הייתי ילדה בבית היתומים בלובלין אחרי המלחמה / מרים אייזנשטט

חוברת מספר 46 שנת 2010

בשנת 1929 נולדתי בעיירה בלז'יצה להורַי דבורה (לבית וקשול) ופנחס קירשנבוים.
היינו שלושה ילדים: אחי הבכור בנימין, אחי השני משה-יוסל ואני הצעירה מכולם.
בתקווה לשפר את מצבנו הכלכלי העתיקו הורַי ב-1933 את מקום מגורינו מבלז'יצה ללובלין. בעיר זו חיו שלושת אחיה של אמי ומשפחותיהם, והקשרים בינינו היו הדוקים. גרנו בדירת חדר בקומת קרקע ברחוב פורמנסקה מספר 10. אבי פתח בית מלאכה לייצור סבון ברחוב לוברטובסקה מספר 8.
בית הורַי היה בית דתי. אני זוכרת את סעודות השבת בביתנו, את אפיית המצות לקראת פסח, את סדר פסח שהיינו חוגגים פעמיים (שני לילות). ביום הכיפורים היינו מבקרים את דודינו ושכנינו, בוכים ומברכים.
למדתי בבית-ספר ממלכתי פולני, אבל לא הספקתי ללמוד יותר משלוש שנים, כי בהיותי בת עשר פרצה המלחמה.

לובלין הייתה עיר גדולה. הורַי חשבו שבעיירה קטנה הסכנה פחותה, ולכן שלחו אותי לבלז'יצה אל אחות אמי, הדודה מלכה. גרתי שם יחד עם הדודה, בעלה שמואל אַרבּוּז וילדיהם – יפה, לולה, דבורה וירמיהו.
הייתי בת אחת-עשרה כשנפרדתי מהורי ואחַי בתקווה שניפגש בקרוב. לא ידעתי שזוהי הפרידה האחרונה שלי מהם וכי לא אראה אותם שוב.

סיפור תלאותַי במלחמה עובר מבלז'יצה ללובלין, למיידן טטרסקי, לבודזין, למיידנק, לאושוויץ ולמחנות רוונסברוק ומלכאו שבגרמניה.
סיפור הישרדותי במלחמה ארוך הוא, נפתל ונורא בלהות. הסיפור כולל מחנות, שתי צעדות מוות והיחלצות מתוך תא הגזים באושוויץ (הוכנסתי אליו בדיוק בזמן שהוא הפסיק לפעול).
בסוף אפריל 1945 הופצץ מחנה מלכאו, מחנה שהייתי בו יחד עם בת-דודתי דבורה. הגרמנים הוציאו אותנו אל מחוץ למחנה, ובוקר אחד התעוררנו וראינו ששומרינו נעלמו. למחרת פגשנו את החיילים הראשונים של הצבא האדום והבנו שהמלחמה הסתיימה.

אחרי כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945 חילקו הרוסים את הפליטים לפי ארצות מוצאם. אותי ואת בת-דודתי דבורה שלחו ברכבת לפולין. בתחילת יוני 1945 הגענו ללובלין. בבית ששימש מרכז לפליטים רשמנו את שמנו: קיווינו למצוא מישהו מבני משפחתנו.
שלחו אותנו אל בית היתומים שבקרקובסקה פשדמיישצ'ה.
בית היתומים שכן בתוך בית מגורים. היו בו רק בנות. הבנים שכנו בבניין אחר.
ניגש אלינו ילד שהכיר את משפחתנו בעבר. הוא שאל אותנו אם פגשנו כבר את ירמיהו. התפלאנו: "מה, הוא נשאר בחיים?!" במו עינינו ראינו כיצד ביוני 1944 לקחו אותו ממיידנק באוטובוס יחד עם ילדים אחרים. וכאן, בבית הילדים בלובלין, ראינו את ירמיהו: עיניו גדולות, ראשו מגולח, בגדיו סמרטוטים – אבל חי!
התברר כי האוטובוס שישבו בו הילדים הקטנים נתפס בדרך בידי הרוסים. הרוסים העבירו את הילדים לבית היתומים בלובלין המשוחררת. באותה שעה אנו, הגדולים יותר, נלקחנו בצעדת מוות ממיידנק לאושוויץ.
עכשיו הצטרפנו דבורה ואני לילדי בית היתומים בלובלין. בבית היתומים התחלנו להתאושש. המנהלת הייתה אישה טובה מאוד. גם המדריכים נהגו בנו בחמימות וגילו תשומת לב ואהבה. הילדים הגיעו לבית היתומים מהיערות, ממחנות, ממקומות מחבוא אצל גויים. היינו מלוכלכים, מכונמים, חולים. בבית היתומים קיבלנו אוכל, בגדים. לימדו אותנו להתרחץ, להתלבש.
שלחו אותנו ללמוד בבית-ספר. למדתי מתוך רצון עז להשלים את שהחסרתי בשנות המלחמה.

הייתי תשושה מאוד.
איך היה אפשר לחזור לחיים רגילים?
כמה פעמים הלכתי ברחובות העיר והגעתי עד בית שגרתי בו בימי ילדותי, הבית ברחוב פורמנסקה פינת רחוב צירולניצה. היה זה בית קומות. עמדתי על ספו ולא הייתי מסוגלת להיכנס אליו. הלכתי והגעתי גם אל בתים אחרים, הבתים שדודַי גרו בהם. גם אליהם לא נכנסתי. לא יכולתי.
שוטטתי בעיר כשאני מביטה סביב, תרה, מחפשת, מבקשת את אחַי –
לא מצאתי אף אחד.
קשה היה לעבור ברחובות לובלין הריקים מיהודים ולראות גויים חיים חיים נורמלים. ראיתי שהחיים בלובלין נמשכים כאילו לא הייתה מלחמה. אנשים התהלכו ברחובות לבושים בגדים אלגנטיים. כאילו דבר לא קרה. הכול היה נורמלי, אבל שמות יהודיים על החנויות היו לשמות פולניים. הרובע היהודי היה הרוס.

לאחר זמן-מה הגיעו מטרזיינשטט הדודה מלכה ובנותיה לולה ויפה. הן היו תשושות, חולות ורזות מאוד. התחבקנו ובכינו. הן חשבו שאנחנו מתות.
בית הילדים התמלא ילדים. כיוון שהמקום לא היה גדול דיו, העבירו אותנו לפטרסוולד, עיר קטנה הסמוכה לוורוצלב. שם התגוררנו בתנאים טובים יותר, והחיים החלו להיכנס למעין שגרה ולעלות על פסים "נורמליים" יותר. בנים ובנות חלקו את אותו המבנה. המנהלת, יהודיה מתבוללת בגיל העמידה, העניקה לנו אהבה וחום. למדנו בבית-ספר פולני. מדריכים שהיו אִתנו קיימו פעולות חברתיות. עסקנו בספורט ושרנו שירים. אפילו המנון על בית היתומים חיברנו; שרנו אותו בהזדמנויות שונות.

דודה מלכה לא השלימה עם "השתקעותנו" בבית היתומים ועמדה על כך שהמשפחה כולה תהיה מאוחדת ותגור ביחד. חזרנו ללובלין.
בשנת 1948 עלינו דרך גרמניה ואיטליה לארץ ישראל.
לא היה לנו עתיד בפולין.
עד היום אינני מסוגלת לחזור לפולין.
הורי ואחַי נספו יחד עם כל יהודי לובלין. דודַי, דודותַי ובני משפחותיהם בלובלין וסביבותיה נספו אף הם. נספה גם הדוד שמואל ארבוז מבלז'יצה, בעלה של הדודה מלכה.
במשך כל שנות המלחמה ואחריהן, בימים ארוכים מנשוא של תלאות ואימה, דודה מלכה הייתה לי כצוק סלע איתן. בתושייה ובאהבה אין קץ גוננה על ילדיה ועלַי. כבת הייתי לה, כבבת עינה, והיא הייתה לי כאם.

את קורותַי במלחמה תיעדתי בשתי דרכים:
ספר: מרים אייזנשטט-ליכטר (1992). הפרתי את מחסום השתיקה. ירושלים: הוצאת המשפחה.
קלטת DVD של "עמך" (1995). ריאיוֹן עם מרים אייזנשטט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s