ראיתי הר / משה שולשטיין

חוברת מספר 42 שנת 2006

משה שולשטיין הוא בן העיירה קורוב שעל-יד לובלין. השיר "ראיתי הר" נכתב מיד אחרי המלחמה בשנת 1946. ההר הוא הר הנעליים במיידנק.

את השיר קראה גב' רבקה גולדברג ביום השואה האחרון, באזכרה לקדושי לובלין בנחלת-יצחק.

ראיתי הר / משה שולשטיין

ראיתי הר –
והוא גבוה יותר מן ה"מוֹן-בְּלַאן",
וקדוש יותר מהר סיני,
לא בחלום – במציאות, על האדמה עמד –
את זה באמת ראו עיניי.

הר שכזה, הר שכזה במיידנק אני ראיתי.
והוא עשוי שכבות שכבות
של נעליים יהודיות
הר שכזה, הר שכזה אני ראיתי.

ופתאום כאילו נס קרה,
למול עיניי הערימה התעוררה
והחלה לצעוד…
אלפי נעליים מעצמן הן מסתדרות
זוגות זוגות על פי הגודל
צועדות הן בשורות…

שמעו, שמעו את המצעד,
והאזינו להמנון –
של נעליים שנשארו לבד
כי זה הסימן האחרון
מילד קט ועד בוגר
כל אדם מחובר לאדם אחר…

פנו מקום כבוד לשורות,
בזוגות-זוגות אנחנו סדורות.
פנו מקום לדורות, פנו מקום לשנים,
כי אנחנו הנעליים – הננו העדים האחרונים.
צבא הנעליים צועד והולך
והוא ממשיך ומתקדם, ועוד איך!

אנחנו הנעליים של נכדים וסבים
מפראג, פריז ואמסטרדם,
מן הגיהנום ניצלנו ונשארנו חיים,
הן אנחנו איננו בשר ודם,
כי מבד ומעור אנחנו עשויים,
כך מן הגיהנום ניצלנו ונשארנו חיים.

שמעו, שמעו את קולות הצעדים
מתערבבים בין ההולכים, רבים או בודדים:
נעלי רבנים שרוכות וסגורות,
נעלי "עמך" פשוטות סדורות בשורות,
נעלי "קצבים" קשי יום, שלמכור בשוק הם רגילים,
ונעליים רכות סרוגות של ילדים שרק ללכת מתחילים.

כל מיני צלילים משמיעות הסוליות,
טופפות והולכות, מתחככות ועולות.
שפשוף נעליו של החתן
עם נעלי המשי של הכלה,
שאל החופה לא הגיעו,
והיא עזובה ובכייתה עולה…

אנחנו הנעליים מן הערים יאס, מונקאץ' ואתונה,
שיצאו פעם לעבודה באמונה,
לשוק, לחנויות, לבתי החרושת ואל המפעלים
אל הדרך בשלום הלכו בה פועלים,
הלכו לעבר הגן והחדר
בצעדים קטנים, בשלווה ובסדר.

עכשיו הולכות אנחנו – ירושה של העדה,
אשר מאתנו התרחקה ונפרדה…

מודעות פרסומת

הרחק בליטא בעיירה / חנה חייט

חוברת מספר 42 שנת 2006

יהודית מאיר מספרת על השיר:

את השיר כתבה חנה חייט בגטו ריגה. לא ידוע דבר על תולדות חייה ומה עלה בגורלה. קרוב לוודאי שהיא נספתה יחד עם ששת המיליונים. את השיר פרסם המשורר מגטו ריגה, אברהם בלוך. השיר עבר מפה לאוזן בפולין ובאירופה.
אמי עליה השלום, מלכה זיסקינד לבית אקרמן, מצאה את השיר הזה באחד העיתונים האידיים
שהודפסו בפולין בשנות החמישים של המאה ה-20. היא הכירה את המנגינה ולימדה אותי לשיר אותו. במשך כל השנים שמרתי על הדפים המצהיבים של העיתון, ובלבי אצרתי את המנגינה.
כאשר שרתי שיר זה בפעם השנייה בפני קהל של לובלינאים בכינוס השנתי בנובמבר 2005,
הרגשתי שסגרתי מעגל של חצי מאה; בנובמבר 1957 שרתי אותו בפעם הראשונה בפני
קהל גדול של לובלינאים בבית ציוני אמריקה, ואני אז ילדה בת 10.

אין א ליטוויש שטעטל וייט / חנה חייט

אין א ליטוויש שטעטל וייט,
אין ש שטיבל אָן דער זייט,
אין א פענצטער נישט קיין גרויס,
קוקן קינדערלעך ארויס.

יינגעלעך מיט פלינקע קעפ,
מיידעלעך מיט בלאָנדע צעפ
און צוזאמען דאָרט מיט זיי
קוקן שווארצע אויגן צויי.

שווארצע אויגן פול מיט חן
און א נעזעלע א קליין,
ליפעלעך צו קושן נאָר
מיט געלאָקטע שווארצע האָר…

עס האָט די מאמע אים געבראכט
איינגעוויקלט שפעט ביינאכט.
געקושט אים היים, געוויינט געקלאָגט
און שטילערהייט צו אים געזאָגט:

פון היינט מיין קינד – איז דו דיין אָרט,
געדענק דיין מאמעס לעצטע וואָרט,
איך באהאלט דיר דאָ דערפאר,
ווייל ס'דראָט דיין לעבן א געפאר.

מיט די קינדער שפיל זיך פיין.
שטיל, געהאָרזאם, רואיק זיין.
קיין אידיש וואָרט, קיין אידיש ליד…
אָט דאָ, מיין קינד – ביס מער קיין ייד…

דאָס קינד געבעטן זיך ביי איר:
כ'וויל מאמע בעסער זיין מיט דיר,
לאָז מיך נישט איבער דאָ אליין,
האָט ער געכליפעט אין געוויין.

פרעמד איז אים דא יעדער שטים,
פרעמד די שפראך מען דעדט צו אים,
זיין נאָמען וואסילקע – אויך פרעמד
זיין קינדיש הערצל שטארק פארקלעמט.

עס גייט מאמע מיט זיך רעכט,
אין דרויסן פינצטער קאלט און שפעט,
איינזאם, עלנט אויפן ווינט
האָט זי געלאָזט דארט איר קינד.

צו משהם מאמע איז זי גלייך,
אזוי ווי משהן אופן טייך,
איינזאם, עלנט אויפן ווינט
האָט זי געלאָזט דאָרט איר קינד.

הרחק בליטא בעיירה / חנה חייט

הַרְחֵק בְּלִיטָא בַּעֲיָרָה,
בִּרְחוֹב נִדָּח בְּתוֹךְ דִּירָה,
מִתּוֹךְ חַלּוֹן קְטַן מְמַדִּים
מַבִּיטִים הַחוּצָהּ יְלָדִים.

פְּרוּעֵי בְּלוֹרִית הֵם הַבָּנִים,
בְּהִירוֹת צַמָּה הֵן הַבָּנוֹת.
בֵּינֵיהֶם אֶחָד יִבְלֹט –
זוּג עֵינַיִם לוֹ שְׁחוֹרוֹת.

שְׁחוֹרוֹת הָעֵינַיִם וּמְלֵאוֹת חֵן,
אַף קָטָן מָתוֹק גַּם כֵּן,
שְׂפָתָיו לִנְשִׁיקָה – אֵין מִלִּים!
וּשְׁחוֹרִים הַתַּלְתָּלִים.

בִּדְמִי הַלֵּיל אֶל בַּיִת זָר
הוֹבִילָה אִמָּא בֵּן יָקָר.
עָטְפָה, נִשְּׁקָה, בָּכְתָה מָרָה,
וּבְשֶׁקֶט לוֹ אָמְרָה:

"מֵהַיּוֹם, יַלְדִּי, זֶה מְקוֹמְךָ,
זְכֹר נָא בְּנִי, דִּבְרֵי אִמְּךָ.
פֹּה תִּשָּׁאֵר, הִתְחַבֵּא כָּאן,
כָּל מָקוֹם אַחֵר הוּא מְסֻכָּן.

עִם הַיְּלָדִים שַׂחֵק יָפֶה,
שְׁמֹר נַפְשְׁךָ, זָהִיר תִּהְיֶה.
שְׁכַח שְׂפַת אִמְּךָ, שְׁכַח יַלְדִּי,
מֵהַיּוֹם אֵינְךָ כְּבָר יְהוּדִי."

אֶל הָאֵם נִצְמַד הַבֵּן.
"אַל תַּעַזְבִינִי," הִתְחַנֵּן.
"אֵיך אֶשָּׁאֵר לִי כָּאן לְבָד?"
בָּכָה הַיֶּלֶד וְרָעַד.

כָּל דָּבָר כָּאן זָר לוֹ זָר,
מִלִּים זָרוֹת, נִיב לֹא מֻכָּר.
שְׁמוֹ 'וַסִילְקָה' זָר צוֹרֵב,
לִבּוֹ הַקָּט נִצְמַת מִכְּאֵב.

הָלְכָה הָאֵם וְלֹא תַּחֲזֹר.
אָרוֹךְ הַלַּיְלָה. קַר. שָׁחוֹר.
בּוֹדֵד, נִדָּף בְּרוּחַ כְּפוֹר,
אֶת בְּנָהּ הִשְׁאִירָה בַּמִּסְתּוֹר.

כָּךְ אֶת מֹשֶה אִמּוֹ עָזְבָה,
כָּךְ שָׁט מֹשֶה בְּתוֹךְ תֵּיבָה.
בּוֹדֵד, נִדָּף בְּרוּחַ כְּפוֹר
אֶת בְּנָהּ הִשְׁאִירָה בַּמִּסְתּוֹר.

תרגום לעברית: יהודית מאיר ונטע אבידר

לגאול את שמו מן השכחה / נטע אבידר

חוברת מספר 42 שנת 2006

צילום כיתה של סוף שנה.
כל צילומי הכיתות נראים אותו דבר. יושבים בשורות. מורים, תלמידים. התלמידים בשורה הראשונה יושבים על הרצפה. בשורה השנייה יושבים על כסאות. בשורה האחורית עומדים על כסאות.
תמונה קבוצתית. פנים מטושטשים.
מי אתם?

שמעון או יצחק?

שני משמאל בשורה האחורית עומד ילד כהה עור וגבוה (הגבוהים תמיד מאחור) – משה אופטובסקי.
"זה אני", הוא אומר ומזהה את תלמידי כתה ב' בבית ספר "תרבות" בלובלין בשנת 1934.
"וזה שמעון קוה", הוא אומר ומצביע על הראשון משמאל בשורה השניה. "הוא היה באצ"ל. נהרג בפעולה ליד פרדס-חנה."
ראש מורכן, מבט ישיר רציני עצוב. מי אתה ילד?
הוא לא נספה באירופה. הוא עלה ארצה. נלחם כאן. אולי יש לו משפחה, אולי נשארו חברים שהכירו אותו?
חיפוש אחרי שמעון קוה ברשת האינטרנט באתר של אצ"ל – אינו נותן כל תוצאה.
ננסה לבדוק מידע על פעולות של אצ"ל. ב-6 באפריל 1948 הייתה פעולה ליד פרדס חנה במחנה שמונים, ובפעולה זו נהרג לוחם האצ"ל יצחק קוה.
ובכן, שמו היה יצחק.
חיפוש ברשת אחרי השם יצחק קוה מגלה אותו ברשימה מכמירת-לב: רשימת 275 חללי נצר אחרון שנפלו במלחמת השחרור.
ומה היה לפני כן, בזמן המלחמה בלובלין ?
רשימות מיידן טטרסקי מתעדות שמות של 4300 יהודי לובלין בעלי תעודות "יוד אוסוויס" שנותרו לפליטה מגטו לובלין אחרי המשלוחים הגדולים להשמדה בבלז'ץ. גטו מיידן טטרסקי חוסל ב-9.11.1942.
דפדוף ברשימות מיידן טטרסקי מעלה שני שמות: גם שמעון קוה וגם יצחק קוה, עם סימון לא מפוענח ליד שמותיהם.
אותו תאריך לידה. אותו מקום לידה.
שמעון או יצחק?
אולי זאת טעות? אולי שמו היה שמעון-יצחק?
יוסף דקר סיפר ליוכבד פרייד-פלומנקר.
"היו תאומים", אומרת יוכבד. "שמעון ויצחק".
"היו תאומים", אומרת בטלפון מפלורידה אווה שק-אייזנקייט. "שימק ויורק".

מוזיאון האצ"ל בתש"ח
גן צ'רלס כלור

 בוקר אפור של חורף.
רוח יבשה קרה.
על סלע כורכר מול ים סוער בגבול יפו – תל אביב עומד מוזיאון האצ"ל בתש"ח.
קירות זכוכית שחורה חלקה מתרוממים מאונכים על חורבות בית אבן ערבי ישן.
שאלנו בכניסה, "אולי יש כאן מידע על חייל האצ"ל יצחק קוה שנהרג באפריל 1948 בפעולת האצ"ל בפרדס חנה?"
"כאן זה לא ארכיון", ענו לנו. "כאן מוזיאון. הארכיון הוא במכון ז'בוטינסקי. בכרטיס הכניסה שלנו תוכלו להיכנס עוד היום גם לשם."
מכיוון שכבר הגענו – נכנסנו פנימה. מוזיאון קטן הממחיש באמצעים מגוונים את פעילות האצ"ל במאבק על תקומת המדינה.
משם הלכנו לארכיון.

מצודת זאב
מכון ז'בוטינסקי
הארכיון
רח' המלך ג'ורג' 38, תל אביב

כן. יש תיק של יצחק קוה. ובתיק הקרטון הישן יש תמונה. ומתוך התמונה מחייך יצחק הבוגר חיוך רחב, בהיר, פתוח.
יש מודעת אבל מצהיבה של האצ"ל על החייל יצחק שנפל בקרב.
יש מידע: ליצחק קוה, יליד לובלין, פולניה, היה בית בלובלין.
הוא היה מדריך בית"ר ומורה לעברית במחנה פליטים בגרמניה.
בארץ התגייס לפלוגות בית"ר בחדרה.

תיאור הפעולה לפי לקסיקון האצ"ל:
"כוח שמנה 50 לוחמי אצ"ל, מחופשים כחיילים בריטים, יצא משוני (6.4.48) להחרים ציוד צבאי רב ממחנה של גדוד תותחנים בריטי (מחנה 80) בפרדס-חנה. הכוח עשה את דרכו באמצעי תעבורה שונים, ביניהם שריוניות בריטיות שהוחרמו קודם לכן. בקרבת שער המחנה התקלקלה כביכול אחת מהשריוניות, ובעוד הצוות "מתקן" את התקלה נעה משאית צבאית לשער המחנה. ממעטה הברזנט קפצו לוחמים, גברו על שני הזקיפים וכלאום בסמוך. בעקבות ההשתלטות על השער נכנסו למחנה שתי השריוניות ושלוש משאיות. הלוחמים השתלטו על מחסן הנשק. בעת פעולת ההטענה נפתחה אש על התוקפים. בסיום הקרב רוכז שלל רב – זחל"ם, מרגמה 81 מ"מ, תותח קל, 35 מקלעי ברן, 70 רובים, 65 תת-מקלעים, רבבות כדורים – ופוזר במחסני הארגון במרחב השומרון. בקרב נהרגו לוחם אצ"ל ושמונה חיילים בריטים, ביניהם מפקד המחנה, קצין בדרגת קולונל."

ומידע נוסף: לאחר מותו נקבר יצחק בחיפה כ"אברהם בן אברהם".
כלומר: אלמוני.
למה?
היה זה לפני קום המדינה. הארץ הייתה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. חברי האצ"ל היו במחתרת. כדי לזהות את החלל היה עליהם להזדהות בעצמם, ובכך היו מסגירים את עצמם. ויצחק נקבר כאלמוני.

חברים לנשק:
ברית חיילי האצ"ל

 החזרנו את תיק המסמכים הדל של יצחק.
אבל הניירות לא סיפקו אותנו. רצינו את המגע האנושי. רצינו לפגוש אנשים שהכירו אותו: את חבריו לנשק. את אלה שלחם איתם. רצינו לפגוש אנשים חיים שיספרו לנו איזה אדם היה יצחק.
אמנם הקרב היה לפני כמעט שישים שנה, אבל בין אותם לוחמים צריכים להיות כאלה שעדיין חיים, שעדיין זוכרים.
טיפסנו במעלית אל מרומי מצודת זאב, אל החדר של עמותת "ברית חיילי האצ"ל".
מזכ"ל הברית ומזכירתו קיבלו אותנו בחום ובידידות. הם נתנו לנו שמות, כתובות, טלפונים.
דיברנו בטלפון עם החיילים והמפקדים הוותיקים שהשתתפו באותה פעולה. היום הם בני שמונים ומעלה. אז היו צעירים ונועזים. הם זכרו היטב את מהלכי הקרב. והם לא זכרו את יצחק.
הם היו מתל אביב וסביבותיה והוא היה מחדרה.
הם היו ישראלים והוא היה עולה חדש.
הם פרצו והשתלטו ופוצצו והוא היה באבטחה.
בכאב-לב הודו: זכרנו שנהרג בחור. אבל לא הכרנו אותו.

איך נהרג?
אין מי שיספר לנו.
יצחק נהרג בפרדס, בכ"ו באדר ב' תש"ח, בלילה שבין 6 ל-7 באפריל 1948.
כה עז הוא ריח פריחת ההדרים באביב בארץ ישראל.
בבוקר נמצאה גופתו.

שרידי העבר נמחקים והולכים.
איך נגאל את שמו של יצחק מן השכחה?

לובלינאים שהכירו את משפחת קוה

 משה הנדלסמן זוכר את יצחק קוה מבית הספר "תרבות" בלובלין.
"שלוש שנים למדתי בבית ספר יבנה ברח' לוברטובסקה 8. בשנה הרביעית נסגר בית הספר והורי העבירו אותי לכתה ד' בבית ספר "תרבות". הילדים כבר דברו וקראו עברית, ואני עדיין לא ידעתי כלום. אבל עד מהרה התגברתי. למדנו את כל המקצועות בעברית. ליד כל ספסל בכיתה ישבו ארבעה ילדים. שלחטמן ישבה משמאלי. קוה ישב מאחורי. ומשמאל לקוה ישבה בונג'ימן.
כן, קראנו זה לזה בשמות המשפחה."
משה אופטובסקי הכיר היטב את משפחת קוה.
"משפחת קוה הייתה משפחה גדולה ועשירה בלובלין.
אביו של יצחק, אהרון קוה, שהיה בשותפות חלקית עם אבי, היה העשיר מכל אחיו.
יצחק היה חבר ילדות שלי. גרנו באותו בית ברח' קפוצ'ינסקה 5, ולמדנו באותה כיתה בבית ספר "תרבות". היו לו שלוש אחיות ואח תאום שמעון שלמד את לימודי החובה בבית ספר פולני. יצחק היה נער שקט, ותאומו שמעון היה חזק וחסון.
בימי מלחמת העולם נפרדו דרכינו.
בארץ ישראל בשנת 1946 פגשתי אותו שוב.
אני הייתי אז בקיבוץ עין החורש. נודע לי כי יצחק עלה ארצה וגר בחדרה. נסעתי לראות את החבר שלי.
הוא התגורר בבית חרושת לשימורים מימין לתחנת רכבת מזרח של חדרה. היום יש שם בתים גבוהים. במקום זה התאכסנו אנשי האצ"ל. בלילות היו מתאמנים.
דיברנו על העבר.
את אחיו שמעון הרגו פולנים בשנת 1944 בכפר ורשצ'ין (Wereszczyn), ליד סוביבור, בדרך לוולודאבה."
אווה שק-אייזנקייט היא בת למשפחה שחיה בלובלין מאות שנים.
את משפחת קוה היא הכירה רק אחרי המלחמה.
אחרי המלחמה, כשיצאו הניצולים ממחבואיהם והתקבצו בעיר לחפש את שרידי משפחותיהם, הכירה את יצחק ושני דודיו בֶּרֶק ויעקב קוה. הם גרו ברח' לוברטובסקה.
היא התיידדה אתם ושמעה את סיפורם:
"בזמן המלחמה התחבאו התאומים שמעון ויצחק עם אביהם אהרון ודודם ברק אצל גויים בכפר. בהיותם במחבוא חלה האב אהרון בטיפוס. לפני שנפטר, ביקש אהרון מאחיו ברק לשמור על שני בניו. הם נשארו בחיים עד השחרור ב-1944.
עוד לפני המלחמה הייתה למשפחת קוה העשירה אחוזה כפרית. מיד עם שחרור מחוז לובלין יצא שמעון מהמחבוא ורץ לראות את האחוזה.
איכרים פולנים הרגו אותו.
הביאו את גופתו של שמעון ללובלין וקברו אותו בבית העלמין היהודי בעיר.
יצחק רצה לנסוע לפלשתינה. הוא התייעץ עם אווה, והיא אמרה לו לשמוע בקול דודיו. הדודים אמרו ליצחק לא לנסוע. אבל יצחק לא שמע להם.
יצחק, שריד בודד ממשפחתו, לא רצה להישאר עוד בפולין. קורות חייו וחינוכו הציוני הפנו אותו לכיוון אחד – ארץ ישראל."

קברו של יצחק

בית העלמין הצבאי בחוף הכרמל, חיפה.
אזור א, חלקה 1, שורה 32, קבר 7.
שמו על המצבה: יצחק קוה. נפל בקרב.
חסרים שמות ההורים. תאריך הלידה אינו ידוע. עיר הולדתו אינה נזכרת .
חמישים ושמונה שנים אחרי נפילתו עלינו לקברו.
חודש אדר. הימים שבין פורים לפסח.
אותו אביב כמו אז. אור יום. צהוב עז של חרציות מתחרה בצהוב-ירקרק של חרדל בר, וזהב ניגר מענפי השיטה הקורסים בהדר פריחתם.

JRI-Poland
Jewish Records Indexing – Poland

 בעיתון "קול לובלין" מס' 40 משנת 2004 כתבה חברתנו רובין מגיד, כיצד אפשר להתחקות אחר שרשי המשפחה בעזרת On-line JRI.
JRI-Polandהוא פרויקט של קבוצת מתנדבים הפועלים ליצירת מפתח שיאפשר לחפש ברשת האינטרנט אחַר כל רשומה חשובה באשר לחיי היהודים הקיימת כיום בפולין. רשומות אלה הן בעיקר תעודות לידה, תעודות נישואין וגירושין ותעודות פטירה אשר שמורות בארכיונים הממלכתיים שברחבי פולין. הרשומות הללו הן מהמאות ה-19 וה-20.
"הם היו שלישיה" , מעדכנת אסתר מינרס בתה של אווה שק, שחיפשה במפתח של JRI-P . "שמעון ויצחק וצַ 'רְנָה. התינוקת צ'רנה נפטרה סמוך ללידתה, ונותרו התאומים שמעון ויצחק".
דרך הזיכרונות של אווה שק והתיעוד הארכיוני שמצאה בתה אסתר מינרס, קיבלנו מידע על משפחת קוה.
שם האב: אהרון קוה.
שם האם: טַאוּבָּה, בתו של יצחק-לֵייבּ שְנַיידְמִיל. היא נפטרה ב-1936.
טאובה בורכה פעמיים בלידה מרובת-וולדות.
ב-1918 נולדו התאומות חנה-פייגה ורבקה-מריה, או כפי שנקראו בין ידידיהן אַנְזָ'ה ורֶנְיָה. יותר מאוחר סיפרה יוכבד פרייד-פלומנקר כי הן היו יחד אתה בתנועת "הנוער הציוני".
ב-1920 נולדה הבת ברכה, שידידיה קראו לה בְּרוֹנְקָה.
ב-1925 נולדה השלישיה צ'רנה, שמעון-סלומון ויצחק-לייב. עכשיו אנו מבינים שיצחק נקרא כך על שם סבו, אבי-אימו. בפי ידידיהם נקראו התאומים שִימֶק ויוּרֶק.

אסתר מינרס מפלורידה ורובין מגיד מקליפורניה המתנדבות ב P-JRY , הן בנות הדור השני של יוצאי לובלין. הן מכניסות לתמונה את נשיא JRI-P, סטנלי דיאמונד מקנדה. אסתר פרשה בפניו את הטרגדיה של יצחק קוה: "אחרי ששרד את השואה בתקופת הכיבוש הנאצי, איבד חייל בודד זה את חייו על סף תקומתה של מדינת ישראל. יש לו זכות שיחקקו את שמות הוריו על קברו, כדי להראות שהוא היה חלק ממשפחה ידועה ומכובדת מהעיר לובלין." אסתר בקשה את עזרתו של סטנלי דיאמונד בהשגת תעודות הלידה הרשמיות של יצחק קוה, אחיו ואחיותיו, כדי להציג מסמכים אלה לפני משרד הביטחון הישראלי, במטרה לתקן את הביוגרפיה הרשמית שלו ולהוסיף את שמות הוריו על מצבתו.
היא התחייבה לשלם את הסכום שיידרש עבור ביצוע פעולה זו.
בפולין קיים חוק הגנת הפרטיות. לפי חוק זה, במשך מאה שנים אין רשות לזרים לעיין בתעודות השמורות בארכיונים הממלכתיים.
אבל בני משפחתו של יצחק קוה נספו.
מכתבי דואר אלקטרוני רצים ברשת, סובבים בין ישראל, ארה"ב, קנדה ופולין.
סטנלי דיאמונד שלח לי דוא"ל. הוא הציע לי לפנות בבקשה למשרד רישום התושבים בלובלין USC כהיסטוריונית של ארגון יוצאי לובלין. באנגלית נהדרת ניסח מכתב בקשה לקבל את תעודות הלידה של בני קוה. הייתי צריכה רק לחתום על המכתב. באותו זמן שהה בעיר לובלין נציגו של סטנלי דיאמונד בפולין.
מצוייד במכתב "מההיסטוריונית של ארגון יוצאי לובלין" הלך הנציג לקבל את התעודות המבוקשות.
ב-30 במרץ 2006 אני מבשרת לסטנלי דיאמונד: "התעודות בידיי."

משרד הבטחון
היחידה להנצחת החייל

 "שלחי לנו בכתב את מה שסיפרת בטלפון, וצרפי את תעודת הלידה מפולין."

יום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ו 2006

ד' באייר תשס"ו. 2.5.2006.
יום הזיכרון לחללי צהל.
בית העלמין הצבאי חוף הכרמל, חיפה.
על הקבר הישן מונחת אבן חדשה :
יצחק-לייב קוה
בן טאובה ואהרון
נולד בלובלין שבפולין
ג' בכסלו התרפ"ו 20.11.1925
עלה בהתש"ו
נפל בקרב בסביבות פרדס-חנה
כ"ז באדר ב' התש"ח 7.4.1948
בן 22 בנפלו תנצב"ה

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

קונצרט בלובלין

אסתר קיזל מבית רוטנברג

רשמי מסע לפולין
31.5.06–4.6.06

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

נולדתי בארץ. כילדה שמעתי מפי אבי את הסיפורים על החיים בלובלין, ומפי אמי שמעתי את הסיפורים על ורשה. כעת היינו בפולין, וכל הסיפורים שבו ועלו – אבל בלי היהודים.
צירפתי למסע את בתי ישראלה. זו הייתה לה הפעם הראשונה בפולין, ואני יודעת שהחוויה אשר היא עברה שם – לראות, לשמוע ולחוש את כל המקומות שהיהודים היו בהם ואת מקומות ההשמדה – השפיעה עליה מאוד.

פגשנו בלובלין אנשים העוסקים בנושא העבר היהודי של העיר, כמו רוברט קובאלק מנהל מוזיאון בלז'ץ ואנשי Teatr NN .
את NN Teatrהקימו פולנים צעירים המשתדלים לשמר את זכר הקהילה היהודית שהייתה בלובלין. הם הראו לנו מודל מיניאטורי של לובלין שלפני המלחמה, הציגו בפנינו תמונות רבות ושחזרו לנו את קולות העבר. היו בינינו אנשים שזיהו את בתי הוריהם ברחובות המודל. רגע מרגש מאוד היה בעת שהמנחה והמסביר התיישב ליד הפסנתר, ובאופן ספונטני התחיל לנגן שירים נושנים באידיש. כולנו הצטרפנו אליו בשירה באידיש שבאה מתוך הלב.

תמיד חשבתי שרוב משפחתי מצד אבי, ישראל רוטנברג, הושמדה במיידנק – מרחק לא גדול מלובלין. אבל לפי ההסברים של עורך הדין יוסי דקר ושל מר רוברט קובאלק, הבנתי שהם הוצאו להורג בבלז'ץ הרחוקה או ביער קרנפייץ הסמוך ללובלין.
נסענו מלובלין לבלז'ץ באוטובוס נוח במשך כמה שעות, ואני ניסיתי לתאר לעצמי את מצבם אז, בחורף: בוודאי הריצו אותם רגלית מרחק רב, או זרקו אותם כבהמות באיזה אוטו משא שנסע בדרכים משובשות. ולאחר שהגיעו לשם, ירו בהם לאלפים; הם נערמו זה על זה, ודמם חלחל לאדמה הארורה הזאת. לכן אתר הזיכרון הנורא הזה בבלז'ץ השאיר בי רושם נורא. כיום מכוסה המקום כולו באבנים גדולות שחורות ושרופות ובמוזיאון מתקיימת תערוכה. קיבלנו הסברים על שקרה במחנה מפי רוברט. אחר כך עמדנו על מסלול גבוה ומרוצף אשר עליו חקוקים שמות ערי המוצא של הנרצחים והשרופים והבענו את כאבנו העז בקריאת פרקי תהילים. עברנו בשביל שבין האבנים השרופות, וליד הקיר שנשא את המילים "ארץ, אל תכסי את דמם" הדלקנו נרות נשמה לזכר הנספים.
למחרת היינו בביקור אצל הארכיבישוף הדגול ז'יצ'ינסקי, איש מרשים בעדינותו ובאצילותו. הוא ביטא באוזנינו את כאבו על השמדת העם היהודי בשואה. יוסי ונויה אשתו העניקו לו מתנה – שופר כסף ולו פִּיָה משנהב שחור.
ביום שישי בצהריים אכלנו ארוחת צהריים יחד עם ראש עיריית לובלין. בנאומו הוא הביע את ידידותו אלינו ואל העיר התאומה של לובלין – ראשון-לציון. את העיר ראשון-לציון ייצגה טניה לנצמן. ראש העיר הפולני קיבל מראש המשלחת שלנו מתנה יפה – פסלון כסף של יהודי מנגן בכינור.
בערב שבת התקיים האירוע הגדול באולם הקונצרטים של העיר. נישאו נאומים מפי ראש העיר, מפי שר התרבות ומפי המלחין צבי אבני. יוסי דקר נאם בפולנית ובאנגלית. התזמורת בניצוחה של דליה אטלס שלנו ניגנה את היצירה "קדיש" שחיבר המלחין צבי אבני, ואחר כך גם את הסימפוניה החמישית של בטהובן. בסיום היא זכתה לתשואות רבות.
בבוקר שבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת של "ישיבת חכמי לובלין". המקום עצמו הוא עכשיו עלוב מאוד. אין יהודים שיבואו לבית הכנסת. יש ארון קודש ובו ספר תורה אחד וכמה שולחנות וספסלים. אני מתארת לעצמי שלפני המלחמה היה המקום מפואר יותר; אני מניחה שכאן התפלל סבי אהרון רוטנברג, נצר למשפחת המהר"ם מרוטנברג.
אני חושבת שתפילות שבת כמו אלה שלנו לא נשמעו במקום הזה כבר זמן רב. בבית הכנסת היו הרבה אנשים. נויה דקר הביאה כיסויי ראש לנשים, והודות לה וליוסי היו גם טליתות לגברים. היה שם בעל קריאה שלא ידע הרבה; אלמלא יוסי דקר שפקד על התפילה ביד רמה ובידע רב, לא היה כלום.
עלי לציין לטובה את יהודי הקהילה שהביאו אוכל מבתיהם – דג מלוח, עוף, חלות, שתייה ויין לקידוש. אחרי התפילה אכלנו מהכיבוד שהם הביאו ושמענו מפיהם על מצבם העגום. הם מחכים לקבלת עזרה מהארץ.
במחנה ההשמדה מיידנק ראינו הר של אפר ועצמות השייכים לאלה שנשרפו בתנורים. שמענו הסברים מפי רוברט קובאלק על המקום הנוראי הזה. המראות וההסברים השפיעו גם על הדור הצעיר יותר, כמו למשל על בתי ישראלה; קודם היא רק שמעה על המקום, ואילו עכשיו ראתה במו עיניה את הזוועה.
למרות העצב והדיכאון היו לנו גם ערבים נעימים, כמו למשל הערב במסעדה מאד ציורית ויפה, שהייתה פעם מצודה, וסביבה היה גן מרהיב ביופיו. במוצאי שבת, יום לפני שובנו ארצה, אכלנו ארוחת ערב במסעדה מיוחדת. הופיעו בה "כליזמרים" שהיו אמנם פולנים, אבל הם ניגנו שירי נשמה יהודיים ולא יהודיים. הקלרינט, האקורדיון והכינור עשו את שלהם. המקום אמנם היה קטן, אך מצב הרוח היה מרומם. כולנו שרנו יחד אִתם וגם רקדנו. יוכבד היא אישה מבוגרת מאוד אשר נולדה בלובלין ולמדה שם; גם היא רקדה.
אני רוצה לציין לטובה את רוני דקר אשר צילם והסריט במקצועיות, את אסתר מנדליי שצילמה עוד ועוד ואת האיש האצילי מוט'ל רוזנבוש; מוט'ל בא במיוחד מקנדה, ידע להביע את רגשותינו באנגלית ותרגם לנו מפולנית. אבל התודה הגדולה ביותר מגיעה לנויה וליוסי דקר – על המחשבה, על העבודה ועל הארגון שהשקיעו. המסע הזה לא יכול היה לצאת לפועל בלעדיהם. הודות להם זכינו אני ובתי ישראלה בחוויה בלתי נשכחת.

 

קדיש לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין / שרה ארנון-שפירא

קונצרט בלובלין

שרה ארנון-שפירא

קדיש
לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא
זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

כבר הרבה שנים אני מפנטזת על ביקור בבית שגדל בו הילד יהושע זליג שפירא – אבא שלי. ומי לא סקרן לראות איפה חיו הוריו כשהיו קטנים?
ומהי בעצם ארכיאולוגיה אם לא הרצון שלנו לדעת, להבין, להתחבר אל המקום ממנו באו אבות אבותינו?
זהו הרצון העז להיות שם! לנשום את האוויר. לראות את מה שמסביב. לשמוע את הקולות. אדם רוצה לדעת מאין בא.
אבל הלוא פולין אינה ככל המקומות עלי אדמות. פולין היא הפחד להתמודד עם מקום אחר. זוהי משיכה מכושפת אליה, משיכה שלא תמיד ניתן להסבירה.

לפני שנים רבות, עוד לפני שהגבול לפולין היה פתוח למעבר ישראלים, אמרתי לאבי, עליו השלום: "בוא תיסע אתי לפולין. תראה לי את הבית, את הסביבה, את העיר. אולי נוכל לפגוש חברים פולנים." "לא בא בחשבון", הוא ענה לי חד וחלק, "לא מעניין אותי לנסוע לשם, וגם לא לדבר בשפה שלהם."
ואני – אז תלמידת תיכון קטנה וחסרת ניסיון – לא היו בי הכוח והיכולת להתמודד אתו ולשכנע אותו.
השנה, חמש-עשרה שנים לאחר שהלך לעולמו צעיר בן 75, עשיתי מעשה. נסעתי לפולין.
נסעתי למקום הולדתו וחזרתי אל הבית בלובלין בו גדל – הבית ברחוב ז'מיגרוד פְּיֵינְץ' (5). איזו התרגשות!

הכול התחיל בשיחת חולין שניהלתי עם בת-דודתי, דליה. בשל הבדלי הגילים בינינו – היא הבוגרת – אף פעם לא היינו חברות. אבל לאחר שלפני כשנתיים נפטרה אִמה, אחות אבי, רוּזָ'ה שושנה שטרנברג לבית שפירא – התקרבנו זו לזו. דליה היא מנצחת התזמורות, פרופסור דליה אטלס מחיפה.
באחת השיחות היא אמרה לי שהייתה רוצה לנצח על תזמורת בפולין במסגרת קונצרט מיוחד שיוקדש לזכר אִמה. אותה אם שהייתה לצדה במשך כל ימי חייה, נסעה אתה לקונצרטים בעולם, עזרה בגידול ילדיה כשהיו קטנים, אפשרה לה להצליח ודחפה אותה קדימה.
התרשמתי מאוד מרצונה של דליה וסברתי כי זו יכולה להיות מחווה נהדרת לזכר משפחתנו הענפה, משפחת שפירא שמוצאה מלובלין. אמרתי לה ש'ארגון יוצאי לובלין' הוא הכתובת המתאימה: "בואי תפגשי את יוסי דקר, יושב-ראש הארגון. יש לו מהלכים ב'עירנו'."
בפגישה ששתינו קיימנו עם יוסי במאי 2005 הצגנו בפניו את הרעיון בקווים כלליים וראשוניים מאוד. וכפי שהכול יודעים, יוסי הרים את הכפפה; הרעיון אִתגר אותו גם כחובב מוזיקה, והוא זה שאִרגן את הקונצרט אשר יצא לפועל השנה בתחילת הקיץ.

לנסיעה הזו הצטרפה גם אחייניתי סיגל שפר, בתו של אחי הבכור גבי שפר. לצערי, חרף מאמצַי לא הצלחתי לצרף בני משפחה נוספים.
עוד היו אתנו במשלחת אסתר קיזל ובתה ישראלה, איטה פישברג – שכנתי המיוחדת לחדר במלון, מוט'ל רוזנבוש מניו-יורק, אורית פאולמן, זהבה ויוסי ריינהרץ, יוסי ונויה דקר ובנם רוני, ניצה ופנחס רימון, אסתר מנדליי והמלחין צבי אבני, חתן פרס ישראל שיצירתו "קדיש" פתחה את הקונצרט. הייתה זו משלחת מכובדת אשר היוותה חברה עליזה, חמה ונפלאה.
הקונצרט החד-פעמי הזה היה הסיבה לנסיעתי ללובלין, ולא אכנס לשאר פרטי הסיור המאלף.
האמת היא שההתרגשות החלה עוד בשדה התעופה בארץ. עדים לעילפון הקל שאחז בי היו ניצה ופנחס רימון. לאחר הגיענו לשדה התעופה בוורשה נאלצנו לחכות מספר שעות למוט'ל רוזנבוש, שהגיע מניו-יורק. הסיור הקצר בוורשה ריכך במשהו את הנחיתה בפולין.
דליה בת-דודתי כבר הייתה במלון, כשהגענו ללובלין. היא באה לשם ימים אחדים קודם לכן לצורך חזרות ולימוד החומר יחד עם נגני התזמורת הפילהרמונית המקומית. הייתה זו היכרות ראשונה שלה עם התזמורת הזאת ועם נגניה; בביקור הזה דליה יצרה קשרי רעוּת וקשרי עבודה מצוינים עם מנהלת התזמורת, והיא מוזמנת לשם שוב.
דליה ואני שמחנו להיפגש זו עם זו בסוויטה הנחמדה שהועמדה לרשותה במלון הנהדר שבמרכז העיר. חשתי בהתרגשות שלה. היא סיפרה שאמנם עבדה קשה בחזרות הרבות עם נגני התזמורת, אבל היא מרוצה מהתוצאה.

לגמרי במקרה נקבע מועד הקונצרט לערב חג השבועות. כמה סמלי!
בערב הקונצרט היה מפלס ההתרגשות גבה גלי. התקשטתי כמיטב יכולתי, כמו שזכרתי איך דודות פולניות מגיעות לקונצרט – "מצויצות ומגונדרות".
הגענו לאולם הקונצרטים המקומי, ביתה של התזמורת הפילהרמונית. המקום הזכיר לי מאוד אולמות מופעים שהיו בשנות החמישים, בישראל הצעירה. הדבר גרם לי להתרגש אף יותר. חשתי ממש כמו בבית ילדותי.
קהל טובי העיר, המיוחסים המקומיים, החל לנהור לאולם. לבושים במיטב המחלצות. גם הם פולנים שהולכים לקונצרט… הייתה התרגשות ומתח קל באוויר.
התיישבנו במקומות שהוקצו לנו. נפל בחלקי העונג לשבת ליד צבי אבני, מחבר היצירה "קדיש" אשר דליה החליטה – בחוכמה רבה – לפתוח בה את הערב החגיגי. התרגשות קלה אחזה גם בו, וזו גברה כאשר הבין שייקרא אל הבמה כדי לומר מילים אחדות על אודות יצירתו ועל הערב.
הטקס שקדם לקונצרט התארך מעט. בהתאם למיטב המסורת הקולגיאלית חבר בירך חבר – לרבות ראש עיריית לובלין, מר פרושקובסקי, וידידנו היקר יוסי דקר אשר במעמד נכבד זה הוענק לו אות "יקיר העיר".
לאחר שהסתיים חלק זה של ברכות, עלתה לבמה בת-דודתי דליה מקרית-חיים. היא בירכה את הקהל, סיפרה בקצרה על מה ולמה כל זה והכריזה על כך שהקונצרט המיוחד מתקיים לכבוד משפחתה.
היה רגע של דממה דקה.
מאות שנים לאחר שיהודים חיו בפולין, פעלו בחיי הכלכלה והרוח והושמדו בצורה ברברית ומזוויעה בכל רחבי הארץ הירוקה הזאת, צאצאית ישירה של לובלינאים מדורי-דורות מגיעה מישראל, יוזמת קונצרט יחד עם התזמורת הפילהרמונית שהיא גאוות העיר, בוחרת את היצירות שינוגנו, עובדת עם עשרות הנגנים ומנצחת בלובלין על הקונצרט קבל עם ועולם.
מַפעים!
משהו שכדאי לכתוב עליו.
למיטב הבנתי המוזיקלית נגני התזמורת השתדלו מאוד לרדת לסוף דעתו של הקומפוזיטור צבי אבני ב"קדיש" שלו. הם ניגנו את היצירה מתוך כוונה עצומה, בתנופה ובזהירות, והקהל הריע להם ממושכות. צבי היה מרוצה, וגם דליה הייתה שבעת רצון מן התוצאה הסופית.
המסיבה שנעלה את האירוע המרגש והמיוחד הזה הייתה בעצם מסיבת ניצחון קטנה – פרטית, אבל עם נגיעה לציבור כולו.

צאצאי היהודים שגרו בלובלין חיים, בועטים, יוצרים, יוזמים, מנגנים, עושים מוזיקה ושבים במסע תרבותי למקום אשר הוריהם הגיעו ממנו, כדי להנציח את זכרם.
בצורה מכובדת ונפלאה זו יצאה התכנית שלנו מן הכוח אל הפועל בעיר לובלין.

הרשימה מוקדשת
לזכר
בת-דודתי הבכורה,
חיה-הלה מור לבית נוסבום-שפירא ז"ל,
אשר הלכה לעולמה בסוף הקיץ,
לכבוד
בנותיה שרה, דליה ושושנה
וכל בני ביתן
לכבוד
אחיה אברהם נוסבום ואשתו פנינה,
בנם, בתם, נכדיהם וניניהם
ולכבוד
בעלה של אחותה המנוחה פנינה יחזקאל וולק,
בנו, בנותיו ונכדיו.

תל-אביב, ספטמבר 2006

סגרתי מעגל ומעגלים חדשים נפתחו / איטה הלברשטדט-פישברג

רשמי סיור בלובלין, יוני 2006

איטה הלברשטדט-פישברג
סגרתי מעגל ומעגלים חדשים נפתחו

(חוברת מס.42  שנת 2006)

בעקבות ההזמנה לקונצרט – פרי יוזמתם המשותפת של יושב-ראש הארגון, מר יוסי דקר, ושל ראש עיריית לובלין – נסענו ללובלין בתחילת יוני השנה לסיור בן חמישה ימים.
מתוך שפע החוויות הרגשיות שחווינו בחרתי להתמקד באחדות מהן מנקודת מבט אישית: הביקור בבית אבי, הביקור בישיבת חכמי לובלין ומעט חוויות מהביקור ב"תיאטר NN".
* * *
סוף-סוף הגיע היום הנכסף.
היום נבקר בישיבת חכמי לובלין. הדרך לישיבה עוברת לאורך רחוב לוברטובסקה המפורסם. בדרך נפגוש סוף-סוף את הבית של אבא אשר משפחתו התגוררה בו, משפחת הלברשטדט – הסב איצ'לה הלברשטדט וכל המשפחה המורחבת.
"הבית". זהו העוגן. זהו המוטו המלווה את סיפוריו של אבא, בעיקר כאשר נוגעים בנקודה המשפחתית – מכל זווית שהיא. הזיכרונות הם על משפחה חמה ואוהבת – אמא, אבא, שישה ילדים, סבא, דודים, בני-דודים… כאן ישבה משפחה שלמה על כל צאצאיה וניהלה חיים תקינים לגמרי באווירה יהודית חרדית טיפוסית. כאן התבשלו המאכלים הכי טעימים של סבתא אסתר, סבתא שמעולם לא זכיתי להכירה. כאן…
בבת אחת נותקה השרשרת ונקטעו חיים באִבּם כאשר החלה לפעול מכונת ההשמדה הנאצית.
התחושה הזאת – תחושה של חוסר אונים משווע – נולדה עת החליט אבא, בחור צעיר בן 20, לעשות מעשה ולעזוב את ה כ ו ל על מנת לשרוד. איש מבני המשפחה לא נעתר לתחנוניו להצטרף אליו… זהו מטען שהוא נושא עִמו במשך כל חייו. זכרונות העבר, נקיפות המצפון ורגשות האשם על שלא הצליח להציל איש מהם אינם נותנים לו מנוח גם היום.
לאחר שנות דור אני – הנינה של ר' איצ'לה הלברשטדט, הנכדה של יוסף והבת של אהרון – מגשימה חלום של אבא וגם שלי ומגיעה סוף-סוף כדי לראות את הבית אשר שמעתי עליו כל כך הרבה. איזו התרגשות!
צועדים אנו לאורך רחוב לוברטובסקה הארוך. יצאנו מוקדם בבוקר כדי להגיע לתפילה בישיבה בשעה שתואמה עם הרב אשר מגיע באופן מיוחד מקהילת ורשה.
הרחוב נראה ריק ושומם למדי בשעה מוקדמת זו. אנו חברי הקבוצה צועדים בעקבות יוסי דקר, היושב-ראש והמנהיג הנמרץ שלנו, המובילנו ביד רמה ומפנה את תשומת לבנו לאתרים חשובים ומעניינים הנמצאים בדרך. כולנו לבושים בגדי חג, ואנו חשים מעין התרוממות רוח לקראת הביקור הנכסף בישיבה אשר "נפל" בדיוק בשבת של חג השבועות . איזו סמליות!
בעיני רוחי אני מנסה לדמיין את מראה הרחוב בימים ההם שלפני המלחמה. היה זה רחוב שוקק חיים, ובו התגוררו רבים מהיהודים שניהלו כאן חיים תקינים, וקיימו חיי קהילה לתפארת. חלקם היו יהודים פשוטים – חנוונים ורוכלים, סוחרים, בעלי מלאכה, עגלונים וקצבים – וחלקם השתייכו לשכבת האינטליגנציה שהייתה ערה ופעילה: מורים ותלמידים, מנהיגי מפלגות, בעלי ממון וכו'.
כאן היו מוסדות חינוך, בתי-כנסת, מוסדות צדקה, בית-חולים וכל השאר.
אנו עוברים על פני השוק שהתקיים כאן גם אז. נדמה לי שאני שומעת צעקות רוכלים…
בהדרת קודש עוקבת אני אחרי מספרי הבתים… בית מספר 44 ניצב לפנַי במלוא הדרו, ואני נפעמת מעוצמת ההתרגשות! הקבוצה ממשיכה "לדהור" לעבר הישיבה, ואילו אני עוצרת. ויטק, המלווה-הידיד מ"תיאטר "NN אשר עוקב בדריכות אחר תגובותיו של כל אחד מאִתנו, מבחין במבוכתי לנוכח החשש להיוותר לבד; הוא מתנדב להיות לצדי וללוות אותי בביקור המרגש.
שנינו חוצים את הכביש ופונים אל עבר הבית. אנו עוברים את שער הכניסה ונכנסים לתוך חצר פנימית. כל הפרטים מתאימים בדיוק לתיאורים ששמעתי מפי אבא. אנו עולים בגרם המדרגות. ריח של משהו ישן נישא באוויר, ואני ממששת את מעקה העץ המגולף. מדרגות העץ השחוקות מעוררות בי שוב מחשבות על דרי הבית שהתגוררו כאן ודרכו ברגליהם בדיוק במקום הזה…
אני בוחנת את דלתות הדירות. אלה דלתות רחבות של פעם שאותות הזמן הטביעו בהן את רישומן. מי יודע כמה אנשים עברו דרכן וכמה מיטלטלים הכניסו והוציאו דרכן…
רצון עז מתעורר בי להיכנס ולראות דירה מבפנים. ויטק מבטיח לעשות זאת עבורי, אך בסופו של דבר ההצעה נופלת… שוב חוזרים אנו אל החצר הפנימית המוקפת מכל כיווניה בבית הגדול.
אני מנסה לדמיין את הילדים ששיחקו כאן, וביניהם גם אבא שלי…
מבט אחרון אל עבר הבית על כל שלוש קומותיו, ואנו עוזבים את המקום ברגשות מעורבים. הבית הותיר בי רושם עז ומימש חלום ישן.
אנו פוסעים שוב בהמשך הרחוב ומגיעים אל ישיבת חכמי לובלין. מבנה הישיבה מרשים ומשאיר מקום לדמיון – אפשר לשער כמה שקק חיים בשעתו, עת באו בשעריו רבים מתלמידי החכמים מכל אירופה כדי לקנות דעת מפי הרב מאיר שפירא ושאר רבנים.
כאן נהג אבי "להתגנב" לישיבה כילד, ועדיין זוכר הוא אירועים רבים – הנחת אבן הפינה לישיבה, חנוכת הבית על ידי הרב שפירא, כמו גם את הלוויה שלו אשר המוני משתתפים נכחו בה.
דודו של אבי, ר' שלמה'לה הלברשטדט, היה מזכיר הישיבה.
לדברי דודתי הדסה תלמידי חכמים נהגו ללון בביתם.
אנו מצטרפים אל הקבוצה שתפסה בינתיים את מקומה באגף המשופץ שהפך לבית-כנסת. כל הנשים חובשות שביסים מתחרה לבנה אשר נויה הצטיידה בהם מבעוד מועד בארץ, וכל הבחורים שקועים בתפילת שבת ויום טוב של חג השבועות. לפני התיבה עומד רכון החזן הצנום שהוזמן באופן מיוחד מוורשה, ומראהו כשל ילד מגודל שהלבישוהו בחליפה שחורה ובמגבעת שחורה הגדולים ממידותיו. בין חברינו המתפללים מתוך כוונה שלמה נראים גם "הגויים" שבחבורה: רוברט קובאלק (ההיסטוריון, מנהל מוזיאון בלז'ץ), ויטק (מתיאטר (NN וריצ'רד (העיתונאי הפולני מהארץ).
אינך יכול שלא להתמוגג מן המראה הזה!… במשך שנים עמדה הישיבה המפוארת ששמה יצא למרחוק עזובה ומוזנחת; והנה, באנו אנו וגאלנו אותה מעט משיממונה… חבל שרק למספר שעות.
עליתי לקומה השנייה ובחנתי את האולם הגדול על מושבי העץ האותנטיים מאותה התקופה שנשארו עומדים על תלם. ניסיתי לדמיין את התלמידים יושבים ולומדים פרק בגמרא בעת שאחד הרבנים עומד ומרביץ בהם את תורתו…
את הביקור בישיבה קינחנו בסעודת צהריים וב"קידוש", כדת וכדין. ערכו אותה לפנינו חברי הקהילה היהודית הקטנה שבמקום.
חוויה ייחודית אחרת ובלתי נשכחת הייתה הביקור בתיאטר NN . התיאטרון הזה פועל מתוך אוריינטציה של זכרון השואה והנצחת הקהילה היהודית, והוא כבש את לבנו מלכתחילה. מקום משכנו של התיאטרון בברמה גרודצקה, המוצגים אשר ממחישים את הרחוב היהודי ואת הקהילה על כל הווייתה, כמו גם המוזיקה והנפשות הפועלות – כל אלו עשו עלינו רושם עז, ואנו נלכדנו בקסמיהם.
אותו ויטק שהזכרתי בתיאור הביקור בבית אבא – שחקן התיאטרון ויד ימינו של מנהל התיאטרון – הדריך אותנו במהלך הביקור והוביל אותנו מחדר לחדר. באולם החזרות עמד פסנתר. ויטק התיישב לידו והדגים לנו שיר באידיש.
השיר חימם את לבנו, הכניס אותנו לאווירה יהודית נוסטלגית וכולנו הצטרפנו לשירה בהתרגשות גדולה. השלים את המלאכה צבי אבני (המלחין של "קדיש") אשר הפליא בנגינתו, המשיך בשירים באידיש על אודות העיירה היהודית והביא אותנו לתחושה של התרוממות רוח. חנוקה מדמעות ומבכי נזכרתי בשירים ששמעתי בילדותי מפי אמא שלי אשר לימדה אותי שירים אלה ותיבלה אותם בסיפורים מתקופת ילדותה.

הנסיעה ללובלין הייתה בשבילי סגירת מעגל. אך נדמה לי שיותר מאשר נסגר מעגל, נפתחו מעגלים רבים נוספים – הרבה מעבר למה שהיה מצופה. הייתה זו חוויה חד-פעמית שהתקיימה מבחינתי בתנאים ההולמים ביותר, עם מכלול של איכויות מבחינת הרכב הקבוצה, סיורים, מפגשים, מטען רגשי ואירוע שיא, שהפכו את הטיול לחוויה בלתי נשכחת.
תודה ליוסי ולנויה שבלעדיהם לא הייתה מתקיימת חוויה זו.

עדות ממחנה פלוגפלאץ : רגינה גלנצשפיגל בהיר

חוברת מס 42 – שנת 2006

באזכרה האחרונה בנחלת-יצחק סיפר יושב-ראש הארגון, יוסף דקר,
על אודות קומפלקס בנייה שעומד לקום בפלאגה לשקייביץ' ועל שלט זיכרון שיוצב במקום.
החלטתי לספר מה היה שם בשנות המלחמה,
כי אני הייתי שם.

נולדתי בלובלין בשנת 1927 .
שם אמי היה באשה (בתיה) שַיינר, ושם אבי היה אברהם-הרש גלַנצשפִּיגֶל.
היו לי שלוש אחיות: טובה, גולדה ורחל, ואח קטן, יונה,אשר היה בן ארבע וחצי עם פרוץ המלחמה.
בעת הולדתי גרנו ברינק 6. אחר כך עברנו לגור ברחוב ריבנה מספר 4, בדירה בתוך בית שהיה שייך לעורך-דין בך – דמות ידועה בקהילה וחבר מועצת העיר.
למדתי בבית הספר היסודי פוֹבּשַאכְנֶה מספר 12 שברחוב דומיניקנסקה. היה זה בית-ספר פולני, ולמדו בו יחדיו בנים ובנות. המנהלת הייתה יהודיה מומרת ואנטישמית גדולה. הרגשתי היטב את האנטישמיות בבית הספר וברחוב.

בקיץ 1939 סיימתי את לימודַי בבית הספר היסודי. יחד עם משפחתי ביליתי בקייטנה (בְּדאצ'ה) וחזרתי הביתה להמשך הלימודים בבית-ספר תיכון.

עם פרוץ המלחמה

המלחמה שפרצה בסוף הקיץ שינתה הכול.
הגרמנים גידרו את הרובע שגרנו בו בגדר תיל והציבו שומרים אוקראינים. בלילה היו באים הגרמנים לדירות כדי לתפוס את הגברים היהודים. היהודים קיימו משמרות בתורנות. כששמעו חבטות בשער, מיהרו להעיר את הגברים כדי שיתחבאו. בדירה שלנו היה ארון, ודרכו נכנסו הגברים לחדר אחר והתחבאו שם.
אחר כך גורשנו מביתנו. בתחילה עברנו לגור אצל ידידים, ולאחר זמן מה עברנו לחדר שכור ברחוב גרודזקה 14.

בריחה מגטו לובלין לאוסמוליצה (Osmolice)

יום אחד נודע לאבי כי צפוי גירוש. היה לו מַכָּר גוי בעל חווה, והלה הבטיח לו מסתור בעת הצורך. נסענו אליו בלילה והסתתרנו אצלו. אבל לאחר תקופה קצרה הוא איים עלינו: "הסתלקו מפה, פן אקרא לגסטפו!…"
ברחנו ממנו דרך היער אל דודתי שבכפר אוסמוליצה. בכפר הזה שכרנו חדר אצל גויים והצטופפנו בו. אני עבדתי אצל איכר. הייתי קמה בארבע לפנות בוקר והולכת לרעות את הפרות.
הכסף ששילמנו תמורת המגורים הלך ואזל. אבי הלך לעבוד במיידן-טטרסקי וגר שם בצריף. לנו לא היו תעודות ונשארנו באוסמוליצה. אשת האיכר שעבדתי אצלו הייתה בהריון, ואני הלכתי להוציא במקומה את הזבל מהרפת. פעם, כשהוצאתי את הזבל, קיבלתי התקף אפנדיציט. אמא אמרה: "אין ברירה. את צריכה ללכת ללובלין, לרופא." הלכתי יחד עם שתי בחורות פולניות.

גטו מיידן טטרסקי

דוֹדי, אחיה של אמי, היה חבר של שמאי גראייער (יהודי ששיתף פעולה עם הגסטפו). הוא הכניס אותי למיידן טטרסקי. ההתקף עבר, ואני נשארתי לגור אצל אותו דוֹד.
יום אחד שמעתי שיחה בביתו: מוציאים את היהודים מהכפרים שסביב לובלין.
אבי מיהר להביא את אמי ואת הילדים מאוסמוליצה למיידן טטרסקי. כולנו הצטופפנו בצריף של אבא, ישנו במיטה אחת, ואילו אבא הלך לישון במקום אחר. דודי הביא לנו תעודות "יוד אאוסווייס". כשהייתה לי תעודה, יכולתי ללכת לעבודה. היו לוקחים אותי ואת אחותי לעבוד בהחמצת כרוב. כדי להחמיץ כרוב ממליחים אותו ודורכים עליו. זאת הייתה העבודה שלנו.

חיסול גטו מיידן טטרסקי

לבסוף הגיע ליל חיסולו של גטו מיידן טטרסקי.
אבא לא היה אִתנו, כי הוא ישן במקום אחר.
קראו לכולם לצאת החוצה.
אמי אמרה, "נעלה על ה'בוידעם' ונחכה לאבא."
לא רחוק מהבית היה בית החולים של הגטו. ממרום התצפית שלנו על ה"בוידעם" ראיתי איך ירו בחולים.
אבי הגיע ואמר, "אינני יכול לעשות כלום. אף אחד לא יעזור ולא יסתיר כל כך הרבה אנשים." הוא פנה אליי, "את, בואי אִתי."
ירדתי מהסולם, אבל לא רציתי להיפרד מהמשפחה.
אבא הלך, ואני נשארתי עם כולם. יצאנו החוצה ומשם לקחו אותנו למיידנק.

מיידנק

הלכנו למיידנק ברגל. הילדים ביקשו מים. אחותי טובה ניגשה אל גרמני אחד, והציעה לו טבעת תמורת מים לילדים. הוא אמר: "לא צריך. הם לא יחיו עוד הרבה זמן."
הגענו למיידנק. אותי ואת אחותי הגדולה טובה כיוונו לצד אחד, ואילו את אמי והילדים הקטנים הִפנו לצד שני.
אותי ואת אחותי הגדולה לקחו לעבודה.
אחרי כמה ימים הגיעה אלינו אמי.
לבד.
בלי הילדים.
האשמתי את אמי: "איך נתת להם את הילדים?!"
רק אחר כך נודעה לי הזוועה, איך הפרידו את הילדים מהאמהות בעזרת כלבים…
במיידנק הרביצו, הרגו.
הסתרנו את אמא. היא הייתה בת 42.

פלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ)

במיידנק גרנו במחנה (שדה) 5.
יום אחד לקחו אותנו להחליף בגדים. אמרו לנו לפשוט את מדי הפסים ונתנו לנו ללבוש בגדי צוענים. כל הזמן הרביצו. הצליפו בשוט. בעמידה בתור לקחת בגדים, בכל מקום הרביצו. כל הזמן הרביצו.
אני יצאתי ראשונה מחדר ההלבשה. אמי עמדה מאחורי הגדר של שדה 5 ושאלה אותי, "קיבלת בגדים חמים?" "כן, כן," עניתי. "קיבלתי סוודר." פתאום הרגשתי צליפת שוט בפנים. אסור היה לנו לדבר זו עם זו! הסתרתי את פנַי. אמי נפלה בצד השני. ס"ס פְרָאוּ גרמנייה הכתה אותי 15 מכות. כשיצאה אחותי מחדר ההלבשה, היא לא הכירה אותי. הייתי מלאת דם. אנשים הצביעו עלַי ואמרו לה "הנה אחותך"… היא חיבקה אותי.
לקחו אותנו לפלאגה לשקייביץ'.
אחותי ביקשה משהו רטוב כדי לרחוץ אותי מהדם. איש ס"ס שאל אותי, "מי עשה לך את זה?"
עניתי, "ס"ס פרָאו".
לא יכולתי לראות.
הוא אמר לי להישאר בצריף שלושה ימים ולא ללכת לעבודה.
אחרי שלושה ימים הלכתי לעבודה.
על הרציפים שליד פסי הרכבת נערמו בגדים קפואים – ערימות בגובה של כמה קומות, הרים של בגדים. באצבעות חשופות לכפור היינו צריכות לקלוף את הבגדים הקפואים מהערימות, לסדר אותם בחבילות, לקשור כל ארבע חבילות ביחד ולרוץ כדי לשים אותן בצריף המיון. מהר. מהר.
אחותי ואני אמרנו זו לזו: כמה טוב שאמא נשארה במיידנק. איך הייתה עומדת בעבודה כזאת?
עבודה אחרת שעשינו הייתה לסחוב קרשים. פלאגה לשקייביץ' היה פעם שדה תעופה. היו בו מחסנים גדולים. היינו צריכות לפנות את אחד המחסנים מהקרשים שהיו בו ולנקות אותו.
היה שָם קצין ס"ס ושמו מוֹרַבְיֵיץ. בנוכחות אחרים הוא היה צועק עלינו יותר מאשר כל שאר הקצינים; שניקח עוד ועוד קרשים, הרבה קרשים. אבל כשהגענו מחוץ לתחום הראייה של האחרים, הוא אמר לנו: "עכשיו תניחו את הקרשים ותנוחו." עבדנו אִתו במשך פרק זמן מסוים.
אל המחסן שפינינו מהקרשים הביאו קש. מהקש היה עלינו לקלוע מחצלות וערדליים לחיילים. היינו מחממות את הקש כדי שיהיה גמיש, ואחר כך מעבדות אותו.
לא פעם בכיתי.
פעם שאל אותי מורבייץ, "למה את בוכה?"
"אני מתגעגעת לאמא," עניתי.
הוא ראה שרגלַי קפאו, קרא לאחותי ואמר לה לשפשף לי את הרגליים.
יום אחד קרא לי מורבייץ למשרד שלו. הייתי בת 15. בגיל ההתבגרות. פחדתי.
כשנכנסתי למשרדו אמר לי, "יש לך עיני תכלת ושיער בלונדיני. את טיפוס נורדי." רעדתי.
הוא הוציא מהמגירה תמונה ואמר לי, "זאת בתי. לא ראיתי אותה שבע שנים. מהיום את בתי."
אחותי חלתה בטיפוס. היא רצתה ללכת לבית-חולים, ואני פחדתי שתלך לשם.
בבוקר הייתי מלבישה אותה בקושי, סוחבת אותה למסדר ותומכת בה כדי שתישען עלַי. היה לה חום גבוה. בכל פעם היה לה קשה יותר ויותר.
יום אחד לא הייתה יכולה ללכת עוד ונכנסה לבית-חולים.
אחרי העבודה באתי לבקר אותה.
למחרת ראיתי משאית ועליה בחורות, ואחת מהן נופפה לנו לשלום מרחוק. לא ראיתי אותה כל כך טוב ולא הכרתי אותה; אבל תפסתי את ראשי בידַי, הסתרתי את פנַי וחשבתי בלבי: אוי ואבוי. היא ודאי יודעת לאן היא נוסעת, ולכן היא נפרדת.
אחר כך סיפרו לי שזאת הייתה אחותי.
אחרי העבודה – בבית החולים, במיטה הריקה – מצאתי פתק ממנה:
"רגינקה יקרה, אל תדאגי ואל תבכי. נקווה שיהיה טוב."
חזרתי לצריף. התיישבתי על הדרגש. אמרו לי: תשכבי.
הייתי רטובה. היה קר. בארבע לפנות בוקר צריך לקום.
במשך שנים שמרתי את הפתק ההוא עד שאבד.
פלאגה לשקייביץ' היה מחנה עבודה של נשים.
באיזשהו שלב הגיעה אמי למחנה פלאגה לשקייביץ'. היא הייתה בהריון מתקדם. אמא גרה באחד הצריפים. רצינו להיות ביחד ולא הצלחנו. בחג המולד הוציאו אותנו למסדר מוקדם מאוד וראינו שאמא כבר עומדת במסדר יחד עם הנשים מהצריף שלה.
היא ביקשה, "אולי יש לכן לחם? לא נתנו לי אוכל. רוצים לרסס את הצריף ומעבירים אותנו."
לא יכולנו לזוז ולא יכולנו לדבר.
הגיעה משאית.
אמי הייתה בין הראשונות שנכנסו למשאית. האם היה גז במשאית הסגורה?
היא התחילה להיחנק שם וצעקה.
אנחנו עמדנו בחוץ, ראינו ושמענו הכול.
דודתי, אחות של אמי, עבדה במיון בגדים. היא "סידרה לי" שאפסיק לעבוד בחוץ בקור, ובמקום זאת אעבוד יחד עם הקבוצה שלה בתוך הצריף.
היינו ממיינות את הבגדים.
היהודים שגורשו מביתם רומו לחשוב שהם נוסעים לעבודה וליישוב מחדש. בחלק מהבגדים הם תפרו מטבעות זהב, טבעות ויהלומים. בהגיעם אל תחנתם הסופית – מחנות ההשמדה – הופשטו מבגדיהם. הבגדים הגיעו לפלאגה לשקייביץ'. היינו ממששות את הבגדים, פורמות אותם ומוציאות מקפליהם את האוצרות המוסתרים.
בצריף שעבדנו בו עמד ארגז.
את המטבעות והתכשיטים שמצאנו היינו זורקות לתוך הארגז.
היה שם גרמני אחד, נמוך, אשר כינינו אותו "קפלושניק". הוא השגיח עלינו. בלש אחרינו. עם סיום יום העבודה היו מחפשים עלינו אם לא החבאנו שום דבר. לפעמים אמרו לנו לעשות את צרכינו, וחיטטו גם שם. לפעמים היה אותו קפלושניק בועט בנו באיברים אינטימיים. אני פחדתי להחביא דברי ערך, אבל פעם אחת בכל זאת הסתכנתי.
השבויים ממחנה ליפובה 7 היו באים לקחת בגדים מהמחנה שלנו, פלאגה לשקייביץ'. מפיהם נודע לי שאבי שילם כסף תמורת כניסה לעבודה במחנה ליפובה 7. הוא קיבל שם מספר ומדים.
אחד השבויים מליפובה 7 אמר לי, "אביך רוצה לפגוש אותך, אבל הוא זקוק לכסף כדי לשחד את השומרים".
פרמתי חולצה של צבעי. בתוך החפת היו תפורים ארבעה או חמישה דולרים מזהב. הסתרתי את המטבעות האלה ושלחתי אותם לאבא. מטבע אחד נתתי לשליח. לאחר זמן מה באו להגיד לי שאבי הגיע, והוא מחכה לי ליד השער האחורי – ליד ערימת הזבל. ניגשתי אל הקצין הגרמני מורבייץ וביקשתי ממנו כך: "אבי כאן. אנא, הרשה לי לראות אותו." הגרמני תמה, "זה אביך?! הוא לא נראה יהודי. קחי דלי זבל וצאי אליו. אני אדבר עם השומרים."
נפגשתי עם אבי. בכינו.
הקצין הגרמני הסתכן יותר מדי.
כשעמדנו במסדר הבוקר היה מברך אותי, "גוּט מוֹרגן, טוֹכטֶער פוּן שִף!" ( בוקר טוב, בַּת המפקד!)
התנהגותו עוררה תשומת לב. הוא נשלח לחזית הרוסית, ושם כנראה נהרג.
המעבר ממחנה פלאגה לשקייביץ' למחנה בּלִיזִ'ין
כל יום עמדנו במסדרים במשך 3–4 שעות.
במסדר היינו חשופות תמיד לכל פורענות. לגרמנים היו שיטות בחירה מקריות לגמרי כדי להרוג את קרבנותיהם.
פעם עמדתי במסדר בשורה הראשונה. הרגשתי שאני מנמנמת, התחלפתי עם מישהי ועברתי לשורה אחורית. באותו המסדר לקחו את כל הנשים שעמדו בשורה הראשונה אל תאי הגזים.
כאשר אבי בא לראות אותי פעם נוספת, הודיעו פתאום שיש מסדר.
התייצבתי למסדר.
במסדר שמעתי את הפקודה: "כל התופרות – לצעוד קדימה!"
עוד לפני כן, כאשר רק הגעתי למיידנק, אמרתי שאני תופרת כדי להינצל. עכשיו קראו לכל התופרות לצעוד קדימה. הגרמנים אף פעם לא הודיעו לאן הם לוקחים אותנו. כאשר קראו לכל התופרות לצאת אל מחוץ לשורה, אי אפשר היה לדעת אם הן מיועדות להישלח לעבודה או להישלח אל מותן. חשבנו שמוציאים את התופרות כדי להרוג אותן. לידי עמדה אישה אחת מוורשה. היא תפסה אותי ולא נתנה לי לצאת מהשורה. "אל תלכי," אמרה ותפסה אותי. "יש לך אבא, יש לך בשביל מי לחיות." הגיע קצין ס"ס רכוב על סוס והצליף באנשים. כל כך פחדתי. ברחתי מהשורה קדימה אל קבוצת התופרות. לקחו אותנו לרכבת. היה לי דוֹד קאפּוֹ שניסה לחלץ אותי מהרכבת. קראו בשמי, "שיינר קוזינה", אבל לא שמתי לב. אנשים שהכירו אותי מלובלין אמרו לי, "מחפשים אותך." אבל בינתיים סגרו את החלונות והדלתות, והרכבת נסעה.

הגענו למחנה העבודה בליז'ין (Blizyn) שליד סקרז'יסקו (Skarzysko).
את אבא לא ראיתי יותר.
אנשים שנשארו בחיים סיפרו לי אחר כך שהוא רצה להגיע למיידנק, כי חשב שאני שם.
ירו בו במיידנק בעת ההוצאה להורג הגדולה שהייתה ב-3 בנובמבר 1943.
האסירים והאסירות היהודים שהיו במחנות פלאגה לשקייביץ', ליפובה 7, מיידנק ובשאר המחנות שבלובלין וסביבותיה נורו למוות באותו היום. אני הייתי במשלוח התופרות לבליז'ין ונשארתי בחיים.
כל כך לבד.

איך נודע לי על הרצח של 3.11.1943

בליז'ין היה מחנה עבודה. עבדתי שם כתופרת.
יום אחד הגיעו ארגזים למחנה.
ראינו שכתוב עליהם משהו.
התבונַנו.
וכך היה כתוב על הארגזים:
"היום, 3.11.1943, הורגים את כל היהודים. יורים בכולם."

אין סוף

מבליז'ין העבירו אותי לאושוויץ.
כשהתחיל מחנה אושוויץ להתרוקן, לקחו אותי למחנות שונים בגרמניה.
סוף המלחמה מצא אותי במחנה ברגן בלזן שבגרמניה.
כששחררו את ברגן-בלזן, כולם שמחו וצהלו.
הסתכלתי סביב סביב על כל האנשים ופניתי הצִדה.
מצאתי פינה, התכנסתי בתוך עצמי ופרצתי בבכי תמרורים. בכיתי במשך שעות. על הכול.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות.
ומאז בכיתי הרבה. הרבה מאוד.
השחרור מהמחנות לא שחרר אותי מצבת הזיכרונות.
יש תמונות שרודפות אותי.
אני רואה בעיני רוחי את הילדים הצועקים מאימה בעת שהגרמנים משסים בהם כלבים, מפרידים אותם מאמותיהם בדרך לתאי הגזים.
אני רואה את אמי ההרה נחנקת בתוך משאית המוות.
אני רואה את דמותה המטושטשת של אחותי החולה מנופפת יד לפרידה.
אחרי המלחמה הגעתי לאיטליה, ושם התחתנתי עם בעלי.
בניסיון להעפיל ארצה גורשנו לקפריסין.
עם קום המדינה עלינו ארצה.
נולדו לי בן ובת.

בשנת 1973 נפל בני יקירי צביקה במלחמת יום הכיפורים.

אוגוסט 2006

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי

עדות ממחנה פלוגפלאץ : טובה טייך גוטהלף

חוברת מס 62 שנת 2006

נולדתי בפולאווה בשנת 1927 .
שם אמי היה אלקה בריפמן, ושם אבי היה אביגדור טייך. היה לו בית-חרושת לנעליים.
היינו ארבעה אחים וארבע אחיות: נחמיה, גרשון, פייגה (ציפורה), גולדה, שרה, משה ואיתמר.
אני, טוֹבְצֶ'ה, הייתי הצעירה שבילדים.
למדתי בבית-ספר ממשלתי בהנהלת הנריק אדלר. למדו בו בעיקר ילדים יהודים.

פולאווה

בראש השנה של שנת ת"ש (ספטמבר 1939) הופצצה פולאווה מהאוויר. הרבה אנשים ברחו ללובלין.
באחת ההפצצות פגעו הגרמנים בשוחה שהסתתרו בה בני משפחתי. הורי ואחי איתמר נהרגו. שתי אחיותַי, שרה וגולדה, נפצעו ונלקחו לבית-חולים בלובלין. אחי משה מצא אותן שם.
הגרמנים שנכנסו לפולאווה התחילו לחטוף ברחובות גברים יהודים לעבודה. החטיפה לוּותה במכות מגלב. אחי משה ברח לרוסיה יחד עם גברים אחרים.
זמן קצר מאוד לאחר כיבוש פולאווה הוקם גטו בעיר. היה זה אחד הגטאות הראשונים בפולין.
הגבילו את היהודים למגורים בשכונות מסוימות, אסור היה לנו ללכת ברחובות ראשיים והיו עוד הגבלות.
אבל תקופה זו לא נמשכה זמן רב. בסוף דצמבר 1939 אספו את כל יהודי פולאווה, ובהתראה של 24 שעות גירשו אותנו מהעיר. הגברים הצטוו ללכת ברגל עד לעיר אופאלה הרחוקה כ-30 קילומטרים מפולאווה. לנשים הרשו לנסוע בעגלות.
הייתי אז ילדה בת 12. לבד עם שתי אחיות פצועות. והייתי צריכה להסתדר. בבת אחת התבגרתי.
אני ואחותי גולדה ארזנו עורות ממפעל הנעליים של אבי, החבאנו אותם בעגלה מתחת לפחם והעברנו אותם לדודה שלנו אשר גרה בקז'ימייז' דולני. הדודה שלנו מקז'ימייז' שלחה אלינו את בנה: הוא נראה כמו פולני, ובא יחד עם גוי ועגלה כדי לקחת אותנו אליה.

בֶּלְזִ'יצ'ה

לאחר זמן מה יצאה הוראה אשר לפיה אסור היה להחביא פליטים יהודים. בנה של הדודה והגוי הסיעו אותנו לבלז'יצ'ה – לקרובי משפחה שלנו, מוֹטל טַייך ואחותו.
הם החביאו אותנו בחדר בביתם, ואילו הם עצמם הצטופפו יחד עם בני משפחתם בחדר אחר.
היינו שלוש אחיות וחיפשנו דירה אחרת.
התקיימנו ממכירת העור שהגנבנו מפולאווה.
היינו נוסעות דרך השדות ללובלין כדי לקנות אוכל. יום אחד חזרו אחותי והעגלון וסיפרו שהגרמנים מכים את כל מי שעובר בדרך. החלטנו להפסיק את הנסיעות ללובלין. היינו אופות עוגיות ומוכרות אותן. בבלז'יצ'ה קראו לנו "הבנות מפולאווה".
היינו בבלז'יצ'ה עד 1942.

מיידנק

בחג השבועות של שנת 1942 (חודש מאי) שלחו הגרמנים בחורים יהודים מבלז'יצ'ה למיידנק. ביניהם היה אחי נחמיה.
ביום הכיפורים (בספטמבר 1942) צמתי – אולי זה יעזור…
אבל בהושענא רבה (אוקטובר 1942) שלחו גם אותי ואת אחותי גולדה למיידנק.
היינו באוטובוס שהתחיל לנסוע למיידנק. מאחורַי ישב הגיס שלי, בעלה של אחותי ציפורה. הוא צעק לאחותי שרה "תקפצי!" שרה תפסה את בתה של ציפורה, קפצה יחד אִתה מהאוטובוס והן נעמדו ברחוב כדי שנראה אותן ונדע ששתיהן נותרו בחיים. בהמשך הסתתרה שרה אצל נוצרים, ושם פגשה את גיסתי – אשתו של אחי נחמיה.
באוקטובר 1942 הגעתי יחד עם אחותי גולדה למיידנק.
המשלוח שלנו היה כנראה משלוח ראשון של נשים למיידנק, כי נתנו לנו ללבוש בגדי גברים. לא היו בגדי נשים במחנה.
לאחר חודש העבירו אותנו למחנה פלאגה לשקייביץ'.

פּלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ)

במחנה פלאגה לשקייביץ' קיבלנו בגדי נשים רגילים, לא מדי אסירים.
פלאגה לשקייביץ' היה פעם שדה תעופה. הוא היה ממוקם ליד תחנת הרכבת. היו בו מחסנים (הַאנְגָרִים) ענקיים. המחסנים היו מלאים בכמויות עצומות של בגדים ונעליים, שמיכות וכריות. הם היו כל כך דחוסים עד כי היה חשש שהבגדים יתחילו לבעור מחמת הצפיפות. היו במחנה צריפים אשר מלאכת המיון התנהלה בהם. אנחנו העברנו את החבילות מהצריפים לקרונות הרכבת. במשך 24 שעות ביממה עבדנו לסירוגין בשתי משמרות.
היו במחנה שבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני. הם עבדו בנפרד מהנשים וגרו בצריפים נפרדים.
היו להם קצת יותר פריבילגיות. היינו רואות אותם במסדר שלהם ליד הצריפים שלהם.
המפקדה הגרמנית בפלאגה לשקייביץ' הייתה מופרדת בגדר מצריפי האסירים.
את מפקד המחנה השמן אשר היה רוכב על סוס כינינו "דוֹפֶּלְזֶקְס" (על-שם הקובייה בעלת הערך הגבוה ביותר במשחק הדומינו – "שש-שש"). את סגנו כינינו "זֶקס" (שש).
במחסנים שעבדנו בהם שמר עלינו גרמני בַּמבֶּר. הוא היה נוח ולא התעלל בנו. אם ראה מרחוק את המפקד או את סגנו מגיעים, היה מזהיר אותנו : "דִי זקס קוֹם" (הסגן מגיע) או "די דופלזקס קום. אַרבֶּט!" (המפקד מגיע. תעבדו!)
עבד אִתנו יהודי הולנדי אשר בזמן העבודה היה שָׁר אַריות מתוך האופרה "טוֹסקָה". לכן כינינו אותו בשם "טוסקה". הוא תכנן בריחה יחד עם יהודי אחר מוורשה. נסיון הבריחה שלהם נכשל.
טוסקה וחברו נתלו.
התליין היה פולקסדויטשה ושמו גוֹלַאק (Golak).
ב-1975 אחותי ואני נסענו להמבורג והעדנו נגד גולאק.
הוא הורשע ונגזרו עליו 12 שנות מאסר. אבל עוד לפני כן כבר ישב בכלא במשך חמש שנים.
העמסת החבילות על הקרונות במשך 12 שעות ברציפות הייתה עבודה כל כך מעייפת, עד כי פעם נרדמתי על החבילות. האֶלְטֶרֶסְטֶה (מְפַקדת הצריף) דרשה שיעבירו אותי לתפקיד אחר במחנה. העבירו אותי לקבוצת הנשים שעבדו בשירותים. זאת הייתה עבודה טובה יותר. לא היינו צריכות לצאת החוצה ולא עבדנו תחת פיקוחם של הגרמנים. תפקידנו היה להביא מים מהמטבח אל השירותים ולנקות אותם.
יום אחד הלכנו למטבח כדי להביא מים ופגשנו שבוי. הוא סיפר כי אחותי שרה נמצאת במחנה בּוּדְזִין.

השבוי סיפר:
הגרמנים ריכזו את כל היהודים שהיו בבלז'יצ'ה, הוציאו מתוכם את 50 הבנות היפות ביותר יחד עם עוד 150 גברים ושלחו אותם לבודזין.
את שאר היהודים בבלז'יצ'ה הם שרפו.
היה גוי פולני בעל עגלה אשר היה מוציא מהמחנה את הצואה בחבית. ידענו שהוא מגיע גם למחנה בודזין. דיברנו אִתו. לפי עצתו כתבה אחותי גולדה את השם "שרה טייך" על גבי פיסת נייר קטנה מגולגלת כמו סיגריה. בביקורו בבודזין הוא התעניין מי זאת, וכשחזר ביום רביעי הביא לנו מכתב מאחותנו שרה.
היינו נותנות לו מטבעות זהב שמצאנו בחפצי הנספים. מצאנו כסף, זהב, יהלומים. את מי שתפסו היו תולים. פעם תלו אישה בין שני צריפים, והיינו חייבות לעבור ליד הגרדום ולראות את התלייה.
הגוי היה מביא לנו מכתבים משרה ואוכל. אחותי גולדה לימדה אותו להכניס את האוכל לצרור מלח מכוסה בשק. את השק הזה היה מחביא בחלק הקדמי של העגלה. בכל יום רביעי הביא אוכל לעשר בחורות. גם לאלטרסטה היינו נותנות ממתקים, תפוחי-עץ וכו'.
האלטרסטה הייתה יהודיה מגרמניה. שמה היה פְרָאוּ אַלֶכְּסָנְדֶר.
הרבה פעמים היא הצילה בחורות.
מפקד הקרמטוריום במיידנק היה הופמן.
יום אחד הוא בא אל הצריף שלנו כדי לעשות סלקציה יחד אִתה ולקחת 500 בחורות לקרמטוריום. האלטרסטה פראו אלכסנדר ראתה שהוא נמצא במצב-רוח ירוד. היא שאלה אותו למה הוא עצוב. הופמן אמר: אשתי מתלוננת שאין לה כסף לילדים…
אמרה לו האלטרסטה: אל תדאג. אני אשיג לך כסף.
היא ידעה שאנו מחביאות כסף בשירותים, ושגם לאנשי הגז קומנדו יש מחבוא לכסף שמצאו. היא הוציאה כסף מהמחבוא שלנו ונתנה להופמן.
הופמן הסתלק.
חמש-מאות בחורות ניצלו.
מה היה סופה של פראו אלכסנדר?
ב-3 בנובמבר 1943 באו הגרמנים ואמרו לה: היום תהיי אימא של עשרים אלף איש.
הוציאו את השבויים ממחנה ליפובה 7, את האסירים והאסירות מפלאגה לשקייביץ' וממקומות אחרים, והביאו אותם לשדה חמש במיידנק. שם כבר היו שוחות חפורות. הרגו את כולם.
300 בחורות שממיינות בגדים השאירו בחיים.
שאלו את פראו אלכסנדר: האם את רוצה להישאר עם 300 הבחורות?
לא, ענתה פראו אלכסנדר. אלך עם כולם.
ב-20,000 איש ירו הגרמנים. הם נפלו לתוך השוחות ושפכו עליהם חול.
בפראו אלכסנדר לא ירו.
את פראו אלכסנדר זרקו חיה אל תוך הבור ושפכו עליה חול.
איך נודע לנו מה היה סופה?
אחרי המלחמה פגשנו בלובלין מישהי מקבוצת 300 הבחורות.
היא סיפרה לנו.

בְּלִיזִ'ין

בנובמבר אני כבר לא הייתי בפלאגה לשקייביץ'.
חודשיים לפני ההוצאה להורג במיידנק הוציאו משלוח של תופרות מפלאגה לשקייביץ' למחנה אחר – מחנה בליז'ין (Blizyn)שלידהעיר סקַרז'יסקוֹ(Skarzysko) . אני ואחותי גולדה היינו במשלוח הזה.
זה היה מחנה עבודה,לא מחנה השמדה. שם תפרנו, סרגנו.
שם נודע לנו על יום הדמים – 3 בנובמבר 1943.
אחותי גולדה עבדה במטבח בלילה. היא קילפה תפוחי-אדמה לקראת בוקר המחרת.
הגיעו גרמנים לבליז'ין. נכנס גרמני למטבח ואמר: לכם פה טוב. אתם לא יודעים מה קרה במיידנק. שם הרגו את כולם.
עד לשנת 1944 היינו בבליז'ין.
מבליז'ין הועברנו לאושוויץ.
בתוך משלוח של נשים הונגריות מצאנו באושוויץ את אחותנו שרה, והיא שרדה אתנו את המלחמה.
ביום השחרור הייתי במחנה קרָצָאוּ שבחבל הסוּדֶטים, על גבול צ'כיה.
משקלי אז היה 36 קילוגרמים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה נסענו ללובלין.
ראיתי מקרוב כיצד תלו במיידנק את מפקד הקרמטוריום הופמן.
גרנו ברחוב לוברטובסקה יחד עם יהודים אחרים.
היו בינינו אב ובנו (שלוֹמקֶה) מהעיר בלז'יצ'ה. הם חזרו לעירם כדי לקחת משם מטמון זהב אשר החביאו לפני המלחמה.
הפולנים הרגו אותם שם.
הביאו את גופותיהם ללובלין וקברו אותם בעיר.
מלובלין נסענו לגרמניה והיינו במחנה של אונר"א.
נישאתי לצבי גוטהלף.
נולדה לי בת, אבל היא מתה אחרי שלושה וחצי חודשים.
לא רציתי לחיות. לא היה לי כוח.
באוגוסט 1948, אחרי קום המדינה, עלינו ארצה באוניה "מַעֲלָה". הגענו לפרדס-חנה.
ב-1949 הוכרזה שביתת נשק. הייתה שמחה גדולה.
בארץ גרנו בסַלַמֶה בתנאים קשים, בחדר בלי רצפה, אבל זה לא היה חשוב לי כלל. הדבר החשוב היה: כאן אני בארצי. כאן אף אחד לא יקרא לי "יהודיה מסריחה".
נולדו לי שני בנים. לבכור קראתי נחמיה על-שם אחי שנרצח במיידנק. לבן השני נתן בעלי שם עברי, אילן. יש לי שישה נכדים ונין אחד ושמו אור.

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי

מושבת אמנים בקז'ימייז' דולני שבמחוז לובלין

חוברת 42 שנת 2006 עמוד 30-28

מאמצע המאה ה-19 ואילך קמו באירופה מושבות אמנים.
הרעיון שהִנחה את האמנים היה לצייר את הנוף בחוץ, ולא בתוך הסטודיו.
הראשונים שיצאו אל הטבע היו ציירי אסכולת ברביזון. הללו יצאו מפריז כדי לצייר ביער פונטנבלו – מצוידים בכיסא ציירים, קופסת צבעים ושמשייה.
אמנים רבים עברו להתגורר בכפר בימי הקיץ, וחלקם המשיכו לגור שם בקביעות. כך התגבשו בארצות אירופה מושבות אמנים קבועות.
בפולין התפתחה מושבת אמנים בעיירה קז'ימייז' דולני שבמחוז לובלין.
נהר הוויסלה שליד העיירה רחב מאוד מאוד, ועל גדותיו יש עצי ערבה הטובלים ענפיהם במים. ממעלה הגבעה ניבט מבצר עתיק. בתים ציוריים מקיפים את כיכר השוק האליפטית ואת הבאר שבמרכזה. לכן אין פלא שהעיירה היפה הזאת משכה אליה קייטנים, תיירים ואמנים.
הצייר הפולני ולדיסלב סלווינסקי, יליד לובלין, למד אמנות בפריז. הוא היה תלמידו וידידו של הצייר פול גוגן והשתתף יחד אִתו בקבוצה אשר ייסדה ב-1886 את מושבת האמנים שבפונט אוון. ב-1909 ארגן סלווינסקי בקז'ימייז' את האירוע הראשון של ציור בחוץ.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החיה פרופסור טדאוש פרושקובסקי מבית הספר לאמנויות יפות שבוורשה את המסורת של ציור בחוץ. בכל קיץ היה מגיע לעיירה יחד עם קבוצה גדולה של אמנים פולנים ויהודים.
כיום מוצגת במוזיאון צליובסקה תערוכת קבע של אמנים שציירו את נופי קז'ימייז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התערוכה גדולה ומקיפה.
מכיוון שאנחנו מתייחסים לפן היהודי של התערוכה, כדאי להפנות את תשומת הלב לאמן פולני שהתרשם מאוד מההווי המיוחד של הקהילה היהודית הגדולה שבקז'ימייז'. סטניסלב צ'ייקובסקי צייר את האורות השלווים של ערב שבת בחלונות בתי היהודים וידע לתאר את האווירה המיוחדת של ראש השנה – "תשליך" על גדות נהר הוויסלה.

 במושבת האמנים רב היה חלקם של אמנים יהודים. במוזיאון מוצגות עבודותיהם של שמואל פינקלשטיין (1890–1942), נתן שפיגל (1902–1942), פליקס פרידמן (1897–1942), אדולף ברמן (1876–1942) ועוד.
שנות הלידה שלהם שונות. שנת המוות זהה אצל כולם.
את חוגי האמנות בלובלין מייצגים בתערוכה הנריק לוונשטדט ושמחה טרכטר. שניהם היו חניכי האסכולה הפריזאית.

Celejowska House, 11/13 Senatorska st. Kazimierz Dolny

www.muzeumnadwislanskie.pl

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות:

Waldemar Odorowski, "Artistic Colony in Kazimierz Dolny", Kamienica Celejowska 2005.

הצייר שמחה טרכטר (1893–1942)

חוברת 42 שנת 2006 עמוד 39-31

שמחה טרכטר נולד ב-1893 בלובלין.

מוצאו היה ממשפחה עירונית אמידה.
אביו, שמעון, היה בעליהם של עסק למכירה סיטונית של אריגים, ושל מספר בניינים בעיר.
מילדותו גילה שמחה טרכטר עניין באמנות הציור – למורת רוחם של הוריו.

בהגיעו לגיל 18 נסע לוורשה ולמד שם ארבע שנים בבית הספר לאמנויות יפות ובסדנה של לנץ (Lentz). לאחר מכן, בשנים 1915–1920, למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות שבקרקוב. בהדרכת מורו, צייר הנופים סטניסלב קמוצקי (Kamocki), יצא טרכטר לעתים קרובות לצייר תחת כיפת השמיים.
ב-1918 הוא שהה חצי שנה בווינה באקדמיה לאמנויות יפות. הוא הביא משם רישומים טובים, בעלי אופי אקדמי, עשויים בעפרונות צבעוניים ובפחם.

אחרי גמר הלימודים בקרקוב חזר ללובלין והשתדל להשיג מהעירייה רישיון לפתיחת סטודיו לציור בבית הוריו. הוא צייר הרבה, היה מקובל בחברה הלובלינאית ומצא קונים למרבית עבודותיו. צריך היה להיות מרוצה, אבל סקרנותו בתחום האמנות לא מצאה מנוח. פריז משכה אותו.

ב-1925 נסע לפריז ונשאר שם ארבע שנים. הוא למד ציור באקדמיה הפרטית רנסון (Ranson) אצל האמן רוז'ה ביסיאר (Roger Bissiere), צייר מודרני ידוע ופדגוג טוב. על חייו בפריז כתב בהתלהבות: "…פריז עיר נפלאה! אני עובד בהצלחה. מדי יומיים אני במוזיאון לובר… אני נהנה מהצלחה אצל מורים וחברים… אני גר רחוק מאוד מהאקדמיה. יום יום אני נוסע במטרו כמעט חצי שעה. אני גר לא הרחק מרובע מונמרטר, בקומה חמישית. יש לי חדר יפה מאוד…"
במכתב אחר כתב: "לא מזמן חגגו כאן את החג הלאומי. כל פריז רקדה ברחובות. מראה נפלא! הצרפתים אוהבים לרקוד הרבה – יותר מכל עם אחר בעולם…
"… אומרים שהגעתי להישגים רבים. ייתכן. אני חש עכשיו יותר חזק מאשר בבית. חבל לי על שש השנים היפות ביותר שהפסדתי. אני מתחיל לחפש דרך משלי. אני מרגיש מה אני רוצה לעשות…"

הצעיר היהודי מלובלין שלמד באקדמיות של ורשה וקרקוב הגיע אל הבירה העולמית של האמנות. הוא היה אחד מאמנים רבים שנמשכו אל העיר הזאת. ביניהם היו ציירים יהודים מארצות מרכז אירופה ומזרחה. הבולטים שבציירים היהודים בפריז של אותה התקופה היו שאגאל, מודיליאני, סוטין.

פריז של אותן השנים הייתה מרכז תרבות עולמי, מקום מפגש מסעיר של גאונים, מוקד לתסיסה אמנותית אדירה – כמעט ללא תחרות בהיסטוריה של האמנות. דומה לה הייתה אולי פירנצה בתקופת הרנסנס. אמנות הנחשבת היום לקאנונית ומוצגת במיטב המוזיאונים בעולם הייתה אז עדיין שנויה במחלוקת. אמנים חדשנים עדיין נאבקו על הכרה באמנותם. עדיין היו נתונים לביקורת. לספק.
על רקע זה נבין את דעותיו של טרכטר על האמנות שהתוודע אליה בפריז.
היה לו שיקול דעת. היו אמנים שהעריך, והיו אמנים שלא קיבל את גישתם האמנותית.
היום איש לא יעז להתווכח עם הפוסט-אימפרסיוניסטים ואן גוך וגוגן, ובוודאי שלא עם פיקסו. אבל טרכטר חלק על הגישה האמנותית שלהם, הטיל ספק בערך עבודתם.

במכתביו הסביר את עמדתו:
"…לדעתי ואן גוך וגוגן אינם ציירים כלל. ציוריהם הם מרבדים נהדרים, אך לא תמונות במובן הפלסטי. מרבד ותמונה פלסטית – אלה שני דברים שונים. אומרים שהם ציירים המצטיינים בשימוש בצבעים. אם הם ציירו ישר מהשפופרת מבלי לערבב צבעים על הפלטה – האם הם ציירים אמני צבע? ילדים יודעים אותו דבר, בהבדל אחד: להם היה טעם מיוחד בהרכבת הצבעים. היכן אצלם שמש? אוויר? אור? אין זו אלא אמנות שימושית, מרבד, שמן…"
"… האמן האמיתי הוא זה שיודע לערבב צבעים על הפלטה. לכל אמן גדול יש צבע אישי משלו. לפי הצבע אפשר להכיר את נשמת האמן.
"…אינני סובל את פיקסו. ראיתי אחדות מעבודותיו – אידיוט מושלם…"
את סזאן העריך מאוד:
"… אני מחשיב את סזאן כגדול הציירים של המאה שלנו. באופן מעולה הוא מצייר אור, שמש, מים, אוויר. הוא אמן המצטיין בשימוש בצבעים. ציורו נפלא! מתנגדיו אומרים שלא ידע לצייר, אך הם טועים. הוא מצייר לפי הקצב הפנימי שלו. המשובחות שבעבודותיו הן ציורי טבע דומם – יצירות מושלמות…"

בתקופת שהותו בצרפת נסע מפעם לפעם אל מחוץ לעיר. הוא שהה חודש ימים בפונטנבלו וצייר שם. בסוף 1927 עזב את פריז החשוכה והקרה ונסע בעקבות אמנים רבים אחרים לדרום צרפת. בכפר האמנים סן פול דה ואנס שבין ניס לקאן שהה מספר חודשים. סן פול דה ואנס היא עיירה ציורית מוקפת חומה מימי הביניים. בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בה האמנים פול סיניאק, מודיליאני, בונאר, סוטין ועוד. אופי הציור של טרכטר השתנה, כמו גם טעמו האמנותי. במכתב מ-1929 הוא שיבח את האמנים שרל דופרן וחיים סוטין.

ביוני 1929 חזר שמחה טרכטר ללובלין. הוא פתח סטודיו לציור בבית הוריו.
מאז שובו מפריז לקח טרכטר חלק פעיל בחיי האמנות בפולין.
ב-1930 הציג תערוכת יחיד גדולה בחברה היהודית להפצת אמנויות יפות שבוורשה. בתערוכה הוצגו 35 עבודות שכללו ציורי נוף, טבע דומם, פורטרטים ועירום.
הוא השתתף בקביעות בתערוכות שנתיות של המכון לעידוד האמנות שבוורשה מ-1930 עד 1938.
הוא ייצג את לובלין לא רק בוורשה, אלא גם בקרקוב ובלודז'. טרכטר השתתף בתערוכות של חברת ידידי קזימייז' דולני בשנים 1932–1934.
הוא היה חבר באגודת הציירים של ורשה, בחברה היהודית להפצת אמנויות יפות, ומ-1932 ואילך היה חבר באגודת הידידים של טדאוש מקובסקי בפריז.

אלכסנדר גרינפלד, בן משפחתו של שמחה טרכטר, זוכר אותו מצויין:
"שמחה טרכטר היה בן-דוד של אמי. אביו וסבי היו אחים. היינו מבקרים בדירת אביו אשר הייתה בבית האחרון ברחוב קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה וחלונותיה פנו אל הגן הסאסקי.
הוא היה נשוי להדסה וייס. לפי הזכור לי, נולד להם תינוק לפני פרוץ המלחמה.
בבית סבי הייתה תלויה על הקיר תמונת נוף שצייר שמחה.
בשנת 1932 עזבו השכנים שלנו את דירתם וביקשו מאבי לנהל אותה. אבי השכיר אחד מחדרי הדירה לשמחה, והוא הפך חדר זה לאטלייה שלו. היה בא לצייר שם בערך כשנה. אני זוכר אותו היטב. הוא היה אדם מרשים. גובהו מעט מעל בינוני. מבנה גופו חסון. היה הולך זקוף בראש מורם. שער ראשו היה בהיר מאד (לבקן) ומסורק בקפידה.
היה לבוש היטב, אך לא נהג לחבוש כובע.
לא הרבה בדיבורים."

טרכטר האמן התפתח והשתנה במשך השנים.
לעבודותיו המוקדמות, בעיקר רישומי פחם, היו תכונות אקדמיות ברורות. בעבודות בוגרות יותר הוא צייר את אדריכלות לובלין העתיקה. דמותו האמנותית התגבשה בפריז במפגש מעמיק עם האמנות הצרפתית. הוא היה אמן הצורה ואמן הצבע – מתכנן בשלמות את מבנה התמונה ואת הצבעוניות שלה.
הנושאים המרכזיים בעבודתו היו נוף וטבע דומם.
הוא היה אחד מנציגי האסכולה הפריזאית (Ecole de Paris) בפולין.
אנסה לתאר אחדות מתמונותיו:

נוף קזימייז' (1930. מוזיאון קזימייז')
בחזית התמונה מימין ומשמאל יש שתי קבוצות עצים דקי גזע, גבוהי צמרות ירוקות. ענפיהם עמוסי העלים מטילים צללים ארוכים וקרירים על האדמה. הרחק מאחוריהם יש חורש ושמי קיץ תכולים-כחולים. יש רטט בשמיים, באוויר, בעלים. יש בציור תנועה הנוצרת מנגיעות מכחול מהירות. הצבעוניות מעודנת ועשירה מאוד. ובדיוק במרכז התמונה, בחלל שנפתח מאחורי לשתי קבוצות העצים הגבוהים, נחשף במפתיע גג מעוין קטן בצבע אדום – חם וחי במלוא יפעתו.

נוף (1930. מוזיאון לובלין)
צבעוניות חומה-אפורה, אבל כלל לא עצובה. זו צבעוניות שקטה, עדינה ועשירה. אולי מהורהרת.
שביל אדמה בוצית מתעקל בין בתים כפריים נמוכים משופעי גגות. גדרות עץ נמוכות לאורך קירות הבתים. עשבי בר דשנים רעננים נראים בצִדי הדרך, במקום שגלגלי העגלות לא עברו שם. בקדמת התמונה מצד שמאל יש עץ מוריק המפתל ענפיו כלפי מעלה, וכהד עונים לו מחצר אחורית בצד ימין ענפי עץ אחר, עירומים עדיין.
כנראה זהו נוף של אביב.

כפר בדרום צרפת (1928)
כל בתי הכפר החומים חוברים יחדיו לגוש אחד, כמו פסל קוביסטי מונומנטלי המתנשא גבוה מעל למטעים הנמוכים עגולי הצמרות הירוקות שמסביבו. שורות המטעים האלכסוניות והבתים הבודדים שמחוץ לכפר מכוונים את עין המתבונן אל הגוש האדיר. באמצעות שיפועי הגגות מובל המבט של הצופה מעלה-מעלה אל מרומי המגדל שבמרכז הכפר.

טבע דומם עם דגים
תרגיל בעיגולים. הסל עגול. בתוכו אגסים עגולים. מן הסל משתפכות עגבניות עגולות, ודגים מחליקים ממנו על השולחן. אפילו הסכין החדה שבצד איננה ישרה. גם היא מתעגלת בתנועה הדומה לתנועת הדגים.

העבודה האחרונה
העבודה האחרונה לא שרדה.
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר שמחה טרכטר יחד עם משפחתו לוורשה.
בתקופת הכיבוש הנאצי שהה בגטו ורשה.
בתקופת המשלוחים מהגטו נכנס כחבר לקואופרטיב אמנים ברחוב מילנא 9א'. הוא קיווה שתעודת העבודה תגן עליו מפני הגירוש. בקואופרטיב ייצרו אבני השחזה ואבקה לניקוי מתכות.
גם בגטו המשיך שמחה לצייר.
יחד עם האמנים היהודים פליקס פוטרמן ופליקס פרידמן (יושב-ראש אגודת האמנים היהודים בפולין) צייר שמחה טרכטר באולם קבלת הפנים של הקהילה היהודית ציור קיר ענק –

היצירה האחרונה – איוב.
איך נראה איוב של שמחה טרכטר?
כנראה שלעולם לא נדע.
בלילה שבין 26 ל-27 באוגוסט 1942 שוּלח למחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם אמנים אחרים, חברי הקואופרטיב.
גטו ורשה חרב כליל.

בעל העיזבון ידידו הפולני ו. זיולקובסקי סיפר כי בראשית המלחמה הטמין שמחה עבודות שלו במחבוא שנאטם בקיר של אחד הבתים של אביו. איפה הן? האם נמצא אותן אי פעם?
נותרו מעט מאוד מתמונותיו של טרכטר.
העיזבון מרוכז בלובלין ובקזימייז' דולני.
במוזיאון האמנותי-היסטורי שבמצודת לובלין, בזאמק, נמצאות עבודות של 17 ציירים יהודים.
האוסף הגדול ביותר הוא מִשל שמחה טרכטר – 26 עבודות. מתוכן שבע הן תמונות שמן, שלושה אקוורלים, והשאר הם רישומים בפחם, בפסטל, בעפרונות ובטוש.
בדצמבר 1994 נפתחה בזאמק של לובלין תערוכה של אמנים יהודים. בין האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה יש שלושה ציירים אשר נולדו ופעלו בלובלין וזכו להערכה גם מעבר לגבולות עירם ומולדתם – שמחה טרכטר, הנריק לוונשטדט ויהודה רזגור.
עבודות נוספות שלו נמצאות בתערוכת קבע במוזיאון צליובסקה, לא הרחק מלובלין, בעיירה קזימייז' דולני. עבודות אלה מוצגות לצד עבודות אחרות של אמנים יהודים שהיו בין חברי מושבת האמנים בקזימייז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

המקורות להכנת כתבה זו:

1. הרצאה של רנטה ברטניק (Renata Bartnik) על אודות עבודות של ציירים יהודים הנמצאות באוספים של מוזיאון לובלין.
ההרצאה התפרסמה ב-1996 בספרZydzi Lubelscy בהוצאת Dabar של Teatr NN .
המאמר נכתב בשפה הפולנית ותורגם לעברית על ידי אלכסנדר גרינפלד.
בהרצאתה זו מסתמכת הכותבת בעיקר על חליפת מכתבים בין האמנים היהודים לבין הגרפיקאי והאספן ויקטור זיולקובסקי (Wiktor Ziolkowski) אשר חי בשנים 1893– 1978. ההתכתבות הזאת התגלתה רק לאחרונה.
מורשתו האמנותית של זיולקובסקי הגיעה למוזיאון לובלין. מורשתו הספרותית הגיעה לאוספים מיוחדים של ספריית לופצ'ינסקי (Lopacinski) שבלובלין.

2. Waldemar Odorowski, "Artistic Colony in Kazimierz Dolny", Kamienica Celejowska 2005.

3. Mary S. Costanza, "The Living Witness – Art in the Concentration Camps and Ghettos", The free Press, New York

4. זיכרונותיו של אלכסנדר גרינפלד.

   http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_makowski_tadeusz   טדאוש מקובסקי

http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_czyzewski_tytus    טיטוס צ'יז'בסקי

http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/wy_wy_wyczolkowski_krakow   ויצ'ולקובסקי