משפטם של פושעי המלחמה מהמחנה בליפובה 7 / יהודית מאיר

בסוף יוני 1965 התלוויתי לאבי, פנחס זיסקינד ז"ל. הוא נסע לגרמניה כדי להעיד בשימוע לקראת משפטו של הפושע הנאצי מוהווינקל (Wolfgang Karl Heinrich Mohwinkel), מפקד המחנה אשר שכן בליפובה 7 שבלובלין. היה זה מחנה ריכוז של שבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני. אבא היה אחד השבויים במחנה.

השימוע התנהל בעיר המבורג שבגרמניה ונערך ב-2 ביולי 1965.
הייתה זו תחילתו של קיץ אירופי טיפוסי. העיר טבלה בפרחים. העצים לבלבו, ואפשר היה עדיין לראות ולהריח את שאריות התפרחת של הלילך.

הייתי בת 18. מחד גיסא הוצפתי בזיכרונות נעימים מימֵי ילדותי בפולין ובצבעוניוּת של הטבע, ומאידך גיסא כִּרסֵם בי פחד. אבא היה חולה לב, וארבע שנים קודם לכן רופאיו אסרו עליו להעיד במשפט אייכמן. יש לציין כי בתחילה הוא סירב לנסוע לשימוע ואמר שכף רגלו לא תדרוך שוב על אדמת גרמניה. הוא השתכנע לנסוע רק לאחר שנאמר לו כי אם לא ייסע, יש סיכוי רב שהרוצח יזוכה מחוסר הוכחות. לשימוע הוזמנו גם העדים יוסף צינוביץ', יוסף רזניק, יוסף אזרחי ורומן פישר.

לפני תחילת השימוע ירדנו למרתף הבניין לצורך מסדר זיהוי.
כחמישה-עשר גברים מבוגרים עמדו בשורה. החזקתי בידו של אבא כאשר עבר מולם. הוא עצר ליד הרביעי מצד ימין, והלה היה לבוש חליפה כהה ואלגנטית. "זהו מוהווינקל," אמר.
הוא התבקש לעבור על פני כולם ולציין רק לבסוף אם זיהה מישהו מהשורה.
אבא היה נרגש. אחזתי בידו הרועדת. הוא המשיך לעבור על פני השאר.
לפתע עצר מול זקֵן גוץ אשר לבש ז'קט מרופט. "זהו הַנטקֶה (Otto Hantke)*!" צעק, איבד את הכרתו ונפל. הנטקה יצא ממקומו כדי לעזור, ואני הדפתי אותו בידי.
לא איבדתי את עשתונותַי. שלפתי מהתיק כדור ניטרוגליצרין ודחפתי לפיו של אבא. לאחר זמן קצר שבה אליו הכרתו. בינתיים הוזעק צוות רפואי. שני רופאים בדקו אותו וקבעו שיוכל להעיד, אבל רק אם יהיה שכוב על גבי אלונקה.
אבא הביט עלי ואמר:
"עברו יותר משני עשורים, ואני מזהה אותם ללא המדים והכובע. גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה, הייתי מזהה. כאשר ראיתי את הנטקה, נבהלתי. חשתי כאילו חזרתי למחנה הריכוז, ונעשה לי חושך בעיניים."

נכנסנו לאולם המשפט. השופט היה איש מבוגר, נמוך קומה, בעל עיניים מתרוצצות ואף קטן ונשרי. משום מה אני זוכרת אותו טוב יותר מאשר את האחרים. לצדו ישבו התובעים. זה היה מעמד סוריאליסטי: אבא שכב על אלונקה; שני הפושעים ישבו זה לצד זה – האחד נראה כמו איש עסקים מהודר, ואילו השני נראה מוזנח ומרופט; לידם הייתה סוללה של סנגורים.
היה שם גם מתורגמן מפולנית לגרמנית. אבא ביקש להעיד בפולנית, אף שהיה מסוגל להעיד גם בגרמנית.
תחילה חקרו אותו הסנגורים על אודות מיקום המבנים במחנה, וזאת כדי להראות שאינו זוכר וכי הוא עֵד בלתי אמין. בכל פעם "קפץ" סנגור ושאל על אודות מיקומו של מבנה זה או אחֵר. אבא החווה בידו תנועה של חוסר סבלנות, אמר שאין טעם בכל החקירה הזו וביקש נייר ועיפרון. הוא התיישב על האלונקה, ובמשך רגעים מספר שרטט את המחנה על צריפיו ובנייניו. השופט ביקש לראות והעביר את הנייר לתובעים ולסנגורים. תכניות המחנה נשלפו, והן הושוו ל"ציור" של אבא. לבסוף השופט הכריז: "העד תיאר בדייקנות את המחנה."
אחר כך השופט ביקש להתרכז בעדוּת, והתובעים התחילו לחקור את אבא.

אבא סיפר שנולד וחי בעיר דוּבּנוֹ. בספטמבר לחם נגד הצבא הגרמני הפולש, נלקח לשבי ונשלח למחנה השבויים סטאלג A11 שבגרמניה. במחנה הופרדו השבויים היהודים מהשאר. בסוף 1940 הם הגיעו ברכבות ללובלין. בתחנת הרכבת עמדו קציני הס"ס מוהווינקל וקליין (Klein), והם שהובילו אותם לצריפים ברחוב ליפובה אשר שימשו עד אז כאורוות של סוסים. ציוו עליהם לישון בתוך הזוהמה. במשך יומיים תמימים לא קיבלו אוכל ומים. מוהווינקל הבהיר להם שאם מישהו ינסה לברוח, כל עשירי יומת. תנאי החיים היו נוראיים: רעב, לכלוך וכינים.
אחרי שמונה שבועות הובלו לבית-מרחץ. לפני היציאה נתבקשו החולים לצעוד שלושה צעדים קדימה. כחמישים אנשים יצאו מהשורות. מוהווינקל ושראם (Schramm) ציוו להביא ספסל; כל חולה בתורו צוּוה לשכב עליו והוכה 25 מלקות.
"עכשיו אתם כבר בריאים ויכולים ללכת לעבודה!" הכריז מוהווינקל.

"עבדנו 12 שעות ביום," סיפר אבא, "וכאשר חזרנו מעבודות הפרך למחנה, העבידו אותנו עד חצות בחפירות של ביוב ובעבודות אחרות. תוך כדי העבודה התעללו בנו והיכו בשוט שבקצהו כדור עופרת.
תחילה קיבלנו 250 גרם לחם ליום. עם הזמן מוהווינקל קיצץ את המנה לחצי הכמות.
התנאים היו איומים. בבוקר יצאנו בקבוצות של 180 איש. מי שהפסיק את עבודתו לרגע, נורה ונקבר במקום. בערב חזרנו עם עשרה עד עשרים איש פחות.
היו מקרים של ניסיונות בריחה. לילה חורפי אחד בינואר 1942 שמענו צעקות ויריות לאחר ניסיון בריחה של מספר אסירים. גורשנו לחצר ואולצנו לעמוד בשלג יחפים וללא החולצות. את הטבח שלנו שאיחר למִפקָד הפשיטו והשכיבו ערום בשלג. הם תלו את הבורחים, ואנחנו עמדנו כך עד הבוקר."

הבטתי במוהווינקל. הוא ישב ופניו מאובנות, כאילו המשפט לא עסק בו.
כאשר אבא סיפר על אודות המכות האכזריות שהשבויים הוכו, אחד הסנגורים קם ואמר:
"הנאשם מוהווינקל לא היכה את השבויים."
"לי הוא הרביץ!" אמר אבא.
"אני מצטער מאוד על כך," אמר מוהווינקל מבלי להביט לכיוונו של אבא.

התובע ביקש מאבא לספר עוד על שהתרחש במחנה.
"רק אם העד רוצה ומסוגל לכך," העיר השופט.
אבא תפס בידי ומשך אותי אליו.
"הרבה זמן חיכיתי לרגע זה," לחש לי.
הוא השתעל והתחיל לדבר: "במחנה היה ילד בשם חיים, כבן 12, שהיה נער שליח."
אבא השתעל שוב. לא הורדתי את מבטי ממנו. מדי פעם הגנבתי מבט לעבר שני הפושעים: האחד היה הדור ופניו קפואות, השני נראה מרושל ופתטי.
"זה היה יום גשום, והנער העביר מסמכים למשרדם של הגרמנים. הוא החליק בבוץ, והמסמכים התפזרו והתלכלכו. הגרמני אינקופר (Inkuffer) ראה את המסמכים המלוכלכים, צעק בהיסטריה שזו חבלה, קשר חבל לצווארו של הילד וגרר אותו על הקרקע לאורך כל החצר. הילד התפתל וצעק מרוב כאב, הפושע הוציא מכיסו אולר וחתך לחיים את הלשון. המראה היה מזוויע כל כך עד שהגרמנים שהיו במקום ביקשו ממנו שיגאל אותו מייסוריו. הפושע סירב. רק בשש בערב מוהווינקל קרא למִפקָד ((apel, והם תלו את הנער לעיני כולנו."
השופט ניגב את הזיעה מפניו.

"במקרה אחֵר," אמר אבא, "בחודש יולי 1943, בעת חיפוש, מצאו אצל מישהו חמישה רובלים בזהב. נקראנו למִפקָד. העמידו עמוד עץ וקשרו אליו את האומלל. אינקופר (Inkuffer) ואוסברג (Ausberg) לקחו מסור וניסרו אותו חי לשניים. זה אירע בעת מִפקָד בפיקודו של מוהווינקל."

כל אשר העיד אבא שמעתי פעמיים – פעם בפולנית מפיו, ופעם שנייה בגרמנית מפיו של המתרגם.

השופט פנה למוהווינקל: "האם אתה מכיר את העד"?
"ודאי שאני מכיר אותו. כל יום חתמתי באופן אישי על אישור יציאה מהמחנה אל מקום עבודתו מחוץ למחנה. אני זוכר את מר זיסקינד היטב, אבל קשה לי לזהותו כי הוא נראה כל כך רע."
המתח שהייתי נתונה בו גרם לי להתפרץ.
קמתי ופניתי אליו בגרמנית: "אם אבי נראה רע, זה הודות לך ולחברים שלך!"
דממה השתררה באולם, וכל המבטים הופנו אלַי.
"להוציא אותה מהאולם!" צעק אחד הסנגורים. כל סוללת הפרקליטים קמה כאיש אחד, כמו הונף שרביט ניצוח.
"אני מנהל פה את השימוע," אמר השופט.
"כבוד השופט, אין לה זכות דיבור בשימוע זה. יש להוציאה מהאולם," הזדעקה בפנים סמוקות סנגורית בלונדית.
"זו בתו של העד, והיא תישאר," קבע השופט.

בצהריים השופט הכריז על הפסקה קצרה וזימן אותי ללשכתו. הוא ביקש לשמוע פרטים על אודותַי ועל אודות חיַי עם הורַי.
סיפרתי לו שעד השימוע לא סיפר אבי על אודות שקרה לו במחנה. "רק כעת אני מבינה את הסיבה לצעקותיו של אבא מתוך השינה," אמרתי. הצעקות הללו הפחידו אותי כל כך בילדותי.
שאלתי אותו מדוע "עשו הפתעה" לאבי והעמידו במסדר הזיהוי גם את הנטקה. הלוא השימוע אמור היה להתנהל נגד מוהווינקל, ולא הוזכר שיש עוד נאשם.
"זו הייתה הבקשה של הסנגורים." ענה השופט.

אחרי ההפסקה אבא העיד על ההתעללויות הסדיסטיות של הנטקה: מכות רצח, שיסוי כלבו באסירים ללא סיבה וכן הלאה. אם אסיר חלף על פניו, הוריד את הכובע ובירך אותו, הנטקה היכה אותו בשוט באכזריות על פניו ועל ראשו. "מה, אני חבר שלך?" היה שואל.
האסיר הבא שחלף על פניו לא העז להוריד את הכובע, אולם גם הוא הוכה קשות. "אני לא חבר שלך," אמר הנטקה, "וכשאתה עובר לידי, עליך להוריד את הכובע ולברך אותי!"

רק כעבור תשע שנים, ב-19 בפברואר 1974, החל להתנהל המשפט. אבא היה כבר חולה מאוד ומרותק לכיסא גלגלים. הוא לא היה מסוגל לנסוע לגרמניה ולהעיד.

כדי לסיים את הכנת הכתבה הזו לעיתון נסעתי בקיץ 2008 לארכיון 'יד ושם' ועיינתי בגזר הדין של המשפט הזה. גזר הדין כלל 244 עמודים.
סימון התיק: TR10/868.
מקריאת גזר הדין שניתן ב-26 ביולי 1974 למדתי כי אוטו הנטקה לא היה נאשם במשפט הזה, אלא שימש בו כעד יחד עם Dorndorf, Olson, Treibe, Klein ועוד. כמו כן העידו במשפט גם גרמנים נוספים שהיו במחנה ליפובה שומרים, מרכזנים ובעלי תפקידים אחרים.
העדים היהודים במשפט היו אלה: אהרונוביץ', ברזין, אסתר מרגוט ברגר, צינוביץ', אזרחי (בירגר), רומן פישר, ציפורה פישר, קוטלר, פודגורסקי, רייך, רזניק, ד"ר שינדלר, קלישצ'בסקי (משה צוונגר), דולינסקי, פרנק, פרידמן, שלובסקי, צביבק, זיסקינד, גרובר, אושרובסקי ונוסבאום. אם פסחתי על מישהו נוסף, אני מתנצלת.
איני יודעת אם אוטו הנטקה נשפט על מעשיו במחנה ליפובה. בספטמבר 1942 שלח אותו גלובוצ'ניק להיות מפקד מחנה הריכוז בבודזין. ב-1974 דן אותו בית המשפט בהמבורג למאסר עולם.

החקירה של הנאשם מוהווינקל התנהלה מה-3 במאי 1964 עד לספטמבר 1967.
המשפט התחיל בפברואר 1974. פסק הדין ניתן ב-26 ביולי 1974.
העונש ניתן בגין מעשי הרצח שביצע מוהווינקל במו ידיו.

גזר הדין , עמ' 243 (בתרגומי מגרמנית):
"על המקרה של תלייה של יגר ושני שבויי המלחמה האחרים – מאסר של 8 שנים,
על המקרה של תלייה של שני אסירים בשנת 1943 – מאסר של 7 שנים,
על המקרה של תלייה יחידה בשנת 1943 – מאסר של 6 שנים.
על כל שלושת הפשעים בית המשפט קבע בהתאם לסעיפים 74, 75 StGB – מאסר כולל של 10 שנות מאסר."

* הנטקה – אחד מסגניו של מוהווינקל במחנה ליפובה

Advertisements

מחשבה אחת על “משפטם של פושעי המלחמה מהמחנה בליפובה 7 / יהודית מאיר

  1. פינגבק: מחנות – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s