אבא – פנחס זיסקינד – חייל יהודי בצבא פולין, שבוי במחנה ליפובה, פרטיזן ביערות פרצ'ב / יהודית מאיר

יהודית מאיר

א ב א

 אבי לא היה לובלינאי, אך מ-1940 עד 1946 היה בלובלין והאזור.

 אני נזכרת במבט מלא האהבה שהיה מפנה אלַי. "מיין טייערע איינציקע טאכטער" (בתי היקרה היחידה) שמעתי אותו אומר לעתים קרובות.

מאז שאני זוכרת אותו היה רזה, זריז, חרוץ. מבטו היה אפור ורך. איש אוהב ספר, אוהב חיות, אוהב טבע. גנן מושבע שטיפח יחד עם אמא גינה יפהפייה. תמיד היו פרחים בבית: "בית ללא פרחים הוא כמו בית באֵבֶל," נהג לומר. היה "אידישיסט", ובביתנו היו ספרים רבים באידיש – מִשל שלום עליכם, י"ל פרץ, שלום אש, ספרים בנושאי אמנות יהודית ועוד. בהיותי ילדה קטנה מדֵי ערב, לפני השינה, הקריא לי סיפור של שלום עליכם – סופר שאהב במיוחד.

בעת עלייתנו לארץ אסור היה להוציא מפולין דברי אמנות וספרים. הוא לא היה מסוגל להיפרד מספריו, ולכן "הֵעז" והבריח כמה ספרים בתוך הפסנתר שלי.

אבא שמר עלַי כעל בבת עינו. הוא היה ספורטאי, אך ממני מנע כל מאמץ פיזי. בצעירותו היה

כדורגלן, שחיין, מתעמל על מכשירים. אולם אותי פחד ללמד לשחות, פן אטבע חלילה. כאשר הלכנו לבריכה או לשחות בנחל, "הרכיב" אותי על גבו וביקש שאוחַז חזק בצווארו. עשיתי זאת, וכך "שחינו" יחדיו.

לו יכול היה לעטוף אותי בצמר גפן, היה עושה זאת.

בכל יום, עם חזרתו מהעבודה, נִשְׁנָה הטקס הקבוע: אחרי שהניח את התיק ורחץ את ידיו, כרע על הרצפה. אני טיפסתי על גבו ו"רכבתי" עליו. שנינו "דהרנו" צוהלים עד שעייפנו.

לאבא היה אופנוע JAWA ישן מבריק. הוא שיפץ אותו בכוחות עצמו, ובסופי השבוע נסענו לטייל בטבע – ביערות ובפארקים של שלזיה התחתונה. אבא נהג, אמא ישבה במושב האחורי, אני הייתי ביניהם וכלבתנו פילה התמקמה בתרמיל על גבה של אמא.

פעמיים בשבוע נהגו לבוא הביתה חברים שלו כדי לשחק שחמט, ואמא הגישה תה ועוגות.

הייתה לי ילדוּת יפה. הורי רוו נחת ממני, ואני הייתי תמיד במרכז תשומת הלב.

פחות קסום היה כאשר אבא ואמא צעקו בלילות, זעקות של אימה. התשובה לשאלותַי הייתה זהה תמיד: "אבא חלם חלום רע." זאת ולא יותר.

לעתים, כאשר הייתי מחוץ לבית ההורים, נהגו לשוחח ביניהם  בשקט. כשנכנסתי לחדר, ראיתי שפניהם היו קודרות. לפעמים ראיתי דמעות בעיניהם. שניהם היו משתתקים פתאום, ואבא היה אומר: "שָׁה, דאס קינד" (הס, היַלדה). המבע היה משתנה לחיוך, ושיחתם הופסקה מיד.

כשהסתיימה המלחמה, אבא היה פצוע. פציעתו נגרמה עקב לחימתו בשורות הפרטיזנים נגד הגרמנים. גם שנות הרעב במחנה הריכוז נתנו את אותותיהם בבריאותו, והוא אושפז פעמים רבות בבית החולים. לאחר שחרורו מבית החולים היה מתאושש, והחיים היו חוזרים למסלולם הרגיל.

ב-1956 עלינו לישראל. נשלחנו לצפון, הרחק ממרכז הארץ. אבא השתוקק לתרום מהידע ומהיכולות שלו. הוא היה בטוח שאם בשואה שרד מפני שידע לעבוד היטב, גם בבניית הארץ יוכל לעזור. אך במקום מגורינו לא הייתה די עבודה ל"מקומיים", כל שכֵּן לעולים החדשים. עובדה זו הרעה את מצב בריאותו.

למרות המצב הכלכלי הרע הורַי עשו כל שביכולתם  כדי שלא אפָּגַע. בכל חג פורים הכינו במו ידיהם תחפושות בשבילי. כך למשל כאשר התחפשתי לבובה בתוך קופסה, אבא בנה קופסה בגודל שלי עם מכסה מקרטון. מובן שקיבלתי פרס על התחפושת הזו. כאשר התחפשתי לצייר, הוא בנה כַּן ציור מעץ וכובע בצורת פלטה. זכיתי בפרס גם על תחפושת זו.

לפני משפט אייכמן הגיעו לביתנו קציני משטרה מהמחלקה לחקירות פושעים נאצים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על אשר הורַי עברו במלחמה הנוראית הזו, ולראשונה הבנתי את פשר צעקותיהם בלילות. אבא גם נסע פעמים מספר למשרדו של התובע גדעון האוזנר, והלה חקר אותו בעצמו. בסופו של דבר הוא לא העיד במשפט, כי רופאיו אסרו עליו להעיד.

ב-1965 נסעתי לגרמניה יחד עם אבא. הסיבה לנסיעה הייתה זימונו להעיד נגד פושע נאצי.

אבי, פנחס זיסקינד, נולד בעיר דוּבּנוֹ. אביו היה המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים היהודי בעיר.

הוא התייתם מאִמו בהיותו בן שנה ומאביו בהיותו בן שתים-עשרה. אבי נאלץ לשמש כשוליה אצל הפחח המקומי. מגיל צעיר היה עצמאי והפעיל בית-מלאכה יחד עם עוד שני שותפים.

הוא שֵׁרת בצבא הפולני, ולאחר שחרורו מהצבא בנה במו ידיו בית לוֹ ולארוסתו. השניים עמדו להתחתן לפני ראש השנה, בסתיו 1939.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס למילואים, נלחם, נשבה בידי הגרמנים ונלקח לשבי בגרמניה. בסוף 1940 נשלח כשבוי מלחמה יהודי ללובלין, למחנה ליפובה. החיים במחנה היו בבחינת גיהינום: הגרמנים התייחסו לשבויים היהודיים כאל "יהודים לכל דבר", לא כאל שבויי מלחמה.

יום אחד בעת שהובילו את השבויים לעבודה ברחו 55 אנשים. עקב זאת הגבירו הגרמנים את הטרור, תלו 15 שבויים ושלחו למיידנק 300, ביניהם אבא. הוא היה במיידנק שלושה חודשים וששה ימים. כיוון שהיה בעל מקצוע ועובד טוב שלחו אותו חזרה לליפובה.

כעבור זמן מה החל לעבוד מחוץ למחנה הריכוז. בבוקר היה יוצא בלוויית שני אוקראינים חמושים, ובערב שב למחנה. כאשר עבד מחוץ למחנה, הצליח להבריח מעט אוכל.

עם הזמן נוצרה מחתרת בתוך המחנה. אבא קשר קֶשֶׁר עם אנשי מחתרת פולנית ויחד עם כמה מחבריו הצליח להבריח אל תוך המחנה 38 אקדחים, 3500 כדורי אקדחים ו-80 רימונים.

עבודתו אז הייתה בכיסוי גגות בנייר זפת. הוא בנה דלי בעל תחתית כפולה, ולתוך הדלי שפך זפת. כדי לבדוק את תכולת הדלי הגרמנים ערבבו במקל את הזפת בתוך הדלי. הם לא גילו את התחתית הכפולה.

חלק מהכסף לקניית הנשק סיפקו הנשים שעבדו במחנה בפלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ) במיון בגדיהם של הקרבנות  היהודים שנרצחו. בתוך הבגדים הן מצאו כסף, תכשיטים ומטבעות זהב. הן זרקו חבילות קטנות אל מעבר לגדר, ואבי וחבריו אספו אותן. כמה מהן שילמו על כך בחייהן.

בסופו של דבר השבויים לא הצליחו לבצע את המרד שתכננו.

לפי מה שסיפר לי חברו של אבא, חיים חַלָּף, אבא ניסה לעזור לחבריו.

חיים היה אמן, פסל וצייר. הוא גילף בעץ תמונות קטנות, ואבא החליף אותן תמורת לחם. גם אנשי ס"ס ביקשו לגלף את תמונותיהם כדי לשלוח אותן לנשותיהם.

חיים הכיר במחנה בלובלין בחורה יפה והיה מאוהב בה.

ב-1942 היא נשלחה אל מותה יחד עם בני משפחתה.

חיים ניצל, נסע לאוסטרליה, התחתן ונולד לו בן. הוא היה צייר ופסל, חבר קרוב של  הצייר יוסל ברגנר. בשנות השישים עלה לארץ, גר בירושלים והמשיך ליצור.

גם אחרי מות אבא שמרתי על קשר אִתו. הוא היה אמן מוכשר, איש חם ורגיש.

עד ליום מותו הוא לא שכח את אהובתו מלובלין.

אבא סיפר לי אודות בן-עירו אליעזר (לייזר) קלֶפַּץ', אחיו של חברו הקרוב יצחק.

לייזר היה אתלט ומרים משקולות. קשה היה לו לשאת את הרעב. פעם אחת, מתוך ייאוש, נשך את  כף ידו. הפצע הזדהם, הוא לא היה מסוגל לעבוד והגרמנים ירו בו למוות.

לאחר בריחתו ממחנה ליפובה אבא הצטרף ליחידת פרטיזנים ביערות פרצ'ב בפיקודו של יגר. מפקדו היה סרן יחיאל גרינשפן. הפרטיזנים עשו כל שביכולתם כדי להזיק לגרמנים: פוצצו רכבות וכלֵי-רכב, עשו מארבים. חבריו של אבא סיפרו לי על אודות אומץ לבו ונטייתו להתנדב כל אימת שהיה יכול. הוא נפצע פעמים מספר. באחת הפעמים התנדב יחד עם חבר להביא אוכל לנשים ולילדים שהוסתרו בבונקר ביער. בדרך חזרה התגלו בידי הגרמנים. בקרָב שהתפתח חברו איבד רגל, ואבא נפצע ברגלו וידו.

בפרטיזנים היה גם זוג מדובנו – מוטל'ה אבּרבּנאֵל, אשתו וילדתם הקטנה בת הארבע. מוטל'ה סֵרב לשלוח את אשתו ואת הילדה לבונקר של הנשים והילדים. תמיד הם היו ביחד, והילדה הייתה רכובה על כתפיו. שלושתם שרדו. אחרי המלחמה נולד בנם נתן. בתם הייתה רופאה בבית החולים בעפולה במשך שנים רבות.

שתי אחיותיו של אבא, בעליהן וילדיהן הושמדו בדובנו. גם ארוסתו ושני אחים שלו נרצחו. אח אחד עלה לארץ לפני המלחמה.

כאשר הגרמנים הובסו, והצבא הסובייטי נכנס ללובלין, כל הפרטיזנים מהסביבה קיבלו מדים ונשק והופקדו על שמירת הסדר בעיר. אבא היה אחראי על האנשים שבמחסומי הביקורת. יום אחד, קרוב לשעת העוצר, הוא סיים את סיבוב הביקורת שלו וראה אישה צעירה מתקרבת אל הגשר. היא הייתה עטופה במטפחת גדולה של כפרייה פולנית. הוא ניגש אליה ושאל אותה למעשיה. היא אמרה לו שיצאה מכפרהּ ללובלין יחד עם בני משפחתה, ובדרך איבדה אותם. הוא הביט בעיניה הכהות ושאל: "עַמְךָ?" (באידיש מבטאים זאת כ'אַמְחוּ', והמילה מהווה סימן היכר בין יהודים) "עמך," ענתה לו. כעבור מספר חודשים התחתנו בלובלין…

אחרי שאמא יצאה ממחבואה אצל הפולני שהציל את חייה, אחרי בריחתה מהמחנה, היא התנדבה לעבוד בבית-חולים שדה סובייטי. בשלב מסוים בית החולים הוזז לחזית, והיא הלכה לכפר קרוב ועבדה אצל כפרי פולני ברעִיית פרותיו. כשהרגישה שהמקום אינו בטוח עוד, חזרה ללובלין.

במשך כל חייו אבא היה הומניסט. המלחמה והזוועות שעבר לא שינו את דעתו כי האדם טוב ביסודו, ורק מיעוטם של האנשים רעים. הוא האמין בשוויון ובצדק.

אם ראה נמלה בבית, הוא לא דרך עליה! היה מעלה אותה על עיתון וזורק דרך החלון לגינה.

ברגעיו הקשים ביותר האמין שיצליח להתגבר על חוליו. בסוף ימיו, כאשר היה משותק ומרותק לכיסא גלגלים, חזר ואמר: "אם היטלר לא הרג אותי, שום מחלה לא תמית אותי."

אני זוכרת את הלילה שלפני הניתוח לקטיעת רגלו. זה היה חודש לפני חתונתי. ישבתי אִתו בבית החולים עד הבוקר, והוא לא הפסיק לשיר באידיש את שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…" הרופאים אמרו לי שאם ישרוד את הניתוח, הוא יחיה לא יותר משנה. אבא חי חמש שנים נוספות.

משאלתו החשובה ביותר הייתה לזכות לעמוד תחת חופת בתו היחידה.

הוא זכה לכך. חבריו מהמחנה והפרטיזנים נכחו בחתונתי.

אבא נפטר ב-1976. בן 64 היה.

במותו הייתה נכדתו בת שלוש ונכדו בן חודשיים.

אני מקפידה לנהוג כפי שביקש ממני – לא לעמוד על המקח עם בעלֵי-מלאכה ולא להשיב יד ריקה למי שמושיט אותה כדי לקבל נדבה.

אוגוסט 2008

Advertisements

מחשבה אחת על “אבא – פנחס זיסקינד – חייל יהודי בצבא פולין, שבוי במחנה ליפובה, פרטיזן ביערות פרצ'ב / יהודית מאיר

  1. פינגבק: מחנות – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s