חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

חוברת מספר 48 שנת 2012

מחנה ההשמדה בלז'ץ ממוקם בגבול פולין-אוקראינה. צמוד לתחנת רכבת.
המחנה פעל במשך כתשעה חודשים. מחודש מרץ 1942 עד נובמבר באותה שנה.
בתקופה קצרה זו הושמדו בו כ-500,000 יהודים בהם 26.000 מיהודי לובלין.
היה זה מחנה השמדה בלבד. לא היו סלקציות. יהודים שהגיעו לתחנה הומתו עוד באותו יום.

חודש מרץ שנת 2012.
שבעים שנה אחרי השמדת יהדות לובלין אני חוזר.
אני חוזר עם קבוצת בנים ונכדים של שרידי החורף ההוא.
חודש מרץ שנת 1942.

אני חוזר למקומות בהם לא הייתי מעולם.
אני חוזר ללובלין. מחוז הילדות של סבא יהודה.
אני חוזר למיידנק. מחוז אבדן הילדות של הניוש בן התשע.
אני חוזר לפולין. ארץ החיים שהיו.
אני חוזר לבלזץ'. ארץ המוות.

זה היום האחרון של הקבוצה בפולין.
לובלין. מיידנק. קרמפיינץ.
בלזץ' תחנה סופית.
משך הנסיעה מלובלין לבלזץ' ארבע שעות.
לכיוון אחד.

בלזץ'.
המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר.
חוץ מחיים הירשמן ורודולף רדר.
שניים חזרו.
חצי מיליון לא.

נוסעים בכביש המקביל למסילת הרכבת.
משמאל מגרש כדורגל. שערים ללא רשתות.
כשאני רואה מגרש כדורגל ושערים אני שוכח הכל.
מחלת ילדות שלא עוברת.

הנה רציף תחנת הרכבת.
בדיוק כאן הצטוו אמא של סבא ובנותיה לפשוט את הבגדים, להשאירם ולצאת לדרכן האחרונה.
אל נא תאמר.
בדיוק עכשיו מישהו אומר שכבר מגיעים ושנלבש את המעילים ואח"כ נפשוט אותם ונשאירם במוזיאון.
אני מצטמרר.

הגענו לבלזץ'.
יורדים מהאוטובוס. ההכנות לקראת טקס הזיכרון שיחל בעוד כשעה בעיצומן.
על פני האדמה בנו מוזיאון. הניחו אבנים. כתבו שמות אנשים. חרטו שמות קהילות שנכחדו.
מתחת לפני האדמה נהרסו חיים. התיכו משפחות שלמות. קטפו תרבות עשירה. מחקו צחוק ילדים.

המסע הזה מתקרב לסיומו.
עד עכשיו ההומור השחור הקל עליי את נטל המשא.
אני מנסה לחשוב על עוד בדיחה שחורה דבילית ברוח הימים האחרונים.
סבון של פעם, dead and no breakfast, אתקשר אליך אחרי שאצא מתאי הגזים.
אני לא מצליח.
בכניסה לבלזץ' אני מאבד את ההומור השחור.

רוברט קובאלק הוא המדריך שלנו.
רוברט הוא היסטוריון.
הוא מלווה אותנו בימים האחרונים.
אנציקלופדית שואה מהלכת.
בור סוד שאינו מאבד דבר.
מכיר כל בור הריגה, קבר אחים, מחנה השמדה.
זוכר תאריכים, מקומות, משלוחים.
הוא מספר לנו על בלזץ'.
שנת הקמת המחנה. מספר חודשי הפעלתו. מספר משלוחים ליום. כמות הנספים.
הוא מפרט את מסלול דרכם האחרונה.
כאן הם הורדו מהרכבת.
פה הם השאירו את הבגדים.
לשם הם נלקחו.
והנה כאן איפה שאתה רואה את הדשא, היו פעם תאי הגזים.
רוברט מתאר עובדות יבשות אבל העיניים שלו לחות.
הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור. את רצף העובדות.
שואף אויר. מסתכל עלינו. מחכה לשאלות.
יש שאלות ?
לא. אין שאלות. הכל ברור.
חמש מאות אלף קורבנות.
עשרים ושישה אלף יהודי לובלין.
תשעה ירחי השמדה.
שני ניצולים.
אחד אלוהינו.

טקס הזיכרון עומד להתחיל.
אנחנו נעמדים מסביב.
הטקס מתחיל.
אנשים שלבושים יפה ונראים מאד חשובים, נואמים בשפה שאני לא מבין.
הטקס חלבי על פני האדמה.
הבשר והדם מתחתיה.
עברו שבעים שנה. הם לא מתערבבים.
חלביות הטקס עם בשר הקורבנות.
טקס כשר.
אין קשר.
אין לי סבלנות.

אני חוזר למוזיאון, שהוקם בסמוך, כדי להשלים את הסיור שהתחלתי קודם.
רואה את אלפי מפתחות הבתים, שלקחו היהודים מהגטו, כדי שיוכלו להיכנס הביתה בתום המלחמה.
קורא את הסיפור על שני ניצולי בלזץ' היחידים שנותרו בחיים: חיים הירשמן ורודולף רדר.
חיים הירשמן העיד לאחר המלחמה בפני הועדה היהודית היסטורית בלובלין.
בתום יום העדות הראשון שלו הוא שב לביתו.
באותו הלילה דפקו שני אנשים על דלתו וכשפתח אותה, ירו בו למוות.
אשתו לא ויתרה ולמחרת המשיכה את עדותו המפורטת לפי הסיפורים ששמעה ממנו במשך שנה.
רודולף רֶדֶר העיד שנים אחר כך.
הוא זכר הכל, אך סבל מקטרקט המכסה את אישוני העיניים בקרום לבן ומסתיר את הראייה.
כשהגיע למסדר הזיהוי, לא יכול היה לזהות בוודאות את מפקדי המחנה.

אני חוזר לטקס.
כומר ורב נושאים תפילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה.
הם מקריאים תפילה נוצרית וקדיש ואל מלא רחמים.
אני נזכר במה שכתבה אמא שלי לאחר ביקורה הראשון בבלזץ':

" עֵשֶֹב מְכַסֶּה אֶת בּוֹרוֹת הָעֲנָק שֶאֶל לוֹעָם הֻשְׁלְכוּ וְנֶעֶרְמוּ גּוּפוֹת אֲחֵינוּ הַמּוּמָתִים וְכוּסוּ בְּחוֹל,
וְדָמָם הַשָּחוֹר מְבַעְבֵּעַ עוֹלֶה וְזוֹרֵם וּמַרְטִיב אֶת רַגְלֵי הָאַסִּירִים הָאוּמְלָלִים הַגּוֹרְרִים אֶת אֲחֵיהֶם מֵחַדְרֵי הַגַּז,
וּמַטְמִינִים אוֹתָם בָּאֲדָמָה,
וּבַלַּיְלָה עַל דַּרְגָּשָם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, שֶמָּצְאוּ בְּמַחְסְנֵי הָחֲפָצִים הַשְּדוּדִים,
וּמִתְפַּלְּלִים קַדִּיש עַל דְּמֵי אֲחֵיהֶם הַצּוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה,
וְיוֹדְעִים כִּי מָחָר יִיָּרוּ גַּם הֵם עַל שְׂפַת אוֹתָם בּוֹרוֹת וְיֵאָסְפוּ אֶל עַמָּם."

קר. שמש שקרנית מעלינו. מאירה אבל לא מחממת.
אמא יקרה שלי נטע ואחי היקר לי שמוליק, עומדים לצידי עטופים במעילים.
אמא של סבא שלי חיה-דבורה ושתי אחיותיו אסתר ורחל עמדו כאן לפני 70 שנה עירומות בשלג.
בטח התפללו שמע ישראל. אין שומעים.
עמדו כאן אין אונים. אין עונים.

אני מביט לשמיים מאין יבוא עזרם.
מסתכל סביב ורואה את בני הדור השני והשלישי של השרידים, עומדים במקום בו עמדו אבותיהם.
יוסי דקר לבית זקרויצ'יק, נויה ונועם שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.
שני ובן דודה יוני, הנכדים של יוכבד פלומנקר מאחרונות הדור הראשון.
איטה ובתה עדי לבית משפחת הלברשטט רבת הפעלים.
אירית קפלן-גוורץ-אובליגנהרץ, בעלה סטיב הכדורסלן הגדול וילדיהם תום וסיון החיים בקו ת"א – התפוח הגדול.
ירוחם הבן של דוד שטוקפיש שלמד עם סבא שלי באותה כיתה, אשתו רותי ובתו גלית. הבן אמיר חזר לביתו אתמול.
מייקל רוזנבוש יונגער-מן עם מקל. איש מבוגר עם סקרנות ונשמה של ילד.
שאר חברי הקבוצה עומדים מפוזרים בין כל באי הטקס.
בכל זאת הגענו למרות הכל.

יוסי מסמן שצריך להזדרז כדי להספיק לטיסה בערב .
אחד אחד ובאין רואה אנחנו עוזבים בשקט את הטקס.
מצעדנו מחריש. היינו פה.
עולים על האוטובוס.
יהודים בדרך חזרה מבלזץ' ?

אני מתיישב.
אמא שלי לידי. שומרת עליי.
בואי אמא. שבי איתי עד שאגדל.
אני מרגיש יותר טוב.

האוטובוס מתחיל לנסוע.
הנהג מפעיל מיזוג ואני שואל אם זה גז ?
שלום לך. ברוך שובך הומור שחור ודבילי. חסרת לי מאד.
פתאום שני מתפוצצת מצחוק.
קראה בשלט דרכים על חברה בשם קוֹרבַּנֶק.
גם אליה חזר ההומור השחור.

האוטובוס ממשיך לנסוע.
גם המחשבות שלי.
אנחנו בדרך חזרה.
לפני שבעים שנה זה לא היה קורה.
אני חי. תודה לאל. שמור אלוהינו. חזרתי מבלזץ'.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s