רחוב 3 במאי מספר 8 / עירית הס

חוברת מספר 48 שנת 2012

בלילה שמענו את ירי התותחים. אמא, דודה רוּזָ'ה ואני אפילו ירדנו למקלט יחד עם שאר דיירי הבית, פולנים כולם.
ישבנו שם, כולנו עטופים בשמיכות, כי לא הספקנו להתלבש. הם החלו להתפלל לישו הרחום ולמריה הקדושה, ורק אנחנו לא הצטרפנו למקהלה.
בחוץ נשמעו קולות נפץ. פצצות. קולות התפילה גברו. מעבר לתחושת סכנה ומעל לפחד הרגשתי אי-נוחות: אנחנו שונים. לא שייכים. ודאי לא רוצים אותנו כאן. הלוואי והייתי אצל סבא וסבתא.

שמחתי, כשאפשר היה לחזור לדירה, לסגור את הדלת ולהיות עם עצמנו בלבד.

בבוקר כבר ראינו חיילים גרמנים צועדים ברחובה הראשי של לובלין, רח' קרקובסקיה פשדמיישצ'ה. הסתכלתי דרך החלון, ראיתי אותם וגם שמעתי: הם צעדו ושרו חזק מאוד. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי שירים גרמנים, והם נשמעו לי ממש יפים. אבל יותר מכל הרשימו אותי המגפיים שלהם והחריקה שהשמיעו תוך כדי צעדה. המגפיים המבריקים האלה נראו לי יפים להפליא. החייל במגפיים נראה חזק כל כך. אסור לעמוד בדרכו, כי הוא ידרוס במגפיו. אלה מגפיים של גיבור. של חזק. עוד לא ראיתי מגפיים כאלה, יפים ומפחידים.
זו הייתה כניסתם של הגרמנים ללובלין.
ואלה גם היו הימים האחרונים שלנו בביתנו, ברחוב 3 במאי מספר 8.

כבר למחרת כיבושם את לובלין, באו הגרמנים אלינו לדירה. שמענו את הצעדים שלהם במדרגות. צעדים של מגפיים. ואת הדפיקות בדלת. לא משהו מיוחד. סתם דפיקות בדלת, אמנם בלתי צפויות וחזקות, אבל לא מנבאות דבר. והנה החיילים הגרמנים כבר אצלנו בסלון. כדבר מובן מאליו, הם עוברים מחדר לחדר, מביטים סביב ומדברים ביניהם.
דודה רוּזָ'ה, צעירונת מלאת ביטחון עצמי, אישה יפה ואקדמאית, פונה אליהם קצת בקוקטיות בגרמנית. אמא שלי עומדת בצד ללא מילה. לי השיחה נשמעת רגועה ואפילו מנומסת.
אז למה אמא נראית מוטרדת כל כך? מה אִתה? אני לא מבינה מה קורה. מה רוצים מאִתנו הגרמנים האלה? אני לא יודעת גרמנית.
כשהגרמנים עוזבים, הם לוקחים איתם את הרדיו שלנו. אני מסתכלת על הכוננית הריקה ונדהמת. אני חושבת על אבא. כמה עצוב יהיה לו, כשיחזור…

רק לאחר שהגרמנים יצאו, העזו דודה רוּזָ'ה ואמא לתת ביטוי לרגשותיהן ובו בזמן החלו שתיהן בפעילות קדחתנית. אני מבינה, שקורה משהו לא טוב, אבל אמא ודודה רוּזָ'ה עסוקות מאוד ואין להן פנאי להתייחס אלי ולהסביר לי.
מתברר, שכבר למחרת, כבר בבוקר, אנחנו חייבים לעזוב את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8: הגרמנים החליטו, שמעכשיו כל אזור המגורים הזה, ובתוכו הרחוב שלנו, הוא מחוץ לתחום ליהודים… זאת הגזירה. ולפיכך נותרו לנו שעות ספורות בלבד להיות כאן בביתנו.
לכן החלו אמא ודודה רוּזָ'ה להתייעץ בקדחתנות זו עם זו, כיצד ניתן למזער את הנזק: מה ניתן להעביר מכאן לביתם של סבא וסבתא, בטרם ישובו הגרמנים.
ברור, שלא מדובר ברהיטים, או שטיחים או מנורות וכגון אלה. רק קצת מן התכולה, כמו בגדים, מצעים, כלים. ולהעביר זאת מבלי שהגרמנים יבחינו בכך.

אך כנראה על דבר אחד אמא לא רצתה לוותר: על מערכת כלי החרסינה האנגלית בצבעי לבן-כחול-זהב, שקנו הוריי בהזמנה מיוחדת. מערכת זו קישטה את המזנון בחדר האוכל החגיגי שלנו. הורי היו מאוד גאים ברכש זה, ואף אני הייתי מלאת התפעלות מהצלחות, הצלוחיות והספלים, המוצגים לראווה בוויטרינה, אך לא זכור לי, שאי-פעם אכלנו מצלחות אלה. והנה עכשיו אני רואה על הרצפה ליד המזנון את ארגז האריזה המקורי של המערכת. הארגז עומד כאילו מוכן לעבור דירה, בעוד הוויטרינה ריקה.
האם תכננה אמא להעביר את הארגז עם המערכת האנגלית לבית סבא וסבתא בטרם יבואו הגרמנים? האם הספיקה להזמין סבלים? כרכרה?

בינתיים התבקשתי אני להשחיל על גופי שמלות רבות ככל האפשר זו על גבי זו, וגם סוודרים וגם מעיל חורף, למרות שהיה זה רק ספטמבר. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי היו הצעצועים שלי, שלא היו רבים כל כך. והחשובה והיקרה לי מכל, שעליה בהחלט לא הייתי מוכנה לוותר, הייתה בובתי האהובה, בת דמותה של ילדת הפלא, שחקנית הקולנוע שירלי טמפל (Shirley Temple). בשכיבה היא ידעה לעצום עיניים. ברגעי שמחה ועצב היא הייתה חברתי הטובה ביותר. על בובתי האהובה שירלי, על הבובה הזאת, לא הייתי מוכנה לוותר.

וכל כך הייתי שקועה בעניין הבובה, שלא נתתי כלל את דעתי על מה שעשו אמי ודודה רוּזָ'ה באותן השעות. ראיתי אותן מתרוצצות ממקום למקום, או יותר נכון, מארון לארון, מוציאות דברים, קושרות חבילות. ראיתי ערמות של חבילות על הרצפה ולא נתתי את דעתי על כך. גם אלי איש לא שם לב. היינו מצווים לעזוב את הבית. הכל היה חפוז כל כך ולא צפוי. לא היה זמן לדיבורים.

והרי גם אני עסוקה בהכנות לעזיבת הבית: השכבתי את שירלי טמפל בעגלת הבובות שלה וכיסיתי אותה בשמיכה. את כל שמלותיה היפות, שתפרה ושלחה לי סבתי מוורשה, הנחתי מתחת לבובה, ארוזות בתוך בונבוניירה. אמנם רוב הבגדים האלה היו קטנים ממידותיה של שירלי, אבל תמיד חשבתי, שיום אחד, לכשאגדל, אצליח לתקן את השמלות כדי שיתאימו לה.

כנראה, שהגרמנים הקדימו, כי אמא ודודה רוּזָ'ה לא היו מוכנות עדיין . בהתאם למה שסוכם, עוד נותר להן זמן עד לעזיבת הבית. אבל הגרמנים חשבו אחרת, והגיעו הרבה לפני המועד שהם עצמם קבעו. הפעם גם התנהגו באופן שונה לחלוטין מיום ביקורם הקודם: מיד עם כניסתם פתחו בצרחות מפחידות בגרמנית, החלו להתרוצץ מחדר לחדר, נכנסים ויוצאים, ובכל פעם צועקים משהו נרגז לכיווננו.
אמא עמדה שם, ראשה מושפל, נראית מבוהלת, כאילו איזו אשמה כבדה רובצת עליה. והפעם – גם דודה רוּזָ'ה, גיבורת הילדות שלי, גם היא נראתה לי פתאום מפוחדת ונבוכה. הפעם לא ניסתה אפילו לדבר עם החיילים הגרמנים, רק תפסה מספר חבילות בכל יד ובכל המהירות פנתה לכיוון הדלת, החוצה…
גם אמא, גם היא עמוסת חבילות, התכוונה, כך נראה לי, לרוץ בעקבותיה, אלא שברגע זה אחד הגרמנים הבחין בדבר מה, שהרגיז אותו נורא: זה היה אותו הארגז, שליד המזנון. כנראה הבין מיד, שהתכוונו לקחת אותו אִתנו. הוא השמיע צרחה, או אולי קללה נזעמת, ובמגף הצבאי המצוחצח שלו בעט בארגז בעיטה אחת חזקה.
בו ברגע נשמע צליל חזק, שלא השאיר מקום לספק – צליל זכוכית נשברת. ראיתי את אמא שלי משתדלת לא לפרוץ בבכי, אבל ללא הצלחה. אמא בכתה תוך כדי בריחה.
אמא חשבה, שנותר לה עוד זמן כדי להציל לכל הפחות את המערכת האהובה עליה, אבל לא הצליחה.
אמא מסכנה שלי: כבר אז, ממש בהתחלה, לא היה לה מזל.

דווקא אני הייתי מוכנה: הספקתי ללבוש את כל השמלות הכי יפות שלי זו על גבי זו, וודאי נראיתי כמו כדור מהלך על שניים. כשראיתי את דודה רוּזָ'ה ואת אמא בורחות, מיד תפשתי את העגלה, עם שירלי ורצתי אִתה אחריהן החוצה. לגרמנים לא היה אכפת ממני ומהבובה.

הייתי אז בת שמונה ולא הבנתי את המתרחש. לא הבנתי, מדוע הגרמנים מתייחסים אלינו ככה… לוקחים את הדברים שלנו ומגרשים אותנו מהבית!
הייתי שם, אך לא הבנתי שפרידה מרחוב 3 במאי מספר 8, זוהי פרידה מהחיים שהיו לנו עד כה.

מצדי- אפילו די שמחתי לחזור לביתם של סבא וסבתא.

אבל אמא הרגישה, ללא ספק, שלגביה זה סוף החיים הטובים, שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. כנראה זה מה ששבר אותה. היא נשברה.
רק כיום, לאחר שעברו שנים רבות מאז, אני נזכרת באותם הרגעים ברחוב 3 במאי מספר 8, תוך רגשי צער ואשם על שלא הבנתי את כאב הפרידה של אמא.

וזה מה שקרה כעשרים שנה לאחר מכן:
בסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 הייתי בקיבוץ, ואני עצמי כבר אם לילדות קטנות. היה בי צורך עז והמון געגועים לביתיות, למשפחתיות. הייתה בי התנגדות לחדר האוכל המשותף, לחינוך משותף. היה לי רצון מתמיד שהחדר הקטן שלנו יהיה בית לנו ולילדות. אחד הביטויים של שאיפה זו היה לכנס את המשפחה סביב שולחן, להגיש כיבוד קל וליהנות מהשיחה עם הילדות בהגיען מבתי הילדים. באותם הרגעים הרגשתי, שבכל זאת יש לי משפחה, שהדברים הם קצת "כמו פעם".
הייתי גם מלאת געגועים לעיר. הקיבוץ, חיי הכפר, כל זה היה זר לי. זה לא מה שהיה זכור לי מהבית. נהגתי לנצל כל הזדמנות, כדי "לקפוץ" לחיפה. אף על פי שבקיבוץ לא היה לנו כסף, בכל זאת אהבתי לשוטט ללא מטרה ברחובות הדר, בין החנויות. לרוב הייתי מסתובבת ברחוב החלוץ, שהיה אז הרחוב העממי של חיפה, רחוב מלא חנויות זולות. תחנת האוטובוס לקיבוץ רמות מנשה הייתה באותם הימים ברחוב זה, ומולה – חנות צעצועים וספרים. שם תמיד הייתי מצליחה להשיג בפרוטות משהו, העשוי לשמח את הילדות הקטנות שלי.

וגם חנות כלי בית הייתה שם.
יום אחד, על המדרכה לפני אותה חנות, ראיתי פתאום את מערכת כלי האוכל הלבנים, המעוטרים בכחול ובזהב. והיא הייתה במבצע! כתוב "בחצי מחיר"! לא חשבתי פעמיים: שאלתי מה מחיר המערכת ומיד קניתי שש צלחות מכל סוג – למנה ראשונה, למרק ולמנה עיקרית.
יצאתי מהחנות מאושרת, עם החבילה, הארוזה בנייר עיתון וקשורה בחבל. אינני זוכרת, האם הספיק לי הכסף לאוטובוס, או שחזרתי לקיבוץ בטרמפ. אבל חזרתי מאושרת עם המערכת "של פעם", גם אם הייתה זאת הקרמיקה הזולה והפשוטה ביותר.

חיסלתי את כל הצלחות הקיבוציות, שהשתמשנו בהן עד אז, ומאותו היום בארוחות המשפחתיות האהובות שלנו, "כיכבה" על שולחננו מערכת הכלים החדשים…הישנים.

אילו הייתה אמא רואה צלחות אלה, סביר שהייתה אומרת: "אבל אֶווּניוּ, הרי זה לא זה! זה לא משתווה אפילו לסרוויז שלנו. ובתרגום מילולי מפולנית זה היה נשמע מצחיק: "הרי זה לא 'מתרחץ' לסרוויז ההוא!"
אבל אני סתם אומרת זאת: אילו אמא הייתה שם אִתנו… היא הייתה מבינה.

וכעת, בסוף יוני 2008, כשבעים שנה לאחר שסולקנו ע"י הגרמנים מהבית בלובלין, חזרתי לפולין, בפעם הראשונה.
המונית, שהביאה אותי ואת נחום, מתחנת הרכבת של לובלין למלון לובליניאנקה (Lublinianka), עצרה ברחוב הראשי קרקובסקיה פשדמיישצ'ה כשמולנו השלט: רחוב ה-3 במאי. שילמתי עבור ההסעה לנהג הפולני, האדיב והנחמד ולא התאפקתי: "אני גרתי פעם בלובלין." הוא הפנה אלי מבט מופתע ומסוקרן ושאל: "בלובלין?! באיזה רחוב?" "3 במאי מספר 8" – נידבתי, והוא הגיב בהתלהבות מופגנת: "הרי זה ממש כאן! זה כאן ממול!"

אני חוצה את קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרבה ל- 3 במאי מספר 8.
אני מתבוננת על הבית וחושבת: לא ככה… ממש לא ככה הוא זכור לי… כנראה, שלא רק אני הזדקנתי…

אני מביטה על ביתנו ברחוב 3 במאי מספר 8, ואיני חשה לא עצב ולא געגוע… אני שלווה ונינוחה.
טוב לי עם המצב הנוכחי: באתי לכאן רק לביקור. כיום אני גרה במקום שאני רוצה ורצויה.
ולו הייתי רוצה, יכולתי לקנות את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8 וגם לגור בה, ואיש לא יכול היה לומר לי, שהמקום הוא מחוץ לתחום ליהודים.
אבל אינני רוצה. כיום זו אני, שאינני רוצה. וזה ההבדל.

מודעות פרסומת

קריסטינה / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

אינני זוכרת כיום את השמות או את הפנים של הילדות שחייתי יחד אִתן במשך שלוש שנים, שלוש השנים הארוכות והקשות ביותר בחיי. מכל האסופיות זכורות לי עד היום רק באשה (Basia) ולילקה (Lilka). אבל הייתה גם קריסטינה (Krystyna).

קריסטינה הייתה שונה מכולן. לראשונה ראיתי אותה למחרת בואי למנזר. הגנבתי לעברה מבט מבוהל ומיד הבנתי שעלי לשמור מרחק ממנה. הבנתי מה מוצאה… גם לו ניסתה להתכחש לכך, הדבר לא היה עולה בידה – הכול היה כתוב על פניה. היו אלו פנים שמיות: אף ענק ובולט, מעוצב כמו במיטב הקריקטורות של "השטירמר" הנאצי; עור מנומש ומלא פצעונים; עיניים חומות גדולות מאוד, אך לא לפי המודל הגרמני המייחס לעינינו מבט ערמומי ורע. עיניה של קריסטינה היו חסרות הבעה לחלוטין – עיניים מתות, אף שהיא עצמה בחיים. כאילו ידעה כבר אז, שלאחת כמוה לעולם אין זכות להביע רגש. פניה היו מוארכות והסתיימו בסנטר מחודד. הפנים היו מעוטרות בתלתלים שחורים משחור, תלתלים שחורים וצפופים מאוד. לכאורה היה לה מראה יהודי טיפוסי, אבל לא היה זה מראה מהמציאות: לא זכור לי שראיתי אי פעם, איפהשהו, אדם בעל מראה כזה. המראה של קריסטינה תאם בדיוק את מיטב הקריקטורות הנאציות.
כיוון שמהרגע הראשון שמרתי על מרחק ממנה ונמנעתי מליצור אִתה כל קשר, לא ידוע לי דבר עליה. האם הייתה הולכת לבית הספר כמו כל האחרות, או שמא מטעמי ביטחון, עקב המראה שלה, לא הייתה יוצאת כלל מן הבית, מן המנזר? מכל מקום, כל עוד מקום מגוריה היה המנזר ובית היתומות, היא שרדה…
כמו כל השאר הייתה אסופית. בהיותה תינוקת הובאה מהרחוב למנזר, הוטבלה על ידי הנזירות לדת הקתולית וחיה מינקותה שם, במנזר, בNowe Miasto 4-, כנוצרייה לכל דבר.
המראה יוצא הדופן, מראה הזועק את גזעה, קבע את גורלה גם בחייה וגם במותה… לו רק הייתה נראית אחרת… מי היה זה שהוריש לה את הפנים האלה, פני יהודיה מספר הקריקטורות? אב שלא רצה להכיר בה? אם שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה בכוחות עצמה והניחה אותה על המדרכה, קרוב לדלת כלשהי, באחד הרחובות של ורשה? מי היו הורי קריסטינה? איש לא ידע זאת. גם היא לא ידעה. דבר אחד היה ברור לכול: לפחות אחד מהוריה היה יהודי, והיא נולדה יהודיה! יהודיה ושונה מכל הילדות הפולניות בעלות השיער הבהיר והאף הסולד. על ההשתייכות הגזעית שלה, על דבר היותה יהודיה, שילמה מחיר יקר. לכל אורך חייה הקצרים הייתה מושא לאכזריות, להתנכלות ולעלבונות. כל יום הביא אתו הזדמנות לכך, וכל שעה הייתה שעת כושר… היא ידעה את גורלה ולא ניסתה להתגונן אפילו, לא כל שכן להתנגד. שרשרת של השפלות, העלבות ואלימות – אלה היו חייה. מאז ינקותה כיהודיה-אסופית, היא נדונה לשמש שק אגרוף, קולט ברקים של שאר היתומות הפולניות אשר היו אכולות רגשי קיפוח ושנאה, מרות נפש ואכזריות. על אף טבילתה לנצרות הן המשיכו לראות בה יהודיה מטונפת ושפלה, נצר לזרע יהודה איש קריות – הבוגד שמכר לרומאים את ישו הרחום, הטוב והנערץ, את ישו בן האלוהים, זה שהיה פעם תינוק קטן, חמוד ומתוק. אפילו שלושה מלכים באו לבית לחם להשתחוות לו, לבן האלוהים הקטן הזה… אבל היהודים רצחו אותו! רצחו את בן האלוהים. ואיש מהם לא ינוכה מהאשמה הזאת! וגם קריסטינה אשמה במותו! יהודיה מכוערת ועלובה. את מי זה מעניין שהיא הוטבלה לנצרות?! היא יהודיה ודי בכך!
לכל הילדות במנזר הייתה זכות להתנגד, למחות, להביע רגשות זעם ולהתגונן אם חשו שנעשה להן אי-צדק (גם אם בדרך כלל אין תועלת בכך). על זכות המחאה הן אינן מוותרות! רק לקריסטינה אין כל זכויות, וחייה הם שרשרת אינסופית של סבל, כאב והשפלות… איש לא יעמוד לצדה. איש לא יגן עליה, ולא חשוב מה הן הנסיבות. מוצאה היהודי חרות על פניה. ישו הרחום והטוב פסח ברחמיו על קריסטינה, על אף היותה נוצרייה… אולי גם הוא פוחד מזעמה של האנטישמיות?
אני פחדתי מאוד. לא היה כל סיכוי שאנסה, ולו פעם אחת, לבוא לעזרתה. הייתי לא רואה ולא שומעת. רק הייתי כואבת ונפחדת: זה מה שיקרה לי, אם תתגלה אי פעם האמת עלי.
אני, שהייתי מוכנה להתחלף באותם הימים עם כל אחת, כן, ממש עם כל אחת ואחת מחברותי, עם הטיפשות ביותר ועם המכוערות ביותר על מנת להיות כמוהן: ילדה רגילה, להיות באמת אחת מהן, בלי השוני הזה, בלי הסוד ובלי הפחד שהסוד יתגלה –
אני, שהייתי אז ילדה כל כך אומללה, שונה ונחותה עקב מוצאי היהודי –
אני –
הייתי מתנחמת בכך שאינני קריסטינה, כי מצבה ומעמדה היו קשים משלי לאין ערוך.
כעבור זמן מה הצלחתי לצבור "נקודות זכות": לפעמים כי הייתי ילדה טובה וממושמעת, ולעתים הודות להתחברות מחושבת לתעלולים של הילדות "הרעות" כדי להימנות עליהן ולהיות "שייכת". שקיעתי בלימודים והציונים הגבוהים שקיבלתי הקנו לי מעמד של תלמידה מצטיינת והביאו לי חברות רבות מבין התלמידות של בית הספר…
לקריסטינה לא היה כל פתח מילוט: פניה גזרו את גורלה… היא הייתה האדם היחידי באותם הימים שלא הייתי מוכנה להתחלף אתו…

בספטמבר 1944 נכשל מרד הפולנים בוורשה. הגרמנים הזועמים פוצצו מבפנים כל בית שנותר על תלו. את האוכלוסייה, את כל מי שנשאר בחיים, גירשו והצעידו מערבה.
בעת שאנחנו, הילדות והנזירות, הוּבלנו בשיירה, אחד החיילים הגרמנים שהקיפו וליוו אותנו במשך כל המסע הבחין לפתע בקריסטינה. הוא קרב אלינו במהירות, שלף אותה מבין כל הילדות האחרות והחל לדחוף אותה קדימה בקת הרובה שלו. הוא דחף אותה בכוח, בגסות, במכות רובה. מצדה לא נראה כל ניסיון של התנגדות. אני שמעתי רק בכי קטן, חנוק ומיואש… לא יותר מזה… כך זה היה אִתה תמיד. לא יותר מזה: תמיד אותה ההשלמה עם הגורל. וכך גם כאן, לפני המוות. החיים לימדו אותה שאין לה סיכוי, אין מגן ולא יהיו רחמים.
לכן רק אותו הבכי הקטן, בכי שלא מעז…
זוכרת שהפעם, כן, הפעם אם המנזר ניסתה להתערב: רצה צעדים מספר לכיוון החייל הגרמני הדוחף את הילדה… והיא גם אמרה לו מילים מספר, מילים שלא הצלחתי לשמוע…

פרידה מאמא / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

עירית הס נולדה בלובלין, 1931, ונקראה אז אֶוָה-אירנה גולדברג.
זה סיפורה על הפרידה מאמה הלה-יהודית לבית בּלוּמנשטוֹק,
בעת חיסול גטו מיידן-טטרסקי בנובמבר 1942

בערב החלו האנשים להתפזר: חלקם פנו לעבר שער היציאה, רבים אחרים נשארו במקומותיהם גם לאחר שהמקום נסגר.

החשיך. לילה ירד. הילדים שכבו ונרדמו בכל מקום פנוי. הרי זאת היתה "placowka", מקום עבודה ליהודים. מיטות לא היו שם, והילדים כבר היו עייפים מאוד.

אני לא יכולתי להירדם. שוטטתי לאורכו ולרוחבו של הצריף והתבוננתי באנשים שהיו פזורים בכל הפינות ובכל המעברים. כולם נראו לי עסוקים מאוד. איש לא התעניין בי ולא שאל שאלות. עברתי ממקום למקום ולא זיהיתי אדם מוכר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי ללא מטרה וללא כיוון בין אנשים שהיו אדישים כלפי וטרודים במשהו אחר. אנשים שקטים מאוד, מאוד.

ולפתע – מכיוון הכוך, מתחת למדרגות העץ – עלה ועטף אותי ריח נפלא! ריח אותו כמעט כבר שכחתי: ריח חביתה! מטגנים כאן ביצים! ממש לידי!
קבוצת ילדים – אולי בני גילי, אולי קטנים ממני, חלקם עומדים, חלקם יושבים על הרצפה – הצטופפה סביב אישה. סביר להניח שהייתה זו אמא שלהם, רכונה מעל לפרימוס דולק. משם בא הריח! היא טיגנה להם חביתות!
נעמדתי שם, ממש בסמוך אליהם, נשענת על הקיר ומקווה…
ריח ביצים מטוגנות, הריח הנפלא של חביתות, גבר אצלי ברגע זה על בושה, על מבוכה ופחד! אני כל כך רוצה לאכול חביתה! אולי גם אני אקבל!
הבטתי מלאת הערצה באם זו שלמרות הכול – אפילו כאן, בעת חיסול הגטו – היא מכינה עדיין מטעמים לילדים שלה. לא יכולתי לזוז משם: עמדתי, חיכיתי וציפיתי.
אבל לא נתנו לי.
אולי לא הייתי אמורה לצפות שבמקום הזה, במצב הזה, יתפנה מישהו לשים לב לילדה זרה, לא מוכרת, ויבין שהיא מחכה לחביתה.
ואולי לא הספיקו להם הביצים. או הותירו ביצים למחר.
כשאני נזכרת בהם היום ממרחק השנים, אני חושבת: הרי הם לא ידעו שאין להם מחר.

אני כבר עייפתי מהשיטוטים וחיפשתי את אבא ואמא. גם הם נראו עייפים מאוד ודאוגים. הם הסתודדו ביניהם בלחש.

לפנות בוקר התחילה להתאמת השמועה: יריות מכיוון הגטו.

תחילה נשמעו יריות בודדות.
אחר כך – יריות בתדירות גוברת והולכת שלוו בצעקות בגרמנית ובזעקות. וכאן, ב"עמדה" מסביבנו ולידנו, עלה והתגבר קול בכי והחלה התרוצצות טרופה. כולם רצו הלוך וחזור – ללא כיוון וללא מטרה.

ופתאום תפסתי שאם עכשיו זה סוף הגטו, אין לנו לאן לחזור ואין לאן ללכת. אז מה נעשה?

ואבא, כאילו קרא את מחשבותי, פנה אלי ואמר: "אֶווּניוּ (Ewuniu), עכשיו את הולכת לאותה הגברת מגדנסק, אִתה נפגשנו אצל סבא וסבתא, כשחזרנו מרוסיה." אבא מסר לי שם וכתובת. ועוד הוסיף: "היא הבטיחה לנו לשמור עלייך ולטפל בך עד ששוב נוכל להיות ביחד. אז תלכי אליה עכשיו. זכרי את השם ואת הכתובת. לכי כבר, אֶווּניוּ. לכי. להתראות, חמודה שלנו."
לא שכחתי דבר ועשיתי הכול בהתאם להוראות. אבל כיום אינני מצליחה להיזכר לאן הלכתי, מי קיבל את פני, מה אמרו לי ומי היה אִתי שם. כל זה נמחק מזיכרוני.
כעבור שנתיים, בעת שפרץ מרד הפולנים בוורשה, חיפשה אותי ונפגשה אתי שוב אותה הגברת מגדנסק. בשיחה אִתה התברר לי כי ב-10 בנובמבר 1942, יום חיסול גטו מיידן-טטרסקי, היא הייתה זו שקיבלה אותי בדירת מסתור בלובלין. היא אכן הייתה שם וראתה את מה שאני ראיתי.
היא סיפרה לי דברים שאבא רצה להסתיר ממני אז. היא זו שגילתה לי את האמת על אמא.

זה קרה ב-11 בנובמבר 1942: למחרת הלילה שחוסל סופית גטו מיידן-טטרסקי, למחרת היום בו נפרדנו – אבא, אמא ואני.
למחרת חיסול הגטו מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת. לשם אמרו לי ללכת. לא יודעת מה עם אבא ואמא, לא יודעת מה יהיה אתי, לא שואלת, לא יודעת את מי לשאול.
אני אי שם. איש אינו מדבר אתי, איש אינו מסביר לי דבר. ובכל זאת: איפה אבא ואמא?
כל מה שאני רוצה הוא לישון. להירדם ולהתעורר אחרי הכול.
כנראה באמת הצלחתי להירדם.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אך כשהתעוררתי, ראיתי את אמא.

מרגע זה אני זוכרת כל פרט:
הייתה שם דלת כניסה, ולצדה, ממש מולי – היה תלוי ראי גדול.
והנה אמא שלי עומדת שם בחדר, מול הראי, ומתבוננת בעצמה. היא הייתה לבושה במעיל החורף שלה ונעלה אותם המגפיים היפים שקנתה בימים האחרונים של גטו מיידן-טטרסקי אצל סנדלר יהודי. בעצם הם היו מיועדים לאשתו של אחד הקצינים הגרמנים, אבל אשת הקצין סירבה לקחת אותם בטענה שאינם נוחים לה. הסנדלר נאלץ לתפור לה מגפיים חדשים, והוא שמח כשהצליח למכור את הזוג הקודם לאמי בחצי מחיר. זה הסיפור ששמעתי.
הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה, מאז פרוץ המלחמה, שאמא קנתה לעצמה פריט לבוש חדש – המגפיים האלה שהלמו יפה כל כך את רגליה.
זכרתי איך אמא הייתה נראית פעם, לפני המלחמה, והיה לי קשה לראות אותה כיום. כשהשוויתי בינה לבין אמהות של חברות שלי, הייתי מתביישת וכועסת. מה קרה לה? למה היא מוזנחת?! איזו אמא יש לי.

בגטו, ברחוב לוברטובסקה, קרוב מאוד למקום מגורינו, היה בית חולים יהודי גדול. הוא היה מוקף בגן, עצים ודשאים. בגן הזה הרשו לנו (ילדי הגטו) לשחק, כי לא היה מקום אחר. מדי יום הייתי חוצה את הרחוב ונכנסת לשחק בגן. שם הייתי פוגשת את צלינקה, ילדה חמודה שהיתה מגיעה לגן יחד עם אחותה הקטנטונת מירקה ועם אמא שלהן. האם היתה כעסנית, ביקורתית וקרה כלפי בתה הגדולה צלינקה, וחמה ומפנקת כלפי מירצ'קה בת השנתיים. אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה אופן הלבוש שלה. בניגוד לאמי היא נראתה לי תמיד אלגנטית ומסודרת יפה. היא דאגה גם לביגוד של בנותיה. שתי אלו היו מגיעות יחד אִתה לגן, לבושות היטב. בהתאם לחורף הפולני הקר היו להן גרביוני צמר ומגפיים. אשר לי, מזה זמן רב לא הייתה עלי כל השגחה. איש לא שם לב מתי ובאילו בגדים אני יוצאת לרחוב. איש כבר לא דאג לי. כך הרגשתי.
כמה הייתי מקנאה בצלינקה על שיש לה אמא כזאת, אפילו שהיא כעסנית. הייתי מסכימה שגם עלי יכעסו, ובלבד שישימו לב אלי! ושאמא שלי תתלבש ותסתרק יפה כמו אמא של צלינקה, אפילו שיש מלחמה ואנחנו בגטו.

והנה כאן, למרבה הפלא, אמא שלי עומדת מול הראי ובוחנת את השתקפות דמותה.
כנראה חשבה שאני ישנה, כי היא לא פנתה אלי כלל. לכן גם אני איני מוציאה מילה מפי ורק מסתכלת עליה.

הדבר הראשון שמושך את תשומת לבי הוא השיער שלה. היה לאמא שיער חום, בדומה לשלי. והנה היא צבעה אותו לבלונד! ועוד דבר: היא מחזיקה בידה כובע רחב שוליים, ועוד מקושט בפרח, והיא מנסה להניח אותו על ראשה בזוויות שונות על מנת לראות איך זה הכי מתאים לה.
אני מבינה מיד במה העניין: לאמא, בניגוד לאבא, יש בעיה עם המראה השמי שלה. היא יודעת זאת. אם תלך ברחוב, מחוץ לגטו, כל גרמני – ועוד יותר, כל פולני – יבחין שהיא יהודיה.
לכן היא צבעה את שערה לבלונד, כי רוב הפולניות הן בלונדיניות.
וכך גם הכובע: כובע הוא פריט לבוש אלגנטי. הוא אינו מיועד לנשים בגטו לובלין, ובפרט כובע מגונדר כמו זה שאמא מחזיקה ביד. אפילו לאמא של צלינקה לא היה כובע.
סביר שמישהו יעץ לאמא לחמצן את השער ולהתלבש יפה כדי שלא תיראה כמו יהודיה שברחה מהגטו. ואמא עשתה זאת. כי… אולי זה יעזור.
והנה אני משנה תנוחה ומתיישבת על המיטה.

עכשיו אמא מבחינה בי, כשאני יושבת על המיטה ומתבוננת בה.
היא כאילו קוראת את המחשבות שלי ושואלת: " אֶווּניוּ, איך הכובע החדש שלי?" וקולה רועד.
היא מתאמצת לחבוש את הכובע ולקשור את הסרט מתחת לשיער. אבל ידיה רועדות כל כך, שהיא לא מצליחה לעשות קשר. כל כך רועדות לה הידיים. ולא רק הידיים: היא כולה רועדת.
אני לא יכולה להוציא מילה מהפה, כי מזעזע אותי לראות אותה. מפחיד אותי לראות את אמא שלי רועדת ומבוהלת. ההתנהגות שלה מפחידה וגם מעצבנת אותי.
היא חוזרת ושואלת: "איך הכובע החדש שלי?"
אינני עונה לה.
אמא לא זזה מהראי וממשיכה במאמציה לקשור את הסרט האמור ולהצמיד את הכובע לראשה, אך הרעד מסכל את כל מאמציה. לבסוף עוזר לה מישהו. אולי דודה אידה, או מישהו אחר. לא אני.

ומה עכשיו? מה עוד יש לעשות? איש אינו מזמין אותה לשבת. גם לא הוצע לה לשתות. ואני שם, בצד, יושבת עדיין על המיטה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ומה להגיד לאמא. וגם היא עוד עומדת שם, מול הראי. ובמראה אני רואה את הפחד שלה: עיניים מלאות פחד, שפתיים רועדות. כאילו עוד מעט תפרוץ בבכי.
ולי אין כבר כוח לזה. אני לא מסוגלת לראות את אמא שלי ככה. אני לא צריכה אותה עכשיו כאן. די! שתעזוב אותי כבר ושתלך לה!

אבל אמא עדיין אינה עוזבת. יש לה עוד דבר-מה לומר לי בטרם תלך. היא רוצה להגיד לי משהו חשוב. והיא אומרת: " אֶווּניוּ, יש לי בשבילך הפתעה קטנה. את זוכרת את השמלות שלי, שכל כך מצאו חן בעינייך? את התכולה ואת הוורודה? זוכרת אותן? עכשיו הן אצל גברת קנוֹבּלָאוּך, זו ששומרת לנו את כל הדברים. אז תדעי שביקשתי ממנה לתפור מהשמלות האלה שתי שמלות חדשות בשבילך. טוב, בת קטנה שלי? את מרוצה? הן מאוד יתאימו לך, אֶווּניוּ. תוכלי לגשת ולקחת את השמלות מגברת קנוֹבּלָאוּך."
זה מה שעוד רצתה לומר לי.
אלו המלים האחרונות שאמא אמרה לי.
ואז נשיקה עצבנית קטנה, עיניים מלאות דמעות וחיבוק חפוז של זרועות רועדות… הדלת נסגרת אחריה. וזהו: אמא איננה.
לא חשבתי. לא הרגשתי כלל שזה הסוף, שזו הפעם האחרונה שראיתי את אמא…

אמא הלכה. וכשהיא הולכת אל מותה, נשארתי אני עם חזון השמלות שהורישה לי זה עתה. ורק על זה חשבתי. שכבתי לישון. לפני שנרדמתי, הספקתי לדמיין את עצמי לבושה באותן השמלות החדשות והיפות שיהיו לי: התכולה והוורודה! איך אהבתי את הצבעים האלה, את הוורוד ואת התכלת! איך אמא ידעה שאלו היו שמלותיה האהובות עלי ביותר? סוף-סוף יהיו גם לי בגדים חדשים, כמו לחברות שלי! כמו לפני המלחמה!
חזון השמלות החדשות גבר על כל הדאגות וכל הפחדים. נרדמתי שמחה.

ומה שקרה ממש באותו הלילה, בזמן שישנתי, הוא שבתחנת הרכבת של לובלין הם ירו באמא שלי…

היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. היא הייתה חייבת להסתתר כמוני ימים מספר במקום מסתור כלשהו בלובלין, עד שייחלש ציד היהודים בידי גרמנים ופולנים כאחד. רק אז, בחסות הלילה, בחושך, הייתה יכולה לנסות להגיע לאותה תחנת הרכבת. לו היה מישהו מוכן להסתיר אותה לאחר חיסול הגטו – רק קצת, רק לימים מספר – אז אולי הייתה גם היא מגיעה לוורשה כמונו.
אבל לא היה איש כזה, ולא היה לאמא היכן להסתתר. למרות הוודאות שאין לה כל סיכוי – לא הייתה לה ברירה אלא ללכת.

פרידה מסבים / עירית הס

דברים שנאמרו בכינוס השנתי של ארגון יוצאי לובלין 2012

חוברת מספר 49 שנת 2013

באותו הערב אבא ואמא חזרו כרגיל מהעבודה, אכלו את המרק שהכנתי, ואמרו לי, שמחר בבוקר אצא איתם ממיידן אל מחוץ לגטו, על מנת לפגוש את סבא וסבתא. כעת סבא וסבתא שוב נמצאים זמנית בלובלין ומוסתרים לא רחוק מהגטו.
וזה מה שאמרו:
"אֶווּניוּ, מחר בבוקר תבואי אתנו, כאילו גם את, כמונו, הולכת לעבודה. תענדי כמונו על השרוול את הסרט עם המגן דויד, כדי שיחשבו, שאת ילדה בוגרת. אנחנו נעביר אותך בשער בין שנינו, על מנת שכמה שפחות ירגישו בך, וכשנהיה כבר בחוץ, בצד הארי, מיד תתנתקי מאתנו, תורידי את הסרט ותלכי לראות את סבא וסבתא.
זאת הכתובת. זכרי אותה ולכי ישר לשם. לכי מהר ככל האפשר, אבל אל תרוצי ולכי בראש מורם. כי כך לא יחשדו בך, שאת יהודייה מפוחדת, שברחה מהגטו."

הייתה זאת יציאתי הראשונה אל מחוץ לגטו וגם ההתחזות הראשונה שלי לפולניה. זוכרת שהתרגשתי התרגשות של פחד ולא התרגשות של שמחה לקראת המפגש הצפוי עם הסבים. הייתי כבר עצובה מדי ולא מסוגלת לשמוח.

פעם כל כך אהבתי את סבא וסבתא. אהבתי אותם הכי הרבה בעולם. מיום שאני זוכרת, הם היו אצלי תמיד במקום ראשון. כך זה היה פעם. לא עכשיו. משהו קרה לנו. גם להם וגם לי. כבר לא חשתי מצדם את החיבה ואת תשומת הלב של פעם. כאילו הם כבר לא חושבים עלי. והאמת היא, שגם אני כבר לא חשבתי עליהם. רק עלי. על כמה רע לי. על כמה הכל עצוב.

את הסבים שלי מצאתי במרתף ענק וריק. הם התמקמו שם בפינה קטנטנה. סבא ישב על שרפרף נמוך מאוד. את סבתא ראיתי, כשהיא מתכופפת מעל לפרימוס דולק. היא בישלה. הייתה זאת הפינה המרוחקת ביותר מפתח הכניסה. אולי הם חשבו, שכך זה הכי בטוח – רחוק ככל האפשר ממה שבחוץ.
הם היו שם שניהם, סבא וסבתא שלי, ונראו לי עכשיו זקנים מאוד. במרתף הענק הזה הם נראו קטנים כאלה, מכווצים בפינה, כמו שני גנבים המסתתרים מהמשטרה.
לא היו שם חלונות, והרצפה הייתה עשויה אדמה בוצית שהודקה ויובשה. גם רהיטים לא היו שם, ורק בפינה – זוג יהודים זקנים ותשושים: סבא שלי, לאחר התקף לב, ברגליים יחפות, נפוחות מאוד מאי-ספיקת נוזלים. וסבתא – כנראה חולת פרקינסון, כי ראשה מתנדנד מצד אל צד, כאילו רוצה לומר "לא… לא…לא…"
הכל שקט. לא נשמעו קולות מבחוץ, וגם סבא וסבתא שקטים מאוד-מאוד: חלילה, שמישהו ישמע אותם, כי אז – יתגלו. קרן אור, שחדרה מאי-שם, או אולי הייתה זאת מנורת הנפט שלהם, האירה קצת את המרחב החשוך, שבין הקירות.
בצד, במקום ישיבתם של סבא וסבתא, גם הוא על הרצפה, דלק הפרימוס, עליו עמד סיר אלומיניום. דבר מה התבשל שם. סבתא קמה ונגשה לפרימוס. היא לחצה פעמים מספר את הידית כדי לשמור, שהאש לא תדעך.
כך מצאתי אותם אז בצאתי מגטו מיידן. כך ראיתי אותם בפעם האחרונה.

האם ידעו הסבים על בואי? האם ציפו לי? איני יודעת.
אבל הנה אני נכנסת. ילדה קטנה, רזה ועצובה, ילדה יהודייה מגטו מיידן. הנה אני שוב איתם – נכדתם היחידה. האהובה.
פעם, לפני המלחמה, רק המראה שלי, או אפילו עצם קיומי היה גורם להם אושר ושמחה… זה מה ששניהם שידרו לי במבטם, המלא אהבה ורוך. אהבה ורוך וקבלה – זה מה שתמיד חשתי מצדם.

והנה- אנחנו שוב ביחד: סבא-סבתא ואני…
רק שכעת אני לא כפי שהייתי פעם, ואין בידם לשמח אותי. וגם סבא וסבתא שלי, גם הם לא כפי שהיו בעבר.
אני אינני מבינה וגם אינני רוצה להבין, עד כמה המצב חמור ובלתי הפיך. אבל הם, המבוגרים, הם כנראה, יודעים מזה זמן רב, מה קורה לנו.
הרי סבא כבר בהתחלה, עוד בגטו, ברחוב לוברטובסקה, כשכולם עדיין חיו באשליות, כבר אז הוא, בניגוד לאחרים, טען, שהכל אבוד…
כבר אז שמעתי אותו אומר: "לא לעבודה בכפר נלקחים האנשים באקציה, אלא למוות."
"לא נראה אותם שוב", היה אומר.
סבא הוא אדם חכם מאוד, היו אומרים, והיו מקשיבים לו.

רק שזה שייך כבר לעבר.
עכשיו, בקיץ 1942, סבא סבתא ואני אמנם ביחד, אבל כמה הכל מוזר ושונה. הם מוסתרים כאן במרתף, ואני עוד מעט אמורה לחזור לגטו. למה בכלל אבא ואמא שלחו אותי לכאן? איזה מפגש עצוב.
אבל הנה זה קורה לנו!
ועוד איך זה קורה!
הנה גם כאן סבא וסבתא שלי מפנים אלי שוב את מבטם המוכר והאהוב, מבטם השמח, רווי אהבה. המבט של פעם… כאילו דבר לא קרה, דבר לא השתנה…כאילו כל המסביב, המחריד הזה, לא קיים, ואנחנו כאן בזמן אחר, במקום אחר…
הרגע הזה במחיצתם של סבא וסבתא אוהבים ואהובים, פסק זמן זה, המנותק מכל הגהינום, ים של אהבה במבטם, זה מה שהחזיר לי את הסבים שלי.
סבים של געגוע.

סבתא מציעה לי מרק, המרק שבישלה שם בסיר מפוייח על הפרימוס שעל הרצפה. זה היה מרק ירקות עם שיבולת שועל. סבתא מזגה לי מרק בצלחת גדולה. מרק של פעם! המרק של סבתא! כמה זמן כבר לא אכלתי מרק כזה! הוא מחזיר לי את התאבון, שאבד לי מזה זמן רב.
אני אוכלת את המרק של סבתא וגומרת את כולו. עד לטיפה אחרונה. בחיים לא אשכח את הטעם המרק הזה, מרק אחרון של סבתא שאכלתי.

וכשסיימתי – הגיע זמן להיפרד וללכת. עלי לחזור לגטו מיידן.

סבא וסבתא לא בכו. הם לא הראו כל סימן של עצב או דאגה. הם חייכו והביטו אלי באותו המבט, מלא רוך ואהבה. כאילו רוצים לומר: "אין מה לדאוג, אֶווּניוּ. ואז: " לכי עכשיו, מתוקה. לכי לאבא ולאמא שלך. ואל תדאגי. ולהתראות, אֶווּניוּ, כן – להתראות…"

וכך זכרתי אותם.
ה"להתראות" שלהם ליווה אותי מאז. משך השנים קשות ביותר בחיי, ועזר לי להאמין, שיום אחד כל זה אכן יעבור, כאילו לא היה, ואנחנו נתראה שוב.

אבל לא התראינו…

חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

חוברת מספר 48 שנת 2012

מחנה ההשמדה בלז'ץ ממוקם בגבול פולין-אוקראינה. צמוד לתחנת רכבת.
המחנה פעל במשך כתשעה חודשים. מחודש מרץ 1942 עד נובמבר באותה שנה.
בתקופה קצרה זו הושמדו בו כ-500,000 יהודים בהם 26.000 מיהודי לובלין.
היה זה מחנה השמדה בלבד. לא היו סלקציות. יהודים שהגיעו לתחנה הומתו עוד באותו יום.

חודש מרץ שנת 2012.
שבעים שנה אחרי השמדת יהדות לובלין אני חוזר.
אני חוזר עם קבוצת בנים ונכדים של שרידי החורף ההוא.
חודש מרץ שנת 1942.

אני חוזר למקומות בהם לא הייתי מעולם.
אני חוזר ללובלין. מחוז הילדות של סבא יהודה.
אני חוזר למיידנק. מחוז אבדן הילדות של הניוש בן התשע.
אני חוזר לפולין. ארץ החיים שהיו.
אני חוזר לבלזץ'. ארץ המוות.

זה היום האחרון של הקבוצה בפולין.
לובלין. מיידנק. קרמפיינץ.
בלזץ' תחנה סופית.
משך הנסיעה מלובלין לבלזץ' ארבע שעות.
לכיוון אחד.

בלזץ'.
המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר.
חוץ מחיים הירשמן ורודולף רדר.
שניים חזרו.
חצי מיליון לא.

נוסעים בכביש המקביל למסילת הרכבת.
משמאל מגרש כדורגל. שערים ללא רשתות.
כשאני רואה מגרש כדורגל ושערים אני שוכח הכל.
מחלת ילדות שלא עוברת.

הנה רציף תחנת הרכבת.
בדיוק כאן הצטוו אמא של סבא ובנותיה לפשוט את הבגדים, להשאירם ולצאת לדרכן האחרונה.
אל נא תאמר.
בדיוק עכשיו מישהו אומר שכבר מגיעים ושנלבש את המעילים ואח"כ נפשוט אותם ונשאירם במוזיאון.
אני מצטמרר.

הגענו לבלזץ'.
יורדים מהאוטובוס. ההכנות לקראת טקס הזיכרון שיחל בעוד כשעה בעיצומן.
על פני האדמה בנו מוזיאון. הניחו אבנים. כתבו שמות אנשים. חרטו שמות קהילות שנכחדו.
מתחת לפני האדמה נהרסו חיים. התיכו משפחות שלמות. קטפו תרבות עשירה. מחקו צחוק ילדים.

המסע הזה מתקרב לסיומו.
עד עכשיו ההומור השחור הקל עליי את נטל המשא.
אני מנסה לחשוב על עוד בדיחה שחורה דבילית ברוח הימים האחרונים.
סבון של פעם, dead and no breakfast, אתקשר אליך אחרי שאצא מתאי הגזים.
אני לא מצליח.
בכניסה לבלזץ' אני מאבד את ההומור השחור.

רוברט קובאלק הוא המדריך שלנו.
רוברט הוא היסטוריון.
הוא מלווה אותנו בימים האחרונים.
אנציקלופדית שואה מהלכת.
בור סוד שאינו מאבד דבר.
מכיר כל בור הריגה, קבר אחים, מחנה השמדה.
זוכר תאריכים, מקומות, משלוחים.
הוא מספר לנו על בלזץ'.
שנת הקמת המחנה. מספר חודשי הפעלתו. מספר משלוחים ליום. כמות הנספים.
הוא מפרט את מסלול דרכם האחרונה.
כאן הם הורדו מהרכבת.
פה הם השאירו את הבגדים.
לשם הם נלקחו.
והנה כאן איפה שאתה רואה את הדשא, היו פעם תאי הגזים.
רוברט מתאר עובדות יבשות אבל העיניים שלו לחות.
הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור. את רצף העובדות.
שואף אויר. מסתכל עלינו. מחכה לשאלות.
יש שאלות ?
לא. אין שאלות. הכל ברור.
חמש מאות אלף קורבנות.
עשרים ושישה אלף יהודי לובלין.
תשעה ירחי השמדה.
שני ניצולים.
אחד אלוהינו.

טקס הזיכרון עומד להתחיל.
אנחנו נעמדים מסביב.
הטקס מתחיל.
אנשים שלבושים יפה ונראים מאד חשובים, נואמים בשפה שאני לא מבין.
הטקס חלבי על פני האדמה.
הבשר והדם מתחתיה.
עברו שבעים שנה. הם לא מתערבבים.
חלביות הטקס עם בשר הקורבנות.
טקס כשר.
אין קשר.
אין לי סבלנות.

אני חוזר למוזיאון, שהוקם בסמוך, כדי להשלים את הסיור שהתחלתי קודם.
רואה את אלפי מפתחות הבתים, שלקחו היהודים מהגטו, כדי שיוכלו להיכנס הביתה בתום המלחמה.
קורא את הסיפור על שני ניצולי בלזץ' היחידים שנותרו בחיים: חיים הירשמן ורודולף רדר.
חיים הירשמן העיד לאחר המלחמה בפני הועדה היהודית היסטורית בלובלין.
בתום יום העדות הראשון שלו הוא שב לביתו.
באותו הלילה דפקו שני אנשים על דלתו וכשפתח אותה, ירו בו למוות.
אשתו לא ויתרה ולמחרת המשיכה את עדותו המפורטת לפי הסיפורים ששמעה ממנו במשך שנה.
רודולף רֶדֶר העיד שנים אחר כך.
הוא זכר הכל, אך סבל מקטרקט המכסה את אישוני העיניים בקרום לבן ומסתיר את הראייה.
כשהגיע למסדר הזיהוי, לא יכול היה לזהות בוודאות את מפקדי המחנה.

אני חוזר לטקס.
כומר ורב נושאים תפילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה.
הם מקריאים תפילה נוצרית וקדיש ואל מלא רחמים.
אני נזכר במה שכתבה אמא שלי לאחר ביקורה הראשון בבלזץ':

" עֵשֶֹב מְכַסֶּה אֶת בּוֹרוֹת הָעֲנָק שֶאֶל לוֹעָם הֻשְׁלְכוּ וְנֶעֶרְמוּ גּוּפוֹת אֲחֵינוּ הַמּוּמָתִים וְכוּסוּ בְּחוֹל,
וְדָמָם הַשָּחוֹר מְבַעְבֵּעַ עוֹלֶה וְזוֹרֵם וּמַרְטִיב אֶת רַגְלֵי הָאַסִּירִים הָאוּמְלָלִים הַגּוֹרְרִים אֶת אֲחֵיהֶם מֵחַדְרֵי הַגַּז,
וּמַטְמִינִים אוֹתָם בָּאֲדָמָה,
וּבַלַּיְלָה עַל דַּרְגָּשָם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, שֶמָּצְאוּ בְּמַחְסְנֵי הָחֲפָצִים הַשְּדוּדִים,
וּמִתְפַּלְּלִים קַדִּיש עַל דְּמֵי אֲחֵיהֶם הַצּוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה,
וְיוֹדְעִים כִּי מָחָר יִיָּרוּ גַּם הֵם עַל שְׂפַת אוֹתָם בּוֹרוֹת וְיֵאָסְפוּ אֶל עַמָּם."

קר. שמש שקרנית מעלינו. מאירה אבל לא מחממת.
אמא יקרה שלי נטע ואחי היקר לי שמוליק, עומדים לצידי עטופים במעילים.
אמא של סבא שלי חיה-דבורה ושתי אחיותיו אסתר ורחל עמדו כאן לפני 70 שנה עירומות בשלג.
בטח התפללו שמע ישראל. אין שומעים.
עמדו כאן אין אונים. אין עונים.

אני מביט לשמיים מאין יבוא עזרם.
מסתכל סביב ורואה את בני הדור השני והשלישי של השרידים, עומדים במקום בו עמדו אבותיהם.
יוסי דקר לבית זקרויצ'יק, נויה ונועם שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.
שני ובן דודה יוני, הנכדים של יוכבד פלומנקר מאחרונות הדור הראשון.
איטה ובתה עדי לבית משפחת הלברשטט רבת הפעלים.
אירית קפלן-גוורץ-אובליגנהרץ, בעלה סטיב הכדורסלן הגדול וילדיהם תום וסיון החיים בקו ת"א – התפוח הגדול.
ירוחם הבן של דוד שטוקפיש שלמד עם סבא שלי באותה כיתה, אשתו רותי ובתו גלית. הבן אמיר חזר לביתו אתמול.
מייקל רוזנבוש יונגער-מן עם מקל. איש מבוגר עם סקרנות ונשמה של ילד.
שאר חברי הקבוצה עומדים מפוזרים בין כל באי הטקס.
בכל זאת הגענו למרות הכל.

יוסי מסמן שצריך להזדרז כדי להספיק לטיסה בערב .
אחד אחד ובאין רואה אנחנו עוזבים בשקט את הטקס.
מצעדנו מחריש. היינו פה.
עולים על האוטובוס.
יהודים בדרך חזרה מבלזץ' ?

אני מתיישב.
אמא שלי לידי. שומרת עליי.
בואי אמא. שבי איתי עד שאגדל.
אני מרגיש יותר טוב.

האוטובוס מתחיל לנסוע.
הנהג מפעיל מיזוג ואני שואל אם זה גז ?
שלום לך. ברוך שובך הומור שחור ודבילי. חסרת לי מאד.
פתאום שני מתפוצצת מצחוק.
קראה בשלט דרכים על חברה בשם קוֹרבַּנֶק.
גם אליה חזר ההומור השחור.

האוטובוס ממשיך לנסוע.
גם המחשבות שלי.
אנחנו בדרך חזרה.
לפני שבעים שנה זה לא היה קורה.
אני חי. תודה לאל. שמור אלוהינו. חזרתי מבלזץ'.

לובלין – "ירושלים דפולין" / הרבנית שושנה דיכובסקי

חוברת מספר 41 שנת 2005

המתבונן כיום בלובלין מתרשם כי היא שקועה ונפולה כתוצאה ממבול השואה ששטף את הכול. בניין האבן של ישיבת חכמי לובלין נותר אמנם על תלו, אך הוא חולל ולא חזר עד כה לתפארתו הרוחנית. אך היו ימים אחרים, ימים שלובלין שימשה בהם כעיר בירה של מלכות התורה. בלובלין התקיים מרכז התורה הגדול ביותר אחרי שפולין פתחה לפני היהודים את שעריה בעקבות גירושם ממדינות אשכנז בראשית המאה ה-16.
עת הוענקה ליהודים ב-1551 הזכות למנות את רבניהם, נהנה גם השיפוט היהודי מאוטונומיה מלאה. שיפוט זה התנהל על פי ההלכה היהודית. בתי הדין בלובלין הכריעו בסכסוכים שנוצרו בעת קיום הירידים, ירידים שזרמו אליהם יהודים מכל רחבי פולין.
הללו היוו את הבסיס להקמתו של "ועד ארבע הארצות". תקנותיו התבססו על ההלכה והקיפו את כל הבעיות שניסר בחלל העולם היהודי במאות ה-17 וה-18. סמכות הוועד הייתה רבה כלפי העולם היהודי וכלפי שלטונות פולין כאחד. במשך מאה שנים התקיימו כינוסי הוועד בלובלין. הודות לכינוסים אלו הפכה לובלין לא רק למעצבת חיי היהודים בפולין, אלא לבעלת השפעה רבה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה.
אישים בעלי שיעור קומה, גדולים בתורה ורבי פעלים, הטביעו את חותמם על קורות הקהילה ועיצבו את דמותה לדורות. רבי שלום שכנא מיזג באישיותו תורה, גדולה ומעשה, והוא אשר הניח את היסודות לישיבת לובלין המפורסמת. בין גדולי התורה ענקי הרוח שעמדו בראשה נמנים: הרמ"א, המהרש"ל, רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים", המהר"ם מלובלין והמהרש"א.
הודות לישיבה זו הפכה לובלין ל"מרכז שאין כמוהו בכל מדינות פולין בתורה" – כלשונו של נתן נטע מהנובר בספרו "יוון המצולה".
ענק רוח שאין דומה לו אשר קבע את משכנו בלובלין היה רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ. הוא מכונה "החוזה" בהיותו בבחינת נביא אלוקים.
משימה קשה היא לתאר את דמותו הגדולה של קדוש זה אשר בספר "שם הגדולים החדש" כונה "המאור הגדול, אספקלריה מאירה, איש אלוקים גדול וטהור, צדקותו וחסידותו ורוח קודשו היו הפלא ופלא, ולפניו נגלו כל שערי אורה וכל רז, נודע בשערים גדלותו, ומי יבוא אחרי המלך לספר בשבחו ומי יפאר השמש בצהריים, כי לו דומיה תהילה". נסתפק בציון קווים מרכזיים לדמותו הנערצת של אב המוני בית ישראל לדורו ולדורות, אביה של יהדות פולין החסידית, רבן של כל בני הגולה.
"החוזה" היה דור עשירי לרבי ישעיהו הלוי הורוביץ – בעל השל"ה הקדוש שנקרא כך ע"ש המפורסם שבספריו: "שני לוחות הברית", ספר המבוסס על הקבלה (שנת ש"כ – ש"ץ).
"החוזה" היה עילוי שדבק בחסידות. הוא הספיק לחסות בצלו של המגיד ממזריטש – תלמידו של הבעש"ט. המגיד אף היה זה שהסמיכו להיות צדיק הדור.
"החוזה" הוא גדול בעלי רוח הקודש מאז שפסקה נבואה בישראל. יכול היה לראות את המתרחש מסוף העולם ועד סופו. "החוזה" סבור היה שהמידה שהביאה אותו לקבלת רוח הקודש הייתה הענווה – "כי מי שדעתו שפלה עליו תפילתו אינה נמאסת ויכול לפעול ניסים ונפלאות לטובת ישראל". מטרת רוח קודשו ומופתיו הייתה לפרסם את אלוקותו של ה' יתברך ולחזק את האמונה. ואכן, אלפים ורבבות באו ללובלין לשמוע ממנו תורה ומוסר: גדולי תורה, גדולי החסידות והמוניו. כלל צדיקי הדור ראו ב"חוזה" את ראשם. כל אלו ראו באותה העת את לובלין כארץ-ישראל, את בית-מדרשו כהר הבית, את חדר הרבי כקודש הקודשים והשכינה מדברת מתוך גרונו. ראייתו חצתה את גבולות המקום והזמן, ואף את טיב נפשות האנשים ומחשבותיהם ידע. ראו בו בעל רוח הקודש בדרגות הנביאים שמואל וישעיהו.
התמזגו בגאון וצדיק זה ענווה ושמחה קדושה, פרישות ויראת שמים מופלאה. גינה מאוד את מידת הכעס ואמר על עצמו: "בדקתי את מעשיי ולא מצאתי בי חטא אחד של כעס".
אוהב ישראל גדול היה, וקירב אליו רחוקים כקרובים במגמה להעלותם למדרגות רוחניות גבוהות. ראה את עצמו מחויב לדאוג לפרנסת העם ולטובתו.
במשנתו בולטת החשיבות שייחד ללימוד תורה. עקב גישתו זו של "החוזה" הפכה פולין למרכז של תורה וחסידות.
"החוזה" אוהב ארץ ישראל היה, נכסף לעלות אליה ואף עשה הכנות לעלייה. אך לא הסתייע הדבר בידו. דאג ממקומו לשלומם וטובתם של בני ארץ-ישראל. תגן על כולנו שכותו של "החוזה" זצוק"ל.

יהיו נא הדברים שנכתבו לעילוי נשמתו של אבי-מורי הרה"צ רבי אפרים יוסף בן הרה"צ רבי חיים-אליעזר הרשטיק זצ"ל צאצא השל"ה הקדוש, ולעילוי נשמת אמי מורתי הדסה בת-ציון בת רבי יעקב זצ"ל צאצאי ה"חוזה" מלובלין זצוק"ל.

ה"בּוּנד" בלובלין

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּוּנד
"יידישער ארבּעטער-בּוּנד אין רוּסלאנד, ליטע אוּן פּוֹילן"
מפלגה סוציאליסטית יהודית בגולה (ברוסיה, ליטא ופולין)

המפלגה היהודית הסוציאליסטית 'בונד' הוקמה בסוף המאה ה-19 בווילנה שבליטא. בראשיתה באו רוב מנהיגי התנועה מבין הסטודנטים היהודים.
ברוסיה הצארית הייתה המפלגה בלתי חוקית. לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה עבר מרכז הכובד של המפלגה לפולין.
מפלגת 'בונד' ארגנה במסגרת אחת את תנועת העובדים היהודים בגולה על כל צורותיה: המקצועית, התרבותית והמדינית.
המפלגה הקדישה את רוב מרצה למאבק כלכלי בניסיון לשפר את מצבם של הפועלים ושל בעלי המלאכה הזעירים. הדרך העיקרית במאבק הייתה ארגון שביתות. ה'בונד' בפולין נעשה לכוח העיקרי בתנועת הפועלים היהודים.
מטרה חשובה לא פחות של ה'בונד' הייתה הפצת השכלה בקרב חבריה. לפרולטריון היהודי הייתה צפויה סכנה של מעבר לקבצנות. ה'בונד' חינך את הפועלים היהודים להכיר בבערכם. תנועת 'ה'בונד' פיתחה רשת של בתי-ספר, ולשון ההוראה בהם הייתה אידיש. המפלגה ראתה בלשון האידיש ובתרבותה את השפה היהודית העממית. את השפה העברית דחה 'ה'בונד' בראותו בה שפה אליטיסטית המנותקת מן העם.
תנועת ה'בונד' הדגישה את העיקרון המעמדי. היא התנגדה לציונות וראתה בה תנועה לאומית של המעמד הבינוני. לדעתה השאיפה לבית לאומי בארץ אחרת היא אוטופיה מזיקה. ה'בונד' גרס כי הפועלים היהודים חייבים להילחם את מלחמת קיומם במקום מושבם.
תנועת ה'בונד' נאבקה על הזכויות הלאומיות של המעמד העובד בגולה. במועצות העירוניות העלה ה'בונד' דרישות סוציאליסטיות ויהודיות. כך למשל ה'בונד' דרש להעסיק עובדים יהודים במוסדות עירוניים מבלי להפלות בינם לבין שאר חלקי האוכלוסייה.

ה"בּוּנד" בלובלין

בראשית המאה העשרים הוקם בלובלין סניף של מפלגת 'בונד'.
ה'בונד' יסד איגודים מקצועיים בלתי לגאליים של פועלים, והללו הציגו דרישות לשיפור תנאי העבודה. בעקבות דרישות אלה פרצו שביתות, והן הביאו לשיפור-מה במצב הפועלים.
ה'בונד' הייתה מפלגה בלתי חוקית עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי כיבוש לובלין בידי אוסטריה במלחמת העולם הראשונה המפלגה הייתה יכולה לצאת מהמחתרת.
ב-1917 התקיימה בלובלין ועידת היסוד של ה'בונד' בפולין.
בבחירות לעירייה בשנת 1927 קיבל ה'בונד' ייצוג נכבד במועצת העיר. היה שיתוף פעולה במועצה בין מפלגת ה'בונד' לבין מפלגת פפ"ס הפולנית . חברי ה'בונד' במועצה הצליחו להעביר סכומים ניכרים מתקציב העירייה למוסדות יהודיים.
מפלגת ה'בונד' פנתה אל השכבות החלשות בעיר במטרה להקל עליהן. היא הקימה עבורן שירותים ומפעלים שונים – מאפייה, מחסן עצים ופחמים, צרכניות ומטבח פועלים שחילק מאות ארוחות מדי יום.
פועלי לובלין היו מאורגנים באיגודים מקצועיים (ולמפלגת ה'בונד' היה בהם רוב מוחלט): איגוד עובדי בתי המסחר, איגוד ההלבשה, איגוד התזונה, איגוד תעשיית העור, איגוד ההובלה, איגוד פועלי העץ והבניין, איגוד התעשייה הכימית, איגוד תעשיית המתכת, איגוד פועלי הדפוס. הפועלים היהודים והפולנים היו מאוגדים באיגודים נפרדים, אבל הפעולות בענייני תנאי העבודה התנהלו במשותף.
ארגון הנוער של הבונד נקרא "צוּקוֹנפט" (העתיד), וארגון הילדים של המפלגה נקרא "סְקִיף". הנוער והילדים עסקו בפעולות תרבות ובקיץ יצאו למחנות ולטיולים.
בהפגנות האחד במאי השתתפו בתהלוכות אלפי חברי איגודים מקצועיים תחת דגלי 'בונד' ו"צוקונפט" יחד עם הפועלים הפולנים ממפלגת פפ"ס.
מועדון הספורט של ה'בונד' נקרא "מורגנשטרן" (השחר). היו בו קבוצת כדורגל, קבוצות התעמלות ולהקת מחול.
בשנת 1934 הקימה מפלגת ה'בונד' את הליגה לתרבות, "קוּלטוּר לִיגע". המקהלה של הליגה לתרבות מנתה עשרות פועלים. לליגה לתרבות הייתה תזמורת כלי נשיפה. הספרייה של הליגה הכילה כ-3,000 ספרים. בליגה לתרבות היה אולם קריאה גדול, והיו בו עיתונים יהודים מכל רחבי פולין וממדינות זרות. הליגה ארגנה הרצאות לקהל.
בשנים 1928–1939 התפרסם בקביעוּת מדי יום שישי העיתון של ה'בונד' בלובלין, "לובלינער שטימע" ("קול לובלין").
החברים הבולטים במפלגת 'בונד' בלובלין היו בלה שפירא, ד"ר ש' הרשנהורן, בריש קרמפל, משה ויסמן, עורך הדין אהרן בך, א' ניסנבוים, ד"ר מנדלבוים, בלה גולדברג, יעקב קלנר ולייב לרר.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

האנציקלופדיה העברית, ע"ע בּוּנד

"לובלין", אנציקלופדיה של גלויות:
– מפלגת הפועלים "בונד" / ד"ר ש' הרשנהורן
– ה"בונד" בשנת 1939 / ל' לרר
– הליגה לתרבות "קולטור ליגע" / י' שוורץ

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

תקציר מתורגם מספרו של
משה זלצמן
בּעלא שאפּיראָ – די פּאפּולערע פרויען-געשטאלט

על פי מקורות שלא אומתו, בלה שפירו נולדה בשנת 1891 למשפחה דתית–חסידית ששורשיה במשפחת רבנים ידועים. אביה נולד בפולאווי ועבר להתגורר בלובלין לאחר שקיבל לידיו ירושה נכבדה. בלובלין הקים חנות לצרכי כתיבה ובית דפוס במרכז העיר. אמנם לא היה עשיר גדול, אך פרנסתו הייתה מצויה וייחוסו החסידי היה ידוע.
הבית היה חסידי–דתי, והבן היחיד התחנך בחדר ובישיבה. שלוש הבנות (בלה הייתה הגדולה מביניהן) למדו בילדותן עם "מלמד" בבית, אך הקפידו להעשיר את ידיעותיהן והמשיכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה. אחיותיה של בלה השלימו את השכלתן ועסקו בהוראה בגימנסיה האידית–פולנית. בלה הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה, קיבלה תעודות הצטיינות ואהבה לקרוא מספרוּת העולם.
לאחר סיום לימודיה בגימנסיה חיתנו אותה הוריה. היה זה שידוך, כנהוג במשפחות דתיות: הורי החתן והכלה הסכימו ביניהם על הנישואים, ואילו בלה לא ראתה ולא הכירה את המיועד עד לחתונתם. היא הייתה אז בת שמונה-עשרה.
החתן היה בנו של ר' יחזקאל שיפר ¬– בעל בניין, ללא כל ייחוס. הוא היה מעוניין בייחוס המשפחתי של בלה. לאחר נישואיהם למד הבעל, ואילו בלה עבדה בחנותו של אביה. לזוג נולדו שני בנים. הנישואים עלו על שרטון: עבור הבעל לימודי הקודש היו העיקר, ואילו בלה החזיקה באידיאולוגיה מתקדמת שלא עלתה בקנה אחד עם דרישתו של בעלה לרעייה היושבת בביתה. בני הזוג התגרשו, ובלה נשארה עם שני בניה. היא עזבה את עבודתה בחנותו של אביה והתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות.
הקשיים היו רבים, הן לבלה והן למשפחתה: גירושין (דבר לא מקובל באותן שנים), עבודה מחוץ לחיק המשפחה (דבר לא מקובל במשפחות דתיות). אולם במעשיה בלה הראתה לעולם את כוחה כאישה עצמאית.
קשר מיוחד היה לבלה עם אִמה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפטר אביה של בלה, והיא חזרה יחד עם ילדיה לבית אִמה. הקשר החם והאוהב ביניהן נמשך גם כאשר הוכרה בלה כמנהיגה של התנועה הבונדיסטית בלובלין: גם אז היא הקפידה ללוות את אִמה לבית הכנסת בימים הנוראים. כששאל אותה בונדיסט על שום מה היא עושה זאת, ענתה: "אמנם אני עובדת בין הגויים, אולם אינני גויה ואינני מתבוללת. יהודיה אני, ובכל מקום שבני עמי נמצאים בו – אני אִתם, בשמחתם וביגונם. אם הם הולכים לבית הכנסת – אני הולכת אִתם. כשהם מבכים בתפילותיהם את גורלם המר – רוצה אני לבכות אִתם יחד. לוּ תהיינה דמעותַי צרי לפצעי לבם."

כאשר התחילה בלה לעבוד ולפעול באגודה היהודית לתרבות, "הזמיר" , ראו בה כולם כוכב עולה בשמי החברה הלובלינאית. תוך זמן קצר היא נבחרה למזכירת האגודה. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התפוררה אגודת "הזמיר", והספרייה של "הזמיר" עברה לידי ה'בונד'.
בנובמבר 1918 הצטרפה בלה לתנועת ה'בונד' ומצאה שם כר נרחב לפעילות מגוונת. עד מהרה גילתה יכולת רבה בתחום התרבותי – היא הרבתה להרצות בנושא וללמד את בני הנוער – בתחום הפוליטי, בתחום החברתי וביחסי האנוש עם כל אלה שסביבה.
לקראת הבחירות למועצת העיר לובלין, בחירות שהתקיימו בשנת 1919, הגישה בלה לראשונה את מועמדותה ונבחרה לחברת מועצה. במועצה היא גילתה בקיאות בענייני העיר, ובפרט בנושאי חברה ורווחה, וזכתה להערכה וכבוד מחברי המועצה – חלקם שונאי יהודים ואף אנטישמים. בד בבד היא פילסה את דרכה למנהיגות ה'בונד' בלובלין.
בשנת 1920 נשאה נאום חריף במועצת העיר נגד תקיפת פולין את ברית-המועצות וכיבוש אדמות אוקראינה הסובייטית בידי פולין. היא נעצרה, נשפטה לשלוש שנות מאסר, אך שוחררה לאחר שנה בלבד. מיד עם שחרורה חזרה בלה לתפקידיה במועצת העיר וב'בונד'. היא פעלה ללא לאות כדי לפתוח מחדש, באופן רשמי וחוקי, את כל אותם מועדוני ה'בונד' ומוסדותיו אשר נסגרו בזמן מאסרה במצוות השלטונות ולהמשיך את פעילותם.
ב-15 בנובמבר 1919 נפתח בלובלין בית-ספר יסודי ראשון לילדי הפועלים ששפתו אידיש. זמן קצר אחר כך גם 'פועלי ציון' פתחו בלובלין בית-ספר יסודי משלהם. כעבור כמה חודשים נפתחו גם קורסי ערב לבני הנוער היהודים ממעמד הפועלים. מהלך זה לווה בקשיים רבים: מחד גיסא השלטונות הערימו קשיים, ומאידך גיסא הורי הילדים פקפקו בבתי הספר האלה ואף היססו לשלוח את הילדים ללמוד בהם כיוון שידם לא הייתה משגת לממן את הלימודים הללו.
בשנת 1924 אישר הממשל הפולני את הקמת מרכז החינוך האידי "צישא" , מרכז שהיה משותף לשלוש התנועות הפוליטיות אשר עמדו מאחורי מרכזי החינוך השונים בעיר: ה'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. מבין חברי התנועות הללו נבחר ועד שכלל את גברת טובה ליברמן, מר שלמה מיטלמן, מר אברהם פיינזילבר ומר יעקב ניסנבוים (לימים עורך העיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט", ובעלה השני של בלה שפירו). בלה שפירו הפופולרית נבחרה להיות יושבת-הראש של ועד ציש"א.
מסירות רבה ומאמצים בלתי נדלים נדרשו מחברי ועד בית הספר השבע-שנתי כדי לאפשר את חינוך הילדים היהודים בלובלין. העלות החודשית של הפעלת בית הספר עמדה על שלושת אלפים זלוטי. הורי התלמידים אשר השתייכו למעמד הפועלים התקשו לשלם עבור חינוך ילדיהם. השלטונות מימנו את בתי הספר הציבוריים, אך סירבו לסייע במימון בית-ספר פרטי זה. לפיכך חברי הוועד נרתמו לפעילות של איסוף תרומות מבני העיר, מהארגונים היהודיים בערים אחרות בפולין ואף מנדבנים באמריקה.
בלה לא הייתה רק יושבת-הראש. היא הייתה נשמת בית הספר שמנה 250 ילדים. היא ידעה לסחוף אחריה את צוות העובדים (לָרוב הללו לא קיבלו את משכורתם בזמן, אם בכלל), הייתה אהובה על הילדים ופעילה בקבלת סובסידיות עירוניות ובאיסוף תרומות מגורמים שונים בפולין ומחוצה לה.
בשנים הראשונות לפעילות בית הספר זכה כל תלמיד לקבל בכל יום כוס חלב טרי, אך עם הזמן ועם הידלדלות ההכנסות נאלצו להפסיק זאת. אולם ילדי הגן, שישים במספר, המשיכו לקבל מדי יום כוס חלב טרי ולחמנייה טרייה, וזאת הודות לסיועו של ארגון הנשים שבראשו עמדה הגברת לאה קוטשר.
בגלל מבנהו הרעוע של בית הספר ושל המועדון דרשו שלטונות העיר לסגור את בית הספר. בלה הצליחה לדחות את ביצוע הגזֵרה, ובית הספר המשיך לפעול במשך כשנתיים נוספות. באותה העת בלה פעלה כדי לממש את הבטחתה: בניית מבנה חדש לבית הספר. הדבר נראה כאוטופיה, ולו רק בגלל הבעיות הכלכליות.
בדצמבר 1935 בלה שפירו פנתה אל הוועד הלובלינאי שבאמריקה וכתבה כך:
"… בית הספר מתנהל בשפה האידית ובגישה רדיקלית וחדשנית… לא מפליא הדבר שבמצב הפוליטי הנוכחי – לא ניתנת כל עזרה מצד השלטונות… התלמידים באים מבתים עניים, חיים בדירות טחובות ובעליות גג, ואין ידם של ההורים משגת לסייע… עם זאת אנו נדרשים, מצד השלטונות, להיות מצוידים בציוד חדשני – וָלא, ניאלץ שוב לסגור את בית הספר…
…לובלין היא אחת מהערים העניות ביותר בפולין, ואנו חורקים שיניים כדי לממש וליישם את הפעילות בפינת התרבות שלנו… למרות כל הקשיים אנו ממשיכים בעבודתנו המסורה…
כולם יודעים מהו העול הכבד שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, כמה אנרגיה תידרש מאִתנו בעתיד. אנו פונים אל עמיתינו הלובלינאים שבניו-יורק לסייע לנו להקים את בית הספר היסודי "י.ל. פרץ" שבלובלין…
בתכנון – מבנה שישמש גם כבית-ספר, מועדון להתכנסויות תרבותיות, גן ילדים, אולם תיאטרון, אולם ספורט, ספרייה וחדרים לתזמורת…"

בית הספר על-שם י.ל.פרץ אכן נבנה, בסיוע התרומות. לרוע המזל לא זכו הילדים והוריהם להיכנס אליו וליהנות מבית התרבות שאמור היה לשרת אותם .
במבנה שהוקם נמצאים כיום בית הספר לרפואה והפקולטה המוכרת והמוערכת לחקלאות. השלטונות לא הרשו להשאיר למזכרת את הכיתוב באותיות עבריות שקישט את המבנה בזמן בנייתו.

פעילותה הבלתי-נלאית, המסורה ורבת הכיוונים של בלה בנושאי חברה ורווחה, פעילות שהתבצעה במסגרת עבודתה במועצת העיר, חיזקה את מעמדה של תנועת ה'בונד' במועצה. למרות רדיפות היהודים וההתנגדויות לפעילותם, בבחירות למועצת העיר שנערכו בשנת 1927 זכתה רשימת ה'בונד' בהנהגתה של בלה שפירו בשמונה מתוך שישה-עשר המושבים המיועדים ליהודים.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1938, אז כידוע מצב היהודים היה רגיש במיוחד, זכתה רשימת ה'בונד' בשמונה מתוך עשרה המושבים שיועדו ליהודים.

משיחות שהתקיימו עם אנשים רבים עולה דמותה של בלה שפירו. אפיינו אותה האכפתיות, הדלת הפתוחה למשרדה – לכל אחד מתושבי העיר (יהודי ושאינו יהודי), האמפתיה לעניי העיר, הנכונוּת לעזור בכל בעיה ובכל שעה משעות היממה במגוון נושאים: חיבור סמטה חשוכה לרשת החשמל, שחרור מהכלא של צעיר שהשתתף במצעד האחד במאי וכן הלאה. עוד עולה כי ביתה היה פתוח ומכניס אורחים וכי היא העניקה חום רב לכל מי שהיה צריך עזרה וקבל קובלנה, בין אם הוא תושב העיר ובין אם הוא מחוץ לעיר. היא העניקה תמיד אוזן קשובה, מילה טובה, עצה ופעולה.

הזמנים הרעים אשר הגיעו בתקופה שלאחר ניצחון הפשיזם בגרמניה עוררו פעולות קנטרניות של השלטונות כלפי היהודים ואנטישמיוּת: בזיזת חנויות, מאבק של השלטונות כנגד רוכלים יהודים שעברו משוק לשוק, התנפלויות על סטודנטים יהודים, מסע השמצות והתנגדות לשחיטה יהודית ועוד. הפעולות הללו השפיעו לרעה על תושבי לובלין היהודים, אבל בלה לא הושפעה מכל אלה: עבודתה לא נפגעה ופעילותה לא פחתה. מספרים כי לא הייתה ישיבת מועצה, ולו אחת, שלא נשמע בה קולה של בלה שפירו, וזאת למורת רוחם של נציגי המועצה.
סיפרה חוה ברנד–לברבלט, מי שהכירה את בלה ואת בעלה במשך שנים רבות ועבדה במחיצתם:
"… כשראיתי את גולדה מאיר בטלוויזיה, כשקראתי את דבריה – עמדה מול עינַי בלה שפירו. שתיהן היו נשים שפעלו לאיחוד בין אנשים, דאגו לעם היהודי. שתיהן הוערכו על ידי רבים בשל עמידתן האסרטיבית לפתרון בעיות פוליטיות וחברתיות…"

ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החלה מערכה צבאית עקובה מדם של הגרמנים בפולין. ביום העשירי למלחמה ולהפגזות הכבדות הופגז ונחרב גם ביתם של בלה שפירו ובעלה שבמרכז לובלין. למרבה המזל, באותה העת לא היה איש מבני המשפחה בבית.
לובלין התמלאה בפליטים. חוסר הוודאות גבר. חברי הוועד הלובלינאי והחברים שבראשות רשימת ה'בונד' קיבלו החלטה: אם וכאשר יצליחו הגרמנים לכבוש את לובלין, יעזבו הם ומשפחותיהם את העיר ויעברו אל חלקה המזרחי של פולין שנמצא תחת השלטון הסובייטי. ואכן, בלה, בעלה (יעקב ניסנבוים, עורך "קול לובלין" – "לובלינער שטימע") ובנה הבכור עזבו את לובלין רגלית ב-17 בספטמבר 1939.
בספרו של ברנרד גולדשטיין, "חמש שנים בגטו ורשה", מתוארת הפאניקה שנוצרה בלובלין ככל שהאויב הגרמני התקרב ללובלין. לדבריו של גולדשטיין, אלפי יהודים ברחו בדרכים שונות לכיוון האזור הסובייטי.
בלה שפירו, סוציאליסטית מאמינה, ראתה כיצד נורמות אנושיות נעלמות, כיצד כבודו של אדם נרמס, כיצד יחסים בינאישיים משתנים ומושתתים על חשד ועל פחד מפני הלשנות והסגרה. היא נחשפה לפחד, לצער, לחוסר היושר ולשקר.
למרות שורשיה הדתיים היא האמינה בדרך של סוציאליזם, פלורליזם וחופש הפרט. למען אלה פעלה. המציאות שנחשפה אליה השפיעה על מצבה הנפשי.
בלה שפירו שמעה יחד עם האחרים על אודות יחסם של הסובייטים ושל ה"נ.ק.ו.ד." אל אסירים פוליטיים, כמו גם על המתרחש בבתי הכלא הסובייטיים, על החקירות האכזריות פיזית ונפשית, על המכות והדם. בלה הרגישה שלא תוכל לעבור מסכת ייסורים שכזו.
לאחר שנודע לה כי נעצרו חבריה הטובים, הלוא הם חברי המפלגה וראשיה ארליך ואלטר , החליטה בלה שכל עוד אפשר לחזור הביתה – היא תעשה זאת. היא החליטה זאת אף שידעה כי הנאצים, שונאי העם היהודי בכלל והסוציאליזם היהודי בפרט, לא יקלו על איש. היא לא הייתה יכולה לתאר לעצמה כי יהיו מיידנק או טרבלינקה, כיוון שעזבה את לובלין לפני כניסת הגרמנים לעיר. לאחר מספר שבועות הצליחה בלה לשכנע את בעלה לחזור ללובלין.
מיד עם שובם ללובלין בני הזוג החלו לפעול כדי לסייע לכל אותם פליטים רבים בעיר. חלקם הגיעו ללובלין בכוחות עצמם, ואלפים אחרים הובאו לשם על ידי הגרמנים – מערים אחרות בפולין ואף מחוץ לפולין – לפני שליחתם למיידנק הסמוכה ללובלין.
שליחי ה'בונד' בלובלין פנו לארגונים שונים בבקשה לסיוע לפליטים, ובעיקר לעשרות היתומים. הם הסתכנו בנסיעות בין הערים השונות, בעיקר על קו לובלין–ורשה (לנסיעות בחרו את אלה שנראו ארים), ונשאו אִתם סכומי כסף רבים. בלה שפירו לא הייתה יכולה להשתתף בפעילות זו, ולוּ בגלל היותה דמות ידועה ומוכרת הן בידי היהודים והן בידי הגויים. היא נשארה בלובלין וטיפלה גם בנכדיה התאומים שנותרו עִמה לאחר מאסרו של בנה.

בשנת 1941 הגסטפו החל לחפש אחַר בלה שפירו. היא הצליחה להתחבא. לגרמנים נודע כי יעקב ניסנבוים הוא בעלה, ולכן הוא נתפס, נעצר והובא למאסר. בחקירותיו התעקשו שיגלה את מקום מחבואה של בלה. למרות החקירות הנוראיות אשר לווּ בייסורים גופניים, יעקב לא נשבר ולא גילה את מקום הימצאה.
כשנודע לבלה דבר מעצרו של יעקב, היא יצאה ממחבואה והחלה לפעול לשחרורו, וזאת למרות הזהרות חבריה כי הגרמנים לא ישחררו את יעקב כל עוד היא לא תסגיר את עצמה. בלה התקשתה להבין ולקבל את העובדה שבעלה צריך לעבור ייסורים כאלה בגללה. החברים התארגנו כדי להציל את בני הזוג ואספו סכום כסף גדול שישמש תשלום כופר. אך ידם קצרה מלהושיע.
יעקב הצליח להשתחרר מהכלא וחזר לפעול בקהילה הלובלינאית. הוא עבד כפועל פשוט עד אשר אנשי הגסטפו לקחו אותו משולחן עבודתו וירו ברחוב בו ובפועלים יהודים אחרים.

על גורלה המר של בלה שפירו, על דרכה האחרונה, על מועד מותה וסיבת מותה – אם בזמן חקירתה ואם במחנות המוות, אם במיידנק ואם באושויץ – איש אינו יודע בוודאות.
מעדויות של אנשים עולה כי היא נחקרה פעמים מספר בידי הגסטפו, ויש מי שראה אותה חבולה ומדממת לאחריהן. מסמכים שנמצאו בארכיון היהודי המרכזי שבפולין מגלים כי בחקירותיה האכזריות נדרשה בלה לגלות ולספר על אודות התארגנויות "בלתי חוקיות". היא אף הועברה מלובלין לראדום, ושם ניסו לעמת אותה עם פעילים פוליטיים עצורים. מהלך זה לא נשא פרי. בלה שתקה והוחזרה חבולה ופצועה ללובלין, ושם אושפזה בבית החולים שבכלא.

אין מי שיכול לשפוך אור על ימיה האחרונים, אך דבר אחד ידוע וברור. בת ישראל הטהורה, בלה שפירו, זו שהייתה בה כל כך הרבה אהבה לאומה, לאנשים ולאנושוּת – סבלה ייסורים קשים מנשוא בדרכה האחרונה. היא הייתה שותפה לגורל המר של העדה הגדולה והטהורה בלובלין שמנתה 45,000 נפש, ובמשך שנים רבות הייתה שליחת ציבור משמעותית.

המשורר יעקב גלטשטיין הספיד שלוש נשים שנשאו את השם בלה. שלושתן תרמו את תרומתן הגדולה למען הקהילה היהודית בלובלין: בלה שפירו, בלה דובז'ינסקה ובלה מנדלסברג-שילדקרויט, זיכרונן לברכה. להלן קטע משירו:
"… הן היו חזקות מהגברים,
מאמינות גדולות יותר מהם,
שיר הלל נשיר
לנשים החזקות שלנו…"

תקציר ותרגום מאידיש לעברית: שוש גרוסברד-אורגד (לבית וסונג)

כמה משפטים אישיים של המתרגמת שוש גרוסברד אורגד

כאשר התחלתי לקרוא את החוברת שהוציא לאור משה זלצמן לזכרה של בלה שפירו, התבהרו לי פירורי מידע ששמעתי בבית הורַי ושעליהם לא תמיד הצלחתי לקבל תשובה גם כאשר שאלתי (כמו למשל מדוע שבוע לאחר כלולותיהם עזבו הורַי את עיר הולדתם לובלין, הותירו אחריהם את בני המשפחות, ברחו למזרח פולין, ומשם המשיכו במסעם ברחבי ברית המועצות עד לשובם לאחר המלחמה ללובלין).
ממדי העוני, זה ששמעתי עליו בבית הורי, נשתקפו היטב במהלך הקריאה בחוברת. פעילותה של בלה שפירו לשיפור, להקלה ולתמיכה ריגשה אותי מאוד.
מאידך גיסא רציתי לברר את מקור השמועות על אודות ה'בונד', שמועות שלא תמיד החמיאו לתנועה הזו אשר עצם פעילותה היה נתון במחלוקת. החלטתי לחקור מעט ולבדוק במקורות.
ממצאי החקירה סייעו לי להבין את גודל תרומתה של התנועה, את תרומתה של בלה שפירו לקהילה היהודית בעשרות שנות פעילותה ולהוקיר את פעילותה.
גיליתי כי ה'בונד' הייתה תנועה חברתית וחילונית מיסודה. היא שאפה לשפר את מצבם הכלכלי של הפועלים היהודים בבתי המלאכה ובבתי החרושת הקטנים ולהפיץ בקרבם השכלה כללית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נאבקו חברי ה'בונד' על ההכרה באידיש כלשון הלאומית היחידה, סייעו לבני מעמד הפועלים, הקימו את בתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה אידיש, פעלו בתחום התרבותי, פרסמו ספרים ועיתונים, שאפו להקים קהילה לאומית חילונית ודחו את המסורת הדתית. עצם פעילות זו נתקלה בהתנגדויות של יהודי לובלין, עיר שהייתה בה קהילה דתית מיסודה.
עם זאת, רעיונותיהם האידיאולוגיים הבאים קוממו את הקהילה היהודית, בפרט אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה:
– פתרון הבעיה היהודית צריך לבוא באמצעות אוטונומיה יהודית מקומית (ולאו דווקא בישראל). אנשי ה'בונד' הצהירו כי על הפועל היהודי להילחם את מלחמת קיומו במקום מושבו.
– התנגדות לציונות מתוך חשיבה כי עיסוק בנושא עלול לעורר רגשות לאומיים ולהזיק לפעילות הסוציאליסטית. חברי ה'בונד' הכריזו על הציונות כעל תנועה לאומנית של המעמד הבינוני .
– הם מיעטו לעסוק בעתיד הלאומי של עם ישראל. לטענתם יש להבטיח זכויות לאומיות ושלטון עצמי תרבותי.
– הם לא התנגדו להתבוללות טבעית של יהודים וראו בהדגשת הלאומיות היהודית סכנה למעמד הפועלים.

כל אלה תרמו את תרומתם למחלוקת הציבורית בקרב יהודי פולין והתפוצות בנושא פעילותו של ה'בונד'.

שוש גרוסברד-אורגד

כיצד נספו יעקב ניסנבוים ובלה שפירו / נטע אבידר

בני הזוג – יעקב ניסנבוים, עורך העיתון היומי של לובלין "לובלינער טאגבלאט"; ובלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' – היו שייכים לעילית החברתית-תרבותית של לובלין בין שתי מלחמות עולם. הם היו מעורבים מאוד בחיי הציבור; אנשים משכילים בעלי עולם ערכים הומניסטי; ממיטב בניה של קהילת לובלין. העידית שבעידית.
וכה נורא היה סופם.

כיצד נספה יעקב ניסנבוים?
"ניסנבוים נורה ברחוב, כנראה משום שלשלטונות נודע דבר פעולתו המחתרתית." (נחמן בלומנטל מצטט עדויות של לובלינאים בספרו "תעודות מגטו לובלין", עמ' 323.)
"ד"ר הרי שטורם Dr.Phil. Harry George Sturm) ,(קצין הס.ד. [שירות הביטחון של הס"ס], הרג את יעקב ניסנבוים ברחוב. עם סיום האקציה ראה שיש לו עוד שני כדורים באקדח. פנה לאנשיו באמרו: 'חייל טוב אינו חוזר מן החזית עם כדורים'. נכנס לבית הכנסת, שם נאספו היהודים לפני שילוחם וירה ביהודי מבוגר ובילד שהתחבא בארון הקודש. בצאתו מבית הכנסת אמר: 'ההיסטוריה תשפוט אותי'." (שם, ציטוט עדותו של נחמן קורן, עמ' 315.)

כיצד נספתה בלה שפירו?
על כך יש גרסאות שונות:
בספרו "תעודות מגטו לובלין" (עמ' 323) מצטט נחמן בלומנטל עדים שמסרו כי בלה שפירו נאסרה ונספתה באושוויץ.
בחוברת הדרכה של משרד התיירות בלובלין, חוברת היוצאת לאור בשיתוף פעולה עם "ארגון יוצאי לובלין בישראל", נכתב כך: "במשך מלחה"ע השנייה כָּלָא הגסטפו רבים מחברי המפלגות היהודיות שהמשיכו לפעול במחתרת – כולל בלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' המקומית וחברת מועצת העיר, שכנראה נרצחה בכלא המצודה (זאמק). נראה כי גורל דומה נפל בחלקם של אותם יהודים שנתפסו ללא סרט זרוע נושא מגן דוד, או שנתפסו מחוץ לגטו."
בספר "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות" (עמ' 472) נכתב כי לבלה היה קשר עם המחתרת הפולנית. בשנת 1941 נכשלה אחת משליחות המחתרת ומצאו אצלה את כתובתה של בלה. בלה נאסרה ועונתה, אבל לא גילתה דבר. באותה שנה נשלחה למחנה ראוונסברוק, ושם נספתה.
בגרסה זו תומך ההיסטוריון רוברט קובאלק. הוא מרחיב ואומר כי בלה שפירו הייתה קשורה למחתרת הפולנית AK (ארמיה קראיובה) שפעלה בראדום. חשיפת המחתרת בראדום ואשת הקשר ללובלין הובילו את הגסטפו אל בלה שפירו. הגסטפו אסר את בלה ב-1941 וכלא אותה בכלא המצודה (הזאמק של לובלין). משם הועברה לראדום. מראדום נשלחה לראוונסברוק, ושם נספתה ב-1942.

אגודת "הזמיר" – אגודה לאומית יהודית שנוסדה בלובלין בשנת 1908 בידי ד"ר הרש טננבוים, משה גרדל, חיים-מאיר הוכמן ודניאל רוטבוים. מטרתה הייתה טיפוח התרבות. האגודה הקימה מקהלה, תזמורת, חוג דרמטי ואת הספרייה היהודית הציבורית הראשונה בלובלין. בלילות שבת קיימה נשפים ספרותיים.

"ציש"א" – רשת החינוך שהקימו מפלגות הפועלים 'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. הלימודים בבתי-ספר אלה התנהלו בשפת האידיש.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית נקראו "תרבות", ושפת הלימוד בהם הייתה עברית.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית-דתית של תנועת 'המזרחי' נקראו "יבנה". לימודי קודש התנהלו בהם בעברית, ואילו הלימודים הכלליים התנהלו בפולנית.

"בית התרבות ע"ש י.ל. פרץ" – נבנה בידי ה'בונד'. מיקומו: בסוף רחוב לוברטובסקה, בין ישיבת חכמי לובלין לבין בית החולים היהודי. בנייתו הושלמה ב-1939. חנוכת הבית הייתה אמורה להתקיים ב-1 בספטמבר 1939. ביום זה פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנות המלחמה הסבו את ייעודו של המבנה לבית-חולים למחלות מידבקות. החולים במגפת הטיפוס רוכזו בבניין זה.

הנריק ארליך וויקטור אלטר – מראשי ה'בונד' בפולין. ארליך היה יליד לובלין, נואם, פובליציסט והוגה דעות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חצו את הגבול ועברו לברית-המועצות יחד עם עוד הרבה עסקנים פוליטיים. הלשנה הביאה למעצרם בידי המשטרה הסובייטית, והשניים נידונו לעשר שנות מאסר. לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 שוחררו, אך נעלמו וגורלם לא נודע. רק לאחר שנתיים הודיע מקסים ליטווינוב, שגריר ברית-המועצות בארצות-הברית, כי ארליך ואלטר נורו עוד בדצמבר 1941.

הקבצן השביעי / איציק מנגר

חוברת מספר 44 שנת 2008

"הקבצן השביעי" של הרבי מברסלב:

רבי נחמן מברסלב מספר סיפור על אודות שבעה קבצנים, כל אחד מהם בעל מום שונה:
החרש, מסתבר בסופו של דבר, שומע יותר טוב מאנשים שומעים,
הצולע, אמנם מתקשה בהליכה, אך הולך בדרך ישרה, וכן הלאה …
רק הקבצן השביעי, המגמגם, אינו מסוגל לספר את סיפורו.
איציק מנגר כותב משל על קבצן שביעי זה בשואה.

באזכרה האחרונה ביום השואה קראה יהודית מאיר את השיר הזה ביידיש ובעברית.
השיר נמסר לעיתון באדיבותו של ד"ר מרדכי יושקובסקי מהרשות הלאומית לתרבות יידיש.

צום בראצלאווערס "זיבעטן בעטלר" / איציק מאנגער

זיבעטער בעטלער, פארענדיק די מעשה!
מיר זיינען די לעצטע הערער.
אזויפיל יידן האָבן זיך נישט דערווארט,
צו וואָס-זשע ווארטסטו מערער?

זיבעטער בעטלער, דו דרימלסט, דו שווייגסט,
און די וואָלקנס ווערן שווערער – –
מיר ווארטן, דערצייל. טאָמער ווערט צו שפּעט,
ווער וועלן זיין די הערער?

הקבצן השביעי / איציק מנגר

הַקַּבְּצָן הַשְּׁבִיעִי, שִׂים קֵץ לַסִּפּוּר!
אָנוּ אַחֲרוֹנֵי מַאֲזִינֶיךָ.
הִתְמַעֲטוּ הַיְּהוּדִים הַמְחַכִּים לְקוֹלְךָ,
לָמָּה תַּעֲצֹר דְּבָרֶיךָ?

הַקַּבְּצָן הַשְּׁבִיעִי, אַתָּה נָם, נֶאֱלָם.
קוֹדְרִים הָעֲנָנִים וְכָבֵד הוּא צִלָּם.
אָנוּ מְצַפִּים, סַפֵּר! אִם תּוֹסִיף לְהִתְמַהֲמֵהַּ,
הַאִם יִשָּׁאֵר לְךָ שׁוֹמֵעַ?

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

בטרם / לאה שניר

חוברת מספר 48 שנת 2012

לכנס של יוצאי לובלין בשנת 2011 הביאה מרים שמואלי (מריסיה לוטרשטין) את השיר "בטרם" מאת לאה שניר, ואלה דבריה:
השיר הזה מופיע בספרה של פרופ' זהבה סולומון "ילדים בצל השואה" והוא מביע את הגעגועים ואת התקווה, אשר לא פעם התגנבה ללבנו: אולי מישהו בעולם עדיין מחפש אותנו ילדיו הקטנים.

בטרם / לאה שניר
וּכְתָמִיד בְּשַׁבָּת, בִּשְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם,
אַחֲרֵי פִּרְקֵי חַזָּנוּת וְהַמָּדוֹר לְחִפּוּשׂ קְרוֹבִים
שֶׁאֵין בּוֹ נֹחַם וְהוּא רֵיק מֵרַחֲמִים,
נָפְלָה בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה קָשָׁה, כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מְקַעְקַעַת עַל לִבָּהּ
אֶת חוֹתַם הַהֶעְדֵּר וּמְמַלְמֶלֶת לְנַפְשָׁהּ
אוּלַי לִפְנֵי הַנְּפִילָה בַּיַּעַר, רֶגַע אֶחָד בְּטֶרֶם נֶעֶטְפָה בְּמָסָךְ סָמִיךְ שֶׁל מָוֶת,
צִפּוֹרְקָה אֲחוֹתָהּ עוֹד רָאֲתָה בְּהֶרֶף עַיִן
זֶרֶם זָהִיר מְחַיֶּה אֶת הָאֵזוֹב, חוֹבֵק אֶת עַמּוּדֵי הַלִּבְנֶה הָאֲדִישִׁים.
אוּלַי עוֹד בָּא בְּאָזְנֶיהָ קוֹל צִפּוֹר מִתְמַלֵּאת רִחוּף עַל פְּנֵי
פִּגּוּמִים אַוְרִירִיִים שֶׁל שׁוֹשַׁנּוֹת הַמַּיִם נָחוֹת בְּשַׁלְוַת הָאֲגַם הַשָּׁחוֹר,
שֶׁאֵינוֹ מַסְגִּיר אֶת לִבַּת הַזִּכָּרוֹן הָרַע,
אֶת הִדְהוּד הַתַּעְתּוּעַ בָּאוֹתוֹת. בַּסִּימָנִים.

וְאוּלַי לְרֶגַע אֶחָד, בְּטֶרֶם –
מָחָה הַיּוֹרֶה אֶת מִצְחוֹ. צִמְצֵם אֶת עֵינָיו כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ.
הִדֵּק אֶת חֲגוֹרַת הַסָּגִין וּבָדַק אֲלַכְסוֹן מְדֻיָּק.
טָפַח עַל הַכִּיס הַגָּדוּשׁ פִּתְקֵי פְּקֻדּוֹת וּמִכְתָּב אַחֲרוֹן מֵהַבַּיִת.
רָכַן. מָתַח בִּקְפִידָה אֶת מַגְּפֵי הָעוֹר הַגְּבוֹהִים שֶׁלּוֹ.
וּבְטֶרֶם הִזְדַּקֵּף, תּוֹמֵךְ בְּיָדָיו אֶת גֵּווֹ הַמֵּצִיק,
הִיא עוֹד הֶחֱלִיקָה עַל שְׂעָרוֹ הַזָּהֹב שֶׁל הַתִּינוֹק שֶׁלָּהּ
וְשָׁרָה לוֹ בְּקוֹלָהּ הַנִּשְׁבָּר:
"שָׁה, שָׁה מַיְן קִינְד, שְׁלוּף שְׁטִיל מַיְן לִיבֶּע.
אַיייי לוּלִי לוּלִי לוּל, וַויייי לוּלִי לוּלִי לוּל."