הסופרת אנה לנגפוס

(חוברת מס' 41  שנת 2005)

בשנת 1962 זכתה בפרס גונקור– הפרס הגבוה ביותר לספרות בצרפת ספריה יצאו לאור בהוצאת גלימאר

תולדות חייה

נולדה בלובלין ב-1920 בשם אנה רגינה שטרנפינקל. משפחתה האמידה גרה ברח' ברוורנה 2.
מגיל צעיר התחילה אנה לכתוב. בהיותה בת 15 כבר התפרסמו סיפורים קצרים שלה בשבועונים פולניים. בגיל 17, לאחר בחינות הבגרות בליצאום 'אוניה לובלסקה', נסעה לבלגיה ללמוד בפוליטכניון בעיר וורוויר. היא נישאה לסטודנט לובלינאי צעיר ושמו יעקב רייס. כאשר פרצה המלחמה בספטמבר 1939 היו השניים בחופשת קיץ בלובלין.
עד לכיבוש לובלין בידי הגרמנים לא עניינה את אנה עובדת היותה יהודיה. היא צמחה על ברכי התרבות והשפה הפולנית. השלטון הנאצי בדרכו הנוראה החזיר אותה אל יהדותה.

בריאיון עִמה מ-1962, לאחר שזכתה בפרס גונקור, אמרה אנה: "הימים הטהורים והיפים ביותר בחיי היו ימי הילדות. את יתר חיי גזלה ממני המלחמה. נדמה לי, שאדם שעבר את אשר עברתי אני – לא יֵדע מנוח לעולמים. יש אנשים היודעים לשכוח את העבר, והם חיים ופעילים. אפילו יהודים. לא אני.
כשפרצה המלחמה הייתי כל כך צעירה, ספונטנית, נמרצת, מלאת תשוקות – – – לכן הלם המלחמה הכה בי כה חזק."

על חייה במלחמה כתבה אנה ברומן האוטוביוגרפי "גפרית ומלח". הספר מתחיל בתיאור ההפצצה האווירית על לובלין בידי הגרמנים ב-17 בספטמבר 1939 ומסתיים בשיבתה של אנה ללובלין אחרי השחרור. בזמן המלחמה הוצא להורג בעלה יעקב, וכל בני משפחתה נספו.

כשחזרה אנה ללובלין אחרי המלחמה, מצאה עיר ריקה מיהודים ובית תפוס בידי זרים.
ללובלין ההרוסה חזר גם המהנדס אהרון (ארנולד) לנגפוס, ושם נפגשו שניהם.
משפחת לנגפוס הייתה אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בלובלין. אביו של אהרון, דוד לנגפוס, היה רואה חשבון ידוע ומבוסס בעיר; ממנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', חבר עירייה שעסק בפעילות ציבורית ובגמילות חסד עד שנספה במיידנק ב-1943. הבן אהרון ידע תלאות רבות בתקופת המלחמה. הוא ברח מגטאות וממחנות, ושרד בעזרת אחותו מינה ושוטר פולני שהציל אותו.
אהרון לנגפוס התאהב באנה, וכאשר החליטה אנה לנסוע אנה לצרפת – נסע גם הוא אחריה.
השניים נישאו, השתקעו בעיר סרסל ונולדה להם בת ושמה מריה.
זוג ניצולים. כל אחד נושא אתו את צללי העבר. הייתה מועקה בבית.
אהרון עבד. אנה כתבה.
אישה יפה מאוד, רגישה ולא בריאה.
היא הייתה אמנית. סופרת. אהבה ספרות ותיאטרון.
לא יכלה שלא לכתוב. זיכרונות המלחמה לא הניחו לה.
ב-1952 כתבה את המחזה הראשון שלה בצרפתית, "המצורעים". המחזה עוסק בדיכוי וברצח של יהודי פולין ב-1941. מחזה זה הועלה על הבמה ב-1956 בתיאטרון "אליאנס פרנסה". כתיבתה העמידה את הצופים מול אמת ודאית וכואבת מאוד. רבים מהם לא יכלו לשאת אמת אכזרית זו ועזבו את האולם.
ב-1960 יצא לאור בהוצאת 'גלימר' הרומן הראשון שלה, "גפרית ומלח". זוהי אחת האוטוביוגרפיות הראשונות בנושא השואה שהודפסו בצרפת. מבין הספרים שכתבו סופרי "דור אושוויץ" זהו הספר היחידי שנכתב בידי אישה. עם הופעתו זכה הספר בפרס שארל ויון, הפרס הספרותי הגבוה של שוויץ.
הרומן השני שלה, "מטען החול", יצא לאור ב-1962. אנה סיפרה כי הפעם רצתה לכתוב ספר מסחרי וקל על נושא אחר, נושא שלא יהיה לו קשר לשואה. אבל לא הצליחה. השואה לא עזבה אותה. גם בספר זה כתבה על השואה ובעָצמה גדולה עוד יותר. הספר זכה בפרס גונקור – הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת ומהחשובים ביותר בעולם.

אנה אמרה: "לא חיכיתי לפרס. לא הייתי בבית כשהתקבלה החלטת חבר השופטים. וכשסיפרו לי והתחילו לברך אותי, לא הציפה אותי הרגשה של אושר. החיים שלי היו קשים מכדי להרגיש מאושרת. זיכרון העבר חזק מכל. האושר הגדול ביותר שלי יהיה אם ישתרר שקט בנפשי פנימה – אבל לזה כנראה לא אוכל להגיע לעולם."

אנה נפטרה ארבע שנים לאחר שקיבלה את פרס גונקור ולאחר שכתבה רומן שלישי ושמו "קפצי ברברה", רומן שעסק אף הוא בנושא ניצולי השואה. היא נפטרה בת 46 בביתה בגונס שליד סרסל.
בתה של אנה, מריה לנגפוס, ילדה בת וקראה לה בשם אמה אנה לנגפוס.
לאחר מותו של אהרון לנגפוס בגיל 84 עזבו מריה ובתה אנה את הבית בסרסל, וניתקו כל קשר עם עברם של ההורים.

איפה הם ספריה של אנה לנגפוס?

אנה לנגפוס לא הייתה צרפתיה.
צרפתית לא הייתה שפת האם שלה.
הנושא שכתבה עליו לא היה שייך לצרפתים.
ובכל זאת –
הפליטה היהודיה רדופת השואה זכתה בפרס הספרותי הגבוה ביותר בצרפת – פרס גונקור.
כאן בישראל – אף אחד לא מכיר אותה.

שנתיים לפניה זכה בפרס גונקור הסופר היהודי אנדרה שוורץ-בארט על ספרו "אחרון הצדיקים". אגדה יהודית מספרת כי העולם קיים בזכותם של ל"ו צדיקים נסתרים החיים בכל דור. ספרו של אנדרה שוורץ-בארט מסתיים במותו של הצדיק האחרון בתא הגזים. ספר זה תורגם לעברית לפני שנים רבות ומצוי בספריות ציבוריות בארצנו.

ספריו של היהודי האיטלקי פרימו לוי, ניצול אושוויץ – זוכים להדפסות של תרגומים חדשים ומהדורות רבות.

ספריה של אנה לנגפוס – איה הם?
למה לא תורגמו לעברית?
למה לא נדפסו?
למה אי אפשר למצוא את שמה בקטלוגים של הספריות?

בקושי מצאתי דרך האינטרנט, באתר למכירת ספרים משומשים, עותק בודד בעברית של ספרה "גפרית ומלח". הייתה זו חוברת לא כרוכה, מודפסת על נייר עיתון מצהיב וקרוע. מתברר שלפני ארבעים שנה היא צורפה כמוסף לעיתון 'ידיעות אחרונות'. מה נשאר היום מחוברת דלה זו ? – שום דבר.

הספר "מטען החול", ספר שזכה בפרס גונקור, כלל לא תורגם לעברית!

מי היא הוצאת הספרים העברית שתיענה לאתגר – לתת פרסום ראוי לספריה של אנה לנגפוס?

נטע ז'יטומירסקי אבידר

ספריה של אנה לנגפוס
Le Sel Et Le Soufre, Gallimard, Paris 1960.
(תרגום לעברית: אלה אמיתן, "גפרית ומלח", ד"ר י' לוינסקי (עורך), 'מור' תשכ"ג.)
(תרגום לאידיש: בארווין-פרענקעל, זאלץ און שוועבל, 'י.ל.פרץ' תשכ"ט.)

Les Bagages De Sable, Gallimard, Paris 1962.
(Peter Wiles, The Lost Shore, Collins, London 1963. (תרגום לאנגלית:

Saute Barbara, Gallimard, Paris 1965.

תרגום מצרפתית: חניתה נובינסקי
מידע ותרגום מפולנית: הנריקה היינסדורף
איסוף מקורות ועריכה: נטע ז'יטומירסקי-אבידר

קריאה מודרכת בספר "גפרית ומלח"

שם הספר לפי הפסוק מספר דברים כ"ט, 22 :
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ".

הנברשת המתנפצת – איך התחילה המלחמה בלובלין
יושבים בני המשפחה על המרפסת בחברת השכן הפולני. נינוחים אחרי ארוחת הצהריים. השכן צוחק. יש משהו לא נעים בצחוקו, כאילו הוא מבשר "על איזה רצח איום העומד להתרחש"… כך מתחיל הסיפור. אידיליה פסטורלית תכולה בצהרי יום חם כשהתנועה כמעט נעצרת. כמו סרט בהילוך אטי.
"לא השגחנו בבואם."
של מי?
"וכאשר הבחנו בהם, היו הם כבר מעל לראשינו, והצטיירו על הרקע הכחול האחיד של השמים."
מי? עדיין איננו מבינים דבר.
"עוד מטוסים נוספים צצו, כאילו עלו מתוך התכלת."
רגע, מה זאת אומרת "עוד"? מתי צצו המטוסים הראשונים? מתי הבחינה בהם החבורה על המרפסת? מתי הם זוהו?
יש דברים שהיא לא אומרת.
בין ראייה לתובנה מפרידה השתיקה.
"אבי מזג לו את ספל התה השלישי וחייך בטוב-לב. עצי הגן התעוררו כשהם מנוענעים על ידי איזה זעזוע פתאומי, מבלי שתנשב רוח כלשהי. הפצצה השניה נפלה מעבר לגדר אשר אותה תיקנו שני הפועלים."
למה כתבה אנה רק על הפצצה השנייה? למה לא שמענו על הפצצה הראשונה? על הפצצה הראשונה אנה לא כתבה. הפצצה הראשונה רק נרמזה. הפצצה הראשונה הייתה זו שזעזעה את עלי העצים. הפצצה שהפרידה בין שלום ומלחמה, אותה פצצה ראשונה שקרעה לנצח את שלוות העולם הישן, ניכרה רק ברעד של עלי עצים בגן.
תנודת עלים על עץ – כך מציינת אנה את ראשיתה של הסערה האיומה המתרגשת לבוא.
ברצף של סיפור העלילה אנה פוערת חללים. כמו לב שמחסיר פעימה. הקורא צריך להבין בעצמו את מה שהיא בחרה להבליע.
עדיין קיוו שאלה מטוסים "שלנו", עדיין סברו שהפצצות נפלו בטעות –
"התפוצצותה של הפצצה השלישית התערבבה ברעש של נורת-הבדולח שלנו אשר נפלה על אמצע השולחן – – –
"ואז התחילה ההפצצה האמיתית, וזו שעברה עלינו קודם לא הייתה אלא הקדמה זוטא. הפצצות נפלו בלי הפסקה כמעט, והן התפוצצו פעם במרחק, פעם על ידינו. לבנו הלם בהתאם להן, בצורה שאין אתה יכול לחוש אותה מראש. שברי הבדולח על השולחן התחילו פתאום להתנודד —
"שמענו את זעזועי השמשות בחדר אחד. אלה עפו ונשברו לרסיסים—
"בעזרת ז'אק התחילה אמי לאסוף את שברי הנורה שנפוצו בכל חדר האוכל. עשתה זאת בשקט ושלווה, ובהבעה רצינית האומרת שזהו הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשותו כרגע: להכניס סדר באי-הסדר."
האם העומדת עם המטאטא ביד מנסה להכניס סדר במפץ חייה שנופצו לעולמים.
זה לא מפץ הנברשת. זה מפץ חייה. מפץ העולם ששבריו שוב לא יתאחו לעד. מפץ שלא היה כמוהו בתולדות עם ישראל ובתולדות העולם כולו.

כמו בתוך איזו שלפוחית התלויה בחלל, הרחק מן האדמה,
המשכנו לשחק בפוקר, מבלי לתת את דעתנו
מה פרוז ומעורער מקלט זה שלנו.
באותו זמן כבר התקרבה המפלצת ללא רחמים,
צועדת באלפי רגליה,
זוללת באלפי פיותיה,
ונושאת את המוות בתוך אלפי זרועותיה.
בלילה, בשקט, חדרה אל העיר
והשתקעה בתוך שנתם של האנשים.
                                                          (מתוך הספר "גפרית ומלח")

הכאב
במהלך המלחמה, תחת זהות פולנית בדויה, נחשדה אנה בריגול לטובת הרוסים ונכלאה. בחדר החקירות הוכתה קשות על גבה החשוף במקל דק וארוך, מקל מעץ גמיש המוקף טבעות מתכת.
"המקל נושך בגבי," היא מתארת. "הסבל נאחז בכל רמ"ח אבריי, בסיב הקטן ביותר שבגופי."
פצועה, גבה צועק מכאב, היא מוחזרת לתא.
לא לבדה היא בתא.
הכאב אִתה.
הכאב ישות עצמאית. יצור חי.
הכאב נצמד אל גבה, נועץ בה שיניים וציפורניים.
כמו חיה. כך מתארת אנה את הכאב.
הכאב הוא כמו חיית פרא שקפצה עליה ואינה מרפה.
היא נאבקת בו, מתחננת לפניו, משדלת אותו, משוחחת אתו – אפילו מתיידדת אתו לבסוף – – –
כי מה נותר לה עוד מלבד הכאב?
" – – – תן לי להירדם, אומרת אני לכאב, לו אשר לא ינום ולא יישן. אך, אחרי הכל, אולי מוטב שהוא יהיה כאן, ויעסיק אותי? ולמחשבות אין פנאי להווצר. הכאב דוהר, כשצפרניו ושיניו תקועות בגבי, דומה למכשפה עם מבט שגעוני – – –
" – – – הכאב מצעק, מיילל, ואני מגדפת אותו. אני בוחרת במלים הגסות ביותר ששמעתי אי-פעם. בן-זנונים, אומרת אני לו לכאב, ערמת צואה, נוד מסריח, תיפח רוחך, גועל נפש…
" – – – ובן-רגע אני קמה. אך הוא אינו מרפה ממני. להיפך, הוא נתקע בי עוד יותר, חובק בזעם את צלעותי. וצפרניו חודרות, מחטטות, קורעות. אני מצייתת לו, ושוכבת שוב על הבטן. ואז מרפה הכאב במקצת את חבוקיו. ואחר כך מוציא הכאב מתוכי כמה מצפרניו. יתכן שגם הוא עייף מן המאבק. אני נושמת מתוך הקלה ונרדמת".
" – – – אני מתיישבת ומתחילה לאכול. המרק חם וטוב. אני מרגישה היטב שהכאב טרם עזב אותי לגמרי. הוא ניצב מאחורי, משגיח עלי. אני מבינה שהוא מתנהג עתה בהכנעה, ופתאום מרגישה אני איזה חיבה אידיוטית לגבי בן לוויה בודד זה שלאדם. דמעות עולות בעיני: אני מרחמת עליו, כדי שלא להודות לעצמי, כי זה עלי נכמרו רחמי – – –
" – – – מתחילים להתרגל זה לזה – אני והכאב."

המרצפת החסרה – השיבה ללובלין אחרי המלחמה
המלחמה תמה. המדינה שוחררה.
רבים נספו. מעטים מאד נותרו.
לאן ילכו אלה שנותרו בחיים?

"בערב אנו מגיעים ללובלין. הוא שואלני:
– היכן רצונך לרדת?
– כאן, אני משיבה מבלי להסתכל.
הוא משהה את כפי בכפו.
– אני מברכך עם שובך הביתה. עלי והצליחי. הוא מחייך אלי ברוך.
אני סוקרת את המכונית המתרחקת, ולפתע הנני נתפסת לפחד, שהוא רימני, נטשני בעיר זרה, בדומה לאותן ערים רבות אחרות – אדישות או עוינות – שאליהן הגעתי עם ערב. אני מתאווה לרוץ אחריו, לקרוא לו כי יעצור, כי יקיים את הבטחתו לקחתני לביתי. אין לו כל זכות להשאירני כאן, בודדה, באמצע רחוב אלמוני זה השוקע באפלת הלילה – – –
"ביתי.
אני נכנסת לחצר.
המדרגות מוליכות אותי אל הדלת שלי. אני מבחינה בכך שהפעמון נעלם. ידי עדיין מגששת אחריו בתמהון. אחר אני מקישה. איני חושבת כלל כיצד הגעתי לכאן. יודעת אני רק דבר אחד: דלת זו חייבת להיפתח. אני מקישה שוב. נשמע דישדוש צעדים. מלבן האור מתרחב, ראש עטור שער שיבה מציץ מבעד לדלת.
– מה הענין? שואלת האשה.
– אני… גרה כאן.
– כאן גרה אנוכי.
אני מתאמצת לדחוף את הדלת. אבל האשה מחזיקה בה בחוזקה ואנו נאבקות בדממה – – –
"מישהו מזדקר מאחורי האשה. זרוע דוחפת אותי אחורה והדלת נטרקת – – –
"אני יורדת ומונה את המדרגות. חמש קומות. מלמטה אני רואה את שמי החורף של ילדותי, שהציצו אלי בינות לריבוע הכתלים. הכוכבים קורצים אלי על רקע הלילה, אותו לילה שחיכה לי כאן תמיד, המחכה לי משך מאות בשנים מאז ומעולם. כאן לא נשתנה דבר. פחדי הילדות הישנים מוסיפים להסתתר בחסות החשכה ורגלי מכירה את המרצפת החסרה. ערים ייבנו וייחרבו בעולם לפני שיחליפו מרצפת זו. לפני שהאפלה תתרוקן מפחדי הילדות".

אדם חוזר הביתה אחרי ימים רבים.
נדמה לו כי טעה.
עירו זרה לו ובביתו יושבים זרים.
הזרים מגרשים אותו: לך לך!
אבל כף רגלו זוכרת את המקום הריק של המרצפת החסרה.
והמרצפת החסרה תעיד: כאן היה ביתו.
סיפור שהתחיל בסעודה משפחתית בצהרי יום מסתיים בטריקת דלת בפניו של השריד הבודד בלילה אפל.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הסופרת אנה לנגפוס

  1. פינגבק: אישים – תוכן עניינים | קול לובלין

  2. פינגבק: אישים – תוכן עניינים | קול לובלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s