חיים הירשמן – עדות

חוברת מס. 42 שנת 2006

במחנה ההשמדה בלז'ץ הומתו כ-500,000 יהודים.
אי אפשר היה לברוח מבלז'ץ.
יהודי אחד בלבד ברח, שרד והעיד: רודולף רדר.
והיה עוד אחד שברח, שרד-לא-שרד והעיד-לא-העיד: חיים הירשמן.

זוהי עדותו של חיים הירשמן מתוך הארכיון של הוועדה היהודית ההיסטורית בלובלין

19 במארס, 1946

 פרוטוקול

העד: חיים הירשמן

תאריך לידה: 24 באוקטובר, 1912

מקום לידה: יאנוב-לובלסק (Janow Lubelski)

השכלה: בית-ספר מקצועי

עיסוק לפני המלחמה: מכונאי – עובד מתכת

כיום עובד ב-W.U.B.P. (המשרד המחוזי לביטחון הציבור).

לפני המלחמה גר ביאנוב-לובלסק ובסטאלובה וולה (Stalowa Wola) שבאזור התעשייה הכבדה במרכז פולין (Centralny Okręg Przemysłowy).

במהלך הכיבוש הגרמני גר ביאנוב-לובלסק.

מראיינת: אירנה שייביץ' (Irena Szajewicz)

                                                                        אירנה שייביץ'

בשנת 39' נכנסו הגרמנים ליאנוב, עיירה אשר היו בה כ-4000 יהודים. רוב הבתים נהרסו בגלל קרבות שנערכו אז; כמה חנויות יהודיות אשר נותרו על תלן נפרצו ונבזזו.
בקביעות חטפו הגרמנים אנשים ברחובות לעבודות כפייה. נהגתי לברוח או להסתתר, ואף פעם הם לא הצליחו לקחת אותי לעבודות הללו. הם נהגו להכות את האנשים בעת העבודה, ופעם אחת אפילו הרגו יהודי מבוגר.

בתחילה גרתי יחד עם הוריי, אחיי ואחיותיי; אחר כך התחתנתי וגרתי עם אשתי.
על היהודים היה לשאת סרט על זרועם.
היו מספר גרמנים אשר נהגו ביהודים באופן סאדיסטי ביותר. הללו היו מולר (Muller), איש גסטפו ממוצע קומה בעל עיניים כחולות מרושעות ושיער בלונדיני; דרבנד (Derband), ז'נדרם גבוה ונאה מאוד בעל שיער ברונטי, עיניים כחולות ורגל אחת קצרה; צייס (Zeis), הגרמני אשר עמד בראש לשכת העבודה ונהג באכזריות רבה ביהודים שפגש ברחוב.
הייתי פחח ועבדתי אצל המהנדס פרדיננד קשיאז'ק (פולקסדויטשה). פעם אחת לא הגעתי לעבודה, והוא דיווח על כך לממונה על העבודה. צייס קרא לי למשרדו, ולאחר שבאתי לשם הוא הרביץ לי. לא חזרתי לעבוד באותו המקום, אלא עברתי לבניין משרדים אחר.
השטן הגרוע ביותר היה לנג (Leng), מושל יאנוב האחרון.

עד לספטמבר 42' לא הייתה שום "אקציה" מיוחדת. אז נצטוו היהודים לעזוב את יאנוב. הם הורשו לעבור לקרשניק (Krasnik) או לזקליקוב (Zaklikow). הלכתי לזקליקוב יחד עם משפחתי. בזקליקוב חלה הפרדה בין האנשים.

גברים אשר היו מסוגלים לעבוד רוכזו בקבוצה אחת; נשים, ילדים, זקנים וכאלה אשר נחשבו לבלתי כשירים לעבודה רוכזו בקבוצה אחרת. נשלחתי לקבוצה של אלה המסוגלים לעבוד. אולם מכיוון שאשתי ובני בן החצי שנה נשלחו לצד השני, ביקשתי להצטרף אליהם. התירו לי לעשות כך ולעבור לקבוצה שלהם.
הכניסו אותנו לרכבת ונלקחנו לבלז'ץ. הרכבת נכנסה ליער קטן, ושם הוחלף כל הצוות של עובדי הרכבת. אנשי ס"ס ממחנה המוות החליפו את עובדי הרכבת. באותה העת לא היינו מודעים לכך. הרכבת נכנסה למחנה. אנשי ס"ס אחרים הורידו אותנו מהרכבת. הם הובילו את כולנו – גברים, נשים, ילדים – לעבר צריף. הורו לנו להתפשט לפני שניכנס להתקלח. מייד הבנתי מה הייתה המשמעות של פקודה זו. לאחר שהתפשטנו נאמר לנו להסתדר בשתי קבוצות, האחת של גברים והשנייה של נשים וילדים. איש ס"ס שלח את האנשים ימינה או שמאלה בחבטת שוט – מי למוות ומי לעבודה.
אני נשלחתי למוות. לא ידעתי זאת אז. בכל אופן, האמנתי כי לשני הצדדים אשר אליהם הופנו האנשים הייתה משמעות זהה – מוות. אולם כאשר קפצתי ממקומי לעבר הכיוון שהורו לי אליו, קרא לי איש ס"ס ואמר: "אתה נראה כמו איש צבא, בדיוק מה שאנחנו צריכים." לנו, אלה שנבחרו לעבודה, הורו להתלבש. אני וכמה אנשים נוספים נצטווינו לקחת את הנידונים למוות אל הכבשן. אני נשלחתי עם קבוצת הנשים. האוקראיני שמידט, פולקסדויטשה, עמד בכניסה לתא הגזים והרביץ במגלב לכל אישה אשר נכנסה פנימה. לפני שהדלת נסגרה הוא ירה באקדחו כמה יריות, ואז הדלת נסגרה באופן אוטומטי. לאחר 40 דקות נכנסנו והוצאנו את הגופות ל[מקום] מיוחד. גילחנו את השיער מראשן של הגופות, ומאוחר יותר הוא נארז בשקים ונלקח על ידי גרמנים.
הילדים לא נקברו בו במקום; הגרמנים חיכו עד שנאספו דֵי גופות. כלומר באותו היום לא קברנו את גופות הילדים.
הצלחתי להבחין כי במחנה היו אנשים רבים, כולם יהודים. היו בו צריפים המכונים "נקיים" וצריפים "מזוהמים". כיוונו אותי לעבר צריף "נקי", ושם האחראי על הצריף נתן לי מיטה עשויה קרשים.
כתבתי את הפרוטוקול עד לנקודה זו ב-19 במארס, 1946. העד לא היה מסוגל להמשיך במתן עדותו באותו היום, והוא התכוון לעשות זאת ביום שלמחרת.

באותו הערב הוא נרצח בידי שניים או שלושה אנשיN.S.Z. לאומנים.
כעת אשתו האלמנה – אשר לה הוא סיפר במשך כמעט שנה של נישואיהם את כל הפרטים על קורותיו בבלז'ץ ועל בריחתו משם בהמשך – ממשיכה את עדותו.

לזכר בעלי שנרצח, חיים הירשמן

פולה הירשמן

פולה קמינר נולדה בבילגוריי (Bilgoraj) ב-30 במאי, 1923. היא מעידה את הידוע לה על בלז'ץ מתוך מה שבעלה סיפר לה.

מתוך מה שבעלי סיפר לי אני יודעת שהמחנה בבלז'ץ היה יחידה אחת; הוא כלל גם את צריפי העובדים (אלה גויסו רק מבין האנשים שהגיעו למחנה בטרנספורטים). מבחוץ הקיף יער קטן את המחנה, ולכן אי אפשר היה לראות שום דבר אשר קרה בפנים. כל האנשים אשר נשלחו למוות הובאו לצריף אחד שדלתו נסגרה אוטומטית וגז הוזרם לתוכו [גזי פליטה ממנוע דיזל]. עובדים יהודים הוציאו את הגופות מהצריף. בתחילה הם קברו אותן, ואילו בהמשך הן נשרפו.

בעלי סיפר לי על מקרה כזה: אחד העובדים היה כה רעב, ובעת שריפת הגופות הוא אכל חלק מהרגל של אדם מת.

באחד הימים הגיע טרנספורט של ילדים בני שלוש ומטה ; איני יכולה לומר מה היה המספר המדויק שלהם, אבל אני יודעת כי הם היו רבים. העובדים נצטוו לחפור בור גדול אחד, ולתוכו נזרקו הילדים ונקברו חיים. בעלי נזכר בכך וסיפר זאת אחוז אימה. הוא לא היה מסוגל לשכוח כיצד האדמה התרוממה עד שהילדים נחנקו ומתו.

מתוך הדברים שהוא סיפר לי אני מסיקה כי לא היה שם קרמטוריום והגופות נשרפו בַּמָקום. המחנה דמה לעיירה ולרחובות אפילו היו שמות. הצריפים היו עשויים עץ, פרט לצריף אשר הכיל את תא הגזים.

ההשכמה הייתה בארבע לפנות בוקר והאסירים התייצבו במסדר נוכחות. הגרמנים בחנו אותם בקפידה, ואם מישהו לא מצא חן בעיניהם או נראה חולה – הוא נבחר ל"קומנדו שמיים" ונהרג. בכל בוקר באותה השעה היה על היהודים לשיר: "מטפס הרים, אל תצטער…" ואז כולם יצאו לעבודה. אני יודעת שהיה מקום אשר בו היו ממיינים דברים. בעלי עבד שם זמן מה, חיפש בגדים וסידר אותם. כמה פעמים הוא הצליח "לסחוב" חפצי-ערך, אולם תמיד הוא זרק אותם לשירותים כי לא היה להם שום ערך עבורו: הוא היה מוכן למות בכל רגע. אחר כך הוא עבד במשך זמן מה כגנן, ולבסוף עסק בעבודות פחחות. פעם אחת הוא תיקן את הגג של צריף. הצריף נמצא ממש בקצה המחנה, והגג היה משופע. בעלי חישב כיצד יוכל להחליק מהגג ולצאת מהמחנה מבלי שיבחינו בכך. במרחק הוא ראה צריף של איכר ורצה להגיע אליו. בינתיים גילו הגרמנים כי אחד האסירים, יהודי מצ'כוסלובקיה, תכנן לברוח מהמחנה. אנשי הס"ס הורו לבנות גרדום. הם אספו את כל האסירים והורו להם לקחת חלק בהוצאה להורג. נאמר לבעלי להביא חבל ולקשור את הנידון לעמוד התלייה. איכשהו הצליח בעלי לחמוק מכך; היה במחנה יהודי אשר הצטיין בקשירה, ובעלי הצליח לשכנעו לבצע את המשימה גם באותה הפעם. לפני שנתלה אמר הנידון למוות: "אני מת, אבל היטלר ימות והגרמנים יפסידו במלחמה."

האסירים הוכו בקביעות, ובכל יום נהרגו רבים מהעובדים של צוות המחנה הקבוע.

מחלת הטיפוס הייתה רווחת במחנה, אולם היה על האסירים להימנע מלהודות כי הם חלו. החולים נרצחו בו במקום, וקבלת טיפול רפואי או מנוחה היו בלתי אפשריים. בעלי חלה בטיפוס וחום גופו הגיע ל-40 מעלות צלזיוס, אך הוא המשיך לעבוד ואיכשהו הצליח להסתיר את מצבו מהגרמנים.

הוא היה מהאסירים הוותיקים ביותר במחנה. איש לא הצליח לשרוד כמוהו בבלז'ץ תקופה כה ארוכה. בהמשך המצב השתפר, ואפילו הרעב במחנה לא היה נוראי כל כך. היה שם אוקראיני אשר קנה עבורם מזון בתמורה לתכשיטים ולחפצי-ערך, ולכל אחד במחנה היו דֵי הזדמנויות להשיג כמה חפצים בעלי ערך. הם גם לא סבלו מלבוש חסר, כי לבשו את בגדיהם של המתים. טרנספורטים הגיעו בכל יום; בעיקר מפולין, אבל גם ממדינות אחרות באירופה – מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה וממדינות נוספות. באחד הטרנספורטים הייתה אישה אוקראינית. היא הציגה מסמך אשר הוכיח כי היא ארית גמורה, ולא היה ספק בכך. ובכל זאת היא נלקחה לתא הגזים. אם חצית את שער הכניסה למחנה, לא היה לך סיכוי לצאת ממנו חי. פרט לצוות המחנה לא הייתה גישה אליו אפילו לגרמנים. במרחק של כקילומטר אחד מהמחנה נמצא משרד המחנה. מפקד המחנה גם גר באותו הבית, ואילו שאר אנשי הצוות התגוררו בתוך המחנה. אני זוכרת רק  שם אחד של איש ס"ס, פייקס (Feix). שמו תקוע בזיכרוני מפני שקודם לכן הוא היה מפקד המחנה ביאנוב-לובלסק. הוא היה בלונדיני גבוה ורזה, נאה מאוד. בבלז'ץ הוא היה בין האכזריים ביותר. איני יודעת מה היה תפקידו שם.

שתי יהודיות מצ'כוסלובקיה עבדו במשרד המחנה. גם הן לא נכנסו למחנה אף פעם. הן אפילו נהנו ממידה מסוימת של חופש תנועה. לעתים תכופות הן הלכו לעיירה יחד עם אנשי ס"ס כדי לארגן עניינים שונים. יום אחד נאמר להן כי יבקרו במחנה. אנשי הס"ס ערכו להן סיור במחנה, וברגע מסוים הם הובילו אותן לתא הגזים. לאחר שהן היו בפנים, נסגרה הדלת מאחוריהן; הם (הגרמנים) חיסלו אותן על אף שהבטיחו להן כי יחיו.

הגרמנים הורו לאסירים להקים קבוצת כדורגל, ובימי ראשון נערכו משחקים. יהודים שיחקו נגד אנשי ס"ס, אותם אלה אשר עינו ורצחו אותם. אנשי הס"ס התייחסו לכך כאל ספורט, ואם הפסידו במשחק לא היו להם תלונות.

לא היה אפילו יום אחד אשר לא הגיע בו טרנספורט למחנה. בטרנספורטים היו בעיקר נשים וילדים. יחסם של האוקראינים אשר הועסקו במחנה היה אפילו סאדיסטי יותר מאשר יחסם של הגרמנים. היהודים תכננו מרד ובריחה כללית, אבל הדבר התגלה בגלל בגידה והם נאלצו לזנוח את התכנית.

גם נשים הועסקו במחנה, אך מספרן היה קטן הרבה יותר ממספר הגברים. הן נבחרו מהטרנספורטים ונלקחו לעבודה. במחנה לא עבדו ילדים.

היה על העובדים במחנה להיראות מרוצים ולא עצובים, כי אם איש ס"ס לא אהב את ההבעה על פניו של מישהו הוא היה יורה בו או שולח אותו לתא הגזים. בעבודה הם הכו את העובדים מכות נוראיות. אסור היה להסתובב, והגרמנים היו יורים בשל כך. בעלי היה הפחח הראשי במחנה, ואני סבורה כי לכן הוא שרד שם במשך תקופה ממושכת כל כך.

לאחר שהות של תשעה חודשים בבלז'ץ חיסלו הגרמנים את המחנה. אסירים אשר עבדו שם נלקחו ממנו, והמשרד וכל סדנאות העבודה חוסלו. בשבועות האחרונים חדלו הטרנספורטים לגמרי. הצוות והאסירים נלקחו מהמחנה ברכבת למחנה שבסוביבור. הגרמנים אמרו לאסירים כי הם יעבדו, אולם האסירים ראו כי לוקחים אותם לעבר חלם (Chelm) והבינו לאן הם נוסעים. בעלי החליט לברוח. הוא החליט על כך יחד עם שני בני-לוויה אשר היו אתו באותו הקרון. הם הוציאו קרש מרצפת הקרון, ואז הפילו גורל מי יהיה הראשון מביניהם לברוח. הפור נפל על בעלי. הוא החליק מהרכבת דרך החור בקרקעית. תחילה הוא הוציא את רגליו, ואז חמק החוצה. היה עליו לשכב מבלי לזוז עד שהרכבת עברה, וגם אז לא היה יכול לקום מפני שגרמנים בעלי רובים אוטומטיים ישבו על גג הרכבת. האחרים היו אמורים לברוח מייד אחרי בעלי. הם קבעו להיפגש במקום מוסכם מסוים. בעלי חיכה שם, אבל האחרים לא הופיעו; כנראה הם לא הצליחו לברוח. בעלי היה בטוח כי הוא היחידי שניצל.

לפי ההערכות של בעלי ושל מלוויו נרצחו במהלך שהותו בבלז'ץ 800,000 יהודים. לאחר בריחתו הגיע בעלי לתחנת רכבת, ושם הוא שאל עובד רכבת מהי הדרך לחרוביישוב (Hrubieszow). לאחר שעבר מרחק קצר שם לב כי מישהו עוקב אחריו. הוא הבין כי עובד הרכבת הלשין עליו. בעצם הוא היה תחת מצוד ונרדף על ידי אוקראינים שרכבו על אופניים. בעלי הצליח להסתתר בשדה שיפון. ממקום מחבואו הוא הבחין ב"שחורים" (אוקראינים לבושי מדים שחורים) אשר חיפשו אחריו בשיחים שבצדי הדרך, האירו בזרקורים את הקרקע וירו מרוביהם האוטומטיים. איכשהו, למרות הכול, הוא ניצל. אחר כך הוא הגיע ליאנוב-לובלסק ומשם ליער. הוא הצטרף לשורות הפרטיזנים של ארמיה לודובה – מחוז מספר 23, חטיבת גרז'יבובסקי (Grzybowski). הוא נשאר שם ממארס 1944 ועד לכניסת הצבא האדום. במהלך תקופה זו הוא הרג 29 גרמנים, ועל כך קיבל שבחים רבים ועוטר בעיטור הגבורה הגבוה של הצבא הפולני – "צלב גרונוולד".

                                                                                                פולה הירשמן

ראיינה: אירנה שייביץ'

תרגם מאנגלית: שמוליק אבידר

כתבה : נטע אבידר-ז'יטומירסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Advertisements

מחשבה אחת על “חיים הירשמן – עדות

  1. פינגבק: מחנות – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s