קריסטינה / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

אינני זוכרת כיום את השמות או את הפנים של הילדות שחייתי יחד אִתן במשך שלוש שנים, שלוש השנים הארוכות והקשות ביותר בחיי. מכל האסופיות זכורות לי עד היום רק באשה (Basia) ולילקה (Lilka). אבל הייתה גם קריסטינה (Krystyna).

קריסטינה הייתה שונה מכולן. לראשונה ראיתי אותה למחרת בואי למנזר. הגנבתי לעברה מבט מבוהל ומיד הבנתי שעלי לשמור מרחק ממנה. הבנתי מה מוצאה… גם לו ניסתה להתכחש לכך, הדבר לא היה עולה בידה – הכול היה כתוב על פניה. היו אלו פנים שמיות: אף ענק ובולט, מעוצב כמו במיטב הקריקטורות של "השטירמר" הנאצי; עור מנומש ומלא פצעונים; עיניים חומות גדולות מאוד, אך לא לפי המודל הגרמני המייחס לעינינו מבט ערמומי ורע. עיניה של קריסטינה היו חסרות הבעה לחלוטין – עיניים מתות, אף שהיא עצמה בחיים. כאילו ידעה כבר אז, שלאחת כמוה לעולם אין זכות להביע רגש. פניה היו מוארכות והסתיימו בסנטר מחודד. הפנים היו מעוטרות בתלתלים שחורים משחור, תלתלים שחורים וצפופים מאוד. לכאורה היה לה מראה יהודי טיפוסי, אבל לא היה זה מראה מהמציאות: לא זכור לי שראיתי אי פעם, איפהשהו, אדם בעל מראה כזה. המראה של קריסטינה תאם בדיוק את מיטב הקריקטורות הנאציות.
כיוון שמהרגע הראשון שמרתי על מרחק ממנה ונמנעתי מליצור אִתה כל קשר, לא ידוע לי דבר עליה. האם הייתה הולכת לבית הספר כמו כל האחרות, או שמא מטעמי ביטחון, עקב המראה שלה, לא הייתה יוצאת כלל מן הבית, מן המנזר? מכל מקום, כל עוד מקום מגוריה היה המנזר ובית היתומות, היא שרדה…
כמו כל השאר הייתה אסופית. בהיותה תינוקת הובאה מהרחוב למנזר, הוטבלה על ידי הנזירות לדת הקתולית וחיה מינקותה שם, במנזר, בNowe Miasto 4-, כנוצרייה לכל דבר.
המראה יוצא הדופן, מראה הזועק את גזעה, קבע את גורלה גם בחייה וגם במותה… לו רק הייתה נראית אחרת… מי היה זה שהוריש לה את הפנים האלה, פני יהודיה מספר הקריקטורות? אב שלא רצה להכיר בה? אם שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה בכוחות עצמה והניחה אותה על המדרכה, קרוב לדלת כלשהי, באחד הרחובות של ורשה? מי היו הורי קריסטינה? איש לא ידע זאת. גם היא לא ידעה. דבר אחד היה ברור לכול: לפחות אחד מהוריה היה יהודי, והיא נולדה יהודיה! יהודיה ושונה מכל הילדות הפולניות בעלות השיער הבהיר והאף הסולד. על ההשתייכות הגזעית שלה, על דבר היותה יהודיה, שילמה מחיר יקר. לכל אורך חייה הקצרים הייתה מושא לאכזריות, להתנכלות ולעלבונות. כל יום הביא אתו הזדמנות לכך, וכל שעה הייתה שעת כושר… היא ידעה את גורלה ולא ניסתה להתגונן אפילו, לא כל שכן להתנגד. שרשרת של השפלות, העלבות ואלימות – אלה היו חייה. מאז ינקותה כיהודיה-אסופית, היא נדונה לשמש שק אגרוף, קולט ברקים של שאר היתומות הפולניות אשר היו אכולות רגשי קיפוח ושנאה, מרות נפש ואכזריות. על אף טבילתה לנצרות הן המשיכו לראות בה יהודיה מטונפת ושפלה, נצר לזרע יהודה איש קריות – הבוגד שמכר לרומאים את ישו הרחום, הטוב והנערץ, את ישו בן האלוהים, זה שהיה פעם תינוק קטן, חמוד ומתוק. אפילו שלושה מלכים באו לבית לחם להשתחוות לו, לבן האלוהים הקטן הזה… אבל היהודים רצחו אותו! רצחו את בן האלוהים. ואיש מהם לא ינוכה מהאשמה הזאת! וגם קריסטינה אשמה במותו! יהודיה מכוערת ועלובה. את מי זה מעניין שהיא הוטבלה לנצרות?! היא יהודיה ודי בכך!
לכל הילדות במנזר הייתה זכות להתנגד, למחות, להביע רגשות זעם ולהתגונן אם חשו שנעשה להן אי-צדק (גם אם בדרך כלל אין תועלת בכך). על זכות המחאה הן אינן מוותרות! רק לקריסטינה אין כל זכויות, וחייה הם שרשרת אינסופית של סבל, כאב והשפלות… איש לא יעמוד לצדה. איש לא יגן עליה, ולא חשוב מה הן הנסיבות. מוצאה היהודי חרות על פניה. ישו הרחום והטוב פסח ברחמיו על קריסטינה, על אף היותה נוצרייה… אולי גם הוא פוחד מזעמה של האנטישמיות?
אני פחדתי מאוד. לא היה כל סיכוי שאנסה, ולו פעם אחת, לבוא לעזרתה. הייתי לא רואה ולא שומעת. רק הייתי כואבת ונפחדת: זה מה שיקרה לי, אם תתגלה אי פעם האמת עלי.
אני, שהייתי מוכנה להתחלף באותם הימים עם כל אחת, כן, ממש עם כל אחת ואחת מחברותי, עם הטיפשות ביותר ועם המכוערות ביותר על מנת להיות כמוהן: ילדה רגילה, להיות באמת אחת מהן, בלי השוני הזה, בלי הסוד ובלי הפחד שהסוד יתגלה –
אני, שהייתי אז ילדה כל כך אומללה, שונה ונחותה עקב מוצאי היהודי –
אני –
הייתי מתנחמת בכך שאינני קריסטינה, כי מצבה ומעמדה היו קשים משלי לאין ערוך.
כעבור זמן מה הצלחתי לצבור "נקודות זכות": לפעמים כי הייתי ילדה טובה וממושמעת, ולעתים הודות להתחברות מחושבת לתעלולים של הילדות "הרעות" כדי להימנות עליהן ולהיות "שייכת". שקיעתי בלימודים והציונים הגבוהים שקיבלתי הקנו לי מעמד של תלמידה מצטיינת והביאו לי חברות רבות מבין התלמידות של בית הספר…
לקריסטינה לא היה כל פתח מילוט: פניה גזרו את גורלה… היא הייתה האדם היחידי באותם הימים שלא הייתי מוכנה להתחלף אתו…

בספטמבר 1944 נכשל מרד הפולנים בוורשה. הגרמנים הזועמים פוצצו מבפנים כל בית שנותר על תלו. את האוכלוסייה, את כל מי שנשאר בחיים, גירשו והצעידו מערבה.
בעת שאנחנו, הילדות והנזירות, הוּבלנו בשיירה, אחד החיילים הגרמנים שהקיפו וליוו אותנו במשך כל המסע הבחין לפתע בקריסטינה. הוא קרב אלינו במהירות, שלף אותה מבין כל הילדות האחרות והחל לדחוף אותה קדימה בקת הרובה שלו. הוא דחף אותה בכוח, בגסות, במכות רובה. מצדה לא נראה כל ניסיון של התנגדות. אני שמעתי רק בכי קטן, חנוק ומיואש… לא יותר מזה… כך זה היה אִתה תמיד. לא יותר מזה: תמיד אותה ההשלמה עם הגורל. וכך גם כאן, לפני המוות. החיים לימדו אותה שאין לה סיכוי, אין מגן ולא יהיו רחמים.
לכן רק אותו הבכי הקטן, בכי שלא מעז…
זוכרת שהפעם, כן, הפעם אם המנזר ניסתה להתערב: רצה צעדים מספר לכיוון החייל הגרמני הדוחף את הילדה… והיא גם אמרה לו מילים מספר, מילים שלא הצלחתי לשמוע…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s