מחנה ליפובה – מחנה עבודה ומחנה לשבויי מלחמה יהודים

חוברת מס. 44 – שנת 2008

בלב לובלין, ברחוב ליפובה מספר 7, מול בית הקברות הנוצרי, עמד מגרש ספורט גדול של 'איגוד הספורט האקדמאי'. עם השלמת כיבוש פולין בידי הגרמנים השתנה לחלוטין אופיו של המגרש.
ב-2 בדצמבר 1939 נערך במגרש הספורט מִפקָד של כל הגברים היהודים בלובלין. את המפקד ניהלו אנשי הס"ס במשך שעות ארוכות, והוא נערך תוך כדי מעשי אכזריות והשפלה. בסיומו הושארו בַּמָקום כמאתיים יהודים כדי לבנות על המגרש את הצריפים הראשונים של מחנה ליפובה.
המחנה הוקם לפי צו של מפקד המשטרה והס"ס במחוז לובלין – אודיליו גלובוצ'ניק.
מפקדי המחנה היו קציני הס"ס הרמן דולף (Dolp), לימים מפקד בלז'ץ; הורסט רידל (Riedel); וולפגנג מוהווינקל (Mohwinkel).
בראשיתו שימש המחנה כמחנה עבודה ומחנה מעבר. ב-1940 התחילו לשלוח אליו את שבויי המלחמה היהודים ממחנות השבויים בגרמניה.

תפקודיו של מחנה ליפובה

למחנה ליפובה היו כמה תפקידים ומטרות:
– מקום איסוף לעובדי כפייה יהודים מלובלין
– "מאגר" ראשוני ליהודים שגורשו מהמערב
– מחנה לשבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני אשר חיו באותם מחוזות של פולין שהיו תחת
הכיבוש הסובייטי
– מחנה לעבודת כפייה
– תחנת מעבר לעובדי כפייה ממחוזות אחרים ולשבויי מלחמה משטחי הכיבוש הגרמני
(הגנרלגוברנמנט) אשר שבו לבתיהם
– מחנה עבודה עבור מפעלֵי DAW.

מחנה ליפובה כמחנה עבודה

לובלין הייתה כנראה העיר הראשונה אשר הונהגה בה עבודת כפייה. הדבר נעשה בהתאם לפקודת מושל הגנרלגוברנמנט הנס פרנק ב-26 באוקטובר 1939 ובהוראת הס"ס. המחנה היה כפוף לס"ס.
מועצת היהודים (היודנראט) חויבה לספק עובדים למשטרה לשם העסקתם במחנה העבודה וחויבה לספק לעובדים חומרי גלם.
העובדים הראשונים בסדנאות של מחנה ליפובה היו בעלי מלאכה יהודים מלובלין. בבוקר הם היו באים לעבודה במחנה, ובערב היו חוזרים לבתיהם. העובדים נדרשו להביא אִתם את כלי עבודתם. בתמורה לעבודתם קיבלו מנת אוכל דלה אשר סופקה על ידי היודנראט.
לאחר זמן מה נשלחו למחנה גם יהודים בעלי מלאכה מוורשה וממקומות אחרים. עובדים אלה נשארו לגור במחנה העבודה.
בין דצמבר 1940 לינואר 1941 הגיעו אל המחנה כ-2500 שבויי מלחמה יהודים. הם נשלחו ממחנות השבויים בגרמניה.
בדצמבר 1940 הסדנאות במחנה הפכו לסניף הלובלינאי של חברת DAW (Deutsche Ausrustungswerke), "מפעלי הציוד הגרמניים". הייתה זו חברה כלכלית של הס"ס, ולשם מילוי צרכיה הורחב מאוד היקף הפעילות בסדנאות. האסירים היהודים ושבויי המלחמה עבדו בבנייה, בנגרות, בחייטות, בסנדלרות, בייצור אוכפים, בבורסקאות, ברצענות, בעבודות דפוס ועוד. השבויים עבדו לא רק בתוך המחנה שברחוב ליפובה, אלא גם במקומות עבודה שונים (בבעלות גרמנית) בעיר לובלין ובמחנות סמוכים לה.
בסתיו 1941 נשלחה קבוצה של כמה מאות משבויי המלחמה כדי להקים את מחנה מיידנק שהלך ונבנה באותו הזמן.
חברת DAW התפתחה במהירות, ובשנת 1942 היא פתחה מפעל לייצור נייר זפת במָקום שלפני המלחמה היה בו שדה התעופה פלאגה-לשקייביץ': מחנה פלוגפלאץ. במקום הזה הוקמו בתי מלאכה לתיקון נעליים, לייצור סוליות נעליים ולייצור קופסאות תחמושת. בפלאגה-לשקייביץ' הועסקו האסירים גם במיון רכוש וחפצי ערך של היהודים המומתים ובהעמסת הרכוש הממוין על רכבות לגרמניה.
ב-1942 נתרבו המצודים והשילוחים בלובלין. באותה העת נחשבו הסדנאות למקום מקלט, ויהודים מכל המעמדות נהרו אל הסדנאות כדי לקנות ארכה לחייהם ולחיי משפחותיהם. בהמשך נסתבר שהסדנאות לא היו מקלט בטוח, אבל באותו הזמן השקיעו היהודים את שארית רכושם בקניית מכשירים ומקום בסדנה והתישו את כוחותיהם במאמץ להוכיח כי הם "פרודוקטיביים".

שבויי מלחמה יהודים

חיילים יהודים מצבא פולין אשר נפלו בשבי הגרמנים נשלחו למחנות שבויים בגרמניה.
אלה מהם שמוצאם היה מאזורים אשר נכבשו בידי הגרמנים נשלחו בחזרה אל מקומות מוצאם, הפכו לאזרחים, ובהמשך היה גורלם זהה לזה של כל יהודי פולין.
אלה מהם אשר מוצאם היה מפולין המזרחית, אזור שסופח לברית-המועצות, נשארו במחנות (סטאלגים) בגרמניה. דיונים באשר לגורלם נערכו בין ברית-המועצות לבין גרמניה, אך לא הביאו לתוצאות. דומה כי הרוסים לא רצו לקבלם.
נשאלה השאלה: מה לעשות אִתם?
לממשלה הגרמנית היה פיתרון: שלילת מעמדם כשבויי מלחמה. הדבר אִפשֵׁר לראות בהם יהודים מן המניין. הם הוצאו ממחנות השבויים בגרמניה ונשלחו ללובלין למחנה ליפובה.

וכך העיד יוסף רזניק מגרודנו:
"היינו שבויים יהודים מהצבא הפולני. לפני פרוץ המלחמה התגוררנו בשטחי פולין שנתפסו אחר כך על ידי הרוסים. היינו צריכים להיות מוחלפים ומועברים לברית-המועצות. במקום להשתחרר הגענו למחנה ריכוז בלובלין."
שלוש קבוצות של שבויי מלחמה הובאו למחנה ליפובה:
– הקבוצה הראשונה מנתה 627 שבויים יהודים והועברה למחנה ליפובה בראשית 1940. הקהילה בלובלין לא הייתה מסוגלת לקבלם. הגרמנים הוציאו אותם מהמחנה והובילו אותם דרך לוברטוב ופרצ'ב עד ביאלה פודלסקה, מרחק של 120 קילומטרים. בנעלי עץ מתפרקות, בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס ובסופת שלג הוצעדו רגלית בליווי שומרים שהיו רכובים על סוסים. אנשי הס"ס ירו בנחשלים. רוב השבויים נרצחו בידי מלוויהם או נספו בגלל תנאי מזג האוויר הקשים. בסוף המסע נותרו בחיים 287 שבויים.
את עדותו של אברהם בוכמן על אודות "צעדת מוות" זו הבאנו בגיליון 44 של 'קול לובלין'

– קבוצה שנייה של כ-3200 שבויים הובאה למחנה ליפובה בחודשים פברואר–מאי 1940. מוצאם היה משטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, והם שוחררו לאחר שהיודנראט הציג בפני הגרמנים תעודות ומסמכים המאשרים את מקומות מוצאם.

– קבוצה שלישית של כ-2500 שבויים הובאה למחנה מסטאלגים בגרמניה בין דצמבר 1940 לינואר 1941. היו אלה חיילים יהודים שבויים שמוצאם היה משטחי פולין המזרחית אשר נכבשו בידי הרוסים. שבויים אלה אכלסו את המחנה במשך כשנתיים.

תנאי הקיום במחנה

מספר האסירים במחנה היה משתנה מעת לעת. מספרם המרבי עלה על 3000, ומתוכם היו כ-2500 שבויי מלחמה.
הצריפים הראשונים במחנה נבנו ב-1939. במחנה היו בתי מלאכה, מוסכים, קסרקטין לשומרים, משרדים וצריפים לאסירים. בכל צריף היו שלוש קומות של דרגשי שינה.
הצפיפות הרבה והתנאים הקשים גרמו למחלות. פרצה מגפת טיפוס. בית החולים היהודי בלובלין היה מלא, ולכן החולים הועברו לבית "תלמוד תורה" שברחוב יטצ'נה (מאחורי בית הכנסת מהרש"ל). טיפלו בהם רופאים יהודים מלובלין, ד"ר זיגלווקס וד"ר קורלנדר. גופות המתים הועברו למשרפות במיידנק.
היחס לאסירים, ובייחוד לאזרחים שביניהם, היה אכזרי.
בחורף שבין 1940 ל-1941 ברחה מהמחנה קבוצה של שבויי מלחמה. בלילה באו למחנה גלובוצ'ניק ועוזריו. השבויים הוצאו ערומים מצריפיהם והוכו. בלילה, בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, אולצו לעמוד שלוש שעות בשלג. כתוצאה מעונש זה מתו למעלה מעשרה שבויים מדלקת ריאות.
שבויים נורו או נתלו בגלל גניבות. וגם ללא סיבה.
השבוי זילברייך נתפס בניסיון בריחה. קצין הס"ס שראם (Schram) הִכה את הבורח, ירה בו למוות באקדחו ואחר כך נשק לאקדח וקרא לו "זילברייך" על-שם הנרצח.
ב-17 באוגוסט 1942 בחרו הגרמנים כמה מאות אסירים ועמדו לשלוח אותם למיידנק. הסנדלרים שמבין האסירים תקפו את השומרים בסכיניהם, פצעו אותם ואף הרגו כמה מהם. אנשי הס"ס ירו במתקוממים. אלה מביניהם שלא נורו מייד, נלקחו למיידנק.

המאבק על מעמדם של השבויים כשבויי מלחמה

הממשלה הפולנית בלונדון, ממשלה אשר שבויי מלחמה אלה נמנו על חייליה והשתתפו בקרבות של ספטמבר 1939, לא הקדישה תשומת לב למעמדם של שבויי המלחמה בלובלין.
הצלב האדום הבינלאומי, ארגון שהדאגה לשבויי מלחמה היא בסמכותו ומתפקידו, לא גילה עניין בהם.
שבויי מלחמה יהודים מפולין המזרחית (אזור שסופח לברית-המועצות) הוצאו ממחנות השבויים בגרמניה ונשלחו ללובלין כיהודים.
בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לאמנת ז'נבה הם הועברו בלובלין מידי הוורמכט לידי הס"ס. תעודותיהם נלקחו מהם.

יוסף רזניק מגרודנו, מי שהיה שבוי במחנה, העיד כך:
"כשהגענו למחנה, אמרו לנו: "פה אתם כבר יהודים". ניהלנו מאבק קשה כדי לקבל תנאים של שבויי מלחמה.
המפקד שבחרנו היה רומק פישר. פישר הוביל אותנו למאבק בגרמנים על זכויותינו כשבויי-צבא. הוא ארגן אותנו במשטר צבאי, עם חלוקה לדרגות: מפקדים, סגנים, חיילים. המשמעת הצבאית בתנאי המחנה הייתה חשובה מאוד. הלכנו בקבוצות עם מפקדינו למקלחות או לעבודה בעיר. השתדלנו שלא תהיה אפשרות לגרמנים לבוא אלינו בטענות.
לא הסכמנו לקביעת הגרמנים כי "אתם לא שבויים, אתם רק יהודים". נאבקנו שיכירו בנו כחיילים פולנים שבויים.
כשיצאנו לעבודה, צעדנו כמו חיילים – במדים נקיים ונעליים מצוחצחות. גם הבסיס והמשרדים, שהיו מלאי כינים לפני בואנו, נוקו היטב.
הקמנו תזמורת, והכנר הראשי בה היה סגל מלבוב.
הייתה לנו מאפייה. לפסח אפינו מצות. קנינו אותן בכסף שלנו.
כשבויי מלחמה היה עלינו להצדיע לחיילים גרמנים גם בבסיס וגם בעיר.
כשבויי מלחמה לא ענדנו כל טלאי.
מצב זה השתנה כאשר הורע מצבם של הגרמנים בחזית.
הם דרשו מאתנו לענוד על הבגדים את הטלאי שיסמן אותנו כיהודים. ופה התחיל מאבק. בראשותו של רומק פישר התנגדנו לכך בכל תוקף. הם הצליחו לכפות עלינו את הטלאי רק למשך חצי יום. אחר כך ויתרו, ושוב הלכנו ללא כל סימון למרות שפחדנו."
האוכלוסייה האזרחית, היהודית והפולנית, התייחסה אליהם במידת-מה של כבוד.
בבגדי הצבא הפולני ובגינוני הצבא שלהם היו לסמל של פולין שטרם אבדה.

טרגדיה יהודית: שבויי מחנה ליפובה מול יהודי לובלין

השבויים היו גוף זר בעיר
הקבוצה הגדולה של שבויי המלחמה היהודים שנשלחו ללובלין התגוררה במחנה בלב העיר. לצדם התקיימה קהילה יהודית עתיקה ומושרשת.
קבוצת שבויי המלחמה הייתה גוף זר בתוך העיר.
שתי קהילות יהודיות שונות חיו זו מול זו. נוצרו יחסים אמביוולנטיים בין שתי הקהילות, וזאת למרות שותפות הגורל ביניהן תחת הכיבוש הנאצי ולמרות העובדה שהמוות האיום ציפה לכולם בסוף הדרך.
השבויים היו יהודים זרים בעיר. הייתה זו קבוצה גדולה של גברים צעירים בודדים שנמצאו הרחק מערי מולדתם והתגוררו במחנה. לעומתם הייתה קהילת יהודי לובלין קהילה של משפחות החיות בבתיהן חיי משפחה מלאים.
היו אלה חיילים לעומת אזרחים.
ההגדרה של השבויים כחיילים העניקה להם מעט זכויות יתר בהשוואה לאוכלוסייה היהודית המקומית.

האנומליה של המחנה

האסירים עבדו עבור הוורמכט ועבור הכלכלה הגרמנית, אך החזקתם והחזקת משפחותיהם (כלכלה, טיפול רפואי, שכר) הוטלו על כתפי היודנראט.
היודנראט, הגוף אשר נשא בהחזקת השבויים ועובדי הכפייה במחנה, בחר מתוכו ועדה שתפקח על הפעילות במחנה.
תפקיד הוועדה מטעם היודנראט היה כפול: מחד גיסא להשגיח על העובדים שיעבדו לשביעות רצונם של הגרמנים, ומאידך גיסא להגן עליהם מפני עריצותה של הנהלת המחנה.
חברי הוועדה סבלו משני הצדדים: לא אחת הם עצמם נפגעו מידי הגרמנים בבואם להגן על העובדים, ויחד עם זאת השבויים סירבו לקבל את השגחת היודנראט בגלל רצונם להיבדל משאר היהודים ולשמור על מעמדם המיוחד ועל הזכויות הכרוכות בכך.

הלחם

היודנראט היה זה שסיפק את לחמם של השבויים.
השבוי פנחס זיסקינד העיד כיצד הגיע למחנה ליפובה: "הכניסו אותנו לתוך אורוות סוסים מגודרות סביב בגדר תיל. חמישה ימים רצופים לא קיבלנו כל אוכל. בתום חמשת הימים הופיע מוהווינקל, שהיה אחראי למחנה, והודיע לנו שהיהודים בלובלין אינם רוצים לתת לנו כל אוכל."
השבוי אברהם בוכמן, מניצולי צעדת המוות, העיד כי היודנראט סיפק לחם לשבויים בצעדת המוות. הגרמנים לא מיהרו לתת אותו לצועדים הכושלים. בינתיים קפאו ככרות הלחם והפכו לגושי קרח. כאשר הגיעו הצועדים לאפיסת כוחות, זרקו להם השומרים את הלחם הקפוא על השלג. השבויים המורעבים התנפלו עליו כחיות, והגרמנים ירו אליהם כדי להפרידם ולהצעידם קדימה. הלחם הקפוא נותר מתגולל בשלג מאחור…
היו האשמות. השבוי שלמה גרובר הטיל דופי במניעיו של היודנראט. הוא טען כי היודנראט היה צריך לספק לגרמנים מכסה של אנשים לעבודה. עשירי לובלין לא רצו לעבוד בעצמם ושילמו כסף ליודנראט. בכסף זה קנה היודנראט אוכל לשבויי ליפובה, וזאת כדי שהם יהיו אלה אשר יבצעו את העבודות עבור הגרמנים.

חטיפות

שבויי המלחמה היהודים נהנו מחופש תנועה יחסי. הם הורשו להיכנס לתוך גטו לובלין.
במקרים מסוימים חטפו שבויי המלחמה יהודים מגטו לובלין כדי שאלה יעבדו במקומם.
מאידך גיסא אם הגרמנים חטפו יהודים מהגטו לצורך ביצוע עבודות כפייה, לעתים היו יכולים השבויים לחלץ יהודי מידי חוטפיו בטענה שהוא נחוץ להם לעבודה במקום אחר.

חיילים ואזרחים באותו מחנה

במחנה ליפובה היו לא רק שבויי מלחמה יהודים, אלא גם אסירים יהודים שהיו אזרחים.
האסירים האזרחים היו מעוניינים להתגורר בצריפי השבויים, כי שם חשו בטוחים יותר מאשר בצריפים המיועדים ל"יהודים סתם". תחושתם זו החריפה בימי האקציות. אך שבויי המלחמה התנגדו לכך, כי חששו לערעור מעמדם המיוחד. פרצו מריבות בין שתי קהילות היהודים במחנה ליפובה, אסירי אותו המחנה.

תיאטרון האבסורד הגרמני

הציניוּת המרושעת של הגרמנים היא שגרמה לאנומליה של המחנה. היא הייתה המפיקה בתיאטרון האבסורד הגרמני.
במחנה היו אזרחים יהודים מול שבויים יהודים. שתי קבוצות. שתיהן היו קרבנות של הרֶשַׁע הגרמני. קבוצה אחת מבין השתיים קיבלה זכות יתר, מעמד משופר, סיכוי לחיים. כאשר הפרס הוא החיים עצמם, נפרמת הסולידריות הקיימת בין הקרבנות. הרֶשַׁע הגרמני צפה בגלדיאטורים בזירה. בני עם אחד, שותפים לגורל אחד, נאבקו זה בזה על צל צלו של סיכוי אפסי לחיים.
מדיניות נאצית זו של הפרד ומשול יצרה טרגדיה יהודית של שני מחנות אשר היו קשורים ביניהם בקשר אמביוולנטי איום ונורא. הנאצים יצרו מציאות אכזרית: אחים בני עם אחד הושלכו אל תוך סבך נפתל של ערבות הדדית, רחמים, חמלה ואחווה מחד גיסא; ותחושת נבגדוּת, אין-אונים, האשמות ורגשי אשמה, חשדנות ופחד מאידך גיסא.

המרד שלא היה

באמצע הקיץ של שנת 1942 התארגנו השבויים במחתרת. קם ועד שהרכבו היה: שאלופסקי, פישר, פשיסוֹצקי, יגר, גולדברג מלבוב ויעקב רייף. חברי המחתרת צברו נשק וקיימו קשר עם המחתרת הפולנית. התכנית הייתה לפרוץ את חוטי החשמל והטלפון שהקיפו את המחנה, ובעזרת הנשק לבצע התנפלות על מקום מושבו של הגוברנטור גלובוצ'ניק ואחר כך להסתלק ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
המנהיג היה רומק פישר.
"היינו אנשי צבא," אמר יוסף רזניק בעדותו, "לכן אין זה פלא שהתחלנו בהכנות למרד בגרמנים. לא הצלחנו. מדוע? רומק פישר יוכל לתת תשובה."
פנחס זיסקינד היה יוצא לעבודה מחוץ למחנה. הוא עבד בציפוי גגות בנייר זפת. לדלי הזפת עשה תחתית כפולה, ובעזרתו הבריח נשק. הוא היה מוציא בַּדלי זהב ומחזיר אקדחים. בכל יום הביא שנֵי אקדחים. 34 אקדחים קנה מהמחתרת הפולנית והעבירם בדלי שלו אל תוך המחנה. יחד עם צוונגר ועם חברים נוספים קנו גם 80 רימונים ו- 3500 כדורים.
התכנית למרד ולבריחה כללית לא הצליחה.
מדוע?
שתיקה כבדה מונעת את האפשרות לדעת מה קרה.
האנשים שהצליחו לברוח ממחנה ליפובה ולהישאר בחיים לא דיברו אז, והיום כבר אינם חיים.
הבריחה הגדולה נכשלה, אך היו בריחות של יחידים ושל קבוצות.
במהלך החורף שבין 1942 ל-1943 נמלטו ממחנה ליפובה כ-400 אסירים. רובם נתפסו ונורו בידי הגרמנים, אבל כ-150 מהם הגיעו ליערות והצטרפו לפלוגות הפרטיזנים היהודים.

הקץ

3 בנובמבר, 1943.
2500 שבויי מחנה ליפובה הוצעדו במצעדם האחרון לכיוון מיידנק, לבושים מדי הצבא הפולני.
לשווא ניסו חלק מהשבויים לברוח בדרך.
במיידנק נורו אל תוך תעלות פתוחות יחד עם כל האסירים היהודים מהמחנות בלובלין ובסביבותיה – 18,400 אנשים נורו למוות ביום אחד.
על אודות יום דמים זה העיד יוסף רזניק:
"באותו יום לקחו את שארית היהודים מלובלין והסביבה יחד עם שבויי ליפובה והובילו את כולם למיידנק. באנו לשדה 5. מצד אחד ניגנה תזמורת, ומצד שני ירו מכונות ירייה (קַרַבִּינִים) אל ההמונים שהגיעו.
גרמני אחד עשה סלקציה ובחר את 300 הגברים והנשים הבריאים והחזקים ביותר.
כאשר הגיע אלי, שאל אותי למקצועי. באופן אינסטינקטיבי עניתי לו שאני נגר. לא רציתי לגלות לו את מקצועי האמיתי, קצב. כי הם עצמם היו קצבים. אבל אני הייתי קצב של בשר בקר ועוף, והם היו קצבים של בשר אדם.
לקחו אותנו לצריפים.
בערב נכנס לצריף שטורמבאנפיהרר רולפינג בנעליים מגואלות בדם אדם ובקבוק וודקה בכיסו. הוא היה שתוי ואמר לנו: כל האחרים נהרגו. אתם נבחרתם להישאר בחיים. אתם יחידי סגולה…
כאשר הגענו לליפובה ב-1941 עדיין יכולנו להילחם כשבויים והייתה לנו תקווה שננצח במלחמה, אבל אחרי מה שראינו במיידנק ידענו שהכול אבוד."

עם שחרור לובלין ביולי 1944 חוסל המחנה.
בעת משפט אייכמן בישראל ב-1961 העיד יוסף רזניק על שקרה במחנה ליפובה.
ב-1965 נפתח בהמבורג שבגרמניה משפטו של מפקד מחנה ליפובה, קצין הס"ס וולפגנג מוהווינקל.
ארבעה מבין שבויי ליפובה שניצלו יצאו מישראל כדי להעיד נגדו: רומן פישר, יוסף האזרחי (בירגר), יוסף צינוביץ' ופנחס זיסקינד. על אודות עדותו של פנחס זיסקינד כותבת בתו יהודית מאיר בעמוד … בגיליון זה של 'קול לובלין'.

אחרי הכול

הדרמה הגדולה שקעה אל השתיקה.
קולות הירי נדמו.
את הבכי נשא הרוח.
את הדם בלעה האדמה.
ברחוב ליפובה שָׁמַם המחנה,
אוסף אל קִרְבּוֹ אֵימֵי עֱנוּת, יֵאוּשׁ וּמַאֲבָק.
עברו שישים שנה, ועוד כמה שנים.
על המגרש הריק בלובלין, ברחוב ליפובה 7,
בנה יַזָּם ישראלי קניון מפואר:
"לובלין פְּלָאזָה".

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

נחמן בלומנטל, תעודות מגיטו לובלין, הוצאת יד ושם, ירושלים 1967.

חיים הרפז, "מעבדות לכיליון: היהודים במיידנק 1941–1944", קול לובלין, 27 (1991).

ארכיון יד ושם: עדויות של יוסף רזניק, רומן פישר, פנחס זיסקינד, אברהם לוינסון, אברהם בוכמן, שלמה גרובר.

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים­–תל-אביב 1957.

David Silberklang, “Only the Gates of Tears Were not Locked: The Holocaust in Lublin District of Poland”, Yad Vashem: Institute News (June 2005).

http://www.deathcamps.org/lublin/lipowa.html  (ARC: Action Reinhard Camps)              

http://www.holocaustresearchproject.org/ghettos/lublinlabourcamps.html

תרגום עדויות: צשה פישר, יהודית מאיר

איסוף מקורות ברשת: אסתר מנדלאי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s