החיים בלובלין בתקופת הכיבוש הנאצי / מינה הלברשטט קפלן

חוברת מספר 48 שנת 2012

כל אדם יודע כי סופו למות, אך אינו חושב על כך.
כל אדם בעירנו ידע כי במוקדם או במאוחר תשיג אותו ידו של היטלר. כל אחד ידע, אך לא הבין. לא הפנים.
אילו הבינו זאת יהודי לובלין אז, לא היו מחכים עד שהצבא האדום ייכנס ללובלין.
הצבא האדום עמד אז במרחק של 14 קילומטרים משערי לובלין.
אילו הבינו זאת יהודי לובלין אז, ודאי היו בורחים ויוצאים עם נשותיהם וילדיהם לקראת מציליהם.

אחרי המלחמה עבדתי עם ילדים ניצולים.
מתוך 60 ילדים ניצולים שהיו בכיתה, אחד בלבד שרד באזור הכיבוש הגרמני. 59 ילדים הגיעו יחד עם הוריהם מתחומי ברית-המועצות. שנות המלחמה היו קשות. חלק מהילדים חיו בתנאים קשים יותר וחלקם חיו בתנאים קשים פחות, אבל כל הילדים שהיו בברית-המועצות למדו בזמן המלחמה. כל אחד מהם הביא אתו תעודה מבית הספר.
מהמחנות הגרמניים חזרו רק ילדים בודדים. תוכל לספור אותם על אצבעות ידיך.
מהמחנות הגרמניים חזרו אנשים שבורים בגופם ובנפשם. הם נכנסו לשם עם נשותיהם, אמותיהם, אבותיהם וילדיהם. הם חזרו לבדם – צעירים בגילם וזקנים ברוחם ובמראם.

יש רשמים מהמלחמה שלא יימחקו לעולם.
ראשית המלחמה. קורבנות ראשונים. אנשים עמדו ימים שלמים בשערי הבתים, מוכנים לבריחה.
אנחנו גרנו בבית גדול ברחוב לוברטובסקה מספר 21. שני שערים היו לבית: אחד מצד רחוב טרגובה, והאחר מצד רחוב לוברטובסקה. אנשים רבים יותר התרכזו בשער הראשון. שם היה יותר בטוח. לכל אחד מאתנו היו בצרורו כתונת, מגבת, חפיסת סבון. לנשים היו תחבושות היגייניות. המאושרים היו מצוידים גם במסכות גז.
חשבנו לתומנו: שיבואו כבר הגרמנים, ורק שלא יהיו הפצצות. הלוואי שיכולנו להתפשט, להתרחץ וללכת לישון.

ובאו הגרמנים. בודדים ובקבוצות, במכוניות ובטנקים, בלוויית שירה ומוזיקה.
והגרמנים אינם איומים כלל, כפי שכתבו עליהם. העיתונים מגזימים, כרגיל.
הגרמנים מחלקים סיגריות, ממתקים, מוצרי קוסמטיקה. את רוצה נעליים – יש לך נעליים, לבנים, שעונים וכל מה שתרצי. רק הראי מאין לקחת – ותקבלי. יותר מיהודייה אחת קיבלה גרבי משי מחייל גרמני. יותר מיהודי אחד קיבל בקת הרובה על הראש, כי השתהה להצביע על המחבוא שהסתיר בו את הגרביים.
שוד וביזה הפכו לעניין של יום-יום. במסווה של חיפוש אחר נשק או מכשיר רדיו שדדו ובזזו החיילים הגרמנים ככל אוות נפשם. איש לא אסר זאת עליהם.
"יהודי! בוא הנה, יהודי! משוגע!"
הנה צועדים הגרמנים בקצב המוזיקה והשירה.

ימים אחדים חלפו, וכבר הריצו הגרמנים דרך רחוב לוברטובסקה לכיוון הישיבה את אבי, שלמה הלברשטט – יושב-ראש הקהילה הוותיק, מזכיר ישיבת חכמי לובלין – ואת הרב תלמוד. שניהם בלי כובעים, מיוזעים, רצים באמצע הרחוב ונופלים תחת מטר המכות של רודפיהם.
הגרמנים חמסו כל דבר שהיה בישיבת חכמי לובלין: החל בשכיית החמדה, דגם הזהב המיניאטורי של בית המקדש הראשון בירושלים, וכלה בספר האחרון מהספרייה העשירה. בו ביום נתלה שלט על הבניין: "ליהודים הכניסה אסורה". בישיבה שוכנו חיילים גרמנים. היהודים נאלצו לעזור להם להיכנס לשם. ראיתי דרך החלון איך השל שצ'רנסקי ושפס שיינפלד הכניסו לבניין ארגזים כבדים. המצוד אחר יהודים היה עניין שביום-יום.
"יהודי, בוא הנה!"
הם תפסו גברים, נשים וילדים. המצודים נערכו ביום ובלילה. "לפתוח!" קראו, תוך כדי הטחת אגרופים פראית בשער. הם לא חסו על זקן, על עול ימים או על חולה.

לא אשכח לעולם את האולם ליד הגשר ברחוב לוברטובסקה.
הגרמנים ריכזו שם כמה עשרות נשים, סידרו אותן ברביעיות והריצו אותן לבית החייל. גם אני הייתי ביניהן. יחד אִתן מרטתי נוצות בבית החייל. היה זה ב-30 בדצמבר 1941. עבדנו בשתי משמרות. הכנו בגדים חמים לגרמנים. אחרי יום עבודה, בלי לאכול פרוסת לחם, נחתי על גבי מצע של קש יחד עם זונות ורוצחות שנטלו חלק בעבודה זו. אוצר המילים שלהן התמזג בשירה ובמנגינות לריקודים שנשמעו מהאולמות העליונים. היו אלה הגרמנים שחגגו את בוא השנה החדשה. בקושי הצלחתי לצאת משם.
למחרת היום הובלו כל הנשים למחנה ברחוב ליפובה. כל אחד ידע שליפובה משמעה מכות, עבודה בלי מעיל ובלי נעליים. ליפובה זו עבודה ללא הגבלת זמן.
בליפובה שלטו שבויים יהודים. השבויים עזרו לגרמנים לתפוס יהודים, והגרמנים נתנו בהם אמון. אף מצוד לא נערך בלי השבויים. הם הכירו היטב את היהודים ולא פסחו על אף אחד.

בתקופות שונות עולים לגדולה שליטים מסוגים שונים.
בתקופת הכיבוש הנאצי השתרר על הקהילה היהודית מנוול בשם שמאי גראייר.
איש לא חלם שהשם גראייר יעבור להיסטוריה. ההיסטוריה ידעה בוגדים ופושעים, אך על חדל אישים כמוהו איש לא קרא ולא שמע מעולם.
הוא לא היה היחיד. בזמן הכיבוש היו בלובלין גם "גראיירים" אחרים.
ד"ר אלטן (Alten) לא היה יושב-ראש היודנראט. הוא היה בא כוחם של אנשי האס אס. הוא נאם, דיבר והוציא פקודות בשמם. נשיאות היודנראט הייתה קיימת רק לכאורה. ד"ר שלאף (Schlaf) והמהנדס בקר (Becker) פחדו להוציא הגה מפיהם בנוכחותו. הם קיימו התייעצויות לעתים קרובות בביתו של אבי, שלמה הלברשטט – "היושב-ראש של אתמול ושל מחר," כפי שהתבטא יעקב ניסנבוים.

אבי, שלמה הלברשטט, היה יושב-ראש הקהילה היהודית, נציג של "אגודת ישראל", אדם דתי אורתודוקסי. הוא התייחס בסובלנות ובהגינות למפלגות אחרות.
הוא האמין לדברי הגרמנים כי "מעבירים" אותו ליישוב מחדש. כשנשלח ברכבת, אמר לי בדאגה: "אינני יודע איך תסתדרי בלעדי…" הוא הצליח לשכנע אותי, ואני נתתי לו את הכתובות של חברותי מווהלין ומפודוליה, שגם הן הועברו ל"יישוב מחדש"…
אנשי האס אס עצרו אותי מללכת יחד עם אבי האהוב.

שמותיהם של ה"גראיירים" יתנוססו ברשימה אחת עם שמותיהם של האנשים הכנים והישרים הרבים שהיו בעירנו.
הייתי תחת הכיבוש הגרמני בלובלין, ראיתי את הגטו באוסטרובייץ והייתי גם במחנות אחרים. שרדתי באושוויץ. ענדתי טלאי צהוב, קשרתי על היד סרט לבן עם מגן דוד כחול. נשאתי מספר על שמלתי, לבשתי חולצה עם מספר על הצוואר ויש לי מספר מקועקע על זרועי: 17089.
באושוויץ ובמחנות אחרים הייתי רק מספר.
המספר צרב לי פחות מאשר הטלאי הצהוב.
את הטלאי הצהוב ענדתי בזמן הכיבוש – כשעוד הייתי בן אדם, כשעוד היו אבא, אמא והשכנים, כשאנשים הגונים נאלצו להשתחוות ל"גראיירים". הם היו אדוני החיים והמוות.
אושוויץ הייתה יכולה להרוג אותי פיזית. תקופת הכיבוש הרגה מוסרית.
המלחמה כבר הסתיימה. המספר כאילו דהה במקצת. הזיכרונות מתקופת הכיבוש עומדים כמו חיים מול עיני. הם חרותים עמוק בתוכי.

Dzierzoniow
30.7.1947

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s