נחמן בלומנטל ההיסטוריון של השואה בלובלין

חוברת מספר 48 שנת 2012

פתח דבר
בשנת 1957 ראה אור כרך ה' בסדרה אנציקלופדיה של גלויות. כרך זה עסק בעיר לובלין.
בראש המפעל הגדול של הוצאת הספר עמדו ההיסטוריונים נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן.
בספר זה כתב נחמן בלומנטל את המאמר "לקורות השואה בלובלין".
בשער הספר כתבו העורכים כך: "שמנו את לבנו, בעיקר, להקיף את החומר על לובלין, שאך זה הייתה בחיים, ולמרבה הצער והדאבון – איננה עוד. שאיפתנו הייתה לתאר ולהנציח את לובלין, שעודנה חיה בנו, שעדיין היא עצמנו ובשרנו."

מורה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין
נחמן בלומנטל נולד בשנת 1902 בבּוֹרשצ'וּב (בארשטשיוו, Borszczow) שבגליציה המזרחית. באוניברסיטת ורשה הוא למד לתואר מגיסטר (M.A) בספרות. בתקופת לימודיו באוניברסיטה התוודע לחוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים אשר כלל בין השאר את עמנואל רינגלבלום, רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, יוסף קרמיש ובלה מנדלסברג.
עם סיום לימודיו עבר ללובלין ועבד בה כמורה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בראש ובראשונה הוא היה מורה.
בשנים שלפני המלחמה לימד פולנית ופילוסופיה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. הוא ידע להסביר בפשטות בעיות פילוסופיות סבוכות. בשקט ובסבלנות ידע להלהיב את תלמידיו להתמודד עם שאלות קשות.
"פרופסור בלומנטל," כינו תלמידיו את המורה הכריזמטי. הם אהבו אותו והעריכו אותו.
עד היום תלמידיו אינם שוכחים את הסיורים שהיה עורך יחד אִתם בשבתות. נחמן בלומנטל ועמיתתו, המורה להיסטוריה בלה מנדלסברג, ערכו בשבתות סיורים להכרת לובלין. שני המורים הובילו את האנשים הצעירים אל אתרים יהודיים ופולניים מעוררי סקרנות (מבחינה גאוגרפית ומבחינה היסטורית).
נחמן בלומנטל היה אידישיסט מושבע. בהיותו חובב שפת האידיש פתח חוג לחובבי השפה ותרבותה. "גם קללות לימד בחוג שלו," סיפרה תלמידתו יוכבד פלומנקר, "קללות עסיסיות, אבל בטעם." כל חייו חקר שפה זו והנחיל את תרבותה. עבודתו האחרונה היא ספר שהתפרסם בשנת 1981 – ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה, אוצר של מילים ואמרות מהגטאות והמחנות.

חוקר שואה
בלומנטל שרד את השואה בפולין.
בהיותו היסטוריון בהשכלתו ובמקצועו, כמו גם עד לחורבן קהילתו ושריד ממשפחתו, ראה בחקר השואה שליחות אישית ולאומית.

איסוף תעודות וגביית עדויות
עם שחרור לובלין בקיץ של שנת 1944 הוקמה הוועדה היהודית ההיסטורית המרכזית בפולין. נחמן בלומנטל היה בין מייסדי הוועדה.
המשימה הראשונה במעלה של הוועדה הייתה איסוף תעודות וגביית עדויות.
"לחקור יהיה אפשר גם אחר כך," אמר, "אבל לא תמיד תהיה אפשרות לאסוף מקורות." מסמכים עלולים להיעלם, ואנשים הם בני חלוף. מה שלא ייאסף ולא יירשם – יאבד. מה שיאבד – יימחק מההיסטוריה ויהיה כלא היה.
פעילותה של הוועדה ההיסטורית הובילה להקמתו של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה באוקטובר 1947. נחמן בלומנטל היה מנהלו הראשון של המכון. הוא הופיע מטעם התביעה במשפטים של פושעי מלחמה וערך את פרסומיו הראשונים של המכון היהודי היסטורי בוורשה.
בשנת 1949 עלה לישראל. נחמן בלומנטל וההיסטוריון יוסף קרמיש צילמו בחשאי מיקרופילמים מארכיון רינגלבלום והבריחו אותם מפולין בשק הדואר של שגרירות ישראל שם.
פעילותו בארץ החלה במוסד על-שם יצחק קצנלסון שבבית לוחמי הגטאות. במוסד זה ערך והוציא לאור את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד.
ב-1954 עזב את בית לוחמי הגטאות, החל לעבוד ב"יד ושם" ועשה זאת עד צאתו לגמלאות.

נגד ההפרדה בין שואה לגבורה
בדעת הקהל בארץ הנטייה הייתה להדגיש את גילויי המרי של תנועות הנוער היהודיות בשואה.
נחמן בלומנטל התנגד להתמקדות המחקר ההיסטורי במרד. הוא התנגד להפרדה בין שואה לגבורה. לדעתו, הפרדה זו הביאה לכך שהשואה נחשבת למאורע טרגי ומכאיב, אך גם לדבר מה שיש להתבייש בו – כי האנשים הלכו "כצאן לטבח". לעומת זאת מדברים על אודות הגבורה מתוך רגש של גאווה. הוא טען כי את המרד והמורדים יש לראות כחלק ממכלול שלם של גבורה יהודית, לא כגילוי היחידי שלה.

ההיסטוריון של שואת יהודי לובלין
חלק ניכר מעבודתו כהיסטוריון של השואה הוקדש לעירו האהובה לובלין. פרסומיו של בלומנטל בנושא לובלין מהווים מקור מידע ראשון במעלה לכל המתעניין בנושא.
נוסף על המאמרים הרבים שפרסם (חלק ממאמריו כתב במיוחד עבור "קול לובלין"), שני הספרים הבולטים שלו בנושא זה היו אנציקלופדיה של גלויות: לובלין והספר תעודות מגטו לובלין.
בשנת 1967 פרסם נחמן בלומנטל את הספר "תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך" בהוצאת "יד ושם". ספר זה נכתב על סמך הפרוטוקולים של היודנראט בלובלין. הארכיון של היודנראט בלובלין נשתמר כמעט בשלמותו, ובשנת 1949 נמסר למכון היהודי ההיסטורי בוורשה. ארכיון זה צולם, תורגם ונחקר על ידי נחמן בלומנטל. המחקר בספר זה על אודות פעילותו של היודנראט בלובלין הוא מקיף, מעמיק, חשוב ומעניין מאין כמוהו.
להלן רשימת הנושאים המרכזיים במחקרו על אודות היודנראט בלובלין:
מפעולות הקהילה עד הקמת היודנראט;
למה לובלין דווקא;
היודנראט לאור המסמכים;
היודנראט והשלטונות הגרמנים;
יחס היהודים אל היודנראט;
פינוי חלקי של לובלין;
גירוש לובלין מארס-אפריל 1942;
מחנה שבויי המלחמה בלובלין.

מי היו אנשי היודנראט?
עוד לפני פרסום הספר הציג נחמן בלומנטל את מסקנותיו בנושא זה לפני יוצאי לובלין ב"קול לובלין" מספר 2. גיליון זה של השנתון ראה אור זמן קצר לפני האזכרה השנתית של הארגון בשנת 1964. וכך כתב בלומנטל באותו הגיליון:
רציתי שיהודי לובלין אשר זוכרים את העיר שלפני המלחמה, ובמיוחד אלה אשר חזו את השואה מבשרם, ידעו את מסקנותי ויגיבו עליהן, שכן מי כמוהם בני סמכא בידיעת ההתרחשויות שם והכרת הדמויות, אותן ראו בגדולתן ובשפלותן.
מי מאתנו איננו מכיר את הדמויות הללו? הרי הם משמנה וסלתה של לובלין היהודית. כולם עסקנים ציבוריים, מנהיגי מפלגות, פעילים במוסדות השונים בעיר (ארגון הבריאות "טוז", "אורט", הסתדרויות בתי ספר, אגודות שוחרי תרבות, מוסדות כלכליים וכד').
אל לנו להתבייש באנשים אלה אשר הרכיבו את היודנראט; טובים מהם לא היו לנו.
אף על פי כן קרה מה שקרה…
מה קרה?
היודנראט התחיל את עבודתו בעולם אשר היה מוכר לו מלפני המלחמה והשתמש באמצעים מנוסים ובדוקים בעולם זה. הוא לא הבין ולא תפס – ודומני כי הבנת דבר זה נמנעה ממנו עד הסוף – כי עם בואם של הגרמנים השתנה העולם לחלוטין, כי קם עולם של מושגים חדשים, שיטות עבודה חדשות, "מוסר חדש" ו"אידיאלים" חדישים. לעולם הישן שוב לא היה מקום.
הכובש הגרמני אשר היה מפקח על עבודת היודנראט הסתכל בכך בשקט ובמתינות. כלל לא היה אכפת לו, שהיהודים עוסקים ב"דמוקרטיה", כתמול שלשום; בשבילו היו היודנראט כולו משחק גרידא, כדי לרמות אותו גופא.
בדרך זו של 'המשחק ביודנראט' הצליח הכובש הגרמני להוליך שולל את כולם: הן את היהודים הפשוטים והן את היודנראט עצמו.
העובדה שמהיהודים החכמים והנבונים, נבצר היה להבין כי היו רק משחק בידי הגרמנים, זאת היא מקור הטעות הטרגית אשר טעו אנשי היודנראט מלובלין, בדומה ליודנראטים אחרים בשטח פולין הכבושה.

בשנת 1983, לאחר מחלה ממושכת, הלך לעולמו בתל-אביב.

בין ספריו
– יחד עם מאיר קוז'ן היה העורך הראשי של ספר היזכור אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
דרכו של יודנראט: תעודות מגטו ביאליסטוק. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1962.
תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1967.
שמועסן וועגן דער יידישער ליטעראטור אונטער דער דייטשער אקוופאציע. בואנוס איירס, 1966.
– ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה: לקסיקון של מלים ואמרות בגטאות ובמחנות. 1981.
– ערך את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1953-1952.
– יחד עם ד"ר יוסף קרמיש ערך את הקובץ המרי והמרד בגיטו וארשה: ספר מסמכים. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965.
– היה בין עורכי היומן של אדם צ'רניאקוב, יושב-ראש היודנראט בגטו ורשה.
– ערך והביא לדפוס את כתביה של בלה מנדלסברג, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, ומאמרים לזכרה. תל-אביב, 1965.

מקורות
נחמן בלומנטל (1967). תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם.
בועז כהן (2010). הדורות הבאים – איככה ידעו? ירושלים: הוצאת יד ושם.
מאמרים שכתב ב"קול לובלין" ומאמרים לזכרו שהתפרסמו בשנתון.
זיכרונות אישיים של יוכבד פרייד-פלומנקר ושל רושקה שניידמן-פישמן.

[1] נפלאות דרכי הגורל: לימים קבוצה צעירה ונלהבת זו של סטודנטים יהודים באוניברסיטת ורשה נטלה חלק פעיל בתיעוד האסון הגדול של יהדות פולין. בתקופת השואה עתיד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום לתעד ולגנוז ב"זמן אמת" את קורות גטו ורשה, נחמן בלומנטל ישתתף אחרי המלחמה בהצלת הארכיון הגנוז הזה, והפרופסורים מאהלר, טרונק וקרמיש יכתבו מאמרים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין ובספר הזיכרון לחברתם שנספתה, הלובלינאית בלה מנדלסברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s