זיכרונותיי מהחיסול הסופי של גטו מיידן טטרסקי, נובמבר 1942 / דיאנה בך

דברים שנאמרו בכינוס השנתי של ארגון יוצאי לובלין 2012

חוברת מספר 49 שנת 2013

כבר במחצית אוקטובר היו שמועות שמשהו נורא הולך לקרות. לכן אמי הוציאה אותי, ילדה בת שמונה, מחוץ לגטו מיידן טטרסקי אל ביתן של שתי פולניות זקנות. לפנות ערב הייתה אמי יוצאת דרך שער הגטו, מורידה את הטלאי ומגיעה אלי, ואני הייתי מסתכלת כל היום על השעון מתי היא תבוא.
אבל בתחילת נובמבר ציוו הגרמנים על הפולניות לעזוב את העיר ולעבור לכפר כאנשים לא מועילים. אני חזרתי לגטו מיידן טטרסקי. בית משפחתנו ובו סבא, סבתא, שתי דודות, אמי ואני, היה בקצה הגטו, קרוב לגדר התיל.

ב-8 בנובמבר התעוררנו לקול צעקות "לצאת מן הבתים!" וכאשר הסתכלנו לכיוון גדר התיל, ראינו שהיא מוקפת בצפיפות בגרמנים ובמשתפי הפעולה שלהם – האוקראינים מהדיוויזיה של גנרל וולאסוב.
דודתי הלנקה ושני נערים בני דודים מעיירה קטנה התחבאו במרתף ביתנו.
סבי, סבתי ודודה אלקה יצאו החוצה, ואמי ואני הלכנו לביתו של בן-דוד של אבי – יעקב טוּכמן – שוטר יהודי. ביתו היה באמצע הגטו.
במרתף ביתו של יעקב טוּכמן היינו אמו, אשתו, שתי בנותיו, אחת קטנה ממני והשנייה – מַניָה – גדולה ממני, אמי ואני.
כעבור זמן-מה שמענו יריות, וכעבור כמה שעות הגיע יעקב. הוא אמר לנו שזה חיסול סופי של הגטו – מוציאים את האנשים מחוץ לגדר, והיריות אשר שמענו – הגרמנים הרגו את החולים בחדר החולים, וביניהם דודי איזידור בך.
בערב יצאנו מן המרתף. רחובות הגטו היו מוארים – הגרמנים לא ניתקו את זרם החשמל, ובבית המועצה צלצל טלפון ללא הפסקה, אבל אף אחד לא העז לענות.
כך הסתובבנו בתוך הכלוב כארבעה ימים.
ערב אחד, כאשר היינו בחוץ, הגרמנים ירו ופגעו באמו של יעקב טוּכמן, והיא נהרגה במקום ונפלה על ידי.
בערב אחר נכנסנו לביתו של אופה הגטו. היו שם די הרבה פליטי מרתפים, אשר ישבו על הרצפה, מיטות לא מסודרות, כרים – וכל אחד היה מכונס בתוך עצמו.
פתאום יעקב טוּכמן צעק "אבל יש לי משפחה באמריקה!" – רק שאמריקה הייתה מיליוני קילומטרים מן הגטו המוקף.
אחרי ארבעה ימים, יעקב – אשר ידע רוסית או אוקראינית – שיחד את האוקראינים, ובערב הרים אוקראיני את גדר התיל, ואמי אמרה לי לעבור ראשונה. מאוחר יותר היא הסבירה לי, שעשתה כך, כי חשבה שהם לא יירו בילדה קטנה, ירחמו עליה, ואני אנצל. האוקראינים לא ירו, ואחרי יצאו עוד כעשרה אנשים. התפזרנו וכל אחד הלך ללובלין לחפש שם מחסה. אני ואמי הלכנו בקור, בלילה, ללובלין והגענו לביתם של מכרים פולנים. שם היינו כמה ימים, ואחר כך עברנו למכרים אחרים, אשר סידרו לנו תעודות נוצריות מזויפות. עם התעודות האלה נסענו לוורשה.

משפחת טוכמן, אשר יצאה אתנו מהגטו, חיפשה מסתור בלובלין – ולא מצאה. הם הסגירו את עצמם לידי הגרמנים ונורו מיד.
דודתי הלנקה אקרמן ושני הנערים נורו עוד ביום הראשון, אחרי שהוצאו מן המרתף של ביתנו.
סבתי שרה אקרמן ודודתי אלקה אקרמן הובאו למחנה פלאגה-לשקייביץ ושם מתו.
סבי חנוך אקרמן, חייט מומחה, נלקח יחד עם מומחים אחרים למצודה (זאמק), כדי שיעבדו בשביל הגרמנים.
חברה של אמי, פולניה, Cecha Badyoczek הצליחה להגיע אליו למצודה, בטענה שיש לו עבודה שלה, ומסרה לו שאנחנו הצלחנו לברוח מן הגטו.
בנה, Tomasz Badyoczek , בהסתמכו על רישום בספר "בית הסוהר הגרמני במצודת לובלין 1939 – 1944" כתב לי לפני כחודשיים, כי סבי מת במצודה ב-27.2.1943 .

זה היה סופה של הקהילה היהודית בלובלין.

 

“Hitlerowskie wiezienie na Zamku w Lublinie 1939-1944.”
Praca zbiorowa pod redakcja Zygmunta Mankowskiego.Wydawnictwo Lubelskie, Lublin 1988 rok.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s