עדות ממחנה פלוגפלאץ : רגינה גלנצשפיגל בהיר

חוברת מס 42 – שנת 2006

באזכרה האחרונה בנחלת-יצחק סיפר יושב-ראש הארגון, יוסף דקר,
על אודות קומפלקס בנייה שעומד לקום בפלאגה לשקייביץ' ועל שלט זיכרון שיוצב במקום.
החלטתי לספר מה היה שם בשנות המלחמה,
כי אני הייתי שם.

נולדתי בלובלין בשנת 1927 .
שם אמי היה באשה (בתיה) שַיינר, ושם אבי היה אברהם-הרש גלַנצשפִּיגֶל.
היו לי שלוש אחיות: טובה, גולדה ורחל, ואח קטן, יונה,אשר היה בן ארבע וחצי עם פרוץ המלחמה.
בעת הולדתי גרנו ברינק 6. אחר כך עברנו לגור ברחוב ריבנה מספר 4, בדירה בתוך בית שהיה שייך לעורך-דין בך – דמות ידועה בקהילה וחבר מועצת העיר.
למדתי בבית הספר היסודי פוֹבּשַאכְנֶה מספר 12 שברחוב דומיניקנסקה. היה זה בית-ספר פולני, ולמדו בו יחדיו בנים ובנות. המנהלת הייתה יהודיה מומרת ואנטישמית גדולה. הרגשתי היטב את האנטישמיות בבית הספר וברחוב.

בקיץ 1939 סיימתי את לימודַי בבית הספר היסודי. יחד עם משפחתי ביליתי בקייטנה (בְּדאצ'ה) וחזרתי הביתה להמשך הלימודים בבית-ספר תיכון.

עם פרוץ המלחמה

המלחמה שפרצה בסוף הקיץ שינתה הכול.
הגרמנים גידרו את הרובע שגרנו בו בגדר תיל והציבו שומרים אוקראינים. בלילה היו באים הגרמנים לדירות כדי לתפוס את הגברים היהודים. היהודים קיימו משמרות בתורנות. כששמעו חבטות בשער, מיהרו להעיר את הגברים כדי שיתחבאו. בדירה שלנו היה ארון, ודרכו נכנסו הגברים לחדר אחר והתחבאו שם.
אחר כך גורשנו מביתנו. בתחילה עברנו לגור אצל ידידים, ולאחר זמן מה עברנו לחדר שכור ברחוב גרודזקה 14.

בריחה מגטו לובלין לאוסמוליצה (Osmolice)

יום אחד נודע לאבי כי צפוי גירוש. היה לו מַכָּר גוי בעל חווה, והלה הבטיח לו מסתור בעת הצורך. נסענו אליו בלילה והסתתרנו אצלו. אבל לאחר תקופה קצרה הוא איים עלינו: "הסתלקו מפה, פן אקרא לגסטפו!…"
ברחנו ממנו דרך היער אל דודתי שבכפר אוסמוליצה. בכפר הזה שכרנו חדר אצל גויים והצטופפנו בו. אני עבדתי אצל איכר. הייתי קמה בארבע לפנות בוקר והולכת לרעות את הפרות.
הכסף ששילמנו תמורת המגורים הלך ואזל. אבי הלך לעבוד במיידן-טטרסקי וגר שם בצריף. לנו לא היו תעודות ונשארנו באוסמוליצה. אשת האיכר שעבדתי אצלו הייתה בהריון, ואני הלכתי להוציא במקומה את הזבל מהרפת. פעם, כשהוצאתי את הזבל, קיבלתי התקף אפנדיציט. אמא אמרה: "אין ברירה. את צריכה ללכת ללובלין, לרופא." הלכתי יחד עם שתי בחורות פולניות.

גטו מיידן טטרסקי

דוֹדי, אחיה של אמי, היה חבר של שמאי גראייער (יהודי ששיתף פעולה עם הגסטפו). הוא הכניס אותי למיידן טטרסקי. ההתקף עבר, ואני נשארתי לגור אצל אותו דוֹד.
יום אחד שמעתי שיחה בביתו: מוציאים את היהודים מהכפרים שסביב לובלין.
אבי מיהר להביא את אמי ואת הילדים מאוסמוליצה למיידן טטרסקי. כולנו הצטופפנו בצריף של אבא, ישנו במיטה אחת, ואילו אבא הלך לישון במקום אחר. דודי הביא לנו תעודות "יוד אאוסווייס". כשהייתה לי תעודה, יכולתי ללכת לעבודה. היו לוקחים אותי ואת אחותי לעבוד בהחמצת כרוב. כדי להחמיץ כרוב ממליחים אותו ודורכים עליו. זאת הייתה העבודה שלנו.

חיסול גטו מיידן טטרסקי

לבסוף הגיע ליל חיסולו של גטו מיידן טטרסקי.
אבא לא היה אִתנו, כי הוא ישן במקום אחר.
קראו לכולם לצאת החוצה.
אמי אמרה, "נעלה על ה'בוידעם' ונחכה לאבא."
לא רחוק מהבית היה בית החולים של הגטו. ממרום התצפית שלנו על ה"בוידעם" ראיתי איך ירו בחולים.
אבי הגיע ואמר, "אינני יכול לעשות כלום. אף אחד לא יעזור ולא יסתיר כל כך הרבה אנשים." הוא פנה אליי, "את, בואי אִתי."
ירדתי מהסולם, אבל לא רציתי להיפרד מהמשפחה.
אבא הלך, ואני נשארתי עם כולם. יצאנו החוצה ומשם לקחו אותנו למיידנק.

מיידנק

הלכנו למיידנק ברגל. הילדים ביקשו מים. אחותי טובה ניגשה אל גרמני אחד, והציעה לו טבעת תמורת מים לילדים. הוא אמר: "לא צריך. הם לא יחיו עוד הרבה זמן."
הגענו למיידנק. אותי ואת אחותי הגדולה טובה כיוונו לצד אחד, ואילו את אמי והילדים הקטנים הִפנו לצד שני.
אותי ואת אחותי הגדולה לקחו לעבודה.
אחרי כמה ימים הגיעה אלינו אמי.
לבד.
בלי הילדים.
האשמתי את אמי: "איך נתת להם את הילדים?!"
רק אחר כך נודעה לי הזוועה, איך הפרידו את הילדים מהאמהות בעזרת כלבים…
במיידנק הרביצו, הרגו.
הסתרנו את אמא. היא הייתה בת 42.

פלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ)

במיידנק גרנו במחנה (שדה) 5.
יום אחד לקחו אותנו להחליף בגדים. אמרו לנו לפשוט את מדי הפסים ונתנו לנו ללבוש בגדי צוענים. כל הזמן הרביצו. הצליפו בשוט. בעמידה בתור לקחת בגדים, בכל מקום הרביצו. כל הזמן הרביצו.
אני יצאתי ראשונה מחדר ההלבשה. אמי עמדה מאחורי הגדר של שדה 5 ושאלה אותי, "קיבלת בגדים חמים?" "כן, כן," עניתי. "קיבלתי סוודר." פתאום הרגשתי צליפת שוט בפנים. אסור היה לנו לדבר זו עם זו! הסתרתי את פנַי. אמי נפלה בצד השני. ס"ס פְרָאוּ גרמנייה הכתה אותי 15 מכות. כשיצאה אחותי מחדר ההלבשה, היא לא הכירה אותי. הייתי מלאת דם. אנשים הצביעו עלַי ואמרו לה "הנה אחותך"… היא חיבקה אותי.
לקחו אותנו לפלאגה לשקייביץ'.
אחותי ביקשה משהו רטוב כדי לרחוץ אותי מהדם. איש ס"ס שאל אותי, "מי עשה לך את זה?"
עניתי, "ס"ס פרָאו".
לא יכולתי לראות.
הוא אמר לי להישאר בצריף שלושה ימים ולא ללכת לעבודה.
אחרי שלושה ימים הלכתי לעבודה.
על הרציפים שליד פסי הרכבת נערמו בגדים קפואים – ערימות בגובה של כמה קומות, הרים של בגדים. באצבעות חשופות לכפור היינו צריכות לקלוף את הבגדים הקפואים מהערימות, לסדר אותם בחבילות, לקשור כל ארבע חבילות ביחד ולרוץ כדי לשים אותן בצריף המיון. מהר. מהר.
אחותי ואני אמרנו זו לזו: כמה טוב שאמא נשארה במיידנק. איך הייתה עומדת בעבודה כזאת?
עבודה אחרת שעשינו הייתה לסחוב קרשים. פלאגה לשקייביץ' היה פעם שדה תעופה. היו בו מחסנים גדולים. היינו צריכות לפנות את אחד המחסנים מהקרשים שהיו בו ולנקות אותו.
היה שָם קצין ס"ס ושמו מוֹרַבְיֵיץ. בנוכחות אחרים הוא היה צועק עלינו יותר מאשר כל שאר הקצינים; שניקח עוד ועוד קרשים, הרבה קרשים. אבל כשהגענו מחוץ לתחום הראייה של האחרים, הוא אמר לנו: "עכשיו תניחו את הקרשים ותנוחו." עבדנו אִתו במשך פרק זמן מסוים.
אל המחסן שפינינו מהקרשים הביאו קש. מהקש היה עלינו לקלוע מחצלות וערדליים לחיילים. היינו מחממות את הקש כדי שיהיה גמיש, ואחר כך מעבדות אותו.
לא פעם בכיתי.
פעם שאל אותי מורבייץ, "למה את בוכה?"
"אני מתגעגעת לאמא," עניתי.
הוא ראה שרגלַי קפאו, קרא לאחותי ואמר לה לשפשף לי את הרגליים.
יום אחד קרא לי מורבייץ למשרד שלו. הייתי בת 15. בגיל ההתבגרות. פחדתי.
כשנכנסתי למשרדו אמר לי, "יש לך עיני תכלת ושיער בלונדיני. את טיפוס נורדי." רעדתי.
הוא הוציא מהמגירה תמונה ואמר לי, "זאת בתי. לא ראיתי אותה שבע שנים. מהיום את בתי."
אחותי חלתה בטיפוס. היא רצתה ללכת לבית-חולים, ואני פחדתי שתלך לשם.
בבוקר הייתי מלבישה אותה בקושי, סוחבת אותה למסדר ותומכת בה כדי שתישען עלַי. היה לה חום גבוה. בכל פעם היה לה קשה יותר ויותר.
יום אחד לא הייתה יכולה ללכת עוד ונכנסה לבית-חולים.
אחרי העבודה באתי לבקר אותה.
למחרת ראיתי משאית ועליה בחורות, ואחת מהן נופפה לנו לשלום מרחוק. לא ראיתי אותה כל כך טוב ולא הכרתי אותה; אבל תפסתי את ראשי בידַי, הסתרתי את פנַי וחשבתי בלבי: אוי ואבוי. היא ודאי יודעת לאן היא נוסעת, ולכן היא נפרדת.
אחר כך סיפרו לי שזאת הייתה אחותי.
אחרי העבודה – בבית החולים, במיטה הריקה – מצאתי פתק ממנה:
"רגינקה יקרה, אל תדאגי ואל תבכי. נקווה שיהיה טוב."
חזרתי לצריף. התיישבתי על הדרגש. אמרו לי: תשכבי.
הייתי רטובה. היה קר. בארבע לפנות בוקר צריך לקום.
במשך שנים שמרתי את הפתק ההוא עד שאבד.
פלאגה לשקייביץ' היה מחנה עבודה של נשים.
באיזשהו שלב הגיעה אמי למחנה פלאגה לשקייביץ'. היא הייתה בהריון מתקדם. אמא גרה באחד הצריפים. רצינו להיות ביחד ולא הצלחנו. בחג המולד הוציאו אותנו למסדר מוקדם מאוד וראינו שאמא כבר עומדת במסדר יחד עם הנשים מהצריף שלה.
היא ביקשה, "אולי יש לכן לחם? לא נתנו לי אוכל. רוצים לרסס את הצריף ומעבירים אותנו."
לא יכולנו לזוז ולא יכולנו לדבר.
הגיעה משאית.
אמי הייתה בין הראשונות שנכנסו למשאית. האם היה גז במשאית הסגורה?
היא התחילה להיחנק שם וצעקה.
אנחנו עמדנו בחוץ, ראינו ושמענו הכול.
דודתי, אחות של אמי, עבדה במיון בגדים. היא "סידרה לי" שאפסיק לעבוד בחוץ בקור, ובמקום זאת אעבוד יחד עם הקבוצה שלה בתוך הצריף.
היינו ממיינות את הבגדים.
היהודים שגורשו מביתם רומו לחשוב שהם נוסעים לעבודה וליישוב מחדש. בחלק מהבגדים הם תפרו מטבעות זהב, טבעות ויהלומים. בהגיעם אל תחנתם הסופית – מחנות ההשמדה – הופשטו מבגדיהם. הבגדים הגיעו לפלאגה לשקייביץ'. היינו ממששות את הבגדים, פורמות אותם ומוציאות מקפליהם את האוצרות המוסתרים.
בצריף שעבדנו בו עמד ארגז.
את המטבעות והתכשיטים שמצאנו היינו זורקות לתוך הארגז.
היה שם גרמני אחד, נמוך, אשר כינינו אותו "קפלושניק". הוא השגיח עלינו. בלש אחרינו. עם סיום יום העבודה היו מחפשים עלינו אם לא החבאנו שום דבר. לפעמים אמרו לנו לעשות את צרכינו, וחיטטו גם שם. לפעמים היה אותו קפלושניק בועט בנו באיברים אינטימיים. אני פחדתי להחביא דברי ערך, אבל פעם אחת בכל זאת הסתכנתי.
השבויים ממחנה ליפובה 7 היו באים לקחת בגדים מהמחנה שלנו, פלאגה לשקייביץ'. מפיהם נודע לי שאבי שילם כסף תמורת כניסה לעבודה במחנה ליפובה 7. הוא קיבל שם מספר ומדים.
אחד השבויים מליפובה 7 אמר לי, "אביך רוצה לפגוש אותך, אבל הוא זקוק לכסף כדי לשחד את השומרים".
פרמתי חולצה של צבעי. בתוך החפת היו תפורים ארבעה או חמישה דולרים מזהב. הסתרתי את המטבעות האלה ושלחתי אותם לאבא. מטבע אחד נתתי לשליח. לאחר זמן מה באו להגיד לי שאבי הגיע, והוא מחכה לי ליד השער האחורי – ליד ערימת הזבל. ניגשתי אל הקצין הגרמני מורבייץ וביקשתי ממנו כך: "אבי כאן. אנא, הרשה לי לראות אותו." הגרמני תמה, "זה אביך?! הוא לא נראה יהודי. קחי דלי זבל וצאי אליו. אני אדבר עם השומרים."
נפגשתי עם אבי. בכינו.
הקצין הגרמני הסתכן יותר מדי.
כשעמדנו במסדר הבוקר היה מברך אותי, "גוּט מוֹרגן, טוֹכטֶער פוּן שִף!" ( בוקר טוב, בַּת המפקד!)
התנהגותו עוררה תשומת לב. הוא נשלח לחזית הרוסית, ושם כנראה נהרג.
המעבר ממחנה פלאגה לשקייביץ' למחנה בּלִיזִ'ין
כל יום עמדנו במסדרים במשך 3–4 שעות.
במסדר היינו חשופות תמיד לכל פורענות. לגרמנים היו שיטות בחירה מקריות לגמרי כדי להרוג את קרבנותיהם.
פעם עמדתי במסדר בשורה הראשונה. הרגשתי שאני מנמנמת, התחלפתי עם מישהי ועברתי לשורה אחורית. באותו המסדר לקחו את כל הנשים שעמדו בשורה הראשונה אל תאי הגזים.
כאשר אבי בא לראות אותי פעם נוספת, הודיעו פתאום שיש מסדר.
התייצבתי למסדר.
במסדר שמעתי את הפקודה: "כל התופרות – לצעוד קדימה!"
עוד לפני כן, כאשר רק הגעתי למיידנק, אמרתי שאני תופרת כדי להינצל. עכשיו קראו לכל התופרות לצעוד קדימה. הגרמנים אף פעם לא הודיעו לאן הם לוקחים אותנו. כאשר קראו לכל התופרות לצאת אל מחוץ לשורה, אי אפשר היה לדעת אם הן מיועדות להישלח לעבודה או להישלח אל מותן. חשבנו שמוציאים את התופרות כדי להרוג אותן. לידי עמדה אישה אחת מוורשה. היא תפסה אותי ולא נתנה לי לצאת מהשורה. "אל תלכי," אמרה ותפסה אותי. "יש לך אבא, יש לך בשביל מי לחיות." הגיע קצין ס"ס רכוב על סוס והצליף באנשים. כל כך פחדתי. ברחתי מהשורה קדימה אל קבוצת התופרות. לקחו אותנו לרכבת. היה לי דוֹד קאפּוֹ שניסה לחלץ אותי מהרכבת. קראו בשמי, "שיינר קוזינה", אבל לא שמתי לב. אנשים שהכירו אותי מלובלין אמרו לי, "מחפשים אותך." אבל בינתיים סגרו את החלונות והדלתות, והרכבת נסעה.

הגענו למחנה העבודה בליז'ין (Blizyn) שליד סקרז'יסקו (Skarzysko).
את אבא לא ראיתי יותר.
אנשים שנשארו בחיים סיפרו לי אחר כך שהוא רצה להגיע למיידנק, כי חשב שאני שם.
ירו בו במיידנק בעת ההוצאה להורג הגדולה שהייתה ב-3 בנובמבר 1943.
האסירים והאסירות היהודים שהיו במחנות פלאגה לשקייביץ', ליפובה 7, מיידנק ובשאר המחנות שבלובלין וסביבותיה נורו למוות באותו היום. אני הייתי במשלוח התופרות לבליז'ין ונשארתי בחיים.
כל כך לבד.

איך נודע לי על הרצח של 3.11.1943

בליז'ין היה מחנה עבודה. עבדתי שם כתופרת.
יום אחד הגיעו ארגזים למחנה.
ראינו שכתוב עליהם משהו.
התבונַנו.
וכך היה כתוב על הארגזים:
"היום, 3.11.1943, הורגים את כל היהודים. יורים בכולם."

אין סוף

מבליז'ין העבירו אותי לאושוויץ.
כשהתחיל מחנה אושוויץ להתרוקן, לקחו אותי למחנות שונים בגרמניה.
סוף המלחמה מצא אותי במחנה ברגן בלזן שבגרמניה.
כששחררו את ברגן-בלזן, כולם שמחו וצהלו.
הסתכלתי סביב סביב על כל האנשים ופניתי הצִדה.
מצאתי פינה, התכנסתי בתוך עצמי ופרצתי בבכי תמרורים. בכיתי במשך שעות. על הכול.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות.
ומאז בכיתי הרבה. הרבה מאוד.
השחרור מהמחנות לא שחרר אותי מצבת הזיכרונות.
יש תמונות שרודפות אותי.
אני רואה בעיני רוחי את הילדים הצועקים מאימה בעת שהגרמנים משסים בהם כלבים, מפרידים אותם מאמותיהם בדרך לתאי הגזים.
אני רואה את אמי ההרה נחנקת בתוך משאית המוות.
אני רואה את דמותה המטושטשת של אחותי החולה מנופפת יד לפרידה.
אחרי המלחמה הגעתי לאיטליה, ושם התחתנתי עם בעלי.
בניסיון להעפיל ארצה גורשנו לקפריסין.
עם קום המדינה עלינו ארצה.
נולדו לי בן ובת.

בשנת 1973 נפל בני יקירי צביקה במלחמת יום הכיפורים.

אוגוסט 2006

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עדות ממחנה פלוגפלאץ : רגינה גלנצשפיגל בהיר

  1. פינגבק: מחנות – תוכן עניינים | קול לובלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s