הטבח ביער קרנפייץ – עדות של ינינה טאטאיי

שמי מהבית הוא זושה אקרמן.
נולדתי בלובלין בשנת 1920 – בת בכורה להורי, אשר ומינדלה אקרמן. אבי נפטר בגיל צעיר, הותיר אחריו אלמנה עם שני יתומים: אחי ואני. אמי נישאה בשנית ליצחק באס, ונולד לי אח נוסף, דניאל. גרנו ברחוב לוברטובסקה מספר 15, בקומה השנייה.
כשפרצה המלחמה, ברח אחי הבוגר לרוסיה, ואני נשארתי בלובלין עם הורי ואחי הקטן שהיה אז בן שש וחצי.
בזמן המלחמה חלקנו את דירתנו עם יהודים שנשלחו לגור אצלנו בהוראת היודנראט, לאחר שגורשו מדירותיהם בפקודת הגרמנים.

יש מאורע שאני חייבת לספר אודותיו:

עם פרוץ המלחמה השתלטו הסובייטים על שטחי פולין אשר מעבר לנהר הבוג. בשנת 1940, בסוף ינואר או בראשית פברואר, הביאו הגרמנים ללובלין שבויי מלחמה יהודים. חיילים שבויים אלה היו יוצאי היישובים הפולנים אשר מעבר לנהר הבוג. הגרמנים לא הרשו להם לחזור למקומות מגוריהם שעברו לשליטת ברית-המועצות. הגרמנים רצו למסור אותם ליודנראט. היודנראט התקשה לקבלם. הגרמנים הובילו את קבוצת השבויים דרך רחוב לוברטובסקה לעבר היציאה מהעיר. מבעד לחלון ביתי ראיתי תמונה, שאותה לא אוכל לשכוח לעולם. בקור מקפיא הלכו החיילים היהודים – יחפים, קרועי בגדים, כמעט עירומים. כל כך עלובים, כל כך אומללים – – – הלב נצבט. שעה קלה אחר כך, כשהגיעו לסוף רחוב לוברטובסקה – אחרי בניין הישיבה הגדולה, מחוץ לעיר – ירו בהם והרגו את כולם.
ואני, אשר במו עיניי ראיתי את העלובים האלה הולכים אל מותם, חושבת: האם שרד עוד מישהו לספר זאת?

כאשר הגיע טרנספורט שני של שבויי מלחמה יהודים ללובלין, הסכים היודנראט לקלוט אותם. אז הוקם מחנה לשבויי מלחמה יהודים ברחוב ליפובה 7, במקום שהיה בו קודם מגרש ספורט.
אני עבדתי מחוץ לגטו. הייתי עובדת אדמה בחווה חקלאית, ויכולתי להביא לחם הביתה. החווה הייתה ברחוב נארוטוביץ' פינת רחוב גורנה. לפני המלחמה שכן שם מוסד לחרשים-אילמים, ובו פנימייה ובתי מלאכה. מאחורי המוסד הייתה חווה חקלאית עם חממות. מנהל העבודה היה צעיר יהודי מרחוב גרודזקה, ושמו יוסף פישמן. על החווה השגיח איש צבא גרמני. הגרמני היה איש פשוט. מבוגר. מפאת גילו לא נשלח לחזית, והיה די מרוצה מהתפקיד הלא-מסוכן שהוטל עליו. פעם-פעמיים בשבוע היה מגיע לביקורת מפקד מן הגסטאפו. אני הייתי עובדת מסורה וחרוצה, ולכן העריכו אותי ואהבו אותי. בייחוד התחבבתי על פועלת פולנייה קשת יום, אישתו של שבוי מלחמה, מטופלת בשני ילדים קטנים.

באמצע מארס 1942, בעת שרוב יהודי לובלין נלקחו להשמדה בבלז'ץ, ברחנו מדירתנו. הוריי התחבאו בכל מיני מקומות, ואני הייתי בחווה.
כשהסתיים חיסול גטו לובלין, צריך היה לעבור למיידן טטרסקי. היינו מאחרוני האנשים שהגיעו לשם.לא הייתה לנו תעודת "יוד קארט" (J-Ausweis). היינו בלתי לגאליים. לא היה לנו מקום לישון בו, וישנו בלילה בחוץ.
לפי התיכנון של הגרמנים הגיטו במיידן טטרסקי היה מיועד להכיל כ-3500 איש נושאי תעודות "יוד קארט", אבל נכנסו אליו כ-7000 איש. ביניהם היינו אני ובני משפחתי.

ב-20 באפריל לפנות בוקר כינסו הגרמנים את כל היהודים במגרש ריק. שם עשו סלקציה. נושאי תעודת "יוד קארט" הושארו במיידן טטרסקי. מי שלא הייתה לו תעודה נשלח למיידנק.
הלכנו למיידנק ברגל.
בכניסה למיידנק היה מגרש מכוסה דשא, ומאחוריו עמדו שני צריפים זה מול זה. הצריף מצד ימין הוא הצריף המשמש היום לתצוגת המזוודות והנעליים. הצריף שהיה מצד שמאל איננו קיים היום.
כל היום היינו על הדשא. 2500–3000 יהודים.
בשעה 10 בבוקר נקראו לצאת מהשורה גברים בני 17 – 35. הם הופרדו מאתנו, הובלו אל שולי המגרש, שם צוו להתפשט וללבוש בגדי אסירים, והוכנסו אל תוך מחנה מיידנק.
אותנו השאירו במגרש עד רדת החשיכה.
בלילה דחסו אותנו בשני הצריפים.
היה צפוף כל כך – לא היה מקום לשבת ועמדנו כל הלילה על אדמה רטובה וטובענית.
לאחר הלילה הנורא הוציאו אותנו בבוקר שוב אל הדשא.
לא נתנו לנו אוכל ולא מים לשתיה, אבל העמידו בחוץ דליים לעשות את הצרכים, ומיד נוצר לידם תור ארוך.
מפעם לפעם הגיעו אנשים וקראו בשמות יהודים, שהיו להם קשרים או כסף. הוציאו אותם ממיידנק והחזירו אותם למיידן טטרסקי.
לפנות ערב קראו בשמי: "זושה אקרמן".
בחודש אפריל בשעה חמש לפנות ערב עדיין יש אור בחוץ.
ישבתי שם עם אמי והדודות. אחי הצעיר היה חולה. ראשו היה על ברכיי.
הוא שמע ואמר לי: "לכי, קוראים לך".
לא רציתי ללכת, לעזוב את אמא. כל כך בכיתי.
אבל אמא והדודות אמרו: "לכי, אולי תעזרי גם לנו".
בנוסף לשמי קראו בשמם של ששה או שבעה אנשים נוספים, שהיו ממשפחתו של יוסף פישמן ואשתו.
הלכנו לכיוון הכביש. והנה, בצד הכביש, עומדת עגלה, ועליה יושב החייל הגרמני הקשיש שהכיר אותי מהחווה, והוא אומר לי: "איפה את? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן. את חסרה לנו בעבודה!"
באותו זמן לא ידעתי מי דרש אותי, רק בשלב מאוחר יותר סיפר לי יוסף פישמן, מנהל העבודה בחווה, כי הוא היה זה ששיחד את המזכירה-המאהבת של המפקד איש הגסטאפו. לפי הוראתה רשמו אותנו בתור עובדים הנחוצים מאוד לעבודה בחווה. בייחוד עכשיו, באביב.
כך שוחררתי ממיידנק, וניצלתי מגורלם של כל האנשים שהיו אתי שם.
יומיים בלבד הייתי במיידנק. לו הייתי נשארת שם עוד יום אחד – הייתי נלקחת למחרת יחד אתם להוצאה להורג ביער קרנפייץ הסמוך.

איך נודע לי גורלם?

כשהגעתי למיידן-טטרסקי, לא ידעתי איפה אישן.
הלכתי אל ואצק "קראוואטאש". לפני המלחמה הוא היה מוכר עניבות ברחוב (עניבה = קראוואט). בגטו מיידן-טטרסקי היה לו חדר לא גדול, שכבר היה מלא אנשים. נכנסתי גם אני ללון שם.
חכיתי ל"יוד קארט". ללא "יוד קארט" מאת היודנראט אי אפשר היה לצאת לעבודה. על כל "יוד קארט" היתה מלחמה גדולה, וגם שולמו הרבה כספים עבור תעודה זו.
בגטו מיידן-טטרסקי היה ואצק איש עם קשרים. חשבתי שהוא יוכל לעזור לי, וביקשתי אותו שינצל את הקשרים שלו להוציא את בני משפחתי ממיידנק. הוא ענה: "עכשיו אני לא יכול לעזור לך. זה מאוחר מדי. אי אפשר להיכנס עכשיו למיידנק. הגרמנים מוציאים את היהודים ממיידנק, שולחים אותם ליער קרנפייץ והורגים אותם שם".
כך נודע לי על מות משפחתי.

באפריל 1942 נורו ביער קרנפייץ בני משפחתי יחד עם כשלושת אלפים מיהודי לובלין, שהייתי אתם במיידנק.
הייתי בהלם.
במשך שבועות ארוכים לא ידעתי מה קורה לי.
לגטו מיידן-טטרסקי הגיעו ידיעות על הטבח בקרנפייץ. אנשים אמרו כי שבועיים המשיך הדם לצאת מהבורות.
העובדה שנשארתי בחיים היא מקרה.
הכל היה מקרי. הרף עין הפריד בין חיים ומוות.
דברים לא חשובים חרצו גורלות.
מקריות קבעה מי יחיה ומי ימות.
לא מזל.
מקרה.
חצי שנה הייתי במיידן-טטרסקי.
בימים הייתי עובדת בחווה, ובלילות חוזרת לישון במיידן-טטרסקי.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הרגשנו כולנו שמשהו רע עתיד להתרחש.
בלילה שלפני התשיעי בנובמבר לא חזרתי למיידן-טטרסקי. ישנתי אצל הפולנייה שהתיידדתי אתה בעבודתנו המשותפת בחווה. היא זכרה אותי לטובה ואמרה לי: "אני אעזור לך". היא נתנה לי תעודת לידה של בת דודתה המתה, ינינה.
מצוידת בתעודה הזאת נסעתי לוורשה. משם נסעתי לעבוד בגרמניה. עבדתי כפועלת פולנייה במפעל תחמושת גרמני, מתענה במחשבות על כך שאני מייצרת תחמושת עבור רוצחי עמי. כך נמשכו הימים עד לסוף המלחמה.
ונשארתי בשם הזה, ינינה, כי כבר מתו כל האנשים שהכירו אותי בשמי.

איך אוכל לתאר מה הפחד יכול לעשות לבן-אדם?

הייתי בגרמניה בזהות בדויה.
כל כך פחדתי פן יגלו את זהותי האמיתית. פחדתי פן אדבר בלילה בשנתי. על חלומותיי הטלתי פיקוח.
כדי לחיות סגרתי עמוק בתוכי את עברי.
ואחר כך קשה היה לי לחזור ולהיפתח.
וקשה היה לי לדבר.
עד עכשיו לא סיפרתי. וחששתי פן אמות, ואיש לא יידע מה היה בקרנפייץ.

ומדוע עכשיו?

בעיתון "קול לובלין" הקודם ראיתי תמונה של יוסף דקר ונטע אבידר מדליקים נר נשמה ביער קרנפייץ, וקראתי את דבריהם. העובדה שבני דור ההמשך, היו שם וכתבו על זה, נתנה לי אומץ לדבר ולספר מה היה.
כאשר אני מספרת היום – לא גורלי האישי הוא החשוב. חשוב לדעת כיצד הרגו את יהודי לובלין ביער קרנפייץ. בתיאור מהלך השמדתה של יהדות לובלין זהו פרק שכמעט ואינו ידוע.
שנים רבות כל כך שמרתי את עדותי בלבי. עכשיו, כשהדברים ידועים, אני יכולה למות.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הטבח ביער קרנפייץ – עדות של ינינה טאטאיי

  1. פינגבק: עדויות – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s