פרידה מאמא / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

עירית הס נולדה בלובלין, 1931, ונקראה אז אֶוָה-אירנה גולדברג.
זה סיפורה על הפרידה מאמה הלה-יהודית לבית בּלוּמנשטוֹק,
בעת חיסול גטו מיידן-טטרסקי בנובמבר 1942

בערב החלו האנשים להתפזר: חלקם פנו לעבר שער היציאה, רבים אחרים נשארו במקומותיהם גם לאחר שהמקום נסגר.

החשיך. לילה ירד. הילדים שכבו ונרדמו בכל מקום פנוי. הרי זאת היתה "placowka", מקום עבודה ליהודים. מיטות לא היו שם, והילדים כבר היו עייפים מאוד.

אני לא יכולתי להירדם. שוטטתי לאורכו ולרוחבו של הצריף והתבוננתי באנשים שהיו פזורים בכל הפינות ובכל המעברים. כולם נראו לי עסוקים מאוד. איש לא התעניין בי ולא שאל שאלות. עברתי ממקום למקום ולא זיהיתי אדם מוכר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי ללא מטרה וללא כיוון בין אנשים שהיו אדישים כלפי וטרודים במשהו אחר. אנשים שקטים מאוד, מאוד.

ולפתע – מכיוון הכוך, מתחת למדרגות העץ – עלה ועטף אותי ריח נפלא! ריח אותו כמעט כבר שכחתי: ריח חביתה! מטגנים כאן ביצים! ממש לידי!
קבוצת ילדים – אולי בני גילי, אולי קטנים ממני, חלקם עומדים, חלקם יושבים על הרצפה – הצטופפה סביב אישה. סביר להניח שהייתה זו אמא שלהם, רכונה מעל לפרימוס דולק. משם בא הריח! היא טיגנה להם חביתות!
נעמדתי שם, ממש בסמוך אליהם, נשענת על הקיר ומקווה…
ריח ביצים מטוגנות, הריח הנפלא של חביתות, גבר אצלי ברגע זה על בושה, על מבוכה ופחד! אני כל כך רוצה לאכול חביתה! אולי גם אני אקבל!
הבטתי מלאת הערצה באם זו שלמרות הכול – אפילו כאן, בעת חיסול הגטו – היא מכינה עדיין מטעמים לילדים שלה. לא יכולתי לזוז משם: עמדתי, חיכיתי וציפיתי.
אבל לא נתנו לי.
אולי לא הייתי אמורה לצפות שבמקום הזה, במצב הזה, יתפנה מישהו לשים לב לילדה זרה, לא מוכרת, ויבין שהיא מחכה לחביתה.
ואולי לא הספיקו להם הביצים. או הותירו ביצים למחר.
כשאני נזכרת בהם היום ממרחק השנים, אני חושבת: הרי הם לא ידעו שאין להם מחר.

אני כבר עייפתי מהשיטוטים וחיפשתי את אבא ואמא. גם הם נראו עייפים מאוד ודאוגים. הם הסתודדו ביניהם בלחש.

לפנות בוקר התחילה להתאמת השמועה: יריות מכיוון הגטו.

תחילה נשמעו יריות בודדות.
אחר כך – יריות בתדירות גוברת והולכת שלוו בצעקות בגרמנית ובזעקות. וכאן, ב"עמדה" מסביבנו ולידנו, עלה והתגבר קול בכי והחלה התרוצצות טרופה. כולם רצו הלוך וחזור – ללא כיוון וללא מטרה.

ופתאום תפסתי שאם עכשיו זה סוף הגטו, אין לנו לאן לחזור ואין לאן ללכת. אז מה נעשה?

ואבא, כאילו קרא את מחשבותי, פנה אלי ואמר: "אֶווּניוּ (Ewuniu), עכשיו את הולכת לאותה הגברת מגדנסק, אִתה נפגשנו אצל סבא וסבתא, כשחזרנו מרוסיה." אבא מסר לי שם וכתובת. ועוד הוסיף: "היא הבטיחה לנו לשמור עלייך ולטפל בך עד ששוב נוכל להיות ביחד. אז תלכי אליה עכשיו. זכרי את השם ואת הכתובת. לכי כבר, אֶווּניוּ. לכי. להתראות, חמודה שלנו."
לא שכחתי דבר ועשיתי הכול בהתאם להוראות. אבל כיום אינני מצליחה להיזכר לאן הלכתי, מי קיבל את פני, מה אמרו לי ומי היה אִתי שם. כל זה נמחק מזיכרוני.
כעבור שנתיים, בעת שפרץ מרד הפולנים בוורשה, חיפשה אותי ונפגשה אתי שוב אותה הגברת מגדנסק. בשיחה אִתה התברר לי כי ב-10 בנובמבר 1942, יום חיסול גטו מיידן-טטרסקי, היא הייתה זו שקיבלה אותי בדירת מסתור בלובלין. היא אכן הייתה שם וראתה את מה שאני ראיתי.
היא סיפרה לי דברים שאבא רצה להסתיר ממני אז. היא זו שגילתה לי את האמת על אמא.

זה קרה ב-11 בנובמבר 1942: למחרת הלילה שחוסל סופית גטו מיידן-טטרסקי, למחרת היום בו נפרדנו – אבא, אמא ואני.
למחרת חיסול הגטו מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת. לשם אמרו לי ללכת. לא יודעת מה עם אבא ואמא, לא יודעת מה יהיה אתי, לא שואלת, לא יודעת את מי לשאול.
אני אי שם. איש אינו מדבר אתי, איש אינו מסביר לי דבר. ובכל זאת: איפה אבא ואמא?
כל מה שאני רוצה הוא לישון. להירדם ולהתעורר אחרי הכול.
כנראה באמת הצלחתי להירדם.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אך כשהתעוררתי, ראיתי את אמא.

מרגע זה אני זוכרת כל פרט:
הייתה שם דלת כניסה, ולצדה, ממש מולי – היה תלוי ראי גדול.
והנה אמא שלי עומדת שם בחדר, מול הראי, ומתבוננת בעצמה. היא הייתה לבושה במעיל החורף שלה ונעלה אותם המגפיים היפים שקנתה בימים האחרונים של גטו מיידן-טטרסקי אצל סנדלר יהודי. בעצם הם היו מיועדים לאשתו של אחד הקצינים הגרמנים, אבל אשת הקצין סירבה לקחת אותם בטענה שאינם נוחים לה. הסנדלר נאלץ לתפור לה מגפיים חדשים, והוא שמח כשהצליח למכור את הזוג הקודם לאמי בחצי מחיר. זה הסיפור ששמעתי.
הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה, מאז פרוץ המלחמה, שאמא קנתה לעצמה פריט לבוש חדש – המגפיים האלה שהלמו יפה כל כך את רגליה.
זכרתי איך אמא הייתה נראית פעם, לפני המלחמה, והיה לי קשה לראות אותה כיום. כשהשוויתי בינה לבין אמהות של חברות שלי, הייתי מתביישת וכועסת. מה קרה לה? למה היא מוזנחת?! איזו אמא יש לי.

בגטו, ברחוב לוברטובסקה, קרוב מאוד למקום מגורינו, היה בית חולים יהודי גדול. הוא היה מוקף בגן, עצים ודשאים. בגן הזה הרשו לנו (ילדי הגטו) לשחק, כי לא היה מקום אחר. מדי יום הייתי חוצה את הרחוב ונכנסת לשחק בגן. שם הייתי פוגשת את צלינקה, ילדה חמודה שהיתה מגיעה לגן יחד עם אחותה הקטנטונת מירקה ועם אמא שלהן. האם היתה כעסנית, ביקורתית וקרה כלפי בתה הגדולה צלינקה, וחמה ומפנקת כלפי מירצ'קה בת השנתיים. אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה אופן הלבוש שלה. בניגוד לאמי היא נראתה לי תמיד אלגנטית ומסודרת יפה. היא דאגה גם לביגוד של בנותיה. שתי אלו היו מגיעות יחד אִתה לגן, לבושות היטב. בהתאם לחורף הפולני הקר היו להן גרביוני צמר ומגפיים. אשר לי, מזה זמן רב לא הייתה עלי כל השגחה. איש לא שם לב מתי ובאילו בגדים אני יוצאת לרחוב. איש כבר לא דאג לי. כך הרגשתי.
כמה הייתי מקנאה בצלינקה על שיש לה אמא כזאת, אפילו שהיא כעסנית. הייתי מסכימה שגם עלי יכעסו, ובלבד שישימו לב אלי! ושאמא שלי תתלבש ותסתרק יפה כמו אמא של צלינקה, אפילו שיש מלחמה ואנחנו בגטו.

והנה כאן, למרבה הפלא, אמא שלי עומדת מול הראי ובוחנת את השתקפות דמותה.
כנראה חשבה שאני ישנה, כי היא לא פנתה אלי כלל. לכן גם אני איני מוציאה מילה מפי ורק מסתכלת עליה.

הדבר הראשון שמושך את תשומת לבי הוא השיער שלה. היה לאמא שיער חום, בדומה לשלי. והנה היא צבעה אותו לבלונד! ועוד דבר: היא מחזיקה בידה כובע רחב שוליים, ועוד מקושט בפרח, והיא מנסה להניח אותו על ראשה בזוויות שונות על מנת לראות איך זה הכי מתאים לה.
אני מבינה מיד במה העניין: לאמא, בניגוד לאבא, יש בעיה עם המראה השמי שלה. היא יודעת זאת. אם תלך ברחוב, מחוץ לגטו, כל גרמני – ועוד יותר, כל פולני – יבחין שהיא יהודיה.
לכן היא צבעה את שערה לבלונד, כי רוב הפולניות הן בלונדיניות.
וכך גם הכובע: כובע הוא פריט לבוש אלגנטי. הוא אינו מיועד לנשים בגטו לובלין, ובפרט כובע מגונדר כמו זה שאמא מחזיקה ביד. אפילו לאמא של צלינקה לא היה כובע.
סביר שמישהו יעץ לאמא לחמצן את השער ולהתלבש יפה כדי שלא תיראה כמו יהודיה שברחה מהגטו. ואמא עשתה זאת. כי… אולי זה יעזור.
והנה אני משנה תנוחה ומתיישבת על המיטה.

עכשיו אמא מבחינה בי, כשאני יושבת על המיטה ומתבוננת בה.
היא כאילו קוראת את המחשבות שלי ושואלת: " אֶווּניוּ, איך הכובע החדש שלי?" וקולה רועד.
היא מתאמצת לחבוש את הכובע ולקשור את הסרט מתחת לשיער. אבל ידיה רועדות כל כך, שהיא לא מצליחה לעשות קשר. כל כך רועדות לה הידיים. ולא רק הידיים: היא כולה רועדת.
אני לא יכולה להוציא מילה מהפה, כי מזעזע אותי לראות אותה. מפחיד אותי לראות את אמא שלי רועדת ומבוהלת. ההתנהגות שלה מפחידה וגם מעצבנת אותי.
היא חוזרת ושואלת: "איך הכובע החדש שלי?"
אינני עונה לה.
אמא לא זזה מהראי וממשיכה במאמציה לקשור את הסרט האמור ולהצמיד את הכובע לראשה, אך הרעד מסכל את כל מאמציה. לבסוף עוזר לה מישהו. אולי דודה אידה, או מישהו אחר. לא אני.

ומה עכשיו? מה עוד יש לעשות? איש אינו מזמין אותה לשבת. גם לא הוצע לה לשתות. ואני שם, בצד, יושבת עדיין על המיטה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ומה להגיד לאמא. וגם היא עוד עומדת שם, מול הראי. ובמראה אני רואה את הפחד שלה: עיניים מלאות פחד, שפתיים רועדות. כאילו עוד מעט תפרוץ בבכי.
ולי אין כבר כוח לזה. אני לא מסוגלת לראות את אמא שלי ככה. אני לא צריכה אותה עכשיו כאן. די! שתעזוב אותי כבר ושתלך לה!

אבל אמא עדיין אינה עוזבת. יש לה עוד דבר-מה לומר לי בטרם תלך. היא רוצה להגיד לי משהו חשוב. והיא אומרת: " אֶווּניוּ, יש לי בשבילך הפתעה קטנה. את זוכרת את השמלות שלי, שכל כך מצאו חן בעינייך? את התכולה ואת הוורודה? זוכרת אותן? עכשיו הן אצל גברת קנוֹבּלָאוּך, זו ששומרת לנו את כל הדברים. אז תדעי שביקשתי ממנה לתפור מהשמלות האלה שתי שמלות חדשות בשבילך. טוב, בת קטנה שלי? את מרוצה? הן מאוד יתאימו לך, אֶווּניוּ. תוכלי לגשת ולקחת את השמלות מגברת קנוֹבּלָאוּך."
זה מה שעוד רצתה לומר לי.
אלו המלים האחרונות שאמא אמרה לי.
ואז נשיקה עצבנית קטנה, עיניים מלאות דמעות וחיבוק חפוז של זרועות רועדות… הדלת נסגרת אחריה. וזהו: אמא איננה.
לא חשבתי. לא הרגשתי כלל שזה הסוף, שזו הפעם האחרונה שראיתי את אמא…

אמא הלכה. וכשהיא הולכת אל מותה, נשארתי אני עם חזון השמלות שהורישה לי זה עתה. ורק על זה חשבתי. שכבתי לישון. לפני שנרדמתי, הספקתי לדמיין את עצמי לבושה באותן השמלות החדשות והיפות שיהיו לי: התכולה והוורודה! איך אהבתי את הצבעים האלה, את הוורוד ואת התכלת! איך אמא ידעה שאלו היו שמלותיה האהובות עלי ביותר? סוף-סוף יהיו גם לי בגדים חדשים, כמו לחברות שלי! כמו לפני המלחמה!
חזון השמלות החדשות גבר על כל הדאגות וכל הפחדים. נרדמתי שמחה.

ומה שקרה ממש באותו הלילה, בזמן שישנתי, הוא שבתחנת הרכבת של לובלין הם ירו באמא שלי…

היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. היא הייתה חייבת להסתתר כמוני ימים מספר במקום מסתור כלשהו בלובלין, עד שייחלש ציד היהודים בידי גרמנים ופולנים כאחד. רק אז, בחסות הלילה, בחושך, הייתה יכולה לנסות להגיע לאותה תחנת הרכבת. לו היה מישהו מוכן להסתיר אותה לאחר חיסול הגטו – רק קצת, רק לימים מספר – אז אולי הייתה גם היא מגיעה לוורשה כמונו.
אבל לא היה איש כזה, ולא היה לאמא היכן להסתתר. למרות הוודאות שאין לה כל סיכוי – לא הייתה לה ברירה אלא ללכת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s