עדות ממחנה פלוגפלאץ : טובה טייך גוטהלף

חוברת מס 62 שנת 2006

נולדתי בפולאווה בשנת 1927 .
שם אמי היה אלקה בריפמן, ושם אבי היה אביגדור טייך. היה לו בית-חרושת לנעליים.
היינו ארבעה אחים וארבע אחיות: נחמיה, גרשון, פייגה (ציפורה), גולדה, שרה, משה ואיתמר.
אני, טוֹבְצֶ'ה, הייתי הצעירה שבילדים.
למדתי בבית-ספר ממשלתי בהנהלת הנריק אדלר. למדו בו בעיקר ילדים יהודים.

פולאווה

בראש השנה של שנת ת"ש (ספטמבר 1939) הופצצה פולאווה מהאוויר. הרבה אנשים ברחו ללובלין.
באחת ההפצצות פגעו הגרמנים בשוחה שהסתתרו בה בני משפחתי. הורי ואחי איתמר נהרגו. שתי אחיותַי, שרה וגולדה, נפצעו ונלקחו לבית-חולים בלובלין. אחי משה מצא אותן שם.
הגרמנים שנכנסו לפולאווה התחילו לחטוף ברחובות גברים יהודים לעבודה. החטיפה לוּותה במכות מגלב. אחי משה ברח לרוסיה יחד עם גברים אחרים.
זמן קצר מאוד לאחר כיבוש פולאווה הוקם גטו בעיר. היה זה אחד הגטאות הראשונים בפולין.
הגבילו את היהודים למגורים בשכונות מסוימות, אסור היה לנו ללכת ברחובות ראשיים והיו עוד הגבלות.
אבל תקופה זו לא נמשכה זמן רב. בסוף דצמבר 1939 אספו את כל יהודי פולאווה, ובהתראה של 24 שעות גירשו אותנו מהעיר. הגברים הצטוו ללכת ברגל עד לעיר אופאלה הרחוקה כ-30 קילומטרים מפולאווה. לנשים הרשו לנסוע בעגלות.
הייתי אז ילדה בת 12. לבד עם שתי אחיות פצועות. והייתי צריכה להסתדר. בבת אחת התבגרתי.
אני ואחותי גולדה ארזנו עורות ממפעל הנעליים של אבי, החבאנו אותם בעגלה מתחת לפחם והעברנו אותם לדודה שלנו אשר גרה בקז'ימייז' דולני. הדודה שלנו מקז'ימייז' שלחה אלינו את בנה: הוא נראה כמו פולני, ובא יחד עם גוי ועגלה כדי לקחת אותנו אליה.

בֶּלְזִ'יצ'ה

לאחר זמן מה יצאה הוראה אשר לפיה אסור היה להחביא פליטים יהודים. בנה של הדודה והגוי הסיעו אותנו לבלז'יצ'ה – לקרובי משפחה שלנו, מוֹטל טַייך ואחותו.
הם החביאו אותנו בחדר בביתם, ואילו הם עצמם הצטופפו יחד עם בני משפחתם בחדר אחר.
היינו שלוש אחיות וחיפשנו דירה אחרת.
התקיימנו ממכירת העור שהגנבנו מפולאווה.
היינו נוסעות דרך השדות ללובלין כדי לקנות אוכל. יום אחד חזרו אחותי והעגלון וסיפרו שהגרמנים מכים את כל מי שעובר בדרך. החלטנו להפסיק את הנסיעות ללובלין. היינו אופות עוגיות ומוכרות אותן. בבלז'יצ'ה קראו לנו "הבנות מפולאווה".
היינו בבלז'יצ'ה עד 1942.

מיידנק

בחג השבועות של שנת 1942 (חודש מאי) שלחו הגרמנים בחורים יהודים מבלז'יצ'ה למיידנק. ביניהם היה אחי נחמיה.
ביום הכיפורים (בספטמבר 1942) צמתי – אולי זה יעזור…
אבל בהושענא רבה (אוקטובר 1942) שלחו גם אותי ואת אחותי גולדה למיידנק.
היינו באוטובוס שהתחיל לנסוע למיידנק. מאחורַי ישב הגיס שלי, בעלה של אחותי ציפורה. הוא צעק לאחותי שרה "תקפצי!" שרה תפסה את בתה של ציפורה, קפצה יחד אִתה מהאוטובוס והן נעמדו ברחוב כדי שנראה אותן ונדע ששתיהן נותרו בחיים. בהמשך הסתתרה שרה אצל נוצרים, ושם פגשה את גיסתי – אשתו של אחי נחמיה.
באוקטובר 1942 הגעתי יחד עם אחותי גולדה למיידנק.
המשלוח שלנו היה כנראה משלוח ראשון של נשים למיידנק, כי נתנו לנו ללבוש בגדי גברים. לא היו בגדי נשים במחנה.
לאחר חודש העבירו אותנו למחנה פלאגה לשקייביץ'.

פּלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ)

במחנה פלאגה לשקייביץ' קיבלנו בגדי נשים רגילים, לא מדי אסירים.
פלאגה לשקייביץ' היה פעם שדה תעופה. הוא היה ממוקם ליד תחנת הרכבת. היו בו מחסנים (הַאנְגָרִים) ענקיים. המחסנים היו מלאים בכמויות עצומות של בגדים ונעליים, שמיכות וכריות. הם היו כל כך דחוסים עד כי היה חשש שהבגדים יתחילו לבעור מחמת הצפיפות. היו במחנה צריפים אשר מלאכת המיון התנהלה בהם. אנחנו העברנו את החבילות מהצריפים לקרונות הרכבת. במשך 24 שעות ביממה עבדנו לסירוגין בשתי משמרות.
היו במחנה שבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני. הם עבדו בנפרד מהנשים וגרו בצריפים נפרדים.
היו להם קצת יותר פריבילגיות. היינו רואות אותם במסדר שלהם ליד הצריפים שלהם.
המפקדה הגרמנית בפלאגה לשקייביץ' הייתה מופרדת בגדר מצריפי האסירים.
את מפקד המחנה השמן אשר היה רוכב על סוס כינינו "דוֹפֶּלְזֶקְס" (על-שם הקובייה בעלת הערך הגבוה ביותר במשחק הדומינו – "שש-שש"). את סגנו כינינו "זֶקס" (שש).
במחסנים שעבדנו בהם שמר עלינו גרמני בַּמבֶּר. הוא היה נוח ולא התעלל בנו. אם ראה מרחוק את המפקד או את סגנו מגיעים, היה מזהיר אותנו : "דִי זקס קוֹם" (הסגן מגיע) או "די דופלזקס קום. אַרבֶּט!" (המפקד מגיע. תעבדו!)
עבד אִתנו יהודי הולנדי אשר בזמן העבודה היה שָׁר אַריות מתוך האופרה "טוֹסקָה". לכן כינינו אותו בשם "טוסקה". הוא תכנן בריחה יחד עם יהודי אחר מוורשה. נסיון הבריחה שלהם נכשל.
טוסקה וחברו נתלו.
התליין היה פולקסדויטשה ושמו גוֹלַאק (Golak).
ב-1975 אחותי ואני נסענו להמבורג והעדנו נגד גולאק.
הוא הורשע ונגזרו עליו 12 שנות מאסר. אבל עוד לפני כן כבר ישב בכלא במשך חמש שנים.
העמסת החבילות על הקרונות במשך 12 שעות ברציפות הייתה עבודה כל כך מעייפת, עד כי פעם נרדמתי על החבילות. האֶלְטֶרֶסְטֶה (מְפַקדת הצריף) דרשה שיעבירו אותי לתפקיד אחר במחנה. העבירו אותי לקבוצת הנשים שעבדו בשירותים. זאת הייתה עבודה טובה יותר. לא היינו צריכות לצאת החוצה ולא עבדנו תחת פיקוחם של הגרמנים. תפקידנו היה להביא מים מהמטבח אל השירותים ולנקות אותם.
יום אחד הלכנו למטבח כדי להביא מים ופגשנו שבוי. הוא סיפר כי אחותי שרה נמצאת במחנה בּוּדְזִין.

השבוי סיפר:
הגרמנים ריכזו את כל היהודים שהיו בבלז'יצ'ה, הוציאו מתוכם את 50 הבנות היפות ביותר יחד עם עוד 150 גברים ושלחו אותם לבודזין.
את שאר היהודים בבלז'יצ'ה הם שרפו.
היה גוי פולני בעל עגלה אשר היה מוציא מהמחנה את הצואה בחבית. ידענו שהוא מגיע גם למחנה בודזין. דיברנו אִתו. לפי עצתו כתבה אחותי גולדה את השם "שרה טייך" על גבי פיסת נייר קטנה מגולגלת כמו סיגריה. בביקורו בבודזין הוא התעניין מי זאת, וכשחזר ביום רביעי הביא לנו מכתב מאחותנו שרה.
היינו נותנות לו מטבעות זהב שמצאנו בחפצי הנספים. מצאנו כסף, זהב, יהלומים. את מי שתפסו היו תולים. פעם תלו אישה בין שני צריפים, והיינו חייבות לעבור ליד הגרדום ולראות את התלייה.
הגוי היה מביא לנו מכתבים משרה ואוכל. אחותי גולדה לימדה אותו להכניס את האוכל לצרור מלח מכוסה בשק. את השק הזה היה מחביא בחלק הקדמי של העגלה. בכל יום רביעי הביא אוכל לעשר בחורות. גם לאלטרסטה היינו נותנות ממתקים, תפוחי-עץ וכו'.
האלטרסטה הייתה יהודיה מגרמניה. שמה היה פְרָאוּ אַלֶכְּסָנְדֶר.
הרבה פעמים היא הצילה בחורות.
מפקד הקרמטוריום במיידנק היה הופמן.
יום אחד הוא בא אל הצריף שלנו כדי לעשות סלקציה יחד אִתה ולקחת 500 בחורות לקרמטוריום. האלטרסטה פראו אלכסנדר ראתה שהוא נמצא במצב-רוח ירוד. היא שאלה אותו למה הוא עצוב. הופמן אמר: אשתי מתלוננת שאין לה כסף לילדים…
אמרה לו האלטרסטה: אל תדאג. אני אשיג לך כסף.
היא ידעה שאנו מחביאות כסף בשירותים, ושגם לאנשי הגז קומנדו יש מחבוא לכסף שמצאו. היא הוציאה כסף מהמחבוא שלנו ונתנה להופמן.
הופמן הסתלק.
חמש-מאות בחורות ניצלו.
מה היה סופה של פראו אלכסנדר?
ב-3 בנובמבר 1943 באו הגרמנים ואמרו לה: היום תהיי אימא של עשרים אלף איש.
הוציאו את השבויים ממחנה ליפובה 7, את האסירים והאסירות מפלאגה לשקייביץ' וממקומות אחרים, והביאו אותם לשדה חמש במיידנק. שם כבר היו שוחות חפורות. הרגו את כולם.
300 בחורות שממיינות בגדים השאירו בחיים.
שאלו את פראו אלכסנדר: האם את רוצה להישאר עם 300 הבחורות?
לא, ענתה פראו אלכסנדר. אלך עם כולם.
ב-20,000 איש ירו הגרמנים. הם נפלו לתוך השוחות ושפכו עליהם חול.
בפראו אלכסנדר לא ירו.
את פראו אלכסנדר זרקו חיה אל תוך הבור ושפכו עליה חול.
איך נודע לנו מה היה סופה?
אחרי המלחמה פגשנו בלובלין מישהי מקבוצת 300 הבחורות.
היא סיפרה לנו.

בְּלִיזִ'ין

בנובמבר אני כבר לא הייתי בפלאגה לשקייביץ'.
חודשיים לפני ההוצאה להורג במיידנק הוציאו משלוח של תופרות מפלאגה לשקייביץ' למחנה אחר – מחנה בליז'ין (Blizyn)שלידהעיר סקַרז'יסקוֹ(Skarzysko) . אני ואחותי גולדה היינו במשלוח הזה.
זה היה מחנה עבודה,לא מחנה השמדה. שם תפרנו, סרגנו.
שם נודע לנו על יום הדמים – 3 בנובמבר 1943.
אחותי גולדה עבדה במטבח בלילה. היא קילפה תפוחי-אדמה לקראת בוקר המחרת.
הגיעו גרמנים לבליז'ין. נכנס גרמני למטבח ואמר: לכם פה טוב. אתם לא יודעים מה קרה במיידנק. שם הרגו את כולם.
עד לשנת 1944 היינו בבליז'ין.
מבליז'ין הועברנו לאושוויץ.
בתוך משלוח של נשים הונגריות מצאנו באושוויץ את אחותנו שרה, והיא שרדה אתנו את המלחמה.
ביום השחרור הייתי במחנה קרָצָאוּ שבחבל הסוּדֶטים, על גבול צ'כיה.
משקלי אז היה 36 קילוגרמים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה נסענו ללובלין.
ראיתי מקרוב כיצד תלו במיידנק את מפקד הקרמטוריום הופמן.
גרנו ברחוב לוברטובסקה יחד עם יהודים אחרים.
היו בינינו אב ובנו (שלוֹמקֶה) מהעיר בלז'יצ'ה. הם חזרו לעירם כדי לקחת משם מטמון זהב אשר החביאו לפני המלחמה.
הפולנים הרגו אותם שם.
הביאו את גופותיהם ללובלין וקברו אותם בעיר.
מלובלין נסענו לגרמניה והיינו במחנה של אונר"א.
נישאתי לצבי גוטהלף.
נולדה לי בת, אבל היא מתה אחרי שלושה וחצי חודשים.
לא רציתי לחיות. לא היה לי כוח.
באוגוסט 1948, אחרי קום המדינה, עלינו ארצה באוניה "מַעֲלָה". הגענו לפרדס-חנה.
ב-1949 הוכרזה שביתת נשק. הייתה שמחה גדולה.
בארץ גרנו בסַלַמֶה בתנאים קשים, בחדר בלי רצפה, אבל זה לא היה חשוב לי כלל. הדבר החשוב היה: כאן אני בארצי. כאן אף אחד לא יקרא לי "יהודיה מסריחה".
נולדו לי שני בנים. לבכור קראתי נחמיה על-שם אחי שנרצח במיידנק. לבן השני נתן בעלי שם עברי, אילן. יש לי שישה נכדים ונין אחד ושמו אור.

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי

Advertisements

מחשבה אחת על “עדות ממחנה פלוגפלאץ : טובה טייך גוטהלף

  1. פינגבק: מחנות – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s