עדותה של אנה בך

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

תולדות חייה
אנה, בתם של שרה וחנוך אקרמן, נולדה בלובלין בשנת 1910. אנה הייתה בוגרת החוג לשפות גרמניות באוניברסיטה בוורשה. היא נישאה לאהרון בך, איש ציבור ועורך-דין ידוע בלובלין. בתם היחידה דיאנה נולדה בשנת 1934. יחד הם גרו בדירה גדולה ברח' קושצ'יושקי 7.
עו"ד אהרון בך היה ממנהיגי הבונד. הוא היה חבר ועד הקהילה, ולאחר פרוץ המלחמה המשיך לכהן כחבר ביודנראט.
ב-17 בנובמבר 1940 אסרו הגרמנים קבוצה של אנשי אינטליגנציה יהודים. איש גסטפו הכה באלה את אהרון בך בראשו, ומכה זאת גרמה למותו. היודנראט ערך לו לוויה מכובדת וד"ר מרק אלטן ספד לו. אחרי זה החלה אנה בך לעבוד ביודנראט במדור הכספים בנוסף לעבודתה כמתנדבת בצלב האדום.
לאחר חיסול גטו לובלין באפריל 1942 עברה אנה עם בתה, הוריה ואחיותיה לגטו מיידן-טטרסקי. למרות היותה עובדת היודנראט לא קיבלה תעודת J Ausweis, ונשלחה עם בתה למיידנק באקציה של הקטנת גטו מיידן-טטרסקי. כ-4000 מיהודי לובלין שהיו חסרי תעודות J Ausweis הובלו ממיידנק ליער קרנפייץ ונורו שם. אנה ניצלה מגורל זה וחזרה עם בתה לגטו מיידן-טטרסקי.
בעת חיסול הגטו, ב-9 בנובמבר 1942, לא יצאו אנה ובתה ההחוצה. הן הסתתרו במרתף ביתו של שוטר יהודי, יעקב טוכמן, בן-דוד של בעלה. הגטו הוקף באוקראינים מאוגדת גנרל ולאסוב. אחרי כמה ימים של שיטוט בתוך הגטו המוקף, שיחד יעקב טוכמן אשר ידע לדבר אוקראינית או רוסית את השומרים. הם הרימו את גדר התיל ואפשרו לאנשים אחדים לברוח. אנה ברחה עם בתה ללובלין, ומשם המשיכה לוורשה.
לא נפרט כאן את התלאות הרבות והקשות שעברו עליהן עד לסיום המלחמה.
עם תום המלחמה הן שבו ללובלין ולא מצאו איש מבני המשפחה או מהמכירים היהודים. אנה ובתה עברו לוורשה, ובשנת 1950 עלו ארצה. הן גרו בדירה קטנה בחיפה, ואנה עבדה בחברת "צים".
חייה הקשים של אנה ערערו את בריאותה, ובשנת 1977 היא נפטרה.

דברי הספד
כך ספדה לאנה ידידתה שרה רפפורט-אלבלינגר:

אין בנתונים ה"יבשים" על אודות חייה ופעילותה של אנה בך כדי לתאר את דמותה של האישיות הבלתי שגרתית הזו, שהאצילה מרוחה על מכריה, על הקרובים ללבה ועל באי ביתה. צנועה, תרבותית, בעלת כבוד עצמי מפותח ואוצר רגשות אנושיים ולאומיים, רגשות שסייעו לה לשמור על אצילות רוחה גם ברגעים הקשים ביותר בחייה.
("קול לובלין" מס' 12, 1978)

בעקבות עדותה של אנה בך

בקיץ 2003 ביקרתי בלובלין. ההיסטוריון רוברט קובאלק הוליך את יוסף דקר ואותי בשבילים נידחים של יער קרנפייץ. הגענו למצבת אבן קטנה לזכר האלפים שנורו ונקברו במקום זה. סבך היער מכסה את מקום הפשע. על סמך עדויות שלמד, סיפר לנו רוברט קובאלק את כל אשר התרחש במקום זה. כיצד באו המשאיות ממיידנק, כיצד הורדו מהן האנשים ונורו בהמוניהם אל פי הבור הפעור.
בסיפורו ציטט קובאלק את עדותה של אנה בך, מי שהייתה עם האנשים האלה במיידנק וניצלה.
עדותה של אנה עברה דרך שישים שנה ודרך מחסומים של שפה, והגיעה אליי צלולה, אקספרסיבית ומצמררת. ברורות ראיתי בעיני רוחי את אנה היושבת בשדה פתוח, או נלחצת אל קיר הצריף במיידנק, ופקוחת עיניים היא רואה את הגרמנים המעמיסים על משאיות אנשים וגופות, וכיצד הם סופרים את החיים עם המתים גם יחד. והיא מבינה לאן לוקחים אותם: אל הסוף.

בארכיון של "יד ושם" בירושלים מצאתי שתי עדויות של אנה בך. האחת מפולין משנת 1945, והאחרת מישראל משנת 1959.
שתיהן היו כתובות בפולנית.
את העדויות תרגמה מפולנית לעברית ד"ר דיאנה בך, בתה של אנה.
קטעים מעדויות אלה מובאים בהמשך.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

עדויותיה של אנה בך

1. עדות בפולין בשנת 1945
את עדותה הראשונה מסרה אנה בך ב-25 בדצמבר 1945, חודשים אחדים אחרי סיום המלחמה. פרוטוקול של עדותה נרשם במדור ההיסטורי של מחוז לובלין. הוא הועבר אל הארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בפולין, והעתק שלו הגיע משם ל"יד ושם".
באותו זמן התגוררה אנה בלובלין, והייתה מנהלת חשבונות בסניף לובלין של ועד יהודי פולין.

 2. עדות בישראל בשנת 1959
ב-18 באוקטובר 1959 העידה אנה בך בחיפה, עיר מגוריה. העדות ניתנה בפני אידה גליקשטיין, מראיינת מטעם "יד ושם".
בתקופה זו עבדה אנה בך כפקידה בחברת הספנות "שוהם-צים".
אי אפשר שלא להזכיר כי המראיינת אידה רפפורט-גליקשטיין, לובלינאית, היא אשר כתבה את הפרק על גטו מיידן–טטרסקי בספר הזיכרון שלנו "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות".

מפאת קוצר המקום אנו מביאים כאן רק קטעים מתוך שתי העדויות הנ"ל של אנה בך.
בחרנו בקטעים המתמקדים בימים שאנה הייתה במיידנק, באפריל 1942.

ואלה דבריה:
… נקודת המפנה הייתה במרץ 1942. אז התחילו לצמצם את הגטו והתחילו בגירושים. היו מקיפים רובעים שלמים באנשי אס-אס, בצבא ובמשטרה יהודית ואוספים את היהודים בבית הכנסת.
כמה ימים לפני כן קראו את כולם לגסטפו. היהודים הנחוצים לעבודה קבלו תעודות מיוחדות עם חותמת
Arbeit-ausweisach.
את בעלי התעודות המוחתמות עזבו בשקט. את השאר אספו בבית הכנסת והעבירו לבלז'ץ.
הגירוש אשר התחיל במרץ נמשך עד סוף אפריל. הגרמנים הורו לכל היהודים לעבור לגטו מיידן-טטרסקי עד 18 באפריל.

באפריל 1942 עברתי עם יהודים אחרים למיידן-טטרסקי. הגרמנים חיסלו את הגטו בעיר.
את אלפי היהודים שעדיין היו נחוצים להם העבירו לכפר על יד לובלין – מיידן-טטרסקי. הפולנים שגרו בכפר זה הצטוו לעבור לעיר, לדירות של היהודים ברחוב לוברטובסקה וברחובות החוצים אותו, ואנחנו היינו צריכים לעבור לבתיהם.
בגסטפו בלובלין הוחלט להשאיר רק 4000 יהודים, ואת השאר – לגרש. רשימת 4000 היהודים האלה הייתה צריכה לכלול את חברי היודנראט, ואת הפקידים והפועלים שעבדו עבור הגרמנים. כל אחד מאלה קיבל תעודה ועליה אות שחורה "J” (Jude). תעודה זו נתנה חיים זמניים.
כל מחזיקי התעודות האלה היו צריכים לגור במיידן-טטרסקי. כך צריך היה להיות. אבל במציאות נוצר אי-סדר גדול. התחיל מסחר בתעודות אלה. ראשית כל הרוויחו מזה אנשי הגסטפו, ואחריהם הרוויחו מזה פקידי היודנראט, השוטרים היהודים וכל מי שהיה לו קשר עם הגרמנים. כתוצאה מכך קיבלו תעודות "J” גם אנשים שלא עבדו. מכיוון שמספר התעודות היה מוגבל, קרה שהיו נותנים תעודה לאחד, ואחר כך לוקחים אותה בחזרה וחוזר חלילה, תלוי בקשרים ובכספים.
הגרמנים תכננו להשאיר את האנשים העובדים ובני משפחותיהם. אבל מכיוון שהיו מעט תעודות, וחלקן נמכרו, קרה שאיש עובד קיבל שתי תעודות לארבע נפשות, והיה עליו להחליט את מי יקח אתו ואת מי יעזוב לגורלו האכזר. לא היה סוף לטרגדיות המשפחתיות. אנשים הגיעו אל סף השגעון.

ב-17 באפריל התחיל המעבר למיידן-טטרסקי. אנשים נעו בעגלות וברגל עם צרורות ומטלטלים שונים. עברו גם בעלי תעודות "J” וגם חסרי תעודות. התוצאה הייתה שבמיידן-טטרסקי היו אנשים בכמות כפולה מזו שהגרמנים רצו.
מיידן-טטרסקי היה מוקף בגדר תייל ונשמר על-ידי אנשי גסטפו ואנשי המשטרה הפולנית הכחולה. ביום הראשון לא נבדקו התעודות ונכנסו פנימה גם חסרי התעודות. מטרת הגרמנים הייתה כנראה לרכז את כל היהודים במיידן-טטרסקי. הכפר התמלא עד אפס מקום. אנשים גרו בכל המבנים החקלאיים, ומשפחות רבות לנו תחת כיפת השמיים. בכל חצר היו יותר מעשרה אנשים. בעלי תעודות "J” הסתירו את בני משפחותיהם חסרי התעודות.
הלילה הראשון במיידן-טטרסקי התחיל ברישום התושבים. הרישום נעשה בפקודת הגרמנים ע"י היודנראט. רשימה זו הראתה את הצפיפות הגדולה בכפר. הגרמנים הגיעו למסקנה שצריך להקטין בהרבה את מספר התושבים עד ל-4000, כפי שתכננו בהתחלה.

ב-20 באפריל הוקף הגטו בטבעת צפופה של אוקראינים ואנשי גסטפו, וציוו על כולם לצאת לשטח פתוח גדול על-יד מיידן-טטרסקי. היו שם הרבה אנשי ס.ס., ובראשם שטורם הסדיסט אשר השתתף בכל האקציות.

יצאנו אל שטח גדול ופתוח הצמוד לבית החרושת למטוסים "פלאגה-לשקביץ'". כל היהודים – גברים, נשים וילדים – יצאו החוצה. המשטרה היהודית והגרמנים בדקו את כל המרתפים ועליות הגג על מנת לוודא שאף אחד לא הסתתר. ההמון הצפוף שעמד בשדה היה מוקף באנשי גסטפו, והם נתנו פקודות לשוטרים היהודים כיצד לשמור על הסדר.
ברגע מסוים פקדו להוציא את תעודות ה-J-Ausweis ולהחזיק אותן ביד מעל הראש. מייד נשמע רשרוש של הפתקאות מעל ראשי ההמון. לי לא הייתה תעודה, וסביבי היו עוד רבים ללא תעודות. חיכינו להמשך. הגרמנים ציוו על כל בעלי התעודות לעבור לצד השני של השדה, ואנחנו נשארנו במקום. אחרי המיון, שהיה מלווה במכות, חזרו בעלי התעודות לגטו מיידן-טטרסקי.

נותרנו כ-4000 איש.
ציוו עלינו ללכת לכיוון מחנה מיידנק.
שם החזיקו אותנו שלושה או ארבעה ימים בתנאים איומים.
בתוך הצריף היה צפוף עד כדי כך, שיכולנו רק לעמוד. אנשים עשו את צרכיהם במקום שעמדו בו. פעם ביום נתנו לנו פרוסת לחם במשקל של כ-50 גרם וקצת מים. זאת הייתה כל התזונה היומית. חלק מן האנשים היו מתנפלים על אוכל זה כמו חיות בר. הכי חשוב היה להשיג משהו לשתות, כי הצמא היה קשה יותר מהרעב. בהרבה אנשים ניכרו אותות שיגעון. הצריפים שהיינו בהם היו לפני כן אורוות סוסים, ולכן הם היו מלאי רפש. הגרמנים הרטיבו את הקרקע בכוונה והרגליים שקעו בבוץ דביק.

עמדתי כשאני נושאת את ילדתי בת השמונה על הידיים. נרדמתי בעמידה וחלמתי שאני רואה את בעלי, והוא אומר לי, "אל תפחדי, את תצאי מפה". זיק של תקווה ניצת בי.
הגיעו משאיות, והגרמנים אמרו לאנשים לעלות עליהן.
הרבה אנשים נדחפו החוצה כדי להשתחרר מהמחנק בצריפים ולשאוף אוויר מהר ככל האפשר.
הייתה לי הרגשה שלא צריך להזדרז, ולכן הלכתי אחורה כל הזמן. על ידי עמדו שתי האחיות והאח של בעלי ובני-זוגם, מרילה זייפן, בתו של רופא השיניים, גברת אהרונסונובה ואחרים. אמרתי להם: "בואו אחורה. לא צריך למהר. עוד נספיק".
נעמדתי על-יד קיר הקרשים, ודרך הסדק הסתכלתי מה קורה בחוץ.
ראיתי שמשאיות מלאות באנשים נוסעות, וכעבור זמן קצר הן חוזרות ריקות.
ראיתי שעל המשאיות מעמיסים גם גוויות של אנשים שמתו מחנק, מהתקף-לב או ממחלה.
הגרמנים ספרו את הגופות והוסיפו את מספר החיים אל המתים.
אז הבנתי שהורגים את כולם.
כאשר הצטמצם מספר האנשים, היו מעבירים את הנותרים אל הצריף האחר.

בבוקר היו מוציאים אותנו לשטח פתוח בלווית מכות. שם היינו צריכים לשבת ללא כל תנועה. מי שהתנועע קיבל מכות רצח.

ישבנו בשמש במשך שעות, והצמא גבר. ביקשתי מאיש גסטפו מים לילדים. הוא הביא מים. האנשים הצטופפו מסביב לכד. הם הכניסו אצבעות לתוך הכד וליקקו אותן. כעבור רגע המים היו כמו מי ביוב. כולנו היינו מכוסים בכינים. בפחד ראיתי איך בזמן כה קצר אנשים הפכו לחיות. גם הדמיון הפורה ביותר לא היה יכול לדמיין גיהנום כזה. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות.

שם התחילה ההפרדה.
את הגברים הצעירים לקחו לשדה אחר.
ביום השני נשארו רק נשים, ילדים וזקנים.
כל המשפחה של בעלי הייתה אתי. ראינו איך הגיעו מכוניות ולקחו את האנשים. זה נמשך כל היום.
בשעה שלוש בערך באו לקחת אותנו. יצאנו לפני הצריף. לפני שעלינו למכונית, הגיע שליח ואמר משהו לאיש הס.ס. שטיפל במשלוח זה. איש הס.ס. פקד עלינו לשבת על הקרקע, ואחרי דקות אחדות החזירו אותנו לצריף. היינו כבר מעטים: כ-300 – 400 איש.
למחרת בבוקר שוב ציוו עלינו לצאת מהצריף. ישבנו בשדה עד שעה ארבע אחר-הצהרים.
הגיעו אנשי ס.ס. שנטלו חלק באקציות בלובלין, כלומר: שטורם, ורטהוף ואחרים, עברו בינינו והסתכלו עלינו.

בערב היום החמישי הגיעה משאית כדי לקחת את האנשים אשר נותרו בצריף האחרון. יצאנו. התחילה סערת ברקים. פתאום קרא איש גסטפו: Halt – עצור! הוא ציווה עלינו ללכת אחורה. התחילו לקרוא שמות וביניהם "אנה בך". לא האמנתי. פרט לשמי קראו בעוד כמה שמות. הגרמנים אמרו לנו לרוץ לכיוון השער. ירו אחרינו ואנחנו רצנו. רצתי עם הילדה כל הדרך למיידן-טטרסקי. שני קילומטר. כשהגענו, קיבלתי תעודת J-Ausweis.
חשבתי שלא אוכל לחזור לחיים נורמליים. נראיתי נורא. אבל כעבור כמה ימים חזרתי להיות כמו כולם.

במיידן-טטרסקי נודע לי כי ניצלתי הודות לדרישה נמרצת מאת היודנראט.

הייתי סקרנית לדעת כיצד הצליחו לשחרר אותנו ממיידנק. וכך סיפרו לי: אחותי הלנקה פנתה אל חבר היודנראט, עורך-הדין קרשמן, וביקשה עזרה. קרשמן היה ידוע כאיש הגון. הוא הלך עם אחותי אל ראש היודנראט, עורך-הדין מרק אלטן. זה האחרון לא היה מוכן לעשות כלום, ואז אחותי הרימה כיסא ורצתה לפגוע בו. היא צעקה: "את תעודת ה-J-Ausweis של אנה מכרת כנראה למישהו אחר! הרי אנה צריכה הייתה לקבל תעודה זו בתור עובדת של היודנראט". ברצוני לציין כי לפני המלחמה בעלי ואני היינו שייכים לאותו חוג חברתי של קרשמן ואלטן, ולכן אלטן הכיר אותנו מצוין. לבסוף הסכים אלטן לנסות לטפל בענייננו. כך שוחררנו ממיידנק.

התחננתי שיעשו משהו למען אלה שנשארו במיידנק, אבל אף אחד לא שמע לי ואי אפשר היה לעשות כלום.
כל המשפחה של בעלי נהרגה.

למדתי את הלקח מהימים שעברו עליי במיידנק. החלטתי לחפש הצלה בכל מחיר. הוצאתי את הילדה מהגטו והשארתי אותה אצל מכירים נוצרים בעיר. אלטן ידע שהילדה נמצאת מחוץ למיידן-טטרסקי, אבל לא אמר כלום.
אחרי מספר שבועות הצטוו הנשים הנוצריות אשר טיפלו בילדה לעזוב את לובלין, ואני נאלצתי להחזיר את הילדה למיידן-טטרסקי. היה זה ימים אחדים לפני החיסול הסופי של הגטו.

שנת 2004                                                      תרגמה מפולנית: ד"ר דיאנה בך

3. עדות במשפט שטורם

דפי העדות האלה אינם בידינו.
על עדות זאת מספרת הבת, ד"ר דיאנה בך.
במסגרת משפטים נגד הנאצים העידה אנה בארץ נגד הפושע הנאצי ד"ר הרי שטורם.
היא לא נסעה לגרמניה ולא לפולין. היא העידה כאן, בארץ, במשטרת ישראל, בפני שופטים גרמנים.
בין השאר העידה אנה על מקרה המוכר גם מעדויות של אנשים אחרים, כי שטורם שמע על יהודי ששמו שטורם. הוא דרש שיביאו אליו את היהודי וירה בו, באומרו: "אין לי קרובי משפחה יהודים".
עוד סיפרה אנה כי שטורם ידע לנגן בפסנתר יפה מאד. הוא היה מנגן לנאצים במיידן-טטרסקי במסעדה של משתף-הפעולה היהודי שמאי גראייר. במשפטו הגיב שטורם על דברים אלה: "אני בכלל לא יודע לנגן…"

מודעות פרסומת

בתי ספר יהודים שהיו בלובלין

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

בתי ספר יסודיים
בתי ספר עממיים פולנים לילדי יהודים. החינוך בהם היה חינם, והם התנהלו לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך הפולני.
ביניהם:
בי"ס לבנים ברח' זמויסקה 21 – כינויו: "שבסובקה" (= שומרי שבת).
בי"ס לבנות ברח' לוברטובסקה 18 בהנהלת גב' שטטמן.
בי"ס לבנות ברח' לוברטובסקה 24 בהנהלת גב' מנדלקרן.

בנוסף להם נוסדו בתי ספר יהודיים פרטיים בעלי צביון ייחודי. הלימוד בהם היה כרוך בתשלום.
ביניהם:
"תרבות" – בי"ס ציוני בשפה העברית.
"יבנה" – בי"ס לאומי דתי של תנועת "המזרחי".
"בית יעקב" – בי"ס חרדי לבנות.
"בית-ספר ע"ש י. ל. פרץ" – של מפלגת "בונד". ברובע היהודי צ'וורטק. היה זה בית ספר של שבע כיתות ותכנית לימודים מלאה. שפת הלימוד הייתה יידיש.
המנהל והמורה הראשי היה קרוסמאן.
"בורוכוב שול" בית-ספר ע"ש בורוכוב – של מפלגת "פועלי ציון שמאל"– ברחוב רוסקה 18. הלימודים היו על טהרת היידיש. המורים היו: הלה מרדר ועמנואל בינדר.

בתי ספר תיכוניים
"הגימנסיה של שפאר" – הגימנסיה הראשונה בלובלין.
"הגימנסיה ההומניסטית" – הגימנסיה החשובה בעיר.
"גימנסיה קולטורה" – בהנהלת גלאסברג.

כתבה : נטע אבידר-ז'יטומירסקי

הגימנסיה ההומניסטית / יצחק כרמי

 (חוברת מס' 40 שנת 2004)

דגל הגימנסיה היה כחול ועליו מצויירים זאב עם כבש

מסלול הלימודים בגימנסיה ההומניסטית החל בשלוש כיתות מכינות ונמשך בחמש כיתות גימנסיה.
מסלול הלימודים שלי בגימנסיה לא היה רציף. לאחר שלוש שנות לימוד בכיתות המכינות של הגימנסיה שברח' ניאצלה 10 (Niecala), העבירו אותי הוריי לבית-הספר העממי מספר 28 ברחוב זמויסקה. איני יודע מה הייתה סיבת ההעברה. ייתכן שהסיבה הייתה כלכלית. שכר הלימוד בגימנסיה ההומניסטית היה גבוה בהשוואה ללימוד חינם בבתי-הספר העממיים הממלכתיים, אשר פעלו במסגרת חוק חינוך חובה.
אף שבית-ספר מספר 28 היה בית-ספר ממלכתי, כל תלמידיו היו יהודים. ייתכן מאד שהסיבה לכך הייתה מדיניות ההפרדה בין התלמידים היהודים לבין התלמידים הפולנים.
בבית-הספר למדתי באותה הכיתה עם מר שריפט ז"ל, לימים יושב הראש לשעבר של ארגון יוצאי לובלין. שריפט הצטיין בכשרונו לציור ולגרפיקה.
באשר למורים, זכורים לי מורה אחד ושתי מורות: המורה והמנהל מר פראקטר, והמורות גב' קוחנסקה וגב' אולגה סמרצ'וק. מר פראקטר נהג להרביץ לתלמידים בסרגל על כף היד. גם אני הוכיתי על-ידו פעם אחת. אני זוכר זאת עד היום, כי לא הייתי אשם והעונש לא היה מוצדק.
אני זוכר את המורות, כי שתיהן היו פולניות נוצריות, היחידות בכל צוות המורים.
כשסיימתי שבע שנות לימוד בבית הספר מספר 28, השתנה מבנה מערכת החינוך בפולין. עד אז החוק חייב שבע שנות לימוד בבית ספר יסודי, ומי שרצה בכך המשיך ללמוד ארבע שנים בבית ספר תיכון. בעקבות הרפורמה נמשכו הלימודים שש שנים בבית ספר יסודי, ארבע שנים בתיכון ושנתיים בליציאום.
עקב הרפורמה הזאת מצאתי את עצמי בכיתה הראשונה בגימנסיה, לומד עם תלמידים אשר סיימו שש שנות לימוד בלבד.
הגימנסיה ההומניסטית עמדה בסמוך לגימנסיה "קולטורה" שבהנהלת מר גלסברג. היא הייתה בנויה על מגרש גדול יחסית, ובו שיחקנו כדורסל וכדורעף. הבניין עצמו היה קטן, ואי אפשר היה לאכלס בו את כולנו. לכן התקיימו הלימודים במספר מקומות קרובים לבית-הספר. מנהל הגימנסיה היה מר פסטרנק, דמות מוכרת ומכובדת בלובלין. לפעמים היינו רואים אותו מטייל עם אשתו ועם כלב בולדוג ענקי.
רמת הלימודים הייתה גבוהה. שפת ההוראה הייתה פולנית, אך בנוסף למקצועות הרגילים למדנו גם שפה וספרות עברית ותולדות עם ישראל. עם סיום לימודיי בגימנסיה יכולתי לדבר עברית. הרוח הכללית ששררה בבית הספר הייתה ציונית.
בשנה הרביעית בגימנסיה נוסף ללימודים מקצוע "הכנה צבאית". את ההכנה ניהל סגן (פורוצ'ניק) פרץ.
איני יודע איך הצליח יהודי להגיע לדרגת קצין בצבא הפולני של לפני שנת 1939. לדרגת קצונה (במילואים) היו מגיעים רק רופאים. השתתפתי באימונים, מטווחים ומצעדים בימי חג לאומיים. הרובים העתיקים משנת 1895 גרמו לרתע קשה בשעת הירי ולמכה בכתף. אני זוכר שאמי תפרה לי כרית כדי להפחית את עוצמת המכה.
בסיום לימודיי בכיתה הרביעית, לקראת הכניסה לכיתה הראשונה של הליציאום, היה על התלמידים לעבור מבחנים לקבלת תעודה שנקראה "בגרות קטנה". בתי-הספר התיכוניים הממלכתיים היו פטורים מחובת המבחנים האלה, אבל לגימנסיה פרטית לא היו זכויות מלאות, ובבחינות הבגרות דרשו השלטונות נוכחות של מפקח מטעם משרד החינוך. הבחינות התקיימו בבית-הספר התיכון הממלכתי על-שם "סטשיץ", והן היו קשות במיוחד.
יש לי שני זיכרונות מהמבחנים האלה – הראשון נעים מאד, אך השני קשה מאד.
הזיכרון הנעים כרוך בתשובתי לשאלת המפקח הפולני בנושא נדודי העמים. הדעה המקובלת בין ההיסטוריונים הייתה, שהנוודים הכובשים כיוונו את התקפתם לעבר העמים שתרבותם הייתה ברמה גבוהה יותר מאשר רמתם שלהם. לאחר הכיבוש היו הנוודים קולטים את תרבותם של הנכבשים. שאלת המפקח הייתה: "למה ג'ינגיס חאן פנה בכיבושיו מערבה ולא מזרחה, למרות העובדה שבמזרח שכנה סין, בעלת רמת התרבות הגבוהה?" תשובתי הייתה מיידית: "ג'ינגיס חאן לא פנה מזרחה כי סין הייתה מוגנת על-ידי החומה, ואילו צבאות ג'ינגיס חאן היו מורכבים מרוכבי סוסים". "תשובה מצוינת", אמר לי המפקח והושיט לי יד.
הזיכרון הלא נעים קשור בשגיאה שלי בחיבור בנושא מסוים במבחן בשפה הפולנית. השגיאה הייתה טיפשית. קשה לי להסביר אותה לאנשים אשר לא מדברים פולנית. בעברית דומה השגיאה לכתיבת "מ" רגילה במקום "מ" סופית. בגלל שגיאה זאת פסלו אותי, ולא יכולתי לעבור לליצאום. הפסילה שלי גררה מחאה נמרצת מצד צוות המורים, וזאת כי הייתי אחד מדוברי הפולנית הטובים בכיתה. הטעות נבעה אך ורק מחוסר ריכוז או מהמהירות הטבעית שלי – לפעמים אני כותב מהר יותר מאשר אני חושב. בסופו של דבר נבחנתי שוב, ועברתי את הבחינה בציון גבוה.
כך עברתי לכיתה הראשונה של הליצאום. לימודיי בכיתה זו הסתיימו בשנת 1939, ומייד נשלחתי למחנה האימונים של "ההכנה הצבאית". מהמחנה חזרתי כחודש לפני פרוץ המלחמה.
במבט לאחור עוברים לפניי, כמו בקליידוסקופ, דמויות מוכרות של חברים וחברות לכיתה, מורים ומורות, ואפילו דמותו של השרת נויהאוז שנהרג כאשר הופצץ בנין הגימנסיה ונהרס בספטמבר 1939.
אני רואה אותם באופן ברור, אף ששכחתי את שמות המשפחה של אחדים מהם. כנראה שזיכרון ויזואלי חזק יותר מאשר זיכרון מחשבתי.
כעת, עם כתיבת הזיכרונות מופיעות לפניי דמויות חבריי: הוניגמן, מקוב, גרטנקראוט, הלברשטדט, גלדמן, לנגפוס וזקרויצ'יק (מרק דקר ז"ל). והבנות – הלה הופמן, הנקה שפירא, ואחרות שאת שמותיהן שכחתי.
מכל אלה נשאר בחיים רק אברהם גלדמן המתגורר בסן-פרנציסקו. טלפונית, לפי בקשתי, הוא הוסיף מספר שמות של מורים:
שפה רומית – ד"ר גסטל וד"ר שיפר; מתמטיקה – ד"ר מנדלקרן; היסטוריה כללית והיסטוריה של העם היהודי – נחמן בלומנטל, בלה מנדלסברג , נחמן קורן, גב' מנדלקרן, ד"ר שילדנקראוט; פולוניסטיקה – גב' בלומנטל. היו עוד הרבה מורים אחרים שאת שמותיהם שכחתי.
בזאת אני מסיים את כתיבת זיכרונותיי מימי הנעורים. חבל שהמלחמה האכזרית הטילה עליהם צל כבד. ובכל זאת, היכולת לזכור מאפשרת לנו להנציח את פרקי חיינו. אלמלא זאת, הם היו מתפוררים כחול.

בית הספר "שבסובקה" / דוד שטוקפיש

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

 בית ספר עממי לילדי יהודים. לא למדו בו בשבתות, ומכאן כינויו "שבסובקה".

כשהיינו ילדים….

ממרכז העיר העתיקה יורד דרומה רחוב רחב ונאה – רח' זמויסקה. בית מספר 21 אינו שונה בחזותו משאר בתי המגורים ברחוב. דרך שער מקומר נכנסים לחצר. בקצה החצר, בבית הנמוך ממול, היה בית ספר עממי לבנים מספר 28. לא היה מבנה ייעודי מיוחד לבית הספר. חדרים שנשכרו בבית מגורים רגיל הפכו להיות לחדרי כיתות עם לוח וגיר. בשאר הדירות בבית הגדול המשיכו להתגורר דיירים שהשלימו עם נוכחות התלמידים, עם צלצולי הפעמון להפסקה ועם משחקי הכדור בחצר. מכיוון שהיה זה בית ספר לילדים יהודים, לא למדו בו בשבתות ומכאן כינויו "שבסובקה". זה היה ההבדל בינו לבין בתי הספר העממיים הפולנים שבהם יום ראשון היה היום החופשי מלימודים. הבדל נוסף: בשיעורי הדת למדו תנ"ך ולא את הקטכיזם הקתולי. בכל שאר הנושאים צריך היה בית הספר לענות על כל דרישות משרד החינוך הפולני.
בפולין היה חוק חינוך חובה חינם. החוק חל על כל ילדי המדינה, גם על היהודים. קנס הוטל על הורים אשר לא שלחו את ילדיהם לבית הספר. שפת הלימוד הייתה פולנית, תכנית הלימודים הוכתבה ע"י משרד החינוך הפולני, ומבנה בית הספר עמד תחת פיקוח.
בבית הספר מספר 28 התלמידים כולם היו יהודים. הגענו לבית הספר מכל קצות העיר. בין חבריי לכיתה היו מתתיהו הורן, יהודה ז'יטומירסקי, יהושע דמבין, יחיאל הרשנהורן, ריימן, קנטור. היינו ידידי ילדות. בגיל ההתבגרות הצטרפנו לתנועות נוער שונות – בית"ר, השומר הצעיר, הנוער הציוני, צעירי בורוכוב, בונד, המזרחי – והתלהטו בינינו עימותים פוליטיים סוערים…
מנהל בית הספר היה ישראל אלוור – יהודי גליצאי מתבולל. הוא היה פדגוג נאור, שלא דגל בעונשי גוף, אלא בשיחות חינוכיות עם תלמידיו. ביתו היה בין בית הספר לבין הבית שלי. הייתי מאושר להיות "נושא הכלים" שלו – לשאת את תיק הספרים שלו כשאני מתלווה אליו בדרכו…
המורים היו יהודים. צבי פראקטר היה מורה טוב ואהוב. בשנים מאוחרות יותר כיהן הוא בתפקיד מנהל בית הספר. המורה פנחס הוכגמיין לימד חשבון ופולנית. שפייר היה מורה לדת ישראל.
המורה הדסה שוורץ לימדה זמרה ומוזיקה. צרפתית לימדה אותנו המורה היפה קלרה טמקין, וכולנו קצת אהבנו אותה בסתר לבנו.
היו גם שתי מורות פולניות: קוחנסקה וסמרצ'נסקה.
אל המורים התייחסנו בכבוד וביראה.
ומדוע ביראה?
באותן שנים עדיין היו נקטו חלק מהמורים בעונשים פיזיים. העונש המקובל ביותר היה מכות בסרגל על אצבעות הידיים. "פטנט" זה היה אהוב במיוחד על מחנך הכיתה המורה קאי. המורה היהודי קאי הזדהה לגמרי עם הפולנים. היה מגדף אותנו בפולנית "פארשיבע ז'ידי", ומכה את אצבעותינו בסרגל, כשאנו סופרים את המכות בקול רם…
תלמיד שהעז לבוא לכיתה לא מסופר – המורה קאי גילח פס אחד ארוך בשערו מהמצח עד העורף. אחרי זה התלמיד כבר רץ אל המספרה להשלים את התספורת.
הוא שרד את המלחמה.
עלה לישראל.
ערירי.
היה נודד בין בתי תלמידיו, נושא מונולוגים ארוכים בפולנית משובחת, מעשן, שותה תה ומוכר לתלמידיו לשעבר פוליסות ביטוח.

בית ספר "תרבות"

                          (חוברת מס' 40 שנת 2004 )

    בית ספר של התנועה הציונית. שפת הלימוד בו הייתה עברית.
           בית-ספר "תרבות" הכשיר את תלמידיו לקראת החיים בארץ-ישראל.
בית-ספר "תרבות" עצמו היה פיסת ארץ-ישראל בתוך הגולה.

כבר מראשית דרכה של תנועת התחייה העברית עלה הרעיון של חינוך בעברית. בהדרגה הלכה והתגבשה הדרישה כי הלשון העברית תשמש לא רק כמקצוע לימוד, אלא תהיה בעצמה לשון ההוראה של כל מקצועות הלימודים בבית הספר.
בשנת 1917 נוסדה במוסקבה ההסתדרות החינוכית "תרבות". התבססותו של המשטר הקומוניסטי ברוסיה שיתקה את התרבות העברית שם, והמרכז עבר לפולין.
עם תום מלחמת העולם הראשונה התקיימה בוורסאי ועידת שלום. על בסיס החלטות הוועידה קמה פולין לתחייה. חוזה השלום אושר ע"י הסיים הפולני. בחוזה זה היה סעיף להגנת המיעוטים, אשר אפשר את קיומם של בתי הספר העבריים.
הגימנסיה העברית הראשונה נוסדה בווילנה.
לבתי הספר הראשונים של "תרבות" היה צביון מקומי. בראשית שנות השלושים הם קיבלו בהדרגה צביון אחיד. בשנים הללו התגברה באירופה הריאקציה המדינית, והתערער מצבם הכלכלי של יהודי פולין. ליהודים התברר כי אין "תכלית" לחייהם בגולה, וה"תכלית" הטובה ביותר לדור הצעיר היא עתיד בארץ-ישראל.
בתי הספר של "תרבות" היוו את המכשיר החינוכי של תנועת התחייה הלאומית בגולה. מטרת רשת החינוך הייתה מימוש חזון ההגשמה הציונית. בצד לימודי היסטוריה, גיאוגרפיה ותרבות פולנית, למדו התלמידים שפה וספרות עברית, היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ-ישראל. מובן שלמדו תנ"ך. למדו גם חשבון, ציור, מלאכה, זמרה והתעמלות. שפת הלימודים הייתה עברית. שיטות החינוך היו מתקדמות.
כל אלה יצרו פיסה של ארץ-ישראל בגולה. בבתי הספר של "תרבות" הייתה אווירה ארצישראלית על אדמת ניכר.
בתי הספר הללו הפכו בכל מקום למרכז של פעילות תרבותית, עברית וציונית, גם לאחר שעות הלימודים. היו בהם ספריות והתקיימו שיעורי ערב למבוגרים, כמו גם הרצאות בנושאים עבריים וציוניים.

רשת החינוך "תרבות" כללה גני-ילדים, בתי-ספר יסודיים ובתי-ספר תיכוניים (גימנסיות).
בלובלין היה רק בית-ספר יסודי של "תרבות", וגם הוא נאבק קשה על קיומו. לא היה לו מבנה קבוע, והוא נדד ממעון למעון בדירות שכורות. פקידי משרד החינוך הפולני יכלו להקשות על בתי הספר במתן הרשיון השנתי, אם החליטו שמשכנו של המוסד החינוכי אינו עומד בתנאים שנקבעו. דירת בית הספר "תרבות" שברחוב ניאצלה 6 נפסלה, אבל הייתה כשרה לשימושו של בית-ספר פולני ממשלתי לחינוך מיוחד.
בפני בית הספר עמדו גם קשיים מהותיים. בית הספר העברי הציוני צריך היה לפלס את דרכו החינוכית בין החרדים של "אגודת ישראל" מצד אחד לבין תנועת ה"בונד" מצד שני.
בנוסף לכך, היה זה בית-ספר פרטי שהתקיים משכר-לימוד (אם כי שכר-לימוד מדורג). הורים רבים העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים שהלימוד בהם היה בחינם.
ובכל זאת התבסס בית הספר בעיר, והיווה אבן שואבת לתלמידים רבים. פעילותו התרבותית חרגה מגבולות מערכת השעות הרשמית. מר ישראל שליטא, מנהל בית הספר ( הוא החליף את המנהל הראשון, ד"ר גוטסדינר), הכיר בחשיבות החינוכית והחברתית של המסיבות. התלמידים הכינו מסיבות לקראת חגי ישראל. במסיבות הופיעה מקהלת ילדים והועלתה הצגה פומבית. המסיבות התקיימו באולם התיאטרון העירוני ומשכו אליהן קהל רב.
בית הספר קיים שיעורי ערב לעברית, לתנ"ך, להיסטוריה ולידיעת הארץ. לשיעורים אלה היה ביקוש רב.
מורי בית-הספר לימדו מחוץ לשעות הלימודים בחוגים שארגנו הסתדרויות הנוער הציוניות. המורים היו צעירים אידיאליסטים, בעלי השכלה עברית וכללית והכשרה פדגוגית. תכלית חייהם הייתה החינוך העברי השלם.
ואלה שמות כמה מהמורים:
את הלימודים במקצועות העבריים לימדו ד"ר גוטסדינר, ישראל שליטא, חיה קושלאן ומלכה עפרון. את הלימודים במקצועות הפולנים לימדו המורות מניה קורן וגב' גולדרינג.
חשוב לציין את חברי ועד בית הספר בראשות ר' דוד דודזון. חברי הוועד עבדו בהתנדבות לגיוס תרומות, למשיכת תלמידים לבית הספר ולעזרה ככל שנדרש.

ביבליוגרפיה:
ישראל שליטא, בית הספר "תרבות", בתוך: לובלין – אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 555–562.
נח פניאל, פרקים בתולדות החינוך העברי, עמ' 103–150.
מנחם גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה.
סבינה לוין, פרקים בתולדות החינוך היהודי בפולין, תל-אביב 1997.

כתבה: נטע ז'יטומירסקי-אבידר