הגימנסיה ההומניסטית / יצחק כרמי

 (חוברת מס' 40 שנת 2004)

דגל הגימנסיה היה כחול ועליו מצויירים זאב עם כבש

מסלול הלימודים בגימנסיה ההומניסטית החל בשלוש כיתות מכינות ונמשך בחמש כיתות גימנסיה.
מסלול הלימודים שלי בגימנסיה לא היה רציף. לאחר שלוש שנות לימוד בכיתות המכינות של הגימנסיה שברח' ניאצלה 10 (Niecala), העבירו אותי הוריי לבית-הספר העממי מספר 28 ברחוב זמויסקה. איני יודע מה הייתה סיבת ההעברה. ייתכן שהסיבה הייתה כלכלית. שכר הלימוד בגימנסיה ההומניסטית היה גבוה בהשוואה ללימוד חינם בבתי-הספר העממיים הממלכתיים, אשר פעלו במסגרת חוק חינוך חובה.
אף שבית-ספר מספר 28 היה בית-ספר ממלכתי, כל תלמידיו היו יהודים. ייתכן מאד שהסיבה לכך הייתה מדיניות ההפרדה בין התלמידים היהודים לבין התלמידים הפולנים.
בבית-הספר למדתי באותה הכיתה עם מר שריפט ז"ל, לימים יושב הראש לשעבר של ארגון יוצאי לובלין. שריפט הצטיין בכשרונו לציור ולגרפיקה.
באשר למורים, זכורים לי מורה אחד ושתי מורות: המורה והמנהל מר פראקטר, והמורות גב' קוחנסקה וגב' אולגה סמרצ'וק. מר פראקטר נהג להרביץ לתלמידים בסרגל על כף היד. גם אני הוכיתי על-ידו פעם אחת. אני זוכר זאת עד היום, כי לא הייתי אשם והעונש לא היה מוצדק.
אני זוכר את המורות, כי שתיהן היו פולניות נוצריות, היחידות בכל צוות המורים.
כשסיימתי שבע שנות לימוד בבית הספר מספר 28, השתנה מבנה מערכת החינוך בפולין. עד אז החוק חייב שבע שנות לימוד בבית ספר יסודי, ומי שרצה בכך המשיך ללמוד ארבע שנים בבית ספר תיכון. בעקבות הרפורמה נמשכו הלימודים שש שנים בבית ספר יסודי, ארבע שנים בתיכון ושנתיים בליציאום.
עקב הרפורמה הזאת מצאתי את עצמי בכיתה הראשונה בגימנסיה, לומד עם תלמידים אשר סיימו שש שנות לימוד בלבד.
הגימנסיה ההומניסטית עמדה בסמוך לגימנסיה "קולטורה" שבהנהלת מר גלסברג. היא הייתה בנויה על מגרש גדול יחסית, ובו שיחקנו כדורסל וכדורעף. הבניין עצמו היה קטן, ואי אפשר היה לאכלס בו את כולנו. לכן התקיימו הלימודים במספר מקומות קרובים לבית-הספר. מנהל הגימנסיה היה מר פסטרנק, דמות מוכרת ומכובדת בלובלין. לפעמים היינו רואים אותו מטייל עם אשתו ועם כלב בולדוג ענקי.
רמת הלימודים הייתה גבוהה. שפת ההוראה הייתה פולנית, אך בנוסף למקצועות הרגילים למדנו גם שפה וספרות עברית ותולדות עם ישראל. עם סיום לימודיי בגימנסיה יכולתי לדבר עברית. הרוח הכללית ששררה בבית הספר הייתה ציונית.
בשנה הרביעית בגימנסיה נוסף ללימודים מקצוע "הכנה צבאית". את ההכנה ניהל סגן (פורוצ'ניק) פרץ.
איני יודע איך הצליח יהודי להגיע לדרגת קצין בצבא הפולני של לפני שנת 1939. לדרגת קצונה (במילואים) היו מגיעים רק רופאים. השתתפתי באימונים, מטווחים ומצעדים בימי חג לאומיים. הרובים העתיקים משנת 1895 גרמו לרתע קשה בשעת הירי ולמכה בכתף. אני זוכר שאמי תפרה לי כרית כדי להפחית את עוצמת המכה.
בסיום לימודיי בכיתה הרביעית, לקראת הכניסה לכיתה הראשונה של הליציאום, היה על התלמידים לעבור מבחנים לקבלת תעודה שנקראה "בגרות קטנה". בתי-הספר התיכוניים הממלכתיים היו פטורים מחובת המבחנים האלה, אבל לגימנסיה פרטית לא היו זכויות מלאות, ובבחינות הבגרות דרשו השלטונות נוכחות של מפקח מטעם משרד החינוך. הבחינות התקיימו בבית-הספר התיכון הממלכתי על-שם "סטשיץ", והן היו קשות במיוחד.
יש לי שני זיכרונות מהמבחנים האלה – הראשון נעים מאד, אך השני קשה מאד.
הזיכרון הנעים כרוך בתשובתי לשאלת המפקח הפולני בנושא נדודי העמים. הדעה המקובלת בין ההיסטוריונים הייתה, שהנוודים הכובשים כיוונו את התקפתם לעבר העמים שתרבותם הייתה ברמה גבוהה יותר מאשר רמתם שלהם. לאחר הכיבוש היו הנוודים קולטים את תרבותם של הנכבשים. שאלת המפקח הייתה: "למה ג'ינגיס חאן פנה בכיבושיו מערבה ולא מזרחה, למרות העובדה שבמזרח שכנה סין, בעלת רמת התרבות הגבוהה?" תשובתי הייתה מיידית: "ג'ינגיס חאן לא פנה מזרחה כי סין הייתה מוגנת על-ידי החומה, ואילו צבאות ג'ינגיס חאן היו מורכבים מרוכבי סוסים". "תשובה מצוינת", אמר לי המפקח והושיט לי יד.
הזיכרון הלא נעים קשור בשגיאה שלי בחיבור בנושא מסוים במבחן בשפה הפולנית. השגיאה הייתה טיפשית. קשה לי להסביר אותה לאנשים אשר לא מדברים פולנית. בעברית דומה השגיאה לכתיבת "מ" רגילה במקום "מ" סופית. בגלל שגיאה זאת פסלו אותי, ולא יכולתי לעבור לליצאום. הפסילה שלי גררה מחאה נמרצת מצד צוות המורים, וזאת כי הייתי אחד מדוברי הפולנית הטובים בכיתה. הטעות נבעה אך ורק מחוסר ריכוז או מהמהירות הטבעית שלי – לפעמים אני כותב מהר יותר מאשר אני חושב. בסופו של דבר נבחנתי שוב, ועברתי את הבחינה בציון גבוה.
כך עברתי לכיתה הראשונה של הליצאום. לימודיי בכיתה זו הסתיימו בשנת 1939, ומייד נשלחתי למחנה האימונים של "ההכנה הצבאית". מהמחנה חזרתי כחודש לפני פרוץ המלחמה.
במבט לאחור עוברים לפניי, כמו בקליידוסקופ, דמויות מוכרות של חברים וחברות לכיתה, מורים ומורות, ואפילו דמותו של השרת נויהאוז שנהרג כאשר הופצץ בנין הגימנסיה ונהרס בספטמבר 1939.
אני רואה אותם באופן ברור, אף ששכחתי את שמות המשפחה של אחדים מהם. כנראה שזיכרון ויזואלי חזק יותר מאשר זיכרון מחשבתי.
כעת, עם כתיבת הזיכרונות מופיעות לפניי דמויות חבריי: הוניגמן, מקוב, גרטנקראוט, הלברשטדט, גלדמן, לנגפוס וזקרויצ'יק (מרק דקר ז"ל). והבנות – הלה הופמן, הנקה שפירא, ואחרות שאת שמותיהן שכחתי.
מכל אלה נשאר בחיים רק אברהם גלדמן המתגורר בסן-פרנציסקו. טלפונית, לפי בקשתי, הוא הוסיף מספר שמות של מורים:
שפה רומית – ד"ר גסטל וד"ר שיפר; מתמטיקה – ד"ר מנדלקרן; היסטוריה כללית והיסטוריה של העם היהודי – נחמן בלומנטל, בלה מנדלסברג , נחמן קורן, גב' מנדלקרן, ד"ר שילדנקראוט; פולוניסטיקה – גב' בלומנטל. היו עוד הרבה מורים אחרים שאת שמותיהם שכחתי.
בזאת אני מסיים את כתיבת זיכרונותיי מימי הנעורים. חבל שהמלחמה האכזרית הטילה עליהם צל כבד. ובכל זאת, היכולת לזכור מאפשרת לנו להנציח את פרקי חיינו. אלמלא זאת, הם היו מתפוררים כחול.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הגימנסיה ההומניסטית / יצחק כרמי

  1. פינגבק: תי ספר ומוסדות חינוך – תוכן עניינים | קול לובלין

  2. פינגבק: בתי ספר ומוסדות חינוך – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s