ההתחייבות הקדושה – על משפחת גברץ / אבי אובליגנהרץ

חוברת מספר 46 שנת 2006

במשך חמישים שנה כמעט נדחקה ההיסטוריה המשפחתית לתוך תא צר מידות בזיכרון הפרטי שלי. ההורים והסבתא היחידה שנותרה לי לא ששו לחשוף את עברם האישי, וכצבר גאה הרגשתי די בנוח עם העובדה שלא מחטטים אצלנו במה שקרה, אלא מעדיפים להתמקד בהווה ובמה שיהיה.
כשנקראתי לסייע לילדים שלי בעבודת השורשים שהתבקשו להגיש, כל אחד בתורו, הודיתי לאל ולרעייתי שסייעה לי לערוך ריאיון מצולם עם ההורים ערב חתונתי. אבא, כהרגלו, מיעט לדבר. אמא התנדבה לספר על משפחתה, אבל נותרו עדיין הרבה סימני שאלה ותהיות. אלה גברו ככל שנקף הזמן והתקרב מועד המסע המסורתי לפולין; השנה נסעה לשם בתי רחלי, הקרויה על-שם אמי ז"ל – רחל גברץ-אובליגנהרץ, בת לובלין.
לבושתי הרבה לא היו בידי הכתובת המדויקת שאמי נולדה בה או פרטים ביוגרפיים חשובים אחרים שהיו מאפשרים לרחלי לעמוד מקרוב על שורשיה. כשרחלי חזרה ארצה, עמוסת חוויות ותובנות, חשתי שהגיעה העת לסגור את המעגל ולהצטרף לארגון יוצאי לובלין בישראל. במפגש הראשון שלי עם פעילי הארגון נחשפתי לקשר הלובלינאי של אבי, צבי אובליגנהרץ ז"ל; גיליתי שמשפחת אמי הייתה מכובדת ונחשבת מאוד; נחשפתי לפעילוּת של אמי, ובעיקר של דודתי אירית גברץ-גוטליב, ב'ארגון יוצאי לובלין'; ולמדתי שדודתי אף שימשה כמזכירת הארגון, ניחנה בכישרון כתיבה והרבתה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ב"קול לובלין".
לפיכך היה זה אך טבעי להתחבר למורשת המשפחתית באמצעות הרשימות והמאמרים הרבים שהותירה אחריה דודתי ז"ל. את הרשימות והמאמרים העבירה לי באדיבותה (אחרי נבירה ממושכת בארכיון "קול לובלין") העורכת נטע אבידר.
אירית (אירקה) נולדה בלובלין למרדכי וחנה גברץ ב-31 בינואר 1927. על פי דברי בעלה, ירמיהו גוטליב, משפחתה הייתה משפחה דתית, מכובדת ואמידה. תחילה התגוררה המשפחה ברחוב סטשיצה. כעבור חמש שנים עברה המשפחה לביתו של קולברג בנובוריבנה 2. היה זה בית גדול ממדים, או ליתר דיוק שני בניינים וביניהם הייתה נטועה חצר גדולה. אף שהיה זה רחוב קטן, הוא היה הומה למדי. הסיבה לכך הייתה מיקומו מול השוק של רחוב נובה, עובדה אשר גרמה לכך שהוא שימש למעבר בין הרחובות נובה וגרודזקה.
המשפחה מנתה שלושה ילדים: אירית (אירקה), יעקב (קובק) והאחות הקטנה רחל. הדירה הייתה ממוקמת בחזית הבית, מעל כמה חנויות (לרבות מכבסה, חנות ירקות, מאפייה) ובשכנוּת לשלוש משפחות. אחת המשפחות הללו הייתה משפחת קומכר: האם לולה, בתו של בעל הבית קולברג שנפטר בינתיים; בעלה סטניסלב, המנהל האדמיניסטרטיבי של הבית; והבת מרישה, אחת מחברותיה של אירקה.
האיכרים הפולנים היו מביאים את תוצרתם לשוק הסמוך. הם נהגו להחזיק בחצר את סוסיהם ועגלותיהם, וילדי האזור היו מבקשים מהם "טרמפ" בעגלתם לקצה העיר בתמורה להשקיית הסוסים. בכניסה לחצר שכנה המכולת של "תמלה", מקום המפגש האהוב על עקרות ועוזרות הבית – ולוּ רק בשל העיסוק הרכילותי הנמרץ של הלקוחות.
השליט הבלתי מעורער של הבית היה ה"דוזורצה", השרת. מדי פעם הוא נהג להראות את נחת זרועו לאשתו, ואת ימי ראשון נהג לבלות בבית המרזח. בשאר ימי השבוע השרת היה אמון על ניקוי השטיחים ותליית הכבסים בעליית הגג. בשבת היה מדליק את האש בבתי אותם היהודים אשר לא הייתה בהם עוזרת פולנייה. כששב אחד הדיירים הביתה אחרי אחת-עשרה בלילה, הוא נאלץ לצלצל בפעמון ולחכות שהשרת יפתח לו את השער (תמורת תשר, כמובן).
החיים בנובוריבנה 2 התנהלו בשלווה יחסית עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. דיירי הבית התכוננו מבעוד מועד להפצצות של חיל האוויר הגרמני: הם והכינו מקלט במרתף ומינו בעלי תפקידים. סבי, מרדכי גברץ, מונה למפקד ההגנה האזרחית של הבניין. לרוע המזל, הדיירים נאלצו להעביר שעות רבות באותו המקלט עקב הפצצות הגרמנים.
עם כיבוש לובלין החלה פעילוּת אנטי-יהודית ענפה של החיילים הגרמנים. הללו נהגו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות כפייה. אי לכך הקימו הדיירים היהודים עמדת תצפית אשר פנתה לעבר הרחוב כדי להתריע על הגעת גרמנים ולאפשר לגברים שבחבורה להסתתר במקום מחבוא שהוכן מראש.
הכול השתנה בעקבות גירוש היהודים מהמקום וריכוזם בשכונה היהודית ששכנה מחוץ לגבולות הרחוב. מרדכי גברץ, אשר הפך בינתיים אלמן בעקבות פטירת רעייתו, אולץ לעסוק בגטו המקומי במיון ברזלים, קרונות ופסי רכבת בגלל הידע הרב שצבר בנושא. מעסיקו ויקטור קרמין היה מקורב לאנשי הגסטפו, והוא דיווח לסבי על הכוונה לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים למחנות ריכוז והשמדה. מרדכי נמלט באישון לילה לוורשה יחד עם בנותיו (הבן יעקב סירב לעזוב את לובלין). בעיר הבירה הוא נאלץ למצוא מקומות מסתור נפרדים לכל אחת מבנותיו. הוא השאיר אותן אצל משפחות נוצריות מקומיות תמורת כסף וזהב. נוסף על כך הוא צייד את הילדות בתעודת זהוּת ארית, ובהתאם לזאת הייתה דודתי אירית לקריסטינה גריידה.
עקבותיו של מרדכי נעלמו לאחר שנתפס בידי הגרמנים בהיותו מחוץ למקום מחבואו. כתוצאה מכך נקלעה אירית למצוקת מזומנים ונאלצה לעזוב את המשפחה הנוצרית שהיא התחבאה אצלה. היא נתפסה בידי הגרמנים לאחר שהסתובבה בחוצות ורשה. הניירות שבידיה, שערה הבלונדיני וידיעתה את השפה הפולנית על בורייה הצילו אותה, והיא נשלחה יחד עם קבוצת נערות נוצריות מקומיות לעבודות כפייה בברלין. למרות הקשיים הרבים, לרבות העובדה שנאלצה ללכת לכנסייה כדי לשרוד, דודתי אירית הצליחה להחזיק מעמד ולשרוד עד לתום המלחמה.
אמי רחל נולדה בלובלין ב-6 באוקטובר 1934. כאשר המשפחה הייתה בגטו מיידן טטרסקי, רחל בת השמונה הסתתרה במקום עבודתו של אביה מאחורי שידה שניצבה ליד הקיר. במאי 1943 היא הוברחה לוורשה יחד עם כמה מבני משפחתה. רחל ואחת מדודותיה הסתתרו אצל שתי אחיות פולניות. בעת המרד הפולני הסתתרו רחל, דודתה ושתי האחיות הפולניות במרתפי בתים בוורשה. בתום המרד הפולני הן גורשו על ידי הגרמנים לאחד הכפרים הסמוכים, ולאחר המלחמה מסרה הדודה את רחל למוסד של יתומים יהודים. יחד עם ילדי המוסד הוברחה רחל לגרמניה, ולאחר זמן מה הועלו הילדים על אוניית המעפילים "אקסודוס". האונייה נתפסה בידי הבריטים ואולצה לשוב לגרמניה. הפרשה עוררה את דעת הקהל העולמית נגד המדיניות הבריטית, ובסופו של דבר הותרה כניסתה של האונייה ארצה באפריל 1948. היתומה בת הארבע-עשרה נשלחה לבית הספר החקלאי בנהלל. זמן מה היא שהתה בקיבוץ צור מעון בנגב, וב-1952 נישאה לצבי אובליגנהרץ (אחותה אירית היא זו שהכירה ביניהם). בני הזוג התגוררו תחילה ביפו ובהמשך בבת-ים. נולדו להם שלושה ילדים: אירית, עבדכם הנאמן ומירב. אמא עבדה כסייעת לגננת. ב-31 במאי 1993 הכריעה אותה מחלת הסרטן, שמונה ימים בלבד לפני לידת בתי הקרויה על-שמה.
דודתי אירית ניסתה אחרי המלחמה לחבור לאחותה הקטנה בבית היתומים. למרות הפצרותיה לא הסכימו לקבלה למוסד, והיא מצאה את עצמה מסתובבת ברחובות ולנה על ספסל בפארק. המפנה בחייה התחולל כשהצטרפה לאחת התנועות הציוניות ונשלחה לאיטליה במטרה להגיע משם לישראל. במשך שנתיים היא חיה ברומא ובמילאנו ולמדה היטב את השפה האיטלקית. בסופו של דבר עלתה על אוניית מעפילים בעיירה הדרומית סנטה מריה די לאוקה שבקצה "המגף האיטלקי". האונייה נתפסה ונשלחה לקפריסין. במחנה המעצר היא הכירה את בעלה הראשון, יעקב מליצקי. שני ילדים נולדו להם, מוטי וחגית. במחנה היא אף התיידדה עם צבי אובליגנהרץ, ולאחר שהגיעו ארצה "שידכה אותו" לאחותה. אחרי שסיימה את לימודיה בסמינר למורים הייתה אירית למורה בישראל וחינכה דורות רבים של תלמידים. מאז ומתמיד היא הייתה בעלת אינטליגנציה גבוהה וכישרון לשפות. לימים היא נישאה לירמיהו גוטליב, אף הוא בן ליליד לובלין. ירמיהו היה יד ימינה, ובפרט ב'ארגון יוצאי לובלין'. אירית הייתה מזכירת הארגון במשך חמש-עשרה שנים וחברת מערכת "קול לובלין" עד לפטירתה באוגוסט 1999.
הסקרנות, האהבה לבני האדם ולטיולים, ואולי גם הרצון לפצות את עצמם על ילדותם הקשה דרבנו את אירית וירמיהו לטייל ברחבי העולם. כשנפתחו מחדש שערי פולין, בני הזוג נסעו שוב ושוב לטיולי שורשים בארץ הולדתם. ביולי 1985, ארבעים שנה אחרי שעזבה את מכורתה, חזרה אירית גוטליב ללובלין והחלה לתור אחר שרידי ילדותה. היא הייתה אחוזת התרגשות, אלא שמהר מאוד התאכזבה לגלות את הדלות והעזובה הרבה מכל עבר. "ביקרנו בדירה בה גרתי בילדותי: נובוריבנה 2 . ברחוב יושבים אנשים עלובים. אני רואה בעיני רוחי את בעלי החנויות, רואה את השלטים עם השמות היהודיים שאני הכרתי. אני צועדת, רועדת וממשיכה בדרכי ללוברטובסקה," חלקה אירית את תחושותיה הקשות עם קוראי "קול לובלין". ועוד היא כתבה: "הבתים ברחוב לוברטובסקה במצב מחריד. בכל עבר שולטת עזובה והרס. המעקים עקורים, המדרגות שבורות… בזכרוני צצו הדמויות והחנויות מלפני השואה. כעת הכול ריק, קודר, מדכא. רואים אנשים מוזנחים, רבים מהם שיכורים לרגל החג." אכזבה קשה נחלה אירית. כל הזמן צצו ועלו בראשה הדמויות והחנויות מלפני השואה. בהגיעה לבית סבה וסבתה שברחוב צירולניצה מספר 4 התגלה לפניה הבית היפה מהזיכרונות במלוא כיעורו ועזבונו. היא טיפסה על המדרגות "בוכייה ורועדת. הבית מוזנח, המדרגות שבורות, במקום מעקה מגולף – קרשים. בכול שוררת עזובה, גם בחצר לכלוך."
למרות האכזבה הרבה וההכרה כי "לובלין שלי, עיר ילדותי האהובה לא קיימת יותר. יחד עם יהודיה עזבה אותה רוח של תרבות, של יצירה," אירית לא הצליחה להשתחרר מהעבר. נהפוך הוא. הפעילות שלה בארגון נעשתה במשנה מרץ, והיא הקדישה חלק ניכר מזמנה הפנוי לחיזוק שורות הארגון ולחיזוק הקשרים שלו עם המנהיגות המקומית של לובלין. כמזכירת הארגון היא הרבתה לארח את ראשי העיר ונכבדים רבים אחרים מלובלין שבאו לבקר בישראל. בד בבד היא גם התארחה בלובלין פעמים רבות.
בכל שנה, כשהתקרב חודש נובמבר – מועד הכינוס השנתי והאזכרה לקדושי לובלין והסביבה – דודתי ואמי היו נמלאות תוגה והתרגשות ושבות להיזכר יחדיו באותם אירועים קשים אשר העדיפו לא לחלוק עם ילדיהם. עם זאת, ככל שנקפו השנים שימור העבר תפס נפח גדול יותר בחייה של אירית גוטליב. היא "שברה את הראש" כיצד להנציח למען הדורות הבאים את הקהילה המפוארת, קהילה שהוכחדה כליל כמעט בשואה.
"למרות שהייתי ילדה קטנה לפני המלחמה, הריני קשורה עד היום בכל נימי נפשי לעירנו לובלין… למרות זיכרונותַי הרבים והמרים מאותם הזמנים, הנני חושבת שעל בני עירנו לבקר בעיר, לקשור קשרים עם הנהלת העיר העכשווית ולעשות הכול על מנת לתעד את אזרחיה היהודים של לובלין, אשר תרמו רבות להתפתחות העיר מכל הבחינות והיו תושביה הנאמנים. איך? על ידי פיתוח יחסים הדדיים עם העירייה. לצערי, איני יכולה לשנות את הגישה שלי לעם הפולני. אני חושבת שאם אנחנו רוצים להנציח את זכר בני עירנו, עלינו לעשות זאת במולדתנו, על אדמת ארץ ישראל. זהו המקום היחיד שמסוגל למשוך גם את הדור הצעיר, שיקבל עליו את ההתחייבות הקדושה לשמור את זכר הקדושים בני עירנו."

Advertisements

מחשבה אחת על “ההתחייבות הקדושה – על משפחת גברץ / אבי אובליגנהרץ

  1. פינגבק:  קורותיה של הילדה אירקה , להסתתר כילדה נוצרית עד סוף המלחמה | ילדים בשואה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s