עדותה של אנה בך

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

תולדות חייה
אנה, בתם של שרה וחנוך אקרמן, נולדה בלובלין בשנת 1910. אנה הייתה בוגרת החוג לשפות גרמניות באוניברסיטה בוורשה. היא נישאה לאהרון בך, איש ציבור ועורך-דין ידוע בלובלין. בתם היחידה דיאנה נולדה בשנת 1934. יחד הם גרו בדירה גדולה ברח' קושצ'יושקי 7.
עו"ד אהרון בך היה ממנהיגי הבונד. הוא היה חבר ועד הקהילה, ולאחר פרוץ המלחמה המשיך לכהן כחבר ביודנראט.
ב-17 בנובמבר 1940 אסרו הגרמנים קבוצה של אנשי אינטליגנציה יהודים. איש גסטפו הכה באלה את אהרון בך בראשו, ומכה זאת גרמה למותו. היודנראט ערך לו לוויה מכובדת וד"ר מרק אלטן ספד לו. אחרי זה החלה אנה בך לעבוד ביודנראט במדור הכספים בנוסף לעבודתה כמתנדבת בצלב האדום.
לאחר חיסול גטו לובלין באפריל 1942 עברה אנה עם בתה, הוריה ואחיותיה לגטו מיידן-טטרסקי. למרות היותה עובדת היודנראט לא קיבלה תעודת J Ausweis, ונשלחה עם בתה למיידנק באקציה של הקטנת גטו מיידן-טטרסקי. כ-4000 מיהודי לובלין שהיו חסרי תעודות J Ausweis הובלו ממיידנק ליער קרנפייץ ונורו שם. אנה ניצלה מגורל זה וחזרה עם בתה לגטו מיידן-טטרסקי.
בעת חיסול הגטו, ב-9 בנובמבר 1942, לא יצאו אנה ובתה ההחוצה. הן הסתתרו במרתף ביתו של שוטר יהודי, יעקב טוכמן, בן-דוד של בעלה. הגטו הוקף באוקראינים מאוגדת גנרל ולאסוב. אחרי כמה ימים של שיטוט בתוך הגטו המוקף, שיחד יעקב טוכמן אשר ידע לדבר אוקראינית או רוסית את השומרים. הם הרימו את גדר התיל ואפשרו לאנשים אחדים לברוח. אנה ברחה עם בתה ללובלין, ומשם המשיכה לוורשה.
לא נפרט כאן את התלאות הרבות והקשות שעברו עליהן עד לסיום המלחמה.
עם תום המלחמה הן שבו ללובלין ולא מצאו איש מבני המשפחה או מהמכירים היהודים. אנה ובתה עברו לוורשה, ובשנת 1950 עלו ארצה. הן גרו בדירה קטנה בחיפה, ואנה עבדה בחברת "צים".
חייה הקשים של אנה ערערו את בריאותה, ובשנת 1977 היא נפטרה.

דברי הספד
כך ספדה לאנה ידידתה שרה רפפורט-אלבלינגר:

אין בנתונים ה"יבשים" על אודות חייה ופעילותה של אנה בך כדי לתאר את דמותה של האישיות הבלתי שגרתית הזו, שהאצילה מרוחה על מכריה, על הקרובים ללבה ועל באי ביתה. צנועה, תרבותית, בעלת כבוד עצמי מפותח ואוצר רגשות אנושיים ולאומיים, רגשות שסייעו לה לשמור על אצילות רוחה גם ברגעים הקשים ביותר בחייה.
("קול לובלין" מס' 12, 1978)

בעקבות עדותה של אנה בך

בקיץ 2003 ביקרתי בלובלין. ההיסטוריון רוברט קובאלק הוליך את יוסף דקר ואותי בשבילים נידחים של יער קרנפייץ. הגענו למצבת אבן קטנה לזכר האלפים שנורו ונקברו במקום זה. סבך היער מכסה את מקום הפשע. על סמך עדויות שלמד, סיפר לנו רוברט קובאלק את כל אשר התרחש במקום זה. כיצד באו המשאיות ממיידנק, כיצד הורדו מהן האנשים ונורו בהמוניהם אל פי הבור הפעור.
בסיפורו ציטט קובאלק את עדותה של אנה בך, מי שהייתה עם האנשים האלה במיידנק וניצלה.
עדותה של אנה עברה דרך שישים שנה ודרך מחסומים של שפה, והגיעה אליי צלולה, אקספרסיבית ומצמררת. ברורות ראיתי בעיני רוחי את אנה היושבת בשדה פתוח, או נלחצת אל קיר הצריף במיידנק, ופקוחת עיניים היא רואה את הגרמנים המעמיסים על משאיות אנשים וגופות, וכיצד הם סופרים את החיים עם המתים גם יחד. והיא מבינה לאן לוקחים אותם: אל הסוף.

בארכיון של "יד ושם" בירושלים מצאתי שתי עדויות של אנה בך. האחת מפולין משנת 1945, והאחרת מישראל משנת 1959.
שתיהן היו כתובות בפולנית.
את העדויות תרגמה מפולנית לעברית ד"ר דיאנה בך, בתה של אנה.
קטעים מעדויות אלה מובאים בהמשך.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

עדויותיה של אנה בך

1. עדות בפולין בשנת 1945
את עדותה הראשונה מסרה אנה בך ב-25 בדצמבר 1945, חודשים אחדים אחרי סיום המלחמה. פרוטוקול של עדותה נרשם במדור ההיסטורי של מחוז לובלין. הוא הועבר אל הארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בפולין, והעתק שלו הגיע משם ל"יד ושם".
באותו זמן התגוררה אנה בלובלין, והייתה מנהלת חשבונות בסניף לובלין של ועד יהודי פולין.

 2. עדות בישראל בשנת 1959
ב-18 באוקטובר 1959 העידה אנה בך בחיפה, עיר מגוריה. העדות ניתנה בפני אידה גליקשטיין, מראיינת מטעם "יד ושם".
בתקופה זו עבדה אנה בך כפקידה בחברת הספנות "שוהם-צים".
אי אפשר שלא להזכיר כי המראיינת אידה רפפורט-גליקשטיין, לובלינאית, היא אשר כתבה את הפרק על גטו מיידן–טטרסקי בספר הזיכרון שלנו "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות".

מפאת קוצר המקום אנו מביאים כאן רק קטעים מתוך שתי העדויות הנ"ל של אנה בך.
בחרנו בקטעים המתמקדים בימים שאנה הייתה במיידנק, באפריל 1942.

ואלה דבריה:
… נקודת המפנה הייתה במרץ 1942. אז התחילו לצמצם את הגטו והתחילו בגירושים. היו מקיפים רובעים שלמים באנשי אס-אס, בצבא ובמשטרה יהודית ואוספים את היהודים בבית הכנסת.
כמה ימים לפני כן קראו את כולם לגסטפו. היהודים הנחוצים לעבודה קבלו תעודות מיוחדות עם חותמת
Arbeit-ausweisach.
את בעלי התעודות המוחתמות עזבו בשקט. את השאר אספו בבית הכנסת והעבירו לבלז'ץ.
הגירוש אשר התחיל במרץ נמשך עד סוף אפריל. הגרמנים הורו לכל היהודים לעבור לגטו מיידן-טטרסקי עד 18 באפריל.

באפריל 1942 עברתי עם יהודים אחרים למיידן-טטרסקי. הגרמנים חיסלו את הגטו בעיר.
את אלפי היהודים שעדיין היו נחוצים להם העבירו לכפר על יד לובלין – מיידן-טטרסקי. הפולנים שגרו בכפר זה הצטוו לעבור לעיר, לדירות של היהודים ברחוב לוברטובסקה וברחובות החוצים אותו, ואנחנו היינו צריכים לעבור לבתיהם.
בגסטפו בלובלין הוחלט להשאיר רק 4000 יהודים, ואת השאר – לגרש. רשימת 4000 היהודים האלה הייתה צריכה לכלול את חברי היודנראט, ואת הפקידים והפועלים שעבדו עבור הגרמנים. כל אחד מאלה קיבל תעודה ועליה אות שחורה "J” (Jude). תעודה זו נתנה חיים זמניים.
כל מחזיקי התעודות האלה היו צריכים לגור במיידן-טטרסקי. כך צריך היה להיות. אבל במציאות נוצר אי-סדר גדול. התחיל מסחר בתעודות אלה. ראשית כל הרוויחו מזה אנשי הגסטפו, ואחריהם הרוויחו מזה פקידי היודנראט, השוטרים היהודים וכל מי שהיה לו קשר עם הגרמנים. כתוצאה מכך קיבלו תעודות "J” גם אנשים שלא עבדו. מכיוון שמספר התעודות היה מוגבל, קרה שהיו נותנים תעודה לאחד, ואחר כך לוקחים אותה בחזרה וחוזר חלילה, תלוי בקשרים ובכספים.
הגרמנים תכננו להשאיר את האנשים העובדים ובני משפחותיהם. אבל מכיוון שהיו מעט תעודות, וחלקן נמכרו, קרה שאיש עובד קיבל שתי תעודות לארבע נפשות, והיה עליו להחליט את מי יקח אתו ואת מי יעזוב לגורלו האכזר. לא היה סוף לטרגדיות המשפחתיות. אנשים הגיעו אל סף השגעון.

ב-17 באפריל התחיל המעבר למיידן-טטרסקי. אנשים נעו בעגלות וברגל עם צרורות ומטלטלים שונים. עברו גם בעלי תעודות "J” וגם חסרי תעודות. התוצאה הייתה שבמיידן-טטרסקי היו אנשים בכמות כפולה מזו שהגרמנים רצו.
מיידן-טטרסקי היה מוקף בגדר תייל ונשמר על-ידי אנשי גסטפו ואנשי המשטרה הפולנית הכחולה. ביום הראשון לא נבדקו התעודות ונכנסו פנימה גם חסרי התעודות. מטרת הגרמנים הייתה כנראה לרכז את כל היהודים במיידן-טטרסקי. הכפר התמלא עד אפס מקום. אנשים גרו בכל המבנים החקלאיים, ומשפחות רבות לנו תחת כיפת השמיים. בכל חצר היו יותר מעשרה אנשים. בעלי תעודות "J” הסתירו את בני משפחותיהם חסרי התעודות.
הלילה הראשון במיידן-טטרסקי התחיל ברישום התושבים. הרישום נעשה בפקודת הגרמנים ע"י היודנראט. רשימה זו הראתה את הצפיפות הגדולה בכפר. הגרמנים הגיעו למסקנה שצריך להקטין בהרבה את מספר התושבים עד ל-4000, כפי שתכננו בהתחלה.

ב-20 באפריל הוקף הגטו בטבעת צפופה של אוקראינים ואנשי גסטפו, וציוו על כולם לצאת לשטח פתוח גדול על-יד מיידן-טטרסקי. היו שם הרבה אנשי ס.ס., ובראשם שטורם הסדיסט אשר השתתף בכל האקציות.

יצאנו אל שטח גדול ופתוח הצמוד לבית החרושת למטוסים "פלאגה-לשקביץ'". כל היהודים – גברים, נשים וילדים – יצאו החוצה. המשטרה היהודית והגרמנים בדקו את כל המרתפים ועליות הגג על מנת לוודא שאף אחד לא הסתתר. ההמון הצפוף שעמד בשדה היה מוקף באנשי גסטפו, והם נתנו פקודות לשוטרים היהודים כיצד לשמור על הסדר.
ברגע מסוים פקדו להוציא את תעודות ה-J-Ausweis ולהחזיק אותן ביד מעל הראש. מייד נשמע רשרוש של הפתקאות מעל ראשי ההמון. לי לא הייתה תעודה, וסביבי היו עוד רבים ללא תעודות. חיכינו להמשך. הגרמנים ציוו על כל בעלי התעודות לעבור לצד השני של השדה, ואנחנו נשארנו במקום. אחרי המיון, שהיה מלווה במכות, חזרו בעלי התעודות לגטו מיידן-טטרסקי.

נותרנו כ-4000 איש.
ציוו עלינו ללכת לכיוון מחנה מיידנק.
שם החזיקו אותנו שלושה או ארבעה ימים בתנאים איומים.
בתוך הצריף היה צפוף עד כדי כך, שיכולנו רק לעמוד. אנשים עשו את צרכיהם במקום שעמדו בו. פעם ביום נתנו לנו פרוסת לחם במשקל של כ-50 גרם וקצת מים. זאת הייתה כל התזונה היומית. חלק מן האנשים היו מתנפלים על אוכל זה כמו חיות בר. הכי חשוב היה להשיג משהו לשתות, כי הצמא היה קשה יותר מהרעב. בהרבה אנשים ניכרו אותות שיגעון. הצריפים שהיינו בהם היו לפני כן אורוות סוסים, ולכן הם היו מלאי רפש. הגרמנים הרטיבו את הקרקע בכוונה והרגליים שקעו בבוץ דביק.

עמדתי כשאני נושאת את ילדתי בת השמונה על הידיים. נרדמתי בעמידה וחלמתי שאני רואה את בעלי, והוא אומר לי, "אל תפחדי, את תצאי מפה". זיק של תקווה ניצת בי.
הגיעו משאיות, והגרמנים אמרו לאנשים לעלות עליהן.
הרבה אנשים נדחפו החוצה כדי להשתחרר מהמחנק בצריפים ולשאוף אוויר מהר ככל האפשר.
הייתה לי הרגשה שלא צריך להזדרז, ולכן הלכתי אחורה כל הזמן. על ידי עמדו שתי האחיות והאח של בעלי ובני-זוגם, מרילה זייפן, בתו של רופא השיניים, גברת אהרונסונובה ואחרים. אמרתי להם: "בואו אחורה. לא צריך למהר. עוד נספיק".
נעמדתי על-יד קיר הקרשים, ודרך הסדק הסתכלתי מה קורה בחוץ.
ראיתי שמשאיות מלאות באנשים נוסעות, וכעבור זמן קצר הן חוזרות ריקות.
ראיתי שעל המשאיות מעמיסים גם גוויות של אנשים שמתו מחנק, מהתקף-לב או ממחלה.
הגרמנים ספרו את הגופות והוסיפו את מספר החיים אל המתים.
אז הבנתי שהורגים את כולם.
כאשר הצטמצם מספר האנשים, היו מעבירים את הנותרים אל הצריף האחר.

בבוקר היו מוציאים אותנו לשטח פתוח בלווית מכות. שם היינו צריכים לשבת ללא כל תנועה. מי שהתנועע קיבל מכות רצח.

ישבנו בשמש במשך שעות, והצמא גבר. ביקשתי מאיש גסטפו מים לילדים. הוא הביא מים. האנשים הצטופפו מסביב לכד. הם הכניסו אצבעות לתוך הכד וליקקו אותן. כעבור רגע המים היו כמו מי ביוב. כולנו היינו מכוסים בכינים. בפחד ראיתי איך בזמן כה קצר אנשים הפכו לחיות. גם הדמיון הפורה ביותר לא היה יכול לדמיין גיהנום כזה. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות.

שם התחילה ההפרדה.
את הגברים הצעירים לקחו לשדה אחר.
ביום השני נשארו רק נשים, ילדים וזקנים.
כל המשפחה של בעלי הייתה אתי. ראינו איך הגיעו מכוניות ולקחו את האנשים. זה נמשך כל היום.
בשעה שלוש בערך באו לקחת אותנו. יצאנו לפני הצריף. לפני שעלינו למכונית, הגיע שליח ואמר משהו לאיש הס.ס. שטיפל במשלוח זה. איש הס.ס. פקד עלינו לשבת על הקרקע, ואחרי דקות אחדות החזירו אותנו לצריף. היינו כבר מעטים: כ-300 – 400 איש.
למחרת בבוקר שוב ציוו עלינו לצאת מהצריף. ישבנו בשדה עד שעה ארבע אחר-הצהרים.
הגיעו אנשי ס.ס. שנטלו חלק באקציות בלובלין, כלומר: שטורם, ורטהוף ואחרים, עברו בינינו והסתכלו עלינו.

בערב היום החמישי הגיעה משאית כדי לקחת את האנשים אשר נותרו בצריף האחרון. יצאנו. התחילה סערת ברקים. פתאום קרא איש גסטפו: Halt – עצור! הוא ציווה עלינו ללכת אחורה. התחילו לקרוא שמות וביניהם "אנה בך". לא האמנתי. פרט לשמי קראו בעוד כמה שמות. הגרמנים אמרו לנו לרוץ לכיוון השער. ירו אחרינו ואנחנו רצנו. רצתי עם הילדה כל הדרך למיידן-טטרסקי. שני קילומטר. כשהגענו, קיבלתי תעודת J-Ausweis.
חשבתי שלא אוכל לחזור לחיים נורמליים. נראיתי נורא. אבל כעבור כמה ימים חזרתי להיות כמו כולם.

במיידן-טטרסקי נודע לי כי ניצלתי הודות לדרישה נמרצת מאת היודנראט.

הייתי סקרנית לדעת כיצד הצליחו לשחרר אותנו ממיידנק. וכך סיפרו לי: אחותי הלנקה פנתה אל חבר היודנראט, עורך-הדין קרשמן, וביקשה עזרה. קרשמן היה ידוע כאיש הגון. הוא הלך עם אחותי אל ראש היודנראט, עורך-הדין מרק אלטן. זה האחרון לא היה מוכן לעשות כלום, ואז אחותי הרימה כיסא ורצתה לפגוע בו. היא צעקה: "את תעודת ה-J-Ausweis של אנה מכרת כנראה למישהו אחר! הרי אנה צריכה הייתה לקבל תעודה זו בתור עובדת של היודנראט". ברצוני לציין כי לפני המלחמה בעלי ואני היינו שייכים לאותו חוג חברתי של קרשמן ואלטן, ולכן אלטן הכיר אותנו מצוין. לבסוף הסכים אלטן לנסות לטפל בענייננו. כך שוחררנו ממיידנק.

התחננתי שיעשו משהו למען אלה שנשארו במיידנק, אבל אף אחד לא שמע לי ואי אפשר היה לעשות כלום.
כל המשפחה של בעלי נהרגה.

למדתי את הלקח מהימים שעברו עליי במיידנק. החלטתי לחפש הצלה בכל מחיר. הוצאתי את הילדה מהגטו והשארתי אותה אצל מכירים נוצרים בעיר. אלטן ידע שהילדה נמצאת מחוץ למיידן-טטרסקי, אבל לא אמר כלום.
אחרי מספר שבועות הצטוו הנשים הנוצריות אשר טיפלו בילדה לעזוב את לובלין, ואני נאלצתי להחזיר את הילדה למיידן-טטרסקי. היה זה ימים אחדים לפני החיסול הסופי של הגטו.

שנת 2004                                                      תרגמה מפולנית: ד"ר דיאנה בך

3. עדות במשפט שטורם

דפי העדות האלה אינם בידינו.
על עדות זאת מספרת הבת, ד"ר דיאנה בך.
במסגרת משפטים נגד הנאצים העידה אנה בארץ נגד הפושע הנאצי ד"ר הרי שטורם.
היא לא נסעה לגרמניה ולא לפולין. היא העידה כאן, בארץ, במשטרת ישראל, בפני שופטים גרמנים.
בין השאר העידה אנה על מקרה המוכר גם מעדויות של אנשים אחרים, כי שטורם שמע על יהודי ששמו שטורם. הוא דרש שיביאו אליו את היהודי וירה בו, באומרו: "אין לי קרובי משפחה יהודים".
עוד סיפרה אנה כי שטורם ידע לנגן בפסנתר יפה מאד. הוא היה מנגן לנאצים במיידן-טטרסקי במסעדה של משתף-הפעולה היהודי שמאי גראייר. במשפטו הגיב שטורם על דברים אלה: "אני בכלל לא יודע לנגן…"

Advertisements

3 מחשבות על “עדותה של אנה בך

  1. פינגבק: עדויות – תוכן עניינים | קול לובלין

  2. פינגבק: מחנות – תוכן עניינים | קול לובלין

  3. פינגבק: עדויות – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s