רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

קונצרט בלובלין

אסתר קיזל מבית רוטנברג

רשמי מסע לפולין
31.5.06–4.6.06

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

נולדתי בארץ. כילדה שמעתי מפי אבי את הסיפורים על החיים בלובלין, ומפי אמי שמעתי את הסיפורים על ורשה. כעת היינו בפולין, וכל הסיפורים שבו ועלו – אבל בלי היהודים.
צירפתי למסע את בתי ישראלה. זו הייתה לה הפעם הראשונה בפולין, ואני יודעת שהחוויה אשר היא עברה שם – לראות, לשמוע ולחוש את כל המקומות שהיהודים היו בהם ואת מקומות ההשמדה – השפיעה עליה מאוד.

פגשנו בלובלין אנשים העוסקים בנושא העבר היהודי של העיר, כמו רוברט קובאלק מנהל מוזיאון בלז'ץ ואנשי Teatr NN .
את NN Teatrהקימו פולנים צעירים המשתדלים לשמר את זכר הקהילה היהודית שהייתה בלובלין. הם הראו לנו מודל מיניאטורי של לובלין שלפני המלחמה, הציגו בפנינו תמונות רבות ושחזרו לנו את קולות העבר. היו בינינו אנשים שזיהו את בתי הוריהם ברחובות המודל. רגע מרגש מאוד היה בעת שהמנחה והמסביר התיישב ליד הפסנתר, ובאופן ספונטני התחיל לנגן שירים נושנים באידיש. כולנו הצטרפנו אליו בשירה באידיש שבאה מתוך הלב.

תמיד חשבתי שרוב משפחתי מצד אבי, ישראל רוטנברג, הושמדה במיידנק – מרחק לא גדול מלובלין. אבל לפי ההסברים של עורך הדין יוסי דקר ושל מר רוברט קובאלק, הבנתי שהם הוצאו להורג בבלז'ץ הרחוקה או ביער קרנפייץ הסמוך ללובלין.
נסענו מלובלין לבלז'ץ באוטובוס נוח במשך כמה שעות, ואני ניסיתי לתאר לעצמי את מצבם אז, בחורף: בוודאי הריצו אותם רגלית מרחק רב, או זרקו אותם כבהמות באיזה אוטו משא שנסע בדרכים משובשות. ולאחר שהגיעו לשם, ירו בהם לאלפים; הם נערמו זה על זה, ודמם חלחל לאדמה הארורה הזאת. לכן אתר הזיכרון הנורא הזה בבלז'ץ השאיר בי רושם נורא. כיום מכוסה המקום כולו באבנים גדולות שחורות ושרופות ובמוזיאון מתקיימת תערוכה. קיבלנו הסברים על שקרה במחנה מפי רוברט. אחר כך עמדנו על מסלול גבוה ומרוצף אשר עליו חקוקים שמות ערי המוצא של הנרצחים והשרופים והבענו את כאבנו העז בקריאת פרקי תהילים. עברנו בשביל שבין האבנים השרופות, וליד הקיר שנשא את המילים "ארץ, אל תכסי את דמם" הדלקנו נרות נשמה לזכר הנספים.
למחרת היינו בביקור אצל הארכיבישוף הדגול ז'יצ'ינסקי, איש מרשים בעדינותו ובאצילותו. הוא ביטא באוזנינו את כאבו על השמדת העם היהודי בשואה. יוסי ונויה אשתו העניקו לו מתנה – שופר כסף ולו פִּיָה משנהב שחור.
ביום שישי בצהריים אכלנו ארוחת צהריים יחד עם ראש עיריית לובלין. בנאומו הוא הביע את ידידותו אלינו ואל העיר התאומה של לובלין – ראשון-לציון. את העיר ראשון-לציון ייצגה טניה לנצמן. ראש העיר הפולני קיבל מראש המשלחת שלנו מתנה יפה – פסלון כסף של יהודי מנגן בכינור.
בערב שבת התקיים האירוע הגדול באולם הקונצרטים של העיר. נישאו נאומים מפי ראש העיר, מפי שר התרבות ומפי המלחין צבי אבני. יוסי דקר נאם בפולנית ובאנגלית. התזמורת בניצוחה של דליה אטלס שלנו ניגנה את היצירה "קדיש" שחיבר המלחין צבי אבני, ואחר כך גם את הסימפוניה החמישית של בטהובן. בסיום היא זכתה לתשואות רבות.
בבוקר שבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת של "ישיבת חכמי לובלין". המקום עצמו הוא עכשיו עלוב מאוד. אין יהודים שיבואו לבית הכנסת. יש ארון קודש ובו ספר תורה אחד וכמה שולחנות וספסלים. אני מתארת לעצמי שלפני המלחמה היה המקום מפואר יותר; אני מניחה שכאן התפלל סבי אהרון רוטנברג, נצר למשפחת המהר"ם מרוטנברג.
אני חושבת שתפילות שבת כמו אלה שלנו לא נשמעו במקום הזה כבר זמן רב. בבית הכנסת היו הרבה אנשים. נויה דקר הביאה כיסויי ראש לנשים, והודות לה וליוסי היו גם טליתות לגברים. היה שם בעל קריאה שלא ידע הרבה; אלמלא יוסי דקר שפקד על התפילה ביד רמה ובידע רב, לא היה כלום.
עלי לציין לטובה את יהודי הקהילה שהביאו אוכל מבתיהם – דג מלוח, עוף, חלות, שתייה ויין לקידוש. אחרי התפילה אכלנו מהכיבוד שהם הביאו ושמענו מפיהם על מצבם העגום. הם מחכים לקבלת עזרה מהארץ.
במחנה ההשמדה מיידנק ראינו הר של אפר ועצמות השייכים לאלה שנשרפו בתנורים. שמענו הסברים מפי רוברט קובאלק על המקום הנוראי הזה. המראות וההסברים השפיעו גם על הדור הצעיר יותר, כמו למשל על בתי ישראלה; קודם היא רק שמעה על המקום, ואילו עכשיו ראתה במו עיניה את הזוועה.
למרות העצב והדיכאון היו לנו גם ערבים נעימים, כמו למשל הערב במסעדה מאד ציורית ויפה, שהייתה פעם מצודה, וסביבה היה גן מרהיב ביופיו. במוצאי שבת, יום לפני שובנו ארצה, אכלנו ארוחת ערב במסעדה מיוחדת. הופיעו בה "כליזמרים" שהיו אמנם פולנים, אבל הם ניגנו שירי נשמה יהודיים ולא יהודיים. הקלרינט, האקורדיון והכינור עשו את שלהם. המקום אמנם היה קטן, אך מצב הרוח היה מרומם. כולנו שרנו יחד אִתם וגם רקדנו. יוכבד היא אישה מבוגרת מאוד אשר נולדה בלובלין ולמדה שם; גם היא רקדה.
אני רוצה לציין לטובה את רוני דקר אשר צילם והסריט במקצועיות, את אסתר מנדליי שצילמה עוד ועוד ואת האיש האצילי מוט'ל רוזנבוש; מוט'ל בא במיוחד מקנדה, ידע להביע את רגשותינו באנגלית ותרגם לנו מפולנית. אבל התודה הגדולה ביותר מגיעה לנויה וליוסי דקר – על המחשבה, על העבודה ועל הארגון שהשקיעו. המסע הזה לא יכול היה לצאת לפועל בלעדיהם. הודות להם זכינו אני ובתי ישראלה בחוויה בלתי נשכחת.

 

Advertisements

מחשבה אחת על “רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

  1. פינגבק: המפגש בין יוצאי לובלין ודורות ההמשך לבין העיר היום – תוכן עניינים | קול לובלין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s