אסתר רוקח לבית אדשלטיין
ליד האנדרטה ליהודי פולאבי
היום, כאן בפולאבי, אני סוגרת מעגל. ביום שני, ה-19 במרץ 2012, בן שפיגל – הנכד הבכור שלי והנין הבכור של אבא שלי, שמואל אדלשטיין – מתגייס לצבא ההגנה לישראל. זהו נדבך נוסף בניצחון שלנו כמשפחה וכעם על החיה הנאצית.
בפולאבי ובקז'ימייז' דולני חיה משפחתו של אבי.
סבי, אהרן מאיר, היה למדן גדול. הוא שימש כטוען רבני, ניהל דיני תורה והיה בעל היתר הוראה. היה לו אישור למכירת שמרים בכל רחבי מחוז לובלין.
סבתי אסתר ניהלה את משק הבית וגידלה את הילדים.
על כולם ניצחה אם סבתי, חנצ'ה. על פיה נשק כל דבר.
בפולאבי התגוררו 4500 יהודים, שליש מתושבי העיר. יהודי העיר ניהלו חיים שלווים. הם למדו, עבדו, אהבו, נישאו והולידו ילדים.
החברה היהודית בפולאבי כללה מעט עשירים, רבים מבני המעמד הבינוני ומעט עניים. היו ביניהם רופאים, מנהלי חשבונות, בנקאים, סוחרים ובעלי מלאכה, חייטים, סנדלרים, נגרים, בעלי בתי חרושת לנעליים ולשתייה קרה. בקהילה היהודית פעלו ארגונים שונים, וחלקם הוכרו על ידי הפולנים:
– המועצה היהודית – ראש הקהילה נבחר בבחירות חופשיות.
– קופת גמילות חסדים.
– חברת 'לינת צדק' – ארגון זה סייע לחולים, לעניים, לזקנים ולבודדים בתמיכה, בסיעוד ובארוחות.
– רב העיר, שוחטים, מלמדים.
– בית הכנסת בפולאבי שכן במבנה מפואר ובעל הדרת קודש. כמו כן היה בעיר בית מדרש.
– את בית הספר היהודי ניהל הנריך אדלר. בית הספר 'תרבות' היה חלק מהתנועה הציונית בעיר.
החברה היהודית בפולאבי התאפיינה בשתי השקפות עולם תרבותיות: דתית-חרדית לעומת מסורתית וחילונית. את התרבות הדתית הובילו הרבנים והמלמדים, ואילו את החילונית הובילו בעיקר המפלגות הציוניות – תנועת הנוער 'גורדוניה', בית"ר, 'השומר הצעיר' ו'מכבי הצעיר'. גאווה גדולה סיפקה לבני העיר קבוצת הכדורגל 'מכבי'.
העיר פולאבי שוכנת על דרך המלך. כבר בימים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא הופצצה מהאוויר, ורוב יהודי העיר עזבו את פולאבי בבהלה. משפחת אבי נדדה לעיירה קונסקובולה (Końskowola).
אבי מספר שלמחרת חזרו לפולאבי כדי לאסוף חפצים חיוניים. העיר בערה, ומבית אבי לא נותר זכר. המשפחה נדדה לעיירה קורוב, ומשם לבית הסבא שבקז'ימייז' דולני. לאחר זמן מה המשיכו לעיירה גניבישוב, ובהמשך הגיעו לזבולין (Zwoleń). חייהם היו קשים מנשוא, והם חיפשו אחר מזון ומקום להתגורר בו.
בזבולין חטפו אנשי אס אס את סבי ואת אבי. הם ואחרים רוכזו בכיכר השוק, מחוץ לגטו. המשפחות עמדו וצפו בהם מרחוק. וכך כתב אבי בספרו נשארתי יחיד: "ראיתי את אמי ואת אחיי, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. בהמשך נודע לי כי כולם נשלחו לחיסול בסוביבור."
בתום המלחמה הצטרף אבי לקבוצת צעירים ונשלח לאיטליה במסגרת עלייה ב'. במחנה בקסטלו גנדולפו הכיר את אמי, רבקה זילברשטיין מהעיר קיילצה. הם נישאו באיטליה ועלו ארצה בספינה "חיים ארלוזורוב" תחת פיקודו של לובה אליאב. לימים כתב עליה אליאב את ספרו הספינה אולואה.
עם הגיעו ארצה גויס אבי ונשלח להשתתף בקרבות על ירושלים ובקסטל.
אבא שלי היה מיוזמיו וממקימיו של 'ארגון יוצאי פולאב' בארץ. הוא ראה חשיבות עליונה בשימור הזיכרון ובצורך להנחיל לדורות הבאים את סיפורה של הקהילה היהודית בפולאבי.
צוואתו הבלתי-כתובה היא לזכור ולא לשכוח את בני קהילת פולאבי, אלה שהלכו ברעב ובקור אל מותם במחנות ובתאי הגזים, ולכבד את אלו ששרדו את התופת באשר הם.
מרץ 2012
קול לובלין 
פינגבק: המפגש בין יוצאי לובלין ודורות ההמשך לבין העיר היום – תוכן עניינים | קול לובלין