בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

תקציר מתורגם מספרו של
משה זלצמן
בּעלא שאפּיראָ – די פּאפּולערע פרויען-געשטאלט

על פי מקורות שלא אומתו, בלה שפירו נולדה בשנת 1891 למשפחה דתית–חסידית ששורשיה במשפחת רבנים ידועים. אביה נולד בפולאווי ועבר להתגורר בלובלין לאחר שקיבל לידיו ירושה נכבדה. בלובלין הקים חנות לצרכי כתיבה ובית דפוס במרכז העיר. אמנם לא היה עשיר גדול, אך פרנסתו הייתה מצויה וייחוסו החסידי היה ידוע.
הבית היה חסידי–דתי, והבן היחיד התחנך בחדר ובישיבה. שלוש הבנות (בלה הייתה הגדולה מביניהן) למדו בילדותן עם "מלמד" בבית, אך הקפידו להעשיר את ידיעותיהן והמשיכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה. אחיותיה של בלה השלימו את השכלתן ועסקו בהוראה בגימנסיה האידית–פולנית. בלה הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה, קיבלה תעודות הצטיינות ואהבה לקרוא מספרוּת העולם.
לאחר סיום לימודיה בגימנסיה חיתנו אותה הוריה. היה זה שידוך, כנהוג במשפחות דתיות: הורי החתן והכלה הסכימו ביניהם על הנישואים, ואילו בלה לא ראתה ולא הכירה את המיועד עד לחתונתם. היא הייתה אז בת שמונה-עשרה.
החתן היה בנו של ר' יחזקאל שיפר ¬– בעל בניין, ללא כל ייחוס. הוא היה מעוניין בייחוס המשפחתי של בלה. לאחר נישואיהם למד הבעל, ואילו בלה עבדה בחנותו של אביה. לזוג נולדו שני בנים. הנישואים עלו על שרטון: עבור הבעל לימודי הקודש היו העיקר, ואילו בלה החזיקה באידיאולוגיה מתקדמת שלא עלתה בקנה אחד עם דרישתו של בעלה לרעייה היושבת בביתה. בני הזוג התגרשו, ובלה נשארה עם שני בניה. היא עזבה את עבודתה בחנותו של אביה והתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות.
הקשיים היו רבים, הן לבלה והן למשפחתה: גירושין (דבר לא מקובל באותן שנים), עבודה מחוץ לחיק המשפחה (דבר לא מקובל במשפחות דתיות). אולם במעשיה בלה הראתה לעולם את כוחה כאישה עצמאית.
קשר מיוחד היה לבלה עם אִמה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפטר אביה של בלה, והיא חזרה יחד עם ילדיה לבית אִמה. הקשר החם והאוהב ביניהן נמשך גם כאשר הוכרה בלה כמנהיגה של התנועה הבונדיסטית בלובלין: גם אז היא הקפידה ללוות את אִמה לבית הכנסת בימים הנוראים. כששאל אותה בונדיסט על שום מה היא עושה זאת, ענתה: "אמנם אני עובדת בין הגויים, אולם אינני גויה ואינני מתבוללת. יהודיה אני, ובכל מקום שבני עמי נמצאים בו – אני אִתם, בשמחתם וביגונם. אם הם הולכים לבית הכנסת – אני הולכת אִתם. כשהם מבכים בתפילותיהם את גורלם המר – רוצה אני לבכות אִתם יחד. לוּ תהיינה דמעותַי צרי לפצעי לבם."

כאשר התחילה בלה לעבוד ולפעול באגודה היהודית לתרבות, "הזמיר" , ראו בה כולם כוכב עולה בשמי החברה הלובלינאית. תוך זמן קצר היא נבחרה למזכירת האגודה. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התפוררה אגודת "הזמיר", והספרייה של "הזמיר" עברה לידי ה'בונד'.
בנובמבר 1918 הצטרפה בלה לתנועת ה'בונד' ומצאה שם כר נרחב לפעילות מגוונת. עד מהרה גילתה יכולת רבה בתחום התרבותי – היא הרבתה להרצות בנושא וללמד את בני הנוער – בתחום הפוליטי, בתחום החברתי וביחסי האנוש עם כל אלה שסביבה.
לקראת הבחירות למועצת העיר לובלין, בחירות שהתקיימו בשנת 1919, הגישה בלה לראשונה את מועמדותה ונבחרה לחברת מועצה. במועצה היא גילתה בקיאות בענייני העיר, ובפרט בנושאי חברה ורווחה, וזכתה להערכה וכבוד מחברי המועצה – חלקם שונאי יהודים ואף אנטישמים. בד בבד היא פילסה את דרכה למנהיגות ה'בונד' בלובלין.
בשנת 1920 נשאה נאום חריף במועצת העיר נגד תקיפת פולין את ברית-המועצות וכיבוש אדמות אוקראינה הסובייטית בידי פולין. היא נעצרה, נשפטה לשלוש שנות מאסר, אך שוחררה לאחר שנה בלבד. מיד עם שחרורה חזרה בלה לתפקידיה במועצת העיר וב'בונד'. היא פעלה ללא לאות כדי לפתוח מחדש, באופן רשמי וחוקי, את כל אותם מועדוני ה'בונד' ומוסדותיו אשר נסגרו בזמן מאסרה במצוות השלטונות ולהמשיך את פעילותם.
ב-15 בנובמבר 1919 נפתח בלובלין בית-ספר יסודי ראשון לילדי הפועלים ששפתו אידיש. זמן קצר אחר כך גם 'פועלי ציון' פתחו בלובלין בית-ספר יסודי משלהם. כעבור כמה חודשים נפתחו גם קורסי ערב לבני הנוער היהודים ממעמד הפועלים. מהלך זה לווה בקשיים רבים: מחד גיסא השלטונות הערימו קשיים, ומאידך גיסא הורי הילדים פקפקו בבתי הספר האלה ואף היססו לשלוח את הילדים ללמוד בהם כיוון שידם לא הייתה משגת לממן את הלימודים הללו.
בשנת 1924 אישר הממשל הפולני את הקמת מרכז החינוך האידי "צישא" , מרכז שהיה משותף לשלוש התנועות הפוליטיות אשר עמדו מאחורי מרכזי החינוך השונים בעיר: ה'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. מבין חברי התנועות הללו נבחר ועד שכלל את גברת טובה ליברמן, מר שלמה מיטלמן, מר אברהם פיינזילבר ומר יעקב ניסנבוים (לימים עורך העיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט", ובעלה השני של בלה שפירו). בלה שפירו הפופולרית נבחרה להיות יושבת-הראש של ועד ציש"א.
מסירות רבה ומאמצים בלתי נדלים נדרשו מחברי ועד בית הספר השבע-שנתי כדי לאפשר את חינוך הילדים היהודים בלובלין. העלות החודשית של הפעלת בית הספר עמדה על שלושת אלפים זלוטי. הורי התלמידים אשר השתייכו למעמד הפועלים התקשו לשלם עבור חינוך ילדיהם. השלטונות מימנו את בתי הספר הציבוריים, אך סירבו לסייע במימון בית-ספר פרטי זה. לפיכך חברי הוועד נרתמו לפעילות של איסוף תרומות מבני העיר, מהארגונים היהודיים בערים אחרות בפולין ואף מנדבנים באמריקה.
בלה לא הייתה רק יושבת-הראש. היא הייתה נשמת בית הספר שמנה 250 ילדים. היא ידעה לסחוף אחריה את צוות העובדים (לָרוב הללו לא קיבלו את משכורתם בזמן, אם בכלל), הייתה אהובה על הילדים ופעילה בקבלת סובסידיות עירוניות ובאיסוף תרומות מגורמים שונים בפולין ומחוצה לה.
בשנים הראשונות לפעילות בית הספר זכה כל תלמיד לקבל בכל יום כוס חלב טרי, אך עם הזמן ועם הידלדלות ההכנסות נאלצו להפסיק זאת. אולם ילדי הגן, שישים במספר, המשיכו לקבל מדי יום כוס חלב טרי ולחמנייה טרייה, וזאת הודות לסיועו של ארגון הנשים שבראשו עמדה הגברת לאה קוטשר.
בגלל מבנהו הרעוע של בית הספר ושל המועדון דרשו שלטונות העיר לסגור את בית הספר. בלה הצליחה לדחות את ביצוע הגזֵרה, ובית הספר המשיך לפעול במשך כשנתיים נוספות. באותה העת בלה פעלה כדי לממש את הבטחתה: בניית מבנה חדש לבית הספר. הדבר נראה כאוטופיה, ולו רק בגלל הבעיות הכלכליות.
בדצמבר 1935 בלה שפירו פנתה אל הוועד הלובלינאי שבאמריקה וכתבה כך:
"… בית הספר מתנהל בשפה האידית ובגישה רדיקלית וחדשנית… לא מפליא הדבר שבמצב הפוליטי הנוכחי – לא ניתנת כל עזרה מצד השלטונות… התלמידים באים מבתים עניים, חיים בדירות טחובות ובעליות גג, ואין ידם של ההורים משגת לסייע… עם זאת אנו נדרשים, מצד השלטונות, להיות מצוידים בציוד חדשני – וָלא, ניאלץ שוב לסגור את בית הספר…
…לובלין היא אחת מהערים העניות ביותר בפולין, ואנו חורקים שיניים כדי לממש וליישם את הפעילות בפינת התרבות שלנו… למרות כל הקשיים אנו ממשיכים בעבודתנו המסורה…
כולם יודעים מהו העול הכבד שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, כמה אנרגיה תידרש מאִתנו בעתיד. אנו פונים אל עמיתינו הלובלינאים שבניו-יורק לסייע לנו להקים את בית הספר היסודי "י.ל. פרץ" שבלובלין…
בתכנון – מבנה שישמש גם כבית-ספר, מועדון להתכנסויות תרבותיות, גן ילדים, אולם תיאטרון, אולם ספורט, ספרייה וחדרים לתזמורת…"

בית הספר על-שם י.ל.פרץ אכן נבנה, בסיוע התרומות. לרוע המזל לא זכו הילדים והוריהם להיכנס אליו וליהנות מבית התרבות שאמור היה לשרת אותם .
במבנה שהוקם נמצאים כיום בית הספר לרפואה והפקולטה המוכרת והמוערכת לחקלאות. השלטונות לא הרשו להשאיר למזכרת את הכיתוב באותיות עבריות שקישט את המבנה בזמן בנייתו.

פעילותה הבלתי-נלאית, המסורה ורבת הכיוונים של בלה בנושאי חברה ורווחה, פעילות שהתבצעה במסגרת עבודתה במועצת העיר, חיזקה את מעמדה של תנועת ה'בונד' במועצה. למרות רדיפות היהודים וההתנגדויות לפעילותם, בבחירות למועצת העיר שנערכו בשנת 1927 זכתה רשימת ה'בונד' בהנהגתה של בלה שפירו בשמונה מתוך שישה-עשר המושבים המיועדים ליהודים.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1938, אז כידוע מצב היהודים היה רגיש במיוחד, זכתה רשימת ה'בונד' בשמונה מתוך עשרה המושבים שיועדו ליהודים.

משיחות שהתקיימו עם אנשים רבים עולה דמותה של בלה שפירו. אפיינו אותה האכפתיות, הדלת הפתוחה למשרדה – לכל אחד מתושבי העיר (יהודי ושאינו יהודי), האמפתיה לעניי העיר, הנכונוּת לעזור בכל בעיה ובכל שעה משעות היממה במגוון נושאים: חיבור סמטה חשוכה לרשת החשמל, שחרור מהכלא של צעיר שהשתתף במצעד האחד במאי וכן הלאה. עוד עולה כי ביתה היה פתוח ומכניס אורחים וכי היא העניקה חום רב לכל מי שהיה צריך עזרה וקבל קובלנה, בין אם הוא תושב העיר ובין אם הוא מחוץ לעיר. היא העניקה תמיד אוזן קשובה, מילה טובה, עצה ופעולה.

הזמנים הרעים אשר הגיעו בתקופה שלאחר ניצחון הפשיזם בגרמניה עוררו פעולות קנטרניות של השלטונות כלפי היהודים ואנטישמיוּת: בזיזת חנויות, מאבק של השלטונות כנגד רוכלים יהודים שעברו משוק לשוק, התנפלויות על סטודנטים יהודים, מסע השמצות והתנגדות לשחיטה יהודית ועוד. הפעולות הללו השפיעו לרעה על תושבי לובלין היהודים, אבל בלה לא הושפעה מכל אלה: עבודתה לא נפגעה ופעילותה לא פחתה. מספרים כי לא הייתה ישיבת מועצה, ולו אחת, שלא נשמע בה קולה של בלה שפירו, וזאת למורת רוחם של נציגי המועצה.
סיפרה חוה ברנד–לברבלט, מי שהכירה את בלה ואת בעלה במשך שנים רבות ועבדה במחיצתם:
"… כשראיתי את גולדה מאיר בטלוויזיה, כשקראתי את דבריה – עמדה מול עינַי בלה שפירו. שתיהן היו נשים שפעלו לאיחוד בין אנשים, דאגו לעם היהודי. שתיהן הוערכו על ידי רבים בשל עמידתן האסרטיבית לפתרון בעיות פוליטיות וחברתיות…"

ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החלה מערכה צבאית עקובה מדם של הגרמנים בפולין. ביום העשירי למלחמה ולהפגזות הכבדות הופגז ונחרב גם ביתם של בלה שפירו ובעלה שבמרכז לובלין. למרבה המזל, באותה העת לא היה איש מבני המשפחה בבית.
לובלין התמלאה בפליטים. חוסר הוודאות גבר. חברי הוועד הלובלינאי והחברים שבראשות רשימת ה'בונד' קיבלו החלטה: אם וכאשר יצליחו הגרמנים לכבוש את לובלין, יעזבו הם ומשפחותיהם את העיר ויעברו אל חלקה המזרחי של פולין שנמצא תחת השלטון הסובייטי. ואכן, בלה, בעלה (יעקב ניסנבוים, עורך "קול לובלין" – "לובלינער שטימע") ובנה הבכור עזבו את לובלין רגלית ב-17 בספטמבר 1939.
בספרו של ברנרד גולדשטיין, "חמש שנים בגטו ורשה", מתוארת הפאניקה שנוצרה בלובלין ככל שהאויב הגרמני התקרב ללובלין. לדבריו של גולדשטיין, אלפי יהודים ברחו בדרכים שונות לכיוון האזור הסובייטי.
בלה שפירו, סוציאליסטית מאמינה, ראתה כיצד נורמות אנושיות נעלמות, כיצד כבודו של אדם נרמס, כיצד יחסים בינאישיים משתנים ומושתתים על חשד ועל פחד מפני הלשנות והסגרה. היא נחשפה לפחד, לצער, לחוסר היושר ולשקר.
למרות שורשיה הדתיים היא האמינה בדרך של סוציאליזם, פלורליזם וחופש הפרט. למען אלה פעלה. המציאות שנחשפה אליה השפיעה על מצבה הנפשי.
בלה שפירו שמעה יחד עם האחרים על אודות יחסם של הסובייטים ושל ה"נ.ק.ו.ד." אל אסירים פוליטיים, כמו גם על המתרחש בבתי הכלא הסובייטיים, על החקירות האכזריות פיזית ונפשית, על המכות והדם. בלה הרגישה שלא תוכל לעבור מסכת ייסורים שכזו.
לאחר שנודע לה כי נעצרו חבריה הטובים, הלוא הם חברי המפלגה וראשיה ארליך ואלטר , החליטה בלה שכל עוד אפשר לחזור הביתה – היא תעשה זאת. היא החליטה זאת אף שידעה כי הנאצים, שונאי העם היהודי בכלל והסוציאליזם היהודי בפרט, לא יקלו על איש. היא לא הייתה יכולה לתאר לעצמה כי יהיו מיידנק או טרבלינקה, כיוון שעזבה את לובלין לפני כניסת הגרמנים לעיר. לאחר מספר שבועות הצליחה בלה לשכנע את בעלה לחזור ללובלין.
מיד עם שובם ללובלין בני הזוג החלו לפעול כדי לסייע לכל אותם פליטים רבים בעיר. חלקם הגיעו ללובלין בכוחות עצמם, ואלפים אחרים הובאו לשם על ידי הגרמנים – מערים אחרות בפולין ואף מחוץ לפולין – לפני שליחתם למיידנק הסמוכה ללובלין.
שליחי ה'בונד' בלובלין פנו לארגונים שונים בבקשה לסיוע לפליטים, ובעיקר לעשרות היתומים. הם הסתכנו בנסיעות בין הערים השונות, בעיקר על קו לובלין–ורשה (לנסיעות בחרו את אלה שנראו ארים), ונשאו אִתם סכומי כסף רבים. בלה שפירו לא הייתה יכולה להשתתף בפעילות זו, ולוּ בגלל היותה דמות ידועה ומוכרת הן בידי היהודים והן בידי הגויים. היא נשארה בלובלין וטיפלה גם בנכדיה התאומים שנותרו עִמה לאחר מאסרו של בנה.

בשנת 1941 הגסטפו החל לחפש אחַר בלה שפירו. היא הצליחה להתחבא. לגרמנים נודע כי יעקב ניסנבוים הוא בעלה, ולכן הוא נתפס, נעצר והובא למאסר. בחקירותיו התעקשו שיגלה את מקום מחבואה של בלה. למרות החקירות הנוראיות אשר לווּ בייסורים גופניים, יעקב לא נשבר ולא גילה את מקום הימצאה.
כשנודע לבלה דבר מעצרו של יעקב, היא יצאה ממחבואה והחלה לפעול לשחרורו, וזאת למרות הזהרות חבריה כי הגרמנים לא ישחררו את יעקב כל עוד היא לא תסגיר את עצמה. בלה התקשתה להבין ולקבל את העובדה שבעלה צריך לעבור ייסורים כאלה בגללה. החברים התארגנו כדי להציל את בני הזוג ואספו סכום כסף גדול שישמש תשלום כופר. אך ידם קצרה מלהושיע.
יעקב הצליח להשתחרר מהכלא וחזר לפעול בקהילה הלובלינאית. הוא עבד כפועל פשוט עד אשר אנשי הגסטפו לקחו אותו משולחן עבודתו וירו ברחוב בו ובפועלים יהודים אחרים.

על גורלה המר של בלה שפירו, על דרכה האחרונה, על מועד מותה וסיבת מותה – אם בזמן חקירתה ואם במחנות המוות, אם במיידנק ואם באושויץ – איש אינו יודע בוודאות.
מעדויות של אנשים עולה כי היא נחקרה פעמים מספר בידי הגסטפו, ויש מי שראה אותה חבולה ומדממת לאחריהן. מסמכים שנמצאו בארכיון היהודי המרכזי שבפולין מגלים כי בחקירותיה האכזריות נדרשה בלה לגלות ולספר על אודות התארגנויות "בלתי חוקיות". היא אף הועברה מלובלין לראדום, ושם ניסו לעמת אותה עם פעילים פוליטיים עצורים. מהלך זה לא נשא פרי. בלה שתקה והוחזרה חבולה ופצועה ללובלין, ושם אושפזה בבית החולים שבכלא.

אין מי שיכול לשפוך אור על ימיה האחרונים, אך דבר אחד ידוע וברור. בת ישראל הטהורה, בלה שפירו, זו שהייתה בה כל כך הרבה אהבה לאומה, לאנשים ולאנושוּת – סבלה ייסורים קשים מנשוא בדרכה האחרונה. היא הייתה שותפה לגורל המר של העדה הגדולה והטהורה בלובלין שמנתה 45,000 נפש, ובמשך שנים רבות הייתה שליחת ציבור משמעותית.

המשורר יעקב גלטשטיין הספיד שלוש נשים שנשאו את השם בלה. שלושתן תרמו את תרומתן הגדולה למען הקהילה היהודית בלובלין: בלה שפירו, בלה דובז'ינסקה ובלה מנדלסברג-שילדקרויט, זיכרונן לברכה. להלן קטע משירו:
"… הן היו חזקות מהגברים,
מאמינות גדולות יותר מהם,
שיר הלל נשיר
לנשים החזקות שלנו…"

תקציר ותרגום מאידיש לעברית: שוש גרוסברד-אורגד (לבית וסונג)

כמה משפטים אישיים של המתרגמת שוש גרוסברד אורגד

כאשר התחלתי לקרוא את החוברת שהוציא לאור משה זלצמן לזכרה של בלה שפירו, התבהרו לי פירורי מידע ששמעתי בבית הורַי ושעליהם לא תמיד הצלחתי לקבל תשובה גם כאשר שאלתי (כמו למשל מדוע שבוע לאחר כלולותיהם עזבו הורַי את עיר הולדתם לובלין, הותירו אחריהם את בני המשפחות, ברחו למזרח פולין, ומשם המשיכו במסעם ברחבי ברית המועצות עד לשובם לאחר המלחמה ללובלין).
ממדי העוני, זה ששמעתי עליו בבית הורי, נשתקפו היטב במהלך הקריאה בחוברת. פעילותה של בלה שפירו לשיפור, להקלה ולתמיכה ריגשה אותי מאוד.
מאידך גיסא רציתי לברר את מקור השמועות על אודות ה'בונד', שמועות שלא תמיד החמיאו לתנועה הזו אשר עצם פעילותה היה נתון במחלוקת. החלטתי לחקור מעט ולבדוק במקורות.
ממצאי החקירה סייעו לי להבין את גודל תרומתה של התנועה, את תרומתה של בלה שפירו לקהילה היהודית בעשרות שנות פעילותה ולהוקיר את פעילותה.
גיליתי כי ה'בונד' הייתה תנועה חברתית וחילונית מיסודה. היא שאפה לשפר את מצבם הכלכלי של הפועלים היהודים בבתי המלאכה ובבתי החרושת הקטנים ולהפיץ בקרבם השכלה כללית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נאבקו חברי ה'בונד' על ההכרה באידיש כלשון הלאומית היחידה, סייעו לבני מעמד הפועלים, הקימו את בתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה אידיש, פעלו בתחום התרבותי, פרסמו ספרים ועיתונים, שאפו להקים קהילה לאומית חילונית ודחו את המסורת הדתית. עצם פעילות זו נתקלה בהתנגדויות של יהודי לובלין, עיר שהייתה בה קהילה דתית מיסודה.
עם זאת, רעיונותיהם האידיאולוגיים הבאים קוממו את הקהילה היהודית, בפרט אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה:
– פתרון הבעיה היהודית צריך לבוא באמצעות אוטונומיה יהודית מקומית (ולאו דווקא בישראל). אנשי ה'בונד' הצהירו כי על הפועל היהודי להילחם את מלחמת קיומו במקום מושבו.
– התנגדות לציונות מתוך חשיבה כי עיסוק בנושא עלול לעורר רגשות לאומיים ולהזיק לפעילות הסוציאליסטית. חברי ה'בונד' הכריזו על הציונות כעל תנועה לאומנית של המעמד הבינוני .
– הם מיעטו לעסוק בעתיד הלאומי של עם ישראל. לטענתם יש להבטיח זכויות לאומיות ושלטון עצמי תרבותי.
– הם לא התנגדו להתבוללות טבעית של יהודים וראו בהדגשת הלאומיות היהודית סכנה למעמד הפועלים.

כל אלה תרמו את תרומתם למחלוקת הציבורית בקרב יהודי פולין והתפוצות בנושא פעילותו של ה'בונד'.

שוש גרוסברד-אורגד

כיצד נספו יעקב ניסנבוים ובלה שפירו / נטע אבידר

בני הזוג – יעקב ניסנבוים, עורך העיתון היומי של לובלין "לובלינער טאגבלאט"; ובלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' – היו שייכים לעילית החברתית-תרבותית של לובלין בין שתי מלחמות עולם. הם היו מעורבים מאוד בחיי הציבור; אנשים משכילים בעלי עולם ערכים הומניסטי; ממיטב בניה של קהילת לובלין. העידית שבעידית.
וכה נורא היה סופם.

כיצד נספה יעקב ניסנבוים?
"ניסנבוים נורה ברחוב, כנראה משום שלשלטונות נודע דבר פעולתו המחתרתית." (נחמן בלומנטל מצטט עדויות של לובלינאים בספרו "תעודות מגטו לובלין", עמ' 323.)
"ד"ר הרי שטורם Dr.Phil. Harry George Sturm) ,(קצין הס.ד. [שירות הביטחון של הס"ס], הרג את יעקב ניסנבוים ברחוב. עם סיום האקציה ראה שיש לו עוד שני כדורים באקדח. פנה לאנשיו באמרו: 'חייל טוב אינו חוזר מן החזית עם כדורים'. נכנס לבית הכנסת, שם נאספו היהודים לפני שילוחם וירה ביהודי מבוגר ובילד שהתחבא בארון הקודש. בצאתו מבית הכנסת אמר: 'ההיסטוריה תשפוט אותי'." (שם, ציטוט עדותו של נחמן קורן, עמ' 315.)

כיצד נספתה בלה שפירו?
על כך יש גרסאות שונות:
בספרו "תעודות מגטו לובלין" (עמ' 323) מצטט נחמן בלומנטל עדים שמסרו כי בלה שפירו נאסרה ונספתה באושוויץ.
בחוברת הדרכה של משרד התיירות בלובלין, חוברת היוצאת לאור בשיתוף פעולה עם "ארגון יוצאי לובלין בישראל", נכתב כך: "במשך מלחה"ע השנייה כָּלָא הגסטפו רבים מחברי המפלגות היהודיות שהמשיכו לפעול במחתרת – כולל בלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' המקומית וחברת מועצת העיר, שכנראה נרצחה בכלא המצודה (זאמק). נראה כי גורל דומה נפל בחלקם של אותם יהודים שנתפסו ללא סרט זרוע נושא מגן דוד, או שנתפסו מחוץ לגטו."
בספר "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות" (עמ' 472) נכתב כי לבלה היה קשר עם המחתרת הפולנית. בשנת 1941 נכשלה אחת משליחות המחתרת ומצאו אצלה את כתובתה של בלה. בלה נאסרה ועונתה, אבל לא גילתה דבר. באותה שנה נשלחה למחנה ראוונסברוק, ושם נספתה.
בגרסה זו תומך ההיסטוריון רוברט קובאלק. הוא מרחיב ואומר כי בלה שפירו הייתה קשורה למחתרת הפולנית AK (ארמיה קראיובה) שפעלה בראדום. חשיפת המחתרת בראדום ואשת הקשר ללובלין הובילו את הגסטפו אל בלה שפירו. הגסטפו אסר את בלה ב-1941 וכלא אותה בכלא המצודה (הזאמק של לובלין). משם הועברה לראדום. מראדום נשלחה לראוונסברוק, ושם נספתה ב-1942.

אגודת "הזמיר" – אגודה לאומית יהודית שנוסדה בלובלין בשנת 1908 בידי ד"ר הרש טננבוים, משה גרדל, חיים-מאיר הוכמן ודניאל רוטבוים. מטרתה הייתה טיפוח התרבות. האגודה הקימה מקהלה, תזמורת, חוג דרמטי ואת הספרייה היהודית הציבורית הראשונה בלובלין. בלילות שבת קיימה נשפים ספרותיים.

"ציש"א" – רשת החינוך שהקימו מפלגות הפועלים 'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. הלימודים בבתי-ספר אלה התנהלו בשפת האידיש.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית נקראו "תרבות", ושפת הלימוד בהם הייתה עברית.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית-דתית של תנועת 'המזרחי' נקראו "יבנה". לימודי קודש התנהלו בהם בעברית, ואילו הלימודים הכלליים התנהלו בפולנית.

"בית התרבות ע"ש י.ל. פרץ" – נבנה בידי ה'בונד'. מיקומו: בסוף רחוב לוברטובסקה, בין ישיבת חכמי לובלין לבין בית החולים היהודי. בנייתו הושלמה ב-1939. חנוכת הבית הייתה אמורה להתקיים ב-1 בספטמבר 1939. ביום זה פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנות המלחמה הסבו את ייעודו של המבנה לבית-חולים למחלות מידבקות. החולים במגפת הטיפוס רוכזו בבניין זה.

הנריק ארליך וויקטור אלטר – מראשי ה'בונד' בפולין. ארליך היה יליד לובלין, נואם, פובליציסט והוגה דעות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חצו את הגבול ועברו לברית-המועצות יחד עם עוד הרבה עסקנים פוליטיים. הלשנה הביאה למעצרם בידי המשטרה הסובייטית, והשניים נידונו לעשר שנות מאסר. לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 שוחררו, אך נעלמו וגורלם לא נודע. רק לאחר שנתיים הודיע מקסים ליטווינוב, שגריר ברית-המועצות בארצות-הברית, כי ארליך ואלטר נורו עוד בדצמבר 1941.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s