התלייה. איכשהו הצליח בעלי לחמוק מכך; היה במחנה יהודי אשר הצטיין בקשירה, ובעלי הצליח לשכנעו לבצע את המשימה גם באותה הפעם. לפני שנתלה אמר הנידון למוות: "אני מת, אבל היטלר ימות והגרמנים יפסידו במלחמה."

האסירים הוכו בקביעות, ובכל יום נהרגו רבים מהעובדים של צוות המחנה הקבוע.

מחלת הטיפוס הייתה רווחת במחנה, אולם היה על האסירים להימנע מלהודות כי הם חלו. החולים נרצחו בו במקום, וקבלת טיפול רפואי או מנוחה היו בלתי אפשריים. בעלי חלה בטיפוס וחום גופו הגיע ל-40 מעלות צלזיוס, אך הוא המשיך לעבוד ואיכשהו הצליח להסתיר את מצבו מהגרמנים.

הוא היה מהאסירים הוותיקים ביותר במחנה. איש לא הצליח לשרוד כמוהו בבלז'ץ תקופה כה ארוכה. בהמשך המצב השתפר, ואפילו הרעב במחנה לא היה נוראי כל כך. היה שם אוקראיני אשר קנה עבורם מזון בתמורה לתכשיטים ולחפצי-ערך, ולכל אחד במחנה היו דֵי הזדמנויות להשיג כמה חפצים בעלי ערך. הם גם לא סבלו מלבוש חסר, כי לבשו את בגדיהם של המתים. טרנספורטים הגיעו בכל יום; בעיקר מפולין, אבל גם ממדינות אחרות באירופה – מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה וממדינות נוספות. באחד הטרנספורטים הייתה אישה אוקראינית. היא הציגה מסמך אשר הוכיח כי היא ארית גמורה, ולא היה ספק בכך. ובכל זאת היא נלקחה לתא הגזים. אם חצית את שער הכניסה למחנה, לא היה לך סיכוי לצאת ממנו חי. פרט לצוות המחנה לא הייתה גישה אליו אפילו לגרמנים. במרחק של כקילומטר אחד מהמחנה נמצא משרד המחנה. מפקד המחנה גם גר באותו הבית, ואילו שאר אנשי הצוות התגוררו בתוך המחנה. אני זוכרת רק  שם אחד של איש ס"ס, פייקס (Feix). שמו תקוע בזיכרוני מפני שקודם לכן הוא היה מפקד המחנה ביאנוב-לובלסק. הוא היה בלונדיני גבוה ורזה, נאה מאוד. בבלז'ץ הוא היה בין האכזריים ביותר. איני יודעת מה היה תפקידו שם.

שתי יהודיות מצ'כוסלובקיה עבדו במשרד המחנה. גם הן לא נכנסו למחנה אף פעם. הן אפילו נהנו ממידה מסוימת של חופש תנועה. לעתים תכופות הן הלכו לעיירה יחד עם אנשי ס"ס כדי לארגן עניינים שונים. יום אחד נאמר להן כי יבקרו במחנה. אנשי הס"ס ערכו להן סיור במחנה, וברגע מסוים הם הובילו אותן לתא הגזים. לאחר שהן היו בפנים, נסגרה הדלת מאחוריהן; הם (הגרמנים) חיסלו אותן על אף שהבטיחו להן כי יחיו.

הגרמנים הורו לאסירים להקים קבוצת כדורגל, ובימי ראשון נערכו משחקים. יהודים שיחקו נגד אנשי ס"ס, אותם אלה אשר עינו ורצחו אותם. אנשי הס"ס התייחסו לכך כאל ספורט, ואם הפסידו במשחק לא היו להם תלונות.

לא היה אפילו יום אחד אשר לא הגיע בו טרנספורט למחנה. בטרנספורטים היו בעיקר נשים וילדים. יחסם של האוקראינים אשר הועסקו במחנה היה אפילו סאדיסטי יותר מאשר יחסם של הגרמנים. היהודים תכננו מרד ובריחה כללית, אבל הדבר התגלה בגלל בגידה והם נאלצו לזנוח את התכנית.

גם נשים הועסקו במחנה, אך מספרן היה קטן הרבה יותר ממספר הגברים. הן נבחרו מהטרנספורטים ונלקחו לעבודה. במחנה לא עבדו ילדים.

היה על העובדים במחנה להיראות מרוצים ולא עצובים, כי אם איש ס"ס לא אהב את ההבעה על פניו של מישהו הוא היה יורה בו או שולח אותו לתא הגזים. בעבודה הם הכו את העובדים מכות נוראיות. אסור היה להסתובב, והגרמנים היו יורים בשל כך. בעלי היה הפחח הראשי במחנה, ואני סבורה כי לכן הוא שרד שם במשך תקופה ממושכת כל כך.

לאחר שהות של תשעה חודשים בבלז'ץ חיסלו הגרמנים את המחנה. אסירים אשר עבדו שם נלקחו ממנו, והמשרד וכל סדנאות העבודה חוסלו. בשבועות האחרונים חדלו הטרנספורטים לגמרי. הצוות והאסירים נלקחו מהמחנה ברכבת למחנה שבסוביבור. הגרמנים אמרו לאסירים כי הם יעבדו, אולם האסירים ראו כי לוקחים אותם לעבר חלם (Chelm) והבינו לאן הם נוסעים. בעלי החליט לברוח. הוא החליט על כך יחד עם שני בני-לוויה אשר היו אתו באותו הקרון. הם הוציאו קרש מרצפת הקרון, ואז הפילו גורל מי יהיה הראשון מביניהם לברוח. הפור נפל על בעלי. הוא החליק מהרכבת דרך החור בקרקעית. תחילה הוא הוציא את רגליו, ואז חמק החוצה. היה עליו לשכב מבלי לזוז עד שהרכבת עברה, וגם אז לא היה יכול לקום מפני שגרמנים בעלי רובים אוטומטיים ישבו על גג הרכבת. האחרים היו אמורים לברוח מייד אחרי בעלי. הם קבעו להיפגש במקום מוסכם מסוים. בעלי חיכה שם, אבל האחרים לא הופיעו; כנראה הם לא הצליחו לברוח. בעלי היה בטוח כי הוא היחידי שניצל.

לפי ההערכות של בעלי ושל מלוויו נרצחו במהלך שהותו בבלז'ץ 800,000 יהודים. לאחר בריחתו הגיע בעלי לתחנת רכבת, ושם הוא שאל עובד רכבת מהי הדרך לחרוביישוב (Hrubieszow). לאחר שעבר מרחק קצר שם לב כי מישהו עוקב אחריו. הוא הבין כי עובד הרכבת הלשין עליו. בעצם הוא היה תחת מצוד ונרדף על ידי אוקראינים שרכבו על אופניים. בעלי הצליח להסתתר בשדה שיפון. ממקום מחבואו הוא הבחין ב"שחורים" (אוקראינים לבושי מדים שחורים) אשר חיפשו אחריו בשיחים שבצדי הדרך, האירו בזרקורים את הקרקע וירו מרוביהם האוטומטיים. איכשהו, למרות הכול, הוא ניצל. אחר כך הוא הגיע ליאנוב-לובלסק ומשם ליער. הוא הצטרף לשורות הפרטיזנים של ארמיה לודובה – מחוז מספר 23, חטיבת גרז'יבובסקי (Grzybowski). הוא נשאר שם ממארס 1944 ועד לכניסת הצבא האדום. במהלך תקופה זו הוא הרג 29 גרמנים, ועל כך קיבל שבחים רבים ועוטר בעיטור הגבורה הגבוה של הצבא הפולני – "צלב גרונוולד".

                                                                                                פולה הירשמן

ראיינה: אירנה שייביץ'

תרגם מאנגלית: שמוליק אבידר

כתבה : נטע אבידר-ז'יטומירסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלה דובז'ינסקה / נטע ז'יטומירסקי אבידר

לא הכרתי את בלה. אך ככל שקראתי ולמדתי על אודותיה, נזכרתי יותר ויותר בסיפור שקראתי בילדותי. סיפור הילדים "בת המלך והגיבן" מסתיים במילים האלו: "ויהי היום, ובת המלך עומדת ומחלקת לחם לרעבים. והנה ניגש אליה הגיבן וישתחוּ לרגליה ויברכֶהָ ויאמר: לא השתחוויתי ליופייך, לא השתחוויתי לעושרך, לא השתחוויתי לחוכמתך וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְלִבֵּךְ הטוב. יהי שמך מבורך."
בלה, בת של גביר ואשת גביר, עמדה בשנת 1942 בראש מטבח עממי בגטו מיידן טטרסקי ומדי יום חילקה ארוחות צהריים לאלפיים איש.

בלה דובז'ינסקה נולדה בלובלין בשנת 1885.
אביה, ר' קופל קניגסברג, היה עשיר מופלג. מספרים שכאשר היה נכנס ל"בנק פולסקי", מנהל הבנק היה קם על רגליו כדי לקדמו בברכה.
הבית היה בית דתי אורתודוקסי, אך היא קיבלה גם חינוך חילוני מקיף.
בעודה צעירה נפטרה אמה. בלה, הבת הבכורה, טיפלה באחיה ובאחיותיה הקטנים עד שבגרו. היא נטלה על עצמה גם את ניהול הבית וגם את הנהלת פעילותו הפיננסית של אביה.
בלה נישאה לר' פרץ דובז'ינסקי,בן למשפחה חסידית ידועה מלודז' ומעשירי לובלין.
שלושה ילדים נולדו להם: נתן, חנה ואריה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה בלה בפעילות ציבורית.

פעילות ציונית
באותה התקופה הכוחות הפוליטיים החזקים בלובלין היו 'אגודת ישראל', ה'בונד' והתנועה הציונית. בתוך התנועה הציונית היו כיוונים וזרמים שונים: 'ציונים כלליים', רוויזיוניסטים, ציונים סוציאליסטים ועוד.
בלה דובז'ינסקה הצטרפה למפלגת 'הציונים הכלליים', לסיעת "על המשמר" בהנהגתו של יצחק גרינבוים.

בשנים 1928–1929 הייתה חברה במועצת העיר לובלין מטעם ההסתדרות הציונית.
היא הייתה חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין והשתתפה בכל הוועידות.
בשנת 1929 בלה הייתה מועמדת ברשימת "גוש המיעוטים" בבחירות לסיים הפולני.

מה היה "גוש המיעוטים"?
בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה הונהג חוק בחירות אשר הקשה על המיעוטים הלאומיים להכניס נציגים לפרלמנט הפולני,הסיים. יצחק גרינבוים, יושב-ראש התנועה הציונית בפולין, גיבש את כל המיעוטים בפולין ל"ברית מיעוטים". הברית הייתה גוש טכני שנועד להתמודד בבחירות לסיים. הגוש כלל גרמנים, אוקראינים, רוסים, יהודים ועוד. בבחירות שהתקיימו בשנת 1922 הצליחו 54 נציגים יהודים ממפלגות שונות להיכנס לפרלמנט הפולני הודות ל"גוש המיעוטים".

במה התבטאה פעילותה הציונית של בלה דובז'ינסקה בלובלין?
בלה הייתה פעילה בקרנות הלאומיות בלובלין – 'הקרן הקיימת לישראל' ו'קרן היסוד'.
היא הייתה ממייסדי תנועת 'החלוץ' בלובלין.
בלה הייתה פעילה בהקמת קיבוצי הכשרה ובמציאת תעסוקה לחבריהם. היא דאגה לכך שהחלוצים וחברי 'השומר הצעיר' יקבלו אישורי עלייה (סרטיפיקטים).
מתתיהו הורן מתנועת 'הנוער הציוני' (לימים יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין בישראל) סיפר כי בלה הייתה מופיעה באסֵפות הורים ומשפיעה על ההורים להרשות לילדיהם להשתתף במושבות קיץ. היא ארגנה הרצאות והסבירה בהן את תורת הציונוּת והחלוציוּת. בלה "השיגה" לחלוצים את סכומי הכסף הדרושים לעלייתם. היא עודדה את בני הנוער לעזוב את פולין בעוד מועד.
יוכבד פרייד-פלומנקר, חניכת 'הנוער הציוני', סיפרה כי בעת שהחליט הרב מאיר שפירא לבנות בלובלין את הישיבה הגדולה והמודרנית, ישיבת חכמי לובלין, באו אליו ראשי התנועה הציונית בלובלין, בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון. הם תמהו על החלטתו: להקים ישיבה כה חשובה בפולין? עכשיו? "בנֵה את הישיבה הגדולה לא כאן בגולה," אמרו לו, "אלא שם, בפלשתינה, בארץ ישראל." הרב, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם, והישיבה נבנתה בלובלין.
כל פעילותה הציונית של בלה נבעה מתוך הכרה עמוקה שעתידו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. מטרת פעילותה הייתה הפניית יהודים לארץ ישראל. היא הבינה שעל היהודים לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל כדי לבנות בה את הבית הלאומי של העם היהודי.
אבל עד שיתגשם החלום הציוני –
היא חיה בלובלין –
וכה רבות המצוקות של בני עמה בלובלין –
ובלה כיוונה את פעילותה החברתית אל האנשים החיים בלובלין.

פעילות חברתית
אי אפשר לדבר על בלה מבלי להזכיר את ארגון הנשים.
אגודת הנשים היהודיות ("יידישער פרויען פעראיין") נוסדה בלובלין בשנת 1924. המייסדות היו בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן, הדסה בלוך, רחל ניסנבוים, מרים בורשטיין, חיה גולדשטיין, דבורה לוין, מינדל אפשטיין, דינה פדר, שרה אקרמן וגוסטה הרץ.
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספר הנשים בארגון למאתיים.
הארגון נוסד כדי להגשים מטרות חברתיות וציוניות. הוא נתן חסות לתנועות הנוער הציוניות, עזר לבית הספר "תרבות" וארגן הרצאות ואספות.
נציין כמה מפעלים בולטים של ארגון הנשים:

א. מחלקת ילדים בבית החולים היהודי
יחד עם ד"ר צינברג פעלה בלה דובז'ינסקה לייסוד מחלקת ילדים בבית החולים היהודי בלובלין. בעזרת ארגון הנשים נפתחה בו מחלקת הילדים בשנת 1930. המחלקה צוידה במיטב הציוד הרפואי. ד"ר כגן וד"ר טננבוים היו רופאים מפקחים במחלקת הילדים.

ב. "קינדער-היים" – בית ילדים: מקלט יום לילדי אמהוֹת עובדות
ברחוב קרבייצקה מספר 41, ברובע העתיק של לובלין, עמד בית גדול ורעוע. בעבר שכן שם בית החרושת לסיגריות של קרסוצקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה קנה ועד הקהילה את הבית. התגוררו בו עניי העניים.
ארגון הנשים ("יידישער פרויען פעראיין") החליט להקים מעון יום לילדים מהשכבות העניות ביותר. הארגון פנה לוועד הקהילה וקיבל את רשותו לתפוס את אחת הדירות בבית שברחוב קרבייצקה.
ה"קינדערהיים" נוסד בשנת 1927. הארגון דאג לשיפוץ הבית, לריהוטו ולהתאמתו למעון ילדים.
בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן והדסה בלוך הקימו קרן מיוחדת לריכוז תרומותיהם של עשירי העיר כדי לתפעל את המעון. עשרות ילדים שהו במעון במשך שעות היום, עת שהוריהם היו בעבודתם. במעון הזה קיבלו הילדים ארוחה חמה, ביגוד מתאים (בעיקר בחורף) וחינוך יהודי לאומי ומסורתי.
מניה ניישטיין-רודז'ינסקי הייתה מחנכת בבית הילדים. בזיכרונותיה כתבה כך:
"מצבם הנפשי של הילדים היה קשה ביותר. לא רק מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינה מוסרית. היו ילדים, לדוגמה, שנולדו בבית הסוהר או שהוריהם ישבו בבתי-כלא בגלל מעשים פליליים. המצוקה הייתה כה גדולה שלא הייתה אפשרות בשעות הבוקר להקימם מהמיטה, משום שלא היה פחם להסקת התנור בבית. ההורים היו מביאים את הילדים עטופים בשמיכות. היינו נאלצים מיד להחליף את בגדיהם ולתת להם משקה חם שלא היה בבית. – – – את כל התקציב צריך היה לכסות ע"י תרומות. גם צרכי אוכל נתרמו ע"י מתנדבים ומוסדות שונים, ועוד פעם יש להדגיש שהדבר נעשה ביוזמתה של הגב' דובז'ינסקי."
הקינדער-היים היה אחד המוסדות הסוציאליים והחינוכיים המפוארים שבעיר.

ג. מטבח ציבורי
בפרוץ מלחמת העולם ב-1939 פתח ארגון הנשים מטבח ציבורי אשר חילק ארוחות לפליטים שבאו ללובלין. בשנת 1942 הועבר מטבח העם לגטו מיידן טטרסקי. במיידן טטרסקי שררה מצוקה – רעב, מחלות מידבקות, טיפוס. חברות הארגון שנותרו בחיים עבדו במטבח עד יומן האחרון. המטבח חילק ארוחות צהרים לכאלפיים איש. בראש המטבח עמדה בלה דובז'ינסקה.
רבקה לרמן-גולדברג כתבה בספרה "הבית והשואה":
"היא אספה ילדים עזובים, יתומים. הגישה סעד. הקימה מטבח, שבו גם אני עזרתי בעבודה. בכל מקום שאדם היה זקוק לעזרה היא הופיעה, היא עם אביה, ר' קופל קניגסברג.—
"התיידדנו. הפכה להיות ידידת נפש שלי. קולה מלווה אותי. לאור פניה המעודדות התחממו מאות אנשים. פנים שוחקות גם בימי מצוקה איומים. כולם התפעלו מחכמתה. לא פעם אמרתי לעצמי: אם נשים כאלו קיימות, הרע בעולם לא ינצח. —
"הרי מרק המטבח שלה הציל אנשים מחרפת רעב. לא רק מרעב הצילה, אלא גם מבדידות איומה שתקפה את האדם בימים ההם. היא יצרה פינה חמה. אם ביקש אדם לבכות, הוא מצא את גב' בלה דובז'ינסקה."

יכולה הייתה להגשים את חלומה הציוני הפרטי.
ב-1936 נסעה לארץ ישראל לבקר את בנה נתן.
בארץ ישראל נפגשה עם לובלינאים שעלו ארצה, אפרים אינשטיין ויוסף גולדסובל. הם ניסו לשכנע אותה להישאר בארץ.
בלה הקשיבה לנימוקיהם וענתה: "המוטיבציה שלכם משכנעת אותי שמקומי בין עמי, כי אם, חלילה, נכונים דבריך על ימים שחורים ליהדות פולין שעלולים לבוא, אזי מקומי בין יהודי לובלין, בתוך הציבור שלי, לו הקדשתי עשרות שנים של מסירות. שם אביא יותר תועלת. אני יודעת שאני יכולה להציל את נפשי; כמו כן, אין דבר קל יותר בשבילי מאשר להביא את משפחתי, אולם מה אני אענה למצפוני, מה אוכל לומר לבני לובלין בארץ, מה יגידו מאחורי גבי? שאת נפשי הצלתי! לא ולא, אם עתידה לבוא עת צרה לעם היהודי בפולין, אז מקומי ביניהם ונחושה דעתי לחזור בימים הקרובים."
כתב אפרים אינשטיין:
"בהיסטוריה המחרידה של שואת עמנו אני מכיר עוד שם של איש אחד שיכול היה להציל את נפשו, כפי שהוצע לו, והוא ענה בגאווה: 'תודה, מקומי עם ילדיי'. זה היה ד"ר קורצ'אק, המחנך הדגול."

בלה דובז'ינסקה נרצחה יחד עם בנה הצעיר אריה במחנה מיידנק.
בתה חנה נספתה בשואה גם היא.

בנה, ד"ר נתן בן טובים, היה רופא עיניים. הוא עלה ארצה עוד לפני המלחמה, בשנת 1935.
ב-1986 פרסם ספר לזכר אמו, "בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית". הספר יצא לאור בעריכתו של ד"ר אלחנן הורוביץ ובעידוד ארגון יוצאי לובלין. בספר מרוכזים כל הדברים שנדפסו על אודות בלה ז"ל.
ד"ר בן טובים אסף מיוצאי לובלין מאות תמונות. את התמונות פרסם ב-1993 בספר החשוב "אלבום לובלין". האלבום מכיל כ-600 תמונות ונותן תמונה מקיפה של העיר היהודית, אישיה, המוסדות, המפלגות, הארגונים וכן הלאה.

חברות בארגון הנשים היהודיות שהוזכרו במאמר

ברכה (בוני) קצנלנבוגן (לבית רוזנברג) (1883–1938)
מיילדת במקצועה.
בעלת מודעות לאומית ציונית וחברתית חזקה. כשלמדה בגימנסיה הרוסית, סירבה ללמוד בשבת. עזרה לנשים עניות שלא יכלו לשלם עבור עזרה רפואית. עמדה בראש אגודת הנשים הציוניות. הקדישה זמן רב לבית היתומים ("אוכרונה") של לובלין. הייתה פעילה במעון הילדים ("קינדרהיים"), בחברת "טאָז" ובעזרה לחולים עניים בבית החולים היהודי.
בשנת 1933 הגשימה את חלומה הציוני ועלתה ארצה עם ילדיה. בעלה ישראל קצנלנבוגן נשאר בלובלין ונספה שם יחד עם בתם, הרופאה רעיה.

הדסה בלוך (לבית בלאנק)
אישה צנועה בהליכותיה, אך פעילה ורבת-מעש.
ב-1918, ימי המהפכה הרוסית, עמדה בראש "ועד עזרה למען קרבנות הפוגרום בלבוב".
בד בבד עם הטיפול בילדיה ובאביה לא ויתרה על עבודת התנדבות למען הזולת. הייתה פעילה ב"ארגון הנשים היהודיות". בארגון זה קיבלה עליה את עבודת המזכירוּת ואת הפעילות במחלקת ההשכלה והתרבות. עבדה במסירות בהחזקת הקינדער-היים.
נספתה בשואה. יום מותה ומקום פטירתה לא נודעו.

שרה אקרמן (לבית בירנבוים)
בת למשפחה אמידה, פעילה בתנועה הציונית ובמוסדות סוציאליים שונים מצעירותה. אישה נעימה, תרבותית ואהודה. בפעילותה הציבורית סייע לה בעלה, יחזקאל אקרמן. נספתה במיידנק יחד עם בעלה ועם בנם יעקב.

גוסטה הרץ
מיטב מרצה הוקדש לפעילות ציבורית. הייתה סגנית היושבת-ראש וגזברית של ארגון הנשים היהודיות, לימים "אגודת נשים ציוניות". כיצד הצטרפה לארגון? בנה קורט (ישראל הרץ) סיפר: אבי היה קצין בצבא פולין, ואילו אני מרדתי והייתי לחבר 'השומר הצעיר'. דרכי הביאה אותי לעזיבת הבית ולקונפליקטים קשים אִתו. ומי בא "לשכנע" את אבי אם לא בלה דובז'ינסקה – האישה שאי אפשר לעמוד נגדה… והיא לא רק "הצילה" אותי מבריחה ומשבירת קשר עם הבית,אלא גם כבשה את אמי: היא שארגנה את ה- Kolo Kobiet ("ארגון הנשים"), והן פעלו בציבור בלב ונפש.

מקורות:
"בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית" מאה שנה להולדתה
בעריכת ד"ר אלחנן הורוביץ
תשמ"ו – רמת גן – 1986

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות,ירושלים – תל-אביב 1957

הגטו בלובלין / רוברט קובאלק

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלובלין כ- 40 אלף יהודים, שליש מאוכלוסיית העיר. לובלין היהודית היתה מרכז דתי, רוחני וחברתי חשוב מאוד. שם נוסדה ב- 1930 הישיבה המפורסמת ביותר בעולם – ישיבת חכמי לובלין.
לפני המלחמה היו בקהילה היהודית של לובלין 12 בתי-כנסת, כמאה בתי-תפילה פרטיים (שטיבעלך), שלושה בתי-קברות, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ובית-מחסה לזקנים. היתה בלובלין פעילות פוליטית ותרבותית ענפה. ליהודים היה ייצוג במועצת העיר, בתי-ספר עצמאיים, מוסדות כלכליים ותרבותיים ושני עיתונים בשפה היידית – "לובלינער טאגבלאט" ("יומון לובלין") ו"לובלינער שטימע" ("קול לובלין"). בחיים הכלכליים יהודים היו פעילים במסחר, ובבעלותם היו יותר מ- 50 אחוזים מבתי-המלאכה וכ- 30 אחוזים מבתי-החרושת בעיר. בהשוואה לקהילות גדולות אחרות, כמעט לא היתה התבוללות בלובלין. רוב יהודי העיר היו מסורתיים, אורתודוקסיים בעלי אוריינטציה חסידית חזקה מאוד. רק 1,000 מתוך 40 אלף היהודים הודו שהם משוחחים בבית בשפה הפולנית. אך רוב הדור הצעיר דיבר פולנית שוטפת.

קהילת יהודי לובלין תחת הכיבוש הגרמני

ב- 18 בספטמבר 1939, לאחר קרב קצר בפרברי העיר וכמה ימי הפצצות מהאוויר (בתים רבים בעיר העתיקה ובחלק היהודי של העיר נהרסו בהפצצות, וקברו תחתיהם יהודים רבים), נכנסו חיילים גרמניים ללובלין. למחרת נכנסו לעיר יחידות הוורמאכט ועצרו כבני ערובה כ- 200 גברים, פולנים ויהודים. לאחר מספר ימים הם שוחררו, אבל ב- 14 באוקטובר קיבלה הקהילה היהודית בעיר פקודה לשלם 300 אלף זלוטי – "תרומה" לצבא הגרמני. החיילים הגרמניים החלו ללכוד יהודים ברחובות (גברים ונשים) והכריחו אותם לעבוד עבורם. רבים הוכו ועונו. הגרמנים בזזו חנויות ודירות רבות, שהיו שייכות ליהודים.

ב- 25 באוקטובר נספרה האוכלוסייה היהודית בלובלין בפקודת הגרמנים. רישום זה הראה שבעיר חיים 37,054 יהודים. מיעוט של יהודים, בעיקר צעירים ופעילים פוליטיים, הצליח לברוח מלובלין לאזורים שבשליטת הסובייטים.
ב- 1 בנובמבר 39', לאחר ההכרזה על הקמת הגנרלגוברנמנט, הוקם בלובלין המינהל האזרחי הגרמני.
ב- 9 בנובמבר 39' מונה אודילו גלובוצ'ניק על-ידי הימלר, כמפקד המשטרה וה- SS של מחוז לובלין. בו ביום התקיימה בלובלין האקציה הראשונה של פינוי יהודים מבתיהם. משעות הבוקר המוקדמות הקיפו אנשי SS את מרכז העיר, וגירשו את כל היהודים שגרו ברחובות הראשיים. רובם היו אנשים עשירים, שאיבדו את כל נכסיהם בבת-אחת. הם פונו באותו יום אל הרובע היהודי והעיר העתיקה. רבים מהם החליטו לברוח מלובלין.
בנובמבר הורו השלטונות הגרמניים לסמן במגן דוד את כל החנויות, בתי-המלאכה ובתי-החרושת היהודיים. בדצמבר 39' יצאה פקודה חדשה, שלפיה על כל היהודים לחבר מגן דוד לבגדיהם (על החזה), ומאוחר יותר גם לענוד סרט עם מגן דוד על זרועם. רבים מהיהודים קיבלו את זה בהפתעה גמורה, בהלם:

"ב- 1 בדצמבר 'עוטרנו' במגן דוד צהוב. בבוקר החורפי הזה הגיע לעבודה ד"ר מרדכי טננבאום, רופא הילדים הזקן. על מעילו העליון היה לו טלאי צהוב ובעיניו ניקוו דמעות. זה היה נורא – הוא, שאהב כל ילד חולה, עמד לפנינו מושפל. הוא חייך מבעד לדמעות, ובקול רועד ניחם את כולנו: 'אין בכך כלום, ילדיי. גם כך נישאר יהודים – אין זאת חרפה לנו'".

(עדות של שרה (סויקה) ארליכמן-בנק, אחות בבית החולים היהודי בלובלין)

בסוף 39' הוקם היודנראט על-ידי הנהלת הקהילה היהודית לפי פקודת הגרמנים. היודנראט אמור היה לנהל את ענייני היהודים ולייצג אותם לפני השלטונות הגרמנים. מוסד זה כלל 24 חברים, והוא הוקם לאחר דיון נוקב בשאלה, האם הדבר ייחשב לשיתוף פעולה עם הכובשים.
ראש היודנראט היה האדריכל-המהנדס הנריק בקר (לפני המלחמה הוא כיהן כראש מפלגת העם בלובלין, סגן ראש העיר ויו"ר מועצת הקהילה היהודית). היו לו שני סגנים: ד"ר מארק אלטן (עורך-דין, קצין אוסטרו-הונגרי לשעבר, אחד ממנהיגי התנועה הציונית שבעיר) ושלמה קסטנברג (סוחר נייר מפורסם, סגן יו"ר בהנהלה של הקהילה היהודית לפני המלחמה). לגבי מינויו של בקר היתה תמימות דעים – כל הניצולים מגטו לובלין הסכימו שהיה אדם נדיב מאוד ונוטה לעזור. לא כך לגבי שני האחרים – במיוחד אלטן, שעל פעילותו ב- 1942 אמרו רבים מהאנשים שהיא היוותה שיתוף פעולה גלוי.
בדומה ליודנראט הוקמו בלובלין מוסדות יהודיים נוספים, כמו "האגודה לעזרה סוציאלית יהודית" (JSS) וועדות שונות לעזרה לעניים ולפליטים. בית-החולים היהודי, בית-היתומים ובית-המחסה לזקנים היו גם הם תחת שליטת היודנראט.
ב-41' פרצה בלובלין מגיפת טיפוס חמורה. ליד בית החולים היהודי עמד ריק הבניין החדש של בית התרבות ע"ש י.ל.פרץ, שבנייתו הושלמה ערב המלחמה ואמור היה להפתח ב-1 בספטמבר 39'… בניין זה הוסב ע"י היודנראט לבית-חולים לטיפול במגיפה.
עד מרץ 41' חיו יהודי לובלין בדירותיהם (פרט למרכז העיר ממש, שם נאסר עליהם אף ללכת ברחוב הראשי), אך היה עליהם לעבוד עבור הנאצים.
בדצמבר 39' הוקם מחנה עבודה יהודי ברחוב ליפובה 7. רוב האסירים במחנה זה החל מ- 40' היו שבויי מלחמה – חיילים יהודים מהצבא הפולני. כמו כן נאלצה לעבוד שם גם קבוצה גדולה של בעלי מקצוע יהודים מלובלין, רובם אומנים מומחים.
ב- 1940 אירגן ה- SS אקציות בכל מחוז לובלין, ואלפי אנשים נאספו ונשלחו למחנה עבודה בבלז'ץ כדי לבנות את הביצורים במזרח, בגבול הסובייטי. רבים מהם מתו בבלז'ץ בגלל התנאים הקשים (בארכיון העיר לובלין שמורה רשימה של אנשים, שמתו ב- 40' במחנה העבודה בלז'ץ).
רבים מיהודי לובלין אולצו לעבוד עבור חברות ומוסדות גרמניים בעיר. לעתים קרובות הנאצים ארגנו אקציות ברחובות, ואילצו את היהודים החטופים לעבוד עבורם. מוסדות גרמניים, קצינים נאצים ואפילו חיילים פשוטים המשיכו לבזוז את החנויות והדירות של היהודים. ב- 40' השתמשה התעמולה הנאצית בלובלין לשם פרסום כתבות מצולמות על "היהודים המזרחיים הפרימיטיביים והמסורתיים". כאן צולם הסרט "היהודי זיס", ויהודי לובלין שימשו "ניצבים".
הגרמנים תכננו יצירת "מאגר (רזרבה) של יהודים" במחוז לובלין. לשם כך גורשו לעיר 1200 יהודים גרמניים משצ'צ'ין בפברואר 40'. רובם נשלחו מלובלין לגטאות קטנים בפיאסקי, גלוסק ובלז'יצה. הם היו המשלוח הראשון של יהודים זרים שגורשו למחוז לובלין.

הקמת גטו פתוח בלובלין

במרץ 41' הכריז צורנר, מושל לובלין, על הקמת הגטו בלובלין. הגטו כלל את החלק העתיק והעני ביותר של הרובע היהודי ההיסטורי, עם המצודה במרכזו (בעת המלחמה שימשה המצודה כבית-סוהר של הגסטפו), וחלק קטן מהעיר העתיקה (רחוב גרודזקה, שם היו משרדי היודנראט ובית-היתומים – הבניין קיים עד היום). כמה ימים לפני הקמת הגטו, כ- 14 אלף מיהודי לובלין (רובם עניים, שלא היתה להם עבודה בעיר) יושבו מחדש בערים קטנות במחוז לובלין. חלקם חזרו ללובלין באופן בלתי חוקי. לפי הרישום הגרמני נשארו באופן רשמי בעיר כ- 34 אלף יהודים. אולם באופן בלתי רשמי, לפי משרד הסטטיסטיקה של עיריית לובלין, חיו בעיר קרוב ל- 40 אלף יהודים.

עד מרץ 42' עדיין לא היה גטו לובלין סגור באופן הרמטי, אם כי היהודים לא הורשו להסתובב ב"רחובות האריים". באותו זמן עדיין חיו מחוץ לרחובות הגטו משפחות יהודיות רבות, בייחוד של אלה שעבדו כמומחים במוסדות גרמניים.
התנאים בגטו לובלין, בהשוואה לגטאות ורשה או לודז', היו נסבלים יותר. ניצולים רבים העידו שבניגוד לגטו ורשה, בלובלין סבלו פחות מרעב. ליהודי לובלין היה עדיין קשר עם העולם שמחוץ לגטו, כך שאפשר היה להבריח לגטו יותר מזון. אפילו העיתונים הנאציים דיווחו על המסחר הלא חוקי הנרחב. כמובן שרוב החנויות של היהודים הוחרמו.
"בשובי מוורשה ללובלין חשתי היטב בהבדל שבין שני הגטאות." – כתבה שרה (סויקה)
ארליכמן-בנק – "בלובלין לא היתה פעילות תרבותית וסוציאלית ענפה כמו בוורשה והיו לכך סיבות רבות.
ר א ש י ת : בהתקרב הצבא האדום בתחילת המלחמה לתחומי לובלין, ברחו רוב הצעירים והפעילים הפוליטיים אל הצד הרוסי, והעיר נשארה ללא מנהיגות כמעט. הפליטים שהועברו ללובלין מפולין המערבית לשם 'יישוב מחדש' היו ברובם פשוטי-עם מפרברי העוני ולא היו בהם אנשי-ציבור. המשכילים, למשל מלודז' וסביבותיה, ברחו לוורשה, כי האמינו שלעיר הבירה יהיה גורל טוב יותר. המשכילים מלודז' היו פעילים מאד בוורשה, והם החליפו את המשכילים המקומיים שברחו.
ה ב ד ל נ ו ס ף : הבניינים בשתי הערים היו שונים לגמרי. בוורשה היו בתים גדולים עם חצרות אחוריות משותפות. החצרות אפשרו לקיים במשך שעות העוצר אסיפות דיירים גדולות ועבודה סוציאלית. הבתים בלובלין היו קטנים יותר ומרוחקים זה מזה, כך שבערבים אי אפשר היה לארגן פגישות.
למצב בלובלין היה בו גם צד חיובי: האומללות היתה 'מתונה' יותר. כאן אנשים לא מתו ברחובות. האנשים סבלו בדומיה בבתיהם או בבתי-מחסה לפליטים או בבתי-חולים. אנו יכולים לומר שהמצב בלובלין היה 'מתון' יותר. גם הנובורישים בלובלין התנהגו די בהגינות".

עד מרץ 42' ברחו ללובלין רבים מיהודי ורשה. הם האמינו שזו עיר "עשירה יותר", עם מזון רב. הבעיות הקשות ביותר היו מגיפת הטיפוס, איכלוס יתר (אנשים חיו אפילו בחנויות ובעליות גג) ו"תרומה" מאונס לגרמנים.
בגטו ורשה יכלו היהודים לעבוד בחנויות רבות, במסעדות ובבתי-מלאכה, שהוקמו על-ידי חברות תעשייתיות גרמניות כמו "שולץ" ו"טובנס". לעומת זאת, היהודים בלובלין עבדו בעיקר עבור מוסדות גרמניים ועבור הצבא. בגטו לא היה די מקום לבתי-מלאכה או בתי-חרושת. כל הבניינים הגדולים, כמו בתי-כנסת, הוסבו למקלטים עבור הפליטים או למטבחים ציבוריים ששירתו את האוכלוסייה הענייה.
מאוקטובר 41' התחיל המינהל הנאצי להתכונן לקראת הגירוש הסופי של האוכלוסייה היהודית מלובלין. לפי מסמך של "משרד הדיור" הגרמני היו אמורים להישאר בלובלין רק 25 אלף יהודים, אלה שעבדו בשירות המוסדות הגרמניים השונים, הצבא, ה- SS והמשטרה. השאר היו אמורים להיות מפונים אל מקום כלשהו מחוץ לעיר, אבל בסתיו 41' עדיין לא היה ברור לאן.
מדצמבר 41' נלקחו קבוצות של גברים יהודים צעירים מגטו לובלין למחנה הריכוז במיידנק, כדי לבנותו. בתחומי הגטו, ברחובות פרובוסטוו וברוברנה, היו מחנות קטנים ליהודים חסרי עבודה. מחנות אלה היו נקודות איסוף לאותם יהודים שנשלחו למחנות ליפובה 7 ומיידנק.

חלוקת הגטו

בתחילת 42' לפני הגירוש ההמוני מלובלין, חולק גטו לובלין לשני חלקים: A, שנקרא "הגטו הגדול", שם חיו רוב היהודים מחוסרי העבודה; ו- B, אשר השתרע על פני שטח של כמה רחובות בלבד באזור "הטוב יותר" של הגטו – ברחובות גרודזקה, קובלסקה וריבנה. בגטו B גרו חברי היודנראט וחברי המוסדות הכפופים ליודנראט, ויהודים אשר עבדו עבור בתי-חרושת גרמניים או במחנה שברח' ליפובה 7. לרופאים מבתי-החולים היהודיים היה בלוק נפרד. גטו B הוקף בגדר תיל והיו לו שערים משלו. תושבי שני חלקי האזור היהודי יכלו לבקר אחד את השני רק בזמנים קבועים במשך היום. הם נזקקו לאישור מיוחד כדי לעבור מצד אחד לצד השני. בזמן שחולק הגטו לשני חלקים, כבר נפלה במפקדת גלובוצ'ניק ההחלטה לגרש את יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ.

האקציה הגדולה: גירוש יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ

מ- 16 במרץ 1942 עד 14 באפריל 1942

כמה ימים לפני תחילת הגירושים אירגן ה- SS בלובלין את רישום היהודים העובדים. רק אלה שהיו מצוידים בתעודת זהות עם חותמת של המשטרה החשאית שוחררו מהגירוש, והם יכלו ללכת לגטו B.

ב- 16 במרץ 42', שעות אחדות לפני פתיחת מבצע חיסול הגטו, אירגן קצין ה- SS הרמן הופלה (מונה ע"י גלובוצ'ניק לראש המטה המיוחד של "אקציון ריינהרד" במחוז לובלין) פגישה עם נציגי כל המוסדות הנאציים בעיר. בפגישה זו הוא הודיע, שכל היהודים שאינם עובדים יגורשו לבלז'ץ, "התחנה האחרונה במחוז לובלין", ולעולם לא יחזרו לגנרלגוברנמנט. "עבור היהודים העובדים בונה ה- SS את המחנה הגדול (מיידנק), אשר ישמש כמאגר העיקרי של כוח עבודה יהודי לבתי-חרושת גרמניים בעיר". הוא הבטיח שבזמן הגירוש יארגן ה- SS סלקציות של אנשים כשירים לעבודה.
בשעה עשר בלילה שבין ה- 16 ל- 17 במרץ, הוקף גטו לובלין באנשי SS ובאוקראינים מטרווניקי, והגירוש החל. הנאצים האירו את הרחוב הראשי בגטו, והאנשים ההמומים הוצאו מבתיהם. רבים מהם, בייחוד הזקנים והחולים, נהרגו כבר בבתיהם או ברחובות הסמוכים. לא היתה שום סלקציה באותו יום. שעתיים לאחר תחילת האקציה, זומן היודנראט לישיבה ע"י האחראי לענייני יהודים, מפקד הגסטפו בלובלין, הרמן וורטהוף. הוא הכריז שבכל יום יגורשו 1,500 אנשים מלובלין "למזרח, כדי לעבוד". כל מגורש יוכל לקחת אתו 15 ק"ג של מטען, דברי ערך וכסף. במקביל, נלקחה קבוצת האנשים הראשונה לבית-הכנסת הגדול (מהרש"ל), אשר הפך לנקודת איסוף למגורשים. באותו לילה נאלצה קבוצת אנשים זו ללכת לאומשלאגפלאץ של הגטו, בקרבת בית המטבחיים העירוני.
ב- 17 במרץ 42', מוקדם בבוקר, גורשה הקבוצה הראשונה של יהודי לובלין למחנה המוות בלז'ץ. אלה שנשארו בגטו לא ידעו על גורל המגורשים או על יעדם של הטרנספורטים. רק כמה ימים אחרי תחילת הגירושים, חזר ללובלין נער צעיר (ששמו אינו ידוע), שברח מבלז'ץ, וניסה להסביר מה קרה לאלפי יהודי לובלין. איש לא רצה להאמין לו.
הגירושים למחנה המוות בלז'ץ נמשכו עד 14 באפריל 42'. תוך פחות מחודש נשלחו לבלז'ץ כ- 26 אלף מיהודי לובלין, ועוד כ- 2,500 יהודים נהרגו במקום בתוך בתיהם או ברחובות העיר. כ- 200 ילדים מבית היתומים היהודי הוצאו להורג יחד עם המטפלות שלהם בפרבר של לובלין. מאות חולים מבתי החולים ביחד עם כמה מהרופאים והאחיות נורו ביער ניימצה, 15 ק"מ מלובלין.
בזמן "האקציה" בגטו שינה ה- SS את התקנות בדבר יהודים עובדים. כל אלה שעבדו עבור הגרמנים היו חייבים להחליף את תעודות הזהות שלהם למה שכונה “Juden-Ausweis”
(J-Ausweis), ורק אלה היו פטורים מגירוש. לפי פקודת ה- SS, רק 2,500 אנשים יכלו להמשיך לגור בגטו באופן רשמי.
ב- 30 במרץ 42' אירגן הרמן וורטהוף באופן אישי את הסלקציה של חברי היודנראט ופקידיו. יו"ר היודנראט בלובלין, המהנדס הנריק בקר, וחברים נוספים במוסד זה (ביניהם ד"ר יוסף זיגפריד, יו"ר ה- JSS בלובלין) גורשו לבלז'ץ. לפי הודעתו הרשמית של וורטהוף: "הם ימשיכו לתפקד כמנהיגי היודנראט וה- JSS במקום היישוב מחדש, כיוון שיש להם ניסיון בנושא זה".
נראה שהמהנדס בקר ידע על גורל רוב יהודי לובלין, כיוון שהוא עלה על הרכבת עטוף בטלית ללא כל מטען.
יחד עם חברי היודנראט גורשו למחנה ההשמדה 35 שוטרים יהודים עם משפחותיהם. עד גירושם, לקחו אנשים אלה חלק באקציות שנערכו ברחובות הגטו.
עד היום שואלים אנשים רבים, מדוע רוב יהודי לובלין גורשו לבלז'ץ ולא למיידנק?
יש לכך תשובה פשוטה מאוד: באותו זמן, בנייתו של מיידנק כמחנה ריכוז היתה בעיצומה, ולא הותקנו בו תאי גזים. באופן רשמי גורשו מלובלין רק אותם יהודים שלא עבדו. אבל עובדה זו אינה מדויקת לגמרי, ולפי פקודת גלובוצ'ניק יגורשו מאוחר יותר למחנה המוות בלז'ץ גם היהודים העובדים.
ב- 14 באפריל 42' פסקו הגירושים.

גטו סגור במיידן-טטרסקי

ה- SS ידע, ש- 7,000 – 8,000 היהודים שנותרו מסתתרים במרתפים מתחת לבתי העיר העתיקה, ולכן ציוו וורטהוף וחברי צוות הגסטפו האחראי על הגירושים (ד"ר הרי שטורם, ולטר קניצקי וקליך) על העברת כל היהודים לגטו הקטן, אשר תוחם במיידן טטרסקי, פרבר של לובלין.

מיידן טטרסקי היה מרוחק קילומטר וחצי בלבד ממחנה הריכוז מיידנק, ונמצא בקרבת מחנה העבודה היהודי באלטן פלוגהאפן (=פלוגפלאץ). מהגטו במיידן טטרסקי יכלו היהודים לראות את אחיהם עובדים בפלוגפלאץ במיון רכוש הקורבנות של "אקציון ריינהרד".
לפי הפקודה הגרמנית, הורשו להשאר בגטו הקטן רק יהודים בעלי “J-Ausweis”. למרות זאת באו למיידן טטרסקי, יחד עם היהודים "הלגאליים", גם יהודים "לא לגאליים" רבים שקיוו "להפוך ללגאליים" בגטו החדש. במיידן טטרסקי לא היה מקום לאנשים רבים כל כך. לפני המלחמה חיו שם כ- 1,500 פולנים, רובם עובדי "פלאג-לשקייביץ'" (= פלוגפלאץ בזמן המלחמה), שהיה בית-חרושת של חיל האוויר. פולנים אלה פונו ללובלין, ואל בתיהם הגיעו עכשיו כ- 8000 יהודים.
לאחר הלילה הראשון בגטו החדש, כאשר רבים מהאנשים נאלצו להעביר את הלילה ברחובות ובחצרות בשל הצפיפות הרבה, ולאחר הרישום הראשוני, ארגן ה- SS סלקציה. ב- 22 באפריל 42' נלקחו כ- 2,500 – 3,000 יהודים, רובם נשים וילדים ללא “J-Ausweis”, למחנה הריכוז במיידנק. מבין אלה הוחזרו כ- 200 – 300 גברים צעירים לגטו במיידן-טטרסקי. השאר נלקחו ממיידנק ליער קרנפייץ השוכן במרחק 15 ק"מ מלובלין, ושם נורו. השמועות על כך נפוצו במהרה בגטו, ואנשים רבים איבדו תקווה שיוכלו להינצל. כ– 4,000 מיהודי לובלין נותרו בגטו.
לאחר הסלקציה נסגר מתחם הגטו במיידן טטרסקי והוקף בגדר תיל.
יו"ר יודנראט לובלין החדש היה ד"ר מארק אלטן, אך האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר בגטו היה בעצם שמאי גראייר. לפני המלחמה הוא היה ספר ובעל בית-זונות בעיר העתיקה. במהלך המלחמה הוא היה נאמן הגסטפו העיקרי בגטו. המסעדה שלו ברחוב לוברטובסקה היתה "המטה" עבור צוות הגירוש של הגסטפו. גראייר הגיש להם את האלכוהול הטוב ביותר, לצלילי להקה יהודית שניגנה ברקע. גראייר מכר “J-Ausweis" לאנשים רבים תמורת אלפי זלוטי, והשתתף בשחיתות שפשתה בקרב ה- SS. במיידן טטרסקי הוא כונה "מלך היהודים" על-ידי גרמנים ויהודים. הוא השתתף בסלקציות המאוחרות בגטו הקטן והחליט מי יילקח למיידנק.
בספטמבר 42' גורשו כ- 1,000 יהודים ממיידן טטרסקי לגטו בפיאסקי, שליד לובלין.
הסלקציה הבאה התבצעה ב- 24 באוקטובר, כאשר קבוצה של יהודים ממיידן, ביניהם כמה שנחשבו ל"יהודים בעלי זכויות" (מהפקידים שאירגנו את העבודה בגטו ועובדים מחברת ויקטור קרמין, אשר עד אותו זמן לא נכללו בגירושים ובסלקציות), נלקחו למחנה הריכוז מיידנק.
הגטו הקטן התקיים עד 9 בנובמבר 42'.

חיסול הגטו במיידן טטרסקי

לבסוף, ב- 9 בנובמבר 42', לפי פקודת הימלר מיוני אותה שנה (בדבר סיום הגירושים מהגטאות בגנרלגוברנמנט למחנות ההשמדה ומחנות הריכוז עד לסוף דצמבר 42'), גורשה ממיידן טטרסקי למיידנק הקבוצה האחרונה של כ- 3,000 יהודים.

כ- 180 יהודים נוספים נורו ברחובות הגטו – רובם ילדים או כאלה שניסו להתחבא במרתפים. הרמן וורטהוף ירה אישית בד"ר מארק אלטן, בשמאי גראייר ובמונייק גולדפרב, מפקד המשטרה היהודית בגטו. הם נהרגו לפי פקודתו האישית של אודילו גלובוצ'ניק, אשר הורה, כי בזמן חיסול הגיטאות יש לחסל את יו"רי היודנראטים, מפקדי המשטרות היהודיות והנאמנים העיקריים בגטאות, כיוון שהם היו עדים לשחיתות בקרב אנשי ה- SS.
היהודים שנלקחו למיידנק מוינו: זקנים וילדים נשלחו מיד לתאי הגזים (זו היתה הסלקציה הראשונה במיידנק, שבמהלכה נשלחו לתאי הגזים משפחות שלמות מאותו טרנספורט). אחרים נשארו במחנה. לאחר מספר ימים הועברו למחנות עבודה בעיר: לליפובה 7, לפלוגפלאץ, לספורטפלאץ או למקומות עבודה קטנים שונים, שם הם עבדו עבור ה- SS.
אותם יהודי לובלין, אשר עבדו כאומנים מומחים בשירות הגסטפו, הועברו לכלא הגסטפו במצודה, ועבדו שם כ “Hofjuden” בעבודות פרטיות לקציני הגסטפו ומשפחותיהם.

אחרית

אלה מיהודי לובלין, ששרדו עד נובמבר 43', נורו במהלך הוצאה המונית להורג של אסירים יהודים ב- 3 בנובמבר 43' במחנה הריכוז מיידנק. הוצאה להורג זו, הגדולה ביותר בהיסטוריה של כל מחנות הריכוז ידועה בשם “Erntefest” ("חג הקציר"). ביום זה הוצאו להורג במיידנק

כ- 18 אלף יהודים, אסירי מחנות לובלין השונים (ליפובה 7, פלוגפלאץ, ספורטפלאץ ואחרים).
שארית הפליטה, אחרוני יהודי לובלין, האומנים המומחים, אשר שרדו בכלא הגסטפו במצודה עד יולי 44', נהרגו שם ב-21 וב-22 ביולי 44', שעות ספורות לפני שחרור העיר על-ידי הסובייטים.

מתוך 40 אלף יהודי לובלין שהיו במקומות מסתור ובמחנות ריכוז, שרדו רק כ- 200 – 300.
מספר גדול יותר (כ- 1,000 יהודים) שרד את המלחמה ברוסיה.
גטו לובלין היה הגטו הראשון בגנרלגוברנמנט אשר חוסל, וממנו נשלחו הטרנספורטים הראשונים למחנה המוות בבלז'ץ.

תרגם מאנגלית: שמוליק אבידר

מקורות

  • State Archive in Lublin: Collection of Lublin`s Judenrat 1939-1942; Collection of Governor of Lublin District 1939-1944.
  • Archive of the Majdanek State Museum: Collection of the Memoirs and Testimonies by Survivors.
  • Institute of the National Rememberance in Warsaw: Records from the Trials against Hermann Worthoff and Dr. Harry Sturm.
  • N. Blumental: Documents from Lublin Ghetto. Judenrat Without Direction, Jerusalem 1967.
  • S. Erlichman-Bank: Listy z piekla, Bialystok 1992.
  • S. Goldberg (Chehever): The Undefeated, Tel-Aviv 1985.
  • J. Kasperek: Kronika wydarzen w Lublinie w okresie okupacji hitlerowskiej, Lublin 1983.
  • R. Kuwalek, W. Wysok: Lublin – Jerozolima Krolestwa Polskiego, Lublin 2001.
  • T. Radzik: Lubelska dzielnica zamknieta, Lublin 1999.

חיה אחותי / בִּינֶם הֶלֶר

חוברת מספר 49 שנת 2013

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת -
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

 מיידיש: בני מר

מײַן שוועסטער חיה / בִּינֶם הלר

חוברת מספר 49 שנת 2013

מײַן שוועסטער חיה, מיט די גרינע אויגן,
מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.
די שוועסטער חיה וואָס האָט מיך דערצויגן,
אויף סמאָטשע גאַס, אין הויז מיט קרומע טרעפ.

די מאַמע איז אַוועק פֿון שטוב באַגינען,
ווען אויפֿן הימל האָט ערשט קוים געהעלט.
זי איז אַוועק אין קרוים ארײַן פֿאַרדינען,
דאָס בידנע דראָבנע גראָשנדיקע געלט.

און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,
און זי האָט זיי געקאָרמעט און געהיט.
און זי פֿלעגט זינגען זיי די שיינע לידער,
פֿאַר נאַכט, ווען קליינע קינדער ווערן מיד.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,
מײַן שוועסטער חיה מיט די לאַנגע האָר.
די שוועסטער חיה וואָס האָט מיך דערצויגן,
איז נאָך נישט אַלט געווען קיין צענדלינג יאָר.

זי האָט גערוימט, געקאָכט דערלאַנגט דאָס עסן,
זי האָט געצוואָגן אונדז די קליינע קעפּ.
נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן,
די שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.

מײַן שוועסטער חיה מיט די אויגן גרינע,
אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקאַ זי פֿאַרברענט.
און איך בין אין דער ײִדישער מדינה,
דער סאַמע לעצטער, וואָס האָט זי געקענט.

פֿאַר איר שרײַב איך אויף ײִדיש, מײַנע לידער,
אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט.
בײַ גאָט אַליין איז זי אַ בת-יחידה,
אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

בינם (בונים) הלר (1908 – 1998)
מהבולטים במשוררי יידיש בגוש הסובייטי.
יליד ורשה. עלה לישראל בשנת 1957.
זכה בפרס מנדלי מוכר ספרים לספרות יידיש מטעם עיריית תל-אביב.
את שירו "מיין שוועסטער חיה" קראה יהודית מאיר באזכרה השנתית של ארגון יוצאי לובלין ביום השואה האחרון.