ישיבת חכמי לובלין

(חוברת מס' 43 שנת 2007)

זאת לא הייתה ישיבה עתיקה.
להפך. היא נחנכה תשע שנים בלבד לפני המלחמה.
אך שמה יצא למרחקים.
במה הייתה גדולתה? מה היה ייחודה? מדוע נודע שמה לתהילה בעולם היהודי כולו?

ב-1923, ב"כנסייה הגדולה" – הקונגרס העולמי הראשון של 'אגודת ישראל' – קם הרב מאיר שפירא והציע שתי הצעות. שתיהן התקבלו בתשואות. לשתי ההצעות האלה הייתה השפעה אדירה על העולם היהודי מאז ועד עצם היום הזה.
כל כך פשוטות. כל כך מעשיות. כל כך מהפכניות!

ההצעה הראשונה – הדף היומי.
יהודים מכל העולם ילמדו בכל יום את אותו דף גמרא. במחזור של שבע שנים וחצי ישלימו את לימוד כל התלמוד הבבלי.

ההצעה השנייה – ישיבת חכמי לובלין.
הרב שפירא העלה תכנית מהפכנית ליצירת מודל חדש של ישיבה. ברבות הימים הפך המודל הזה למורה דרך, לדוגמה ולמופת. כך מתנהלות הישיבות הגדולות שאנו מכירים היום. אבל אז היה הרעיון שלו בגדר חידוש נועז. הישיבה שהציע הרב שפירא, "ישיבת חכמי לובלין", הייתה הראשונה מסוגה.
מה היה החידוש?
הרעיון המנחה היה לרכז במקום אחד את העילויים שבתלמידים, להסיר מהם את דאגות הקיום ולאפשר להם להתמסר ללימודים בהדרכתם של גדולי התורה. הרעיון של ישיבה מודרנית עם פנימייה צמודה היה חדש.
עד אז חיו התלמידים חיי עוני. לכלכלתם היו אוכלים אצל תושבי המקום, יום על שולחנו של זה ויום על שולחנו של אחר. היכן לנו? היו ישנים על ספסל עץ קשה בבית המדרש הקר או לנים בחנויות ובמחסנים כשומרים.
תהה רבי מאיר: הכך דרכה של תורה?! פת במלח תאכל?! מים במשורה תשתה?! ועל הארץ תישן?! וחיי צער תחיה?! לאו! אין זו דרכה של תורה!
הישיבה תספק לתלמיד מזון ולינה כדי שיוכל להפנות את כל מרצו ללימודים.
חזונו של ר' מאיר היה: ישיבה שבה ילמדו מיטב התלמידים במיטב התנאים אצל מיטב המורים.

"ישיבת חכמי לובלין" הייתה הישיבה הראשונה שסיפקה את כל צורכי התלמיד.
תנאי הקבלה המחמירים ורמת הלימודים הגבוהה הפכו אותה לבולטת שבישיבות פולין.
אוניברסיטה ללימודי הדת היהודית.

מדוע דווקא בלובלין?
הרב מאיר שפירא בחר את לובלין כמקום משכנה של הישיבה מתוך כבוד להיסטוריה של תרבות תורנית בלובלין. זאת העיר ש"ועד ארבע ארצות" היה מתכנס בה; זוהי עירם של גדולי התורה, ראשי הישיבות, המהר"ם והמהרש"ל; עירם של ר' יעקב פולאק, יוצר שיטת הפלפול, ושל החוזה מלובלין – מפיץ החסידות בפולין.
הרב רצה לחדש את המסורת המפוארת של חכמי לובלין, לחדש את ימיה של לובלין כמרכז תורני.

התנגדויות להקמת הישיבה הגדולה בלובלין
הצעתו של הרב שפירא התקבלה בהתלהבות וזכתה להסכמתם של גדולי הרבנים, אבל היו גם התנגדויות.
מכיוונים שונים התעוררה ביקורת על הקמת הישיבה בלובלין:

גדולי הרבנים וראשי הישיבות של ליטא
קשה היה לרב שפירא לקבל את הסכמתם להצעתו.
ליטא הייתה פוסק אחרון במה שנוגע ללמדנות, וליטא הסתכלה בעין רעה על התחרות שבאה מצד פולין – ובעיקר על כך שרבי מאיר עמד להכניס חידושים שדעתם לא הייתה נוחה מהם.
הם טענו כלפי רבי מאיר: במקום ללמוד ואחרי כן להקים בניין, אתה מקים בניין ענקי ורק אחרי כן תושיב בו תלמידים.

התנועה הציונית בלובלין
צריך לזכור כי ההחלטה על ייסוד הישיבה הגדולה בלובלין התקבלה 26 שנים אחרי שהרצל כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון. התנועה הציונית כבר צברה תאוצה בכל רחבי העולם היהודי. היה מקום לשאול: ארץ ישראל הולכת ונבנית לקראת שיבת ציון, האם ראוי להקים עכשיו ישיבה חדשה בגולה?
יוכבד פרייד-פלומנקר מלובלין חוזרת ומספרת כיצד בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון, שניים מראשי התנועה הציונית בלובלין, באו אל הרב מאיר שפירא ואל הרב משה איזנברג וניסו לשכנע אותם: "תבנו את הישיבה הגדולה – אבל לא כאן בגולה, אלא שם. בפלשתינה, בארץ ישראל!"
הרב שפירא, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם.
עובדה: הישיבה נבנתה בלובלין.

מפלגת 'בונד'
המפלגה הסוציאליסטית 'בונד' שבצד שמאל של המפה הפוליטית התנגדה למפעל הגדול, כי חששה שבשל כך יתחזק כוחם של החרדים בהנהגת הרב שפירא.

הישיבה כמפעל לובלינאי
הרבה כוחות גוף ונפש השקיע הרב שפירא במסעותיו בעולם לאיסוף כספים לבניית הישיבה.
הישיבה נבנתה במאמץ משותף של יהודי העולם, אבל לא פחות מכך היה זה מפעל של יהודי לובלין.
את הלבֵנים לבנייה תרם הגביר ר' הרש יונה זילבר, יושב-ראש ועד הקהילה. חומרי בנייה תרם גם הלובלינאי שמואל ברודט.
את התרומה החשובה מכול, את הקרקע, נדב הפרנס ר' שמואל אייכנבוים.
היה זה בעת ביקורו הראשון של הרב בלובלין. הגביר ר' שמואל אייכנבוים הסיעו בכרכרתו לבקר בעיר. הם פקדו את קברות גאוני לובלין בבית הקברות הישן, פנו אל בית הכנסת של המהרש"ל והמהר"ם, ולפתע נעמדה הכרכרה.
"זהו המגרש והגן שלי," אמר הגביר.
"למה זה נשאר המגרש ריק, ולמה לך גן פרטי במרכז העיר?" שאל הרב.
"נזדמנה 'מציאה' לידי וקניתיה. בעצם לא אדע מה לעשות בה," ענה הגביר.
"אם כך, הריני יודע לאיזו תכלית קנית אותו," התרגש הרב. "קנית אותו למטרה גבוהה ביותר."
ולאחר כמה ימים הציע הרב לגביר: "באתי להציע לך עסקה טובה. אני רוצה ממך את החלק הקדמי של המגרש כדי לבנות עליו ישיבה."
ר' שמואל ביקש ארכה של חצי שעה כדי לחשוב על ההצעה. כעבור זמן קצר חזר ואמר: "לא, את החלק הקדמי של המגרש אינני יכול לתת, אלא… את כולו!" ובאומרו זאת לא היה מאושר וקורן ממנו.
הגברת אייכנבוים, רעיית הנדבן, הוסיפה את תרומתה שלה – את כל תנובת החלב של פרות המשק שלה נתנה עבור התלמידים שילמדו תורה בישיבה.

הנחת אבן הפינה
בל"ג בעומר של שנת תרפ"ד, 1924, הונחה אבן הפינה לישיבה.
אהרן הלברשטט, בן משפחתו של מזכיר הישיבה ר' שלמה הלברשטט, היה ילד כשהחלה עבודת הבנייה. אהרן זוכר עדיין את טקס הנחת אבן הפינה לישיבה: "משפחתנו גרה ברח' לוברטובסקה, לא הרחק מהישיבה," הוא מספר."הייתי אז בן חמש, ולילדים לא הרשו להיכנס. אבל אני וחברַי התגנבנו מתחת לגדר כדי לצפות באירוע הגדול."
לובלין היהודית לבשה חג. רכבות מיוחדות הביאו העירה משלחות מכל הערים והעיירות היהודיות. הגיעו חשובי הרבנים והצדיקים מפולין ומגליציה. נבחרי ה"סיים" הפולני ועיתונאים מכל רחבי העולם הגיעו לאירוע, וזה הפך למפגן יהודי גדול.

חנוכת הבית
בניין הישיבה נחנך בכ"ח סיוון תר"ץ, 26 ביוני 1930.
קטן עיתוננו מלהכיל את תיאור חגיגות חנוכת הבית. מן הראוי להקדיש לכך פרק נפרד. בעת החגיגות קם הרש יונה זילבר, מראשי קהילת לובלין, ובירך את הרב שפירא על שהחזיר את עטרת לובלין ליושנה. בסיום דבריו הגיש לרב את מינויו לרב העיר לובלין, לאב בית-דין ולראש ישיבה בלובלין.
נַפנה לרגע את מבטנו הצִדה ונציץ בחגיגות המרשימות דרך עיניו של נער לובלינאי שהיה שם.
הלובלינאי שמחה בונים וייס סיפר:
"חגיגות חנוכת הבית החלו בשעה שלוש וחצי אחר-הצהריים. שעות ארוכות לפני כן כבר חיכיתי עם חברי פרלמוטר במרפסת ביתו שמעבר לכביש. המקום המה המוני חסידים שבאו במגבעותיהם, במעילי הגברדין שלהם ובמגפיים בגובה הברך. למעלה מעשרת אלפים איש הצטופפו סביב הישיבה, בימים שבהם כלל האוכלוסייה היהודית בלובלין מנתה ארבעים אלף איש.
ר' ישראל פרידמן, הלוא הוא האדמו"ר מצ'ורטקוב ורבו של ר' מאיר שפירא, פתח את דלת הישיבה במפתח זהב, ובפטיש זהב קבע מזוזת זהב על משקוף הכניסה.
היום בניין הישיבה הפך לאקדמיה לרפואה, ובכל פעם שמשפצים את הבניין אני מגיע ומתחנן לפני הצבעים שלא יכסו את עקבות המזוזה…"

הבניין עומד על כנו
את הבניין תכנן אגֶנוֹר סמוֹלוּצ'וֹבסקי. הוא נבנה בכספים שגייסה חברת 'קרן התורה'.
הבניין הגדול והמפואר היה בן שש קומות. היו בו בית-כנסת גדול ומקווה טהרה, אולמות לימוד מרווחים, חדרי שינה לתלמידים, מטבח משוכלל שכלל מאפייה וחדר אוכל, מכבסה וחדרי חולים, חדר קריאה וספרייה תורנית עשירה מאוד ובה כ-20,000 ספרים ו-10,000 חוברות – לרבות ספרים יקרי מציאות ודפוסים ראשונים נדירים. הספרייה אמורה הייתה לשמש גנזך למיטב הספרות התורנית וההלכתית. מנהל הספרייה היה הרב שלמה הלברשטט, מזכיר הישיבה וראש ועד הקהילה.
בבניין הותקנה רשת תאורה חשמלית. היה זה חידוש בעיר שחלק גדול מבתיה הואר עדיין בעששיות.
בקומת הקרקע עמד דגם של בית המקדש – מלאכת מחשבת מעשה ידיו של האמן חנוך וינטראוב. תבנית בית המקדש נבנתה כדי לעזור לתלמידים להבין את הכתוב בפרקים העוסקים בתיאור המזבח, המנורה, ההיכל ועבודת המקדש.
אולם ההרצאות היה גם אולם תפילה, והייתה בו מנורה מהמאה ה-18 – מתנה מקהילת פשמישל.
את הבניין הקיף גן של עצי פרי.

הלימודים
בחזונו ראה הרב שפירא את ישיבת חכמי לובלין לא רק כמקום לימודים, אלא כבית יוצר וכור היתוך לעיצוב מנהיגי הדור.
המטרה הייתה להכשיר רבנים, מדריכים ומורֵי עם גדולים בתורה.

תכנית הלימודים
לפי דברי הרב שפירא הייתה העיר לובלין ערש לידתן של שיטות לימוד רבות ומגוונות. מחד גיסא התגורר בה ר' יעקב פולאק, מייסד שיטת הפלפול; מאידך גיסא הייתה זו עירם של המהרש"א והמהר"ם, אבות שיטת לימוד ה"פשט". לובלין אף הייתה עירו של המהרש"ל, זה שספרו "ים של שלמה" הוא מספרי היסוד בהלכה.
לפיכך אמר הרב: "ישיבת חכמי לובלין תמזג את הטוב והנאצל שבכל שיטות הלימוד. היא תיצור תכנית לימוד עצמאית ומחודשת שבה ישולבו פלפול וחריפות של פולין, בקיאות של גליציה, עמקות ליטאית, ומעל לכול להט חסידי יוקד."
תכנית הלימודים כללה הוראה רבנית בתלמוד וב'שולחן ערוך', יחד עם כל הפירושים ברוח התורה. איכות ההוראה הייתה ברמה הגבוהה ביותר.

בחינות הכניסה היו קפדניות ורמת הלימודים הייתה תובענית. מועמד שלא ידע על-פה מאתיים דפי גמרא לא התקבל לישיבה.
הייתה אפשרות ללמוד במכינה בת שנתיים לקראת בחינות הכניסה.
הלימודים בישיבה התפרסו על פני שש שנים:
תקופה ראשונה – שנתיים של לימודים ועמידה בבחינות מקנים לתלמידי הישיבה תעודת "צורבא מרבנן" (תלמיד חכם).
תקופה שנייה – לימודים במשך שנתיים נוספות ועמידה בבחינות מקנים לבוגר תעודת סמיכה (היתר הוראה).
תקופת לימודים שלישית – בת שנתיים ימים. לאחר עמידה בבחינות מוענקת לבוגר תעודת רב.

מאתיים תלמידים למדו בישיבה.
מן הראוי לציין שתלמידים מעוטי יכולת היו פטורים מתשלום שכר לימוד.

פטירתו של הרב
ב-1934 נערכו הבחינות הראשונות והוענקו הסמכות לחמישים בוגרים. הרב מאיר שפירא לא זכה לראות רגע מפואר זה, כי נפטר לפתע ב-ז' חשוון תרצ"ד (5 בנובמבר 1933).
הרב נקבר ב"אוהל" בבית הקברות בלובלין. בשנות השואה נחרש בית הקברות היהודי ושמם כליל. אבל האוהל של הרב נותר לפליטה.
עשרים שנה לאחר פטירתו הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
לאחר פטירתו לא נתמנה רב בלובלין, ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה. הרב שלמה אייגר נתמנה לראש הישיבה.

עם פרוץ המלחמה
הקלגסים הנאצים החרימו את הישיבה.
התלמידים התפזרו. רובם נספו.
בישיבה השתכן מטה המשטרה הצבאית הגרמנית.
חלק מהספרים של הישיבה שרפו הנאצים בפומבי בכיכר השוק; חלק מהספרים העבירו הנאצים ל"ספרייה על-שם לופצ'ינסקי" (ברחוב נרוטוביץ' מספר 2).

אחרי המלחמה
בתקופת השלטון הקומוניסטי נמסר בנין הישיבה לאקדמיה לרפואה, "קולגיום מאיוס".

כיום
לפי חוק שהתקבל בפולין בנושא השבת רכוש יהודי הוחזר ב-2004 בניין הישיבה לידים יהודיות.
אבל למי יחזירו? לאילו ידיים?…
איפה הם יהודי לובלין?
בבלז'ץ, במיידנק…
הבניין עבר לאחריותה של הקהילה היהודית שבוורשה. זו שיקמה את בית הכנסת של הישיבה, ובפברואר השנה נחנך בית הכנסת המשופץ. הטקס נוהל בידי הרב הראשי של פולין, הרב מיכאל שודריך.
בטקס נכחו היהודים המעטים החיים היום בלובלין, שגריר ישראל בפולין, נציגי השלטון והכנסייה, חברי הסגל הדיפלומטי, יושב-ראש 'ארגון יוצאי לובלין' ואורחים רבים.
עדיין לא ברור מה יהיה ייעודו של הבניין בעתיד. יש תכנית להפוך אותו למוזיאון החסידות.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות
נחמן בלומנטל, "תעודות מגיטו לובלין", הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"ז.

בנימין מינץ, "ספר מאיר באהבה", הוצאת המכון לתורה ולתעודה ע"ש ר' יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל, תל-אביב תש"ג.

דוד אברהם מנדלבוים, "ישיבת חכמי לובלין – הישיבה ומייסדה", המרכז לעידוד מפעלי תרבות ומחקרים תורניים בישראל, תשנ"ד.

אהרון סורסקי, "ר' מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש", הוצאת נצח, בני-ברק.

איסר פרנקל, "ר' מאיר מלובלין", הוצאת ביתן הספר, תל-אביב תשי"ג.

זיכרונות של ותיקי לובלין.

אישים שהוזכרו במאמר

המהרש"ל – ר' שלמה לוריא ( 1510–1574)
מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין. רב וראש ישיבה בלובלין.
הקים את בית הכנסת המפורסם הנושא את שמו.
התנגד לשיטת הפלפול.
ספריו: "ים של שלמה", "חכמת שלמה", "שאלות ותשובות".

המהר"ם – ר' מאיר בן גדליה (1558–1618)
מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בדורו.
פירושו קצר על דרך הפשט.
ספרו "מאיר עיני חכמים".
בית הכנסת של המהר"ם היה צמוד לבית הכנסת של המהרש"ל.

"החוזה מלובלין" – ר' יעקב יצחק הלוי הורוביץ (1745–1815)
צדיק ממייסדי החסידות. מנהיג ומפיץ של החסידות בפולין.
התפרסם כרואה נסתרות, מעמיק לחדור לנפש האדם. מכאן שמו.
ספריו: "דברי אמת", "זאת זכרון", "זכרון זאת".

הרב מאיר שפירא (1887–1934)
נשיא 'אגודת ישראל' בפולין, חבר ב"סיים" הפולני. היה רב של ארבע ערים: גלינה, סאנוק, פיוטרקוב ולובלין. על ערש דווי קיבל על עצמו את משרת הרבנות בלודז', אך לא הספיק לכהן בה.
שני מפעלים אדירים קשורים בשמו:
לימוד "הדף יומי" וייסוד "ישיבת חכמי לובלין".
בספרו "אור המאיר" קיבץ את תשובותיו בהלכה.

ר' שלמה הלברשטט
המזכיר של "ישיבת חכמי לובלין". יושב-ראש ועד הקהילה. איש 'אגודת ישראל'.
בתקופת המלחמה היה חבר היודנראט. בחול המועד פסח תש"ב נשלח לבלז'ץ ונרצח שם.

ר' משה איזנברג
ממנהיגי 'אגודת ישראל' בלובלין ונציגה בוועד הקהילה ובמועצת העיר. נסע יחד עם הרב שפירא לארצות-הברית כדי לאסוף כספים לבניין הישיבה. חבר הנהלת הישיבה.
בימי הכיבוש הנאצי היה פקיד ביודנראט.
רשם את המקומות ששבויי מלחמה יהודים נפלו בהם בעת "מצעד המוות" כדי להביאם לקבר ישראל ("מצעד המוות" – בפברואר 1940, בקור עז, עבר דרך לובלין משלוח של למעלה מ-600 שבויי מלחמה יהודיים בליווי שמירה מעולה. אנשי הס"ס ירו בנחשלים והוציאום להורג בקבוצות. במצעד מלובלין דרך לובארטוב עד פארצ'ב נורו רובם. מעטים בלבד הצליחו להימלט).
מת ב-1942 ממחלת הטיפוס במחנה מיידן טטרסקי.

שמואל אייכנבוים
בעל בית-חרושת לעורות, משרפת יי"ש ואחוזת שדליסקא. גביר ונדבן. נדב את המגרש לבניין "ישיבת חכמי לובלין". חבר הנהלת הישיבה.
בזמן הכיבוש היה במחנה עבודה. נפטר זמן קצר לפני השחרור.

הרש יונה זילבר
איש 'אגודת ישראל'. סוחר ותעשיין עשיר, בעל משרפת יי"ש ובית חרושת ללבֵנים. יושב-ראש ועד הקהילה, חבר מועצת העיר, חבר הסוכנות היהודית, פעיל במגבית 'קרן היסוד'.
נדב את הלבֵנים לבניין "ישיבת חכמי לובלין". חבר הנהלת הישיבה.
בתקופת הכיבוש הנאצי היה יושב-ראש "ועד העזרה לעצירי מחנות העבודה". עבר לאוטווצק שליד ורשה ויסד שם מעון ילדים. מת ב-1942 ממחלת הטיפוס.

בלה דובז'ינסקה
חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית. חברה במועצת העיר. ממייסדות 'החלוץ'. יחד עם חברות נוספות יזמה והנהיגה את "אגודת הנשים הציוניות" בלובלין. הקימה בית-ילדים ("קינדרהיים") ומחלקה לילדים בבית החולים.
תחת הכיבוש הנאצי השתתפה בפתיחת "מטבח עם" שחילק ארוחות לפליטים. המשיכה לחלק מנות מזון לנצרכים גם בגטו מיידן טטרסקי. נרצחה במיידנק.

דוד דודזון
מהתנועה הציונית. יושב-ראש ועד בית-ספר 'תרבות'. פעיל בקרנות הלאומיות ובקופת גמילות חסד. נרצח במיידנק.

שמחה בונים וייס
יליד לובלין. בזמן המלחמה ברח לרוסיה. ב-1946 חזר ללובלין, ראה את החורבן ונדר לא לעזוב את העיר. פעל להצבת שלטי זיכרון באתרים יהודיים בעיר. ברשותו היה אוסף תצלומים רב-ערך של רחובות יהודיים מהשנים שלפני המלחמה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ישיבת חכמי לובלין

  1. פינגבק: אתרים בלובלין – תוכן עניינים | קול לובלין

  2. פינגבק: העולם הדתי – תוכן עניינים | קול לובלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s