היא לא דיברה ולא סיפרה – חייה של חנה קופף מלפני המלחמה / שולה קופף

חוברת מספר 45 שנת 2009

"אישה טובה," אומרים בהתרגשות על חנה קופף, אף שחלפו כבר 25 שנה מאז מותה.
"הצילה את חיי," אומרת שכנה לשעבר שאני פוגשת בחתונה.
"הייתה בשבילי כמו אחות הכי טובה, כמו אימא," אומרת קרובת משפחה מחיפה בעיניים דומעות.
אבל אם תשאלו על חייה לפני המלחמה של אותה אישה טובה, לא תקבלו תשובה אפילו מילדיה.
מה כן ידוע לנו?
שמות ההורים, וולף פרוינד והינדה לבית קריגר, חרותים על מצבתה בבית העלמין של בת-ים. היא נטמנה בו בטרם עת בגיל 58, צעירה יותר מבתה אילנה בזמן שנכתבות שורות אלה.
אבל היכן נולדה? בתעודת המעבר שלה מפולין, עִמה חצתה את אירופה ועלתה על האונייה "מדיטרנין" בוונציה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, כתובה העיר לשצוב. מתברר שזה לא מדויק. תאריך הלידה, 15 ביולי 1919, גם לא נכון.
כמה אחים ואחיות היו לה?
היא לא סיפרה.
היו אחים ואחיות. ישנן שלוש תמונות בודדות בשחור-לבן של אחד מאחיה, בחור צעיר בעל שיער מקורזל האופייני למשפחה, אותו שיער שעבר בירושה לילדיה ונכדיה. היא סיפרה שזה היה אחיה והראתה את התמונות לילדיה. אלה הן התמונות היחידות ששרדו. יכול להיות שהיה לה קשר מיוחד עם אותו האח. פעמים רבות היא סיפרה לבנה זאב שהוא דומה לו.
חנה פרוינד קופף הייתה אישה חזקה שהליכותיה רכות, בעלת כוח רצון של ברזל, שופעת טוב ונדיבות. בראש מעייניה הייתה עשייה למען ילדיה ולמען אחרים. היא הרעיפה אהבה על הסובבים אותה. אבל כל כך ביטלה את עצמה ורגשותיה, ולכן לא סיפרה לילדיה פרטים בסיסיים ביותר על עצמה ועברה. לא סיפרה מאומה על חייה לפני המלחמה.
איש ממשפחתה של חנה לא שרד את המלחמה. היא הייתה היחידה. נראה שלא ידעה בזמן שכרעה ללדת בבית חולים בלובלין, ב-24 במאי 1948, שבדיוק באותו היום, שש שנים קודם, הגרמנים רצחו את משפחתה במחנה ההשמדה בלז'ץ. צער נמהל בשמחה הגדולה. הנה חיים חדשים, תינוקת יהודיה, דבר נדיר ויקר, וכל כך הרבה קרובי משפחה שנכחדו זועקים להנצחה. אילנה נולדה רק שלוש שנים אחרי תבוסתה של גרמניה ועשרה ימים אחרי הכרזתו של בן-גוריון על מדינת ישראל.
חנה החליטה להנציח את זכר אִמה, הינדה, שנולדה ונרצחה בחודש מאי בהפרש של 48 שנים. בלובלין, בשנים שאחרי המלחמה, שֵׁם יהודי דוגמת הינדה היה אות קלון בלתי נסבל. חנה נתנה לבתה שם נוסף; שם שגם הוא מתחיל באות ה', הלה; שם שעִמו תוכל ילדה יהודיה לחיות בפולין. תחת השם הזה הלכה הילדה לגן, וזה השם שהשתמשו בו הילדים הפולנים שהציקו לילדה היהודיה. זה היה שמה גם בבית הספר, אז קיבלה צלב על חוט דקיק שחור כדי לכרוך אותו סביב צווארה. כשחזרה הביתה, חנה מרטה ממנה את הצלב וזרקה אותו לפח. כשנולד בנה הראשון, ב-16 בינואר 1950, קראה לו חנה על-שם אביה, וולף – אבל בגִרסה פולנית אשר התאימה לזמנים של אחרי המלחמה, ולדימיר. כאשר נולד הבן השני, היה זה תורו של בעלה אהרן להנציח את משפחתו: יהודה נקרא על-שם הסב, ובפולנית יורק.
"היא הייתה בערך בת 17 כשפרצה המלחמה. לא סיפרה לנו כלום על הבית, על האחים והאחיות," אילנה אומרת בעצב. "יש לי כל כך הרבה שאלות, ואין את מי לשאול. אני מרגישה חור בפנים שעכשיו יש לי צורך למלא."

ביקור אצל חנה רודולר
חוט דקיק כדי לתפור תשובות לכל השאלות (הלוא חנה ידעה לתפור היטב, מזה התפרנסה) מצאנו, אילנה ואני, אצל קרובת משפחה בנתניה. היא לא יודעת להסביר בדיוק את קרבת המשפחה. כמו שאר הנשים שהכרנו לאחרונה ממשפחת קריגר, חנה רודולר היא אישה קטנה, עדינה, קצת שברירית, בעלת קול שקט ונעים, משדרת אצילוּת.
"את דומה לאימא שלך," היא אומרת לאילנה כשאנחנו נכנסות. בגיל 85 חנה רודולר היא אישה עסוקה, מתנדבת בעיריית נתניה, ב"קו החם" וב'אגודה למלחמה בסרטן' ולומדת פעמיים בשבוע תנ"ך והיסטוריה במכללה למבוגרים. כמה תעודות הוקרה תלויות על הקיר. היא מזמינה אותנו לשבת בסלון המטופח, מכינה קפה ומגישה עוגיות. הדירה מצוחצחת ומבריקה כמו אצל הקריגריות האחרות – "בעלבוסטיות" כולן. במשך הביקור אילנה מוצאת עדות מוחשית לכך שאִמה ביקרה בדירה בנתניה: בשירותים נמצא מתקן דקורטיבי מפלסטיק ירוק עבור גלילי ניר טואלט, מתקן שאמה תפרה לפני עשרות שנים בזמן שעבדה במפעל קטן ברחוב אלנבי. "היא תמיד הייתה מביאה משהו. לא אהבה לבוא בידיים ריקות," מספרת הבת-דודה.
היא ו"חנה פייגה" נולדו באותה השנה, 1922, היא מספרת. אילנה ואני מחליפות מבטים. את השם "חנה פייגה" אנחנו שומעות כאן בפעם הראשונה. עוד מסתבר לנו כי חנה פייגה לא נולדה בלשצוב כפי שכתוב בדרכון, אלא בכפר סמוך ושמו פיניינין (בת-דודה אחרת, שרה מחולון, מאמתת זאת).
"אולי זאת הסיבה שמשרד הפנים בפולניה לא מצא זכר לתעודת הלידה של אימא שלך," אני אומרת לאילנה. חנה רודולר, האישה שבדירתה בנתניה אנחנו יושבות, גדלה בכפר אחר – הכפר יירצוב אשר נמצא תשעה קילומטרים דרומית-מערבית לפיניינין.
"לפעמים היינו נפגשות בשבתות באמצע הדרך אצל חברה בכפר לובז'ה (Lubcze). הייתי הולכת שלושה או ארבעה קילומטר ברגל, וחנה הייתה באה לקראתי מהכיוון השני. היא הייתה גבוהה ממני, והיה לה גוף יפה. לפעמים חולי, אחותה הצעירה, הייתה באה יחד אִתה."
אני ואילנה מחליפות מבטים. הייתה אחות, וקראו לה חולי. צמרמורת עוברת בגוף שלי. אנחנו שומעות זאת בפעם הראשונה.
מסתבר שאם רק תתאמץ ותגיע לנתניה, ותעלה קומה אחת בבניין שבשדרות ירושלים, יתברר לך שלחנה הייתה אחות ושמה חולי.
"אני חושבת שהם היו ארבעה ילדים: חנה, חולי ושני בנים. האבא היה גבוה עם זקן. הוא היה רזה, סוחר, כי ככה היו. אני חושבת שהוא מת לפני המלחמה."
חנה רודולר לוקחת נשימה עמוקה כדי לאגור כוח. הסיפור בוקע ממנה בשטף, בקצב סטקטו, ללא הפסקה.
"הגרמנים נכנסו ביום כיפור 1939. אנחנו רצינו לברוח, אבל אבא שלי היה קשור למשפחה. אבא שלח את האח שלי הגדול, יוינה, לדודה הינדה ולדוד מנדל קריגר בגושצ'יץ' לשאול אותם מה לעשות. אבא כבר הכין לנו דירה ברובנו, שיהיה לנו לאן לברוח. המשפחה שלחה תשובה. הם אמרו (את מבינה אידיש?): 'זיצען, עסען, גורנישט טייט, ויד דה דייטש גורנישט טיעיס.' ('שבו, תאכלו, אל תעשו כלום, והגרמנים לא יעשו לכם כלום.')

"בערב שבועות, ב-1942 (22 במאי), אספו את היהודים מהסביבה בעגלות עם סוסים ולקחו אותם לטומשוב לבאראק (מחסן) גדול. זרקו לנו לחם דרך החלון. הייתה לי חברה, גולדי. אמרתי לה, 'גולדי, קימט, בואי נברח.' היא לא רצתה, פחדה. אמרתי לאבא שלי, 'טאטע, אני בורחת.' והוא ענה לי: 'אם את יכולה, תצילי את עצמך.' " קולה של חנה נחנק. "אלה היו המילים האחרונות של אבא שלי. בשתיים בלילה הדלת נפתחה, ואני זחלתי משם על ארבע דרך חוט התיל. בבוקר לקחו את כולם לבלז'ץ והרגו אותם.
"ברחתי 15 קילומטר לגויה שהכרתי והתחבאתי באסם אצלה כמה ימים. שמעתי על פריץ בלובז'ה בשם חיימסקי. הייתה לו חווה גדולה, ותמורת 1000 זלוטי הוא היה יכול לתת נייר שמשחרר אותי מבלז'ץ. היה לי כסף, כי היינו עשירים. אחר כך ראה אותי שכן אחד, גוי, שהיה חייב להורים שלי הרבה כסף. חציתי את הגינה ליד הבית שלנו, והוא אמר לי, "את יהודונת, מה? את עדיין בחיים?" אני מצטערת שאחרי המלחמה לא כתבתי לגוי הזה שכן, אני עדיין בחיים.
"חולי, אחותה של חנה, הייתה עם יוסף, הדוד, אצל פריץ אחר בפודלדוב. דרך השדות הלכתי לפודלדוב. ידעתי שהיא שם, ובאמת הצלחנו להיפגש. ביוני הכרתי בחורה בטומשוב שהייתה דומה לגויה. היא סיפרה שיש לה מישהו שיכול לסדר ניירות, תעודות לידה מזויפות של ארים. כמה זה עולה? 600 זלוטי. הבאתי תמונה, והיא סידרה לי תעודה. סיפרתי לחולי, שהיה לה שיער בלונדיני, על התעודה שהשגתי. רציתי לברוח יחד אִתה. גם היא הזמינה תעודה. נאלצנו לחכות לתעודה שלה." היא נחה לכמה שניות.
"לילה אחד היה לי חלום."
חנה רודולר קמה מהכיסא ונעמדת לפנינו. מילים לא יספיקו. היא חייבת להמחיש.
"חלמתי שאני עומדת ליפול לתוך בור," היא אומרת ונשענת לצד, ידיה מורמות כאילו היא מאבדת שיווי משקל ועומדת ליפול, משחזרת את החלום כאילו חלמה אותו אמש.
"ופתאום רוח דחפה אותי מפי הבור ולא נפלתי." היא אומרת ומתיישרת. "בבוקר היה לי אותו חלום שוב. למחרת ראיתי דרך החלון את הגסטפו מגיע לטומשוב ונכנס לבית שבו גרנו, אני ויהודים אחרים. חשבתי שאני כבר מתה. חייל גסטפו עמד בדלת וחסם אותה עם הידיים." חנה רודולר מדגימה איך עמד החייל וממשיכה לספר בקול רועד.
"גרים פה יהודים?" הוא שאל. באותו הרגע אמרתי, "אני פולניה. באתי רק לבקר אותם." לא היה לי טלאי על הבגד וחמקתי מתחת הידיים שלו. לחייל עם הרובה שעמד בחוץ אמרתי שאני פולניה, ושהחייל בפנים שחרר אותי. את כולם הרגו שם ליד הבית. אולי בגלל החלום ניצלתי. אתן מאמינות?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "סיפרתי לקרובת משפחה אחת, והיא אמרה לי 'את כבר תישארי בחיים.'
"ב-16 ביולי הפריץ של פודלדוב, זה שאצלו התחבאו חולי ויוסף, הזמין את הגסטפו. הם עבדו אצלו כל התקופה, והוא ידע שככה לא יצטרך לשלם להם. חולי, יוסף ועוד 16 אנשים שהיו אִתם ברחו לשדה והתחבאו בחורבה שעמדה שם. אבל הגרמנים מצאו אותם והרגו את כולם במקום. אמרתי לעצמי שאם אשאר בחיים, אני אזכור את התאריך הזה. יוסף וחולי נהרגו, וגם אחיה של ציביה (עוד קרוב משפחה מבית קריגר) עם אשתו ושני ילדים. אתם מאמינות?"

שעת דמדומים. שעון מצלצל בטון צורם. בסלון של חנה רודולר בנתניה הסיפור מתגלגל לו. על אותה הספה שאני ואילנה יושבות ובידינו קפה ועוגה ("ואולי תאכלו גם תפוח?") ישבה גם חנה פייגה כשהגיעה לארץ ישראל והחלה לחפש את קומץ קרובי המשפחה שנשארו בחיים. בחדר הזה שמעה כנראה בפעם הראשונה איך רצחו את אחותה חולי ואת דודה יוסף ב-16 ביולי 1942. אולי כבר אז החליטה לא לספר לְעולם לילדים על מה שקרה.
מידע, פרטים, עובדות על חייה של חנה לפני המלחמה הם מוצר חמקמק, בלתי ניתן לתפיסה – כמו נייר עתיק שמתפורר בנגיעה קלה. בנות הדוד היו ילדות צעירות כשפרצה המלחמה. לא כולן חיו באותו המקום. הזמן שוחק את הזיכרון.
בכל ביקור אני ואילנה "שלפנו" עוד פרט, עוד שביב, עוד עובדה, כמו היינו ארכיאולוגיות השואפות לאחד שברים של חרס מתקופת עתיקה. כל פרט הוביל אותנו צעד קטן נוסף אל המטרה – למצוא את השמות של האחים ואחיות של חנה ולרשום אותם ב'יד ושם'. לא ייתכן שנרצחו, ושמם נעלם כאילו לא היו. אבל איך מוצאים תעודות לידה של ילדים שנרצחו לפני יותר מ-60 שנה, אם לא יודעים לא את שמם ולא את תאריכי הלידה שלהם?

מעט מאוד ידוע על ילדותה של חנה. משפחתה הייתה דתית כמו כולם וענייה כמו הרוב. בת-דודה אחת מעלה זיכרון עמום ומספרת שאביה של חנה מת עוד לפני המלחמה (יתברר שזה נכון). אחת אומרת שלחנה היה אח גדול (גם זה נכון), וייתכן שהוא היה בוורשה (אולי). בשבתות, כשמזג האוויר אִפשֵׁר, חנה אהבה לצעוד לכפר סמוך ולהיפגש עם חברות בגילה, לרבות הבת-דודה שגם לה קראו חנה (מנתניה). הן אהבו לדבר, לצחוק, לשיר שירים באידיש.
חנה נולדה לזמנים קשים. שנתיים לפני הולדתה, בתום מלחמת העולם הראשונה ועוד לפני שהתייצב השלטון במדינת פולין העצמאית, נפלו יהודי לשצוב בידי גייסותיו של הגנרל האוקראיני בולק בלחוביץ'. ב-5 בספטמבר 1920 אסרו החיילים הקוזקים את רב הקהילה, ורק לאחר שקיבלו כופר בסך 20,000 רובלים שחררו אותו. חמישה ימים אחרי זה רצחו אישה, פצעו 60, אנסו כמאה נשים ונערות ובזזו רכוש. רבים התרוששו ועזבו את העיירה.
בשנים שאחרי מלחמת העולם רוב היהודים התפרנסו בדוחק ממסחר זעיר, מרוכלוּת וממלאכה. כשמונים אחוזים מ-1200 תושבי לשצוב היו יהודים. בכפרים שמסביב, כמו למשל פיניינין, היחס היה הפוך. ב"מדריך לעסקים בפולין" שפורסם ב-1929 מוזכרות כמה חנויות בלשצוב שהיו שייכות למשפחת קריגר. כל החנויות בעיר, למעט אלה שמכרו בשר חזיר, היו יהודיות.
בעיירה היה בית-כנסת מפואר בסגנון הבארוק. הוא נתרם בסוף המאה ה-16 בידי שליט לשצוב כהוקרה ליהודים שסייעו לו למצוא את בנו. בלשצוב היה מספר רב של "שטיבעלך" חסידיים.
"אם מישהו מהצעירים היה קצת יותר מודרני, הוא שמר את זה בסוד," אומרת הבת-דודה ציפורה.
הבת-דודה חנה רודולר מספרת שאביה היה מחסידי בעלז.
”הייתי בערך בת חמש והקשבתי להורים שלי מדברים. ההורים רצו לבנות בית ולא ידעו אם לבנות בפולניה או לנסוע לישראל. הם נסעו לרב לבעלז (27 קילומטר) כדי לשאול אותו. הוא אמר שאין מה לנסוע לישראל. אבל פרצה מלחמה, ואת הרבי מבעלז הבריחו לישראל. הוא נשאר בחיים, ואבא שלי לא. איך אני נשארתי בחיים? זה רק גורל."
משה קריגר, הסבא המשותף של חנה והבנות-דוד, היה יהודי מכובד ומלומד, דיין בבית דין הרבני. כשנפטר הרב הזקן של לשצוב, רצו שמשה קריגר יקבל את הרבנות. אבל הוא סירב, ועד מותו היה דיין.
"כאשר הוא נפטר, כולם סגרו את החנויות והלכו ללוויה שלו," מספרת ציפורה. "המשפחה היו מיוחסים בגלל הסבא. מאוד דתיים, עם פאות וזקנים. כל העיירה הייתה, אפשר להגיד."
בפיניינין לא היה בית-ספר. סביר להניח שחנה למדה בפודלדוב, כשלושה קילומטרים מהבית. מהסיפורים של בנות הדוד אפשר לדמיין את ילדותה של חנה.
הבת-דודה מנתניה, חנה רודולר, סיימה שבע כיתות בהצטיינות. היא מספרת איך המורה הפולניה הייתה מזמינה אותה לכתוב על הלוח. בכיתה היו 30 תלמידים, שמונה מהם יהודים.
"את, יהודונת, בואי תגשי ללוח," היא משחזרת. "זה היה כמו מחט בלב."
לא ידוע כמה כיתות חנה סיימה, אבל בטוח שמגיל צעיר הייתה חייבת לעבוד לפרנסת המשפחה. שנים לאחר מכן תהיה השכלת ילדיה נר לרגליה ושאיפת חייה. היא עבדה יום ולילה כדי שלילדיה לא יחסר מאומה, ובראש סדר העדיפויות שלה עמד נושא הלימודים.
שלוחות של משפחת קריגר היו מפוזרות בכל הכפרים והעיירות בסביבה.
ציפורה זוכרת שבדרך לחופשת הקיץ בקרסנוברויד הם היו עוצרים ללילה אצל הדודה של חנה, שיינדל.
"היא נתנה לכולם ארוחת ערב, מקום לישון וארוחת בוקר. הם היו אנשים מאוד אדיבים, אירחו אנשים זרים כדי לקיים מצווה."
(אולי מהדודה שיינדל למדה חנה לארח מכל הלב?)
ציפורה מחבקת את אילנה בחום עוד בדלת, כשאנחנו באות לבקר. "כמה שאת דומה לאימא שלך," היא אומרת.
לקראת ביקורנו היא הכינה מבעוד מועד תמונה בשחור-לבן שחנה שלחה מלובלין אחרי המלחמה למשפחה בארץ. בתמונה אפשר להבחין כי היא בהריון מתקדם (עם אילנה). "התמונה הגיעה אלינו לקפריסין," ציפורה מספרת.
ועוד תמונה, צילום משפחתי נדיר שצולם בגטו ורואים בו את בני המשפחה עונדים טלאי עם מגן דוד על זרועם. גבר מזוקן ולראשו כובע בנוסח חסידי, לידו אישה עם "שייטל," הפאה הנוכרית שחבשו נשים דתיות. שלושת ילדיהם עומדים מאחוריהם, שתי בחורות צעירות וילד שנראה כבן עשר.
"אני אתן לכם את התמונה. הילדים שלי לא יֵדעו מי זה ויזרקו," היא אומרת ללא מרירות. עובדה וזהו. "חמישה הם היו," היא אומרת. "בן הדוד נשאר אצל הנאצים. פרומט נפטרה פה בישראל. לאה, פייגה, משה ומנדל אצל הנאצים, וגם ברל נשאר אצל הנאצים. משה נהרג בהפצצות, כשרק התחילה המלחמה. פייגה הייתה מוסתרת עד הרגע האחרון אצל גוי, שחשב שאחרי המלחמה הוא יקבל את תחנת הקמח והמאפייה שהייתה למשפחה. אבל לקראת סוף המלחמה שמעו בכפר את הרוסים מתקרבים. אז הוא הוביל אותה ליער והרג אותה, כי ידע שאצל הרוסים הוא לא יוכל לקבל את הרכוש."
ציפורה היא הבת-דודה הרביעית של חנה שאנו מבקרות בתקופה של כמה שבועות.
אצל הראשונה, שרה הרינג מחולון, אישה חמה ומלאת "פלפל" ושמחת חיים אפילו בשנות השמונים לחייה, למדנו שלסבתהּ של חנה קראו מרים. היא נולדה בכפר פיניינין, ואחרי מותו של בעלה, יעקב וולף קריגר, היא עברה ללשצוב כדי לגור בבית הירושה הגדול. "הקיר של המטבח שלנו היה משותף לקיר של החדר שלה," מספרת שרה. היא הייתה אישה יפה, נקייה, בעלבוסטע, בית מסודר ונקי. היא חיה לבד. היא הייתה אישה בריאה. הילדים שלה באו לבקר. היא הייתה מרוצה. היו לה עיניים כחולות. גם לבנה, בייריש, שנסע לארגנטינה, היו עיניים כחולות. היא מתה במלחמה." (נשארה אצל הנאצים)
אצל שרה מצאנו אפילו הזמנה לבר-מצווה של זאב.
בנתניה, אצל בת הדודה חנה רודולר, גילינו שלאחותה של חנה קראו חולי, שהיא הייתה בלונדינית ושהיא נרצחה ביולי 1942.

הכול מהעבר עמום, מעורפל, תלוי בזיכרונות של נשים שלא הכירו את חנה מקרוב.
דבר אחד חד כתער. בשש בבוקר, ביום הראשון של יוני 1935, השתנו חייה של חנה מקצה לקצה.
אביה, וולף פרוינד, מת.
איך אפשר לדעת זאת בוודאות גמורה?
כדאי ורצוי להתיידד עם הגברת מריה קלוז, מנהלת משרד הפנים של העיר לשצוב. פניות מעורפלות המכילות קמצוץ קטוע של עובדות לא מקבלות מענה בשגרירות פולין בתל-אביב. אם הפונה לא מצויד בשמות ובתאריכים מדויקים, כדאי ללכת ישירות למקור – במקרה שלנו הגברת קלוז. בכל משרד פנים בפולין יַפנו אותך בנימוס לשגרירות הקרובה לביתך: פרושה פאני, נא למלא טופס בשגרירות בתל-אביב.
לכן כדאי לדבר ללבה של הגברת קלוז. אחרת, איזה אינטרס יהיה לה לחפור בעשרות ספרים מאובקים, מלאים בכתב יד של פקידים שמזמן עברו מהעולם, כדי למצוא עבור גברת בעלת מבטא פולני גרוע מידע על אודות אנשים שמזמן אינם בחיים?
"אימא של בעלי נפטרה לפני 25 שנה ולא סיפרה דבר על ילדותה," אני מסבירה לגברת קלוז. "היו לה אחים ואחיות, אבל אנחנו לא יודעים את שמם או כמה הם היו."
"איפה הם עכשיו?" היא שואלת אותי בתמימות מחרידה, אישה החיה בעיירה שהייתה פעם כמעט כולה יהודית.
"היא היחידה ששרדה את המלחמה," אני מסבירה. "הרגו את כולם."
אני מוסרת לה את תאריך הלידה שכתוב בדרכון של חנה ואת שמות ההורים: האימא, הינדה לבית קריגר; האב, וולף פרוינד.
היא מחפשת. לא מוצאת כלום.
אחרי הפגישות עם הבנות-דוד אני מטלפנת אליה שוב. יש לי קצה חוט של מידע. פיניינין, אחות קטנה בשם חולי. אחרי הביקור באריאל אצל אידלה "יש לי" סבתא, מרים, שם נעורים שפירר.
"אני מצטערת, אבל חיפשתי סביב השנים שחמותך נולדה, ואין כלום," היא אומרת.
איך זה ייתכן?
עוברים כמה חודשים. אחרי ליל סדר אצל אילנה עולה במוחי רעיון. אולי כדאי לנסות לעלות על עקבותיהם של השפיררים, המשפחה של הסבתא? אולי דרכם אוכל להגיע למידע על אודות משפחתה של חנה.
בבוקר אני מטלפנת שוב לגברת קלוז. היא כבר מזהה את קולי.
"מצאתי," היא אומרת.
מסתבר שהינדה ובעלה וולף לא רשמו את ילדיהם בזמן שנולדו. לשצוב רחוקה שבעה קילומטרים מהכפר. חוץ מזה, איזה צורך יש לילדים קטנים במסמכים?
בכל מקרה, הינדה חיכתה עד 1937 להיכנס למשרד בלשצוב לרשום את ילדיה. האחים שלה, בייריש ודוד, היגרו לארגנטינה והצטרכו דרכונים. היא הבינה שילדיה מתבגרים, ואולי יבוא יום וגם הם יזדקקו למסמכים.
אבל הסתבר שזה בכלל לא היה פשוט. כשהינדה הופיעה במשרד רישום אוכלוסין בלשצוב, התברר שהיא עצמה לא רשומה.
למרבה המזל סבתא מרים הייתה עדיין בחיים. מרים התייצבה במשרד הרישום בלשצוב ב-16 ליולי 1937. בגיל 65 היא באה כדי לרשום את בתה הינדה, בת ה-43. מרים חתמה על הבקשה בכתב יד שהגברת קלוז התקשתה לקרוא, באידיש כנראה.
בכך לא נגמרו הבעיות. חמישה חודשים נוספים חלפו עד שב-16 בדצמבר הינדה חזרה ללשצוב כדי לרשום את הילדים. בתקופה הזאת היא הסתובבה כנראה ממשרד למשרד וניסתה למצוא פתרון לבעיה שצצה. לפי החוק הפולני ילדיה נחשבו לממזרים, כיוון שוולף והינדה התחתנו כדת משה וישראל ולא בנישואים אזרחיים. וולף פרוינד נפטר שנתיים קודם, ואת הנעשה לא ניתן היה להשיב. נראה שהינדה הבינה כי עליה לרשום את ילדיה תחת שם המשפחה שלה, קריגר. כאילו אין להם אב.
"אני יודעת שזה קרה אצלכם הרבה, ילדים מחוץ לנישואים. כמעט שליש מהילדים היהודים בספרים שלי נולדו בלי אבות," מספרת הגברת קלוז בנימה לא מוסתרת של בוז.
אני כה נרגשת ואסירת תודה על שהיא מצאה את האחים והאחיות של חנה, ולכן אני מתאפקת ומסבירה לה בנימוס שהיהודים היו אז דתיים מאוד. מקרי ממזרוּת היו נדירים ביותר, והרבה יהודים לא האמינו בנישואים אזרחיים (מה שנכון עד היום במדינת ישראל המודרנית).
היא מקריאה לי את השמות לפי סדר: ינקעל, חנה, חולה, אלבוש, רבקה ומושקה.
מושקה, הצעיר, נולד ב-1931. הוא היה בן 11 כשרצחו אותו.
אני רושמת את השמות בהתרגשות. ישנם. מצאתי. הם מתו ללא מצבה, נשכחו. אבל עכשיו אפשר יהיה לרשום אותם ב'יד ושם'.
אני מספרת לזאב שמצאתי את שמות הדודים והדודות שלו. מחשבה עוברת לי בראש.
"מתי בדיוק אמך נפטרה?"
"בערב פסח."
"באיזו שנה?"
"1981."
"אם כך, היום זה 25 שנה למותה. מצאנו את האחים והאחיות שלה בדיוק ביום הזיכרון ה-25 שלה."

המחברת שולה קופף היא כלתה של חנה קופף.
היא אשת בנה הבכור של חנה קופף –
זאב (וולף) קופף.

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s