גבירים יהודים בלובלין לפני המלחמה / יוסף אכטמן

הגליונות הראשונים של "קול לובלין" נכתבו באידיש.
לפי הצעתה של חברתנו אסתר מינרס, נתרגם לעברית מבחר מאמרים מגליונות אלה.
המאמר שלפניכם הופיע ב"קול לובלין" מס' 23, שנת 1988, תחת הכותרת
" יידישע גבירים אין פארמלחמהדיקן לובלין"

תוברת מספר 45 שנת 2009

בלובלין שלנו, עיר של ארבעים וחמישה אלף יהודים, היו בקושי עשרים-שלושים גבירים. לא מיליונרים.
סיפרו על קוֹפֶּל קֶניגסבֶּרג שהייתה לו זכות למשוך עד מיליון רובל ב"בנק פּוֹלסקי". טוב, אולי קצת הגזימו…
לא היה כמעט שום בית-חרושת בלובלין שהיה כולו בידיים יהודיות, פרט לשלושת בתי הבּוּרסקָאות (מפעלים לעיבוד עורות) של אייכנבוים, בּריקמן וזילבּרשטיין, שהיו גם בעלי הבתים; למבשלת השיכר של הרשל זילבּר, שכינו אותה "פּסחובקה", והגויים היו משתכרים בה; לשניים-שלושה בתי החרושת הפרימיטיביים לגזוז ברחוב בּרוֹוָרנָה; לבית הבַּד (מפעל לייצור שמן) שברחוב שֶבסקָה פינת רחוב שוויֶנטָה-דוּסקָה; ולבית החרושת לגרביים של קרמפּל, אותו קרמפּל שהיה סוציאליסט דווקא, מהמנהיגים של תנועת ה"בונד" אשר ברחוב סטָשיצָה. כמדומני שזה הכול…

שאר התעשייה הייתה בידי גויים, כמו למשל בית החרושת למשקלים של הֶס ברחוב לוברטובסקה; בית החרושת לסבון-נרות-צבעים של שולץ; הטחנה של קראוּזֶה; המִצבָּעָה הכימית של גֶטצֶה; בית החרושת הגדול של פּלאגע-לשקוויץ' לחלקי מכונות עבור מכוניות ואווירונים; ובית החרושת למכונות חקלאיות של וולסקי.

במה שנוגע ליהודים, אלה אכן היו "גבירים מפוטמים" – כפי שהיו מכנים אותם בלובלין: שמואל אייכנבוים, בעל הון עתק, שהקצה מקרקעותיו בפרברי לובלין לטובת הצעירים שלנו, שהקימו על אדמתו קיבוץ הכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל – מעונו היה ברחוב קרולבסקה; שאול וולמן – בעל בית-מסחר גדול לברזל ברחוב לוברטובסקה פינת רחוב צירולניצה; וקופל קניגסברג הנזכר לעיל, שהיה לו בית ברחוב ניאצלה נוסף על הבית ברינק 1.

ובכן, כל אחד מהגבירים הללו, שהיה הבעלים של בתים רבים, כונה אצלנו "בָּתִּימנִיק".
הבה נפתח ברחוב שווינטה-דוסקה מספר 8 – בבית שכותב שורות אלה התגורר בו – הבית של זילברשטיין. בואו ושמעו סיפור: שְמִילֶק, בנו של "הבורגני" זילברשטיין, היה קומוניסט, שלא פעם ארגן שביתות בבית הבורסקי של אביו כדי להיטיב את התנאים הסוציאליים ואת המשכורות של הפועלים. אותו שמילק זילברשטיין התחתן עם יוסטינה רפפורט, קומוניסטית גם היא, שתחת השם יוסטינה סיער לחמה נגד הגרמנים בתנועת הרזיסטנס בפריז. אחרי המלחמה חזרה לפולין ונפטרה שם. הוא עצמו, שמילק, כפי שסיפרו, הוגלה לרוסיה בתור טרוצקיסט ונפטר שם במחנה בהרי אוּרָל.
מעניין שרוב הצעירים מהשמאל ומהקומוניסטים היו בני עשירים. במשפט המפורסם של הוועד המהפכני הובאה לדין העלמה פֶדֶר, שאמה האלמנה הייתה בעלת-בית ברחוב שבסקה, ונגזר דינה של הבת לגלות לרוסיה.
אני זוכר גם בית נוסף ברחוב קרקובסקה, אחרי חנות השמלות הגדולה של שְפֶּט, הבית של העלמה פרידמן, בתו של גביר שהיה סוחר גדול, נציג של בית החרושת לסוכר.
העלמה זִיגמוֹנט, בתו של רופא השיניים מרחוב בראמובה, הייתה הבעלים של הבית שהתגורר בו בּרוֹמבֶּרג, בנו של סוכן הכְּשוּת (צמח המשמש לייצור בירה) שהיה הבעלים של בית ומחסנים לכשוּת ברחוב אוגרודובה.
הבת של עורך הדין המפורסם בִּיר גרה ברחוב קרקובסקה, בבית של הפולני איוונצקי.
כפי שאתם רואים, לא העוני ולא ההכרח דחפו את האנשים הצעירים להיאבק למען האידיאל הקומוניסטי. אפשר להסיק שלובלין הייתה מעוז קומוניסטי ברחוב היהודי. אבל זוהי סברה שגויה. לובלין הייתה ידועה בהרבה-הרבה פעילים למען התנועה הציונית. הבה ונזכיר אחדים מהם: י' קֶרשמן, ז' ניסנבּוֹים, ע' שיינבּרון, מ' זיידנמן, עורך הדין מ' אַלטֶן, שְפֶּר, שיף, ז'יטוֹמירסקי, ויסלפיש, י' וייסבּרוֹט, ל' שִיפּר ואחרים.

מרחוב שווינטה-דוסקה אנו הולכים הלאה לכיוון שני בתים גדולים, שניתן לראותם גם מרח' זילונה – הבניין של ליכטנשטיין, סוחר יינות, בירה ומשקאות אחרים; ובסוף שווינטה-דוסקה פינת לוברטובסקה ניצב הבניין של הגבירה רייזלה גוֹלדרִינג. קצת הלאה – הבית של בּייעֶר שהיה בו בית-חרושת לסוכריות. בהמשך הרחוב עומד הבית של הַלינָה טוּרקֶלטָאוּבּ, וסמוך לו על שתי גדות הנחל, ברחוב ברוורנה הנזכר לעיל, נמצאים הבית והמגרש של שטֶרנפינקל – ומכאן נגיע אל הבית המפורסם של משפחת קַצֶנלנבּוגן ברחוב לוברטובסקה מספר 24, שהיה בו גם בית-חרושת לנייר סיגריות וגם אולם של אגודת הסוחרים, המוּכָּר בשם "סטוּבַזִ'ישֶניֶה-סוּבּיֶיקטִיב", שהתקיימו בו אספות, הרצאות, ערבי קריאה, נשפי מסכות.
אגב, נכדו של ישראל קצנלנבוגן, בן בתו, מוכר היטב בישראל – שמו אלמגור.
קצת הלאה – הבית של יחזקאל שיפּר, גביר בעל מזל שזכה בהגרלת הלוטו בפרס הגדול, שבעים וחמישה אלף רובל.
אחרי עוד כמה בתים קטנים יותר אנו כבר ליד הבית של הגביר ריימן, בית שהיה מאוכלס בקבצנים ואביונים שלא רק שלא שילמו לו שכר דירה, אלא שבערבי שבתות היה הוא, בעל הבית ריימן, שולח לכמה מדייריו חלה ויין לקידוש.
אחרי בית החולים היהודי – מגרש גדול על הדרך אל לוּבּרטוֹב–לֶנצ'נוֹ, שם עמד הבית של המשפחה הנודעת שיף, הבעלים של בית החרושת ללבֵנים.
מימין לרחוב לוברטובסקה – הבית של קוֹפֶּל וורמן, ובו חנות מכולת גדולה. על גדת הנחל ממול – הבית של וֶרהַפטִיג. ברחוב קובלסקה היו הרבה בניינים שהאגפים הפנימיים שלהם נמשכו עד לרחובות צירולניצה ופורמנסקה, עד לבית של פֵייגלֶה בת אברהם-לייזר. מספרים שבביתה דווקא היא הייתה זו "שלבשה את המכנסיים". ממול – הבית של הנגיד בּורנשטיין.
נלך בחזרה לרחוב נובה דרך ביתו של ברוך קוֹלבֶּרג מנוֹבָה-אוֹלֶינה, עד ההר משמאל, ריבנה-קובלסקה. ברחוב בּרָמוֹבָה, בבית של משפחת הגביר שיינבּרוּן, התגוררו הדוקטור צימבֶּרג – מנהל בית החולים היהודי – והקומוניסטית הֶרצמַן אשר ביקרה בישראל בשנות החמישים יחד עם בעלה, הקונסול אוֹסטרוֹבסקי. ברחוב גרודזקה עומד הבית של פינקלשטיין, בית ארוך שהגיע עד ההר. מימין, לכיוון ריבנה-קובלסקה, הבית של לֵייבּל גֶוֶורץ.
לא הרחק מהבית של זִילבֶּר, ברחוב ארכידיאקונסקה, בקרבת השער שבסוף גרודזקה, מיד אחרי חנות הספרים של ניסַנבּוֹים – הבית של קליינמן, אביו של דוד קליינמן, רופא העיניים, שנפטר בישראל. הוא היה הפקיד היהודי היחידי בעיריית לובלין.
עוד כמה גבירים אדירים שגרו ברחוב רדזיבילובסקה:
אביו של עורך השבועון "מישֶל ז'ידוֹבסקה" ("מחשבה יהודית") גר בבית שהגימנסיה של שפֶּר שכנה בו בשנים 1914–1916, ואחרי כן היה זה ביתו של רוֹשגוֹלד.
ברחוב זמויסקה היה לרושגולד אחֵר עוד בית, נוסף על הבית שהיה לו ברחוב נמיסטניקובסקה, מול "מלון פולסקי" של הגביר איבשיץ. יודעים לספר כי רושגולד זה איבד את כל רכושו בשנים 1920–1921 בעת פיחות הזלוטי. עבור נחלה שמכר במיליוני זלוטי יכול היה לקנות בקושי קופסת סיגריות.

כאשר אנו ברחוב זמויסקה, בל נשכח את הגביר סלובודקין ואת הגביר ארליך – הבעלים של בתים וטחנת קמח ממשפחתו של ארליך, שהיה המנהיג הרוחני של תנועת "בונד" ואשר נרצח בברית-המועצות יחד עם ויקטור אלטר.

ברחוב הראשי, קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה, היה ביתו של רופא העיניים זיידנמן, גביר לא כל כך גדול.
ברחוב שוֹפֶּן, בביתו של לֵייבּ טֶנֶנבּוֹים, השתכן "המועדון החברתי" של עורכי-הדין ושאר אינטליגנטים שנספחו אליהם, והיו מעבירים ערבים ארוכים על קלפים, תקליטים, מוזיקה וריקודים.
עוד שני בתים היו ברחוב קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה ליד הגן הססקי: בתיהם של לייזר לוּצקי ורוֹטרוֹבִּין, יחד עם השותף שלהם וַידֶנבּוֹים. שני הגבירים האלה התעשרו הודות לעבודה קשה.
כדאי להזכיר את סוחרי היערות: משפחת מ' גרין, שחוץ מעסקי היער עסקו גם בייצוא שמאטעס לבתי-חרושת בחו"ל; הם היו גם בעלי-בתים של בית אחד ברחוב שירוֹקָה ליד בית הכנסת מהרש"ל, של בית נוסף ברחוב רוּסקָה ושל בית שלישי ברחוב בִּיכַאווסקָה.
אהרל'ה כהנא ובורשטיין, סוחרי עץ, היו הבעלים של שני בתים – בלוברטובסקה, וימינה אחרי רחוב רוסקה.
גם בעלי הבתים ברחוב צ'יכָה לא היו אביונים: גוז'יצַ'נסקי וזיסרמן עסקו בייבוא ובייצוא – סוכנים של נפט, מלח, פחם, סוכר ומכונות (בעיקר משוודיה).

סבורני שהזכרתי כבר את כולם, או כמעט את כולם. וימחלו לי האחרים בגן-עדן על שלא נקבתי בשמם, שמא פגעתי בכבודם, חס וחלילה…

בבתים אלה חיו רק יהודים, עניים ועשירים – כולם שווים, רק יהודים. והגוי היחידי היה השומר, אשר תמורת חלה היה מדליק בשבת את האש, ובחורף מסיק את התנור, ומסלק את הפמוטים מהשולחן היהודי…

תרגום מאידיש: שרה ברנע

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s