טעמים, צלילים, פירורי הווי ורסיסי דמויות מלובלין – כפי שסיפרה לי אמי / יהודית מאיר

טעם של לובלין

חוברת מספר 49 שנת 2013

 אמי, מלכה זיסקינד לבית אקרמן, אהבה את עירה לובלין. בעת שחשה געגועים, חלקה עמי את חוויותיה.

אמא הייתה הבכורה מבין ששת הילדים במשפחה. היא נולדה וגדלה ברובע קלינובשצ'יזנה (Kalinowszczyzna, ביידיש: די ווליע). רוב היהודים ברובע זה השתייכו למעמד הפועלים, וחלקם עבדו בבתי חרושת לעיבוד עורות. משפחתה גרה ברחוב טוברובה (Towarowa) מספר 21, בניין אשר מחצית מדייריו היו יהודים. בכניסה לבניין הייתה תמיד סטרוז'ובה (Struzowa) – השוערת, האחראית לניקיון ולאחזקת הבית והמפקחת על הנכנסים. כל החלונות בחזית הבניין היו עטורים וילונות לבנים, ועל אדני החלונות פרחו עציצים.

בדירת המרתף הקטנה גרו רב, אשתו ועשרת ילדיהם. רק אחד מכל האחים שרד את המלחמה.

בבניין הזה שרר שלום בין הדיירים היהודים והפולנים. השכנים השתדלו לא להתערב בריבים ובקטטות בין הילדים הרבים מאוד.

 אמא נהגה להזכיר את האישה שמכרה בּוּבּלעך חמות – לחמניות אפויות מקמח כוסמת. השכם בבוקר הייתה מוכרת הבובלעך משרכת את רגליה העייפות מבית לבית ומנסה למכור את מעשה ידיה. אחרי חצייתן של הלחמניות ומריחתן בחמאה היה להן "טעם גן עדן".

בימי שישי כל הבית, כמו גם הבית השכן, המו והיו כמרקחה. הנשים היהודיות התכוננו לשבת. הריחות גרמו להזלת ריר, והרעש החריש אוזניים. דומה היה שהחלונות עומדים להתפוצץ, והבית עומד לקרוס. מכל הדירות של השכנות היהודיות נשמעו דפיקות עזות וקולות של ריסוק דגים, כבד, בשר לקציצות ובשר מבושל לקרעפלעך (כיסונים). כל פעולות החיתוך נעשו על קרש עץ באמצעות סכין חיתוך גדולה ומיוחדת – האק מעסער (קוֹפִיץ). השכנות הפולניות נהגו לצאת לפרוזדור ולהתבשם מניחוח התבשילים.

קרה שנפל זבוב (או עכביש קטן) לתבשיל (או למרק). סבתי יהודית שלחה אל המרתף את בתה הבכורה מלכה, ובידיה הסיר, לשאול את הרב קושיה. הרב החכם שלף החוצה את הזבוב ופסק שלמשפחה אסור לאכול את האוכל. יש להביאו  למשפחה ענייה. סבתי עשתה כמצוותו אך אמי הילדה התקוממה וכעסה. כאשר בגרה, הבינה את תבונתו של הרב ואת גדלות הנפש של אמה. לימים בריקמן, הבעלים של המפעל לעיבוד עורות, בנה לרב ולמשפחתו בית קטן בשטח המפעל, ליד בית הכנסת.

 סבי, הרש (צבי) אקרמן, התפרנס מייצור מגפיים לגברים (בפולנית oficerki, כלומר מגפי קצינים). לקוחותיו היו קצינים, כמו גם אנשים שידם הייתה משגת לרכוש מגפיים כאלה. בית המלאכה שלו שכן בתוך חדר המגורים היחידי של המשפחה – וילון אטום הפריד בינו לבין שאר החדר. ב"עונה הבוערת" סבי העסיק כמה עובדים, אך בקיץ עבד בכל עבודה שהצליח להשיג.

רוב הדירות בבניין כללו מטבח וחדר מגורים גדול. בבית לא היו מים זורמים, ואת המים שאבו מנחל הביסטז'יצה שזרם מאחורי החצר. השירותים היו בחצר.

בשיחה שלי עם מינדל-הלנה, חברתה של אמי, היא סיפרה לי שהבית של סבתי הבהיק בניקיונו. הסדר בו היה מופתי, ובארון כלי המיטה בצבצו משולשי מפיות קרושה משולי כל מדף. על המפיות היו מסודרים כלי המיטה המעומלנים והמגוהצים, "כמו חיילים במסדר". כל מערכת של כלי מיטה הייתה מופרדת וקשורה בסרט סאטן צבעוני.

 סבי וסבתי נהגו ללכת לתאטרון היידי ולקחו עמם תמיד את אמי. אמא סיפרה לי שזכורות לה ההצגות המצחיקות עם דז'יגן ושומאכר (שניהם היו אז צעירים מאוד). בייחוד הצחיקה אותה הצגה אשר דז'יגן גילם בה את תפקיד האם, ואילו שומאכר היה בה תינוק בעגלה ומוצץ בפיו. הוריה נהגו לקחת אותה יחד עמם גם לנשפי צדקה. סבתי אפתה עוגות למכירה בנשפי הצדקה וסבי היה מוכר שם משקאות.

בשבתות ובחגים משפחות האחים והאחיות של הורי אמי נהגו לבקר אלה את אלה. אמי אהבה ביקורים אלה, ובייחוד את הביקור של סבתה. הסבתא בביקוריה  לבשה חצאית ארוכה ורחבה בעלת שני כיסים "ענקיים", ואלה היו מלאים תמיד בממתקים עבור נכדיה. אני קינאתי ודמיינתי איך זה שיש כל כך הרבה דודות, דודים, בני דודים ובייחוד סבים וסבתות.

 אחרי שאמי סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי, לא היו בידי הוריה האמצעים לשלוח אותה לגימנסיה. היא החלה לעבוד במתפרה לבגדי גברים במרכז העיר. החייט הבכיר במתפרה היה גם הגזרן, ואך בקושי הצליח לפרנס את אשתו וששת ילדיו הקטנים. הם גרו בחדר קטן במרתף ברובע היהודי. לעתים קרובות נזרקה המשפחה לרחוב ונאלצה להישאר בו עד שהאב הצליח לגייס את שכר הדירה הזעום. וכך תיארה אותו אמי:

            איש מרשים, גבוה, לבוש חליפה ופפיון. את החליפות הישנות היה מקבל מארגנטינה ממאהבת לשעבר ותיקן אותן למידתו. נעליו היו מצוחצחות למשעי והבריקו כמו נעלי לכּה, אלא שהסוליות היו משופשפות לגמרי. הוא ריפד את הנעלים בקרטון, וכאשר ירד גשם מצב רגליו היה בכי רע.

            הייתה לו חזות של פרופסור. הוא נהג לצאת מביתו השכם בבוקר, לעבור דרך כמה הוצאות של עיתונים בעיר ולקרוא את עיתוני הבוקר המוצגים בוויטרינות. כאשר הגיע לעבודה, ידע מה קורה בעולם, בפולין ובלובלין.

            אף פעם לא הביא עמו אוכל. כאשר כל העובדים אכלו, הוא קרא ספר.

            ותמיד היה רעב. סבתי נהגה להביא לבתה סיר קטן עם תבשיל כמה פעמים בשבוע, כאשר הגיעה למרכז העיר לקניות. אמי אכלה מעט מהאוכל הטעים, והשאר השביע את רעבונו של החייט האינטליגנטי. כאשר אכל לשובע, נהג לשיר בקולו הערב אריות מאופרות מפורסמות בשפת המקור.

 אמא התחתנה ביום האחרון של שנת 1937 עם יחיאל וייצמן. בחתונתם נכחו כמאתיים אורחים, כולם בני משפחה קרובים. מכל אלה שרדו רק שתי בנות דודות ושני בני דודים. ממשפחת בעלה לא שרד איש, וגם הוא נספה.

הזוג גר בברונוביצה, ברחוב סקיבינסקה, בקרבת תחנת הרכבת. שאלתי את אמי איך הם בילו בזמנם הפנוי. היא ענתה שבימי ראשון אהבו לטייל בסביבה באופניים יחד עם חברים ולערוך פיקניק ביער. בערבים הלכו לקולנוע ותאטרון או אירחו חברים. התעניינתי איך היא אירחה אותם, והיא חייכה ואמרה שהאירוח היה שונה מזה של ימינו. "ריסקתי תפוחי אדמה וטיגנתי הר של לאטקעס (לביבות). לפני כן ירדתי למטה, לקונדיטוריה של היווני או של הטורקי, שהיו הטובות בעיר. עוגות הגבינה, הפרג ועוגות השכבות הפריכות היו מעולות. קניתי שני סוגי עוגות  וגם 'בלוק' של שוקולד שחתכו מגוש גדול בסכין מיוחדת. נהנינו מהלאטקעס וקינחנו בתה, עוגות ושוקולד".

 ועוד  זיכרון:

האק מעסער – מתנה של סבי לסבתי

אמי סיפרה לי שסבי, הרש אקרמן, הזמין האק מעסער מיוחד לכבוד יום הולדתה של סבתי יהודית. הסכין הייתה מעוצבת בצורת שועל: ראש קטן, גוף הסכין מעוגל בקצוות והידית בצורת זנב שועל מפואר.

זמן מה לאחר סיום המלחמה, לפני שעזבה את לובלין, הלכה אמי לבקר את השכנים הפולנים בבית שגדלה בו. אלה שהיו להם תמונות של בני משפחתה, נתנו לה את התמונות. מצבה הנפשי היה טעון, כאשר ראתה את תמונות יקיריה. היא ביקרה גם אצל השכנה מאותה הקומה, ולהפתעתה הרבה ראתה את הסכין של אמה תלויה על הקיר במטבח. רגליה כשלו. היא עזבה מיד ולעולם לא שבה לבקר בבית הזה.

שאלתי אותה מדוע לא ביקשה את הסכין, המזכרת היחידה מאמה. אמי ענתה שמעוצמת ההתרגשות וההלם לא הייתה מסוגלת לעשות דבר.

 ולסיום:

אני רוצה לצטט קטע קצר מדברים שאמא כתבה בחודשים האחרונים לחייה. היה זה בשנת 1986, והיא הייתה כבר חולה מאוד. את המחברת מצאתי אחרי מותה.

            אי-אפשר לשכוח את בית המשפחה, את העיר שאדם נולד בה ואת החיים שהיו עד לכיבוש הנאצי והשמדת כל יקירי. איני יכולה לשכוח את המקהלה, את מועדון התרבות ברחוב גרודזקה, את האיגוד המקצועי, את מועדון הספורט יוטז'ניה Jutrznia)) שאליו השתייכתי. חוץ מהצעירות הייתה גם קבוצה של נשים מבוגרות, ביניהן בלה שפירו, ממנהיגות הבונד. הכול היו קשורים זה בזה.

            אולי כאן בישראל חייהם של אנשים נוחים יותר מאשר לפני מלחמת העולם השנייה, אך מציק חוסר המשפחה שנספתה. איני יכולה לשמוח כמו אז, וזיכרון הזוועות שהתרחשו מדיר שמחה – אם בעֵרוּת ואם בשינה.

 הראהוט (Herauchut) כתב והלחין שיר על לובלין:

ניו יורק, פאריז און ווין                                     ניו יורק, פריז ווינה

זיי זענען אלע שיין,                                             יפות הן,

נור שענער איז לובלין.                                        אך יפה יותר לובלין.

א שיינינקע שטאט,                                             עיר יפה,   

א פיינינקע שטאט,                                              עיר טובה,

א שטאט ווי מען זאגט,                                      כמו שאומרים,

צו גאט און צו לייט.                                           לאלוהים ולאנשים.

די קראקובסקיע, די לובארטובסקע                  קרקובסקה, לוברטובסקה

און די גרודזקע, גאס אין פראכט –                     ורחוב גרודזקה, בפארן וחינן –      

שיין ווי דאס מיידל מיט א שיין קליידל,           יפות כמו בחורה נאה בשמלה יפה,

ביי טאג און ביי נאכט….                                    נאה גם ביום וגם בלילה…

 

לא לכולם גרודזקה היפה הייתה מוכרת.

יש לשיר עוד בית שמתאר ומפאר את לובלין, אך איני זוכרת אותו כרגע…

 

בלובלין היה יישוב יהודי גדול (מעניין שהיא השתמשה בביטוי העברי "יישוב" בתוך טקסט שכתבה בפולנית)  ואחרי כניסת הנאצים הרצחנים – הכל הושמד ונגמר. "

 

אפריל 2013

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s