מתוך יומנה של סבתי, אידה גליקשטיין / אלכס גורי

אידה גליקשטיין תיעדה את קורות הגטו בלובלין ובמיידן טטרסקי.
בעבודתה ב"יד ושם" גבתה עדויות של ניצולים, ובייחוד עדויות של לובלינאים

במאי 2008 נסעתי ללובלין למסע שורשים. רציתי לנבור קצת בארכיונים ולראות את העיר שהורַי הגיעו ממנה.
אחד המקומות שהגעתי אליהם בביקורי היה 'תיאטר NN'. המקום היה סגור לרגל שיפוצים, אך בכל זאת נכנסתי למשרדים כדי לברר פרטים. הבחור במשרד הסביר לי באדיבות שהמקום סגור, אבל שאל לסיבת בואי. מששמע ששני הורַי נולדו בלובלין, הסתקרן וביקש לדעת את שמותיהם של הורַי ואת שמות הוריהם.
"אתה הנכד של אידה גליקשטיין?" שאל אותי בפליאה. אינני יודע מי מאתנו היה מופתע יותר – הוא למשמע שמה של סבתי, או אני בשל הַכּירו אותה ובשל עצם השאלה. בהמשך לכך נלקחתי מיד לפגוש את מנהל המוזיאון, ונערך לי סיור קצר במוזיאון הסגור. למותר לציין שהמעמד היה מרגש מאוד עבורי. חוויה דומה חיכתה לי בהמשך במוזיאון במיידנק.
באותה הנסיעה ללובלין התעצם עבורי פן של סבתא שלי שעד אז לא נתתי עליו את הדעת. סבתא שלי הפרטית – זו שהייתה מחזירה אותי הביתה מהגן ומבית הספר היסודי, שהייתה מכינה לי טחינה ביתית שכה אהבתי (מאוד לא פולני מצדה…), שאהבה לנסוע מדי יום לחוף הים, זו שלא דיברה אתי על אודות מה שקרה "שם", אבל כתבה וכתבה – לא הייתה פרטית כלל וכלל.
דמותה הציבורית של סבתא שלי נחשפה לפתע בפנַי: כתביה על אודות קורותיו של גטו לובלין שפורסמו באנציקלופדיה של גלויות, עדויות נוספות שלה ועדויות שגבתה אחרי המלחמה מפי ניצולים אחרים (תחילה בפולין, ולימים גם ב'יד ושם') מהווים תיעוד היסטורי חשוב אשר הקנה לסבתי מעמד של כבוד בקרב חוקרי העיר והתקופה ואלה המנסים להנציח אותן.
בגיליון זה המציין 70 שנה לחיסולו של גטו לובלין הייתי רוצה לפרוס חלק מסיפורה של סבתא שלי הפרטית. הקטעים שלהלן הם מתוך יומנה (את הסיפור המלא אפשר למצוא באתר קול לובלין באינטרנט).

קטעים מיומנה של אידה גליקשטיין

נולדתי ב-1905‏, בעיירה יוזפוב ליד לובלין. אבי, אהרן יצחק רפפורט, התייחס על משפחה חסידית. אמי – חנה הינדה לבית פוקס, נישאה לו בגיל 17 וילדה ששה ילדים, מהם, אני הבכורה.
‏שנות ילדותי לא היו קלות. סבלנו מחסור. עם זאת, שלחה אותי אמי ללמוד בתיכון פרטי. כבר מכיתה ח' הרווחתי ממתן שיעורים, שילמתי מכספי עבור התיכון ועוד תמכתי במשפחתי .
‏לאחר קבלת תעודת בגרות, התחתנתי בלובלין בשנת 1928 עם חברי לספסל הלימודים, משה גליקשטיין, שקיבל כעבור שנה את משרת סמנכ"ל לשכת המלאכה. היה זה יוצא דופן בפולין של תקופה זו, שתפקיד כזה יימסר ליהודי ‏- ייתכן שהודות לעובדה ששימש בעבר כמזכ"ל איגוד בעלי המלאכה ‏ולמעשה הוא זה שארגן לשכה זו.
‏בתפקיד זה שימש עד לאביב 1939. אז פוטר מעבודתו כשגל אנטישמיות הציף את פולין וההפליה נגד היהודים הלכה וגברה. לא סייעו בידו הכבוד וההערכה שרכש לו במקום עבודתו ובין חוגי בעלי המלאכה. את הפיצויים, קיבל עקב משפט שהגיש נגד הנהלת הלשכה, מאחר ומנהליו לא רצו להכיר בזכויותיו .
‏בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרנו בדירה מרווחת בת שלושה חדרים. היו לנו שני ילדים. בן – אלכסנדר, שנולד ב- 14/7/30 ובת – רות, שנולדה ב- 4/6/37. אבי לא היה אז בחיים, כי מת בשנת 1932 בגיל 44, ואמי גרה עם אחיי ואחיותיי בקרבתנו.
אחותי הקטנה ממני בשנתיים – שרה, עבדה כמורה, בדומה לאחותי הצעירה ביותר – ברונקה. האחות האמצעית – רומה, למדה פילוסופיה באוניברסיטת ורשה. אחי הבכור – אלתר, עבד כפקיד בחברת "ילן-שיכט" והאח הצעיר – מאיר, למד שנה שנייה בטכניון הוורשאי. הוא התקבל אליו לאחר שעמד בבחינות הכניסה בהצטיינות. כידוע, הוגבל מספר היהודים שנתקבלו לאוניברסיטאות ולמוסדות להשכלה גבוהה בפולין והיו מוסדות סגורים כליל בפני מועמדים יהודים.
‏ימי המלחמה הראשונים הצטיינו בפחד מפני הפצצות. לא לנו בדירתנו, אלא בשדה פתוח, ולמזלנו, היה מזג האוויר בחודש ספטמבר זה נוח ביותר. משנכבשה העיר בידי הגרמנים, התעסקתי בטיפול בילדיי ובמשק ביתי. לא שיערתי כלל את מידת הסכנה האיומה הצפויה לנו, כיהודים. באותה עת, הציעו לבעלי תפקיד בקהילה היהודית ובתפקיד זה הוא עבד ממש עד יום חיסול הגטו.
‏כל כמה ימים, הופיעו אצלנו ואצל יהודים אחרים אזרחים גרמנים, כל מיני בריונים ונוכלים, שהתלוו לצבא הגרמני עם התקדמותו בכיבושיו. הם תבעו לבנים, לבני מיטה ומצלמות, חיטטו בארונות ולקחו את כל מה שמצא חן בעיניהם. בעיר עצמה, חטפו אנשים לעבודות שונות בבניינים שנתפסו או הוחרמו על ידי הצבא הגרמני. ‏יום אחד נחטף גם משה, בשעה שהלך לעבודתו, וחזר עייף ומדוכא. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקל בעלבונות, בוז ושנאת ההיטלראים.
‏חורף 1939-1940 היה קר ביותר וקשה היה להשיג חומרי הסקה. יום אחד, בשעת היעדרי מהבית, הופיעו אנשי אס.אס. ולקחו את הרהיטים, את לבני המיטה ואת התמונות שעל הקירות. ממש רוקנו את הבית. לא הבנתי איך לא היה די בתעודת העבודה של משה, כפקיד הקהילה, כדי להגן עלינו מפני שוד וביזה. כמה תמימה הייתי אז… הלכתי למטה הגסטאפו, שהיה ידוע כ"מתחת לשעון", ותבעתי את צדקתי. הפקידים במדים השיבו לי באדיבות (היה זה רק בתחילת שנת 1940) ואחד הפנה אותי לשני וכך נדדתי מחדר לחדר, בחזרי בכל מקום על תלונותיי על העוול שנגרם לי. לבסוף, השיב לי גרמני צעיר ש"עד עתה ישנו ילדי גרמניה ללא לבני מיטה וכעת הגיע תור ילדי היהודים לסבול ממחסור זה". שבתי הביתה בידיים ריקות.
‏לקראת הסתיו, הוחרמה גם דירתנו. הקמת השכונה המיועדת ליהודים החלה, וכל אלה שגרו עד עתה מחוצה לה, יכלו להתחלף בדירותיהם עם פולנים שדרו באזור היהודי, אם הצליחו למצוא כאלה. אנו הצלחנו ומסרנו דירה בת שלושה חדרים תמורת כזו בת שני חדרים, ברחוב פרובוסטבו. אמי נאלצה לעזוב את דירתה עוד לפניי וללא זכות חליפין. היא קיבלה שני חדרונים ברחוב גרודסקה. אחיותיי הפסיקו לעבוד לאחר שבתי הספר היהודים נסגרו ונשללה מהן הזכות ללמד בבתי ספר של הגויים. רק אחי הבכור, אלתר, מצא עבודה כפקיד בקהילה. שרה, אחותי, ארגנה לימודי מחתרת לקבוצות תלמידים יהודים ובני בן העשר למד בקבוצה כזו. הוא הפליא את אחותי בכישרונותיו ובהתלהבותו מהלימודים.
כבר בחורף 1940-1941 החלו להגיע שמועות על תכנית להקמת גטו סגור ליהודים. איש לא שיער מה תהיה צורתו, ממדיו ותוכנו. הפגיעה הראשונה פגעה בנו במרץ 1941. החלק המערבי של השכונה היהודית, שכלל גם את רחובנו, הוקף יום אחד על ידי משטרה צבאית גרמנית והצטווינו לעזוב את דירותינו תוך עשר דקות. אין לשער את המהומה והמבוכה שקמה. משפחות התפזרו, ילדים אבדו והאנשים רצו מרחוב לרחוב כעדר כבשים תועות. צווה עלינו להתאסף במקום מסוים, אלא שכל אחד ניסה להתחמק מחגורת ההקפה. בני אבד. אני ברחתי עם בתי לדודי, שגר בחלק המזרחי של השכונה היהודית. לאחר זמן הגיע לשם גם משה, ללא ילדנו. עבר עלינו לילה איום ומלא ייאוש וכבר חששתי שלא אמצא את בני. רק למחרת הובא על ידי מכרים, שמצאוהו בתוך ההמון ולקחו אותו עימם. הגרמנים עקרו אז כמה אלפים מיהודי לובלין מעירם ושילחו אותם לעיירות קטנות. אלא שתוך כמה ימים חזרו רובם ללובלין. פתאום נעשה המקום צר עלינו והשטח שיועד למגורי היהודים צומצם בהרבה.
הועברנו אז לחדרון קטן כדיירי משנה. הדבר דיכא אותי ולא הצלחתי להתאים את עצמי לתנאים החדשים. משה, בראותו את מצבי, עשה מאמצים עצומים כדי שתוקצב לנו דירה. ואכן, קיבל לאחר זמן מועט רשיון לגור מחוץ לגטו. היו גם אחרים, שגרו מחוץ לגבולות הגטו, וביניהם – חברי המועצה היהודית או בעלי זכויות מבין בעלי המלאכה, אבל בעלי לא היה אחד מהם. היה לנו פשוט מזל. נכון, שהדירה הייתה כה לחה, שבחורף נטפו מים מהקירות. אבל עם זאת, היינו בני מזל, כי לא היינו חשופים להידבקות במחלת הטיפוס שפשטה בגטו, או לחטיפות. היה זה "אושר", שאין לתארו במלים.
נאסר עלינו, היהודים, לקנות אצל הגויים. לכן, קיבלתי רשיון מעבר קבוע לגטו, שנתן לי אפשרות לבקר אצל בני משפחתי ואצל ידידים ומכרים.
‏באותו זמן, עבדתי בועדת התברואה של הקהילה היהודית. חילקתי לדיירי הגטו אמצעי חיטוי ומתפקידי היה להודיע על כל מקרה חדש של מחלת הטיפוס, כדי שיעבירו בהקדם את החולה לבית החולים. לעתים, מצאתי אנשים גלמודים, ששכבו בחדרי מדרגות או בכוכים שבחצרות. עיני ראו אז סבל איום ‏ומצוקה ומראה זה יספיק לי לכל חיי. ‏בבתים אלה גרו אנשים שהוגלו מהעיר לודז'. הם תפסו כל פינה פנויה במרתפים, תאים ועליות גג. דירות פנויות לא היו בנמצא יותר. בכל חדר התגוררו למעלה מעשר נפשות והלכלוך עבר כל גבול. הבריאים ישנו בכפיפה אחת עם החולים שהיו עטופים בסמרטוטים מלאי כינים. ילדים היו ערומים לחלוטין ולא יכלו לצאת לרחוב, באין להם מה ללבוש. איזה ערך היה בתנאים איומים אלה לחתיכת הסבון או לחבילת אבקת הכביסה שחילקתי? אחדים קיבלו את הניתן להם בצחוק לועג והיו גם כאלה שדחו את מתנת הקהילה וקיללו אותי עם הקהילה ששלחה אותי אליהם.
‏הגיעה שנת 1942, והגטו גודר בחוט תיל דוקרני ונסגר. היו שני גטאות – הגטו הקטן – לבעלי הזכויות והגטו הגדול – לשאר האוכלוסייה היהודית. אנו המשכנו לגור מחוץ לגטו, אלא שחיינו במורא מתמיד. כל רגע היה עלול מצבנו להשתנות לרעה.
‏יום אחד, העביר אלי משה את האזהרה, שאמלט מיד עם הילדים, כי צפויות פעולות איסוף היהודים, הגרים מחוץ לגדר הגטו. לא הייתה לו אפשרות לעזוב את עבודתו בקהילה ולסייע בידי. בידיים רועדות הלבשתי את ילדיי ונמלטתי דרך השדות לחלק הארי (הגוי) של העיר, בו לא פסעה זה חודשים רבים רגל של יהודי. הורדתי את הטלאי (סרט המיועד ליהודים בלבד, שיציאה בלעדיו הייתה כרוכה בסכנת מוות), ותחבתיו לכיסי. חשתי את הטעם המר של מחוסר בית. נדדתי ברחובות שאסור היה לי לשהות בהם וקנאתי בפולנים, שלכל אחד מהם יש גג מעל לראשו. על הגשר עמד והסתכל בהנאה במימי נהר ביסטשיצה היטלראי "נכבד", מלווה על ידי עוזרו. צץ בראשי ‏רעיון מטורף, לפנות אליו בשאלה "על מה אין לילדיי זכות לגג מעל ‏לראשיהם?". על זכות לחיים עדיין לא הרהרתי, כי לא ידעתי על התכנית השטנית של השמדת יהודים מוחלטת ושלמה.
‏הילדים עייפו מאד וחזרנו לביתנו שמחוץ לגטו. הסתבר שהייתה זו אזהרת שווא ולא נשקפה לנו כל סכנה.
‏התגוררו אז בלובלין, כך סיפרו, כ-34,000 יהודים, כולל אלה שהגיעו מערי מערב פולין. בחודש מרץ פשטה השמועה, שייעקרו ויוגלו 20,000 מהם. הגרמנים ערכו רישום תושבים מדויק וחילקו תעודות עבודה, שרק בזכותן ניתן היה להמשיך ולהתגורר בגטו. ההגליה החלה ב-16 במרץ. יומם וליל נערכו פעולות ההגליה. התהלכו שמועות, שאת הנחטפים בפעולות אלה ישלחו לבלז'ץ.
איבדתי אז את אחי, אלתר, שרק שנה לפני כן נשא אישה והיה אב לתינוק בן שבועות מספר בלבד. הוא נלקח מביתו עם משפחתו למרות תעודת עבודה שהייתה ברשותו. הוא הצליח, בעזרת שוטר מוכר לו, למלט את ילדו מבית הכנסת של לובלין, ששימש כנקודת איסוף היהודים, לאמו. הוא השלה את עצמו, שיישלח לעבודה ואולי, ללא ילד, יוכל לעמוד במבחן הקשה, שלא ידע את ייעודו. לא ידענו עדיין באותו זמן, שבלז'‏ץ שימש כבר אז כמחנה השמדה.
‏הפגיעה הבאה במשפחתי, אירעה מיד לאחר זה. אחי הצעיר, מאיר, החליט לעזוב את העיר ובכדי להימלט מההגליות התכופות והמחמירות, נסע לעיר ראדום. לפי השמועות, יחס הגרמנים ליהודים שם היה נסבל יותר. הוא נעצר בתחנת הרכבת על ידי המשטרה הגרמנית הצבאית ובהיותו ללא סרט הטלאי, הוכנס לכלא, הועמד למשפט ונידון למוות. כך שילם בחייו הצעירים עבור רצונו להישאר בחיים. הוא היה בסך הכל בן 22, בעל כשרונות מובהקים ושלט כבר אז בחמש שפות.
‏באפריל 1942 המשיכו הגרמנים בהגליות. לקחתי חלק באקציית הגליה כזו לגמרי באקראי. אותו יום לא ניבא שום פעילות גרמנית והלכתי לבקר את אמי בגטו. לפני הכניסה למסדרון, הייתה מוטלת גופת גבר. לא מעט ראיתי מתים מרעב או ממחלה והם היו מוטלים ברחוב עד שהקהילה תדאג לסילוקם. רק הספקתי להיכנס לדירת אמי, כשהחלה המהומה. האקציה החלה! ‏ריצה מבוהלת בחדרי המדרגות, צעקות, בכי ילדים. קשה לתאר את המאורע הזה. אחיותיי ואמי לחצו עלי שאברח מהגטו שכן היה לי רשיון מעבר ויכולתי להשתמש בו אם יעצרוני בדרך, אולם כבר איחרתי את המועד – הגרמנים היו בחדר המדרגות. ברגע האחרון הסתתרו כולם בחדר הסמוך, חדר ללא חלונות וחשוך. אני נותרתי לבדי בחדר הראשון. נכנס גרמני. הראיתי לו את תעודתי ולשאלתו, איפה יתר המשפחה, השבתי שיצאו לעבודה. הוא הציץ לחדר השני ויצא. מהדירה השכנה נלקחה כל המשפחה. זוכרת אני שאמי אמרה אז: "עתה ניצלנו הודות לך, אבל מה יהיה בעתיד?"
‏כעבור זמן הוחלט על הקמת גטו עבור יהודי לובלין במאידאן טטרסקי, רובע פועלים במרחק שני קילומטרים מלובלין. רק בעלי תעודות J (יהודי) חדשות יהיו רשאים לעבור לגטו החדש. היתר יוגלו. משה הצליח לקבל תעודות גם עבורי והילדים. יום שישי, 17 באפריל, נקבע כיום ההעברה. כל העוברים קיבלו מהמועצה היהודית זכות לבית בגטו החדש, לאחר שרוקן מתושביו הארים. עקירה זו מלובלין עתידה היתה להימשך שלושה ימים. ביום הראשון, יעברו פקידי הקהילה ושוטריה, בשני – בעלי המלאכה שעובדים למען הגרמנים ובשלישי – כל הנותרים.
כמובן, "הסדר המופתי" הגרמני הופרע כבר ביום הראשון, כי כולם רצו להימצא מחוץ לגטו העירוני ובמיוחד כל אלה, שלא היה להם כרטיס ה-J. הם חששו, שלאחר שבעלי הכרטיסים יועברו למאידאן טטרסקי , תהיה הקפדה יתרה, שמחוסרי כרטיס לא יועברו. לכן, כבר ביום שישי החלה יציאת לובלין. רחובות לוברטובסקה, קרולבסקה, זאמויסקה ופאבריצ'נה היו עמוסים המון רב של עגלות, אופניים, עגלות ילדים וכל מיני כלי רכב ויותר נכון, כלי אופניים, מסוגים שונים.
ב-20 באפריל לא נמצא יותר אף יהודי אחד בשטח הגטו הלובלינאי הישן. סיפרו שעובדה זו הייתה צריכה לשמש שי ליום ההולדת להיטלר מאת הגסטאפו. העיר הראשונה הנקייה מיהודים.
‏הופצו שמועות סרק, שהיהודים יוכלו מעתה לחיות חיים שלווים ומאושרים במאידאן טטרסקי, ה"גטו לדוגמא" בפי הגרמנים. לא יעקרו אותם שוב מהמקום, ויהודי כל פולין יקנאו בהם. רבים מהיהודים שמצאו כבר מסתור בבתי ארים, נתפתו לאמונה זו והגיעו לגטו החדש. הישוב נועד לכאלפיים נפש, אולם הגיעו אליו כ-8,000, מה שהגדיל את הצפיפות עד לבלי נשוא. אנשים תפסו אפילו דירי חזירים, מרתפים וכל כוך, בו ניתן היה להצטופף. רבים לנו תחת כיפת השמיים.
‏אנו הסתדרנו בבית קטן, שהכיל חדר אחד גדול עם תוספת צרה, מחוסרת חלון. רשמית, יועד רק לנו, אלא שהתגוררו עמנו שלוש אחיותיי, אמי, היתום אחר אחי וידידנו, יוסף רוזן, עם אשתו ושני ילדיו.
‏ביום ב', 20 באפריל 1942, הוקף מאידאן טטרסקי בידי אוקראינים תחת פיקוד אנשי אס.אס.. השוטרים היהודים התפזרו בכל הישוב והזעיקו את כל התושבים, שיופיעו בכיכר. נאמר לנו שהגרמנים עומדים לערוך רישום מדויק של אנשים, כדי לראות כמה דירות חסרות עדיין ושיוקמו צריפים למחוסרי הדירות. מובן שהייתה זו תרמית נבזית. באותו יום נלקחו 5,000 איש למאידאנק (מחנה השמדה). רק עתה ידוע לנו בבירור מה קרה לאנשים שנלקחו. הם נורו כולם למוות ביער בסביבת קרפצה.
‏כך איבדתי ביום זה שתיים מאחיותיי, רומה וברונקה, שנכללו בין קורבנות הרצח המתועב.
שרה ניצלה יחד עם בנו היתום של אחי ועם אמו. הם הצליחו להתחמק מהגרמנים ולהתערבב בין בעלי כרטיסי ה-J, להם הותר להישאר במאידאן טטרסקי. לא הייתה משפחה אחת שלא סבלה הפעם אבדות מכאיבות. ‏למחרת, הוציאה המועצה היהודית כרטיסי J למחוסרי הכרטיס שניצלו.
‏קיץ שנת 1942 עבר בשקט יחסי, ללא אקציות. מספר התושבים גדל מיום ליום הודות לשטף אנשים מעיירות אחרות שבמחוז לובלין. הם חשבו שישבו לבטח וירחקו מסכנה ב"גטו לדוגמא" שלנו. כאשר החלו הגרמנים בחיסול גטו ורשה, ביולי, הגיעו למאידאן טטרסקי ‏גם פליטים משם. באוגוסט בוצעו אקציות חיסול רבות בעיירות הסמוכות וגם משם נמלטו למאידאן טטרסקי אלה שחיפשו מקלט.
‏אולם בשניים בספטמבר 1942 שוב הוקף הגטו מכל העברים ושוב נצטווינו להתייצב בכיכר. המיון ארך שש שעות. כולנו הצטווינו לשכב על הקרקע, כדי שלא נוכל לזוז מהמקום. אמי ואחותי הסתתרו ולא יצאו מהבית ובן אחי היתום נשאר במיטתו. ביצאנו, שמעתי את קול בכיו וחזרתי ולקחתיו איתי. היה זה מעשה טירוף, כי לנשים עם תינוקות נשקפה הסכנה הגדולה ביותר. ‏בינתיים, התקדם משה עם שני ילדינו ולא עלה בידי למצוא אותו במשך כל מהלך האקציה. ניצלתי אז בנס, כי שוטר יהודי שהכירני ערב לי והורשיתי לשוב לגטו עם סיום האקציה. נאספו בפעולה זו למעלה מאלף איש למשלוח למאידאנק.
‏אקציה זו הגדילה את תחושת אי-הביטחון בליבנו. התחלנו להבין, שלכולנו צפויה השמדה. עדיין היו כאלה שהשלו את עצמם שמעתה תמו האקציות וישרור שקט ושלווה. כי הן אי אפשר להעלות על הדעת שהגרמנים ישמידו את כל היהודים, מאחר ונזדקקו לידיים עובדות לבתי החרושת שלהם. גורלנו נחתם כבר אז על ידי ממשלת הרייך השלישי, אלא אנו, משוללי רדיו ועיתונים, לא ידענו על כך.
בתקופה זו התחלתי להרהר בזה, שההצלה היחידה היא בצד הארי, ואכן אנשים בעלי "מראה פנים ארי" החלו נעלמים מהגטו. הייתי חייבת גם אני להשיג ניירות אריים, כדי שאוכל לחיות בין הגויים. קניתי מפולנייה אחת את תעודות הלידה שלה ושל בתה, שמתה לפני מספר חודשים. סייעה לי בעניין זה חברתו לעבודה לשעבר של משה, רגינה צ'יז'בסקה, שעמדה בקשר איתנו מהתחלת הכיבוש הגרמני ועזרה לנו במה שיכלה. היא אפילו הסתירה בביתה דברי ערך שלנו. היא דיברה על ליבנו שנברח מהגטו והציעה לנו את חדרה הצנוע והיחידי. הסכימה אפילו לקחת את בתנו, רות, לאחיה, שהתגורר בנאלנצוב, בסביבת לובלין.
משה התנגד לכל נסיון בריחה. הוא טען, שאם כולם אבודים, אין טעם להמשיך בחיים ומוטב למות עם כולם. הוא גם ניבא, שמי שיציל את עצמו וייוותר בחיים לא יהיה מאושר לעולם. כמה צדק בדבריו!
‏פעולת ההכנה לעזיבת הגטו הייתה מעתה נתונה ליוזמתי בלבד. קניתי גם לאחותי, שרה, תעודת לידה מהחלבנית שלנו, ששמה היה ורוניקה לוקאשיק. היא גרה בקרבת גדר התיל הדוקרנית של הגטו והבריחה דרכה מצרכי מזון, עליהם הרוויחה יפה. בהשגת תעודת זהות חדשה מזוייפת מצויידת בצילומי, עזר לי אחד, פוגלגרן. לצערי, נהרג במחנה.
‏עתה נותרה בעיית בני, אלכסנדר. חשבתי אפילו, שכדי להציל אותו מידי הגרמנים, צריך שיעבור ניתוח פלסטי, שיחזיר אותו למצב לפני ברית המילה. סימן היכר זה עזר לגרמנים בחיפוש אחר יהודים נמלטים. אבל כולם אמרו שדעתי נטרפת עליי כבר ברגע שחושבת אני על כך.
‏הגיע יום 25 באוגוסט 1942. כבר עם אור השחר, הפך מאידאן טטרסקי למקום מחזה טראגי. שוב גורשו כולם לכיכר היישוב. הפעם ניסו להסתתר רבים שניחשו את הצפוי להם. אולם גם הרודפים שיכללו את שיטות החיפוש שלהם. הפעם, הסתתרו אחותי ואמי עם התינוק בעליית הגג ואני יצאתי עם משה לכיכר. האקציה התנהלה באורח שהפך כבר, לצערנו, לשגרתי. כבפעמים הקודמות, גם הפעם הועברה מחצית התושבים למאידאנק. הפליאה אותי העובדה, שבניגוד לעבר, הפעם לא חסו אנשי האס.אס. על הפקידים של משרד העבודה היהודי, שליד מועצת היהודים, שמתפקידו היה לספק כוח עבודה לגרמנים. זה שימש לנו חומר להרהורים על הקץ הקרוב של כולנו.
גם הפעם התלחשו האנשים והגרמנים כנראה הפיצו שמועות שווא, שזאת היא האקציה האחרונה, ואחריה לא יבואו עוד. נחיה בשלום ושלווה. נכון, היו שהאמינו להן והמשיכו להשלות את עצמם בתקוות, שלא היה להן בסיס כלשהו. עם זאת, לא חש איש מאתנו, שהימים עד חיסולו המוחלט של הגטו שלנו ספורים.
לאחר האקציה ה"אחרונה", הוצאתי את רות מהגטו ומסרתיה לידי הגברת צ'יז'בסקה. רות הייתה אז בת חמש ובאורח פלא ידעה והבינה שאל לה להמשיך ולהיקרא רות – אלא מעתה ואילך תיקרא טרסה, ושעליה לנסוע ל"דודתה" שבעיירה נאלנצוב.
קשה יותר היה למצוא משפחה שתסכים לקבל את אלכסנדר, בני. הלכתי לשוער לשעבר של ביתנו שברחוב וישינסקי, שגר עתה במקום אחר. הוא לא הסכים, מפחד מפני בעל הבית שלו, ששימש מלשין אצל הגרמנים. הימצאות של ילד או מבוגר יהודי בבית של נוצרים סיכן גם אותם בסכנת מוות. בכל זאת, הבטיח לכתוב לקרובו שגר בבקתת יער ואמר לי לבוא אליו לשם קבלת תשובה. לא הופעתי יותר אצלו, כי לא ניתן לי לעשות זאת. חיסול הגטו שלנו הסתיים יותר מוקדם, מאשר אפשר היה לנבא.
היה זה בשבת, 7 בנובמבר 1942, כשפשטה הידיעה בגטו, שהגרמנים מעבירים את בתי המלאכה, על הפועלים הדרושים להם, למבצר לובלין. משמעות פעולה זו הייתה – חיסול מאידאן טטרסקי. לא ידענו אם נותרה לנו שהות של ימים או של שבועות. הייתי מיואשת, כי לא עלה בידי להציל את בני.
בליל יום א', העירה אותי תנועה רבה בגטו. השעה הייתה לאחר חצות. משה קם, יצא החוצה ולאחר רגע שב ואמר לנו להתלבש, כי עומד משהו להתרחש. כולם היו מלאים חששות ופחדים. הערתי את בני, ציויתי עליו להתלבש מהר ולשים על כתפיו את ילקוט הגב, שהיה מוכן מזה שבועות. תמונה זו נחרטה בזכרוני לעולם. בני הנושא את ילקוט הגב שלו.
יצאתי לראות מה מתרחש בחוץ. לשם כך טיפסתי על גגון העץ, ששימש לי כל הזמן כמקום תצפית, כי ממנו ניתן לצפות על הכביש, כיכר העיירה ועל הדרך מרחוב פאבריצ'נה אל הגטו. הלילה היה די חשוך והדרך אפופה באפלה. לא ראיתי ולא שמעתי דבר. קפצתי מהגג ונפלתי בין שתי שורות חוטי התיל, שהקיפו את הישוב האומלל שלנו. עד היום אינני יודעת למה קפצתי. הייתה זו פעולה שלא בהכרה. איזה כוח דחף אותי לעשות זאת, כדי להציל את עצמי. זחלתי ועברתי מתחת לשורת החוטים השניה ונמצאתי מחוץ לגטו. צעדתי בכיוון הבתים הנראים במרחק של כמאתיים מטר מהחוטים.
הצטערתי מר על צעד בלתי מחושב זה. התחלתי לדאוג אם אוכל לשוב בבוקר לגטו ללא חותמת על תעודת המעבר שלי, מה ששימש כהוכחה נגדי שעזבתי את הגטו באורח בלתי חוקי. החלטתי ללכת בבוקר העירה ומשם לטלפן למשה.
השחר האיר. רגלי נרדמו מהעמידה על המקום וזזתי אל מאחורי קירות הבית, שלידו עמדתי. רגלי קרסו תחתי, כאשר ראיתי, שהגטו מוקף אוקראינים ואנשי אס.אס.. לא שמעתי שמץ של רעש, למרות שעמדתי בקרבת מקום אליהם. הם ראו אותי, אך עמדתי ללא ניע, למרות שרגלי רצו לרוץ ולברוח. את הסרט עם הטלאי החזקתי בכיס מעילי.
קצין גרמני התקרב ושאל אותי לאן זה אני הולכת. השבתי לו בפולנית כי חולה אני והולכת לרופא. כנראה שנראיתי חולה, כי הוא האמין לדבריי ואותת לי בתנועת יד, שמותר לי ללכת. התרחקתי לאט מהם, כי כל תנועה מהירה מצידי הייתה מחשידה אותי. בדרך פגשתי כמה יהודים שהתקדמו לכיוון הגטו. הם שאלוני :"סליחה, גבירתי, שקט שם אצלכם?" ואני לחשתי כלפיהם בשפתיים חיוורות: "תימלטו לנפשכם!"
צעדיי הראשונים היו לדירת הגברת רגינה צ'יז'בסקה, שעזרה לי להבריח את בתי מהגטו. עדיין המשכתי לקוות שאין זה הקץ. שזאת אקציה "שגרתית" בלבד. אבל במהרה התחוור לי שזה היה חיסולו הסופי של הגטו. הגיע הקץ, ונותרתי רק עם בתי. כל היתר אבדו לי.
‏על מה שקרה לאחר בריחתי הפתאומית מהגטו, נודע לי מאחותי, שרה. רק אחרי 25 שנה סיפרה לי איך נותרה בחיים. הייתה זו שתיקה שנבעה מכאב עמוק לאחר אובדן האנשים הקרובים ביותר ללבנו.
שרה ואמנו ישנו בחדרון האטום ורק לפנות בוקר נודע להן שהגטו מוקף מכל עבר. הן שמעו יריות וקולות של שוטרים יהודים, שהתרוצצו ושילחו וממש גירשו את כולם לכיכר. בביתנו הסתתרו 16 איש, שכללו את אחותי, אמי ומכרים רבים שחיפשו מחסה, כי החדר האטום היה חבוי מאחורי קיר מלאכותי. שרה רצתה, שכולם יסתתרו עד עבור זעם, אבל משה סירב ויצא עם הבן לכיכר. הוא אמר, שהוא בטוח ששום דבר לא יקרה ושזו אקציה, הדומה לאלו שקדמו לה.
את בן אחי מסר משה לאח בית החולים שהיה מידידיו ושטען שבית החולים הוא המקום הבטוח ביותר לתינוק ואילו בבית, עלול בכיו לגלות לרודפים את מקום המחבוא. בבית החולים נורה התינוק יחד עם 18 תינוקות אחרים, שהובאו לבית החולים על ידי אמותיהם בתקווה ששם ייוותרו בחיים.
שלושה ימים הסתתרו במקום המחבוא. הם יצאו ממנו לאחר ששוטר מכר אמר להם, שהגטו חוסל סופית ואין יותר טעם להסתתר. על כל אלה שהתחמקו והסתתרו, היה על פי הפקודה, להתייצב מיד בנקודת איסוף במועצה היהודית ומשם יובלו למאידאנק. מי שלא יתייצב וימצאוהו, יומת במקום. שרה לא התכוונה להתייצב, אולם לא הצליחה לשכנע את אמנו שתסכים לעבור לצד הארי. אמנו אמרה: "אם שאיבדה כה רבים מילדיה, אין לה זכות להישאר בחיים". יומיים לאחר מכן, בשעה ששרה נעדרה ממקום המחבוא, נעלמה אמנו ויצאה להתייצב עם כל הנותרים. נימוקה היה, שאין היא רוצה להיות למכשול לבתה שרה ובלעדיה יש לבתה יותר סיכוי להציל את עצמה. אמי היתה אז רק בת 54 שנה.
משה נלקח עם בננו למאידאנק. הילדים, כפי שידוע עתה, הושמדו הראשונים. משה היה במחנה עבודה ברחוב ויינייבסקה עד שלושה בנובמבר 1943 ונורה באותו יום בו 18,000 יהודי מאידאנק נורו למוות.

את שנות המלחמה הנותרות העבירה סבתי יחד עם אמי תחת זהות ארית בדויה, בפחד מתמיד מפני גילוי. חברו של משה מלשכת המלאכה, רישארד פוסטוביץ, הוא זה שעזר להן למצוא מקום מסתור אצל בת דודתו, ה¬גברת סטפניה פארצ'ינסקה, ואצלה הן גרו עד תום המלחמה, בכפר סלאבינק שליד לובלין. שניהם הוכרו כחסידי אומות העולם.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מתוך יומנה של סבתי, אידה גליקשטיין / אלכס גורי

  1. פינגבק: עדויות – תוכן עניינים | קול לובלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s