הקבצן השביעי / איציק מנגר

חוברת מספר 44 שנת 2008

"הקבצן השביעי" של הרבי מברסלב:

רבי נחמן מברסלב מספר סיפור על אודות שבעה קבצנים, כל אחד מהם בעל מום שונה:
החרש, מסתבר בסופו של דבר, שומע יותר טוב מאנשים שומעים,
הצולע, אמנם מתקשה בהליכה, אך הולך בדרך ישרה, וכן הלאה …
רק הקבצן השביעי, המגמגם, אינו מסוגל לספר את סיפורו.
איציק מנגר כותב משל על קבצן שביעי זה בשואה.

באזכרה האחרונה ביום השואה קראה יהודית מאיר את השיר הזה ביידיש ובעברית.
השיר נמסר לעיתון באדיבותו של ד"ר מרדכי יושקובסקי מהרשות הלאומית לתרבות יידיש.

צום בראצלאווערס "זיבעטן בעטלר" / איציק מאנגער

זיבעטער בעטלער, פארענדיק די מעשה!
מיר זיינען די לעצטע הערער.
אזויפיל יידן האָבן זיך נישט דערווארט,
צו וואָס-זשע ווארטסטו מערער?

זיבעטער בעטלער, דו דרימלסט, דו שווייגסט,
און די וואָלקנס ווערן שווערער – –
מיר ווארטן, דערצייל. טאָמער ווערט צו שפּעט,
ווער וועלן זיין די הערער?

הקבצן השביעי / איציק מנגר

הַקַּבְּצָן הַשְּׁבִיעִי, שִׂים קֵץ לַסִּפּוּר!
אָנוּ אַחֲרוֹנֵי מַאֲזִינֶיךָ.
הִתְמַעֲטוּ הַיְּהוּדִים הַמְחַכִּים לְקוֹלְךָ,
לָמָּה תַּעֲצֹר דְּבָרֶיךָ?

הַקַּבְּצָן הַשְּׁבִיעִי, אַתָּה נָם, נֶאֱלָם.
קוֹדְרִים הָעֲנָנִים וְכָבֵד הוּא צִלָּם.
אָנוּ מְצַפִּים, סַפֵּר! אִם תּוֹסִיף לְהִתְמַהֲמֵהַּ,
הַאִם יִשָּׁאֵר לְךָ שׁוֹמֵעַ?

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

מודעות פרסומת

בין עצי פולין הירקרקים / יוסף פפירניקוב

חוברת מספר 44 שנת 2008

יוסף פפירניקוב
מהמשוררים הראשונים בארץ ישראל.
נולד בוורשה 1899 ונפטר בתל-אביב 1993.
עלה לארץ כחלוץ ב-1924.

השיר "בין עצי פולין הירקרקים" נכתב אחרי השואה תוך התייחסות לשירו של ביאליק "בין העצים הירקרקים".

באזכרה האחרונה ביום השואה קראה יהודית מאיר את השיר הזה ביידיש ובעברית.
השיר נמסר לעיתון באדיבותו של ד"ר מרדכי יושקובסקי מהרשות הלאומית לתרבות יידיש.

אונטער די פּוילישע ביימעלעך / יוסף פּאפּיערניקאָוו

אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך
שפּילן זיך מער נישט קיין משה'לך, שלמה'לך;
שפּילן זיך מער נישט קיין שרה'לך, לאה'לך,
נישט אויף קיין גרעזעלך; נישט אונטער שנייעלעך.

ס'הילכן שוין מער נישט קיין יידישע שטימעלעך
פון די קונדסימלך, מאָטעלעך, שימעלעך,
מיט די צעקרעלטע, צעדראפּעטע צורה'לך
פונעם באווייזן וואונדיירים און גבורהלעך.

ס'טרויערן איצטער די פּוילישע ביימעלעך,
טויט זענען יידישע היימען און היימעלעך,
טויט זענען געסעלעך, חרוב – – די הייזעלעך
וואו עס פארשטעקן זיך קינדער, ווי מייזעלעך;

יידישע קינדער מיט גרויסענע אויגענעס
שווארצע, אזוי ווי מיט חושך פארצויגענע,
אויגענעס פולע מיט פּחד פארלאָפענע
אונטערן אומגליק דעם "ברוינעם", געטראָפענע.

 

בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים / יוסף פפירניקוב

בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ, שְׁלוֹימה'לָךְ כְּבָר לֹא מְשַׂחֲקִים.
לֹא מְשַׂחֲקוֹת כְּבָר שָׂרָה'לָךְ, לֵאָה'לָךְ,
לֹא עַל עֵשֶׂב יָרֹק, לֹא עַל שֶׁלֶג רַךְ.

קוֹלוֹת יְהוּדִים לֹא מְהַדְהֵדִים,
אֵין מוֹט'לָךְ וְשִׁימע'לָךְ הַקּוּנְדֵסִים
עִם מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַחֲבוּלוֹת, שְׂרוּטוֹת,
לֹא יִתְפָּאֲרוּ עוֹד בְּנִסִּים וּבְמַעֲשֵׂי-גְּבוּרוֹת.

אֲבֵלִים עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
עַל מוֹת הַבְּקָתוֹת וּבָתֵי הַיְּהוּדִים,
עַל מוֹת הָרְחוֹבוֹת, עַל חֻרְבַּן הַחֲדָרִים
שָׁם יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִסְתַּתְּרִים כְּעַכְבָּרִים.

יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל וְעֵינֵיהֶם גְּדוֹלוֹת,
שְׁחוֹרוֹת הָעֵינַיִם כְּמוֹ בְּחֹשֶׁך טוֹבְלוֹת.
מֻרְחָבוֹת הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת פְּחָדִים
מִפְּגִיעָתָם הָרָעָה שֶׁל "חוּמֵי הַמַּדִּים".

תרגום מיידיש: יהודית מאיר ונטע אבידר

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / חיים נחמן ביאליק

חוברת מספר 44 שנת 2008

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / חיים נחמן ביאליק

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ שְׁלוֹימה'לָךְ מְשַׂחֲקִים.
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה –
יַלְדֵי יִשְׁרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה.

קַלִּים מִנּוֹצָה, דַּקִּיק הוּא הַגּוּף,
עוֹד רֶגַע פָּרְחוּ וְיוּכְלוּ לָעוּף.
חִישׁ יַחְטְפוּם רוּחוֹת קַלִּילִים
כְּאִלּוּ הָיוּ רַק גּוֹזָלִילִים.

רַק עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ,
וּשְׁתֵּי נְקוּדוֹת מַבְרִיקוֹת בָּן יֵשׁ.
יוֹקְדוֹת לוֹחֲשׁוֹת וְטוֹבְלוֹת בְּזִיו
מִבְּרַק נְבוּאָה גַּם בְּפֶלֶא שְׁבִיב.

חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן
עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר, עַל צִפּוֹר בַּגַּן
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן עֵינַי
יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם, בָּנַי.

הבט משמיים וראה – גלגולו של שיר / דוד פרידמן

חוברת מספר 44 שנת 2008

www.youtube.com/watch?v=_aK0znXsQGk

הבט משמים וראה

המחבר אינו ידוע
ייתכן שהוא מאזור לובלין

הבט משמים וראה
קוק אראפ פון הימל און זע
כי היינו ללעג וקלס
לעג וקלס בגויים.
מיר זיינען אין געלעכטער ביי זיי
נחשבנו כצאן לטבח
אוי באשעפער ווי קאנסטו צוקוקן אזא זאך
מיר האבען דאך קיינעם, נאר דיך איינעם
און דיין נאעמען איז אדושם אחד.

פזמון:
דעריבער בעיטען מיר ביי דיר אלע מאל
ענטפער אונדז שוין, שומר ישראל.
און פארנעם שוין אונזערע טרערען.
וייל קיינער וויל אונדז, ניט אויסהערען
ווען מיר שרייען "שמע ישראל!"
אוי פארגעס אונדז ניט שומר גוי אחד
באוויז אלע פעלקער אז דו ביסט אונזער גאט
מיר האבען דאך קיינעם נאר דיר איינעם,
און דיין נאמען איז אדושם אחד.

זרים אומרים: אין תוחלת ותקווה
פעלקער זאגען, אז פאר אונדז יידען
איז קיין האפנונג ניטא.
מען מעג אונדז טרייבען
מען מעג אונדז יאגען
מיר האבען זיך פאר קיינעם
צו פארקלאגען:
אבער מיר ווייסען אז אין הימל ביסטו דא.

דו האסט דאך אונדז צוגעזאגט
אז מיר וועלען זיך מערען
אזוי ווי אין הימל די שטערען
היינט קוק אראפף
וואס פון אונדז איז געבליבען דא.
עס איז דאך איין פסוק פארהאן
"הנה לא ינום ולא יישן"
דו מוזט דאך היטען דיינע קינדער
מיט מופתים און מיט וונדער
וייל מיר גלויבען אז אין הימעל ביסטו דא.

פזמון:
דעריבער בעיטען מיר ביי דיר …

הבט משמים וראה

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה:
אַרְזֵי מֶלֶךְ שִׁבְּרוּ אוֹיְבֵינוּ,
כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס,
לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִים.
וְאָכַלְנוּ מִלֶּחֶם דִּמְעָה
וְנֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לְטֶבַח.
לֹא שָׁכַחְנוּ שִׁמְךָ –
אַל נָא תִּשְׁכַּח.
רַחֵם סְגֻלָּה, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,
וְנִקְרָא בְּשִׁמְךָ, שֵׁם אֶחָד.

זָרִים אוֹמְרִים:
אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה.
חֹן עַמְּךָ, יְשׁוּעָתֵנוּ קְרֵבָה.
חוּסָה נָא בְּרַחֲמֶיךָ,
אַל תִּתְּנֵנוּ בְּיַד אַכְזָר,
כִּי נִשְׁרַפְנוּ בְּאֵשׁ כְּסוּחָה.
שְׁמַע קוֹלֵנוּ וְנִתְחַנֵּן,
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן.
שׁוּב נָא מֵחֲרוֹן אַפֶּיךָ,
וְנִקְרָא בְּשִׁמְךָ, שֵׁם אֶחָד.

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה
אֵיךְ נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה.
זְכֹר, לַאֲבוֹתֵינוּ נִשְׁבַּעְתָּ
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם תַּרְבֶּה.
אַל תִּטְּשֵׁנוּ,
בְּיַד אוֹיְבֵינוּ אַל תִּמְחֶה.
מִלְּבַדְּךָ אֵין לָנוּ גּוֹאֵל,
שׁוֹמֵר עַמּוֹ – אַל נָא יֹאבַד יִשְׂרָאֵל.
רַחֵם סְגֻלָּה, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,
בְּאוֹמְרִים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

תרגום לעברית: עובדיה חממה

"הבט משמים וראה" – גלגולו של שיר / דוד פרידמן

הסיפור
בשנת 1940, לאחר שעירנו יאנוב לובלסקי הופצצה, הגעתי לבֶּלז'יצֶה יחד עם אמי, שתי אחיותי ואחי.
שכרנו דירה ליד בית דוֹדי (האח של אמי) וגרנו שם.
הגרמנים הביאו לבלז'יצה יהודים ממקומות שונים, וב-1941 הקימו שם גטו.
בבלז'יצה היו שלוש אקציות, ובסופן הייתה העיר "יודנריין" – נקייה מיהודים.
לאחר האקציה הראשונה אחי ואני ברחנו והסתתרנו באסם של גוי. במשך חודשיים התחפרנו בקש. בלילות הייתי מתגנב לעיירה כדי לקנות לחם. היה לנו קומקום וחיינו בתוך הקש, ניזונים מלחם וממים. כמו עכברים.
יום אחד באו בניו של האיכר כדי לקחת מהקש אוכל לבהמות. יום תמים עבדו שם. הם תקעו קלשון בקש, חבילה אחרי חבילה, ושרו תוך כדי העבודה. החבילות הלכו והתמעטו, עד שלבסוף נחשפנו. גילו אותנו. אנחנו נבהלנו, וגם הם נבהלו ועזבו את המקום. בלילה הגיע אביהם וקרא לנו. פחדנו פן ימסור אותנו לגרמנים, אבל הוא הסתכן: הזמין אותנו לביתו, הרשה לי להתרחץ, נתן לנו לאכול תפוחי אדמה, ואחר כך אמר לנו: "לכו."
לא הייתה לנו ברירה. חזרנו ונכנסנו למחנה – לגטו בלז'יצה.
לפני עלות השחר הייתי מתגנב החוצה דרך הגדר. היה לי קצת כסף, והייתי קונה כמה כיכרות לחם אצל אופה פולני. את הכיכרות האלה הייתי מעביר לאחי מעבר לגדר. בתוך המחנה מכרתי את הכיכרות. כך חיינו.
פעם אחת הגעתי אל הגדר עם הלחם וראיתי בחשכה דמויות רצות לכיוון הגטו. צעקתי לאחי: "זליג, תציל את עצמך!" וברחתי לשדה. כל היום הייתי בשדה. שמעתי יריות ולא ידעתי מה קורה בפנים. בלילה התגנבתי לכיוון המחנה כדי לראות מה קרה לאחי.
בשער עמד שומר יהודי.
שאלתי אותו: "בן ציון, מה קרה?"
הוא ענה לי: "הגרמנים הוציאו מאתיים ילדים וירו בהם בבית הקברות ביער."
אחי בן ה-11 היה ביניהם.
התאבלתי מאוד על אחי.
לאחר כחודשיים חוסל המחנה סופית.
פַייקְס הרוצח, מפקד הס"ס, בא עם אנשיו. אלה הקיפו את המחנה וערכו סלקציה.
הם סגרו בבית הכנסת כ-250 גברים יהודים. ביניהם הייתי גם אני.
האחרים נשארו בחוץ.
כמה גברים נלקחו לחפור בורות מאחורי בית הכנסת.
כל היהודים שהיו בחוץ אולצו להתפשט ונורו אל תוך הבורות.
פייקס חיסל שם כאלף אנשים.
את התינוקות זרקו בערימה.
הבכי היה נורא.
חופרי הבורות ראו איך האוקראינים כרתו בגרזנים את הראשים של התינוקות.
אחרי הרצח הובאו עגלות של גויים. אנחנו, יחד עם קבוצת החופרים ועם קבוצת נשים צעירות שעברו את הסלקציה, נשלחנו מבית הכנסת בבלז'יצה למחנה בּוּדזין (Budzyn).

השיר
ב-8 במאי 1943, לאחר שפייקס חיסל את מחנה בלז'יצה, הגענו אנחנו למחנה בודזין.
הייתי אז בן 16.
בכל יום הלכנו לעבודה במפעל שהיה מרוחק כ-6 קילומטרים מהמחנה.
בימי ראשון לא עבדנו. סגרו אותנו בצריפים. היינו אסירים יהודים ממקומות שונים.
היינו יושבים כלואים בצריפים ומספרים זה לזה על חיינו, על משפחותינו, על אסוננו.
סיפרנו וגם שרנו.
פתאום קם מהדרגש בחור מהעיירה זַקשוּבֶק שליד לובלין והתחיל לשיר "הבט משמים וראה…"
שיר זה ביטא את מצבנו, חיפש במרומים כתובת לתלונותינו.
כולנו היינו נרגשים.
בכינו.
כל החיים התנגן השיר הזה בראשי.
קשה לקלוט הכול בבת אחת. זכרתי את המנגינה, אבל המלים התעמעמו אצלי.
הגעתי ארצה. נלחמתי במלחמת השחרור. עבדתי קשה.
בשעות הפנאי שרתי במקהלה, חבורת הזמר של גבעתיים בניצוחו של רפי פסחזון. שרנו יחד עם נעמי שמר בתיאטרון ירושלים לפני חברי-כנסת ולפני הנשיא יצחק נבון.
המקהלה שלנו נסעה להופעות בגרמניה. לא רציתי לנסוע. השפיעו עלי לנסוע ואמרו לי: זאת תהיה נקמתך.
בדכאו, ליד הקרמטוריום, רציתי לשיר את השיר. ולא ידעתי את המלים.
חיפשתי הרבה.
בספרים שונים מצאתי קצת מהמילים של השיר הזה.
בהיכל יהודי ווהלין פגשתי את מנהל הספרייה. היה זה אדם מבוגר. סיפרתי לו על השיר "הבט משמים וראה" והתחלתי לזמזם את המנגינה. אמרתי לו: "הלוואי שהייתי מוצא את המילים של המנגינה הזאת." אמר לי: "חכה, חכה". הלך והביא ספר שירי אידיש עתיקים. אמר: "זה מה שאתה מחפש". היה שם השיר, אבל לא כולו. היה כתוב שם: "המחבר אינו ידוע. ייתכן שהוא מאזור לובלין."
התחלתי לחשוב: אולי הבחור ששר לנו את השיר במחנה בודזין הוא אשר חיבר אותו?
ממקורות שונים הצלחתי לשחזר את השיר.
ככה הצלתי את השיר. שיר מתקופת השואה המבטא את אסוננו.
כאשר שמעתי את הזמר עובדיה חממה שר את השיר "אנא בכוח", התרשמתי מאוד. שירו כשירִי לקוח מהמקורות. הגעתי אליו, והוא הכניס אותי לאולפן והקליט אותי.
ביום השואה לפני שנתיים הייתי בבית-ספר תיכון ברעננה, סיפרתי את סיפורי ושרתי לתלמידים את שירו של הבחור היהודי ממחנה בודזין.
בכל אשר אלך, וכל עוד אוכל, אשיר את השיר.
לוּ יינשא קולי ויישמע במרחקים:
"הבט משמים וראה- – -"

http://e.walla.co.il/?w=/268/1455530

http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-14d424e2bc3c02100
4.htm

פרטיזנים יהודים במחוז לובלין

חוברת מס. 44 שנת 2008

ממחנה ליפובה אל היערות
הבריחה הכללית ממחנה ליפובה נכשלה.
קבוצות אחדות של שבויים מהמחנה התארגנו כדי לברוח.

ב-28 באוקטובר 1942 ברחה קבוצה בת 17 אנשים, לרבות פעילי המחתרת יגר, קגנוביץ' וגרובר.הנשק היה חבוי בתוך המחנה, במכבסה. כיוון שהשבויים ברחו ממקומות העבודה שמחוץ למחנה, הם לא יכלו לקחת עמם את כלֵי הנשק.

אחריהם ברחו ליערות יאנוב 40 שבויים נוספים, והללו יצרו קשר עם אנשי פ.או.וו. (פולסקה אורגאניזציה וויסקובה. ארגון צבאי פולני מיסודה של א"ק, 'ארמיה קריובה'). אנשי פ.או.וו. הורו לנמלטים לחפור מחילה כדי להשתכן בה, ואז זרקו עליהם רימון-יד. רק שניים מתוך הארבעים נותרו בחיים.

גרובר ארגן בריחה של שתי קבוצות שבויים נוספות. כך התקבצו ביער כמאה אנשי צבא מנמלטי ליפובה, חלקם חמושים. כמה שבועות לאחר הגיעם ליער נהרג מפקדם קגנוביץ' בזמן מצוד של הגרמנים, ואת מקומו תפס שלמה ("מייטק") גרובר. אנשיו פעלו בקבוצות קטנות בסביבות גַרבּוב (בין לובלין לפולאווי). לאחר שנפצע גרובר, יגר תפס את מקומו.

הסכנות ביער

איך לחיות ביער?
אלה שברחו ליער היו חשופים לפגעי הטבע ולפגעי האדם.
פגעי הטבע כללו גשם, שלג, רוחות וקור, מחלות, רעב ומחסור. הבורחים היו ללא מזון, ללא תרופות, ללא נשק. איך אפשר לשרוד בתנאים כאלה?
אבל הסכנות הגדולות יותר ארבו מידי האדם: כנופיות של שודדים ורוצחים; איכרים עוינים שהלשינו על יהודים; גרמנים שערכו מצוד אחר מצוד וחיפשו את המתחבאים; פרטיזנים פולנים אנשי א"ק (המחתרת הפולנית הלאומית) אשר היו נגועים באנטישמיות.
מטרתם של הפרטיזנים היהודים שברחו ליערות לא הייתה הישרדות בלבד. היו אלה אנשים צעירים לוחמים, והיו להם עוד מטרות נוסף על שמירת חייהם שלהם:
הם שמרו על יהודים חסרי נשק, נשים וילדים שהסתתרו ביער.
הם השיגו מזון מהאיכרים, אם בגנֵבה ואם בכוח הזרוע.
הם ביצעו פעילות עונשין נגד איכרים שהסגירו יהודים.
מטרה עליונה הייתה השגת נשק. ללא נשק אתה חסר אונים. הם יזמו פעולות להשגת נשק.
הם לחמו מלחמת גרילה נגד הגרמנים.

להלן קטעים מעדות של מיכאל לוטרשטיין המופיעה בספר "דאס בוך פון לובלין" ומעדות של מייטק גרובר הנמצאת בארכיון 'יד ושם':
"המפקד טולק ציווה להחרים במקום אחד, במרחק 12 ק"מ מהמחנה, מכונת-ירייה. חמישה אנשים יצאו לפעולה. בהגיעם למקום כבר התחיל לעלות השחר. מישהו שראה אותם הודיע למשטרה הפולנית. עד מהרה הגיעו השוטרים והתחילו חילופי יריות. הפרטיזנים הצליחו לגרש את השוטרים, אשר ברחו לקול צחוקם של האיכרים. עוד באותו יום עברו הפרטיזנים 25 ק"מ ולאור היום חצו את כביש לובלין-ורשה, במקום שאיכרים עסקו בפינויו מן השלג. מסביבם עמדו אנשי משמר גרמנים. הגרמנים הופתעו עד כדי כך, שלא העזו לעצרם. אולם כעבור זמן מה, כאשר הפרטיזנים סרו לאחד הבתים לסעוד את לבם, התאוששו הגרמנים ותקפום. כשלושת רבעי שעה נמשכו חילופי היריות עד לנסיגת הגרמנים. הדרך נתפנתה. אחד משבויי המלחמה מליפובה 7 נפצע ברגלו. זמן קצר לאחר מכן הוא מת מפצעו, שכן טרם הייתה אפשרות להגיש עזרה לפצוע, באין תרופות וצוות רפואי.

למחרת היום חזרו הבחורים לבסיס. טולק שיבח אותם, וכולם היו גאים על שעמדו במבחן האש הראשון. עוד באותו היום נאלצו כולם לסגת אל עמקי היער. דיביזיה גרמנית חיפשה ביער פרטיזנים ויהודים. סיפרו כי באותו יום הם מצאו כשישים יהודים חסרי נשק, שהיו מוסתרים ביער. בו ביום הם עלו על הבונקר, שבו ישבו שישה מבין שבויי המלחמה מליפובה 7. ששת הבחורים התגוננו בגבורה. מלומדי מלחמה השכילו לתפוס רימוני-יד שהגרמנים הטילו בהם והשליכום חזרה. במכונת-היריה שבידיהם חסמו את הכניסה אל הבונקר וכך החזיקו מעמד שמונה שעות רצופות. עם רדת החשכה נאלצו הגרמנים לסגת. מבין הבחורים מת מפצעיו פרטיזן אחד בשם שטנגל [ואולי שנגול – לא ברור]."

הפלוגה של סרן יחיאל גרינשפן
אלפי יהודים מעיירות בצפון-מזרח מחוז לובלין נמלטו ליערות מהגירושים לסוביבור בקיץ ובסתיו של 1942.
היהודים הסתתרו ביערות פרצ'ב ( (Parczewוחיו בקבוצות לא מאורגנות. במצודים שערכו הגרמנים נהרגו רבים מאוד מן המסתתרים.
בהשפעת פרטיזנים סובייטים החלה להתארגן ביער תנועז פרטיזנית עממית.

במעבי יערות פרצ'ב הקימו הפרטיזנים שני מחנות: מחנה של פרטיזנים לוחמים ו"מחנה משפחות" ששימש מקלט לזקנים, נשים וטף. מחנה המשפחות נקרא "טַאבּוּר" (וגם "בַּאזַאר"). הפרטיזנים היו הכוח שהגן על מחנה המשפחות.
ביערות פרצ'ב התגבשה ופעלה היחידה החשובה ביותר מבין יחידות הפרטיזנים היהודיות בפולין: היחידה בפיקודו של יחיאל גרינשפן, הלוא הוא סרן "חִיל".

בינואר 1943 היו ביחידה של גרינשפן 50 אנשים. אחרי חודשים אחדים הצטרפו אליה בחורים נוספים, ואז הקבוצה מנתה כבר כ-120 אנשים.
גרובר, יגר וחבריהם שברחו מלובלין הגיעו אל קבוצת גרינשפן באביב 1943.
במשך השנה האחרונה למלחמה התגברה ביער פרצ'ב פעילותה של המחתרת הפולנית הקומוניסטית, 'ארמיה לודובה' (א"ל). מפקד גדוד הא"ל באזור היה יהודי, קפיטן אלכסנדר סקוטניצקי ("זמסטבה").

קבוצת הפרטיזנים היהודים בפיקודו של יחיאל גרינשפן הצטרפה ל'ארמיה לודובה' והייתה לפלוגה הרביעית בגדוד של סקוטניצקי. גם גרובר, יגר ושאר נמלטי ליפובה הצטרפו לגדוד של סקוטניצקי והשתייכו לפלוגה אחרת בגדוד זה.
בין הפרטיזנים היהודים היו גם נשים שהשתתפו בקרבות – אם כלוחמות ונשק בידן ואם כחובשות.
הגדוד התנהל בסדר ובמשמעת צבאית.

במארס 1944 התחילה להגיע מעבר לנהר הבוג תגבורת רצינית. היו אלה יחידות סובייטיות וכוח פרטיזני פולני גדול ומצויד היטב אשר התארגן במוסקבה ונקרא "ונדה וסילבסקה" (על-שם סופרת פולניה קומוניסטית ידועה שהתגוררה ברוסיה). ביחידות אלה היו יהודים רבים. מטוסים רוסיים הצניחו ליערות ציוד, נשק ומזון.

באפריל 1944 פיקד יחיאל גרינשפן על פעולה מיוחדת: מיקוש גשר סוביבור שעליו עברה מסילת הברזל לובלין–חלם. בפעולה התפוצץ קטר הרכבת שהובילה חיילים גרמנים לחזית, והרכבת נפלה לתוך המים. כשלוש-מאות עד חמש-מאות חיילים גרמנים נהרגו. בדרכם חזרה מהפעולה תפסו הפרטיזנים מכונית ובה גרמנים, החרימו את הנשק והציוד, שרפו את המכונית ושבו את הגרמנים. במשך ימים אחדים הובילו את השבויים הגרמנים מכפר לכפר. לבסוף ציווה המפקד גרינשפן להוציאם להורג.
החזית הלכה וקרבה. הגרמנים ריכזו באזור כוחות צבא גדולים. בקרבות שהתפתחו נלחמו גם הפרטיזנים והצטיינו בגבורתם.

המפקד יגר נפל בקרב.
דינה גוטהלף ממרקושוב העידה על אודות שעותיו האחרונות של משה יגר:
"ב-14 במרץ יצאו שישה עשר פרטיזנים יהודים מנוסים בפיקודו של משה יגר לפעולת ריגול מיוחדת במרחק כמאה ק"מ – – – בלילה יצאו לדרך – – – הבחורים היו במצב רוח טוב, הידיעות מהחזית עודדו אותם והמשימה החשובה שלפניהם רוממה את רוחם. רק יגר היה קודר משהו ועגמומי. ברמיזה אמר, כי מתקרבים ימים קשים. הגרמנים ירצו בכל מחיר לטהר את דרכי נסיגתם מהחזית ויטאטאו את הפרטיזנים מדרכם. המצב לדעתו מסתבך, ועוד ירבו הקרבנות. בהלצה וברמיזה תיאר את קברו ביער ועליו אבן. על האבן יהיה כתוב לדבריו: 'פה קבור משה יגר'."

שמואל רובינשטיין המשיך וסיפר את סיפור ההיתקלות הכושלת עם הגרמנים:
"מצבם של הפרטיזנים הסתבך. משה יגר פקד לסגת. רק הוא והרשל פישביין נשארו לחפות על הנסוגים ולעצור את הגרמנים. המפקד יגר ופישביין ירו עד שאחרון הפרטיזנים נסוג. אז פתחו חבריו של יגר באש, ויגר קם כדי לסגת. ברגע שקם פילח כדור את חזהו. הוא צעק להרשל: 'ויטק, ברח, אני אבוד!' הרשל הספיק לצאת מהאש. המפקד יגר נפל. מהגרמנים נפלו שישה."

לאחר מותו קיבל יגר אות הצטיינות גבוה ביותר, "וירטוטי מיליטרי".

במאי 1944 נהרג הקפיטן "זמסטבה" סקוטניצקי.
קבוצת יחיאל גרינשפן צורפה ליחידת הפרטיזנים הגדולה שבפיקודו של הגנרל הסובייטי ברנובסקי. עתה לא היו עוד הפרטיזנים חוליות בודדות, כי אם צבא ממושמע ומאורגן היטב. הצבא הזה היה מצויד בנשק טוב, וקצינים סובייטים מוצנחים פיקדו עליו.
ככל שקרב מועד השחרור, הלך והחמיר מצבם של הפרטיזנים. השטח שבין הצבא הגרמני לבין הצבא הסובייטי הלך וצר, ולפרטיזנים לא נותר מרחב תמרון. הקרבות הפכו קשים ומרים. מעל לראשי הפרטיזנים היו חילופי אש בין הצבאות, והללו נמשכו עד לנסיגה המוחלטת של הטנקים הגרמניים.

חיילי הצבא הסובייטי ערכו לפרטיזנים קבלת פנים נלהבת.
עם שחרור האזור ב-23 ביולי 1944 שרדו במחנה המשפחה כמאתיים נפשות. בפלוגת גרינשפן היו אז כ-150 לוחמים.
אנשי יחיאל גרינשפן, ונמלטי ליפובה ביניהם, היו בין ראשוני המשחררים של העיר לובלין.
שלטונות פולין החופשית העניקו ללוחמים היהודים מיערות פרצ'ב אותות הצטיינות גבוהים.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

– ספר הפרטיזנים היהודים, הוצאת ספרית פועלים, מרחביה 1958.

– האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, תל-אביב 1990.

– מרטין גילברט, אטלס השואה, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב 1986.

In the Parczew forest
Under the pine trees
When the trees are blossoming
A young soldier
Rests in a grave
Far from where his family is
And his native land.

שיר של פרטיזנים מיער פרצ'ב

ביער פרצ'ב
מתחת לאורנים
כשהעצים פורחים
חייל צעיר
בקבר נח
הרחק ממשפחתו
מארץ מולדתו.

מתוך ספרו של מרטין גילברט “Holocaust Journey”

מחנה ליפובה – הנצחה / יוסף דקר

חוברת מס. 44 שנת 2008

במשך שנים אחדות נטע אבידר ואנוכי היינו ערים לכך כי אין ציון כלשהו למאורעות השואה שקרו בשטח אשר עליו היה המחנה בליפובה 7.
שאלתי על כך את ראש עיריית לובלין הקודם, מר אנדז'י פרושקובסקי. הוא אמר שהשטח נמכר למשקיע פרטי, והנושא אינו בידיו.

ב-2006 החלו עבודות בנייה באתר. ביררתי בעירייה מיהו היזם, וקיבלתי מספר טלפון בוורשה. התקשרתי למספר הטלפון הזה. האיש שענה לי היה אביהו שור, המהנדס הראשי בפולין של חברת 'פלאז'ה סנטר'. החברה הזו היא "הזרוע" של מוטי זיסר אשר עוסקת בבניית קניונים באירופה. סיפרתי לאביהו שור על אודות ההיסטוריה של המקום. עבורו זו הייתה הפתעה. אף גורם לא סיפר להם על אודות ההיסטוריה של המקום.
אביהו שור קישר אותי עם הגברת רוחה לוין, האחראית על הפעילות באירופה של מוטי זיסר.
פגשתי אותה בתל-אביב וסיפרתי לה על אודות ההיסטוריה של המקום. היא השיבה כי לכבוד יהיה להם להנציח את ההיסטוריה של המקום בתקופת השואה.
בלובלין יצרתי קשר עם המהנדס סרג' הלפרן, האיש שפיקח על עבודות הבנייה בלובלין מטעמה של 'פלאז'ה סנטר'. סרג' היה מודע להתחייבות להקים את אתר הזיכרון. אנשי 'פלאז'ה סנטר' עמדו בהתחייבותם, אף שהקניון נמכר לחברה צרפתית טרם השלמתו הסופית. סוכם עם אנשי 'פלאז'ה סנטר' שבאתר יוצבו לוחות זיכרון.
עמדתי הייתה שהטקסט על גבי לוח אחד חייב להיות בפולנית; עמדתי על כך שהטקסט בלוח שני יהיה באידיש, שפתם של השבויים ועובדי הכפייה במקום; אם יהיה מקום ללוח שלישי, על הטקסט בו להיות באנגלית. אמרתי שרק אם יהיה מקום גם ללוח רביעי, הטקסט בו יהיה בעברית.
במָקום הוצבו שלושה לוחות זיכרון (לא היה מקום ללוח רביעי).
הקמת אתר הזיכרון הייתה תלויה עדיין בתיאומים רבים. היה צורך לכתוב נוסח מתאים. רוברט קובלק, ההיסטוריון ממחלקת המחקר של מוזיאון מיידנק, התנדב לעשות זאת. עתה נדרש לתרגם את הכתוב מפולנית לאידיש ולאנגלית.
מי שלקח על עצמו את המשימה היה חברֵנו מייקל רוזנבוש. מייקל נעזר בפרופ' מוניקה אדמצ'יק גרבובסקה, והיא נעזרה ברומן ליטמן, ראש הקהילה היהודית בלובלין.
הביצוע עצמו היה באחריות 'פלאז'ה סנטר' ובמימונה, וזאת באמצעות סרג' הלפרן.
תודתנו נתונה לסרג' הלפרן, לרוברט קובלק, למייקל רוזנבוש, לפרופ' אדמצ'יק גרבובסקה ולרומן ליטמן על עזרתם.
תודה מיוחדת נתונה למוטי זיסר אשר באמצעות חברת 'פלאז'ה סנטר' מימן את הפרויקט והיה המבצֵע.
תודה מיוחדת נתונה גם לגברת רוחה לוין. הגברת לוין נענתה ברצון ובחפץ לב להצעה להנציח את האירועים שקרו במחנה.
המסקנה הנובעת מכל זאת היא שהנוכחות שלנו בלובלין והקשרים האמיצים עם אנשי העיר הם שהביאו לקיום ההנצחה לזכר השבויים ועובדי הכפייה שהיו במָקום.
ההנצחה חשובה לנו כיהודים וכיוצאי לובלין, אולם היא חשובה גם לתושבי העיר הפולנים. השבויים היהודים במחנה ליפובה 7 היו חיילים בצבא הפולני. האתר וההתרחשות בו הם חלק מההיסטוריה (העצובה לפרקים) של העיר לובלין.
הקמת האתר היא עדות לשיתוף פעולה מועיל לכולם בין ארגוננו לבין העיר לובלין.

משפטם של פושעי המלחמה מהמחנה בליפובה 7

יהודית מאיר

משפטם של פושעי המלחמה מהמחנה בליפובה 7

בסוף יוני 1965 התלוויתי לאבי, פנחס זיסקינד ז"ל. הוא נסע לגרמניה כדי להעיד בשימוע לקראת משפטו של הפושע הנאצי מוהווינקל (Wolfgang Karl Heinrich Mohwinkel), מפקד המחנה אשר שכן בליפובה 7 שבלובלין. היה זה מחנה ריכוז של שבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני. אבא היה אחד השבויים במחנה.

השימוע התנהל בעיר המבורג שבגרמניה ונערך ב-2 ביולי 1965.

הייתה זו תחילתו של קיץ אירופי טיפוסי. העיר טבלה בפרחים. העצים לבלבו, ואפשר היה עדיין לראות ולהריח את שאריות התפרחת של הלילך.

הייתי בת 18. מחד גיסא הוצפתי בזיכרונות נעימים מימֵי ילדותי בפולין ובצבעוניוּת של הטבע, ומאידך גיסא כִּרסֵם בי פחד. אבא היה חולה לב, וארבע שנים קודם לכן רופאיו אסרו עליו להעיד במשפט אייכמן. יש לציין כי בתחילה הוא סירב לנסוע לשימוע ואמר שכף רגלו לא תדרוך שוב על אדמת גרמניה. הוא השתכנע לנסוע רק לאחר שנאמר לו כי אם לא ייסע, יש סיכוי רב שהרוצח יזוכה מחוסר הוכחות. לשימוע הוזמנו גם העדים יוסף צינוביץ', יוסף רזניק, יוסף אזרחי ורומן פישר.

לפני תחילת השימוע ירדנו למרתף הבניין לצורך מסדר זיהוי.

כחמישה-עשר גברים מבוגרים עמדו בשורה. החזקתי בידו של אבא כאשר עבר מולם. הוא עצר ליד הרביעי מצד ימין,  והלה היה לבוש חליפה כהה ואלגנטית. "זהו מוהווינקל," אמר.

הוא  התבקש לעבור על פני כולם ולציין רק לבסוף אם זיהה מישהו מהשורה.

אבא היה נרגש. אחזתי בידו הרועדת. הוא המשיך לעבור על פני השאר.

לפתע עצר מול זקֵן גוץ אשר לבש ז'קט מרופט. "זהו הַנטקֶה (Otto Hantke)*!" צעק, איבד את הכרתו ונפל. הנטקה יצא ממקומו כדי לעזור, ואני הדפתי אותו בידי.

לא איבדתי את עשתונותַי. שלפתי מהתיק כדור ניטרוגליצרין ודחפתי לפיו של אבא. לאחר זמן קצר שבה אליו הכרתו. בינתיים הוזעק צוות רפואי. שני רופאים בדקו אותו וקבעו שיוכל להעיד, אבל רק אם יהיה שכוב על גבי אלונקה.

אבא הביט עלי ואמר:

"עברו יותר משני עשורים, ואני מזהה אותם ללא המדים והכובע. גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה, הייתי מזהה. כאשר ראיתי את הנטקה, נבהלתי. חשתי כאילו חזרתי למחנה הריכוז, ונעשה לי חושך בעיניים."

נכנסנו לאולם המשפט. השופט היה איש מבוגר, נמוך קומה, בעל עיניים מתרוצצות ואף קטן ונשרי. משום מה אני זוכרת אותו טוב יותר מאשר את האחרים. לצדו ישבו התובעים. זה היה מעמד סוריאליסטי: אבא שכב על אלונקה; שני הפושעים ישבו זה לצד זה – האחד נראה כמו איש עסקים מהודר, ואילו השני נראה מוזנח ומרופט; לידם הייתה סוללה של סנגורים.

היה שם גם מתורגמן מפולנית לגרמנית. אבא ביקש להעיד בפולנית, אף שהיה מסוגל להעיד גם בגרמנית.

תחילה חקרו אותו הסנגורים על אודות מיקום המבנים במחנה, וזאת כדי להראות שאינו זוכר וכי הוא עֵד בלתי אמין. בכל פעם "קפץ" סנגור ושאל על אודות מיקומו של מבנה זה או אחֵר. אבא החווה בידו תנועה של חוסר סבלנות, אמר שאין טעם בכל החקירה הזו וביקש נייר ועיפרון. הוא התיישב על האלונקה, ובמשך רגעים מספר שרטט את המחנה על צריפיו ובנייניו. השופט ביקש לראות והעביר את הנייר לתובעים ולסנגורים. תכניות המחנה נשלפו, והן הושוו ל"ציור" של אבא. לבסוף השופט הכריז: "העד תיאר בדייקנות את המחנה."

אחר כך השופט ביקש להתרכז בעדוּת, והתובעים התחילו לחקור את אבא.

אבא סיפר שנולד וחי בעיר דוּבּנוֹ. בספטמבר לחם נגד הצבא הגרמני הפולש, נלקח לשבי ונשלח למחנה השבויים סטאלג A11 שבגרמניה. במחנה הופרדו השבויים היהודים מהשאר. בסוף 1940 הם הגיעו ברכבות ללובלין. בתחנת הרכבת עמדו קציני הס"ס מוהווינקל וקליין (Klein), והם שהובילו אותם לצריפים ברחוב ליפובה אשר שימשו עד אז כאורוות של סוסים. ציוו עליהם לישון בתוך הזוהמה. במשך יומיים תמימים לא קיבלו אוכל ומים. מוהווינקל הבהיר להם שאם מישהו ינסה לברוח, כל עשירי יומת. תנאי החיים היו נוראיים: רעב, לכלוך וכינים.

אחרי שמונה שבועות הובלו לבית-מרחץ. לפני  היציאה נתבקשו החולים לצעוד שלושה צעדים קדימה. כחמישים אנשים יצאו מהשורות. מוהווינקל ושראם (Schramm) ציוו להביא ספסל; כל חולה בתורו צוּוה לשכב עליו והוכה 25 מלקות.

"עכשיו אתם כבר בריאים ויכולים ללכת לעבודה!" הכריז מוהווינקל.

"עבדנו 12 שעות ביום," סיפר אבא, "וכאשר חזרנו  מעבודות הפרך למחנה, העבידו אותנו עד חצות בחפירות של ביוב ובעבודות אחרות. תוך כדי העבודה התעללו בנו והיכו בשוט שבקצהו כדור עופרת.

תחילה קיבלנו 250 גרם לחם ליום. עם הזמן מוהווינקל קיצץ את המנה לחצי הכמות.

התנאים היו איומים. בבוקר יצאנו בקבוצות של 180 איש. מי שהפסיק את עבודתו לרגע, נורה ונקבר במקום. בערב חזרנו עם עשרה עד עשרים איש פחות.

היו מקרים של ניסיונות בריחה. לילה חורפי אחד בינואר 1942 שמענו צעקות ויריות לאחר ניסיון בריחה של מספר אסירים. גורשנו לחצר ואולצנו לעמוד בשלג יחפים וללא החולצות. את הטבח שלנו שאיחר למִפקָד הפשיטו והשכיבו ערום בשלג. הם תלו את הבורחים, ואנחנו עמדנו כך עד הבוקר."

הבטתי במוהווינקל. הוא ישב ופניו מאובנות, כאילו המשפט לא עסק בו.

כאשר אבא סיפר על אודות המכות האכזריות שהשבויים הוכו, אחד הסנגורים קם ואמר:

"הנאשם מוהווינקל לא היכה את השבויים."

"לי הוא הרביץ!" אמר אבא.

"אני מצטער מאוד על כך," אמר מוהווינקל מבלי להביט לכיוונו של אבא.

התובע ביקש מאבא לספר עוד על שהתרחש במחנה.

"רק אם העד רוצה ומסוגל לכך," העיר השופט.

אבא תפס בידי ומשך אותי אליו.

"הרבה זמן חיכיתי לרגע זה," לחש לי.

הוא השתעל והתחיל לדבר: "במחנה היה ילד בשם חיים, כבן 12, שהיה נער שליח."

אבא השתעל שוב. לא הורדתי את מבטי ממנו. מדי פעם הגנבתי מבט לעבר שני הפושעים: האחד היה הדור ופניו קפואות, השני נראה מרושל ופתטי.

 "זה היה יום גשום, והנער העביר מסמכים למשרדם של הגרמנים. הוא החליק  בבוץ, והמסמכים התפזרו והתלכלכו. הגרמני אינקופר (Inkuffer) ראה את המסמכים המלוכלכים, צעק בהיסטריה שזו חבלה, קשר חבל לצווארו של הילד וגרר אותו על הקרקע לאורך כל החצר. הילד התפתל וצעק מרוב כאב, הפושע הוציא מכיסו אולר וחתך לחיים את הלשון. המראה היה מזוויע כל כך עד שהגרמנים שהיו במקום ביקשו ממנו שיגאל אותו מייסוריו. הפושע סירב. רק בשש בערב מוהווינקל קרא למִפקָד ((apel, והם תלו את הנער לעיני כולנו."

השופט ניגב את הזיעה מפניו.

"במקרה אחֵר," אמר אבא, "בחודש יולי 1943, בעת חיפוש, מצאו אצל מישהו חמישה רובלים בזהב. נקראנו למִפקָד. העמידו עמוד עץ וקשרו אליו את האומלל. אינקופר (Inkuffer) ואוסברג (Ausberg) לקחו מסור וניסרו אותו חי לשניים. זה אירע בעת מִפקָד בפיקודו של מוהווינקל."

כל אשר העיד אבא שמעתי פעמיים – פעם בפולנית מפיו, ופעם שנייה בגרמנית מפיו של המתרגם.

 השופט פנה למוהווינקל: "האם אתה מכיר את העד"?

"ודאי שאני מכיר אותו. כל יום חתמתי באופן אישי על אישור יציאה מהמחנה אל מקום עבודתו מחוץ למחנה. אני זוכר את מר זיסקינד היטב, אבל קשה לי לזהותו כי הוא נראה כל כך רע."

המתח שהייתי נתונה בו גרם לי להתפרץ.

קמתי ופניתי אליו בגרמנית: "אם אבי נראה רע, זה הודות לך ולחברים שלך!"

דממה השתררה באולם, וכל המבטים הופנו אלַי.

"להוציא אותה מהאולם!" צעק אחד הסנגורים. כל סוללת הפרקליטים קמה כאיש אחד, כמו הונף שרביט ניצוח.

"אני מנהל פה את השימוע," אמר השופט.

"כבוד השופט, אין לה זכות דיבור בשימוע זה. יש להוציאה מהאולם," הזדעקה בפנים סמוקות סנגורית בלונדית.

"זו בתו של העד, והיא תישאר," קבע השופט.

בצהריים השופט הכריז על הפסקה קצרה וזימן אותי ללשכתו. הוא ביקש לשמוע פרטים על אודותַי ועל אודות חיַי עם הורַי.

סיפרתי לו שעד השימוע לא סיפר אבי על אודות שקרה לו במחנה. "רק כעת אני מבינה את הסיבה לצעקותיו של אבא מתוך השינה," אמרתי. הצעקות הללו הפחידו אותי כל כך בילדותי.

שאלתי אותו מדוע "עשו הפתעה" לאבי והעמידו במסדר הזיהוי גם את הנטקה. הלוא השימוע אמור היה להתנהל נגד מוהווינקל, ולא הוזכר שיש עוד נאשם.

"זו הייתה הבקשה של הסנגורים." ענה השופט.

אחרי ההפסקה  אבא העיד על ההתעללויות הסדיסטיות של הנטקה: מכות רצח, שיסוי כלבו באסירים ללא סיבה וכן הלאה. אם אסיר חלף על פניו, הוריד את הכובע ובירך אותו, הנטקה היכה אותו בשוט באכזריות על פניו ועל ראשו. "מה, אני חבר שלך?" היה שואל.

האסיר הבא שחלף על פניו לא העז להוריד את הכובע, אולם גם הוא הוכה קשות. "אני לא חבר שלך," אמר הנטקה, "וכשאתה עובר לידי, עליך להוריד את הכובע ולברך אותי!"

רק כעבור תשע שנים,  ב-19 בפברואר 1974, החל להתנהל המשפט.  אבא היה כבר חולה מאוד ומרותק לכיסא גלגלים. הוא לא היה מסוגל לנסוע לגרמניה ולהעיד.

כדי לסיים את הכנת הכתבה הזו לעיתון נסעתי בקיץ 2008 לארכיון 'יד ושם' ועיינתי בגזר הדין של המשפט הזה. גזר הדין כלל 244 עמודים.

סימון התיק: TR10/868.

מקריאת גזר הדין שניתן ב-26 ביולי 1974 למדתי כי אוטו הנטקה לא היה נאשם במשפט הזה, אלא שימש בו כעד יחד עם Dorndorf, Olson, Treibe,  Klein ועוד. כמו כן העידו במשפט גם גרמנים נוספים שהיו במחנה ליפובה שומרים, מרכזנים ובעלי תפקידים אחרים.

העדים היהודים במשפט היו אלה: אהרונוביץ', ברזין, אסתר מרגוט ברגר, צינוביץ', אזרחי (בירגר), רומן פישר, ציפורה פישר, קוטלר, פודגורסקי, רייך, רזניק, ד"ר שינדלר, קלישצ'בסקי (משה צוונגר), דולינסקי, פרנק, פרידמן, שלובסקי, צביבק, זיסקינד, גרובר, אושרובסקי ונוסבאום. אם פסחתי על מישהו נוסף, אני מתנצלת.

איני יודעת אם אוטו הנטקה נשפט על מעשיו במחנה ליפובה. בספטמבר 1942 שלח אותו גלובוצ'ניק להיות מפקד מחנה הריכוז בבודזין. ב-1974 דן אותו בית המשפט בהמבורג למאסר עולם.

החקירה של הנאשם מוהווינקל התנהלה מה-3 במאי 1964 עד לספטמבר 1967.

המשפט התחיל בפברואר 1974. פסק הדין ניתן ב-26 ביולי 1974.

העונש ניתן בגין מעשי הרצח שביצע מוהווינקל במו ידיו.

גזר הדין , עמ' 243 (בתרגומי מגרמנית):

"על המקרה של תלייה של יגר ושני שבויי המלחמה האחרים – מאסר של 8 שנים,

על המקרה של תלייה של שני אסירים בשנת 1943 – מאסר של 7 שנים,

על המקרה של  תלייה יחידה בשנת 1943 – מאסר של 6 שנים.

על כל שלושת הפשעים בית המשפט קבע בהתאם לסעיפים 74, 75 StGB – מאסר כולל של 10 שנות מאסר."

 

 

אוגוסט 2008

* הנטקה – אחד מסגניו של מוהווינקל במחנה ליפובה

מחנה ליפובה – מחנה עבודה ומחנה לשבויי מלחמה יהודים

חוברת מס. 44 – שנת 2008

בלב לובלין, ברחוב ליפובה מספר 7, מול בית הקברות הנוצרי, עמד מגרש ספורט גדול של 'איגוד הספורט האקדמאי'. עם השלמת כיבוש פולין בידי הגרמנים השתנה לחלוטין אופיו של המגרש.
ב-2 בדצמבר 1939 נערך במגרש הספורט מִפקָד של כל הגברים היהודים בלובלין. את המפקד ניהלו אנשי הס"ס במשך שעות ארוכות, והוא נערך תוך כדי מעשי אכזריות והשפלה. בסיומו הושארו בַּמָקום כמאתיים יהודים כדי לבנות על המגרש את הצריפים הראשונים של מחנה ליפובה.
המחנה הוקם לפי צו של מפקד המשטרה והס"ס במחוז לובלין – אודיליו גלובוצ'ניק.
מפקדי המחנה היו קציני הס"ס הרמן דולף (Dolp), לימים מפקד בלז'ץ; הורסט רידל (Riedel); וולפגנג מוהווינקל (Mohwinkel).
בראשיתו שימש המחנה כמחנה עבודה ומחנה מעבר. ב-1940 התחילו לשלוח אליו את שבויי המלחמה היהודים ממחנות השבויים בגרמניה.

תפקודיו של מחנה ליפובה

למחנה ליפובה היו כמה תפקידים ומטרות:
– מקום איסוף לעובדי כפייה יהודים מלובלין
– "מאגר" ראשוני ליהודים שגורשו מהמערב
– מחנה לשבויי מלחמה יהודים מהצבא הפולני אשר חיו באותם מחוזות של פולין שהיו תחת
הכיבוש הסובייטי
– מחנה לעבודת כפייה
– תחנת מעבר לעובדי כפייה ממחוזות אחרים ולשבויי מלחמה משטחי הכיבוש הגרמני
(הגנרלגוברנמנט) אשר שבו לבתיהם
– מחנה עבודה עבור מפעלֵי DAW.

מחנה ליפובה כמחנה עבודה

לובלין הייתה כנראה העיר הראשונה אשר הונהגה בה עבודת כפייה. הדבר נעשה בהתאם לפקודת מושל הגנרלגוברנמנט הנס פרנק ב-26 באוקטובר 1939 ובהוראת הס"ס. המחנה היה כפוף לס"ס.
מועצת היהודים (היודנראט) חויבה לספק עובדים למשטרה לשם העסקתם במחנה העבודה וחויבה לספק לעובדים חומרי גלם.
העובדים הראשונים בסדנאות של מחנה ליפובה היו בעלי מלאכה יהודים מלובלין. בבוקר הם היו באים לעבודה במחנה, ובערב היו חוזרים לבתיהם. העובדים נדרשו להביא אִתם את כלי עבודתם. בתמורה לעבודתם קיבלו מנת אוכל דלה אשר סופקה על ידי היודנראט.
לאחר זמן מה נשלחו למחנה גם יהודים בעלי מלאכה מוורשה וממקומות אחרים. עובדים אלה נשארו לגור במחנה העבודה.
בין דצמבר 1940 לינואר 1941 הגיעו אל המחנה כ-2500 שבויי מלחמה יהודים. הם נשלחו ממחנות השבויים בגרמניה.
בדצמבר 1940 הסדנאות במחנה הפכו לסניף הלובלינאי של חברת DAW (Deutsche Ausrustungswerke), "מפעלי הציוד הגרמניים". הייתה זו חברה כלכלית של הס"ס, ולשם מילוי צרכיה הורחב מאוד היקף הפעילות בסדנאות. האסירים היהודים ושבויי המלחמה עבדו בבנייה, בנגרות, בחייטות, בסנדלרות, בייצור אוכפים, בבורסקאות, ברצענות, בעבודות דפוס ועוד. השבויים עבדו לא רק בתוך המחנה שברחוב ליפובה, אלא גם במקומות עבודה שונים (בבעלות גרמנית) בעיר לובלין ובמחנות סמוכים לה.
בסתיו 1941 נשלחה קבוצה של כמה מאות משבויי המלחמה כדי להקים את מחנה מיידנק שהלך ונבנה באותו הזמן.
חברת DAW התפתחה במהירות, ובשנת 1942 היא פתחה מפעל לייצור נייר זפת במָקום שלפני המלחמה היה בו שדה התעופה פלאגה-לשקייביץ': מחנה פלוגפלאץ. במקום הזה הוקמו בתי מלאכה לתיקון נעליים, לייצור סוליות נעליים ולייצור קופסאות תחמושת. בפלאגה-לשקייביץ' הועסקו האסירים גם במיון רכוש וחפצי ערך של היהודים המומתים ובהעמסת הרכוש הממוין על רכבות לגרמניה.
ב-1942 נתרבו המצודים והשילוחים בלובלין. באותה העת נחשבו הסדנאות למקום מקלט, ויהודים מכל המעמדות נהרו אל הסדנאות כדי לקנות ארכה לחייהם ולחיי משפחותיהם. בהמשך נסתבר שהסדנאות לא היו מקלט בטוח, אבל באותו הזמן השקיעו היהודים את שארית רכושם בקניית מכשירים ומקום בסדנה והתישו את כוחותיהם במאמץ להוכיח כי הם "פרודוקטיביים".

שבויי מלחמה יהודים

חיילים יהודים מצבא פולין אשר נפלו בשבי הגרמנים נשלחו למחנות שבויים בגרמניה.
אלה מהם שמוצאם היה מאזורים אשר נכבשו בידי הגרמנים נשלחו בחזרה אל מקומות מוצאם, הפכו לאזרחים, ובהמשך היה גורלם זהה לזה של כל יהודי פולין.
אלה מהם אשר מוצאם היה מפולין המזרחית, אזור שסופח לברית-המועצות, נשארו במחנות (סטאלגים) בגרמניה. דיונים באשר לגורלם נערכו בין ברית-המועצות לבין גרמניה, אך לא הביאו לתוצאות. דומה כי הרוסים לא רצו לקבלם.
נשאלה השאלה: מה לעשות אִתם?
לממשלה הגרמנית היה פיתרון: שלילת מעמדם כשבויי מלחמה. הדבר אִפשֵׁר לראות בהם יהודים מן המניין. הם הוצאו ממחנות השבויים בגרמניה ונשלחו ללובלין למחנה ליפובה.

וכך העיד יוסף רזניק מגרודנו:
"היינו שבויים יהודים מהצבא הפולני. לפני פרוץ המלחמה התגוררנו בשטחי פולין שנתפסו אחר כך על ידי הרוסים. היינו צריכים להיות מוחלפים ומועברים לברית-המועצות. במקום להשתחרר הגענו למחנה ריכוז בלובלין."
שלוש קבוצות של שבויי מלחמה הובאו למחנה ליפובה:
– הקבוצה הראשונה מנתה 627 שבויים יהודים והועברה למחנה ליפובה בראשית 1940. הקהילה בלובלין לא הייתה מסוגלת לקבלם. הגרמנים הוציאו אותם מהמחנה והובילו אותם דרך לוברטוב ופרצ'ב עד ביאלה פודלסקה, מרחק של 120 קילומטרים. בנעלי עץ מתפרקות, בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס ובסופת שלג הוצעדו רגלית בליווי שומרים שהיו רכובים על סוסים. אנשי הס"ס ירו בנחשלים. רוב השבויים נרצחו בידי מלוויהם או נספו בגלל תנאי מזג האוויר הקשים. בסוף המסע נותרו בחיים 287 שבויים.
את עדותו של אברהם בוכמן על אודות "צעדת מוות" זו הבאנו בגיליון 44 של 'קול לובלין'

– קבוצה שנייה של כ-3200 שבויים הובאה למחנה ליפובה בחודשים פברואר–מאי 1940. מוצאם היה משטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, והם שוחררו לאחר שהיודנראט הציג בפני הגרמנים תעודות ומסמכים המאשרים את מקומות מוצאם.

– קבוצה שלישית של כ-2500 שבויים הובאה למחנה מסטאלגים בגרמניה בין דצמבר 1940 לינואר 1941. היו אלה חיילים יהודים שבויים שמוצאם היה משטחי פולין המזרחית אשר נכבשו בידי הרוסים. שבויים אלה אכלסו את המחנה במשך כשנתיים.

תנאי הקיום במחנה

מספר האסירים במחנה היה משתנה מעת לעת. מספרם המרבי עלה על 3000, ומתוכם היו כ-2500 שבויי מלחמה.
הצריפים הראשונים במחנה נבנו ב-1939. במחנה היו בתי מלאכה, מוסכים, קסרקטין לשומרים, משרדים וצריפים לאסירים. בכל צריף היו שלוש קומות של דרגשי שינה.
הצפיפות הרבה והתנאים הקשים גרמו למחלות. פרצה מגפת טיפוס. בית החולים היהודי בלובלין היה מלא, ולכן החולים הועברו לבית "תלמוד תורה" שברחוב יטצ'נה (מאחורי בית הכנסת מהרש"ל). טיפלו בהם רופאים יהודים מלובלין, ד"ר זיגלווקס וד"ר קורלנדר. גופות המתים הועברו למשרפות במיידנק.
היחס לאסירים, ובייחוד לאזרחים שביניהם, היה אכזרי.
בחורף שבין 1940 ל-1941 ברחה מהמחנה קבוצה של שבויי מלחמה. בלילה באו למחנה גלובוצ'ניק ועוזריו. השבויים הוצאו ערומים מצריפיהם והוכו. בלילה, בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס, אולצו לעמוד שלוש שעות בשלג. כתוצאה מעונש זה מתו למעלה מעשרה שבויים מדלקת ריאות.
שבויים נורו או נתלו בגלל גניבות. וגם ללא סיבה.
השבוי זילברייך נתפס בניסיון בריחה. קצין הס"ס שראם (Schram) הִכה את הבורח, ירה בו למוות באקדחו ואחר כך נשק לאקדח וקרא לו "זילברייך" על-שם הנרצח.
ב-17 באוגוסט 1942 בחרו הגרמנים כמה מאות אסירים ועמדו לשלוח אותם למיידנק. הסנדלרים שמבין האסירים תקפו את השומרים בסכיניהם, פצעו אותם ואף הרגו כמה מהם. אנשי הס"ס ירו במתקוממים. אלה מביניהם שלא נורו מייד, נלקחו למיידנק.

המאבק על מעמדם של השבויים כשבויי מלחמה

הממשלה הפולנית בלונדון, ממשלה אשר שבויי מלחמה אלה נמנו על חייליה והשתתפו בקרבות של ספטמבר 1939, לא הקדישה תשומת לב למעמדם של שבויי המלחמה בלובלין.
הצלב האדום הבינלאומי, ארגון שהדאגה לשבויי מלחמה היא בסמכותו ומתפקידו, לא גילה עניין בהם.
שבויי מלחמה יהודים מפולין המזרחית (אזור שסופח לברית-המועצות) הוצאו ממחנות השבויים בגרמניה ונשלחו ללובלין כיהודים.
בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לאמנת ז'נבה הם הועברו בלובלין מידי הוורמכט לידי הס"ס. תעודותיהם נלקחו מהם.

יוסף רזניק מגרודנו, מי שהיה שבוי במחנה, העיד כך:
"כשהגענו למחנה, אמרו לנו: "פה אתם כבר יהודים". ניהלנו מאבק קשה כדי לקבל תנאים של שבויי מלחמה.
המפקד שבחרנו היה רומק פישר. פישר הוביל אותנו למאבק בגרמנים על זכויותינו כשבויי-צבא. הוא ארגן אותנו במשטר צבאי, עם חלוקה לדרגות: מפקדים, סגנים, חיילים. המשמעת הצבאית בתנאי המחנה הייתה חשובה מאוד. הלכנו בקבוצות עם מפקדינו למקלחות או לעבודה בעיר. השתדלנו שלא תהיה אפשרות לגרמנים לבוא אלינו בטענות.
לא הסכמנו לקביעת הגרמנים כי "אתם לא שבויים, אתם רק יהודים". נאבקנו שיכירו בנו כחיילים פולנים שבויים.
כשיצאנו לעבודה, צעדנו כמו חיילים – במדים נקיים ונעליים מצוחצחות. גם הבסיס והמשרדים, שהיו מלאי כינים לפני בואנו, נוקו היטב.
הקמנו תזמורת, והכנר הראשי בה היה סגל מלבוב.
הייתה לנו מאפייה. לפסח אפינו מצות. קנינו אותן בכסף שלנו.
כשבויי מלחמה היה עלינו להצדיע לחיילים גרמנים גם בבסיס וגם בעיר.
כשבויי מלחמה לא ענדנו כל טלאי.
מצב זה השתנה כאשר הורע מצבם של הגרמנים בחזית.
הם דרשו מאתנו לענוד על הבגדים את הטלאי שיסמן אותנו כיהודים. ופה התחיל מאבק. בראשותו של רומק פישר התנגדנו לכך בכל תוקף. הם הצליחו לכפות עלינו את הטלאי רק למשך חצי יום. אחר כך ויתרו, ושוב הלכנו ללא כל סימון למרות שפחדנו."
האוכלוסייה האזרחית, היהודית והפולנית, התייחסה אליהם במידת-מה של כבוד.
בבגדי הצבא הפולני ובגינוני הצבא שלהם היו לסמל של פולין שטרם אבדה.

טרגדיה יהודית: שבויי מחנה ליפובה מול יהודי לובלין

השבויים היו גוף זר בעיר
הקבוצה הגדולה של שבויי המלחמה היהודים שנשלחו ללובלין התגוררה במחנה בלב העיר. לצדם התקיימה קהילה יהודית עתיקה ומושרשת.
קבוצת שבויי המלחמה הייתה גוף זר בתוך העיר.
שתי קהילות יהודיות שונות חיו זו מול זו. נוצרו יחסים אמביוולנטיים בין שתי הקהילות, וזאת למרות שותפות הגורל ביניהן תחת הכיבוש הנאצי ולמרות העובדה שהמוות האיום ציפה לכולם בסוף הדרך.
השבויים היו יהודים זרים בעיר. הייתה זו קבוצה גדולה של גברים צעירים בודדים שנמצאו הרחק מערי מולדתם והתגוררו במחנה. לעומתם הייתה קהילת יהודי לובלין קהילה של משפחות החיות בבתיהן חיי משפחה מלאים.
היו אלה חיילים לעומת אזרחים.
ההגדרה של השבויים כחיילים העניקה להם מעט זכויות יתר בהשוואה לאוכלוסייה היהודית המקומית.

האנומליה של המחנה

האסירים עבדו עבור הוורמכט ועבור הכלכלה הגרמנית, אך החזקתם והחזקת משפחותיהם (כלכלה, טיפול רפואי, שכר) הוטלו על כתפי היודנראט.
היודנראט, הגוף אשר נשא בהחזקת השבויים ועובדי הכפייה במחנה, בחר מתוכו ועדה שתפקח על הפעילות במחנה.
תפקיד הוועדה מטעם היודנראט היה כפול: מחד גיסא להשגיח על העובדים שיעבדו לשביעות רצונם של הגרמנים, ומאידך גיסא להגן עליהם מפני עריצותה של הנהלת המחנה.
חברי הוועדה סבלו משני הצדדים: לא אחת הם עצמם נפגעו מידי הגרמנים בבואם להגן על העובדים, ויחד עם זאת השבויים סירבו לקבל את השגחת היודנראט בגלל רצונם להיבדל משאר היהודים ולשמור על מעמדם המיוחד ועל הזכויות הכרוכות בכך.

הלחם

היודנראט היה זה שסיפק את לחמם של השבויים.
השבוי פנחס זיסקינד העיד כיצד הגיע למחנה ליפובה: "הכניסו אותנו לתוך אורוות סוסים מגודרות סביב בגדר תיל. חמישה ימים רצופים לא קיבלנו כל אוכל. בתום חמשת הימים הופיע מוהווינקל, שהיה אחראי למחנה, והודיע לנו שהיהודים בלובלין אינם רוצים לתת לנו כל אוכל."
השבוי אברהם בוכמן, מניצולי צעדת המוות, העיד כי היודנראט סיפק לחם לשבויים בצעדת המוות. הגרמנים לא מיהרו לתת אותו לצועדים הכושלים. בינתיים קפאו ככרות הלחם והפכו לגושי קרח. כאשר הגיעו הצועדים לאפיסת כוחות, זרקו להם השומרים את הלחם הקפוא על השלג. השבויים המורעבים התנפלו עליו כחיות, והגרמנים ירו אליהם כדי להפרידם ולהצעידם קדימה. הלחם הקפוא נותר מתגולל בשלג מאחור…
היו האשמות. השבוי שלמה גרובר הטיל דופי במניעיו של היודנראט. הוא טען כי היודנראט היה צריך לספק לגרמנים מכסה של אנשים לעבודה. עשירי לובלין לא רצו לעבוד בעצמם ושילמו כסף ליודנראט. בכסף זה קנה היודנראט אוכל לשבויי ליפובה, וזאת כדי שהם יהיו אלה אשר יבצעו את העבודות עבור הגרמנים.

חטיפות

שבויי המלחמה היהודים נהנו מחופש תנועה יחסי. הם הורשו להיכנס לתוך גטו לובלין.
במקרים מסוימים חטפו שבויי המלחמה יהודים מגטו לובלין כדי שאלה יעבדו במקומם.
מאידך גיסא אם הגרמנים חטפו יהודים מהגטו לצורך ביצוע עבודות כפייה, לעתים היו יכולים השבויים לחלץ יהודי מידי חוטפיו בטענה שהוא נחוץ להם לעבודה במקום אחר.

חיילים ואזרחים באותו מחנה

במחנה ליפובה היו לא רק שבויי מלחמה יהודים, אלא גם אסירים יהודים שהיו אזרחים.
האסירים האזרחים היו מעוניינים להתגורר בצריפי השבויים, כי שם חשו בטוחים יותר מאשר בצריפים המיועדים ל"יהודים סתם". תחושתם זו החריפה בימי האקציות. אך שבויי המלחמה התנגדו לכך, כי חששו לערעור מעמדם המיוחד. פרצו מריבות בין שתי קהילות היהודים במחנה ליפובה, אסירי אותו המחנה.

תיאטרון האבסורד הגרמני

הציניוּת המרושעת של הגרמנים היא שגרמה לאנומליה של המחנה. היא הייתה המפיקה בתיאטרון האבסורד הגרמני.
במחנה היו אזרחים יהודים מול שבויים יהודים. שתי קבוצות. שתיהן היו קרבנות של הרֶשַׁע הגרמני. קבוצה אחת מבין השתיים קיבלה זכות יתר, מעמד משופר, סיכוי לחיים. כאשר הפרס הוא החיים עצמם, נפרמת הסולידריות הקיימת בין הקרבנות. הרֶשַׁע הגרמני צפה בגלדיאטורים בזירה. בני עם אחד, שותפים לגורל אחד, נאבקו זה בזה על צל צלו של סיכוי אפסי לחיים.
מדיניות נאצית זו של הפרד ומשול יצרה טרגדיה יהודית של שני מחנות אשר היו קשורים ביניהם בקשר אמביוולנטי איום ונורא. הנאצים יצרו מציאות אכזרית: אחים בני עם אחד הושלכו אל תוך סבך נפתל של ערבות הדדית, רחמים, חמלה ואחווה מחד גיסא; ותחושת נבגדוּת, אין-אונים, האשמות ורגשי אשמה, חשדנות ופחד מאידך גיסא.

המרד שלא היה

באמצע הקיץ של שנת 1942 התארגנו השבויים במחתרת. קם ועד שהרכבו היה: שאלופסקי, פישר, פשיסוֹצקי, יגר, גולדברג מלבוב ויעקב רייף. חברי המחתרת צברו נשק וקיימו קשר עם המחתרת הפולנית. התכנית הייתה לפרוץ את חוטי החשמל והטלפון שהקיפו את המחנה, ובעזרת הנשק לבצע התנפלות על מקום מושבו של הגוברנטור גלובוצ'ניק ואחר כך להסתלק ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
המנהיג היה רומק פישר.
"היינו אנשי צבא," אמר יוסף רזניק בעדותו, "לכן אין זה פלא שהתחלנו בהכנות למרד בגרמנים. לא הצלחנו. מדוע? רומק פישר יוכל לתת תשובה."
פנחס זיסקינד היה יוצא לעבודה מחוץ למחנה. הוא עבד בציפוי גגות בנייר זפת. לדלי הזפת עשה תחתית כפולה, ובעזרתו הבריח נשק. הוא היה מוציא בַּדלי זהב ומחזיר אקדחים. בכל יום הביא שנֵי אקדחים. 34 אקדחים קנה מהמחתרת הפולנית והעבירם בדלי שלו אל תוך המחנה. יחד עם צוונגר ועם חברים נוספים קנו גם 80 רימונים ו- 3500 כדורים.
התכנית למרד ולבריחה כללית לא הצליחה.
מדוע?
שתיקה כבדה מונעת את האפשרות לדעת מה קרה.
האנשים שהצליחו לברוח ממחנה ליפובה ולהישאר בחיים לא דיברו אז, והיום כבר אינם חיים.
הבריחה הגדולה נכשלה, אך היו בריחות של יחידים ושל קבוצות.
במהלך החורף שבין 1942 ל-1943 נמלטו ממחנה ליפובה כ-400 אסירים. רובם נתפסו ונורו בידי הגרמנים, אבל כ-150 מהם הגיעו ליערות והצטרפו לפלוגות הפרטיזנים היהודים.

הקץ

3 בנובמבר, 1943.
2500 שבויי מחנה ליפובה הוצעדו במצעדם האחרון לכיוון מיידנק, לבושים מדי הצבא הפולני.
לשווא ניסו חלק מהשבויים לברוח בדרך.
במיידנק נורו אל תוך תעלות פתוחות יחד עם כל האסירים היהודים מהמחנות בלובלין ובסביבותיה – 18,400 אנשים נורו למוות ביום אחד.
על אודות יום דמים זה העיד יוסף רזניק:
"באותו יום לקחו את שארית היהודים מלובלין והסביבה יחד עם שבויי ליפובה והובילו את כולם למיידנק. באנו לשדה 5. מצד אחד ניגנה תזמורת, ומצד שני ירו מכונות ירייה (קַרַבִּינִים) אל ההמונים שהגיעו.
גרמני אחד עשה סלקציה ובחר את 300 הגברים והנשים הבריאים והחזקים ביותר.
כאשר הגיע אלי, שאל אותי למקצועי. באופן אינסטינקטיבי עניתי לו שאני נגר. לא רציתי לגלות לו את מקצועי האמיתי, קצב. כי הם עצמם היו קצבים. אבל אני הייתי קצב של בשר בקר ועוף, והם היו קצבים של בשר אדם.
לקחו אותנו לצריפים.
בערב נכנס לצריף שטורמבאנפיהרר רולפינג בנעליים מגואלות בדם אדם ובקבוק וודקה בכיסו. הוא היה שתוי ואמר לנו: כל האחרים נהרגו. אתם נבחרתם להישאר בחיים. אתם יחידי סגולה…
כאשר הגענו לליפובה ב-1941 עדיין יכולנו להילחם כשבויים והייתה לנו תקווה שננצח במלחמה, אבל אחרי מה שראינו במיידנק ידענו שהכול אבוד."

עם שחרור לובלין ביולי 1944 חוסל המחנה.
בעת משפט אייכמן בישראל ב-1961 העיד יוסף רזניק על שקרה במחנה ליפובה.
ב-1965 נפתח בהמבורג שבגרמניה משפטו של מפקד מחנה ליפובה, קצין הס"ס וולפגנג מוהווינקל.
ארבעה מבין שבויי ליפובה שניצלו יצאו מישראל כדי להעיד נגדו: רומן פישר, יוסף האזרחי (בירגר), יוסף צינוביץ' ופנחס זיסקינד. על אודות עדותו של פנחס זיסקינד כותבת בתו יהודית מאיר בעמוד … בגיליון זה של 'קול לובלין'.

אחרי הכול

הדרמה הגדולה שקעה אל השתיקה.
קולות הירי נדמו.
את הבכי נשא הרוח.
את הדם בלעה האדמה.
ברחוב ליפובה שָׁמַם המחנה,
אוסף אל קִרְבּוֹ אֵימֵי עֱנוּת, יֵאוּשׁ וּמַאֲבָק.
עברו שישים שנה, ועוד כמה שנים.
על המגרש הריק בלובלין, ברחוב ליפובה 7,
בנה יַזָּם ישראלי קניון מפואר:
"לובלין פְּלָאזָה".

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

נחמן בלומנטל, תעודות מגיטו לובלין, הוצאת יד ושם, ירושלים 1967.

חיים הרפז, "מעבדות לכיליון: היהודים במיידנק 1941–1944", קול לובלין, 27 (1991).

ארכיון יד ושם: עדויות של יוסף רזניק, רומן פישר, פנחס זיסקינד, אברהם לוינסון, אברהם בוכמן, שלמה גרובר.

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים­–תל-אביב 1957.

David Silberklang, “Only the Gates of Tears Were not Locked: The Holocaust in Lublin District of Poland”, Yad Vashem: Institute News (June 2005).

http://www.deathcamps.org/lublin/lipowa.html  (ARC: Action Reinhard Camps)              

http://www.holocaustresearchproject.org/ghettos/lublinlabourcamps.html

תרגום עדויות: צשה פישר, יהודית מאיר

איסוף מקורות ברשת: אסתר מנדלאי

LIPOWA CAMP Labor Camp and Camp for Jewish Prisoners of War in Lublin / Neta Zytomirski Avidar

Facts about Lipowa:
In the heart of Lublin, on Lipowa Street #7, opposite the Christian cemetery, stood a large sports field, the Lublin Academic Sports Organization. The character of the sports field completely changed as a result of the completion of the German occupation.
On December 2, 1939, a census of all Jewish men in Lublin took place in the sports field. The census was conducted by the SS for many long hours with cruelty and intentional humiliation of the Jews. At the completion of the census, 200 Jews were detained to begin building the first barracks of Lipowa Camp.
The camp was constructed according to the orders of Odilio Globocnik the SS and Police Leader of Lublin. Lipowa Camp commanders were: SS- Strumbannfuhrer Hermann Dolp, SS-Unterstrumfuhrere Horst Riedel and SS- Unterstrumfuhrer Wolfgang Mohwinkel.
At first the camp served as a work and transit camp. In 1940, Jewish Polish army Prisoners of War (POWs), were sent to Lipowa camp from POW camps in Germany.
Functions of Lipowa Camp
-Lipowa Camp served as a gathering place of Jewish slave laborers from Lublin.
-Initial assembly place of Jews deported from the West.
-Camp for Jewish Polish soldiers POWs whose hometowns were under Russian occupation.
-Slave labor camp.
-Transit station for slave laborers from other provinces and the POWs whose hometowns were in the General Government.
-DAW (Deutsche Ausrustungswerke), German Equipment Works.

Lipowa Camp as a Work Camp
On the orders of Hans Frank, Governor of the Gerneralgouvernment, on October 26, 1939 and under the authority of the SS, the first slave labor camp was established in Lublin.
The Lublin Judenrat was required to provide workers to the police for the purpose of serving as slave laborers in Lipowa. In addition, the Judenrat was forced to supply the raw materials for the various industries at Lipowa.
The first group of workers in the workshops of Lipowa were craftsmen from Lublin. The workers would arrive to work at Lipowa in the early morning and return home in the evening. The slave laborers were required to bring their own tools.
The Judenrat was required to supply the meager meals for the workers. Later on, craftsmen from Warsaw and other towns arrived at Lipowa, these slave laborers lived in the camp.
Between December 1940 and January 1941, 2,500 Jewish POWs were sent from POW camps in Germany to Lipowa in Lublin.
In December 1940, Lipowa workshops were taken over by DAW, which was an SS company. DAW expanded its operations, employing Jewish POWs as cobblers, carpenters, construction workers, tailors, printers, saddlers, tanners and more. The prisoners at Lipowa worked also in other factories owned by the German SS.
In the fall of 1941, several hundred Lipowa prisoners were sent to Majdanek to build the camp.
DAW developed quickly into tar-paper manufacturing at the pre-war site of the Plage-Laskiewicz: Flugplaz (the former Lublin Aircraft Factory). At this location enterprises were established for the production of shoe soles, shoe repair and munitions production.
The Jewish Prisoners of War
The Jewish Polish soldiers who were captured by the Germans were sent to POW camps in Germany. Those POWs whose towns of origin were in German occupied areas were sent back to their hometowns and became civilians. The POWs who were from Eastern Poland, an area annexed by the Soviet Union, remained in the camp. The German and the Soviets negotiated over the fate of those POWs, no decision was made. The question of what to do with the POWs remained. The German government had the solution: deprive the prisoners of their POW status, since they were Jews and transport them to Lipowa Camp in Lublin.
Three groups of POWs were transported to Lipowa- Beginning in 1940, the first group of 627 Jewish prisoners were transferred to Lipowa. The Jewish community in Lublin was unable to take in the prisoners. As a result, they were taken on a death march through Lubartow, Parcew and Biala-Podalska, a distance of 120 kilometers. Their wooden shoes fell apart, in temperatures below 30 degrees Celsius and a snowstorm, the group was forced to march accompanied by SS guards on horseback. Those who could not keep up, were shot. Most of the prisoners died as a result of shootings and harsh weather. Finally, only 287 prisoners remained. On page________of this issue you will find the testimony of Avraham Buchman regarding the “Death March”.
The second group of 3,200 prisoners arrived at Lipowa in the months of February thru May 1940. This group of POW were originally from towns in German occupied Poland. They were freed after the Judenrat presented to the Germans proof of the prisoners town of origin.
The third group of POWs numbered about 2,500, prisoners who were transferred to Lipowa from German stalags, from December 194o to January 1941. These POWs were Jewish soldiers whose towns of origin were in East Poland, an area that was Soviet- occupied. They stayed in Lipowa for two years.
Living Conditions in the Camp
The number of prisoners in the camp changed periodically. At most there were 3000 prisoners, including 2500 POWs. The first barracks were built in 1939. The camp consisted of workshops, auto repair shops, barracks for the guards, offices and huts for the prisoners, each hut contained 3 tiered sleeping bunks. Living conditions were difficult, spread of disease caused by overcrowding resulted in a Typhus epidemic. The Jewish Hospital in Lublin was full beyond capacity, the sick were transferred to the Talmud Torah building on Jateczna Street, behind the Maharshal Synagogue. Jewish doctors from Lublin, Drs. Zygelwaks and Kurlander cared for the patients. Bodies of the dead were moved to the crematorium at Majdanek.
Treatment of the prisoners, especially the civilians, was brutal. In the winter of 1940-1941, a group of POWs escaped from Lipowa camp. At night, Globocnik and his helpers arrived at the camp, took the prisoners outside, the temperature was 20 degrees Celsius below zero, naked and beaten, the prisoners were forced to stand in the snow for three hours. As a result of this punishment, ten prisoners died from pneumonia. Prisoners were also falsely accused of theft then shot or hanged. A prisoner by the name of Zylbereich tried to escape, was caught, beaten and shot by Shram from the SS. Afterwards, Shram kissed his pistol and renamed it “Zylbereich”.
On August 17, 1942 , several hundred prisoners who were to be transferred to Majdanek decided to resist. The shoemakers among them used knives to attack the German guards, wounding and killing several. The SS shot some of the prisoners and sent the rest to Majdanek.
The Anomaly of the Camp
The prisoners worked for the Wehrmacht and benefit of the German economy, but the total responsibility of caring for the prisoners food , medical needs and salaries fell on the Lublin Judenrat. The Judenrat was responsible for supplying bread for all the prisoners at Lipowa, a difficult task for an impoverished Judenrat in an impoverished Lublin.
The Revolt That Wasn’t
The prisoners at Lipowa organized a revolt hoping of being able to join the partisans in the forests. Contact was established with the Polish Underground. The leader of the revolt was Romek Fiszer. Pinchas Zyskind, one of the prisoners, would leave Lipowa each day to work outside the camp. Zyskind worked as a roofer, he redesigned the bottom of a tar bucket he carried, with a false bottom. Each day he would carry out gold hidden in the bucket’s false bottom and return with 2 guns, eventually succeeded in purchasing a total of 34 guns from the Polish Underground. In addition, Zyskind and fellow prisoners also succeeded in purchasing 80 grenades and 3,500 bullets. The revolt did not succeed, information about what exactly happened was not forthcoming from survivors of the attempted revolt, presently all none are still alive.
There were additional attempts at escape, about 400 prisoners managed to escape Lipowa in the winter of 1942-43. Most were caught and shot. About 150 Lipowa prisoners managed to escape to the forests and joined groups of Jewish partisans.
The End
The end of Lipowa came on November 3, 1943. On this day a mass murder with the code name of Aktion Erntfest-Action Harvest Festival, took place. On th morning of November 3, 2500 Lipowa prisoners were taken on a march to Majdanek dressed in Polish army uniforms. Some tried to escape and were shot. The rest arrived at Majdanek, were marched to open trenches and were shot along with Jews from other camps in the Lublin area. A total of 18,400 human being were murdered in a one day killing orgy.

References
Nachman Blumental, Documents from Lublin Ghetto, Jerusalem 1967.
Nachman Blumental and Meir Korzen (eds.), Encyclopedia of Jewish Diaspora: Lublin (vol. 5), Jerusalem and Tel-Aviv 1957.
Haim Harpaz, "From Slavery to Annihilation: The Jews in Majdanek 1941-1944," Voice of Lublin 27 (1991).
David Silberklang, “Only the Gates of Tears Were not Locked: The Holocaust in Lublin District of Poland”, Yad Vashem: Institute News (June 2005).
Yad Vashem Archive: Witnesses of Josef Reznik, Roman Fischer, Pinchas Ziskind, Abraham Lewinson, Abraham Buchman, Mietek Gruber.
http://www.deathcamps.org/lublin/lipowa.html (ARC: Action Reinhard Camps) http://www.holocaustresearchproject.org/ghettos/lublinlabourcamps.html

Translated to English by Esther Minars, USA

The Trial of Mohwinkel – A Nazi Criminal, the Commandant of Lipowa 7 Camp / Judith Maier

On the second of July 1965, I accompanied my father, Pinchas Zyskind, to a pre-trial hearing,

which took place in a court in Hamburg, Germany.  I was 18 years old. The accused, Wolfgang Karl Heinrich Mohwinkel, had been the commander of the Jewish Prisoner of War/Concentration Camp located in Lublin on Lipowa Street #7 from 1940 until 1943.

Before the hearing, my father had been required to identify the accused from a line-up of men. He had recognized Mohwinkel immediately. As he passed a shabby-looking man, he had shouted “This is Hantke*!” and then he fainted. Hantke tried to help, but I pushed him away and inserted a nitroglycerine tablet into my father's mouth.  A short while later he recovered consciousness. The doctors who checked my father allowed him to testify, but insisted that he lie on a stretcher. This was a surreal scene; two Nazi criminals in a German court with their group of defending attorneys, Mohwinkel dressed in an elegant expensive suit, Hantke in a shabby jacket and the witness lying on a stretcher.

After drawing the layout of the camp on a sheet of paper, my father told the court

that at the beginning of WWII he was a soldier in the Polish Army.  He was captured and taken as a Prisoner of War (POW) by the German Army in September 1939. He was then sent to a Stalag in Germany and at the end of 1940 transferred to the Lipowa 7 Camp in Lublin.

When he arrived, they were housed in filthy barracks and only received a little food and water after two days. The conditions there were sub-human. They worked more than 12 hours a day, were humiliated, and beaten with lead-tipped whips on every occasion. If someone stopped working for a moment or was too weak to work, he was shot to death on the spot.

At  the beginning the POWs received 250 grams of bread a day, but Mohwinkel reduced the amount to half. Those who tried to escape were hung immediately. This was done in front of all the prisoners who were then also punished severely.

"The accused did not hit anyone" said one of the defenders.

"He hit me" said my father" I am very sorry" said Mohwinkel without looking in my father's direction.

Father told about the terror in the camp; about a 12 year old boy, Chaim, who worked as a messenger. One rainy day the documents he delivered became wet. The Nazi, Inkuffer, abused him so badly that the boy cried. Inkuffer cut the boy’s tongue with his pocketknife. The sight was so unbearable that the other Nazis begged him to end the boy's suffering. Only in the evening did they hang the poor boy in front of all prisoners.

In another case, in July 1943, my father testified, “the Nazis found a gold coin while searching the prisoners.  Inkuffer and Hausberg tied the prisoner to a wooden log and cut the man in half with a saw.”  All this happened during the lineup under the command of Mohwinkel.

"Do you know the witness?" asked the judge.

"Of course I know Mr. Zyskind", replied Mohwinkel. "Every day I personally signed his pass because he worked outside the camp. I can hardly recognize him now since he looks so bad".

The tension I was under caused me to turn to him and say in German: "If my father looks so bad it is because of you and your comrades!" The entire defense team jumped up in protest and one of them asked the judge to send me out, but the judge refused.

Father also testified about the sadistic and cruel behavior of Hantke, who incited his specially trained dog onto the prisoners to bite them and how he insulted them for no reason.

The trial only began 9 years after this hearing. The sentence was passed on July 26, 1974.

Last August I went to Yad Vashem and read the 244 page verdict in German. Otto Hantke was  a witness at the trial.

In September 1942 Hantke was sent by Odillo Globotznik to be the commander of the Budzyn concentration camp. In 1974 the court in Hamburg sentenced him to life in prison for his crimes.

The Jewish witnesses for the prosecution in Mohwinkel's trial were: Aronowicz, Berezin, Ester

Margot-Berger, Cynowiec, Ezrachi (Birger), Roman Fischer, Zipora Fischer, Gruber, Oszerowski,

Nusbaum, Kotlar, Podgorski, Reich, Reznik, Dr. Schindler, Szilubski, Kliszczewski (Zwanger),

Dolinski, Frank, Frydman, Zwiebak, Zyskind.

For his crimes in Lipowa 7 Mohwinkel was punished only for the murders that he had carried out personally. As indicated on page 243 of the verdict, Mowinkel received:

 

‘8 years of imprisonment In the case of hanging Yeger and two other POWs

 7 years of imprisonment – In the case of hanging two prisoners in 1943

 6 years of imprisonment – In the case of a single hanging in 1943

For all the three crimes the court stated  according to paragraphs StGB75, 74 an inclusive total sentence of ten years of imprisonment.

August 2008

* Hantke – One of Mohwinkel's deputies in Lipowa 7 camp.