ה"בּוּנד" בלובלין

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּוּנד
"יידישער ארבּעטער-בּוּנד אין רוּסלאנד, ליטע אוּן פּוֹילן"
מפלגה סוציאליסטית יהודית בגולה (ברוסיה, ליטא ופולין)

המפלגה היהודית הסוציאליסטית 'בונד' הוקמה בסוף המאה ה-19 בווילנה שבליטא. בראשיתה באו רוב מנהיגי התנועה מבין הסטודנטים היהודים.
ברוסיה הצארית הייתה המפלגה בלתי חוקית. לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה עבר מרכז הכובד של המפלגה לפולין.
מפלגת 'בונד' ארגנה במסגרת אחת את תנועת העובדים היהודים בגולה על כל צורותיה: המקצועית, התרבותית והמדינית.
המפלגה הקדישה את רוב מרצה למאבק כלכלי בניסיון לשפר את מצבם של הפועלים ושל בעלי המלאכה הזעירים. הדרך העיקרית במאבק הייתה ארגון שביתות. ה'בונד' בפולין נעשה לכוח העיקרי בתנועת הפועלים היהודים.
מטרה חשובה לא פחות של ה'בונד' הייתה הפצת השכלה בקרב חבריה. לפרולטריון היהודי הייתה צפויה סכנה של מעבר לקבצנות. ה'בונד' חינך את הפועלים היהודים להכיר בבערכם. תנועת 'ה'בונד' פיתחה רשת של בתי-ספר, ולשון ההוראה בהם הייתה אידיש. המפלגה ראתה בלשון האידיש ובתרבותה את השפה היהודית העממית. את השפה העברית דחה 'ה'בונד' בראותו בה שפה אליטיסטית המנותקת מן העם.
תנועת ה'בונד' הדגישה את העיקרון המעמדי. היא התנגדה לציונות וראתה בה תנועה לאומית של המעמד הבינוני. לדעתה השאיפה לבית לאומי בארץ אחרת היא אוטופיה מזיקה. ה'בונד' גרס כי הפועלים היהודים חייבים להילחם את מלחמת קיומם במקום מושבם.
תנועת ה'בונד' נאבקה על הזכויות הלאומיות של המעמד העובד בגולה. במועצות העירוניות העלה ה'בונד' דרישות סוציאליסטיות ויהודיות. כך למשל ה'בונד' דרש להעסיק עובדים יהודים במוסדות עירוניים מבלי להפלות בינם לבין שאר חלקי האוכלוסייה.

ה"בּוּנד" בלובלין

בראשית המאה העשרים הוקם בלובלין סניף של מפלגת 'בונד'.
ה'בונד' יסד איגודים מקצועיים בלתי לגאליים של פועלים, והללו הציגו דרישות לשיפור תנאי העבודה. בעקבות דרישות אלה פרצו שביתות, והן הביאו לשיפור-מה במצב הפועלים.
ה'בונד' הייתה מפלגה בלתי חוקית עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי כיבוש לובלין בידי אוסטריה במלחמת העולם הראשונה המפלגה הייתה יכולה לצאת מהמחתרת.
ב-1917 התקיימה בלובלין ועידת היסוד של ה'בונד' בפולין.
בבחירות לעירייה בשנת 1927 קיבל ה'בונד' ייצוג נכבד במועצת העיר. היה שיתוף פעולה במועצה בין מפלגת ה'בונד' לבין מפלגת פפ"ס הפולנית . חברי ה'בונד' במועצה הצליחו להעביר סכומים ניכרים מתקציב העירייה למוסדות יהודיים.
מפלגת ה'בונד' פנתה אל השכבות החלשות בעיר במטרה להקל עליהן. היא הקימה עבורן שירותים ומפעלים שונים – מאפייה, מחסן עצים ופחמים, צרכניות ומטבח פועלים שחילק מאות ארוחות מדי יום.
פועלי לובלין היו מאורגנים באיגודים מקצועיים (ולמפלגת ה'בונד' היה בהם רוב מוחלט): איגוד עובדי בתי המסחר, איגוד ההלבשה, איגוד התזונה, איגוד תעשיית העור, איגוד ההובלה, איגוד פועלי העץ והבניין, איגוד התעשייה הכימית, איגוד תעשיית המתכת, איגוד פועלי הדפוס. הפועלים היהודים והפולנים היו מאוגדים באיגודים נפרדים, אבל הפעולות בענייני תנאי העבודה התנהלו במשותף.
ארגון הנוער של הבונד נקרא "צוּקוֹנפט" (העתיד), וארגון הילדים של המפלגה נקרא "סְקִיף". הנוער והילדים עסקו בפעולות תרבות ובקיץ יצאו למחנות ולטיולים.
בהפגנות האחד במאי השתתפו בתהלוכות אלפי חברי איגודים מקצועיים תחת דגלי 'בונד' ו"צוקונפט" יחד עם הפועלים הפולנים ממפלגת פפ"ס.
מועדון הספורט של ה'בונד' נקרא "מורגנשטרן" (השחר). היו בו קבוצת כדורגל, קבוצות התעמלות ולהקת מחול.
בשנת 1934 הקימה מפלגת ה'בונד' את הליגה לתרבות, "קוּלטוּר לִיגע". המקהלה של הליגה לתרבות מנתה עשרות פועלים. לליגה לתרבות הייתה תזמורת כלי נשיפה. הספרייה של הליגה הכילה כ-3,000 ספרים. בליגה לתרבות היה אולם קריאה גדול, והיו בו עיתונים יהודים מכל רחבי פולין וממדינות זרות. הליגה ארגנה הרצאות לקהל.
בשנים 1928–1939 התפרסם בקביעוּת מדי יום שישי העיתון של ה'בונד' בלובלין, "לובלינער שטימע" ("קול לובלין").
החברים הבולטים במפלגת 'בונד' בלובלין היו בלה שפירא, ד"ר ש' הרשנהורן, בריש קרמפל, משה ויסמן, עורך הדין אהרן בך, א' ניסנבוים, ד"ר מנדלבוים, בלה גולדברג, יעקב קלנר ולייב לרר.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

האנציקלופדיה העברית, ע"ע בּוּנד

"לובלין", אנציקלופדיה של גלויות:
– מפלגת הפועלים "בונד" / ד"ר ש' הרשנהורן
– ה"בונד" בשנת 1939 / ל' לרר
– הליגה לתרבות "קולטור ליגע" / י' שוורץ

מודעות פרסומת

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

תקציר מתורגם מספרו של
משה זלצמן
בּעלא שאפּיראָ – די פּאפּולערע פרויען-געשטאלט

על פי מקורות שלא אומתו, בלה שפירו נולדה בשנת 1891 למשפחה דתית–חסידית ששורשיה במשפחת רבנים ידועים. אביה נולד בפולאווי ועבר להתגורר בלובלין לאחר שקיבל לידיו ירושה נכבדה. בלובלין הקים חנות לצרכי כתיבה ובית דפוס במרכז העיר. אמנם לא היה עשיר גדול, אך פרנסתו הייתה מצויה וייחוסו החסידי היה ידוע.
הבית היה חסידי–דתי, והבן היחיד התחנך בחדר ובישיבה. שלוש הבנות (בלה הייתה הגדולה מביניהן) למדו בילדותן עם "מלמד" בבית, אך הקפידו להעשיר את ידיעותיהן והמשיכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה. אחיותיה של בלה השלימו את השכלתן ועסקו בהוראה בגימנסיה האידית–פולנית. בלה הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה, קיבלה תעודות הצטיינות ואהבה לקרוא מספרוּת העולם.
לאחר סיום לימודיה בגימנסיה חיתנו אותה הוריה. היה זה שידוך, כנהוג במשפחות דתיות: הורי החתן והכלה הסכימו ביניהם על הנישואים, ואילו בלה לא ראתה ולא הכירה את המיועד עד לחתונתם. היא הייתה אז בת שמונה-עשרה.
החתן היה בנו של ר' יחזקאל שיפר ¬– בעל בניין, ללא כל ייחוס. הוא היה מעוניין בייחוס המשפחתי של בלה. לאחר נישואיהם למד הבעל, ואילו בלה עבדה בחנותו של אביה. לזוג נולדו שני בנים. הנישואים עלו על שרטון: עבור הבעל לימודי הקודש היו העיקר, ואילו בלה החזיקה באידיאולוגיה מתקדמת שלא עלתה בקנה אחד עם דרישתו של בעלה לרעייה היושבת בביתה. בני הזוג התגרשו, ובלה נשארה עם שני בניה. היא עזבה את עבודתה בחנותו של אביה והתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות.
הקשיים היו רבים, הן לבלה והן למשפחתה: גירושין (דבר לא מקובל באותן שנים), עבודה מחוץ לחיק המשפחה (דבר לא מקובל במשפחות דתיות). אולם במעשיה בלה הראתה לעולם את כוחה כאישה עצמאית.
קשר מיוחד היה לבלה עם אִמה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפטר אביה של בלה, והיא חזרה יחד עם ילדיה לבית אִמה. הקשר החם והאוהב ביניהן נמשך גם כאשר הוכרה בלה כמנהיגה של התנועה הבונדיסטית בלובלין: גם אז היא הקפידה ללוות את אִמה לבית הכנסת בימים הנוראים. כששאל אותה בונדיסט על שום מה היא עושה זאת, ענתה: "אמנם אני עובדת בין הגויים, אולם אינני גויה ואינני מתבוללת. יהודיה אני, ובכל מקום שבני עמי נמצאים בו – אני אִתם, בשמחתם וביגונם. אם הם הולכים לבית הכנסת – אני הולכת אִתם. כשהם מבכים בתפילותיהם את גורלם המר – רוצה אני לבכות אִתם יחד. לוּ תהיינה דמעותַי צרי לפצעי לבם."

כאשר התחילה בלה לעבוד ולפעול באגודה היהודית לתרבות, "הזמיר" , ראו בה כולם כוכב עולה בשמי החברה הלובלינאית. תוך זמן קצר היא נבחרה למזכירת האגודה. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התפוררה אגודת "הזמיר", והספרייה של "הזמיר" עברה לידי ה'בונד'.
בנובמבר 1918 הצטרפה בלה לתנועת ה'בונד' ומצאה שם כר נרחב לפעילות מגוונת. עד מהרה גילתה יכולת רבה בתחום התרבותי – היא הרבתה להרצות בנושא וללמד את בני הנוער – בתחום הפוליטי, בתחום החברתי וביחסי האנוש עם כל אלה שסביבה.
לקראת הבחירות למועצת העיר לובלין, בחירות שהתקיימו בשנת 1919, הגישה בלה לראשונה את מועמדותה ונבחרה לחברת מועצה. במועצה היא גילתה בקיאות בענייני העיר, ובפרט בנושאי חברה ורווחה, וזכתה להערכה וכבוד מחברי המועצה – חלקם שונאי יהודים ואף אנטישמים. בד בבד היא פילסה את דרכה למנהיגות ה'בונד' בלובלין.
בשנת 1920 נשאה נאום חריף במועצת העיר נגד תקיפת פולין את ברית-המועצות וכיבוש אדמות אוקראינה הסובייטית בידי פולין. היא נעצרה, נשפטה לשלוש שנות מאסר, אך שוחררה לאחר שנה בלבד. מיד עם שחרורה חזרה בלה לתפקידיה במועצת העיר וב'בונד'. היא פעלה ללא לאות כדי לפתוח מחדש, באופן רשמי וחוקי, את כל אותם מועדוני ה'בונד' ומוסדותיו אשר נסגרו בזמן מאסרה במצוות השלטונות ולהמשיך את פעילותם.
ב-15 בנובמבר 1919 נפתח בלובלין בית-ספר יסודי ראשון לילדי הפועלים ששפתו אידיש. זמן קצר אחר כך גם 'פועלי ציון' פתחו בלובלין בית-ספר יסודי משלהם. כעבור כמה חודשים נפתחו גם קורסי ערב לבני הנוער היהודים ממעמד הפועלים. מהלך זה לווה בקשיים רבים: מחד גיסא השלטונות הערימו קשיים, ומאידך גיסא הורי הילדים פקפקו בבתי הספר האלה ואף היססו לשלוח את הילדים ללמוד בהם כיוון שידם לא הייתה משגת לממן את הלימודים הללו.
בשנת 1924 אישר הממשל הפולני את הקמת מרכז החינוך האידי "צישא" , מרכז שהיה משותף לשלוש התנועות הפוליטיות אשר עמדו מאחורי מרכזי החינוך השונים בעיר: ה'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. מבין חברי התנועות הללו נבחר ועד שכלל את גברת טובה ליברמן, מר שלמה מיטלמן, מר אברהם פיינזילבר ומר יעקב ניסנבוים (לימים עורך העיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט", ובעלה השני של בלה שפירו). בלה שפירו הפופולרית נבחרה להיות יושבת-הראש של ועד ציש"א.
מסירות רבה ומאמצים בלתי נדלים נדרשו מחברי ועד בית הספר השבע-שנתי כדי לאפשר את חינוך הילדים היהודים בלובלין. העלות החודשית של הפעלת בית הספר עמדה על שלושת אלפים זלוטי. הורי התלמידים אשר השתייכו למעמד הפועלים התקשו לשלם עבור חינוך ילדיהם. השלטונות מימנו את בתי הספר הציבוריים, אך סירבו לסייע במימון בית-ספר פרטי זה. לפיכך חברי הוועד נרתמו לפעילות של איסוף תרומות מבני העיר, מהארגונים היהודיים בערים אחרות בפולין ואף מנדבנים באמריקה.
בלה לא הייתה רק יושבת-הראש. היא הייתה נשמת בית הספר שמנה 250 ילדים. היא ידעה לסחוף אחריה את צוות העובדים (לָרוב הללו לא קיבלו את משכורתם בזמן, אם בכלל), הייתה אהובה על הילדים ופעילה בקבלת סובסידיות עירוניות ובאיסוף תרומות מגורמים שונים בפולין ומחוצה לה.
בשנים הראשונות לפעילות בית הספר זכה כל תלמיד לקבל בכל יום כוס חלב טרי, אך עם הזמן ועם הידלדלות ההכנסות נאלצו להפסיק זאת. אולם ילדי הגן, שישים במספר, המשיכו לקבל מדי יום כוס חלב טרי ולחמנייה טרייה, וזאת הודות לסיועו של ארגון הנשים שבראשו עמדה הגברת לאה קוטשר.
בגלל מבנהו הרעוע של בית הספר ושל המועדון דרשו שלטונות העיר לסגור את בית הספר. בלה הצליחה לדחות את ביצוע הגזֵרה, ובית הספר המשיך לפעול במשך כשנתיים נוספות. באותה העת בלה פעלה כדי לממש את הבטחתה: בניית מבנה חדש לבית הספר. הדבר נראה כאוטופיה, ולו רק בגלל הבעיות הכלכליות.
בדצמבר 1935 בלה שפירו פנתה אל הוועד הלובלינאי שבאמריקה וכתבה כך:
"… בית הספר מתנהל בשפה האידית ובגישה רדיקלית וחדשנית… לא מפליא הדבר שבמצב הפוליטי הנוכחי – לא ניתנת כל עזרה מצד השלטונות… התלמידים באים מבתים עניים, חיים בדירות טחובות ובעליות גג, ואין ידם של ההורים משגת לסייע… עם זאת אנו נדרשים, מצד השלטונות, להיות מצוידים בציוד חדשני – וָלא, ניאלץ שוב לסגור את בית הספר…
…לובלין היא אחת מהערים העניות ביותר בפולין, ואנו חורקים שיניים כדי לממש וליישם את הפעילות בפינת התרבות שלנו… למרות כל הקשיים אנו ממשיכים בעבודתנו המסורה…
כולם יודעים מהו העול הכבד שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, כמה אנרגיה תידרש מאִתנו בעתיד. אנו פונים אל עמיתינו הלובלינאים שבניו-יורק לסייע לנו להקים את בית הספר היסודי "י.ל. פרץ" שבלובלין…
בתכנון – מבנה שישמש גם כבית-ספר, מועדון להתכנסויות תרבותיות, גן ילדים, אולם תיאטרון, אולם ספורט, ספרייה וחדרים לתזמורת…"

בית הספר על-שם י.ל.פרץ אכן נבנה, בסיוע התרומות. לרוע המזל לא זכו הילדים והוריהם להיכנס אליו וליהנות מבית התרבות שאמור היה לשרת אותם .
במבנה שהוקם נמצאים כיום בית הספר לרפואה והפקולטה המוכרת והמוערכת לחקלאות. השלטונות לא הרשו להשאיר למזכרת את הכיתוב באותיות עבריות שקישט את המבנה בזמן בנייתו.

פעילותה הבלתי-נלאית, המסורה ורבת הכיוונים של בלה בנושאי חברה ורווחה, פעילות שהתבצעה במסגרת עבודתה במועצת העיר, חיזקה את מעמדה של תנועת ה'בונד' במועצה. למרות רדיפות היהודים וההתנגדויות לפעילותם, בבחירות למועצת העיר שנערכו בשנת 1927 זכתה רשימת ה'בונד' בהנהגתה של בלה שפירו בשמונה מתוך שישה-עשר המושבים המיועדים ליהודים.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1938, אז כידוע מצב היהודים היה רגיש במיוחד, זכתה רשימת ה'בונד' בשמונה מתוך עשרה המושבים שיועדו ליהודים.

משיחות שהתקיימו עם אנשים רבים עולה דמותה של בלה שפירו. אפיינו אותה האכפתיות, הדלת הפתוחה למשרדה – לכל אחד מתושבי העיר (יהודי ושאינו יהודי), האמפתיה לעניי העיר, הנכונוּת לעזור בכל בעיה ובכל שעה משעות היממה במגוון נושאים: חיבור סמטה חשוכה לרשת החשמל, שחרור מהכלא של צעיר שהשתתף במצעד האחד במאי וכן הלאה. עוד עולה כי ביתה היה פתוח ומכניס אורחים וכי היא העניקה חום רב לכל מי שהיה צריך עזרה וקבל קובלנה, בין אם הוא תושב העיר ובין אם הוא מחוץ לעיר. היא העניקה תמיד אוזן קשובה, מילה טובה, עצה ופעולה.

הזמנים הרעים אשר הגיעו בתקופה שלאחר ניצחון הפשיזם בגרמניה עוררו פעולות קנטרניות של השלטונות כלפי היהודים ואנטישמיוּת: בזיזת חנויות, מאבק של השלטונות כנגד רוכלים יהודים שעברו משוק לשוק, התנפלויות על סטודנטים יהודים, מסע השמצות והתנגדות לשחיטה יהודית ועוד. הפעולות הללו השפיעו לרעה על תושבי לובלין היהודים, אבל בלה לא הושפעה מכל אלה: עבודתה לא נפגעה ופעילותה לא פחתה. מספרים כי לא הייתה ישיבת מועצה, ולו אחת, שלא נשמע בה קולה של בלה שפירו, וזאת למורת רוחם של נציגי המועצה.
סיפרה חוה ברנד–לברבלט, מי שהכירה את בלה ואת בעלה במשך שנים רבות ועבדה במחיצתם:
"… כשראיתי את גולדה מאיר בטלוויזיה, כשקראתי את דבריה – עמדה מול עינַי בלה שפירו. שתיהן היו נשים שפעלו לאיחוד בין אנשים, דאגו לעם היהודי. שתיהן הוערכו על ידי רבים בשל עמידתן האסרטיבית לפתרון בעיות פוליטיות וחברתיות…"

ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החלה מערכה צבאית עקובה מדם של הגרמנים בפולין. ביום העשירי למלחמה ולהפגזות הכבדות הופגז ונחרב גם ביתם של בלה שפירו ובעלה שבמרכז לובלין. למרבה המזל, באותה העת לא היה איש מבני המשפחה בבית.
לובלין התמלאה בפליטים. חוסר הוודאות גבר. חברי הוועד הלובלינאי והחברים שבראשות רשימת ה'בונד' קיבלו החלטה: אם וכאשר יצליחו הגרמנים לכבוש את לובלין, יעזבו הם ומשפחותיהם את העיר ויעברו אל חלקה המזרחי של פולין שנמצא תחת השלטון הסובייטי. ואכן, בלה, בעלה (יעקב ניסנבוים, עורך "קול לובלין" – "לובלינער שטימע") ובנה הבכור עזבו את לובלין רגלית ב-17 בספטמבר 1939.
בספרו של ברנרד גולדשטיין, "חמש שנים בגטו ורשה", מתוארת הפאניקה שנוצרה בלובלין ככל שהאויב הגרמני התקרב ללובלין. לדבריו של גולדשטיין, אלפי יהודים ברחו בדרכים שונות לכיוון האזור הסובייטי.
בלה שפירו, סוציאליסטית מאמינה, ראתה כיצד נורמות אנושיות נעלמות, כיצד כבודו של אדם נרמס, כיצד יחסים בינאישיים משתנים ומושתתים על חשד ועל פחד מפני הלשנות והסגרה. היא נחשפה לפחד, לצער, לחוסר היושר ולשקר.
למרות שורשיה הדתיים היא האמינה בדרך של סוציאליזם, פלורליזם וחופש הפרט. למען אלה פעלה. המציאות שנחשפה אליה השפיעה על מצבה הנפשי.
בלה שפירו שמעה יחד עם האחרים על אודות יחסם של הסובייטים ושל ה"נ.ק.ו.ד." אל אסירים פוליטיים, כמו גם על המתרחש בבתי הכלא הסובייטיים, על החקירות האכזריות פיזית ונפשית, על המכות והדם. בלה הרגישה שלא תוכל לעבור מסכת ייסורים שכזו.
לאחר שנודע לה כי נעצרו חבריה הטובים, הלוא הם חברי המפלגה וראשיה ארליך ואלטר , החליטה בלה שכל עוד אפשר לחזור הביתה – היא תעשה זאת. היא החליטה זאת אף שידעה כי הנאצים, שונאי העם היהודי בכלל והסוציאליזם היהודי בפרט, לא יקלו על איש. היא לא הייתה יכולה לתאר לעצמה כי יהיו מיידנק או טרבלינקה, כיוון שעזבה את לובלין לפני כניסת הגרמנים לעיר. לאחר מספר שבועות הצליחה בלה לשכנע את בעלה לחזור ללובלין.
מיד עם שובם ללובלין בני הזוג החלו לפעול כדי לסייע לכל אותם פליטים רבים בעיר. חלקם הגיעו ללובלין בכוחות עצמם, ואלפים אחרים הובאו לשם על ידי הגרמנים – מערים אחרות בפולין ואף מחוץ לפולין – לפני שליחתם למיידנק הסמוכה ללובלין.
שליחי ה'בונד' בלובלין פנו לארגונים שונים בבקשה לסיוע לפליטים, ובעיקר לעשרות היתומים. הם הסתכנו בנסיעות בין הערים השונות, בעיקר על קו לובלין–ורשה (לנסיעות בחרו את אלה שנראו ארים), ונשאו אִתם סכומי כסף רבים. בלה שפירו לא הייתה יכולה להשתתף בפעילות זו, ולוּ בגלל היותה דמות ידועה ומוכרת הן בידי היהודים והן בידי הגויים. היא נשארה בלובלין וטיפלה גם בנכדיה התאומים שנותרו עִמה לאחר מאסרו של בנה.

בשנת 1941 הגסטפו החל לחפש אחַר בלה שפירו. היא הצליחה להתחבא. לגרמנים נודע כי יעקב ניסנבוים הוא בעלה, ולכן הוא נתפס, נעצר והובא למאסר. בחקירותיו התעקשו שיגלה את מקום מחבואה של בלה. למרות החקירות הנוראיות אשר לווּ בייסורים גופניים, יעקב לא נשבר ולא גילה את מקום הימצאה.
כשנודע לבלה דבר מעצרו של יעקב, היא יצאה ממחבואה והחלה לפעול לשחרורו, וזאת למרות הזהרות חבריה כי הגרמנים לא ישחררו את יעקב כל עוד היא לא תסגיר את עצמה. בלה התקשתה להבין ולקבל את העובדה שבעלה צריך לעבור ייסורים כאלה בגללה. החברים התארגנו כדי להציל את בני הזוג ואספו סכום כסף גדול שישמש תשלום כופר. אך ידם קצרה מלהושיע.
יעקב הצליח להשתחרר מהכלא וחזר לפעול בקהילה הלובלינאית. הוא עבד כפועל פשוט עד אשר אנשי הגסטפו לקחו אותו משולחן עבודתו וירו ברחוב בו ובפועלים יהודים אחרים.

על גורלה המר של בלה שפירו, על דרכה האחרונה, על מועד מותה וסיבת מותה – אם בזמן חקירתה ואם במחנות המוות, אם במיידנק ואם באושויץ – איש אינו יודע בוודאות.
מעדויות של אנשים עולה כי היא נחקרה פעמים מספר בידי הגסטפו, ויש מי שראה אותה חבולה ומדממת לאחריהן. מסמכים שנמצאו בארכיון היהודי המרכזי שבפולין מגלים כי בחקירותיה האכזריות נדרשה בלה לגלות ולספר על אודות התארגנויות "בלתי חוקיות". היא אף הועברה מלובלין לראדום, ושם ניסו לעמת אותה עם פעילים פוליטיים עצורים. מהלך זה לא נשא פרי. בלה שתקה והוחזרה חבולה ופצועה ללובלין, ושם אושפזה בבית החולים שבכלא.

אין מי שיכול לשפוך אור על ימיה האחרונים, אך דבר אחד ידוע וברור. בת ישראל הטהורה, בלה שפירו, זו שהייתה בה כל כך הרבה אהבה לאומה, לאנשים ולאנושוּת – סבלה ייסורים קשים מנשוא בדרכה האחרונה. היא הייתה שותפה לגורל המר של העדה הגדולה והטהורה בלובלין שמנתה 45,000 נפש, ובמשך שנים רבות הייתה שליחת ציבור משמעותית.

המשורר יעקב גלטשטיין הספיד שלוש נשים שנשאו את השם בלה. שלושתן תרמו את תרומתן הגדולה למען הקהילה היהודית בלובלין: בלה שפירו, בלה דובז'ינסקה ובלה מנדלסברג-שילדקרויט, זיכרונן לברכה. להלן קטע משירו:
"… הן היו חזקות מהגברים,
מאמינות גדולות יותר מהם,
שיר הלל נשיר
לנשים החזקות שלנו…"

תקציר ותרגום מאידיש לעברית: שוש גרוסברד-אורגד (לבית וסונג)

כמה משפטים אישיים של המתרגמת שוש גרוסברד אורגד

כאשר התחלתי לקרוא את החוברת שהוציא לאור משה זלצמן לזכרה של בלה שפירו, התבהרו לי פירורי מידע ששמעתי בבית הורַי ושעליהם לא תמיד הצלחתי לקבל תשובה גם כאשר שאלתי (כמו למשל מדוע שבוע לאחר כלולותיהם עזבו הורַי את עיר הולדתם לובלין, הותירו אחריהם את בני המשפחות, ברחו למזרח פולין, ומשם המשיכו במסעם ברחבי ברית המועצות עד לשובם לאחר המלחמה ללובלין).
ממדי העוני, זה ששמעתי עליו בבית הורי, נשתקפו היטב במהלך הקריאה בחוברת. פעילותה של בלה שפירו לשיפור, להקלה ולתמיכה ריגשה אותי מאוד.
מאידך גיסא רציתי לברר את מקור השמועות על אודות ה'בונד', שמועות שלא תמיד החמיאו לתנועה הזו אשר עצם פעילותה היה נתון במחלוקת. החלטתי לחקור מעט ולבדוק במקורות.
ממצאי החקירה סייעו לי להבין את גודל תרומתה של התנועה, את תרומתה של בלה שפירו לקהילה היהודית בעשרות שנות פעילותה ולהוקיר את פעילותה.
גיליתי כי ה'בונד' הייתה תנועה חברתית וחילונית מיסודה. היא שאפה לשפר את מצבם הכלכלי של הפועלים היהודים בבתי המלאכה ובבתי החרושת הקטנים ולהפיץ בקרבם השכלה כללית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נאבקו חברי ה'בונד' על ההכרה באידיש כלשון הלאומית היחידה, סייעו לבני מעמד הפועלים, הקימו את בתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה אידיש, פעלו בתחום התרבותי, פרסמו ספרים ועיתונים, שאפו להקים קהילה לאומית חילונית ודחו את המסורת הדתית. עצם פעילות זו נתקלה בהתנגדויות של יהודי לובלין, עיר שהייתה בה קהילה דתית מיסודה.
עם זאת, רעיונותיהם האידיאולוגיים הבאים קוממו את הקהילה היהודית, בפרט אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה:
– פתרון הבעיה היהודית צריך לבוא באמצעות אוטונומיה יהודית מקומית (ולאו דווקא בישראל). אנשי ה'בונד' הצהירו כי על הפועל היהודי להילחם את מלחמת קיומו במקום מושבו.
– התנגדות לציונות מתוך חשיבה כי עיסוק בנושא עלול לעורר רגשות לאומיים ולהזיק לפעילות הסוציאליסטית. חברי ה'בונד' הכריזו על הציונות כעל תנועה לאומנית של המעמד הבינוני .
– הם מיעטו לעסוק בעתיד הלאומי של עם ישראל. לטענתם יש להבטיח זכויות לאומיות ושלטון עצמי תרבותי.
– הם לא התנגדו להתבוללות טבעית של יהודים וראו בהדגשת הלאומיות היהודית סכנה למעמד הפועלים.

כל אלה תרמו את תרומתם למחלוקת הציבורית בקרב יהודי פולין והתפוצות בנושא פעילותו של ה'בונד'.

שוש גרוסברד-אורגד

כיצד נספו יעקב ניסנבוים ובלה שפירו / נטע אבידר

בני הזוג – יעקב ניסנבוים, עורך העיתון היומי של לובלין "לובלינער טאגבלאט"; ובלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' – היו שייכים לעילית החברתית-תרבותית של לובלין בין שתי מלחמות עולם. הם היו מעורבים מאוד בחיי הציבור; אנשים משכילים בעלי עולם ערכים הומניסטי; ממיטב בניה של קהילת לובלין. העידית שבעידית.
וכה נורא היה סופם.

כיצד נספה יעקב ניסנבוים?
"ניסנבוים נורה ברחוב, כנראה משום שלשלטונות נודע דבר פעולתו המחתרתית." (נחמן בלומנטל מצטט עדויות של לובלינאים בספרו "תעודות מגטו לובלין", עמ' 323.)
"ד"ר הרי שטורם Dr.Phil. Harry George Sturm) ,(קצין הס.ד. [שירות הביטחון של הס"ס], הרג את יעקב ניסנבוים ברחוב. עם סיום האקציה ראה שיש לו עוד שני כדורים באקדח. פנה לאנשיו באמרו: 'חייל טוב אינו חוזר מן החזית עם כדורים'. נכנס לבית הכנסת, שם נאספו היהודים לפני שילוחם וירה ביהודי מבוגר ובילד שהתחבא בארון הקודש. בצאתו מבית הכנסת אמר: 'ההיסטוריה תשפוט אותי'." (שם, ציטוט עדותו של נחמן קורן, עמ' 315.)

כיצד נספתה בלה שפירו?
על כך יש גרסאות שונות:
בספרו "תעודות מגטו לובלין" (עמ' 323) מצטט נחמן בלומנטל עדים שמסרו כי בלה שפירו נאסרה ונספתה באושוויץ.
בחוברת הדרכה של משרד התיירות בלובלין, חוברת היוצאת לאור בשיתוף פעולה עם "ארגון יוצאי לובלין בישראל", נכתב כך: "במשך מלחה"ע השנייה כָּלָא הגסטפו רבים מחברי המפלגות היהודיות שהמשיכו לפעול במחתרת – כולל בלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' המקומית וחברת מועצת העיר, שכנראה נרצחה בכלא המצודה (זאמק). נראה כי גורל דומה נפל בחלקם של אותם יהודים שנתפסו ללא סרט זרוע נושא מגן דוד, או שנתפסו מחוץ לגטו."
בספר "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות" (עמ' 472) נכתב כי לבלה היה קשר עם המחתרת הפולנית. בשנת 1941 נכשלה אחת משליחות המחתרת ומצאו אצלה את כתובתה של בלה. בלה נאסרה ועונתה, אבל לא גילתה דבר. באותה שנה נשלחה למחנה ראוונסברוק, ושם נספתה.
בגרסה זו תומך ההיסטוריון רוברט קובאלק. הוא מרחיב ואומר כי בלה שפירו הייתה קשורה למחתרת הפולנית AK (ארמיה קראיובה) שפעלה בראדום. חשיפת המחתרת בראדום ואשת הקשר ללובלין הובילו את הגסטפו אל בלה שפירו. הגסטפו אסר את בלה ב-1941 וכלא אותה בכלא המצודה (הזאמק של לובלין). משם הועברה לראדום. מראדום נשלחה לראוונסברוק, ושם נספתה ב-1942.

אגודת "הזמיר" – אגודה לאומית יהודית שנוסדה בלובלין בשנת 1908 בידי ד"ר הרש טננבוים, משה גרדל, חיים-מאיר הוכמן ודניאל רוטבוים. מטרתה הייתה טיפוח התרבות. האגודה הקימה מקהלה, תזמורת, חוג דרמטי ואת הספרייה היהודית הציבורית הראשונה בלובלין. בלילות שבת קיימה נשפים ספרותיים.

"ציש"א" – רשת החינוך שהקימו מפלגות הפועלים 'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. הלימודים בבתי-ספר אלה התנהלו בשפת האידיש.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית נקראו "תרבות", ושפת הלימוד בהם הייתה עברית.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית-דתית של תנועת 'המזרחי' נקראו "יבנה". לימודי קודש התנהלו בהם בעברית, ואילו הלימודים הכלליים התנהלו בפולנית.

"בית התרבות ע"ש י.ל. פרץ" – נבנה בידי ה'בונד'. מיקומו: בסוף רחוב לוברטובסקה, בין ישיבת חכמי לובלין לבין בית החולים היהודי. בנייתו הושלמה ב-1939. חנוכת הבית הייתה אמורה להתקיים ב-1 בספטמבר 1939. ביום זה פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנות המלחמה הסבו את ייעודו של המבנה לבית-חולים למחלות מידבקות. החולים במגפת הטיפוס רוכזו בבניין זה.

הנריק ארליך וויקטור אלטר – מראשי ה'בונד' בפולין. ארליך היה יליד לובלין, נואם, פובליציסט והוגה דעות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חצו את הגבול ועברו לברית-המועצות יחד עם עוד הרבה עסקנים פוליטיים. הלשנה הביאה למעצרם בידי המשטרה הסובייטית, והשניים נידונו לעשר שנות מאסר. לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 שוחררו, אך נעלמו וגורלם לא נודע. רק לאחר שנתיים הודיע מקסים ליטווינוב, שגריר ברית-המועצות בארצות-הברית, כי ארליך ואלטר נורו עוד בדצמבר 1941.

שמות של ילדים יהודיים / אהרון צייטלין

חוברת מספר 45 שנת 2009

שמות של ילדים יהודים

סרט קצר של youtube
בני נוער בלובלין בצעדת זיכרון לילדי ה"אוכרונקה"
http://www.youtube.com/watch?v=ELZOklWro8A&feature=related

24 במרץ 2008
ב-24 במרץ מתאספים בני נוער בלובלין ליד בית היתומים ברח' גרדזקה 11. אנשי "שער גרודזקה – תיאטר NN " מובילים את הנוער בלובלין בצעדת זיכרון לילדי ה"אוכרונקה". הם הולכים בעקבות דרכם האחרונה של הילדים היהודים ב-24 במרץ 1942.

השיר המלווה אותם הוא שירו של אהרון צייטלין "שמות של ילדים יהודים".

בהגיעם לאתר בו נורו הילדים היהודים ע"י הנאצים, הם מדליקים נרות זיכרון.
בסרט של youtube מופיעות כתוביות המסבירות את נושא הצעדה:

24 במרץ 1942
בעיר העתיקה של לובלין, ברחוב גרודזקה מספר 11, שכן מאז מחצית המאה ה-19 בית היתומים
לילדים ובית המחסה לזקנים יהודים חסרי בית: Ochronka.
המוסד הזה תוחזק בידי עיריית לובלין והקהילה היהודית. לחוסים הצעירים ניתנו מחסה, שירותי אחזקה, בגדים ואפשרות ללימודים.

לפי העדויות ידוע שבזמן המלחמה משפחות יהודיות מסרו את ילדיהן ל"אוכרונקה", כי האמינו ששם יהיו בטוחים יותר.
היו שם ילדים קטנים, הצעירים שבהם רק בני שנתיים, כמו גם ילדים גדולים יותר.

בעת האקציה לחיסול הגטו היהודי באביב 1942, כל הילדים מה"אוכרונקה" (מספרם היה אז מעל למאה) הוסעו לפרבר של לובלין. בקרבת רחוב לנצ'ינסקה הם נורו ונקברו (בקברים שהוכנו עוד קודם). יחד עם הילדים נספו שלוש מטפלות אשר עד הסוף המר לא רצו לעזוב את חניכיהן.

תרגום מפולנית: יהודית מאיר

הערת המתרגמת יהודית מאיר:
לפי מה שאמי סיפרה, כולם נקברו בקבר אחים אחד.
היא סיפרה לי שבאחת הבריחות שלה (כנראה מפיאסקי) בחזרה למיידן טטרסקי, היא עברה במָקום. הפולני שליווה אותה והורה לה את הדרך, הראה לה את הקבר וסיפר שיומיים קודם לכן נורו שם כל ילדי בית היתומים והצוות המטפל. אמא סיפרה שזו הייתה חוויה מזעזעת, כיוון שהתלולית הגדולה נעה. החיזיון הזה לא הרפה ממנה במשך כל ימי חייה. למיטב ידיעתי, גם במשפטו של שטורם הנאצי בגרמניה אמא דיברה על כך.

נעמען פון יידישע קינדערלעך / אהרון צייטלין

חלק מהפואמה "אַ חלום פון מיידנק"

בלימעשי, טויבעשי, ריוועלע.
לאהניו, פייגעניו, פערעלע.
כאצקעלע, מאָטעלע, קיוועלע.
הערשעלע, לייבעלע, בערעלע.

שייעלע, חיהשי, גאָלדעשי.
מענדעלעך, גנענדעלעך, מינדעלעך.
כ'צייל אין דער נאכט אין דער שלאפלאָזער
נעמען פון יידישע קינדערלעך.

נעמען פון יידישע קינדערלעך,
רחלעך, ראַכעלעך, נעכעלעך,
געצעלעך, וועלוועלעך, וויגדערלעך,
יענקעלעך, יונהלעך, מעכעלעך.

קאָּפּאלע, וווּ איז דיַיַן קעפּעלע?
וווּ איז דאָס ליכט פון דיין אייגעלע?
וווּ איז דיַיַן הענטעלע, יענטעלע?
וווּ איז דיַיַן פיסעלע, פייגעלע?

נעמען – אָט דאָס איז געבליבן נאָר:
דבורהלע – דוואָשעלע – חיהלע.
שמערעלע – פּערעלע – בּערעלע.
שימעלע – שיֶעלע – שיַיַעלע.

ווער קאָן געפינען איצט משהלען,
שויליקן, שמוליקן, סראָליקן?
גאָט האָט אויף זיי נישט
דערבארעמט זיך,
האָט זיי געשיקט עמלקן.

בלימעשי – טויבעשי – ריוועלע.
לאהניו – פייגעניו – פּערעלע.
כאצקעלע – מאָטעלע – קיוועלע.
הערשעלע – לייבעלע – בערעלע.

אויס און נישטאָ מער די הערשעלעך,
הערשעלעך, פּעשעלעך, הינדעלעך,
קלאנגען, בלויז קלאנגען, בלויז
ליד – קלאנגען –
נעמען פון יידישע קינדערלעך.

וווּ איז דיַיַן פיסעלע, זיסעלע?
ציפּעלע, וווּ איז דיַיַן צעפּעלע?
רויך ביסטו, יענטעלעס הענטעלע!
אַש ביסטו, קאָפּעלעס קעפּעלע!

שמות של ילדים יהודים / אהרון צייטלין

בלימה'שי, טויבה'שי, ריווה'לה,
לאה'ניו, פייגה'ניו, פער'לה,
חצק'לה, מוט'לה, קיבא'לה,
הרש'לה, לייב'לה, בער'לה.

שייע'לה, חייה'שי, גולדה'שי,
מנדעלך, גננדעלך, מינדעלך,
סופר בלילה נים ולא-נים
שמות של ילדים יהודים.

שמות ילדים יהודים,
ראחלך, רוחלך, נחה'לך,
גצעלך, וולוועלך, וויגדרלך,
יענקעלך, יונה'לך, מכעלך.

קופעלה, איפה ראשך הקטן?
איפה האור שהאיר מעיניך?
ינטה'לה, איפה הן ידייך?
פייגה'לה, היכן הן רגליך?

שמות, רק זאת אשר נשאר
דבורה'לה, דוושה'לה, חיה'לה,
שמר'לה, פער'לה, בער'לה,
שימע'לה, שיה'לה, שייע'לה.

היכן עוד נמצא את משה'לה,
את שויליק, שמוליק, שרוליק,
אלוהים לא ריחם עליהם יותר
ואת עמלק שלח, לא ויתר.

אין ולא יהיו עוד יותר השעלך,
השעלך, פשעלך, הינדעלך,
צלילים, רק צלילים של שמות
צלילים של שמות ילדים יהודים.

היכן היא רגלך, זיסה'לה?
היכן צמתך, ציפה'לה?
עשן – ידה של ינטה'לה,
אפר- ראשו של קופעלה.

תרגום מאידיש: ד"ר מרדכי יושקובסקי

היא לא דיברה ולא סיפרה – חייה של חנה קופף מלפני המלחמה / שולה קופף

חוברת מספר 45 שנת 2009

"אישה טובה," אומרים בהתרגשות על חנה קופף, אף שחלפו כבר 25 שנה מאז מותה.
"הצילה את חיי," אומרת שכנה לשעבר שאני פוגשת בחתונה.
"הייתה בשבילי כמו אחות הכי טובה, כמו אימא," אומרת קרובת משפחה מחיפה בעיניים דומעות.
אבל אם תשאלו על חייה לפני המלחמה של אותה אישה טובה, לא תקבלו תשובה אפילו מילדיה.
מה כן ידוע לנו?
שמות ההורים, וולף פרוינד והינדה לבית קריגר, חרותים על מצבתה בבית העלמין של בת-ים. היא נטמנה בו בטרם עת בגיל 58, צעירה יותר מבתה אילנה בזמן שנכתבות שורות אלה.
אבל היכן נולדה? בתעודת המעבר שלה מפולין, עִמה חצתה את אירופה ועלתה על האונייה "מדיטרנין" בוונציה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, כתובה העיר לשצוב. מתברר שזה לא מדויק. תאריך הלידה, 15 ביולי 1919, גם לא נכון.
כמה אחים ואחיות היו לה?
היא לא סיפרה.
היו אחים ואחיות. ישנן שלוש תמונות בודדות בשחור-לבן של אחד מאחיה, בחור צעיר בעל שיער מקורזל האופייני למשפחה, אותו שיער שעבר בירושה לילדיה ונכדיה. היא סיפרה שזה היה אחיה והראתה את התמונות לילדיה. אלה הן התמונות היחידות ששרדו. יכול להיות שהיה לה קשר מיוחד עם אותו האח. פעמים רבות היא סיפרה לבנה זאב שהוא דומה לו.
חנה פרוינד קופף הייתה אישה חזקה שהליכותיה רכות, בעלת כוח רצון של ברזל, שופעת טוב ונדיבות. בראש מעייניה הייתה עשייה למען ילדיה ולמען אחרים. היא הרעיפה אהבה על הסובבים אותה. אבל כל כך ביטלה את עצמה ורגשותיה, ולכן לא סיפרה לילדיה פרטים בסיסיים ביותר על עצמה ועברה. לא סיפרה מאומה על חייה לפני המלחמה.
איש ממשפחתה של חנה לא שרד את המלחמה. היא הייתה היחידה. נראה שלא ידעה בזמן שכרעה ללדת בבית חולים בלובלין, ב-24 במאי 1948, שבדיוק באותו היום, שש שנים קודם, הגרמנים רצחו את משפחתה במחנה ההשמדה בלז'ץ. צער נמהל בשמחה הגדולה. הנה חיים חדשים, תינוקת יהודיה, דבר נדיר ויקר, וכל כך הרבה קרובי משפחה שנכחדו זועקים להנצחה. אילנה נולדה רק שלוש שנים אחרי תבוסתה של גרמניה ועשרה ימים אחרי הכרזתו של בן-גוריון על מדינת ישראל.
חנה החליטה להנציח את זכר אִמה, הינדה, שנולדה ונרצחה בחודש מאי בהפרש של 48 שנים. בלובלין, בשנים שאחרי המלחמה, שֵׁם יהודי דוגמת הינדה היה אות קלון בלתי נסבל. חנה נתנה לבתה שם נוסף; שם שגם הוא מתחיל באות ה', הלה; שם שעִמו תוכל ילדה יהודיה לחיות בפולין. תחת השם הזה הלכה הילדה לגן, וזה השם שהשתמשו בו הילדים הפולנים שהציקו לילדה היהודיה. זה היה שמה גם בבית הספר, אז קיבלה צלב על חוט דקיק שחור כדי לכרוך אותו סביב צווארה. כשחזרה הביתה, חנה מרטה ממנה את הצלב וזרקה אותו לפח. כשנולד בנה הראשון, ב-16 בינואר 1950, קראה לו חנה על-שם אביה, וולף – אבל בגִרסה פולנית אשר התאימה לזמנים של אחרי המלחמה, ולדימיר. כאשר נולד הבן השני, היה זה תורו של בעלה אהרן להנציח את משפחתו: יהודה נקרא על-שם הסב, ובפולנית יורק.
"היא הייתה בערך בת 17 כשפרצה המלחמה. לא סיפרה לנו כלום על הבית, על האחים והאחיות," אילנה אומרת בעצב. "יש לי כל כך הרבה שאלות, ואין את מי לשאול. אני מרגישה חור בפנים שעכשיו יש לי צורך למלא."

ביקור אצל חנה רודולר
חוט דקיק כדי לתפור תשובות לכל השאלות (הלוא חנה ידעה לתפור היטב, מזה התפרנסה) מצאנו, אילנה ואני, אצל קרובת משפחה בנתניה. היא לא יודעת להסביר בדיוק את קרבת המשפחה. כמו שאר הנשים שהכרנו לאחרונה ממשפחת קריגר, חנה רודולר היא אישה קטנה, עדינה, קצת שברירית, בעלת קול שקט ונעים, משדרת אצילוּת.
"את דומה לאימא שלך," היא אומרת לאילנה כשאנחנו נכנסות. בגיל 85 חנה רודולר היא אישה עסוקה, מתנדבת בעיריית נתניה, ב"קו החם" וב'אגודה למלחמה בסרטן' ולומדת פעמיים בשבוע תנ"ך והיסטוריה במכללה למבוגרים. כמה תעודות הוקרה תלויות על הקיר. היא מזמינה אותנו לשבת בסלון המטופח, מכינה קפה ומגישה עוגיות. הדירה מצוחצחת ומבריקה כמו אצל הקריגריות האחרות – "בעלבוסטיות" כולן. במשך הביקור אילנה מוצאת עדות מוחשית לכך שאִמה ביקרה בדירה בנתניה: בשירותים נמצא מתקן דקורטיבי מפלסטיק ירוק עבור גלילי ניר טואלט, מתקן שאמה תפרה לפני עשרות שנים בזמן שעבדה במפעל קטן ברחוב אלנבי. "היא תמיד הייתה מביאה משהו. לא אהבה לבוא בידיים ריקות," מספרת הבת-דודה.
היא ו"חנה פייגה" נולדו באותה השנה, 1922, היא מספרת. אילנה ואני מחליפות מבטים. את השם "חנה פייגה" אנחנו שומעות כאן בפעם הראשונה. עוד מסתבר לנו כי חנה פייגה לא נולדה בלשצוב כפי שכתוב בדרכון, אלא בכפר סמוך ושמו פיניינין (בת-דודה אחרת, שרה מחולון, מאמתת זאת).
"אולי זאת הסיבה שמשרד הפנים בפולניה לא מצא זכר לתעודת הלידה של אימא שלך," אני אומרת לאילנה. חנה רודולר, האישה שבדירתה בנתניה אנחנו יושבות, גדלה בכפר אחר – הכפר יירצוב אשר נמצא תשעה קילומטרים דרומית-מערבית לפיניינין.
"לפעמים היינו נפגשות בשבתות באמצע הדרך אצל חברה בכפר לובז'ה (Lubcze). הייתי הולכת שלושה או ארבעה קילומטר ברגל, וחנה הייתה באה לקראתי מהכיוון השני. היא הייתה גבוהה ממני, והיה לה גוף יפה. לפעמים חולי, אחותה הצעירה, הייתה באה יחד אִתה."
אני ואילנה מחליפות מבטים. הייתה אחות, וקראו לה חולי. צמרמורת עוברת בגוף שלי. אנחנו שומעות זאת בפעם הראשונה.
מסתבר שאם רק תתאמץ ותגיע לנתניה, ותעלה קומה אחת בבניין שבשדרות ירושלים, יתברר לך שלחנה הייתה אחות ושמה חולי.
"אני חושבת שהם היו ארבעה ילדים: חנה, חולי ושני בנים. האבא היה גבוה עם זקן. הוא היה רזה, סוחר, כי ככה היו. אני חושבת שהוא מת לפני המלחמה."
חנה רודולר לוקחת נשימה עמוקה כדי לאגור כוח. הסיפור בוקע ממנה בשטף, בקצב סטקטו, ללא הפסקה.
"הגרמנים נכנסו ביום כיפור 1939. אנחנו רצינו לברוח, אבל אבא שלי היה קשור למשפחה. אבא שלח את האח שלי הגדול, יוינה, לדודה הינדה ולדוד מנדל קריגר בגושצ'יץ' לשאול אותם מה לעשות. אבא כבר הכין לנו דירה ברובנו, שיהיה לנו לאן לברוח. המשפחה שלחה תשובה. הם אמרו (את מבינה אידיש?): 'זיצען, עסען, גורנישט טייט, ויד דה דייטש גורנישט טיעיס.' ('שבו, תאכלו, אל תעשו כלום, והגרמנים לא יעשו לכם כלום.')

"בערב שבועות, ב-1942 (22 במאי), אספו את היהודים מהסביבה בעגלות עם סוסים ולקחו אותם לטומשוב לבאראק (מחסן) גדול. זרקו לנו לחם דרך החלון. הייתה לי חברה, גולדי. אמרתי לה, 'גולדי, קימט, בואי נברח.' היא לא רצתה, פחדה. אמרתי לאבא שלי, 'טאטע, אני בורחת.' והוא ענה לי: 'אם את יכולה, תצילי את עצמך.' " קולה של חנה נחנק. "אלה היו המילים האחרונות של אבא שלי. בשתיים בלילה הדלת נפתחה, ואני זחלתי משם על ארבע דרך חוט התיל. בבוקר לקחו את כולם לבלז'ץ והרגו אותם.
"ברחתי 15 קילומטר לגויה שהכרתי והתחבאתי באסם אצלה כמה ימים. שמעתי על פריץ בלובז'ה בשם חיימסקי. הייתה לו חווה גדולה, ותמורת 1000 זלוטי הוא היה יכול לתת נייר שמשחרר אותי מבלז'ץ. היה לי כסף, כי היינו עשירים. אחר כך ראה אותי שכן אחד, גוי, שהיה חייב להורים שלי הרבה כסף. חציתי את הגינה ליד הבית שלנו, והוא אמר לי, "את יהודונת, מה? את עדיין בחיים?" אני מצטערת שאחרי המלחמה לא כתבתי לגוי הזה שכן, אני עדיין בחיים.
"חולי, אחותה של חנה, הייתה עם יוסף, הדוד, אצל פריץ אחר בפודלדוב. דרך השדות הלכתי לפודלדוב. ידעתי שהיא שם, ובאמת הצלחנו להיפגש. ביוני הכרתי בחורה בטומשוב שהייתה דומה לגויה. היא סיפרה שיש לה מישהו שיכול לסדר ניירות, תעודות לידה מזויפות של ארים. כמה זה עולה? 600 זלוטי. הבאתי תמונה, והיא סידרה לי תעודה. סיפרתי לחולי, שהיה לה שיער בלונדיני, על התעודה שהשגתי. רציתי לברוח יחד אִתה. גם היא הזמינה תעודה. נאלצנו לחכות לתעודה שלה." היא נחה לכמה שניות.
"לילה אחד היה לי חלום."
חנה רודולר קמה מהכיסא ונעמדת לפנינו. מילים לא יספיקו. היא חייבת להמחיש.
"חלמתי שאני עומדת ליפול לתוך בור," היא אומרת ונשענת לצד, ידיה מורמות כאילו היא מאבדת שיווי משקל ועומדת ליפול, משחזרת את החלום כאילו חלמה אותו אמש.
"ופתאום רוח דחפה אותי מפי הבור ולא נפלתי." היא אומרת ומתיישרת. "בבוקר היה לי אותו חלום שוב. למחרת ראיתי דרך החלון את הגסטפו מגיע לטומשוב ונכנס לבית שבו גרנו, אני ויהודים אחרים. חשבתי שאני כבר מתה. חייל גסטפו עמד בדלת וחסם אותה עם הידיים." חנה רודולר מדגימה איך עמד החייל וממשיכה לספר בקול רועד.
"גרים פה יהודים?" הוא שאל. באותו הרגע אמרתי, "אני פולניה. באתי רק לבקר אותם." לא היה לי טלאי על הבגד וחמקתי מתחת הידיים שלו. לחייל עם הרובה שעמד בחוץ אמרתי שאני פולניה, ושהחייל בפנים שחרר אותי. את כולם הרגו שם ליד הבית. אולי בגלל החלום ניצלתי. אתן מאמינות?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "סיפרתי לקרובת משפחה אחת, והיא אמרה לי 'את כבר תישארי בחיים.'
"ב-16 ביולי הפריץ של פודלדוב, זה שאצלו התחבאו חולי ויוסף, הזמין את הגסטפו. הם עבדו אצלו כל התקופה, והוא ידע שככה לא יצטרך לשלם להם. חולי, יוסף ועוד 16 אנשים שהיו אִתם ברחו לשדה והתחבאו בחורבה שעמדה שם. אבל הגרמנים מצאו אותם והרגו את כולם במקום. אמרתי לעצמי שאם אשאר בחיים, אני אזכור את התאריך הזה. יוסף וחולי נהרגו, וגם אחיה של ציביה (עוד קרוב משפחה מבית קריגר) עם אשתו ושני ילדים. אתם מאמינות?"

שעת דמדומים. שעון מצלצל בטון צורם. בסלון של חנה רודולר בנתניה הסיפור מתגלגל לו. על אותה הספה שאני ואילנה יושבות ובידינו קפה ועוגה ("ואולי תאכלו גם תפוח?") ישבה גם חנה פייגה כשהגיעה לארץ ישראל והחלה לחפש את קומץ קרובי המשפחה שנשארו בחיים. בחדר הזה שמעה כנראה בפעם הראשונה איך רצחו את אחותה חולי ואת דודה יוסף ב-16 ביולי 1942. אולי כבר אז החליטה לא לספר לְעולם לילדים על מה שקרה.
מידע, פרטים, עובדות על חייה של חנה לפני המלחמה הם מוצר חמקמק, בלתי ניתן לתפיסה – כמו נייר עתיק שמתפורר בנגיעה קלה. בנות הדוד היו ילדות צעירות כשפרצה המלחמה. לא כולן חיו באותו המקום. הזמן שוחק את הזיכרון.
בכל ביקור אני ואילנה "שלפנו" עוד פרט, עוד שביב, עוד עובדה, כמו היינו ארכיאולוגיות השואפות לאחד שברים של חרס מתקופת עתיקה. כל פרט הוביל אותנו צעד קטן נוסף אל המטרה – למצוא את השמות של האחים ואחיות של חנה ולרשום אותם ב'יד ושם'. לא ייתכן שנרצחו, ושמם נעלם כאילו לא היו. אבל איך מוצאים תעודות לידה של ילדים שנרצחו לפני יותר מ-60 שנה, אם לא יודעים לא את שמם ולא את תאריכי הלידה שלהם?

מעט מאוד ידוע על ילדותה של חנה. משפחתה הייתה דתית כמו כולם וענייה כמו הרוב. בת-דודה אחת מעלה זיכרון עמום ומספרת שאביה של חנה מת עוד לפני המלחמה (יתברר שזה נכון). אחת אומרת שלחנה היה אח גדול (גם זה נכון), וייתכן שהוא היה בוורשה (אולי). בשבתות, כשמזג האוויר אִפשֵׁר, חנה אהבה לצעוד לכפר סמוך ולהיפגש עם חברות בגילה, לרבות הבת-דודה שגם לה קראו חנה (מנתניה). הן אהבו לדבר, לצחוק, לשיר שירים באידיש.
חנה נולדה לזמנים קשים. שנתיים לפני הולדתה, בתום מלחמת העולם הראשונה ועוד לפני שהתייצב השלטון במדינת פולין העצמאית, נפלו יהודי לשצוב בידי גייסותיו של הגנרל האוקראיני בולק בלחוביץ'. ב-5 בספטמבר 1920 אסרו החיילים הקוזקים את רב הקהילה, ורק לאחר שקיבלו כופר בסך 20,000 רובלים שחררו אותו. חמישה ימים אחרי זה רצחו אישה, פצעו 60, אנסו כמאה נשים ונערות ובזזו רכוש. רבים התרוששו ועזבו את העיירה.
בשנים שאחרי מלחמת העולם רוב היהודים התפרנסו בדוחק ממסחר זעיר, מרוכלוּת וממלאכה. כשמונים אחוזים מ-1200 תושבי לשצוב היו יהודים. בכפרים שמסביב, כמו למשל פיניינין, היחס היה הפוך. ב"מדריך לעסקים בפולין" שפורסם ב-1929 מוזכרות כמה חנויות בלשצוב שהיו שייכות למשפחת קריגר. כל החנויות בעיר, למעט אלה שמכרו בשר חזיר, היו יהודיות.
בעיירה היה בית-כנסת מפואר בסגנון הבארוק. הוא נתרם בסוף המאה ה-16 בידי שליט לשצוב כהוקרה ליהודים שסייעו לו למצוא את בנו. בלשצוב היה מספר רב של "שטיבעלך" חסידיים.
"אם מישהו מהצעירים היה קצת יותר מודרני, הוא שמר את זה בסוד," אומרת הבת-דודה ציפורה.
הבת-דודה חנה רודולר מספרת שאביה היה מחסידי בעלז.
”הייתי בערך בת חמש והקשבתי להורים שלי מדברים. ההורים רצו לבנות בית ולא ידעו אם לבנות בפולניה או לנסוע לישראל. הם נסעו לרב לבעלז (27 קילומטר) כדי לשאול אותו. הוא אמר שאין מה לנסוע לישראל. אבל פרצה מלחמה, ואת הרבי מבעלז הבריחו לישראל. הוא נשאר בחיים, ואבא שלי לא. איך אני נשארתי בחיים? זה רק גורל."
משה קריגר, הסבא המשותף של חנה והבנות-דוד, היה יהודי מכובד ומלומד, דיין בבית דין הרבני. כשנפטר הרב הזקן של לשצוב, רצו שמשה קריגר יקבל את הרבנות. אבל הוא סירב, ועד מותו היה דיין.
"כאשר הוא נפטר, כולם סגרו את החנויות והלכו ללוויה שלו," מספרת ציפורה. "המשפחה היו מיוחסים בגלל הסבא. מאוד דתיים, עם פאות וזקנים. כל העיירה הייתה, אפשר להגיד."
בפיניינין לא היה בית-ספר. סביר להניח שחנה למדה בפודלדוב, כשלושה קילומטרים מהבית. מהסיפורים של בנות הדוד אפשר לדמיין את ילדותה של חנה.
הבת-דודה מנתניה, חנה רודולר, סיימה שבע כיתות בהצטיינות. היא מספרת איך המורה הפולניה הייתה מזמינה אותה לכתוב על הלוח. בכיתה היו 30 תלמידים, שמונה מהם יהודים.
"את, יהודונת, בואי תגשי ללוח," היא משחזרת. "זה היה כמו מחט בלב."
לא ידוע כמה כיתות חנה סיימה, אבל בטוח שמגיל צעיר הייתה חייבת לעבוד לפרנסת המשפחה. שנים לאחר מכן תהיה השכלת ילדיה נר לרגליה ושאיפת חייה. היא עבדה יום ולילה כדי שלילדיה לא יחסר מאומה, ובראש סדר העדיפויות שלה עמד נושא הלימודים.
שלוחות של משפחת קריגר היו מפוזרות בכל הכפרים והעיירות בסביבה.
ציפורה זוכרת שבדרך לחופשת הקיץ בקרסנוברויד הם היו עוצרים ללילה אצל הדודה של חנה, שיינדל.
"היא נתנה לכולם ארוחת ערב, מקום לישון וארוחת בוקר. הם היו אנשים מאוד אדיבים, אירחו אנשים זרים כדי לקיים מצווה."
(אולי מהדודה שיינדל למדה חנה לארח מכל הלב?)
ציפורה מחבקת את אילנה בחום עוד בדלת, כשאנחנו באות לבקר. "כמה שאת דומה לאימא שלך," היא אומרת.
לקראת ביקורנו היא הכינה מבעוד מועד תמונה בשחור-לבן שחנה שלחה מלובלין אחרי המלחמה למשפחה בארץ. בתמונה אפשר להבחין כי היא בהריון מתקדם (עם אילנה). "התמונה הגיעה אלינו לקפריסין," ציפורה מספרת.
ועוד תמונה, צילום משפחתי נדיר שצולם בגטו ורואים בו את בני המשפחה עונדים טלאי עם מגן דוד על זרועם. גבר מזוקן ולראשו כובע בנוסח חסידי, לידו אישה עם "שייטל," הפאה הנוכרית שחבשו נשים דתיות. שלושת ילדיהם עומדים מאחוריהם, שתי בחורות צעירות וילד שנראה כבן עשר.
"אני אתן לכם את התמונה. הילדים שלי לא יֵדעו מי זה ויזרקו," היא אומרת ללא מרירות. עובדה וזהו. "חמישה הם היו," היא אומרת. "בן הדוד נשאר אצל הנאצים. פרומט נפטרה פה בישראל. לאה, פייגה, משה ומנדל אצל הנאצים, וגם ברל נשאר אצל הנאצים. משה נהרג בהפצצות, כשרק התחילה המלחמה. פייגה הייתה מוסתרת עד הרגע האחרון אצל גוי, שחשב שאחרי המלחמה הוא יקבל את תחנת הקמח והמאפייה שהייתה למשפחה. אבל לקראת סוף המלחמה שמעו בכפר את הרוסים מתקרבים. אז הוא הוביל אותה ליער והרג אותה, כי ידע שאצל הרוסים הוא לא יוכל לקבל את הרכוש."
ציפורה היא הבת-דודה הרביעית של חנה שאנו מבקרות בתקופה של כמה שבועות.
אצל הראשונה, שרה הרינג מחולון, אישה חמה ומלאת "פלפל" ושמחת חיים אפילו בשנות השמונים לחייה, למדנו שלסבתהּ של חנה קראו מרים. היא נולדה בכפר פיניינין, ואחרי מותו של בעלה, יעקב וולף קריגר, היא עברה ללשצוב כדי לגור בבית הירושה הגדול. "הקיר של המטבח שלנו היה משותף לקיר של החדר שלה," מספרת שרה. היא הייתה אישה יפה, נקייה, בעלבוסטע, בית מסודר ונקי. היא חיה לבד. היא הייתה אישה בריאה. הילדים שלה באו לבקר. היא הייתה מרוצה. היו לה עיניים כחולות. גם לבנה, בייריש, שנסע לארגנטינה, היו עיניים כחולות. היא מתה במלחמה." (נשארה אצל הנאצים)
אצל שרה מצאנו אפילו הזמנה לבר-מצווה של זאב.
בנתניה, אצל בת הדודה חנה רודולר, גילינו שלאחותה של חנה קראו חולי, שהיא הייתה בלונדינית ושהיא נרצחה ביולי 1942.

הכול מהעבר עמום, מעורפל, תלוי בזיכרונות של נשים שלא הכירו את חנה מקרוב.
דבר אחד חד כתער. בשש בבוקר, ביום הראשון של יוני 1935, השתנו חייה של חנה מקצה לקצה.
אביה, וולף פרוינד, מת.
איך אפשר לדעת זאת בוודאות גמורה?
כדאי ורצוי להתיידד עם הגברת מריה קלוז, מנהלת משרד הפנים של העיר לשצוב. פניות מעורפלות המכילות קמצוץ קטוע של עובדות לא מקבלות מענה בשגרירות פולין בתל-אביב. אם הפונה לא מצויד בשמות ובתאריכים מדויקים, כדאי ללכת ישירות למקור – במקרה שלנו הגברת קלוז. בכל משרד פנים בפולין יַפנו אותך בנימוס לשגרירות הקרובה לביתך: פרושה פאני, נא למלא טופס בשגרירות בתל-אביב.
לכן כדאי לדבר ללבה של הגברת קלוז. אחרת, איזה אינטרס יהיה לה לחפור בעשרות ספרים מאובקים, מלאים בכתב יד של פקידים שמזמן עברו מהעולם, כדי למצוא עבור גברת בעלת מבטא פולני גרוע מידע על אודות אנשים שמזמן אינם בחיים?
"אימא של בעלי נפטרה לפני 25 שנה ולא סיפרה דבר על ילדותה," אני מסבירה לגברת קלוז. "היו לה אחים ואחיות, אבל אנחנו לא יודעים את שמם או כמה הם היו."
"איפה הם עכשיו?" היא שואלת אותי בתמימות מחרידה, אישה החיה בעיירה שהייתה פעם כמעט כולה יהודית.
"היא היחידה ששרדה את המלחמה," אני מסבירה. "הרגו את כולם."
אני מוסרת לה את תאריך הלידה שכתוב בדרכון של חנה ואת שמות ההורים: האימא, הינדה לבית קריגר; האב, וולף פרוינד.
היא מחפשת. לא מוצאת כלום.
אחרי הפגישות עם הבנות-דוד אני מטלפנת אליה שוב. יש לי קצה חוט של מידע. פיניינין, אחות קטנה בשם חולי. אחרי הביקור באריאל אצל אידלה "יש לי" סבתא, מרים, שם נעורים שפירר.
"אני מצטערת, אבל חיפשתי סביב השנים שחמותך נולדה, ואין כלום," היא אומרת.
איך זה ייתכן?
עוברים כמה חודשים. אחרי ליל סדר אצל אילנה עולה במוחי רעיון. אולי כדאי לנסות לעלות על עקבותיהם של השפיררים, המשפחה של הסבתא? אולי דרכם אוכל להגיע למידע על אודות משפחתה של חנה.
בבוקר אני מטלפנת שוב לגברת קלוז. היא כבר מזהה את קולי.
"מצאתי," היא אומרת.
מסתבר שהינדה ובעלה וולף לא רשמו את ילדיהם בזמן שנולדו. לשצוב רחוקה שבעה קילומטרים מהכפר. חוץ מזה, איזה צורך יש לילדים קטנים במסמכים?
בכל מקרה, הינדה חיכתה עד 1937 להיכנס למשרד בלשצוב לרשום את ילדיה. האחים שלה, בייריש ודוד, היגרו לארגנטינה והצטרכו דרכונים. היא הבינה שילדיה מתבגרים, ואולי יבוא יום וגם הם יזדקקו למסמכים.
אבל הסתבר שזה בכלל לא היה פשוט. כשהינדה הופיעה במשרד רישום אוכלוסין בלשצוב, התברר שהיא עצמה לא רשומה.
למרבה המזל סבתא מרים הייתה עדיין בחיים. מרים התייצבה במשרד הרישום בלשצוב ב-16 ליולי 1937. בגיל 65 היא באה כדי לרשום את בתה הינדה, בת ה-43. מרים חתמה על הבקשה בכתב יד שהגברת קלוז התקשתה לקרוא, באידיש כנראה.
בכך לא נגמרו הבעיות. חמישה חודשים נוספים חלפו עד שב-16 בדצמבר הינדה חזרה ללשצוב כדי לרשום את הילדים. בתקופה הזאת היא הסתובבה כנראה ממשרד למשרד וניסתה למצוא פתרון לבעיה שצצה. לפי החוק הפולני ילדיה נחשבו לממזרים, כיוון שוולף והינדה התחתנו כדת משה וישראל ולא בנישואים אזרחיים. וולף פרוינד נפטר שנתיים קודם, ואת הנעשה לא ניתן היה להשיב. נראה שהינדה הבינה כי עליה לרשום את ילדיה תחת שם המשפחה שלה, קריגר. כאילו אין להם אב.
"אני יודעת שזה קרה אצלכם הרבה, ילדים מחוץ לנישואים. כמעט שליש מהילדים היהודים בספרים שלי נולדו בלי אבות," מספרת הגברת קלוז בנימה לא מוסתרת של בוז.
אני כה נרגשת ואסירת תודה על שהיא מצאה את האחים והאחיות של חנה, ולכן אני מתאפקת ומסבירה לה בנימוס שהיהודים היו אז דתיים מאוד. מקרי ממזרוּת היו נדירים ביותר, והרבה יהודים לא האמינו בנישואים אזרחיים (מה שנכון עד היום במדינת ישראל המודרנית).
היא מקריאה לי את השמות לפי סדר: ינקעל, חנה, חולה, אלבוש, רבקה ומושקה.
מושקה, הצעיר, נולד ב-1931. הוא היה בן 11 כשרצחו אותו.
אני רושמת את השמות בהתרגשות. ישנם. מצאתי. הם מתו ללא מצבה, נשכחו. אבל עכשיו אפשר יהיה לרשום אותם ב'יד ושם'.
אני מספרת לזאב שמצאתי את שמות הדודים והדודות שלו. מחשבה עוברת לי בראש.
"מתי בדיוק אמך נפטרה?"
"בערב פסח."
"באיזו שנה?"
"1981."
"אם כך, היום זה 25 שנה למותה. מצאנו את האחים והאחיות שלה בדיוק ביום הזיכרון ה-25 שלה."

המחברת שולה קופף היא כלתה של חנה קופף.
היא אשת בנה הבכור של חנה קופף –
זאב (וולף) קופף.

בית י.ל. פרץ – רח' צ'וורטק 4 / שלמה אבא, תרגום מיידיש: שרה ברנע

שלמה אבא, טורונטו

בית י.ל. פרץ המיותם בלובלין

מאמר זה התפרסם באידיש ב"קול לובלין" מס' 24, שנת 1988 תחת הכותרת
"דאס פאריתומטע י.ל. פרץ-הויז אין לובלין / אבע סלאָמאַ"

(חוברת מס' 45 שנת 2009)

בעת שאני קורא ב"קול לובלין", אני רואה כי מעת לעת מוזכרים בו מוסדות אשר הקימו יהודי לובלין – בית החולים, בתי המדרש, ישיבת חכמי לובלין ומוסדות אחרים. עלה על דעתי להזכיר גם את בית העם על-שם י.ל.פרץ.
מחמת העדרם של מסמכים כלשהם ברשותי על אודות הנושא, אני מתבסס רק על זיכרוני. כחמישים שנים עברו כבר מאז הקימו את הבניין היפהפה שנקרא על-שמו של י.ל.פרץ. כל כך הרבה טרחה ומאמץ השקיעו יהודי לובלין, אנשים עממיים ופועלים פשוטים, בבניית הבית הזה! הוא היה אמור להיות הכתר של מוסדות היהדות העולמית בלובלין.
בית י.ל. פרץ היה בו כדי להכיל שבע כיתות של בית-ספר עממי, על כל הדרוש לבית-ספר מודרני: מועדון יומי לילדי אמהוֹת עובדות, תיאטרון-אודיטוריום ואולם ספורט, ספרייה, תזמורת ג'אז ומקהלה של הליגה לתרבות אשר עשתה לעצמה שם בהופעותיה האמנותיות בעיר. המרצחים הגרמנים שרצחו את יהדות לובלין השמידו גם את מוסדות התרבות שלה.
בהזדמנות זו ברצוני להזכיר את החברים שלקחו חלק בבנייתו של בית י.ל. פרץ: העסקנים הידועים בלובלין בתחומי התרבות, הלוא הם בלה שפירו ובעלה יעקב ניסנבוים; ד"ר שלמה הרשנהורן; עורך הדין אהרן בך; המורה קרוסמן; בייריש קרמפל; וד"ר פלוטקין. מי ייתן ןמילותַי אלה יסייעו בהנצחת זכר המוסדות היהודיים היפים ובהבעת תודתנו לחברים הנ"ל אשר פעלו במסירוּת בעשייתם למען החברה.
בית התרבות הבלתי-נשכח על-שמו של י.ל.פרץ לא נחרב ונמצא במקומו בלובלין – ברחוב צ'ווארטק מספר 4, לא רחוק מישיבת חכמי לובלין. שני הבניינים היו אמורים להיות מרכזים נפרדים ללימודי יהדות ולמדע. כעת עומדים שניהם מיותמים בלובלין, ללא יהודים. איני בטוח שעל הקיר של בית י.ל. פרץ נמצאת טבלת זיכרון אשר תספר על אודות המוסד ואלה שהקימו אותו.*
אני תקווה שתיאורי זה את בית י.ל.פרץ ידרבן את הניצולים היהודים מלובלין לכתוב על אודות המוסדות היהודיים האחרים, כמו גם על המקוממים ופעילותם.

* הערת המערכת: בנובמבר 1987, במסגרת ציון 45 שנים לחיסולו של גטו לובלין, הוצבו שלטי הנצחה על בתי הציבור האלה המציינים את שמותיהם מהעבר.

תרגום מאידיש לעברית: שרה ברנע

ההיסטוריונית בֶּלה מַנדֶלסבּרג–שִילדקרוֹיט

חוברת מס. 45 שנת 2009

"למדתי בלובלין בגימנסיה ההומניסטית," נזכרת יוכבד פרייד-פלומנקר. "המורים נחמן בלומנטל ובלה מנדלסברג היו צעירים ברוחם. מחוץ לשעות הלימודים, בשבתות, הם סחפו אותנו לטייל אִתם ברחובות לובלין ולהכיר מקומות שונים הקשורים בהיסטוריה של העיר – היסטוריה יהודית והיסטוריה פולנית."
שני מורים יצאו לדרך. שני היסטוריונים שלימדו בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. בלה נספתה בשואה. ידידה, ההיסטוריון נחמן בלומנטל, ניצל. נחמן בלומנטל היה זה שהציל מהשכחה את שרידי מורשתה.

ילדות

בלה נולדה בלובלין בשנת 1901 להוריה עזריאל-מאיר מנדלסברג וטובה לבית גולדשר. לבלה הייתה אחות, רגינה; והיה לה אח, שמואל. בית המשפחה היה ברחוב רינק מספר 10. היא למדה בבית-ספר יסודי ובבית הספר התיכון של סובולבסקה בלובלין. ספרים ולימודים ריתקו אותה.
אחיה שמואל סיפר כיצד בעודה נערה התחננה בפני סבה שילמד אותה תלמוד:
"ולא יכול סבא לעמוד בפני הפצרותיה. בלה התמסרה ללימודה החדש בכל התלהבותה הכנה, בכל חום לבבה ונפשה, בכל צמאונה לתורה שלא ידע רוויה. וביום שסגר סבא את הגמרא בהחלטיות, 'די לאשה בכך! לו היית בחור, הייתי עושה אותך לעילוי,' לא היה סוף לצערה."

לימודים באוניברסיטה בוורשה – חוג ההיסטוריונים הצעירים

בלה למדה היסטוריה באוניברסיטה בוורשה. בשנת 1928 השלימה את לימודיה לתואר מגיסטר בהיסטוריה.
באותה העת רב היה מספרם של הסטודנטים היהודים שבחרו ללמוד היסטוריה.

מדוע?
עם תקומת פולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בתי-ספר תיכוניים יהודיים רבים, ואלה נזקקו למורים בוגרי אוניברסיטה.

אבל מדוע נהרו הצעירים היהודים ללימודי היסטוריה דווקא?
כיוון שהייתה זו תקופה סוערת בחיי יהודי פולין: המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ההתעוררות הלאומית והמדינית של יהודי פולין, עליית התנועה הציונית, עליית תנועות הפועלים, מאבק היהודים על זכויותיהם ועל קיומם הכלכלי במקומות מושבם – כל אלה התסיסו את הרחוב היהודי והגבירו את ההתעניינות בבעיות החברה, הכלכלה והאומה. ההתעניינות הייתה לא רק בבעיות ההווה, אלא גם בהתפתחותן ההיסטורית.
סטודנטים יהודים רבים למדו היסטוריה כללית ופולנית כדי לרכוש ידע בשיטות מדעיות ובמחקר היסטורי. ידע זה יישמו בבואם לכתוב עבודות סמינריוניות, עבודות גמר ודוקטורטים בנושאים יהודיים.
מן הראוי להתייחס בכבוד אל הפרופסורים הפולנים באוניברסיטאות שאישרו את העיסוק בנושאים היהודיים. בעיני ההיסטוריונים הפולנים תולדות יהודי פולין נחשבו לחלק מההיסטוריוגרפיה הפולנית.
אבל לא היה די בכך.

בשנת 1923 יזם הסטודנט הצעיר עמנואל רינגלבלום[1] את הקמת חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים בוורשה. בין ראשוני החברים בחוג הייתה בלה מנדלסברג.
חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים בוורשה היה תופעה ייחודית. מטרות החוג היו כדלקמן: עידוד הסטודנטים להיסטוריה לבחור נושאי מחקר הלקוחים מן ההיסטוריה היהודית; מתן מידע על אודות המקורות ההיסטוריים בתחום זה; והמטרה העיקרית – בירור השיטה שיש לנקוט בעת חקר ההיסטוריה של היהודים בפולין.
כדאי לציין כי בחוג אקדמי זה ניכרה השפעה חזקה של מפלגת 'פועלי ציון שמאל'.
ההתלהבות הגדולה בנושא לימודי ההיסטוריה היהודית הביאה ב-1925 לפתיחת קתדרה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת ורשה!
פרופסור מאיר בלבן[2] מונה לעמוד בראשה.
הקמת הקתדרה להיסטוריה יהודית לא ביטלה את חוג ההיסטוריונים הצעירים. להֵפך! החוג הלך והתרחב. חברי החוג חשו כי קיים צורך לברר את בעיות ההיסטוריה היהודית מתוך זווית ראייה של ההשקפה ההיסטורית ושיטת המחקר.
מבין ההיסטוריונים הדגולים שהיו חברים בחוג נזכיר את שמותיהם של רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, מאיר קוז'ן ויוסף קרמיש.

פעילות חינוכית בלובלין

עם תום לימודיה בוורשה חזרה בלה ללובלין. ב-1 בספטמבר 1928 התחילה את עבודתה כמורה להיסטוריה בגימנסיה ההומניסטית.
רוב המורים שלימדו בגימנסיה השתדלו ללמד בהתאם לתכנית הלימודים מבלי לערב את דעותיהם האישיות בנושאי הלימוד. בלה הייתה שונה. היא הייתה חברה במפלגת 'פועלי ציון שמאל' וניחנה בהשקפת עולם ברורה. השקפותיה הקשו עליה בבית הספר. המנהל חשש לאפשר לה ללמד בכיתות הגבוהות, שם הרבו ללמד את תולדות פולין החדשה.
כתב על כך נחמן בלומנטל:
"השקפתה הפוליטית-סוציאלית לא אחת באה לידי ביטוי שלא-מדעת בשיעוריה. שהרי תולדות העם הפולני, כפי שנלמדו בגימנסיה הומניסטית פולנית, שיקפו רק את המעמד השליט, האצולה. אך לאמיתו של דבר הרי השתתפו בהן גם המעמד הבינוני והאיכרים. וכל כמה שבלה השתדלה להימנע מכך, לא יכלה שלא להזכיר את מלחמת המעמדות, שאותה שעה הייתה בגדר טאבו בבית-ספר תיכון יהודי-פולני. למותר לומר, שהתלמידים דווקא התעניינו בשאלות אלה, בבית הספר ומחוצה לו. הם קראו ספרות אסורה, השתייכו לחוגים אסורים. ומכיוון שידעו את השקפתה של בלה השתדלו, בתמימות או בכוונת התגרות, להעלותה בשעת השיעור על מסלול הבעיות האלה. זקוק היה אדם להרבה טאקט, שליטה עצמית וכוח המצאה כדי לספק את התלמידים ובה-בשעה להישאר נאמן לדרישות בית הספר וגם… למצפון האישי."

מחוץ לכותלי הגימנסיה מימשה בלה את השקפת עולמה בשלושה תחומים:
א. דעותיה הפוליטיות
את דעותיה הפוליטיות הרצתה בלה במסגרת האוניברסיטה העממית שהפעילה 'פועלי ציון שמאל'. מקום מושבה של האוניברסיטה העממית היה ברינק 10, כלומר בבית שהיה שייך להוריה של בלה.

ב. הכרה בחשיבות האידיש כשפת העם
בלה הייתה חברה בהנהלת רשת בתי הספר של ציש"א (צענטראלע יידישע שול אָרגאַניזאציע) בלובלין. שפת ההוראה בבתי הספר הללו הייתה אידיש.
היא הייתה ממייסדות חברת שוחרי ייוו"א (יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט) – המכון המדעי היהודי לחקר היהדות. הלימודים שם התנהלו באידיש.

ג. הנחלת ההיסטוריה היהודית של לובלין לקהל הרחב
בלה הייתה ממייסדי הסניף של החברה היהודית לידיעת הארץ והדריכה טיולים מאורגנים בעיר. היא גם כתבה "מדריך לעתיקות היהודיות בעיר לובלין".

ב-1935 נישאה למאיר שילדקרויט, חברהּ למפלגת 'פועלי ציון שמאל'.

מחקרים בנושא תולדות יהודי לובלין

הציר המרכזי של כל מחקריה היה לובלין. יהודי לובלין. היא הייתה ילידת לובלין, והנושא שהעסיק אותה שוב ושוב היה ההיסטוריה של קהילת יהודי לובלין.
מחקריה נעשו מתוך מודעות לאומית עמוקה והשקפת עולם חברתית מובהקת.
בלה נולדה וגדלה בלב העיר העתיקה של לובלין, מול בית טריבונל הכתר. היא הייתה ילדה סקרנית שאוזנה לא שבעה מלשמוע את הסיפורים והאגדות על אודות המבנים ההיסטוריים שסביבה: ביתו של המלך יאן סובייסקי ברינק, בית הטריבונל, "המנזר היהודי" שבית הקברות הישן מתנשא מעליו וכן הלאה.
כשגדלה בלה רצתה לגלות את האמת מאחורי המעשיות.
הספרים והמחקרים שמצאה היו כתובים בידי חוקרים וסופרים פולנים. חלק מהתיאורים נכתבו בידי סופרים אנטישמים. היא רצתה לבדוק את חלקם של היהודים בהתפתחות העיר, אותו החלק שלא הוצג כהלכה בידי ההיסטוריונים הפולנים.
היא נברה ו"חפרה" בספרייה העתיקה על-שם לופצ'ינסקי, ספרייה שהייתה ממוקמת בבניין הטריבונל – במרכז כיכר הרינק – מול בית המשפחה. היא מצאה תעודות, מסמכים, כתבי-יד. פענחה אותם. אספה אותם אחד לאחד והסיקה מסקנות.
היא יצאה נגד הסטיגמה של היהודים כעם של "מלווים בריבית".
היא הוכיחה כי חלק גדול מיהודי לובלין היו בעלי מלאכה. את מאבקם לזכות קיום נאלצו העמלים היהודים לנהל נגד השלטון המרכזי, נגד השלטון העירוני ונגד מתחריהם – האיגודים המקצועיים הנוצריים. המתחרים הנוצרים דחקו את רגליהם של בעלי המלאכה היהודים אל מחוץ לעיר, לעתים תוך כדי שימוש בנימוקים דתיים.
קורות היהודים בלובלין במשך מאות שנים היו גם תולדה של מאבקים פוליטיים, כלכליים וחברתיים.

נושא עבודת הגמר שהגישה בלה לאוניברסיטה בוורשה היה: "לקורות היהודים בלובלין במחצית הראשונה של המאה ה-17." עבודה זו השתמרה ונמצאת היום במכון היהודי ההיסטורי בוורשה. קטעים ממנה התפרסמו בזמנו בעיתון היומי בלובלין "לובלינער טאגבלאט".
חיבור זה היה נקודת מוצא לכתיבת היצירה הגדולה של בלה, יצירה שהיא הקדישה לה שנות עבודה רבות: מונוגרפיה של לובלין היהודית.
מנבכי הספריות העלתה לְאור היום כתבים עתיקים, תיעדה אותם ובנתה מהם את הסיפור המפורט והמקיף של תולדות קהילת יהודי לובלין. היא כתבה, ליטשה, הוסיפה הערות שוליים, בדקה שוב ושוב ותיקנה בדקדקנות עד שהשלימה את עבודת הענק שלה.
ב-1939 היה כתב היד מוכן לדפוס.

קוראַי היקרים,
היה זה לפני שבעים שנה.
המונוגרפיה המלאה על אודות לובלין היהודית לא הייתה קובץ שמור במחשב. לא היו לו גיבויים במחשבים אחרים. לא היו לו עותקים שנשמרו על גבי CD או DVD. היה זה כתב-יד בודד. עותק אחד על גבי דפי נייר. עותק אחד שקיבץ את כל המקורות, הכיל את כל ממצאיה, ניסח את מסקנותיה. עותק אחד שבנה את התמונה הגדולה והמורכבת של 500 שנות חיים יהודיים בעיר אחת בפולין – לובלין.
ב-1939, ערב הדפסת הספר, פרצה המלחמה.
בלה נספתה.
כתב היד אבד.
המקורות שהסתמכה עליהם אבדו גם הם.
באש המלחמה נשרפו ואבדו לנצח החוקרת, המחקר והמקורות.

ימיה האחרונים של בלה

עם פרוץ המלחמה ברחו לברית-המועצות בעלה של בלה, מאיר שילדקרויט, ובעלה של אחותה רגינה, מנס לם. רווחו אז שמועות ולפיהן הגרמנים מתעללים רק בגברים… בלה נשארה בלובלין יחד עם אחותה החולה ושני בניה. בתי הספר נסגרו, ובלה נותרה ללא אמצעי מחייה. החנות למוצרי סדקית של משפחת מנדלסברג-שילדקרויט נמסרה למורה פולנייה והועברה אחר כך לידי הגרמנים.
בפברואר 1940 יהודים רבים גורשו מבתיהם. בלה קלטה בדירתה שברחוב רינק מספר 10 זוג מורים עמיתים – נחמן קורן אשתו ובתם.
בדירה הצפופה לימדה בלה את שלושת הילדים: שני בני אחותה ובתו של נחמן קורן. ב-1941 אושר לה ללמד קורס בעברית. במשך כמה חודשים לימדה בקורס כשמונים תלמידים.
נחמן קורן כתב על אודות אותם הימים בביתה של ההיסטוריונית. אצטט כאן מאורע אחד אשר נחרת בזיכרונו:
"פעם חזרה בלה הביתה שרויה בדיכאון וחיוורת מאד ועל פניה עקבות דמעות שנתייבשו. היא צנחה על הספה, הליטה את פניה בכפות ידיה והתייפחה. קשה היה להוציא מפיה את פשר בכייתה. לבסוף סיפרה בקול חנוק מדמעות את אשר קרה אתה בעברה ליד הקתדרלה[3]. קצין גרמני גבוה שעמד שם ציווה עליה להתקרב אליו. בחשבה שרוצה הוא לשאול ממנה דבר התקרבה אליו, והלה סטר על לחיה. וכשניסתה למחות על מעשה נבלה כזה, איים עליה באקדחו. קשה היה להרגיעה."
העלבון. העלבון. העלבון.
ההשפלה הצורבת – כה צורבת – – –
הרעב והתנאים הסניטריים הקשים בגטו הגבירו את שיעור התמותה. בלה עבדה אז בעזרה הסוציאלית. בלה דובז'ינסקה, העסקנית הציונית הידועה, ארגנה מטבח עממי להכנת ארוחות חמות לנצרכים. אך לא כל הנצרכים היו באים לבית התמחוי העלוב הזה. היו כאלה שהיה צורך להביא את העזרה לביתם. בלה מנדלסברג ונחמן קורן היו לוקחים אתם מנות לחם ומזון והולכים אל בתי העניים. "קשה לתאר את תמונות הזוועה שהיו מתגלות לעינינו," כתב נחמן קורן.
באפריל 1942 הועברה כנראה יחד עם שארית יהודי לובלין אל גטו מיידן טטרסקי. בנובמבר 1942 הועברה למיידנק, ושם עבדה בפרך עד 3 באפריל 1943. באותו היום הובאו חלק מיהודי לובלין אל יער קרמפייץ, ושם הומתו ביריות. ביניהם הייתה גם בלה.
בלה הייתה היסטוריונית.
היא הבינה את חשיבותם ההיסטורית של האירועים שהתרחשו בלובלין הכבושה.
בימי הגטו ניהלה יומן. מדי יום רשמה ביומנה דפים בפרק הסיום האיום של קהילת יהודי לובלין. היא תיעדה את ייסורי הקהילה הפגועה, המושפלת, המורעבת, המדממת עד כלות.
את יומנה מסרה לנוצרי כדי להסתירו.
אחרי המלחמה חזר בעלה מאיר שילדקרויט ללובלין. לשווא ניסה למצוא את היומן. כל ניסיונותיו עלו בתוהו. יומנה של בלה לא נמצא.
כשם שאבדה המונוגרפיה שכתבה על אודות חיי קהילת לובלין, כך אבד גם היומן שתיעדה בו את מותה של הקהילה.

לזכרה

נחמן בלומנטל, מי שלימד יחד עם בלה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין, היה אחרי המלחמה ממייסדי המכון היהודי ההיסטורי בוורשה. לאחר עלותו ארצה היה לאחד החוקרים במוסד 'יד ושם'. הוא ראה חובה קדושה בהצלת המעט שהצליח למצוא מפרי עבודתה רבת השנים של עמיתתו, בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
וכך כתב: "רק שברי לוחות נותרו ממלאכתה הגדולה בדרך מקרה. אלה הם מאמריה שנדפסו לפני המלחמה בכתבי עת שונים, וכמו כן כתב-היד של עבודת הגמר שלה באוניברסיטה של ורשה, שכתבה בראשית צעדיה המדעיים." בין המאמרים שנותרו לפליטה היו פרקים אחדים אשר התפרסמו בזמנו בעיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט".
בישראל חיו אחיה של בלה ואשתו, שמואל מנדלסברג וסימה לבית גליקשטיין. השניים עלו ארצה מלובלין עוד לפני המלחמה.
נחמן בלומנטל, שמואל מנדלסברג ו'ארגון יוצאי לובלין' יסדו את חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
ב-1965 פרסם החוג את מאמריה המוקדמים של בלה בספר "מחקרים לתולדות יהודי לובלין".
ב-1968 יסד שמואל מנדלסברג קרן על-שם אחותו. מדי שנה הקרן מחלקת מלגה לסטודנטים הלומדים היסטוריה של יהדות פולין. אחת הסטודנטיות הצעירות שזכתה במלגת לימודים זו הייתה ברבות הימים לחוקרת השואה הנודעת, פרופסור דינה פורת.

 כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

בלה מנדלסברג-שילדקרויט / "מחקרים לתולדות יהודי לובלין"

עם מאמרים על המחברת מאת נ. בלומנטל, ר. מאהלר ונ.קורן.

יצא לאור בתל אביב, תשכ"ה (1965), ע"י חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.

הביא לבית הדפוס נחמן בלומנטל.

——————————————————————————–

[1] ד"ר עמנואל רינגלבלום היה ההיסטוריון אשר בתקופת השואה תיעד "בזמן אמת" את קורות גטו ורשה. הוא ארגן צוות של אנשי ארכיון שאספו כל חומר רלוונטי מחיי הגטו הנצור. הוא אסף ותיעד גם עדויות על אודות הגירושים וההשמדות ההמוניות ברחבי פולין. את הארכיון החביא בתוך תיבות פח וכדי חלב, ואותם הטמין במרתף. חלק גדול של הארכיון הזה, ארכיון "עונג שבת" שערכו לא יסולא בפז, נמצא אחרי המלחמה. היקף עבודתו של ד"ר רינגלבלום והנסיבות שפעל בהן הופכים אותו אחד ההיסטוריונים החשובים בהיסטוריה היהודית. הוא נספה בוורשה ב-1944.

[2] פרופסור מאיר בלבן היה ההיסטוריון הדגול שתיעד את קורות יהדות פולין.

פרק לובלינאי חשוב היה בעברו של פרופ' בלבן: במלחמת העולם הראשונה, במסגרת שרותו בצבא האוסטרי, הוא שהה במשך כחצי שנה בעיר לובלין. בהיותו שם כתב את ספרו "הרובע היהודי של לובלין". עוזרו, השרטט ריכרד הֵנֶקֶר, רשם ביד אמן רישומים של בתי הרובע היהודי. הספר פורסם בברלין בשנת 1919. ספר זה מהווה תיעוד יקר המציאות של הרובע היהודי אשר חרב במלחמת העולם השנייה.

פרופ' מאיר בלבן מת בגטו ורשה בשנת 1942 ונקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.

[3] בפינת הרחובות קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרולבסקה

בלה דובז'ינסקה – מנהיגה ציונית

חוברת מס 45 שנת 2009

 לא הכרתי את בלה. אך ככל שקראתי ולמדתי על אודותיה, נזכרתי יותר ויותר בסיפור שקראתי בילדותי. סיפור הילדים "בת המלך והגיבן" מסתיים במילים האלו: "ויהי היום, ובת המלך עומדת ומחלקת לחם לרעבים. והנה ניגש אליה הגיבן וישתחוּ לרגליה ויברכֶהָ ויאמר: לא השתחוויתי ליופייך, לא השתחוויתי לעושרך, לא השתחוויתי לחוכמתך וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְלִבֵּךְ הטוב. יהי שמך מבורך."

בלה, בת של גביר ואשת גביר, עמדה בשנת 1942 בראש מטבח עממי בגטו מיידן טטרסקי ומדי יום חילקה ארוחות צהריים לאלפיים איש.
בלה דובז'ינסקה נולדה בלובלין בשנת 1885.
אביה, ר' קופל קניגסברג, היה עשיר מופלג. מספרים שכאשר היה נכנס ל"בנק פולסקי", מנהל הבנק היה קם על רגליו כדי לקדמו בברכה.
הבית היה בית דתי אורתודוקסי, אך היא קיבלה גם חינוך חילוני מקיף.
בעודה צעירה נפטרה אמה. בלה, הבת הבכורה, טיפלה באחיה ובאחיותיה הקטנים עד שבגרו. היא נטלה על עצמה גם את ניהול הבית וגם את הנהלת פעילותו הפיננסית של אביה.
בלה נישאה לר' פרץ דובז'ינסקי,בן למשפחה חסידית ידועה מלודז' ומעשירי לובלין.
שלושה ילדים נולדו להם: נתן, חנה ואריה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה החלה בלה בפעילות ציבורית.

פעילות ציונית

באותה התקופה הכוחות הפוליטיים החזקים בלובלין היו 'אגודת ישראל', ה'בונד' והתנועה הציונית. בתוך התנועה הציונית היו כיוונים וזרמים שונים: 'ציונים כלליים', רוויזיוניסטים, ציונים סוציאליסטים ועוד.
בלה דובז'ינסקה הצטרפה למפלגת 'הציונים הכלליים', לסיעת "על המשמר" בהנהגתו של יצחק גרינבוים.
בשנים 1928–1929 הייתה חברה במועצת העיר לובלין מטעם ההסתדרות הציונית.
היא הייתה חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין והשתתפה בכל הוועידות.
בשנת 1929 בלה הייתה מועמדת ברשימת "גוש המיעוטים" בבחירות לסיים הפולני.

מה היה "גוש המיעוטים"?

בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה הונהג חוק בחירות אשר הקשה על המיעוטים הלאומיים להכניס נציגים לפרלמנט הפולני,הסיים. יצחק גרינבוים, יושב-ראש התנועה הציונית בפולין, גיבש את כל המיעוטים בפולין ל"ברית מיעוטים". הברית הייתה גוש טכני שנועד להתמודד בבחירות לסיים. הגוש כלל גרמנים, אוקראינים, רוסים, יהודים ועוד. בבחירות שהתקיימו בשנת 1922 הצליחו 54 נציגים יהודים ממפלגות שונות להיכנס לפרלמנט הפולני הודות ל"גוש המיעוטים".

במה התבטאה פעילותה הציונית של בלה דובז'ינסקה בלובלין?

בלה הייתה פעילה בקרנות הלאומיות בלובלין – 'הקרן הקיימת לישראל' ו'קרן היסוד'.
היא הייתה ממייסדי תנועת 'החלוץ' בלובלין.
בלה הייתה פעילה בהקמת קיבוצי הכשרה ובמציאת תעסוקה לחבריהם. היא דאגה לכך שהחלוצים וחברי 'השומר הצעיר' יקבלו אישורי עלייה (סרטיפיקטים).

מתתיהו הורן מתנועת 'הנוער הציוני' (לימים יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין בישראל) סיפר כי בלה הייתה מופיעה באסֵפות הורים ומשפיעה על ההורים להרשות לילדיהם להשתתף במושבות קיץ. היא ארגנה הרצאות והסבירה בהן את תורת הציונוּת והחלוציוּת. בלה "השיגה" לחלוצים את סכומי הכסף הדרושים לעלייתם. היא עודדה את בני הנוער לעזוב את פולין בעוד מועד.

יוכבד פרייד-פלומנקר, חניכת 'הנוער הציוני', סיפרה כי בעת שהחליט הרב מאיר שפירא לבנות בלובלין את הישיבה הגדולה והמודרנית, ישיבת חכמי לובלין, באו אליו ראשי התנועה הציונית בלובלין, בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון. הם תמהו על החלטתו: להקים ישיבה כה חשובה בפולין? עכשיו? "בנֵה את הישיבה הגדולה לא כאן בגולה," אמרו לו, "אלא שם, בפלשתינה, בארץ ישראל." הרב, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם, והישיבה נבנתה בלובלין.
כל פעילותה הציונית של בלה נבעה מתוך הכרה עמוקה שעתידו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. מטרת פעילותה הייתה הפניית יהודים לארץ ישראל. היא הבינה שעל היהודים לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל כדי לבנות בה את הבית הלאומי של העם היהודי.

אבל עד שיתגשם החלום הציוני –
היא חיה בלובלין –
וכה רבות המצוקות של בני עמה בלובלין –
ובלה כיוונה את פעילותה החברתית אל האנשים החיים בלובלין.

פעילות חברתית

אי אפשר לדבר על בלה מבלי להזכיר את ארגון הנשים.
אגודת הנשים היהודיות ("יידישער פרויען פעראיין") נוסדה בלובלין בשנת 1924. המייסדות היו בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן, הדסה בלוך, רחל ניסנבוים, מרים בורשטיין, חיה גולדשטיין, דבורה לוין, מינדל אפשטיין, דינה פדר, שרה אקרמן וגוסטה הרץ.
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הגיע מספר הנשים בארגון למאתיים.
הארגון נוסד כדי להגשים מטרות חברתיות וציוניות. הוא נתן חסות לתנועות הנוער הציוניות, עזר לבית הספר "תרבות" וארגן הרצאות ואספות.
נציין כמה מפעלים בולטים של ארגון הנשים:

א. מחלקת ילדים בבית החולים היהודי

יחד עם ד"ר צינברג פעלה בלה דובז'ינסקה לייסוד מחלקת ילדים בבית החולים היהודי בלובלין. בעזרת ארגון הנשים נפתחה בו מחלקת הילדים בשנת 1930. המחלקה צוידה במיטב הציוד הרפואי. ד"ר כגן וד"ר טננבוים היו רופאים מפקחים במחלקת הילדים.

ב. "קינדער-היים" – בית ילדים: מקלט יום לילדי אמהוֹת עובדות

ברחוב קרבייצקה מספר 41, ברובע העתיק של לובלין, עמד בית גדול ורעוע. בעבר שכן שם בית החרושת לסיגריות של קרסוצקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה קנה ועד הקהילה את הבית. התגוררו בו עניי העניים.
ארגון הנשים ("יידישער פרויען פעראיין") החליט להקים מעון יום לילדים מהשכבות העניות ביותר. הארגון פנה לוועד הקהילה וקיבל את רשותו לתפוס את אחת הדירות בבית שברחוב קרבייצקה.
ה"קינדערהיים" נוסד בשנת 1927. הארגון דאג לשיפוץ הבית, לריהוטו ולהתאמתו למעון ילדים.
בלה דובז'ינסקה, ברכה קצנלנבוגן והדסה בלוך הקימו קרן מיוחדת לריכוז תרומותיהם של עשירי העיר כדי לתפעל את המעון. עשרות ילדים שהו במעון במשך שעות היום, עת שהוריהם היו בעבודתם. במעון הזה קיבלו הילדים ארוחה חמה, ביגוד מתאים (בעיקר בחורף) וחינוך יהודי לאומי ומסורתי.

מניה ניישטיין-רודז'ינסקי הייתה מחנכת בבית הילדים. בזיכרונותיה כתבה כך:
"מצבם הנפשי של הילדים היה קשה ביותר. לא רק מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינה מוסרית. היו ילדים, לדוגמה, שנולדו בבית הסוהר או שהוריהם ישבו בבתי-כלא בגלל מעשים פליליים. המצוקה הייתה כה גדולה שלא הייתה אפשרות בשעות הבוקר להקימם מהמיטה, משום שלא היה פחם להסקת התנור בבית. ההורים היו מביאים את הילדים עטופים בשמיכות. היינו נאלצים מיד להחליף את בגדיהם ולתת להם משקה חם שלא היה בבית. – – – את כל התקציב צריך היה לכסות ע"י תרומות. גם צרכי אוכל נתרמו ע"י מתנדבים ומוסדות שונים, ועוד פעם יש להדגיש שהדבר נעשה ביוזמתה של הגב' דובז'ינסקי."

הקינדער-היים היה אחד המוסדות הסוציאליים והחינוכיים המפוארים שבעיר.

ג. מטבח ציבורי

בפרוץ מלחמת העולם ב-1939 פתח ארגון הנשים מטבח ציבורי אשר חילק ארוחות לפליטים שבאו ללובלין. בשנת 1942 הועבר מטבח העם לגטו מיידן טטרסקי. במיידן טטרסקי שררה מצוקה – רעב, מחלות מידבקות, טיפוס. חברות הארגון שנותרו בחיים עבדו במטבח עד יומן האחרון. המטבח חילק ארוחות צהרים לכאלפיים איש. בראש המטבח עמדה בלה דובז'ינסקה.

רבקה לרמן-גולדברג כתבה בספרה "הבית והשואה":

"היא אספה ילדים עזובים, יתומים. הגישה סעד. הקימה מטבח, שבו גם אני עזרתי בעבודה. בכל מקום שאדם היה זקוק לעזרה היא הופיעה, היא עם אביה, ר' קופל קניגסברג.—
"התיידדנו. הפכה להיות ידידת נפש שלי. קולה מלווה אותי. לאור פניה המעודדות התחממו מאות אנשים. פנים שוחקות גם בימי מצוקה איומים. כולם התפעלו מחכמתה. לא פעם אמרתי לעצמי: אם נשים כאלו קיימות, הרע בעולם לא ינצח. —
"הרי מרק המטבח שלה הציל אנשים מחרפת רעב. לא רק מרעב הצילה, אלא גם מבדידות איומה שתקפה את האדם בימים ההם. היא יצרה פינה חמה. אם ביקש אדם לבכות, הוא מצא את גב' בלה דובז'ינסקה."
יכולה הייתה להגשים את חלומה הציוני הפרטי.

ב-1936 נסעה לארץ ישראל לבקר את בנה נתן.
בארץ ישראל נפגשה עם לובלינאים שעלו ארצה, אפרים אינשטיין ויוסף גולדסובל. הם ניסו לשכנע אותה להישאר בארץ.
בלה הקשיבה לנימוקיהם וענתה: "המוטיבציה שלכם משכנעת אותי שמקומי בין עמי, כי אם, חלילה, נכונים דבריך על ימים שחורים ליהדות פולין שעלולים לבוא, אזי מקומי בין יהודי לובלין, בתוך הציבור שלי, לו הקדשתי עשרות שנים של מסירות. שם אביא יותר תועלת. אני יודעת שאני יכולה להציל את נפשי; כמו כן, אין דבר קל יותר בשבילי מאשר להביא את משפחתי, אולם מה אני אענה למצפוני, מה אוכל לומר לבני לובלין בארץ, מה יגידו מאחורי גבי? שאת נפשי הצלתי! לא ולא, אם עתידה לבוא עת צרה לעם היהודי בפולין, אז מקומי ביניהם ונחושה דעתי לחזור בימים הקרובים."

כתב אפרים אינשטיין:

"בהיסטוריה המחרידה של שואת עמנו אני מכיר עוד שם של איש אחד שיכול היה להציל את נפשו, כפי שהוצע לו, והוא ענה בגאווה: 'תודה, מקומי עם ילדיי'. זה היה ד"ר קורצ'אק, המחנך הדגול."

בלה דובז'ינסקה נרצחה יחד עם בנה הצעיר אריה במחנה מיידנק.
בתה חנה נספתה בשואה גם היא.
בנה, ד"ר נתן בן טובים,היה רופא עיניים. הוא עלה ארצה עוד לפני המלחמה, בשנת 1935.
ב-1986 פרסם ספר לזכר אמו, "בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית". הספר יצא לאור בעריכתו של ד"ר אלחנן הורוביץ ובעידוד ארגון יוצאי לובלין. בספר מרוכזים כל הדברים שנדפסו על אודות בלה ז"ל.
ד"ר בן טובים אסף מיוצאי לובלין מאות תמונות. את התמונות פרסם ב-1993 בספר החשוב "אלבום לובלין". האלבום מכיל כ-600 תמונות ונותן תמונה מקיפה של העיר היהודית, אישיה, המוסדות, המפלגות, הארגונים וכן הלאה.

חברות בארגון הנשים היהודיות שהוזכרו במאמר

ברכה (בוני) קצנלנבוגן (לבית רוזנברג) (1883–1938)

מיילדת במקצועה.
בעלת מודעות לאומית ציונית וחברתית חזקה. כשלמדה בגימנסיה הרוסית, סירבה ללמוד בשבת. עזרה לנשים עניות שלא יכלו לשלם עבור עזרה רפואית. עמדה בראש אגודת הנשים הציוניות. הקדישה זמן רב לבית היתומים ("אוכרונה") של לובלין. הייתה פעילה במעון הילדים ("קינדרהיים"), בחברת "טאָז" ובעזרה לחולים עניים בבית החולים היהודי.
בשנת 1933 הגשימה את חלומה הציוני ועלתה ארצה עם ילדיה. בעלה ישראל קצנלנבוגן נשאר בלובלין ונספה שם יחד עם בתם, הרופאה רעיה.

הדסה בלוך (לבית בלאנק)

אישה צנועה בהליכותיה, אך פעילה ורבת-מעש.
ב-1918, ימי המהפכה הרוסית, עמדה בראש "ועד עזרה למען קרבנות הפוגרום בלבוב".
בד בבד עם הטיפול בילדיה ובאביה לא ויתרה על עבודת התנדבות למען הזולת. הייתה פעילה ב"ארגון הנשים היהודיות". בארגון זה קיבלה עליה את עבודת המזכירוּת ואת הפעילות במחלקת ההשכלה והתרבות. עבדה במסירות בהחזקת הקינדער-היים.
נספתה בשואה. יום מותה ומקום פטירתה לא נודעו.

שרה אקרמן (לבית בירנבוים)

בת למשפחה אמידה, פעילה בתנועה הציונית ובמוסדות סוציאליים שונים מצעירותה. אישה נעימה, תרבותית ואהודה. בפעילותה הציבורית סייע לה בעלה, יחזקאל אקרמן. נספתה במיידנק יחד עם בעלה ועם בנם יעקב.

גוסטה הרץ

מיטב מרצה הוקדש לפעילות ציבורית. הייתה סגנית היושבת-ראש וגזברית של ארגון הנשים היהודיות, לימים "אגודת נשים ציוניות". כיצד הצטרפה לארגון? בנה קורט (ישראל הרץ) סיפר: אבי היה קצין בצבא פולין, ואילו אני מרדתי והייתי לחבר 'השומר הצעיר'. דרכי הביאה אותי לעזיבת הבית ולקונפליקטים קשים אִתו. ומי בא "לשכנע" את אבי אם לא בלה דובז'ינסקה – האישה שאי אפשר לעמוד נגדה… והיא לא רק "הצילה" אותי מבריחה ומשבירת קשר עם הבית,אלא גם כבשה את אמי: היא שארגנה את ה- Kolo Kobiet ("ארגון הנשים"), והן פעלו בציבור בלב ונפש.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

"בלה דובז'ינסקה מלובלין – דמות היסטורית" מאה שנה להולדתה

בעריכת ד"ר אלחנן הורוביץ

תשמ"ו – רמת גן – 1986

לובלין: אנציקלופדיה של גלויות,ירושלים – תל-אביב 1957

גבירים יהודים בלובלין לפני המלחמה / יוסף אכטמן

הגליונות הראשונים של "קול לובלין" נכתבו באידיש.
לפי הצעתה של חברתנו אסתר מינרס, נתרגם לעברית מבחר מאמרים מגליונות אלה.
המאמר שלפניכם הופיע ב"קול לובלין" מס' 23, שנת 1988, תחת הכותרת
" יידישע גבירים אין פארמלחמהדיקן לובלין"

תוברת מספר 45 שנת 2009

בלובלין שלנו, עיר של ארבעים וחמישה אלף יהודים, היו בקושי עשרים-שלושים גבירים. לא מיליונרים.
סיפרו על קוֹפֶּל קֶניגסבֶּרג שהייתה לו זכות למשוך עד מיליון רובל ב"בנק פּוֹלסקי". טוב, אולי קצת הגזימו…
לא היה כמעט שום בית-חרושת בלובלין שהיה כולו בידיים יהודיות, פרט לשלושת בתי הבּוּרסקָאות (מפעלים לעיבוד עורות) של אייכנבוים, בּריקמן וזילבּרשטיין, שהיו גם בעלי הבתים; למבשלת השיכר של הרשל זילבּר, שכינו אותה "פּסחובקה", והגויים היו משתכרים בה; לשניים-שלושה בתי החרושת הפרימיטיביים לגזוז ברחוב בּרוֹוָרנָה; לבית הבַּד (מפעל לייצור שמן) שברחוב שֶבסקָה פינת רחוב שוויֶנטָה-דוּסקָה; ולבית החרושת לגרביים של קרמפּל, אותו קרמפּל שהיה סוציאליסט דווקא, מהמנהיגים של תנועת ה"בונד" אשר ברחוב סטָשיצָה. כמדומני שזה הכול…

שאר התעשייה הייתה בידי גויים, כמו למשל בית החרושת למשקלים של הֶס ברחוב לוברטובסקה; בית החרושת לסבון-נרות-צבעים של שולץ; הטחנה של קראוּזֶה; המִצבָּעָה הכימית של גֶטצֶה; בית החרושת הגדול של פּלאגע-לשקוויץ' לחלקי מכונות עבור מכוניות ואווירונים; ובית החרושת למכונות חקלאיות של וולסקי.

במה שנוגע ליהודים, אלה אכן היו "גבירים מפוטמים" – כפי שהיו מכנים אותם בלובלין: שמואל אייכנבוים, בעל הון עתק, שהקצה מקרקעותיו בפרברי לובלין לטובת הצעירים שלנו, שהקימו על אדמתו קיבוץ הכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל – מעונו היה ברחוב קרולבסקה; שאול וולמן – בעל בית-מסחר גדול לברזל ברחוב לוברטובסקה פינת רחוב צירולניצה; וקופל קניגסברג הנזכר לעיל, שהיה לו בית ברחוב ניאצלה נוסף על הבית ברינק 1.

ובכן, כל אחד מהגבירים הללו, שהיה הבעלים של בתים רבים, כונה אצלנו "בָּתִּימנִיק".
הבה נפתח ברחוב שווינטה-דוסקה מספר 8 – בבית שכותב שורות אלה התגורר בו – הבית של זילברשטיין. בואו ושמעו סיפור: שְמִילֶק, בנו של "הבורגני" זילברשטיין, היה קומוניסט, שלא פעם ארגן שביתות בבית הבורסקי של אביו כדי להיטיב את התנאים הסוציאליים ואת המשכורות של הפועלים. אותו שמילק זילברשטיין התחתן עם יוסטינה רפפורט, קומוניסטית גם היא, שתחת השם יוסטינה סיער לחמה נגד הגרמנים בתנועת הרזיסטנס בפריז. אחרי המלחמה חזרה לפולין ונפטרה שם. הוא עצמו, שמילק, כפי שסיפרו, הוגלה לרוסיה בתור טרוצקיסט ונפטר שם במחנה בהרי אוּרָל.
מעניין שרוב הצעירים מהשמאל ומהקומוניסטים היו בני עשירים. במשפט המפורסם של הוועד המהפכני הובאה לדין העלמה פֶדֶר, שאמה האלמנה הייתה בעלת-בית ברחוב שבסקה, ונגזר דינה של הבת לגלות לרוסיה.
אני זוכר גם בית נוסף ברחוב קרקובסקה, אחרי חנות השמלות הגדולה של שְפֶּט, הבית של העלמה פרידמן, בתו של גביר שהיה סוחר גדול, נציג של בית החרושת לסוכר.
העלמה זִיגמוֹנט, בתו של רופא השיניים מרחוב בראמובה, הייתה הבעלים של הבית שהתגורר בו בּרוֹמבֶּרג, בנו של סוכן הכְּשוּת (צמח המשמש לייצור בירה) שהיה הבעלים של בית ומחסנים לכשוּת ברחוב אוגרודובה.
הבת של עורך הדין המפורסם בִּיר גרה ברחוב קרקובסקה, בבית של הפולני איוונצקי.
כפי שאתם רואים, לא העוני ולא ההכרח דחפו את האנשים הצעירים להיאבק למען האידיאל הקומוניסטי. אפשר להסיק שלובלין הייתה מעוז קומוניסטי ברחוב היהודי. אבל זוהי סברה שגויה. לובלין הייתה ידועה בהרבה-הרבה פעילים למען התנועה הציונית. הבה ונזכיר אחדים מהם: י' קֶרשמן, ז' ניסנבּוֹים, ע' שיינבּרון, מ' זיידנמן, עורך הדין מ' אַלטֶן, שְפֶּר, שיף, ז'יטוֹמירסקי, ויסלפיש, י' וייסבּרוֹט, ל' שִיפּר ואחרים.

מרחוב שווינטה-דוסקה אנו הולכים הלאה לכיוון שני בתים גדולים, שניתן לראותם גם מרח' זילונה – הבניין של ליכטנשטיין, סוחר יינות, בירה ומשקאות אחרים; ובסוף שווינטה-דוסקה פינת לוברטובסקה ניצב הבניין של הגבירה רייזלה גוֹלדרִינג. קצת הלאה – הבית של בּייעֶר שהיה בו בית-חרושת לסוכריות. בהמשך הרחוב עומד הבית של הַלינָה טוּרקֶלטָאוּבּ, וסמוך לו על שתי גדות הנחל, ברחוב ברוורנה הנזכר לעיל, נמצאים הבית והמגרש של שטֶרנפינקל – ומכאן נגיע אל הבית המפורסם של משפחת קַצֶנלנבּוגן ברחוב לוברטובסקה מספר 24, שהיה בו גם בית-חרושת לנייר סיגריות וגם אולם של אגודת הסוחרים, המוּכָּר בשם "סטוּבַזִ'ישֶניֶה-סוּבּיֶיקטִיב", שהתקיימו בו אספות, הרצאות, ערבי קריאה, נשפי מסכות.
אגב, נכדו של ישראל קצנלנבוגן, בן בתו, מוכר היטב בישראל – שמו אלמגור.
קצת הלאה – הבית של יחזקאל שיפּר, גביר בעל מזל שזכה בהגרלת הלוטו בפרס הגדול, שבעים וחמישה אלף רובל.
אחרי עוד כמה בתים קטנים יותר אנו כבר ליד הבית של הגביר ריימן, בית שהיה מאוכלס בקבצנים ואביונים שלא רק שלא שילמו לו שכר דירה, אלא שבערבי שבתות היה הוא, בעל הבית ריימן, שולח לכמה מדייריו חלה ויין לקידוש.
אחרי בית החולים היהודי – מגרש גדול על הדרך אל לוּבּרטוֹב–לֶנצ'נוֹ, שם עמד הבית של המשפחה הנודעת שיף, הבעלים של בית החרושת ללבֵנים.
מימין לרחוב לוברטובסקה – הבית של קוֹפֶּל וורמן, ובו חנות מכולת גדולה. על גדת הנחל ממול – הבית של וֶרהַפטִיג. ברחוב קובלסקה היו הרבה בניינים שהאגפים הפנימיים שלהם נמשכו עד לרחובות צירולניצה ופורמנסקה, עד לבית של פֵייגלֶה בת אברהם-לייזר. מספרים שבביתה דווקא היא הייתה זו "שלבשה את המכנסיים". ממול – הבית של הנגיד בּורנשטיין.
נלך בחזרה לרחוב נובה דרך ביתו של ברוך קוֹלבֶּרג מנוֹבָה-אוֹלֶינה, עד ההר משמאל, ריבנה-קובלסקה. ברחוב בּרָמוֹבָה, בבית של משפחת הגביר שיינבּרוּן, התגוררו הדוקטור צימבֶּרג – מנהל בית החולים היהודי – והקומוניסטית הֶרצמַן אשר ביקרה בישראל בשנות החמישים יחד עם בעלה, הקונסול אוֹסטרוֹבסקי. ברחוב גרודזקה עומד הבית של פינקלשטיין, בית ארוך שהגיע עד ההר. מימין, לכיוון ריבנה-קובלסקה, הבית של לֵייבּל גֶוֶורץ.
לא הרחק מהבית של זִילבֶּר, ברחוב ארכידיאקונסקה, בקרבת השער שבסוף גרודזקה, מיד אחרי חנות הספרים של ניסַנבּוֹים – הבית של קליינמן, אביו של דוד קליינמן, רופא העיניים, שנפטר בישראל. הוא היה הפקיד היהודי היחידי בעיריית לובלין.
עוד כמה גבירים אדירים שגרו ברחוב רדזיבילובסקה:
אביו של עורך השבועון "מישֶל ז'ידוֹבסקה" ("מחשבה יהודית") גר בבית שהגימנסיה של שפֶּר שכנה בו בשנים 1914–1916, ואחרי כן היה זה ביתו של רוֹשגוֹלד.
ברחוב זמויסקה היה לרושגולד אחֵר עוד בית, נוסף על הבית שהיה לו ברחוב נמיסטניקובסקה, מול "מלון פולסקי" של הגביר איבשיץ. יודעים לספר כי רושגולד זה איבד את כל רכושו בשנים 1920–1921 בעת פיחות הזלוטי. עבור נחלה שמכר במיליוני זלוטי יכול היה לקנות בקושי קופסת סיגריות.

כאשר אנו ברחוב זמויסקה, בל נשכח את הגביר סלובודקין ואת הגביר ארליך – הבעלים של בתים וטחנת קמח ממשפחתו של ארליך, שהיה המנהיג הרוחני של תנועת "בונד" ואשר נרצח בברית-המועצות יחד עם ויקטור אלטר.

ברחוב הראשי, קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה, היה ביתו של רופא העיניים זיידנמן, גביר לא כל כך גדול.
ברחוב שוֹפֶּן, בביתו של לֵייבּ טֶנֶנבּוֹים, השתכן "המועדון החברתי" של עורכי-הדין ושאר אינטליגנטים שנספחו אליהם, והיו מעבירים ערבים ארוכים על קלפים, תקליטים, מוזיקה וריקודים.
עוד שני בתים היו ברחוב קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה ליד הגן הססקי: בתיהם של לייזר לוּצקי ורוֹטרוֹבִּין, יחד עם השותף שלהם וַידֶנבּוֹים. שני הגבירים האלה התעשרו הודות לעבודה קשה.
כדאי להזכיר את סוחרי היערות: משפחת מ' גרין, שחוץ מעסקי היער עסקו גם בייצוא שמאטעס לבתי-חרושת בחו"ל; הם היו גם בעלי-בתים של בית אחד ברחוב שירוֹקָה ליד בית הכנסת מהרש"ל, של בית נוסף ברחוב רוּסקָה ושל בית שלישי ברחוב בִּיכַאווסקָה.
אהרל'ה כהנא ובורשטיין, סוחרי עץ, היו הבעלים של שני בתים – בלוברטובסקה, וימינה אחרי רחוב רוסקה.
גם בעלי הבתים ברחוב צ'יכָה לא היו אביונים: גוז'יצַ'נסקי וזיסרמן עסקו בייבוא ובייצוא – סוכנים של נפט, מלח, פחם, סוכר ומכונות (בעיקר משוודיה).

סבורני שהזכרתי כבר את כולם, או כמעט את כולם. וימחלו לי האחרים בגן-עדן על שלא נקבתי בשמם, שמא פגעתי בכבודם, חס וחלילה…

בבתים אלה חיו רק יהודים, עניים ועשירים – כולם שווים, רק יהודים. והגוי היחידי היה השומר, אשר תמורת חלה היה מדליק בשבת את האש, ובחורף מסיק את התנור, ומסלק את הפמוטים מהשולחן היהודי…

תרגום מאידיש: שרה ברנע

Bela Shapiro: A social leader / Moshe Salzman

According to unknown sources, Bela Shapiro was born in 1891 to a Hassidic religious family which its roots in a famous rabbis family. Her father was born in Pulawi and moved to Lublin after getting a large inheritance. In Lublin he had a writing materials store and a printing press. He wasn't very rich, but had managed to make a living and had a known Hassidic ascription.

As mentioned, the house was religious. The only son was educated in a Cheder and a Yeshiva. In their childhood the three daughters (Bela was the older among them) learned at home with a Melamed, but they had continued to learn in secondary school and university. Bela's sisters had completed their studies and taught in the Jewish-Polish secondary school in Lublin. Bela was a distinguished student in schools and loved to read books. After finishing her studies in secondary school, her parents had wedded her. It was a match, as common in religious families. The groom's and the bride's parents agreed their children would marry to each other, so Bela didn't know and didn't see the chosen until their marriage. She was eighteen years old.

The groom was the son a building owner and had no ascription. After their marriage he learned, and Bela worked in her farher's store. Two sons were born to the couple. There was a major problem: Bela believed in a progressive ideology, while her husband demanded she would stay at home. The two were divorced, and Bela stayed with her two sons. She left her work in the store and started working as a bookkeeper.

Bela was very connected to her mother. During the First World War Bela's father had died, and she returned with her sons to the mother's house. Their warm and loving connection continued also when Bela was recognizes as a leader of the Bund party in Lublin; even then she accompanied her mother to the synagogue during the High Holidays.

In November 1918 Bela joined the Bund party and found there a lot of room for diverse activities. Soon she showed her great ability in the cultural field (lecturing about it and teaching the youth), in the political and social fields, as human relations with all people who surrounded her.

In 1919 Bela was a candidate for the Lublin town council. She was elected and became a council member. She focused in social and welfare matters and was appreciated by the council members, though some of them hated Jews and were anti-Semites. At the same time she paved her way to the Bund leadership in Lublin.

In November 1919 the first elementary school for workers' children, which the educating language in it was Yiddish, was opened in Lublin. Shortly after also the Poale Zion Zionistic party opened in Lublin their own elementary school. Since on one hand the authorities didn't like the idea, and on the other hand the children's parents were not sure about these schools and had no money to finance those studies, in 1924 was established a Jewish Education Center (JEC) by the three political movements which were behind the various education centers in town: Bund, Poale Zion Left and The People's Party. The lessons' language at JEC schools was Yiddish. A committee was elected among these movements' members; the popular Bela Shapiro was elected as the chairman of this committee. Members of the committee collected money from Lublin people, Jewish organizations from other towns in Poland and even from philanthropists in America. Bela was the heart and soul of the school. She knew how to carry away the staff, and the pupils loved her. She had tried to fulfill her promise to build a new house for the school. Finally, thanks to donations Bela had managed to get, Y.L. Perec School was built. Unfortunately, the children and their parents had not entered it and couldn’t enjoy from the Culture House that was to serve them: at its planned housewarming at September 1st, 1939' the Second World War had started. During the war it was endorsed into a hospital for contagious sicknesses. After the war it served the medical school and the respectable agriculture faculty.

Bela's devoted and various activities in social and welfare matters had strengthened Bund's power. In 1927 it got 8 of the 16 seats for Jews in the town council; in 1938, when the situation of Jews was very sensitive, it got 8 of the 10 seats for Jews.

After the war in Poland began, Bund leaders in Lublin decided that if the Germans conquer Lublin, they would leave the town with their families and move to Eastern Poland which was under the Soviet occupation. And indeed, together with her second husband (Jacob Nissenbaum, the editor of Lubliner Shtime [Voice of Lublin]) and older son, Bela had left Lublin by foot in September 17th' 1939. Several weeks afterwards, after realizing how the Soviets treat political prisoners, they returned to the town. Right after returning to Lublin they began to try helping the many refugees in town. Bund messengers risked their lives in the dangerous travels.

In 1941 the Gestapo began looking for Bela. She managed to hide. The Germans arrested her husband, tortured him, but couldn't break him. He had managed to get free and was again active at the Lublin community. Finally he was shot in the street by the Gestapo with other Jewish workers.

Bela was probably connected to the Polish resistance group, AK (Armia Krajowa, Country's Army), which was active in Radom. Exposing this Radom group and the connection woman to Lublin led the Gestapo to Bela. She was caught in 1941 and was arrested in Lublin's castle prison. From there she was transferred to Radom, and from Radom to Ravensbruck in Germany. There she was killed in 1942.

Few words about the Bund

written by the Hebrew translator Shosh Grosbard-Orgad:

It was a secular social movement. Her aim was to improve the economic status of the Jewish workers in the little workshops and factories, and to spread among them general education. In the time between the two world wars Bund members struggled for the recognition in Yiddish as the only national language; they aided working class people; established school which the teaching language in it was Yiddish; published books and newspapers; wanted to establish a secular national committee and to reject the religious tradition. We should remember that Jewish Lublin had an established religious community, and many opposed the following ideological views of the Bund (mainly after the Second World War):

–          Solution of the Jewish problem by local Jewish autonomy, not necessarily in Israel. The Jewish worker should fight his survival war in the place he lives at.

–          Opposing Zionism, because it might arouse national feelings and damage the socialistic activity.

–          They were not against natural assimilation of Jews.

All of these contributed to the public debate among the Jews in Poland and the Diaspora regarding the Bund's activity.

Synopsis and translation to English: Shmulik Avidar

Bella Mandelsberg-Schildkraut: Biographical Sketch / Nachman Blumenthal

An entire generation of promising young scholars lost their lives in the tragic events of 1939-1945, and together with them the fruit of their loving and patient toil has been doomed to oblivion.

It is our object to rescue some small part of Bella Mandelsberg-Schildkraut's scholarly treasure – actually a mere fraction of the work of a gifted and idealistic scholar, who in spite of her many other responsibilities still found the time and energy to devote herself to basic research in the history of Lublin Jewry. She was already in the last stages of her work on a magnum opus, and was almost ready to publish it when the holocaust which overtook European Jewry came and swept everything before it.

Nevertheless, some few remnants of her work have by chance weathered the terrible storm. We still have those of her articles which had been published in various periodicals before the war, and the manuscript of her thesis presented to the Faculty of Humanities at the University of Warsaw – though this was of course written at the very beginning of her career as a scholar.

Bella Mandelsberg, sister of Regina and Samuel [Shmuel], was born in Lublin in 1901 to a well-to-do and public spirited Jewish family. Her aunt, Bella Brengurn, donated her house at 8 Reinek Street to the Lublin Jewish community. It served as the Community Hall till the very end (April 1942).

She completed elementary and secondary school in Lublin, and then enrolled in the University of Warsaw where she received her Master's degree in History in 1928.

While at the University she was an active member in the Left Poalei-Zion movement, a group which also numbered among its members the late Dr. E. Ringelblum and Dr. Raphael Mahler, historians who later earned renown in their field.

Though from 1928/9 till the outbreak of World War II she taught history in the Lublin Jewish secondary schools, she did not for a moment lessen her efforts to further her political ideas, in spite of the professional difficulties that this activity engendered.

In lectures which she delivered in Yiddish to the general public on historical subjects, she frequently could not restrain herself from touching upon current political matters. Many of these lectures were delivered under the auspices of the People's Evening University of the Left Poalei-Zion movement. Though the school authorities forced her to give up these public lectures, she remained a loyal and active member of the party till the very end.

Her politico-social views couldn't help but be reflected in her lessons at school, and since the youth of the time was naturally attracted to current political activities and were aware of Bella's views, she was forced to display an unusual degree of wisdom ant tact in order to remain faithful to the demands of the school authorities on the one hand and to satisfy her students and her conscience on the other.

Bella was also active in communal affairs. She was a member of the governing board of the Lublin branch of "ZISHO" [Central Jewish School Organization]. She was of the initiators of the Lublin branch of YIVO [Institute for Jewish Research]. She was one of the charter members of the local branch of the Jewish Geographical Society which was founded in February 1931, and perhaps the only one to conduct guided tours of places of Jewish interest in the city – which she made particularly interested with the wealth of her historical knowledge about sites of specifically Jewish interest. She had planned to publish a guide in Polish and Yiddish, but though the work was almost ready for print, due to the difficult times it did not reach fruition.

In 1935 she married Mr. Meir Schildkraut, who shared her socio-political views. With the outbreak of the war her husband fled to Russia and Bella was left with her sick sister who also had two small children, without any material support as she was not permitted to teach during the occupation. From this time on she worked on the Committee for Mutual Assistance on a voluntary basis.

In April 1942 she was transported together with the remnants of the Lublin ghetto to the ghetto in Maidan-Tatarski, from which in November 1942 she was transferred to Maidanek. On April 4th of the following year she was murdered.

 (N. Blumenthal, R. Mahler and N. Korn, On The History of Lublin Jewry, Tel-Aviv 1965, pp. 5-7)