לובלין – "ירושלים דפולין" / הרבנית שושנה דיכובסקי

חוברת מספר 41 שנת 2005

המתבונן כיום בלובלין מתרשם כי היא שקועה ונפולה כתוצאה ממבול השואה ששטף את הכול. בניין האבן של ישיבת חכמי לובלין נותר אמנם על תלו, אך הוא חולל ולא חזר עד כה לתפארתו הרוחנית. אך היו ימים אחרים, ימים שלובלין שימשה בהם כעיר בירה של מלכות התורה. בלובלין התקיים מרכז התורה הגדול ביותר אחרי שפולין פתחה לפני היהודים את שעריה בעקבות גירושם ממדינות אשכנז בראשית המאה ה-16.
עת הוענקה ליהודים ב-1551 הזכות למנות את רבניהם, נהנה גם השיפוט היהודי מאוטונומיה מלאה. שיפוט זה התנהל על פי ההלכה היהודית. בתי הדין בלובלין הכריעו בסכסוכים שנוצרו בעת קיום הירידים, ירידים שזרמו אליהם יהודים מכל רחבי פולין.
הללו היוו את הבסיס להקמתו של "ועד ארבע הארצות". תקנותיו התבססו על ההלכה והקיפו את כל הבעיות שניסר בחלל העולם היהודי במאות ה-17 וה-18. סמכות הוועד הייתה רבה כלפי העולם היהודי וכלפי שלטונות פולין כאחד. במשך מאה שנים התקיימו כינוסי הוועד בלובלין. הודות לכינוסים אלו הפכה לובלין לא רק למעצבת חיי היהודים בפולין, אלא לבעלת השפעה רבה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה.
אישים בעלי שיעור קומה, גדולים בתורה ורבי פעלים, הטביעו את חותמם על קורות הקהילה ועיצבו את דמותה לדורות. רבי שלום שכנא מיזג באישיותו תורה, גדולה ומעשה, והוא אשר הניח את היסודות לישיבת לובלין המפורסמת. בין גדולי התורה ענקי הרוח שעמדו בראשה נמנים: הרמ"א, המהרש"ל, רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים", המהר"ם מלובלין והמהרש"א.
הודות לישיבה זו הפכה לובלין ל"מרכז שאין כמוהו בכל מדינות פולין בתורה" – כלשונו של נתן נטע מהנובר בספרו "יוון המצולה".
ענק רוח שאין דומה לו אשר קבע את משכנו בלובלין היה רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ. הוא מכונה "החוזה" בהיותו בבחינת נביא אלוקים.
משימה קשה היא לתאר את דמותו הגדולה של קדוש זה אשר בספר "שם הגדולים החדש" כונה "המאור הגדול, אספקלריה מאירה, איש אלוקים גדול וטהור, צדקותו וחסידותו ורוח קודשו היו הפלא ופלא, ולפניו נגלו כל שערי אורה וכל רז, נודע בשערים גדלותו, ומי יבוא אחרי המלך לספר בשבחו ומי יפאר השמש בצהריים, כי לו דומיה תהילה". נסתפק בציון קווים מרכזיים לדמותו הנערצת של אב המוני בית ישראל לדורו ולדורות, אביה של יהדות פולין החסידית, רבן של כל בני הגולה.
"החוזה" היה דור עשירי לרבי ישעיהו הלוי הורוביץ – בעל השל"ה הקדוש שנקרא כך ע"ש המפורסם שבספריו: "שני לוחות הברית", ספר המבוסס על הקבלה (שנת ש"כ – ש"ץ).
"החוזה" היה עילוי שדבק בחסידות. הוא הספיק לחסות בצלו של המגיד ממזריטש – תלמידו של הבעש"ט. המגיד אף היה זה שהסמיכו להיות צדיק הדור.
"החוזה" הוא גדול בעלי רוח הקודש מאז שפסקה נבואה בישראל. יכול היה לראות את המתרחש מסוף העולם ועד סופו. "החוזה" סבור היה שהמידה שהביאה אותו לקבלת רוח הקודש הייתה הענווה – "כי מי שדעתו שפלה עליו תפילתו אינה נמאסת ויכול לפעול ניסים ונפלאות לטובת ישראל". מטרת רוח קודשו ומופתיו הייתה לפרסם את אלוקותו של ה' יתברך ולחזק את האמונה. ואכן, אלפים ורבבות באו ללובלין לשמוע ממנו תורה ומוסר: גדולי תורה, גדולי החסידות והמוניו. כלל צדיקי הדור ראו ב"חוזה" את ראשם. כל אלו ראו באותה העת את לובלין כארץ-ישראל, את בית-מדרשו כהר הבית, את חדר הרבי כקודש הקודשים והשכינה מדברת מתוך גרונו. ראייתו חצתה את גבולות המקום והזמן, ואף את טיב נפשות האנשים ומחשבותיהם ידע. ראו בו בעל רוח הקודש בדרגות הנביאים שמואל וישעיהו.
התמזגו בגאון וצדיק זה ענווה ושמחה קדושה, פרישות ויראת שמים מופלאה. גינה מאוד את מידת הכעס ואמר על עצמו: "בדקתי את מעשיי ולא מצאתי בי חטא אחד של כעס".
אוהב ישראל גדול היה, וקירב אליו רחוקים כקרובים במגמה להעלותם למדרגות רוחניות גבוהות. ראה את עצמו מחויב לדאוג לפרנסת העם ולטובתו.
במשנתו בולטת החשיבות שייחד ללימוד תורה. עקב גישתו זו של "החוזה" הפכה פולין למרכז של תורה וחסידות.
"החוזה" אוהב ארץ ישראל היה, נכסף לעלות אליה ואף עשה הכנות לעלייה. אך לא הסתייע הדבר בידו. דאג ממקומו לשלומם וטובתם של בני ארץ-ישראל. תגן על כולנו שכותו של "החוזה" זצוק"ל.

יהיו נא הדברים שנכתבו לעילוי נשמתו של אבי-מורי הרה"צ רבי אפרים יוסף בן הרה"צ רבי חיים-אליעזר הרשטיק זצ"ל צאצא השל"ה הקדוש, ולעילוי נשמת אמי מורתי הדסה בת-ציון בת רבי יעקב זצ"ל צאצאי ה"חוזה" מלובלין זצוק"ל.

מודעות פרסומת

אלגיה לעיירות יהודיות / אנטוני סלונימסקי

חוברת מספר 41 שנת 2005

המשורר:
אנטוני סלונימסקי ( 1895 – 1976 )
סבו חיים-זליג סלונימסקי היה המייסד והעורך של 'הצפירה', העיתון העברי היומי הראשון בפולין.
אביו המיר את דתו לדת הפרבוסלבית.
אנטוני היה משורר, סופר ומבקר. דמות בולטת בחיי הספרות והתרבות בפולין. למרות שהתחנך כנוצרי הייתה בו הערכה רגשית עמוקה לעם היהודי.

שלח את השיר למערכת:
שיר זה הוא אחד משני שירים ששלח אלינו מניו-יורק הלובלינאי ראובן פרידמן.
וכך כתב:
"דער מחבר פון די צוויי לידער איז געווען שוין א געבוירינער קריסט, אן אייניקעל פון א.ז. סלאנימסקי מחבר פון 'הצפירה'. ער איז געווען א גרויסער יידען פריינד ער איז ווערט זיינע לידער צי דרוקן."

א ל ג י ה   ל ע י י ר ו ת   י ה ו ד י ו ת / אנטוני סלונימסקי
עֲיָרוֹת יְהוּדִיּוֹת בְּפוֹלִין אֵינָן, כְּבָר אֵינָן.
קְהִלּוֹת חְרוּבּיֵשוֹב, קַרְצֶ'ב, בְּרוֹדַאך, פָאלֶנִיצָה אַיָּן?
לַשָּוְא תְּחַפֵּשׂ בַּחַלּוֹנוֹת נֵר אוֹרָה,
מִבִּקְתוֹת בָּתֵּי-כְּנֶסֶת לֹא עוֹלֶה קוֹל שִירָה.

מִבְּלוֹיֵי הַיְּהוּדִים לֹא נוֹתְרוּ שְיָרֵי סְחָבוֹת,
אֶת הַדָּם בְּחוֹל כִּסּוּ, מָחוּ הָעֲקֵבוֹת.
אֶת הַקִּירוֹת סִיְּדוּ לָבָן מִמַּסָּד עַד גַּג
כְּמוֹ טִהוּר מִמַּגֵּפָה, אוֹ הֲכָנָה לִקְרַאת הֶחָג.

יָרֵחַ חִוֵּר, זָר וְקַר כָּאן מַבְרִיק,
בְּפַרְוְרֵי הַכְּרָךְ אֶת הַלַּיְלָה מַדְלִיק.
קְרוֹבַי הַיְּהוּדִים, בַּחוּרִים אוֹהֲבֵי שִיר
אֶת שְנֵי הַיְּרֵחִים שֶל שַאגַאל לֹא יִמְצְאוּ כְּבָר בָּעִיר.

שְנֵי הַיְּרֵחִים מְאִירִים בִּפְלָנֶטָה אַחֶרֶת,
נִסְחֲפוּ הֵם אֵלֶיהָ בְּדוּמִיָּה מְצַמְרֶרֶת.
סַנְדְּלָר הָיָה פַּיְטָן בַּעֲיָרוֹת שֶאֵינָן,
פִּילוֹסוֹף הָיָה שֶעָן וְהַסַּפָּר – נַגָּן.

בַּעֲיָרוֹת שֶכְּבָר אֵינָן – הָרוּחַ חִבְּרָה
אֶת הַצַּעַר הַסְּלָאבִי עִם שִירֵי הַמִּקְרָא.
בָּן יְהוּדִים זְקֵנִים בְּצֵל דֻּבְדְּבָן
בָּכוּ עַל יְרוּשָלַיִם, סָפְדוּ לַחֻרְבָּן.

הָעֲיָרוֹת אֵינָן, כְּבָר אֵינָן. כְּצֵל עוֹבֵר חָלְפוּ כֻּלָּן.
בֵּין צְלִילֵי מִלּוֹתֵינוּ נָח צֵל אָבְדָּנָן.
מַה יֶאֱרַךְ עוֹד הַזְּמָן לִפְנֵי תּוֹם הָאֵבֶל,
עַד תִּשְכֹּן שוּב אַחֲוָה בֵּין עַמִּים יוֹדְעֵי סֵבֶל.

תרגום מפולנית: יהודית מאיר ונטע אבידר

המשורר משה ולדמן ושיריו‎

חוברת מספר 41 שנת 2005

משה ולדמן נולד ב-1911 באזרקוב שבפולין. למד בחדר ובבית-ספר פולני.
היה פעיל בתנועת 'פועלי ציון'.
ב-1939 ברח לברית-המועצות.
ב-1946 חזר ללודז'.
ב-1949 נסע לפריז.
היה פעיל בארגון לספרות אידית ובמועדון תרבות "קולטור קלוב" בפריז.
מאמריו ושיריו פורסמו בכתבי עת באידיש בכל העולם.
נפטר בארץ ב-1991.

מספריו:
"כוכבים שקפאו"
"בוהק של חלום" – יצא לאור בסיוע קרן תל אביב וארגון יוצאי לובלין

יהודית מאיר (זיסקינד) הביאה את השירים למערכת. וכך כתבה:
את השירים "אמא" ו"אבא" גזרה מעיתון אמי מלכה זיסקינד, עליה השלום, והדביקה אותם על קרטון. בגבו של הקרטון תפרה תמיכה ("רגל") מקרטון. שירים אלה עמדו על השידה שליד מיטתה במשך עשרות שנים, עד ליום מותה. אִתם הלכה לישון ואִתם קמה בכל בוקר. היא לעולם לא שכחה את הוריה ואת משפחתה שנכחדה, כפי שאני איני שוכחת.

את המידע על המשורר ולדמן קיבלתי מד"ר מרדכי יושקובסקי, מרצה לשפה, ספרות ופולקלור אידיש ברשות הלאומית לתרבות אידיש.

מ א מ ע / משה וואלדמאן

וו עס רוען דיינע ביינער איז טרויעריק די ערד,
ווען איך זאל כאטש וויסן וו ס'געפינט זיך דיין קבר –
וואלסט יעדן טאג דארט מיין תפילה געהערט
צוזאמען מיט דעם ציטער פון מיין יעדן אבר.

כ'האב אויסגעהערט שוין אלע וועגן,
אפשר וועט א שטיין דערציילן פון דיר,
נאר כ'קען זיך אין ערגעץ גארנישט דערפרעגן –
דער סוד איז שטום, ווי דער שלאס אויף דיין טיר.
מ א מ ע .

א מ א / משה ולדמן

בַּמָּקוֹם בּוֹ נָחוֹת עַצְמוֹתַיִךְ, הָאֲדָמָה דּוֹמַעַת.
הַלְוַאי וְיָדַעְתִּי הֵיכָן הוּא קִבְרֵךְ.
כָּל יוֹם אֶת תְּפִלּוֹתַי הָיִית שָם שוֹמַעַת
עִם רַעַד גּוּפִי בְּחוֹנְנִי עֲפָרֵךְ.

בְּכָל הַדְּרָכִים בָּעוֹלָם כְּבָר חִפַּשְׂתִּי,
לוּ רַק אֶבֶן אַחַת תְּסַפֵּר לִי אַיֵּךְ.
אַךְ בְּכָל חִפּוּשַׂי דָּבָר לא מָצָאתִי,
אִלֵּם הוּא הַסּוֹד כְּמַנְעוּל עַל דַּלְתֵּךְ.
אִ מָּ א .

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

ט א ט ע / משה וואלדמאן

ס'האט עמעץ פון געטא דיין נאמען דערמאנט,
צאפלט דאס הארץ מיינס אין אומגליק דערקאנט;
דיין גאנג – זאגט יענער – צום טויט אפילו,
געווען איז ריין! אזוי ווי דיין תפילה
אין פריע פארטאגן, אין שעהן שטילע.

א בראנדיקע זון געברענט האט דאס ארט,
בלוט האט געטריפט פון דיין זילבערנער בארד.
נאר דו ביסט געגאנגען א שטאלצער דיין גאנג,
געלאשן דעם טאג אין א שטילן פארגאנג –
זילבערט מיין ווארט היינט, א טרער אין געזאנג.
ט א ט ע .

א ב א / משה ולדמן

מִישֶהוּ מֵהַגֶּטוֹ אֶת שִמְךָ הִזְכִּיר,
הִרְעִיד אֶת לִבִּי בְּיָגוֹן אַדִּיר.
אָמַר, כִּי צָעַדְתָּ אֶל מָוֶת שָחוֹר
בְּצַעַד בּוֹטֵחַ שָלֵו וְטָהוֹר
כְּמוֹ תְּפִלָּתְךָ הַזַּכָּה בְּבֹקֶר אוֹר.

שֶמֶש בּוֹעֶרֶת יָקְדָה שָם,
זְקָנְךָ הַכָּסוּף נָטַף דָּם.
וְאַתָּה הָלַכְתָּ וּצְעִידָתְךָ הַגֵּאָה,
כִּבְּתָה אֶת הַיּוֹם בִּשְקִיעָה רוֹגְעָה,
הִכְסִיפָה אֶת שִירִי הַכָּתוּב בְּדִמְעָה.
אַ בָּ א .

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

הסופרת אנה לנגפוס

(חוברת מס' 41  שנת 2005)

בשנת 1962 זכתה בפרס גונקור– הפרס הגבוה ביותר לספרות בצרפת ספריה יצאו לאור בהוצאת גלימאר

תולדות חייה

נולדה בלובלין ב-1920 בשם אנה רגינה שטרנפינקל. משפחתה האמידה גרה ברח' ברוורנה 2.
מגיל צעיר התחילה אנה לכתוב. בהיותה בת 15 כבר התפרסמו סיפורים קצרים שלה בשבועונים פולניים. בגיל 17, לאחר בחינות הבגרות בליצאום 'אוניה לובלסקה', נסעה לבלגיה ללמוד בפוליטכניון בעיר וורוויר. היא נישאה לסטודנט לובלינאי צעיר ושמו יעקב רייס. כאשר פרצה המלחמה בספטמבר 1939 היו השניים בחופשת קיץ בלובלין.
עד לכיבוש לובלין בידי הגרמנים לא עניינה את אנה עובדת היותה יהודיה. היא צמחה על ברכי התרבות והשפה הפולנית. השלטון הנאצי בדרכו הנוראה החזיר אותה אל יהדותה.

בריאיון עִמה מ-1962, לאחר שזכתה בפרס גונקור, אמרה אנה: "הימים הטהורים והיפים ביותר בחיי היו ימי הילדות. את יתר חיי גזלה ממני המלחמה. נדמה לי, שאדם שעבר את אשר עברתי אני – לא יֵדע מנוח לעולמים. יש אנשים היודעים לשכוח את העבר, והם חיים ופעילים. אפילו יהודים. לא אני.
כשפרצה המלחמה הייתי כל כך צעירה, ספונטנית, נמרצת, מלאת תשוקות – – – לכן הלם המלחמה הכה בי כה חזק."

על חייה במלחמה כתבה אנה ברומן האוטוביוגרפי "גפרית ומלח". הספר מתחיל בתיאור ההפצצה האווירית על לובלין בידי הגרמנים ב-17 בספטמבר 1939 ומסתיים בשיבתה של אנה ללובלין אחרי השחרור. בזמן המלחמה הוצא להורג בעלה יעקב, וכל בני משפחתה נספו.

כשחזרה אנה ללובלין אחרי המלחמה, מצאה עיר ריקה מיהודים ובית תפוס בידי זרים.
ללובלין ההרוסה חזר גם המהנדס אהרון (ארנולד) לנגפוס, ושם נפגשו שניהם.
משפחת לנגפוס הייתה אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בלובלין. אביו של אהרון, דוד לנגפוס, היה רואה חשבון ידוע ומבוסס בעיר; ממנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', חבר עירייה שעסק בפעילות ציבורית ובגמילות חסד עד שנספה במיידנק ב-1943. הבן אהרון ידע תלאות רבות בתקופת המלחמה. הוא ברח מגטאות וממחנות, ושרד בעזרת אחותו מינה ושוטר פולני שהציל אותו.
אהרון לנגפוס התאהב באנה, וכאשר החליטה אנה לנסוע אנה לצרפת – נסע גם הוא אחריה.
השניים נישאו, השתקעו בעיר סרסל ונולדה להם בת ושמה מריה.
זוג ניצולים. כל אחד נושא אתו את צללי העבר. הייתה מועקה בבית.
אהרון עבד. אנה כתבה.
אישה יפה מאוד, רגישה ולא בריאה.
היא הייתה אמנית. סופרת. אהבה ספרות ותיאטרון.
לא יכלה שלא לכתוב. זיכרונות המלחמה לא הניחו לה.
ב-1952 כתבה את המחזה הראשון שלה בצרפתית, "המצורעים". המחזה עוסק בדיכוי וברצח של יהודי פולין ב-1941. מחזה זה הועלה על הבמה ב-1956 בתיאטרון "אליאנס פרנסה". כתיבתה העמידה את הצופים מול אמת ודאית וכואבת מאוד. רבים מהם לא יכלו לשאת אמת אכזרית זו ועזבו את האולם.
ב-1960 יצא לאור בהוצאת 'גלימר' הרומן הראשון שלה, "גפרית ומלח". זוהי אחת האוטוביוגרפיות הראשונות בנושא השואה שהודפסו בצרפת. מבין הספרים שכתבו סופרי "דור אושוויץ" זהו הספר היחידי שנכתב בידי אישה. עם הופעתו זכה הספר בפרס שארל ויון, הפרס הספרותי הגבוה של שוויץ.
הרומן השני שלה, "מטען החול", יצא לאור ב-1962. אנה סיפרה כי הפעם רצתה לכתוב ספר מסחרי וקל על נושא אחר, נושא שלא יהיה לו קשר לשואה. אבל לא הצליחה. השואה לא עזבה אותה. גם בספר זה כתבה על השואה ובעָצמה גדולה עוד יותר. הספר זכה בפרס גונקור – הפרס הספרותי החשוב ביותר בצרפת ומהחשובים ביותר בעולם.

אנה אמרה: "לא חיכיתי לפרס. לא הייתי בבית כשהתקבלה החלטת חבר השופטים. וכשסיפרו לי והתחילו לברך אותי, לא הציפה אותי הרגשה של אושר. החיים שלי היו קשים מכדי להרגיש מאושרת. זיכרון העבר חזק מכל. האושר הגדול ביותר שלי יהיה אם ישתרר שקט בנפשי פנימה – אבל לזה כנראה לא אוכל להגיע לעולם."

אנה נפטרה ארבע שנים לאחר שקיבלה את פרס גונקור ולאחר שכתבה רומן שלישי ושמו "קפצי ברברה", רומן שעסק אף הוא בנושא ניצולי השואה. היא נפטרה בת 46 בביתה בגונס שליד סרסל.
בתה של אנה, מריה לנגפוס, ילדה בת וקראה לה בשם אמה אנה לנגפוס.
לאחר מותו של אהרון לנגפוס בגיל 84 עזבו מריה ובתה אנה את הבית בסרסל, וניתקו כל קשר עם עברם של ההורים.

איפה הם ספריה של אנה לנגפוס?

אנה לנגפוס לא הייתה צרפתיה.
צרפתית לא הייתה שפת האם שלה.
הנושא שכתבה עליו לא היה שייך לצרפתים.
ובכל זאת –
הפליטה היהודיה רדופת השואה זכתה בפרס הספרותי הגבוה ביותר בצרפת – פרס גונקור.
כאן בישראל – אף אחד לא מכיר אותה.

שנתיים לפניה זכה בפרס גונקור הסופר היהודי אנדרה שוורץ-בארט על ספרו "אחרון הצדיקים". אגדה יהודית מספרת כי העולם קיים בזכותם של ל"ו צדיקים נסתרים החיים בכל דור. ספרו של אנדרה שוורץ-בארט מסתיים במותו של הצדיק האחרון בתא הגזים. ספר זה תורגם לעברית לפני שנים רבות ומצוי בספריות ציבוריות בארצנו.

ספריו של היהודי האיטלקי פרימו לוי, ניצול אושוויץ – זוכים להדפסות של תרגומים חדשים ומהדורות רבות.

ספריה של אנה לנגפוס – איה הם?
למה לא תורגמו לעברית?
למה לא נדפסו?
למה אי אפשר למצוא את שמה בקטלוגים של הספריות?

בקושי מצאתי דרך האינטרנט, באתר למכירת ספרים משומשים, עותק בודד בעברית של ספרה "גפרית ומלח". הייתה זו חוברת לא כרוכה, מודפסת על נייר עיתון מצהיב וקרוע. מתברר שלפני ארבעים שנה היא צורפה כמוסף לעיתון 'ידיעות אחרונות'. מה נשאר היום מחוברת דלה זו ? – שום דבר.

הספר "מטען החול", ספר שזכה בפרס גונקור, כלל לא תורגם לעברית!

מי היא הוצאת הספרים העברית שתיענה לאתגר – לתת פרסום ראוי לספריה של אנה לנגפוס?

נטע ז'יטומירסקי אבידר

ספריה של אנה לנגפוס
Le Sel Et Le Soufre, Gallimard, Paris 1960.
(תרגום לעברית: אלה אמיתן, "גפרית ומלח", ד"ר י' לוינסקי (עורך), 'מור' תשכ"ג.)
(תרגום לאידיש: בארווין-פרענקעל, זאלץ און שוועבל, 'י.ל.פרץ' תשכ"ט.)

Les Bagages De Sable, Gallimard, Paris 1962.
(Peter Wiles, The Lost Shore, Collins, London 1963. (תרגום לאנגלית:

Saute Barbara, Gallimard, Paris 1965.

תרגום מצרפתית: חניתה נובינסקי
מידע ותרגום מפולנית: הנריקה היינסדורף
איסוף מקורות ועריכה: נטע ז'יטומירסקי-אבידר

קריאה מודרכת בספר "גפרית ומלח"

שם הספר לפי הפסוק מספר דברים כ"ט, 22 :
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ".

הנברשת המתנפצת – איך התחילה המלחמה בלובלין
יושבים בני המשפחה על המרפסת בחברת השכן הפולני. נינוחים אחרי ארוחת הצהריים. השכן צוחק. יש משהו לא נעים בצחוקו, כאילו הוא מבשר "על איזה רצח איום העומד להתרחש"… כך מתחיל הסיפור. אידיליה פסטורלית תכולה בצהרי יום חם כשהתנועה כמעט נעצרת. כמו סרט בהילוך אטי.
"לא השגחנו בבואם."
של מי?
"וכאשר הבחנו בהם, היו הם כבר מעל לראשינו, והצטיירו על הרקע הכחול האחיד של השמים."
מי? עדיין איננו מבינים דבר.
"עוד מטוסים נוספים צצו, כאילו עלו מתוך התכלת."
רגע, מה זאת אומרת "עוד"? מתי צצו המטוסים הראשונים? מתי הבחינה בהם החבורה על המרפסת? מתי הם זוהו?
יש דברים שהיא לא אומרת.
בין ראייה לתובנה מפרידה השתיקה.
"אבי מזג לו את ספל התה השלישי וחייך בטוב-לב. עצי הגן התעוררו כשהם מנוענעים על ידי איזה זעזוע פתאומי, מבלי שתנשב רוח כלשהי. הפצצה השניה נפלה מעבר לגדר אשר אותה תיקנו שני הפועלים."
למה כתבה אנה רק על הפצצה השנייה? למה לא שמענו על הפצצה הראשונה? על הפצצה הראשונה אנה לא כתבה. הפצצה הראשונה רק נרמזה. הפצצה הראשונה הייתה זו שזעזעה את עלי העצים. הפצצה שהפרידה בין שלום ומלחמה, אותה פצצה ראשונה שקרעה לנצח את שלוות העולם הישן, ניכרה רק ברעד של עלי עצים בגן.
תנודת עלים על עץ – כך מציינת אנה את ראשיתה של הסערה האיומה המתרגשת לבוא.
ברצף של סיפור העלילה אנה פוערת חללים. כמו לב שמחסיר פעימה. הקורא צריך להבין בעצמו את מה שהיא בחרה להבליע.
עדיין קיוו שאלה מטוסים "שלנו", עדיין סברו שהפצצות נפלו בטעות –
"התפוצצותה של הפצצה השלישית התערבבה ברעש של נורת-הבדולח שלנו אשר נפלה על אמצע השולחן – – –
"ואז התחילה ההפצצה האמיתית, וזו שעברה עלינו קודם לא הייתה אלא הקדמה זוטא. הפצצות נפלו בלי הפסקה כמעט, והן התפוצצו פעם במרחק, פעם על ידינו. לבנו הלם בהתאם להן, בצורה שאין אתה יכול לחוש אותה מראש. שברי הבדולח על השולחן התחילו פתאום להתנודד —
"שמענו את זעזועי השמשות בחדר אחד. אלה עפו ונשברו לרסיסים—
"בעזרת ז'אק התחילה אמי לאסוף את שברי הנורה שנפוצו בכל חדר האוכל. עשתה זאת בשקט ושלווה, ובהבעה רצינית האומרת שזהו הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשותו כרגע: להכניס סדר באי-הסדר."
האם העומדת עם המטאטא ביד מנסה להכניס סדר במפץ חייה שנופצו לעולמים.
זה לא מפץ הנברשת. זה מפץ חייה. מפץ העולם ששבריו שוב לא יתאחו לעד. מפץ שלא היה כמוהו בתולדות עם ישראל ובתולדות העולם כולו.

כמו בתוך איזו שלפוחית התלויה בחלל, הרחק מן האדמה,
המשכנו לשחק בפוקר, מבלי לתת את דעתנו
מה פרוז ומעורער מקלט זה שלנו.
באותו זמן כבר התקרבה המפלצת ללא רחמים,
צועדת באלפי רגליה,
זוללת באלפי פיותיה,
ונושאת את המוות בתוך אלפי זרועותיה.
בלילה, בשקט, חדרה אל העיר
והשתקעה בתוך שנתם של האנשים.
                                                          (מתוך הספר "גפרית ומלח")

הכאב
במהלך המלחמה, תחת זהות פולנית בדויה, נחשדה אנה בריגול לטובת הרוסים ונכלאה. בחדר החקירות הוכתה קשות על גבה החשוף במקל דק וארוך, מקל מעץ גמיש המוקף טבעות מתכת.
"המקל נושך בגבי," היא מתארת. "הסבל נאחז בכל רמ"ח אבריי, בסיב הקטן ביותר שבגופי."
פצועה, גבה צועק מכאב, היא מוחזרת לתא.
לא לבדה היא בתא.
הכאב אִתה.
הכאב ישות עצמאית. יצור חי.
הכאב נצמד אל גבה, נועץ בה שיניים וציפורניים.
כמו חיה. כך מתארת אנה את הכאב.
הכאב הוא כמו חיית פרא שקפצה עליה ואינה מרפה.
היא נאבקת בו, מתחננת לפניו, משדלת אותו, משוחחת אתו – אפילו מתיידדת אתו לבסוף – – –
כי מה נותר לה עוד מלבד הכאב?
" – – – תן לי להירדם, אומרת אני לכאב, לו אשר לא ינום ולא יישן. אך, אחרי הכל, אולי מוטב שהוא יהיה כאן, ויעסיק אותי? ולמחשבות אין פנאי להווצר. הכאב דוהר, כשצפרניו ושיניו תקועות בגבי, דומה למכשפה עם מבט שגעוני – – –
" – – – הכאב מצעק, מיילל, ואני מגדפת אותו. אני בוחרת במלים הגסות ביותר ששמעתי אי-פעם. בן-זנונים, אומרת אני לו לכאב, ערמת צואה, נוד מסריח, תיפח רוחך, גועל נפש…
" – – – ובן-רגע אני קמה. אך הוא אינו מרפה ממני. להיפך, הוא נתקע בי עוד יותר, חובק בזעם את צלעותי. וצפרניו חודרות, מחטטות, קורעות. אני מצייתת לו, ושוכבת שוב על הבטן. ואז מרפה הכאב במקצת את חבוקיו. ואחר כך מוציא הכאב מתוכי כמה מצפרניו. יתכן שגם הוא עייף מן המאבק. אני נושמת מתוך הקלה ונרדמת".
" – – – אני מתיישבת ומתחילה לאכול. המרק חם וטוב. אני מרגישה היטב שהכאב טרם עזב אותי לגמרי. הוא ניצב מאחורי, משגיח עלי. אני מבינה שהוא מתנהג עתה בהכנעה, ופתאום מרגישה אני איזה חיבה אידיוטית לגבי בן לוויה בודד זה שלאדם. דמעות עולות בעיני: אני מרחמת עליו, כדי שלא להודות לעצמי, כי זה עלי נכמרו רחמי – – –
" – – – מתחילים להתרגל זה לזה – אני והכאב."

המרצפת החסרה – השיבה ללובלין אחרי המלחמה
המלחמה תמה. המדינה שוחררה.
רבים נספו. מעטים מאד נותרו.
לאן ילכו אלה שנותרו בחיים?

"בערב אנו מגיעים ללובלין. הוא שואלני:
– היכן רצונך לרדת?
– כאן, אני משיבה מבלי להסתכל.
הוא משהה את כפי בכפו.
– אני מברכך עם שובך הביתה. עלי והצליחי. הוא מחייך אלי ברוך.
אני סוקרת את המכונית המתרחקת, ולפתע הנני נתפסת לפחד, שהוא רימני, נטשני בעיר זרה, בדומה לאותן ערים רבות אחרות – אדישות או עוינות – שאליהן הגעתי עם ערב. אני מתאווה לרוץ אחריו, לקרוא לו כי יעצור, כי יקיים את הבטחתו לקחתני לביתי. אין לו כל זכות להשאירני כאן, בודדה, באמצע רחוב אלמוני זה השוקע באפלת הלילה – – –
"ביתי.
אני נכנסת לחצר.
המדרגות מוליכות אותי אל הדלת שלי. אני מבחינה בכך שהפעמון נעלם. ידי עדיין מגששת אחריו בתמהון. אחר אני מקישה. איני חושבת כלל כיצד הגעתי לכאן. יודעת אני רק דבר אחד: דלת זו חייבת להיפתח. אני מקישה שוב. נשמע דישדוש צעדים. מלבן האור מתרחב, ראש עטור שער שיבה מציץ מבעד לדלת.
– מה הענין? שואלת האשה.
– אני… גרה כאן.
– כאן גרה אנוכי.
אני מתאמצת לדחוף את הדלת. אבל האשה מחזיקה בה בחוזקה ואנו נאבקות בדממה – – –
"מישהו מזדקר מאחורי האשה. זרוע דוחפת אותי אחורה והדלת נטרקת – – –
"אני יורדת ומונה את המדרגות. חמש קומות. מלמטה אני רואה את שמי החורף של ילדותי, שהציצו אלי בינות לריבוע הכתלים. הכוכבים קורצים אלי על רקע הלילה, אותו לילה שחיכה לי כאן תמיד, המחכה לי משך מאות בשנים מאז ומעולם. כאן לא נשתנה דבר. פחדי הילדות הישנים מוסיפים להסתתר בחסות החשכה ורגלי מכירה את המרצפת החסרה. ערים ייבנו וייחרבו בעולם לפני שיחליפו מרצפת זו. לפני שהאפלה תתרוקן מפחדי הילדות".

אדם חוזר הביתה אחרי ימים רבים.
נדמה לו כי טעה.
עירו זרה לו ובביתו יושבים זרים.
הזרים מגרשים אותו: לך לך!
אבל כף רגלו זוכרת את המקום הריק של המרצפת החסרה.
והמרצפת החסרה תעיד: כאן היה ביתו.
סיפור שהתחיל בסעודה משפחתית בצהרי יום מסתיים בטריקת דלת בפניו של השריד הבודד בלילה אפל.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מחנה פלוגפלאץ (פלאגה לשקייביץ)

חוברת מס.41 שנת 2005

מחנה עבודה – שלוחה של מיידנק בעיר לובלין

העבר משתמר בשמות הרחובות. מדרום מזרח למסילת הברזל של לובלין, בניצב לכביש המוביל למיידנק, נמצא רחוב Lotnicza ("תעופה") והמשכו הצפוני – רחוב Plagego i Laskewicza. רחוב זה נחצה על ידי שני רחובות קטנים: רחוב מיידן-טטרסקי ורחוב מיידנק.

בעבר, עוד לפני המלחמה, היה בפאתי העיר לובלין שדה תעופה ומפעל של חיל האוויר הפולני. המקום נקרא פלאגה-לשקייביץ' (Plage-Laskiewicz). בזמן המלחמה, בקיץ של 1941, גודר המקום בפקודת גלובוצ'ניק והחל לשמש כמחנה עבודה, שלוחה של מיידנק. למחנה ניתן השם הגרמני פלוגפלאץ (שדה תעופה).

הענף הלובלינאי של מפעלי DAW (מפעל הציוד הגרמני – Ausrustungswerke (Deutsche חולק בין שלושה מפעלים: מחנה ליפובה, פלוגפלאץ ופולאווי (שם הוקמה מנסרה). בסתיו 1943 היו 2500 אסירים בכל אחד משני המפעלים הראשונים וכ-500 אסירים במפעל השלישי.

מפעלי BKW (מפעלי ההלבשה של האס אס – SS Bekleidungswerke) היו השלוחה הלובלינאית הגדולה השנייה של מחנה מיידנק. הם הוקמו לפי הוראתו של גלובוצ'ניק בקיץ 1941 בשטח שדה התעופה. בתחילה עבדו במחנה פלוגפלאץ אסירות פולניות מהמצודה ואוּמנים יהודים מגטו לובלין. תפוקת המפעלים הייתה גדולה, ובמחסני האס אס אוכסנו הסחורות.

ממארס 1942 ואילך נועדו המפעלים למיין, לחטא ולשלוח לרייך את רכוש היהודים הנרצחים. כחלק מהארגון מחדש, וכדי להסתיר את אופיין האמיתי של הסדנאות, מונה למפקד המחנה קצין האס אס יוזף אוברמאייר – יד ימינו של גלובוצ'ניק. משימתו הייתה להגביר את תפוקת מפעלי ההלבשה ולהגדיל את מספר צריפי האסירים. בצריפים החדשים שוכנו אסירים ואסירות יהודים. הם החליפו את הנשים הפולניות אשר גורשו לרוונסברוק.

גדר הפרידה בין מחנה העבודה פלוגפלאץ לבין גטו מיידן-טטרסקי. אידה גליקשטיין ממיידן-טטרסקי ראתה דרך הגדר את עבודת האסירים והיא מספרת: "אנשי מיידאנק עבדו מן הבוקר עד הערב בשטח בית החרושת למטוסים. הם התעסקו במיון ערימות של מלבושים. ליד חומות בית החרושת נערמו מכתבים ומיני סידקית: מראות, מסגרות-תצלומים, סיכות מעוקמות, אבזמים, משקפים, מנעולים וכו'".

בספרו "מלכות הגזע והרשע" כותב החוקר יוסף טננבוים: "השלל העצום של נכסים יהודיים מילא מחסנים ענקיים. ממקום ההחסנה המרכזי בלובלין התפתלו רכבות מלאות "סחורות" של גלובוצ'ניק אל ליבה של גרמניה, למקומות שנקבעו על ידי רשויות ס.ס, מתוך הסכם עם המיניסטריונים המתאימים של הרייך. בתחום זה הייתה התחרות רבה, ורשויות שונות ניסו להתגנב לשדה מכניס הרווחים של גלובוצ'ניק. אבל גלובוצ'ניק שהיה מובטח בתמיכתו של הימלר, משל בכיפה בניהול לובלין ועמד בפני כל התערבות".

זהב, כסף, מטבעות זרים, תכשיטים, אבני חן, חפצי ערך שנמצאו בין חפצי הנרצחים – כל אלה נשלחו לבית ברחוב שופינה שבלובלין, ואחר כך הועברו לגרמניה. ועל השחיתות שהייתה כרוכה בנושא זה – צריך לכתוב בנפרד.

בסתו 1942, עם חיסול גיטו מיידן טטרסקי, הוקם בפלוגפלאץ מחנה ריכוז לנשים יהודיות כחלק נפרד של מחנה מיידנק. בפברואר 1943 התחילה לפעול במחנה חברת Osti (Ostindustrie), שהעסיקה רבים מהאסירים. ב-3 בנובמבר 1943 הובלו כל האסירים והאסירות היהודים ממחנה פלוגפלאץ למיידנק ונורו שם בו ביום.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות

Josef Marszalek, Majdanek: The Subcamps, Warsaw 1986, p.50.

יוסף טננבוים, "מלכות הגזע והרשע", ה, י"ד: מחנות כסדנאות, ירושלים תשכ"א, עמ' 171.

אידה רפפורט-גליקשטיין, "גיטאות לובלין ומיידן-טטרסקי", אנציקלופדיה של גלויות: לובלין, ירושלים תשי"ז, עמ' 677.

מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

גיליון מס 41 שנת 2005

יחיאל ויצמן כותב מכתבים לאשתו מלכה

לובלין 1942

פלוגפלאץ היה מחנה עבודה, שגבל מצדו הצפוני בגטו מיידן-טטרסקי, ומצדו המערבי היה צמוד למסילת הרכבת של לובלין. האסירים היהודים הועסקו בו במיון הרכוש היהודי השדוד ושליחתו לגרמניה.
בין עובדי הכפייה במחנה היה יחיאל ויצמן. חיליק. חיל.
אשתו הצעירה מלכה לבית אקרמן הסתתרה באותו זמן יחד עם חברתה מינדל בלובלין, ברחוב קלינובשצ'יז'נה, בעליית הגג של פולני בשם טַדֶק זֶ'ימְבָּה.
טדק העביר מכתבים ממלכה ליחיאל דרך עגלון פולני שהיה מביא אספקה למחנה. באותה דרך שגרו יחיאל ושתי אחיותיה של מינדל ידיעות לטדק. לפעמים שלחו גם מטבעות או תכשיט, שמצאו תפורים בתוך בטנה או מכפלת של מעיל. לא הכל הגיע.

ממחנה פלוגפלאץ כתב יחיאל מכתבים אל מלכה אשתו.
שניים הגיעו.
המכתבים נכתבו על פיסות נייר תלושות מכל הבא ליד. יש כאן דף שנקרע מרומן צרפתי, ודף אחר שנראות בו בבירור המילים מספר בראשית – "לך לך".
"אוהב אותך לעולמים" – כך היה חותם על הניירות הקרועים ששיגר אליה.
"לעולמים" נמשך זמן קצר מאד. אסירי פלוגפלאץ הוצאו להורג בנובמבר 1943.

יחיאל ויצמן לא שרד.
אשתו מלכה נצרה את פיסות אהבתו המיוסרת כל ימי חייה.
בתה יהודית מאיר הביאה למערכת "קול לובלין" את המכתבים האלה עם הסיפור שכתבה בעקבותיהם "המחברת".

נטע ז'יטומירסקי אבידר

 

מכתב ראשון:

כמו שכתב מיצקביץ: "להעריך אותך ידע רק זה שאותך איבד".
יקרה שלי, כל כך ביקשתי מאלוהים שלא יפרידו בינינו.
תמיד כשחיבקתי אותך והרגשתי את חום גופך הנאמן – רק על זה חשבתי.
חשבתי, אך לא אמרתי לך. אנא, אל תזקפי זאת לחובתי.
אהבתי אותך, עדיין אוהב, ומחכה רק לרגע שאוכל לשמוח אתך ביחד, ולומר לך את אשר לא אמרתי.
יקרה שלי, החזיקי מעמד ככל שתוכלי. הצילי את עצמך ככל האפשר. המשיכי לקוות, וכשם שעד עכשיו עזר לנו אלוהים בכל צרה – כך ימשיך לעזור לנו.
יקרה שלי, כתבי לי עד איזה שעה מותר לפולנים לשהות בחוץ (שעת העוצר).
אנא, עני לי מיד.
דרישת שלום למינדלה. מסרי לה שאמא שלה הייתה חולה והחלימה.

ד"ש חמה לטדק. כתבי מיד.
מבעלך האוהב אותך לעולמים –
ח י ל .

 

מכתב שני:

אשתי היקרה,
את מכתבך קיבלתי. – – –
– – – מה ששלחתי עם גונשאק היה מיועד לשתיכן. אלמלא מעל באמוני ולקח את המשלוח לעצמו, זה היה יכול להספיק לכן לשלושה חודשי כלכלה.
חבל שאין בינינו קשר טוב יותר, ואז אולי ט. יכול היה לפגוש אותי ליד בית המרחץ.
יצאתי והסתכלתי כל הזמן כדי לדחוף לו את המשלוח.
האם את מתארת לך איזה סיכון לקחתי על עצמי כדי להוציא את זה ואחר כך להכניס בחזרה.
ואז פגשתי את גונשאק, והייתי חייב לסדר זאת איתו. ליבי אמר לי מיד שהוא לא ימסור לכם את המשלוח, אבל לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לדחוף את זה לידיו.
כן, יקירה, את יכולה לתת למינדלה לקרוא את מכתבי. – – –
– – – צריך לחפש בכל העולם מישהי שתהיה כל כך נאמנה לנו כמו אסתר (אחותה של מינדל). היא נמצאת אתי במחנה ואנו מתחלקים בכל.
יקרה שלי, שמרי היטב על חייך בתקופה קשה זו שלא תמשך עוד הרבה זמן. לימדו מאתנו כיצד לחיות יחד. אני, אסתר וחייקה מוכנים לתת את חיינו זה למען זה.
יקרה שלי, כבר כתבתי לך: אנו חיים בגיהנום.
כל יום שאנחנו שורדים נמשך שנה, החיים כבר נמאסו עלינו ואין חשק לחיות.
בנוסף לכך, אני כל כך מתגעגע, כל כך רוצה לראותך.
אני רוצה לחיות כדי להביט בך.
העונש עבור מסירת חתיכת לחם הוא מוות, ואני הסתכנתי בלי לומר מלה, ועשיתי כל מה שיכולתי ולא נתתי לאחותה של מינדל למות מרעב. אמרי למינדל שלא תחשוב, שהסתכנתי כדי לקבל תמורה כלשהי. לא. עשיתי זאת כי הרגשתי כמו אח שלה. כי אצלנו חיים מרגע לרגע, ואחד עושה הכל עבור חברו.
אם מדי פעם היא נתנה לי משהו זה הספיק לנו רק לכמה ימים ונשארנו רעבים. ביוקר השורר כאן לחם עולה 1000 זלוטי. – – –
– – – את הלוא יודעת מה זה,
ואינך יכולה לתאר לך איך זה במחנה,
במקום שאדם יושב בו ללא פסק דין,
ויודע שהמוות מחכה לו,
והוא נידון למוות.
לכן אני מחפש דרך להיות אתך יחד, יקירה, אבל אינני יודע אם אצליח. הלוואי והייתי יכול לדבר אתך פנים אל פנים.
יקרה שלי, כתבי לי מה נשמע אצלכם, כי אני דואג פן קרה משהו. אני מבקש ממך, אל תעצרי את תשובתך וכתבי לי מה עלי לעשות. האם את רואה איזה מוצא בשבילנו? אני מבקש ממך, כתבי לי מייד על הכל בהרחבה.
יקרה שלי, אני שולח לך 5 רובל זהב. אצלנו ערכם 100 זלוטי.
דרישת שלום לט. (טדק). אמרי לו, שיעשה מאמץ לראות אותי.

מבעלך האוהב אותך לעולמים –
ח י ל .

תרגמה מפולנית: יהודית מאיר
בתה של מלכה (אקרמן-ויצמן) זיסקינד

עדות ממחנה פלוגפלאץ : יוליה צלינסקה (דורה מינץ)

חוברת מס.41 שנת 2005

קטעים מעדותה של

י ו ל י ה   צ ל י נ ס ק ה   ( ד ו ר ה   מ י נ ץ )

ב"יד ושם" 1964

דורה בת יצחק גולדגראבר נולדה בזמושץ  בשנת 1912. עברה לגור בלובלין אחרי נישואיה לישראל מינץ. בעלה הראשון נהרג  ב-1943 עם שבויי מחנה ליפובה. בעלה השני היה המהנדס שלום צוקרמן  (סטניסלב צלינסקי). ב-1945 העידה בפולין נגד הפושעים הנאצים קאליך, שטורם, פוקס, הופמן וורטהוף. עלתה ארצה בשנת 1961.

– – – בנובמבר 1942 הגענו מגטו מיידן-טטרסקי למיידנק. מיד הייתה סלקציה. בשדה של המחנה הפרידו בין זקנים, צעירים וילדים. שלוש נשים לא רצו למסור את הילדים. אחת מאלה הייתה אשתו של בעלי הנוכחי פלה צוקרמן, בנה היה בן ארבע; השניה הייתה דורה ברומברג, בנה היה בן שש; והשלישית הייתה אשתו של פרוון מלובלין עם ילד בן שש. שלוש הנשים נלקחו הצידה והוכו עד מוות לעיני כל. הילדים הוצאו מהן בכוח וצורפו אל שאר הילדים לחלוק עמם את גורלם. הזקנים נשארו בשדה. אנחנו הצעירים הופנינו לעבודה. הזקנים נהרגו בו ביום.                                                                                                                                  למחרת הראתה לנו אשת ס.ס. קבוצה של ילדים מוקפים באנשי ס.ס. ובכלבים, ואמרה לנו: "תסתכלו, הילדים הולכים לגן-ילדים." כל הילדים האלה הוצאו להורג באותו יום.                                                      אשה, שהגיעה למיידנק מגטו מיידן-טטרסקי לאחר "ניקוי" הגטו, סיפרה לי שבעלי נשלח למחנה שבויים ברח' ליפובה.   – – –

 – – – במסדר הראשון שאלו איזה נשים ניהלו מפעל או חנות. נשים אלה מונו להיות "קאפו" או מנהלות עבודה. אני לא נרשמתי.  הלכנו בקבוצות לעבוד בשדה שהיו בו החפצים אשר נלקחו מהיהודים. תפקידנו היה לסדר בחבילות חפצים מאותו סוג – למשל שמיכות.             

– – – שמרו עלינו שנשלים מכסה מסוימת של עבודה. מי שלא מילאה את המכסה – נלקחה ממנה מנת האוכל, "המרק המלוכלך", וחולקה בין האחרות.   כעבור כמה שבועות בחרו כ-500 נשים והפנו אותנו למקום עבודה אחר מחוץ למחנה מיידנק – מחנה פלוגפלאץ.   גם כאן עסקנו במיון והכנת חבילות, והיה לנו תפקיד נוסף: היה עלינו למצוא תכשיטים שנתפרו בכיסי הבגדים. תכשיטים אלה היינו מעבירות לתיבה מיוחדת שעמדה בצד. אני השתייכתי לאלה שנתנו בהן אמון והעסיקו אותן בסידור התכשיטים. – – –

 – – – על גדר התיל, מצידה החיצוני, שמרו אוקראינים. הרבה פעמים היינו זורקות להם דברי ערך, ותמורתם היו נותנים לנו פרוסת לחם. לעתים קרובות הצילה אותנו פרוסה זו מרעב. 

– – – העבירו אותי לקבוצה אחרת. יצאתי עם קבוצה של כ-20 נשים לעבודה בחלק אחר של מחנה פלוגפלאץ. במקום זה היו הרים של תרופות, סירים, צינורות גומי, מערכות מכשירים של רופאי שיניים ורופאים. מקום זה היה קרוב למסילת הרכבת, ועל המסילה תמיד חנו קרונות. תפקידנו היה להעמיס חבילות על הקרונות. במשך שלוש שעות היה עלינו למלא קרון. מכיוון שמילוי הקרון במשך זמן זה היה משימה בלתי אפשרית, החלטנו לסדר את החבילות רק בצידי הקרון כמו קירות שנשענו על דפנות הקרון, וחלל הקרון נשאר ריק. כך נסעו הקרונות חצי ריקים.  מהקבוצה שלנו, שמנתה 20  נשים, ברחה יום אחד  אשה לובלינאית צעירה בשם וולברג. היא דיברה עם איש רכבת שעזר לה לברוח בעת העמסת החבילות. במחנה, במסדר, הודענו לקאפו, שהיא הסתבכה בין סמרטוטים בוערים ונחנקה. וולברג הצליחה להגיע לוורשה ולהשאר בחיים עד תום המלחמה.  

– – – לקחו עשרים נשים מהקבוצה שלנו לקרמטוריום ואחרי כמה ימים הביאו עשרים נשים חדשות. נשים אלה לא ידעו שבעת העמסת הקרון אנו משאירות את תוכו ריק. היה צריך לסדר את החבילות בזהירות, בלי למוטט את הקירות בצדדים. הנשים החדשות שלא ידעו את שיטתנו, גרמו לנפילת הקירות וכך התגלתה השיטה שלנו. קראו לכל הקבוצה וכולנו הוכינו מכות רצח. מאז העמסנו את הקרונות בצורה "נורמלית". בהתחלה חשבנו שזאת משימה בלתי אפשרית, אבל אחרי המכות הבנו שאם לא נעמוד במשימה – יהרגו אותנו. – – –

– – – כל טרנספורט שהגיע למחנה היה עובר סלקציה. זקנים וילדים נשלחו למוות, האנשים הצעירים נשלחו לעבודה.  חוץ מזה הייתה נערכת סלקציה גם בתוך שטח המחנה.  בתוך הצריף הצטוו אנשים להתפשט בנוכחות מפקד הקרמטוריום פאול הופמן, רופא המחנה והקאפו של הצריף. מול צוות זה עברו האסירים בזה אחר זה. הופמן היה מחליט על גורלם.  לא כל יום הפעילו את התנור.  הפעלת התנור הייתה יקרה. הופמן קבע את מספר הנידונים למוות.  ביום הפעלת התנור היו לוקחים גם את כל החולים כדי למלא את המכסה שקבע הופמן. אם לא היו מספיק אנשים פנו גם לאנשי ס.ס. שיתנו אנשים חלשים מקבוצתם. יום אחד, בגלל כאבים ראומטיים חזקים שכבתי, ולא ידעתי שבאותו יום מתקיימת סלקציה במחנה. הגיעה אלי בריצה אחות לובלינאית בשם הוניגמן, וצוותה עלי לעזוב מייד את הדרגש. התנגדתי אבל לבסוף חזרתי לצריף.  באותו יום הרגו את כל החולים שעמדו במסדר. ראינו איך הובילו את כולם למוות. אשה אחת, שמה רוטרובין, צעקה אלינו: " אם תשארו בחיים – ספרו הכל!" 

                                                                                                תרגמה מפולנית:  ד"ר דיאנה בך 

הערה: חלקים מעדותה של יוליה צלינסקה (דורה מינץ) מתארים מעשי זוועה כל כך איומים שעשו הנאצים במיידנק ובפלוגפלאץ, שלא הייתי מסוגלת להדפיס אותם. השמטתי תאורים אלה.

עדותה המלאה נמצאת בארכיון "יד ושם".

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי