לפתוח את שערי השתיקה / נטע אבידר

חוברת מספר 46 שנת 2010

גדלנו כאן, בארץ ישראל, באור השמש המסנוורת.
מה ידענו על אודות עברם של הורינו? של דודינו? של בני הדור "ההוא" שבא "משם"?
האם הם היו אלה שלא רצו לספר, או שאנו היינו אלה שלא רצו לשמוע?
שמרנו נפשנו. חוששים מלגעת, נזהרים מלדעת.
דלתות של שתיקה סגרו על אפלת העבר.
וכשבגרנו, וכבר רצינו לדעת, לא היה את מי לשאול.
דומם הלכו הורינו לעולמם, שותקים את עברם, ואנו נותרנו בוּרים אל מול הנעלם.
היום אנו עומדים מול חומת השתיקה, מתדפקים על שעריה, רוצים לדעת מה היא מסתירה.
שערי השתיקה סגורים, אך אינם נעולים.
אפשר לפתוח את הדלת אל העבר, לחפש סימני דרך, למצוא עדויות, לדובב תמונות אלמות לגלות מסמכים חבויים.
מי שרוצה – יכול לדעת.
בדפים הבאים מובאות תוצאות חיפושיהם של שניים מבינינו שפתחו את הדלת והתחקו אחר ההיסטוריה המשפחתית שלהם: אבי אובליגנהרץ ואסתר פנחס.

מודעות פרסומת

דוֹדי – חייל יהודי על סוס / אסתר פנחס (לבית הופרט)

חוברת מספר 46 שנת 2010

הכול התחיל בעבודת השורשים של נכדי הבכור. שאלות החלו לצוץ מכל הכיוונים, ולי – "סבתא שאינה מחוברת לשום מקום" – לא היו תשובות.
הורַי, אִמי שרה (לבית שיקמן) ואבי שמואל הופרט, עלו ארצה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אני לא גדלתי בצל השואה, אבל כן גדלתי בצל השתיקה. בבית לא דיברו.
אמא הייתה מלודז', ואבא היה יליד לובלין. הוא ישב תמיד שפוף ושותק, עיניו עצובות. ישב ולא דיבר, ואני לא שאלתי שאלות.
כל אשר ידעתי הוא שמצד אמא יש שלושה ניצולים, ואילו מצד אבא לא נותר כלום. בקושי הבנתי שואה מהי.

כשהתעוררתי לשאול, היה כבר מאוחר מדי. לא היה את מי לשאול. אבא ואמא נפטרו, ומשפחה לא הייתה. מה שכן היה בידי הוא תמונת דוֹדי, קלמן יצחק הופרט מלובלין, לבוש במדי הצבא הפולני ויושב על גב סוס. בתמונה הזו אבי היה בוהה במשך שעות.
אותה התמונה נשלחה לאבי. "למזכרת-נצח" – כך כתוב על צדה האחורי בעברית רהוטה. הדבר הפליאני, מאחר שאבי לא ידע קרוא וכתוב. לא הבנתי מאין העברית הזאת. יצר הסקרנות התחיל לכרסם בי: מי הייתה משפחתי? למה דוד קלמן ידע עברית, ולמה אבי היה בוּר? ולמה ולמה?
פניתי ל'ארגון יוצאי לובלין', אך בתוך כל החומר הארכיוני לא היה רמז כלשהו למשפחת אבי. גם ב'יד ושם' לא נמצא חלקיק מידע.
הרמתי ידיים והפסקתי את החיפוש, אך מסתבר שמשמיִם רצו שאמשיך בחיפושַי.

כיוון שאני אלמנת צה"ל, צורפתי לאחת המשלחות שיצאו לפולין. ביקרנו גם בלובלין. לא ידעתי את נפשי מרוב סקרנות, הסתכלתי סביבי וחשבתי: אוקיי, כאן שורשַי, אך מאין הם יוצאים? איפה, איזה רחוב, איזו סמטה? איפה, איפה? האם עברתי ליד בית סבא?
הבטחתי לעצמי כי בשובי הביתה אתחיל שוב במלאכת החיפוש.

כשקיבלתי הזמנה לכנס השנתי של 'ארגון יוצאי לובלין', החלטתי כי הפעם אני כן הולכת. לקחתי עִמי תמונת פספורט של אבי ואת תמונת דוֹדי, קלמן יצחק הופרט, הלבוש במדי הצבא הפולני ויושב מתוח על גבי סוס.
תחילה פניתי לכל זקני הדור, ובעיקר לאלה שהם בעלי אף בולט ועיניים כחולות. חשבתי לעצמי: אולי, אולי כאן ישחק מזלי ואאתר מישהו. לדאבוני, התמונות לא אמרו דבר לאיש מבין כל אלה שפניתי אליהם.
מאוכזבת קשות ישבתי לשתות קפה. מולי ישב בחור צעיר. פתחתי בשיחה ושאלתי: "מה לצעיר כמוך במקום כזה?" הוא הסביר לי שהארגון רוצה לשמור על המשכיות ולשלב את הדור הצעיר בפעילות.
סיפרתי לו את סיפורי. הבחור הִפנה אותי לאמו, נטע. לאחר שיחה קצרה היא הפנתה אותי לאסתר מנדלאי, ומכאן השורשים החלו לצמוח.

במשך למעלה משנתיים עסקה אסתר מנדלאי בחיפושים קדחתניים. היא ניסתה וניסתה למצוא איזה קצה חוט עבורי, אך לא מצאה מאומה. כל אותה העת עמדנו בקשר.
ואז, ביום בהיר אחד, הגיע הטלפון המיוחל. אסתר התקשרה אלַי וסיפרה לי כי מצאה חומר בארכיון הצבאי בוורשה על אודות דודי קלמן יצחק הופרט. היא הוסיפה ואמרה שכל החומר בדרך אלַי.

המעטפה הגיעה.
בידיים רועדות פתחתי אותה. ראיתי מולי צילומי מסמכים של הצבא הגרמני, צילום של דוֹדי כאסיר, פרטים על אודות קורותיו בשנות המלחמה ופרטים ושמות חדשים שלא הכרתי.
לאחר שנרגעתי מעט, שיתפתי את ילדַי בעובדות החדשות. אמרתי להם: עכשיו, עם שני השמות החדשים שגיליתי במסמכים, אנחנו יוצאים לדרך.

במסמכים הוזכרה אישה ושמה בלצ'ה (Bekche) הופרט מרחוב יאטצ'נה (JATECZNA) 23 בלובלין.
הוזכר גם השם רובין (ראובן) שפייזר מרחוב קלינובצ'יזנה (KALINOWCZYZNA) 3 בלובלין ,

לקחתי את שני השמות הללו והתחלתי לחפש במחשב את הקשר ביניהם לבין דוֹדי, קלמן יצחק הופרט.
בינתיים נזכרה בתי, זו שבבֵיתה נמצא הארכיב המשפחתי, כי אֵי שם ב"בוידעם" יש שקית תמונות של סבא שמואל הופרט.
מצאנו את התמונות. הפאזל התחיל לקרום עור וגידים.

מצאתי את תמונתה של בלצ'ה ושמה מאחורי התמונה באותיות עבריות – בלה. גיליתי כי בלה שפייזר הייתה אשתו של דוֹדי, קלמן יצחק הופרט. כמו כן גיליתי כי רובין שפייזר היה אביה של בלה, אשת דוֹדי.
את זאת הבנתי לאחר שגיליתי כי המדווחת על אודותיהם ב'יד ושם' הייתה הגברת גולדה אקסמיט לבית שפייזר, אחותו של רובין (ראובן שפייזר).
עודי תוהה מי היא אותה גולדה, וכאילו משמיִם "נפל לי האסימון":
נזכרתי לפתע בגולדה ובמקס אקסמיט, מכריהם של הורַי. בילדותי ההורים לקחו אותי בשבתות לבקר אותם, ומעולם לא ידעתי את הסיבה לכך. הלוא לכולם קראנו אז 'דודה' ו'דוד'.

דקות מספר אחר כך "טסתי" לרחוב קריית ארבע. אולי שם אמצא רמז למשפחת אקסמיט. ברור היה לי כי בני הזוג אקסמיט נפטרו, אך חשבתי שייתכן כי מי מהשכנים יֵדע להפנות אותי לקרוביהם. כשהגעתי למקום, גיליתי כי הבית נהרס. במקומו הוקם מגרש חניה.

עברנו לתמונות. יכולנו כבר להתחיל להרכיב חלק מהפאזל:
סבא ישראל הופרט
סבתא חיה-לאה הופרט
בנם (אבי) שמואל הופרט
בנם קלמן יצחק הופרט
בנם אברהם הופרט
בתם או כלתם – עלקי הופרט. ייתכן שהייתה נשואה לאברהם הופרט.

אני יודעת כי לאבי הייתה משפחה ענפה, אך אלה הם חלק מהפרטים שהצלחתי לגלות. אני מתכוונת לנסוע ללובלין ולמצוא את ה"שורשים".

תודתי נתונה לאסתר מנדלאי, זו שבזכותה ורק בזכותה קצה החוט שבידי.
תודתי לך, אסתר.

ההתחייבות הקדושה – על משפחת גברץ / אבי אובליגנהרץ

חוברת מספר 46 שנת 2006

במשך חמישים שנה כמעט נדחקה ההיסטוריה המשפחתית לתוך תא צר מידות בזיכרון הפרטי שלי. ההורים והסבתא היחידה שנותרה לי לא ששו לחשוף את עברם האישי, וכצבר גאה הרגשתי די בנוח עם העובדה שלא מחטטים אצלנו במה שקרה, אלא מעדיפים להתמקד בהווה ובמה שיהיה.
כשנקראתי לסייע לילדים שלי בעבודת השורשים שהתבקשו להגיש, כל אחד בתורו, הודיתי לאל ולרעייתי שסייעה לי לערוך ריאיון מצולם עם ההורים ערב חתונתי. אבא, כהרגלו, מיעט לדבר. אמא התנדבה לספר על משפחתה, אבל נותרו עדיין הרבה סימני שאלה ותהיות. אלה גברו ככל שנקף הזמן והתקרב מועד המסע המסורתי לפולין; השנה נסעה לשם בתי רחלי, הקרויה על-שם אמי ז"ל – רחל גברץ-אובליגנהרץ, בת לובלין.
לבושתי הרבה לא היו בידי הכתובת המדויקת שאמי נולדה בה או פרטים ביוגרפיים חשובים אחרים שהיו מאפשרים לרחלי לעמוד מקרוב על שורשיה. כשרחלי חזרה ארצה, עמוסת חוויות ותובנות, חשתי שהגיעה העת לסגור את המעגל ולהצטרף לארגון יוצאי לובלין בישראל. במפגש הראשון שלי עם פעילי הארגון נחשפתי לקשר הלובלינאי של אבי, צבי אובליגנהרץ ז"ל; גיליתי שמשפחת אמי הייתה מכובדת ונחשבת מאוד; נחשפתי לפעילוּת של אמי, ובעיקר של דודתי אירית גברץ-גוטליב, ב'ארגון יוצאי לובלין'; ולמדתי שדודתי אף שימשה כמזכירת הארגון, ניחנה בכישרון כתיבה והרבתה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ב"קול לובלין".
לפיכך היה זה אך טבעי להתחבר למורשת המשפחתית באמצעות הרשימות והמאמרים הרבים שהותירה אחריה דודתי ז"ל. את הרשימות והמאמרים העבירה לי באדיבותה (אחרי נבירה ממושכת בארכיון "קול לובלין") העורכת נטע אבידר.
אירית (אירקה) נולדה בלובלין למרדכי וחנה גברץ ב-31 בינואר 1927. על פי דברי בעלה, ירמיהו גוטליב, משפחתה הייתה משפחה דתית, מכובדת ואמידה. תחילה התגוררה המשפחה ברחוב סטשיצה. כעבור חמש שנים עברה המשפחה לביתו של קולברג בנובוריבנה 2. היה זה בית גדול ממדים, או ליתר דיוק שני בניינים וביניהם הייתה נטועה חצר גדולה. אף שהיה זה רחוב קטן, הוא היה הומה למדי. הסיבה לכך הייתה מיקומו מול השוק של רחוב נובה, עובדה אשר גרמה לכך שהוא שימש למעבר בין הרחובות נובה וגרודזקה.
המשפחה מנתה שלושה ילדים: אירית (אירקה), יעקב (קובק) והאחות הקטנה רחל. הדירה הייתה ממוקמת בחזית הבית, מעל כמה חנויות (לרבות מכבסה, חנות ירקות, מאפייה) ובשכנוּת לשלוש משפחות. אחת המשפחות הללו הייתה משפחת קומכר: האם לולה, בתו של בעל הבית קולברג שנפטר בינתיים; בעלה סטניסלב, המנהל האדמיניסטרטיבי של הבית; והבת מרישה, אחת מחברותיה של אירקה.
האיכרים הפולנים היו מביאים את תוצרתם לשוק הסמוך. הם נהגו להחזיק בחצר את סוסיהם ועגלותיהם, וילדי האזור היו מבקשים מהם "טרמפ" בעגלתם לקצה העיר בתמורה להשקיית הסוסים. בכניסה לחצר שכנה המכולת של "תמלה", מקום המפגש האהוב על עקרות ועוזרות הבית – ולוּ רק בשל העיסוק הרכילותי הנמרץ של הלקוחות.
השליט הבלתי מעורער של הבית היה ה"דוזורצה", השרת. מדי פעם הוא נהג להראות את נחת זרועו לאשתו, ואת ימי ראשון נהג לבלות בבית המרזח. בשאר ימי השבוע השרת היה אמון על ניקוי השטיחים ותליית הכבסים בעליית הגג. בשבת היה מדליק את האש בבתי אותם היהודים אשר לא הייתה בהם עוזרת פולנייה. כששב אחד הדיירים הביתה אחרי אחת-עשרה בלילה, הוא נאלץ לצלצל בפעמון ולחכות שהשרת יפתח לו את השער (תמורת תשר, כמובן).
החיים בנובוריבנה 2 התנהלו בשלווה יחסית עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. דיירי הבית התכוננו מבעוד מועד להפצצות של חיל האוויר הגרמני: הם והכינו מקלט במרתף ומינו בעלי תפקידים. סבי, מרדכי גברץ, מונה למפקד ההגנה האזרחית של הבניין. לרוע המזל, הדיירים נאלצו להעביר שעות רבות באותו המקלט עקב הפצצות הגרמנים.
עם כיבוש לובלין החלה פעילוּת אנטי-יהודית ענפה של החיילים הגרמנים. הללו נהגו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות כפייה. אי לכך הקימו הדיירים היהודים עמדת תצפית אשר פנתה לעבר הרחוב כדי להתריע על הגעת גרמנים ולאפשר לגברים שבחבורה להסתתר במקום מחבוא שהוכן מראש.
הכול השתנה בעקבות גירוש היהודים מהמקום וריכוזם בשכונה היהודית ששכנה מחוץ לגבולות הרחוב. מרדכי גברץ, אשר הפך בינתיים אלמן בעקבות פטירת רעייתו, אולץ לעסוק בגטו המקומי במיון ברזלים, קרונות ופסי רכבת בגלל הידע הרב שצבר בנושא. מעסיקו ויקטור קרמין היה מקורב לאנשי הגסטפו, והוא דיווח לסבי על הכוונה לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים למחנות ריכוז והשמדה. מרדכי נמלט באישון לילה לוורשה יחד עם בנותיו (הבן יעקב סירב לעזוב את לובלין). בעיר הבירה הוא נאלץ למצוא מקומות מסתור נפרדים לכל אחת מבנותיו. הוא השאיר אותן אצל משפחות נוצריות מקומיות תמורת כסף וזהב. נוסף על כך הוא צייד את הילדות בתעודת זהוּת ארית, ובהתאם לזאת הייתה דודתי אירית לקריסטינה גריידה.
עקבותיו של מרדכי נעלמו לאחר שנתפס בידי הגרמנים בהיותו מחוץ למקום מחבואו. כתוצאה מכך נקלעה אירית למצוקת מזומנים ונאלצה לעזוב את המשפחה הנוצרית שהיא התחבאה אצלה. היא נתפסה בידי הגרמנים לאחר שהסתובבה בחוצות ורשה. הניירות שבידיה, שערה הבלונדיני וידיעתה את השפה הפולנית על בורייה הצילו אותה, והיא נשלחה יחד עם קבוצת נערות נוצריות מקומיות לעבודות כפייה בברלין. למרות הקשיים הרבים, לרבות העובדה שנאלצה ללכת לכנסייה כדי לשרוד, דודתי אירית הצליחה להחזיק מעמד ולשרוד עד לתום המלחמה.
אמי רחל נולדה בלובלין ב-6 באוקטובר 1934. כאשר המשפחה הייתה בגטו מיידן טטרסקי, רחל בת השמונה הסתתרה במקום עבודתו של אביה מאחורי שידה שניצבה ליד הקיר. במאי 1943 היא הוברחה לוורשה יחד עם כמה מבני משפחתה. רחל ואחת מדודותיה הסתתרו אצל שתי אחיות פולניות. בעת המרד הפולני הסתתרו רחל, דודתה ושתי האחיות הפולניות במרתפי בתים בוורשה. בתום המרד הפולני הן גורשו על ידי הגרמנים לאחד הכפרים הסמוכים, ולאחר המלחמה מסרה הדודה את רחל למוסד של יתומים יהודים. יחד עם ילדי המוסד הוברחה רחל לגרמניה, ולאחר זמן מה הועלו הילדים על אוניית המעפילים "אקסודוס". האונייה נתפסה בידי הבריטים ואולצה לשוב לגרמניה. הפרשה עוררה את דעת הקהל העולמית נגד המדיניות הבריטית, ובסופו של דבר הותרה כניסתה של האונייה ארצה באפריל 1948. היתומה בת הארבע-עשרה נשלחה לבית הספר החקלאי בנהלל. זמן מה היא שהתה בקיבוץ צור מעון בנגב, וב-1952 נישאה לצבי אובליגנהרץ (אחותה אירית היא זו שהכירה ביניהם). בני הזוג התגוררו תחילה ביפו ובהמשך בבת-ים. נולדו להם שלושה ילדים: אירית, עבדכם הנאמן ומירב. אמא עבדה כסייעת לגננת. ב-31 במאי 1993 הכריעה אותה מחלת הסרטן, שמונה ימים בלבד לפני לידת בתי הקרויה על-שמה.
דודתי אירית ניסתה אחרי המלחמה לחבור לאחותה הקטנה בבית היתומים. למרות הפצרותיה לא הסכימו לקבלה למוסד, והיא מצאה את עצמה מסתובבת ברחובות ולנה על ספסל בפארק. המפנה בחייה התחולל כשהצטרפה לאחת התנועות הציוניות ונשלחה לאיטליה במטרה להגיע משם לישראל. במשך שנתיים היא חיה ברומא ובמילאנו ולמדה היטב את השפה האיטלקית. בסופו של דבר עלתה על אוניית מעפילים בעיירה הדרומית סנטה מריה די לאוקה שבקצה "המגף האיטלקי". האונייה נתפסה ונשלחה לקפריסין. במחנה המעצר היא הכירה את בעלה הראשון, יעקב מליצקי. שני ילדים נולדו להם, מוטי וחגית. במחנה היא אף התיידדה עם צבי אובליגנהרץ, ולאחר שהגיעו ארצה "שידכה אותו" לאחותה. אחרי שסיימה את לימודיה בסמינר למורים הייתה אירית למורה בישראל וחינכה דורות רבים של תלמידים. מאז ומתמיד היא הייתה בעלת אינטליגנציה גבוהה וכישרון לשפות. לימים היא נישאה לירמיהו גוטליב, אף הוא בן ליליד לובלין. ירמיהו היה יד ימינה, ובפרט ב'ארגון יוצאי לובלין'. אירית הייתה מזכירת הארגון במשך חמש-עשרה שנים וחברת מערכת "קול לובלין" עד לפטירתה באוגוסט 1999.
הסקרנות, האהבה לבני האדם ולטיולים, ואולי גם הרצון לפצות את עצמם על ילדותם הקשה דרבנו את אירית וירמיהו לטייל ברחבי העולם. כשנפתחו מחדש שערי פולין, בני הזוג נסעו שוב ושוב לטיולי שורשים בארץ הולדתם. ביולי 1985, ארבעים שנה אחרי שעזבה את מכורתה, חזרה אירית גוטליב ללובלין והחלה לתור אחר שרידי ילדותה. היא הייתה אחוזת התרגשות, אלא שמהר מאוד התאכזבה לגלות את הדלות והעזובה הרבה מכל עבר. "ביקרנו בדירה בה גרתי בילדותי: נובוריבנה 2 . ברחוב יושבים אנשים עלובים. אני רואה בעיני רוחי את בעלי החנויות, רואה את השלטים עם השמות היהודיים שאני הכרתי. אני צועדת, רועדת וממשיכה בדרכי ללוברטובסקה," חלקה אירית את תחושותיה הקשות עם קוראי "קול לובלין". ועוד היא כתבה: "הבתים ברחוב לוברטובסקה במצב מחריד. בכל עבר שולטת עזובה והרס. המעקים עקורים, המדרגות שבורות… בזכרוני צצו הדמויות והחנויות מלפני השואה. כעת הכול ריק, קודר, מדכא. רואים אנשים מוזנחים, רבים מהם שיכורים לרגל החג." אכזבה קשה נחלה אירית. כל הזמן צצו ועלו בראשה הדמויות והחנויות מלפני השואה. בהגיעה לבית סבה וסבתה שברחוב צירולניצה מספר 4 התגלה לפניה הבית היפה מהזיכרונות במלוא כיעורו ועזבונו. היא טיפסה על המדרגות "בוכייה ורועדת. הבית מוזנח, המדרגות שבורות, במקום מעקה מגולף – קרשים. בכול שוררת עזובה, גם בחצר לכלוך."
למרות האכזבה הרבה וההכרה כי "לובלין שלי, עיר ילדותי האהובה לא קיימת יותר. יחד עם יהודיה עזבה אותה רוח של תרבות, של יצירה," אירית לא הצליחה להשתחרר מהעבר. נהפוך הוא. הפעילות שלה בארגון נעשתה במשנה מרץ, והיא הקדישה חלק ניכר מזמנה הפנוי לחיזוק שורות הארגון ולחיזוק הקשרים שלו עם המנהיגות המקומית של לובלין. כמזכירת הארגון היא הרבתה לארח את ראשי העיר ונכבדים רבים אחרים מלובלין שבאו לבקר בישראל. בד בבד היא גם התארחה בלובלין פעמים רבות.
בכל שנה, כשהתקרב חודש נובמבר – מועד הכינוס השנתי והאזכרה לקדושי לובלין והסביבה – דודתי ואמי היו נמלאות תוגה והתרגשות ושבות להיזכר יחדיו באותם אירועים קשים אשר העדיפו לא לחלוק עם ילדיהם. עם זאת, ככל שנקפו השנים שימור העבר תפס נפח גדול יותר בחייה של אירית גוטליב. היא "שברה את הראש" כיצד להנציח למען הדורות הבאים את הקהילה המפוארת, קהילה שהוכחדה כליל כמעט בשואה.
"למרות שהייתי ילדה קטנה לפני המלחמה, הריני קשורה עד היום בכל נימי נפשי לעירנו לובלין… למרות זיכרונותַי הרבים והמרים מאותם הזמנים, הנני חושבת שעל בני עירנו לבקר בעיר, לקשור קשרים עם הנהלת העיר העכשווית ולעשות הכול על מנת לתעד את אזרחיה היהודים של לובלין, אשר תרמו רבות להתפתחות העיר מכל הבחינות והיו תושביה הנאמנים. איך? על ידי פיתוח יחסים הדדיים עם העירייה. לצערי, איני יכולה לשנות את הגישה שלי לעם הפולני. אני חושבת שאם אנחנו רוצים להנציח את זכר בני עירנו, עלינו לעשות זאת במולדתנו, על אדמת ארץ ישראל. זהו המקום היחיד שמסוגל למשוך גם את הדור הצעיר, שיקבל עליו את ההתחייבות הקדושה לשמור את זכר הקדושים בני עירנו."

בית הכנסת של המהרש"ל

חוברת מס. 46 שנת 2010

בית הכנסת העתיק של המהרש"ל היה הגדול, היפה והמפואר בכל בתי הקהילה היהודית בלובלין.
בימי חג ומועד התכנסו בו למעלה מ-3,000 אנשים. חזנים ידועי שם הופיעו בו בליווי מקהלת ילדים. הוא היה גאוות הקהילה במשך מאות שנים.
רק תמונות נותרו ממנו.

מדוע בכל התמונות, הרישומים והתצלומים אין הוא נראה בשלמותו? מדוע כל תמונותיו מראות רק חלקים ממנו?
בית הכנסת הגדול עמד בלב הרובע היהודי העתיק, בתוך סבך של רחובות קטנים וצרים. לא הייתה סביבו חצר גדולה ולא השתרעה לפניו כיכר רחבת ידיים המאפשרת מבט כללי על המבנה. מכל זווית ראייה אפשר היה לראות רק קיר, פינה או קצה גג. אי אפשר היה להקיף במבט את מלוא גדולתו.
את המקום שבית הכנסת עמד בו מציין היום לוח זיכרון קטן. על הלוח רקוע תבליט של בית הכנסת במבט מלמעלה, מכיוון הגג. "אבל אף יהודי לא ראה את גג בית הכנסת מלמעלה," ביקר את התבליט האדריכל אלכסנדר שריפט ז"ל, יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין. "הגג תמיד התרומם מעלינו. ראינו אותו רק מלמטה."
גבוה-גבוה מעל הרובע היהודי התנשאה הטירה, הזאמק, מעוז השלטון הפולני.
בית הכנסת של המהרש"ל עמד במדרון הצפוני, בתוך עדת בתי היהודים השחוחים אשר הקיפו בצפיפות את הארמון השליט והתרפקו על חומותיו המבוצרות.

תולדותיו
תולדות בית הכנסת שזורות בתולדות הקהילה היהודית.
על מגרש ברחוב יטצ'נה שרכש הרופא היהודי ד"ר יצחק מאי, מראשוני היישוב היהודי בלובלין, נבנה בשנת 1567 בית הכנסת של הרב הדגול ר' שלמה לוריא (מהרש"ל). הייתה זאת תקופת הזוהר של יהודי לובלין. באותם הימים הייתה לובלין מרכז רוחני, ובה נערכו הכינוסים הגדולים של ועד ארבע ארצות.
בשנת 1656 חרב בית הכנסת: נחשולי קוזקים שעטו מרוסיה לפולין, הבעירו את הרובע היהודי וטבחו את יושביו. כאשר השתקמה הקהילה היהודית בלובלין, נבנה מחורבותיו גם בית הכנסת הגדול.
בשנת 1856 קרסה תקרת בית הכנסת. הקהילה היהודית התגייסה לקומם את הריסותיו. משך הבנייה התארך עד שנת 1864. לא נוכל להעלים עין משחיתות שהעיבה על מעשה השיקום. בתקופת הבנייה נלקח ציוד בית הכנסת למשמורת בבתי תפילה ובבתים פרטיים. עם תום השיפוצים לא כל הציוד הוחזר לבית הכנסת. בכמה בתי תפילה ובבתים של עשירי לובלין נמצאו אחר כך ספרים, פמוטים וציוד נוסף שהיה שייך לבית הכנסת הגדול.

ארכיטקטורה
מבחוץ – היה זה בניין מרובע כפול גגות, פינותיו החיצוניות מעוגלות וחלונותיו מקושתים.
קירותיו נבנו עבים ומבוצרים כדי להגן על היהודים בעת צרה.
צמוד אליו ותחת אותו הגג נמצא גם בית הכנסת על-שם מהר"ם [מורנו הרב ר' מאיר בן גדליה מלובלין, 1558–1618] .
מבפנים – אולם התפילה המרווח היה מרובע. בדיוק במרכז האולם, מול ארון הקודש, התרוממה בימה גדולה ונהדרת. אל הבימה עלו במדרגות מגודרות במעקה מסוגנן.
בכל פינה של הבימה עמדו שלושה עמודים, מאוגדים יחדיו. כותרותיהם המעוטרות של העמודים היו קשורות ביניהן בקשתות. הקשתות יצרו חופה מעל הבימה. החופה התנשאה מעלה ותמכה בתקרה.
תכנית בית הכנסת של המהרש"ל באה לפתור בעיה אדריכלית-ליטורגית של קביעת מקום הבימה.
הנוכחות האדריכלית המודגשת של הבימה במרכז האולם הלמה את חשיבות תפקידה של הבימה בטקסים הדתיים. דגם זה השפיע על תכנון בתי כנסת אחרים בפולין ואשכנז.
ארון הקודש היה מקושט ומפואר.
משמאל לארון הקודש היה מקום שמור ועליו נכתב: "אסור לשבת על מקום המהרש"ל ז"ל חוץ מהמרא-דאתרא [רב העיר.]"
שלוש עזרות נשים עיטרו את בית הכנסת משלושה צדדים.
נברשות תאורה מעוצבות השתלשלו מהתקרה, תלויות על שרשרות ארוכות.
מבין תשמישי הקדושה כדאי לציין בייחוד את מנורת החנוכה הגדולה בעלת תשעת הקנים – אחת המנורות היפות ביותר שבבתי הכנסת בפולין.

חורבן הבית
בספטמבר 1939, בעת שנכבשה העיר בידי הנאצים, הופסקה הפעילות הדתית של בית הכנסת. הוא נסגר בפני מתפלליו והיה לבית מחסה לפליטים ומטבח ציבורי לנזקקים.
ב-17 במארס 1942 החלה בלובלין האקציה הגדולה של גירוש היהודים לבלז'ץ. נקודת האיסוף למגורשים הייתה בית הכנסת מהרש"ל.
ב-14 באפריל 1942 פסקו המשלוחים. קהילת לובלין הושמדה בבלז'ץ. קולות התפילה והבכי נדמו. בית הכנסת שמם.
כשסיימו הגרמנים לגרש ולהרוג את יהודי לובלין, פוצצו וניתצו את הבתים הריקים של הרובע היהודי.
יחד עם כל בתי הרובע הרסו הגרמנים גם את בית הכנסת העתיק מהרש"ל. שרידי כתליו העבים של בית הכנסת הזדקרו בעקשנות מבין החורבות.
עם תום המלחמה מחו תושבי לובלין את זכר הימים הקשים ושיקמו את עירם. טרקטורים עלו על חורבות הרובע היהודי כדי לפנות אותו מהריסותיו, וגן גדול ניטע מסביב לטירה, לזאמק. שרידיו האילמים של בית הכנסת פונו, וכביש מהיר נסלל עליהם:Aleja Tysiaclecia.
במקום שעמד בו בית הכנסת העתיק והמפואר מוצבים היום שני לוחות זיכרון צנועים של עיריית לובלין ושל קהילת יוצאי לובלין.

תגלית: נמצאה הפרוכת מבית הכנסת מהרש"ל
עד לאחרונה חשבו כי דבר לא נותר מבית הכנסת.
והנה תגלית!
בינואר 2008 התגלתה בבית הכנסת שבביאלסקו ביאלה (Bielsko-Biala) הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש בבית הכנסת מהרש"ל בלובלין.
הפרוכת התגלתה בדרך מקרה בידי ההיסטוריון הפולני יאצק פרושיק (Jacek Proszyk) בעת שעסק ברישום הנכסים (אינוונטר) של בית הכנסת בביאלסקו ביאלה. הפרוכת הובאה לעיירה זו בשנת 1945, אך לא ידוע כיצד הגיעה לשם ומי היה זה שהביא אותה.
על פרוכת הקטיפה רקומות בעברית עשר הדברות. מעליהן רקום כתר תורה הנתמך על ידי זוג אריות.
מתחת ללוחות הברית רקומה הקדשה: "זאת נדבן נשים לבה"כ דמהרש"ל ז"ל – שבת תרפ"ו לפ"ק".
מכאן אנו למדים שהשנה הייתה 1926.
אם אתם חדי-עין, ואם התמונה תודפס באיכות טובה, תוכלו להבחין בפרוכת הזו על ארון הקודש (מאחורי הבימה) בתמונה שצולמה בבית הכנסת מהרש"ל בשנת 1939.

שחזור וירטואלי של בית הכנסת
בשנת 2007 נבנה מודל וירטואלי תלת-ממדי של בית הכנסת מהרש"ל.
המודל נבנה בידי כריסטופר מוּחָה (Christopher Mucha) מחברת 'סרוודאטה אלקטרוניק' (Servodata Elektronik) בשיתוף פעולה עם קבוצת 'שער גרודצקה – תיאטר NN'.
המודל מאפשר לערוך סיור אינטראקטיבי בבית הכנסת וסביבתו. השאיפה היא לייצר באותה הטכניקה מציאות וירטואלית של כל הרובע היהודי מהתקופה שלפני המלחמה.

תרגום המקורות הפולניים: שרה ברנע

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

אינג' ד' דוידוביץ (תשי"ז). בית-הכנסת ע"ש המהרש"ל". בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין (134-127). ירושלים.

Synagoga Maharszala w Lublinie (nieistniejaca) http://tnn.pl/pm,350.html

הייתי ילדה בבית היתומים בלובלין אחרי המלחמה / מרים אייזנשטט

חוברת מספר 46 שנת 2010

בשנת 1929 נולדתי בעיירה בלז'יצה להורַי דבורה (לבית וקשול) ופנחס קירשנבוים.
היינו שלושה ילדים: אחי הבכור בנימין, אחי השני משה-יוסל ואני הצעירה מכולם.
בתקווה לשפר את מצבנו הכלכלי העתיקו הורַי ב-1933 את מקום מגורינו מבלז'יצה ללובלין. בעיר זו חיו שלושת אחיה של אמי ומשפחותיהם, והקשרים בינינו היו הדוקים. גרנו בדירת חדר בקומת קרקע ברחוב פורמנסקה מספר 10. אבי פתח בית מלאכה לייצור סבון ברחוב לוברטובסקה מספר 8.
בית הורַי היה בית דתי. אני זוכרת את סעודות השבת בביתנו, את אפיית המצות לקראת פסח, את סדר פסח שהיינו חוגגים פעמיים (שני לילות). ביום הכיפורים היינו מבקרים את דודינו ושכנינו, בוכים ומברכים.
למדתי בבית-ספר ממלכתי פולני, אבל לא הספקתי ללמוד יותר משלוש שנים, כי בהיותי בת עשר פרצה המלחמה.

לובלין הייתה עיר גדולה. הורַי חשבו שבעיירה קטנה הסכנה פחותה, ולכן שלחו אותי לבלז'יצה אל אחות אמי, הדודה מלכה. גרתי שם יחד עם הדודה, בעלה שמואל אַרבּוּז וילדיהם – יפה, לולה, דבורה וירמיהו.
הייתי בת אחת-עשרה כשנפרדתי מהורי ואחַי בתקווה שניפגש בקרוב. לא ידעתי שזוהי הפרידה האחרונה שלי מהם וכי לא אראה אותם שוב.

סיפור תלאותַי במלחמה עובר מבלז'יצה ללובלין, למיידן טטרסקי, לבודזין, למיידנק, לאושוויץ ולמחנות רוונסברוק ומלכאו שבגרמניה.
סיפור הישרדותי במלחמה ארוך הוא, נפתל ונורא בלהות. הסיפור כולל מחנות, שתי צעדות מוות והיחלצות מתוך תא הגזים באושוויץ (הוכנסתי אליו בדיוק בזמן שהוא הפסיק לפעול).
בסוף אפריל 1945 הופצץ מחנה מלכאו, מחנה שהייתי בו יחד עם בת-דודתי דבורה. הגרמנים הוציאו אותנו אל מחוץ למחנה, ובוקר אחד התעוררנו וראינו ששומרינו נעלמו. למחרת פגשנו את החיילים הראשונים של הצבא האדום והבנו שהמלחמה הסתיימה.

אחרי כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945 חילקו הרוסים את הפליטים לפי ארצות מוצאם. אותי ואת בת-דודתי דבורה שלחו ברכבת לפולין. בתחילת יוני 1945 הגענו ללובלין. בבית ששימש מרכז לפליטים רשמנו את שמנו: קיווינו למצוא מישהו מבני משפחתנו.
שלחו אותנו אל בית היתומים שבקרקובסקה פשדמיישצ'ה.
בית היתומים שכן בתוך בית מגורים. היו בו רק בנות. הבנים שכנו בבניין אחר.
ניגש אלינו ילד שהכיר את משפחתנו בעבר. הוא שאל אותנו אם פגשנו כבר את ירמיהו. התפלאנו: "מה, הוא נשאר בחיים?!" במו עינינו ראינו כיצד ביוני 1944 לקחו אותו ממיידנק באוטובוס יחד עם ילדים אחרים. וכאן, בבית הילדים בלובלין, ראינו את ירמיהו: עיניו גדולות, ראשו מגולח, בגדיו סמרטוטים – אבל חי!
התברר כי האוטובוס שישבו בו הילדים הקטנים נתפס בדרך בידי הרוסים. הרוסים העבירו את הילדים לבית היתומים בלובלין המשוחררת. באותה שעה אנו, הגדולים יותר, נלקחנו בצעדת מוות ממיידנק לאושוויץ.
עכשיו הצטרפנו דבורה ואני לילדי בית היתומים בלובלין. בבית היתומים התחלנו להתאושש. המנהלת הייתה אישה טובה מאוד. גם המדריכים נהגו בנו בחמימות וגילו תשומת לב ואהבה. הילדים הגיעו לבית היתומים מהיערות, ממחנות, ממקומות מחבוא אצל גויים. היינו מלוכלכים, מכונמים, חולים. בבית היתומים קיבלנו אוכל, בגדים. לימדו אותנו להתרחץ, להתלבש.
שלחו אותנו ללמוד בבית-ספר. למדתי מתוך רצון עז להשלים את שהחסרתי בשנות המלחמה.

הייתי תשושה מאוד.
איך היה אפשר לחזור לחיים רגילים?
כמה פעמים הלכתי ברחובות העיר והגעתי עד בית שגרתי בו בימי ילדותי, הבית ברחוב פורמנסקה פינת רחוב צירולניצה. היה זה בית קומות. עמדתי על ספו ולא הייתי מסוגלת להיכנס אליו. הלכתי והגעתי גם אל בתים אחרים, הבתים שדודַי גרו בהם. גם אליהם לא נכנסתי. לא יכולתי.
שוטטתי בעיר כשאני מביטה סביב, תרה, מחפשת, מבקשת את אחַי –
לא מצאתי אף אחד.
קשה היה לעבור ברחובות לובלין הריקים מיהודים ולראות גויים חיים חיים נורמלים. ראיתי שהחיים בלובלין נמשכים כאילו לא הייתה מלחמה. אנשים התהלכו ברחובות לבושים בגדים אלגנטיים. כאילו דבר לא קרה. הכול היה נורמלי, אבל שמות יהודיים על החנויות היו לשמות פולניים. הרובע היהודי היה הרוס.

לאחר זמן-מה הגיעו מטרזיינשטט הדודה מלכה ובנותיה לולה ויפה. הן היו תשושות, חולות ורזות מאוד. התחבקנו ובכינו. הן חשבו שאנחנו מתות.
בית הילדים התמלא ילדים. כיוון שהמקום לא היה גדול דיו, העבירו אותנו לפטרסוולד, עיר קטנה הסמוכה לוורוצלב. שם התגוררנו בתנאים טובים יותר, והחיים החלו להיכנס למעין שגרה ולעלות על פסים "נורמליים" יותר. בנים ובנות חלקו את אותו המבנה. המנהלת, יהודיה מתבוללת בגיל העמידה, העניקה לנו אהבה וחום. למדנו בבית-ספר פולני. מדריכים שהיו אִתנו קיימו פעולות חברתיות. עסקנו בספורט ושרנו שירים. אפילו המנון על בית היתומים חיברנו; שרנו אותו בהזדמנויות שונות.

דודה מלכה לא השלימה עם "השתקעותנו" בבית היתומים ועמדה על כך שהמשפחה כולה תהיה מאוחדת ותגור ביחד. חזרנו ללובלין.
בשנת 1948 עלינו דרך גרמניה ואיטליה לארץ ישראל.
לא היה לנו עתיד בפולין.
עד היום אינני מסוגלת לחזור לפולין.
הורי ואחַי נספו יחד עם כל יהודי לובלין. דודַי, דודותַי ובני משפחותיהם בלובלין וסביבותיה נספו אף הם. נספה גם הדוד שמואל ארבוז מבלז'יצה, בעלה של הדודה מלכה.
במשך כל שנות המלחמה ואחריהן, בימים ארוכים מנשוא של תלאות ואימה, דודה מלכה הייתה לי כצוק סלע איתן. בתושייה ובאהבה אין קץ גוננה על ילדיה ועלַי. כבת הייתי לה, כבבת עינה, והיא הייתה לי כאם.

את קורותַי במלחמה תיעדתי בשתי דרכים:
ספר: מרים אייזנשטט-ליכטר (1992). הפרתי את מחסום השתיקה. ירושלים: הוצאת המשפחה.
קלטת DVD של "עמך" (1995). ריאיוֹן עם מרים אייזנשטט.

"ספולדום", הבית המשותף – רח' פרובוסטבו 19

(חוברת 46 שנת 2010 עמוד 25-20)

הבית המשותף ברח' פרובוסטבו 19 הוקם בשנים 1928–1930.
הוא היה חדשני ויוצא דופן מכל הבחינות.
במה היה ייחודו?

ארכיטקטורה
הבית הזה היה שונה לחלוטין מבתי העץ של הרובע היהודי העתיק.
הבית הזה היה שונה גם מבתי האבן שעמדו ברחובות לובלין: בתים ישנים, כבדים ואפרוריים שכמותם תמצא בכל ערי אירופה, מורשת המאה ה-19.
זה היה בית מודרני, ישר קווים, טובל בירק, ולו חלונות גדולים פתוחים לאוויר ולאור. בהשפעת סגנון הבנייה החדש שהתפתח באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 נבנה הבית בסגנון פונקציונלי, פשוט, ברור ונקי מקישוטים.
בעצם לא היה זה בית בודד. היה זה מכלול של כמה בניינים מחוברים ביניהם – ארבעה בניינים מקבילים, בני ארבע קומות, יוצאים כשלוחות מתוך בנין מרכזי ארוך.
דשאים, גנים ועצים מצלים מילאו את השטחים הפתוחים שבין הבניינים.

בעלות על הנכס: בית משותף
זה היה בית משותף, כפי שאנו מכירים את המושג הזה בארץ היום: דיירי הבית הם בעלי הדירות, ויש להם זכויות ברכוש המשותף. אבל היה זה מושג חדשני לחלוטין בפולין של אותם הימים.
בבית גרו ארבעים משפחות יהודיות. אפילו השוער היה יהודי: הוא הובא אל הבית המשותף לאחר מאבק עם ארגון השוערים הגויים, כי ליהודים לא הותר לעסוק במלאכה זו לפרנסתם.

הבית כסביבת חיים אוטונומית
הבית לא היה מבנה בלבד. היה בו הרבה יותר מאשר דירות מגורים. הוא שימש במכלול תפקידים, ואלה יצרו תנאים לחיי חברה של דייריו.
בבית המשותף היה מועדון. במועדון היו רדיו (אל תשכחו, היה זה מוצר מותרות נדיר בימים ההם), טלפון (חברים צעירים, אל תזלזלו, אלו שנות השלושים – למי בכלל היה טלפון?) ושולחן פינג פונג. במועדון הדיירים היו מתכנסים, מתווכחים בנושאי פוליטיקה או שומעים הרצאות.
לספולדום היה בית מדרש משלו אשר כלל עזרת נשים. בבית המדרש היה גבאי, ושוער הבית היהודי היה השמש. חזן טוב היה נשכר לימים הנוראים. גם יהודים מרחובות אחרים היו מגיעים אל בית המדרש של הספולדום כדי להשתתף בתפילות.
במגרש הגדול של הספולדום ילדים שיחקו כדורגל – לא רק ילדי הבית, אלא גם ילדים יהודים אחרים שחיפשו מקום בטוח לשחק בו.
אמהות על טפן, גם כאלו שלא היו מדיירות הבית, היו באות לגן של הספולדום לטייל בו בבִטחה. בשבתות ניתן היה לנוח בשקט בגן של הבית המשותף.
בתוך סביבה פולנית עוינת באותה התקופה היה הספולדום אוטונומיה יהודית קטנה. הוא היה יחידה עצמאית שהעניקה אפשרות פיזית לפעילות חברתית משותפת של דיירי הבית.

מה מזכירה לכם צורת החיים בספולדום?
אנו שומעים על אודות אופיו המיוחד של הספולדום ועל אודות צורת החיים המיוחדת בו, וזה מזכיר לנו משהו. זה נשמע מוכר.
למה זה דומה?
תושבי תל-אביב אינם יכולים להימנע מההשוואה למעונות עובדים בתל-אביב.
מעונות עובדים הם סדרת בתי מגורים שנבנו בארץ ישראל, בעיקר בתל-אביב, בשנות השלושים של המאה ה-20. מבחינה אדריכלית הם נבנו בסגנון הבינלאומי.
כמו הספולדום היו מעונות העובדים מכלול של בניינים שנבנו על כמה מגרשים אשר צורפו יחדיו.
כמו בספולדום היו בין הבניינים חצרות רחבות, מגרשי משחקים לילדים, גינות.
במבני המעונות היו מכולת וגן ילדים.
המעונות נועדו לשמש מקום מגורים לאוכלוסייה ייעודית מוגדרת – מגורים לפועלים ולעובדים. גם הספולדום הגדיר את אוכלוסיית היעד שלו ונועד להיות בית ליהודים.

מי ומי בבית המשותף?
היוזמים והמובילים את תהליך הקמת הבית המשותף היו המהנדס הנריק בקר, לייבוש גליבטר ומשה גרדל.
מייסדי הבית ובעלי הדירות בו היוו את האינטליגנציה הלובלינאית במיטבה. הייתה זו האליטה התרבותית והפוליטית של לובלין על כל גווניה. בבית נוצר ריכוז של דמויות בולטות בציבור היהודי הלובלינאי. "סיעור המוחות" אשר נערך במועדון הבית שברחוב פרובוסטבו היה תמצית מרוכזת של הלכי הדעות בלובלין היהודית של אותם הימים.
מעניין כי בבית התגוררו אנשים שהיו בעלי דעות פוליטיות שונות בתכלית. נמצאו ביניהם מנהיגי מפלגות, אנשי כלכלה ואנשי תרבות. הניגודים בדעות לא הפריעו ליחסי הידידות ביניהם. דיירי הבית המשותף, נשותיהם וילדיהם חיו באחווה כמשפחה אחת גדולה.
נזכיר אחדים מן האישים הקשורים בבית המשותף.

המהנדס הנריק בקר
בהתאם לתפיסת עולמו המקצועית והפוליטית היה המהנדס הנריק בקר מיוזמי בתי המגורים המשותפים ליהודים. לאחר הקמת הבית המשותף ברחוב פרובוסטבו מספר 19 הקים בית שני ברחוב ויניאבסקה מספר 6. ב-1936 היה חבר הוועד להקמת בית העם על-שם י"ל פרץ.
הנריק בקר היה ממנהיגי 'פולקס פּארטיי' ( מפלגת העם ) בלובלין.
פולקס פארטיי הייתה מפלגה יהודית אשר השתייכה לתנועה האוטונומיסטית, תנועה שאחד ממקימיה היה ההיסטוריון הידוע שמעון דוּבּנוֹב. הייתה זו מפלגה לא ציונית. הפולקיסטים לא שאפו לעלות לארץ ישראל, אלא שאפו לשמר את הלאומיות היהודית באירופה בדרך של אוטונומיה תרבותית, רוחנית ומשפטית. התנועה האוטונומיסטית פעלה להשגת שוויון זכויות ליהודים בארצות מושבם.
במלחמת השפות בין העברית לאידיש, הפולקיסטים דגלו באידיש. הנריק בקר היה סגן יושב-ראש הנהלת בתי הספר ציש"א (רשת בתי-ספר יהודים סוציאליסטיים ששפת הלימוד בהם הייתה אידיש).
הנריק בקר היה נציג המפלגה בוועד הקהילה היהודית ובמועצת עיריית לובלין.
כשכבשו הנאצים את לובלין, היה לראש היודנראט.
ב-31 במרץ 1942, כשהוא עטוף בטלית, נשלח ראש היודנראט המהנדס הנריק בקר ברכבת לבלז'ץ, למחנה המוות.

לייב גליבטר
סוחר ובעל חנות אריגים גדולה. אחד מעמודי התווך של ההסתדרות הציונית בלובלין. הוא היה מנהיג הרוויזיוניסטים. זאב ז'בוטינסקי היה מתארח בביתו בעת ביקוריו בלובלין.
גליבטר היה ממייסדי הגימנסיה ההומניסטית בלובלין, כמו גם ממייסדי בית הספר 'תרבות' בעיר.
היה ממייסדי הבנק לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים וכיהן כנשיא הבנק.
ייסוד הקואופרטיב לשיכון "ספולדום" היה אחד ממפעליו הגדולים.
וכך כתב עליו ישעיהו הורביץ (ויסברוט):
"הרוח החיה בתנועה הציונית היה ל. גליבטר, איש רב פעלים, עממי ומקובל מאד על אנשי המעמד הבינוני. הודות לו חדרה הציונות לחוגי הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. במרצו הרב והתוסס הדביק את כולנו.
סגולות אלו היו לו גם לרועץ. הוא היה מהיוזמים ומהמוציאים לפועל של מפעלים כספיים גדולים כגון 'הספולדום' והבנק לסוחרים זעירים, ובסופו של דבר הסתבך ואיבד את עולמו."

משה גרדל
ממייסדי ה"ספולדום" ומדייריו.
מנהל הבנק לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. נמנה על מייסדי מפלגת הפולקיסטים בלובלין.
היה איש רב-פעלים בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה בלובלין, אבל התחום הבולט ביותר אשר נקשר בשמו היה תחום התרבות.
אם נרצה לבטא במילה אחת את תמצית דמותו הרי זו המילה תרבות. פעילותו רבת-הפנים בנושא התרבות העשירה את עולמה של הקהילה הלובלינאית.
כבר בשנת 1908 היה בין מייסדי 'הזמיר', אגודה לאומית יהודית בלובלין שמטרתה הייתה טיפוח הזמרה והספרות היפה. האגודה גם יסדה חוג דרמטי ותזמורת. בלילות שבת התקיימו נשפים ספרותיים – הרצאות וויכוחים ספרותיים. ליד 'הזמיר' נפתחה הספרייה הציבורית היהודית הראשונה בלובלין.
במלחמת העולם הראשונה התפוררה האגודה, אבל משה גרדל המשיך את פעילותו באפיקים חדשים.
היה ממייסדי ציש"א (רשת בתי-ספר לחינוך יהודי באידיש) בלובלין, חבר בהנהלת הגימנסיה ההומניסטית, מייסד ספרייה אידית גדולה.
גולת הכותרת של פעילותו: הוא וידידו מהמפלגה הפולקיסטית, ישראל קצנלנבוגן, יסדו את העיתון היומי של לובלין – "לובלינער טאגבלאט". העיתון "לובלינער טאגבלאט" ליווה ברציפות את חיי הציבור הלובלינאי היהודי בין שתי מלחמות העולם, וכיום הוא מהווה מקור ראשון במעלה להכרת עולמה של הקהילה בשנים ההן.
גורלו של משה גרדל היה כגורל קהילתנו. הוא נספה בשואה יחד עם אשתו ובתו.
שני בניו ניצלו. הם שהו ברוסיה בזמן המלחמה, עלו ארצה ובנו פה את ביתם.

יעקב קנטור
יחד עם לייב גליבטר הקים את "הספולדום", הבית המשותף היהודי הראשון בלובלין, ואף גר בו.
הייתה זו אישיות מבריקה ומרתקת: רב, מורה ועורך-דין, מראשי הסתדרות 'המזרחי' בלובלין, ממייסדי בית הספר העברי 'תרבות' ובית הספר היהודי 'יבנה'.
היה נואם בחסד. נודע בוויכוחיו החריפים עם 'אגודת ישראל' מזה, עם 'הבּוּנד' מזה ועם ה'פולקיסטים' מזה.
בעת המלחמה היה חבר היודנראט.
הוצא להורג בידי הנאצים במארס 1942.

לעיבוי התמונה על ריבוי פניה של האוכלוסייה בבית המשותף נוסיף עוד כי בבית התגוררו גם אלתר וינברג – איש 'אגודת ישראל', חתנו של הרבי מביאלה; גולדבלום – חבר מועצת העיר מטעם 'הבונד'; ועמנואל נוימן – מנהל בית הספר 'בית יעקב'.

כולם נספו.

ומה היום?
הבית בלובלין ברחוב פרובוסטבו מספר 19 עומד על תלו עד היום.
זהו בית נאה ביותר גם היום.
בהתאם לרוח הזמן הוחלפו הגינות המוריקות במגרשי חניה.
העין משוטטת על פני חזית הכניסה ונתקלת במפתיע בלוח זיכרון צמוד לקיר.
את השלט קבעה על הקיר מועצת העיר לובלין בשנת 1998, ואלה הדברים החקוקים בו:

לזכרם
של הפולנים אשר שרתו את המולדת והפטריוטיזם
ונרצחו בידי הקומוניסטים
בית זה היה בית מעצר של נ.ק.ו.ד.

האם יש מי מקוראינו היודע על אודות הפרק הזה בתולדות הבית ויוכל לספר לנו על כך?

מקורות

צילה פלאם פרננברג (1957). הבית המשותף "ספולדום". בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), לובלין – אנציקלופדיה של גלויות (281–284). ירושלים.
וכן מאמרים נוספים בספר זה שנזכרים בהם אישים הקשורים ב"ספולדום".

נחמן בלומנטל (תשכ"ז). תעודות מגטו לובלין (39-30). ירושלים: הוצאת יד ושם.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מהרש"ל – ר' שלמה בן יחיאל לוריא

חוברת 46 שנת 2010 עמוד 11-10

רב, מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין במאות האחרונות

נולד במשפחה מיוחסת, ששלשלת ייחוסה מגיע עד רש"י. מקום הולדתו ושנת לידתו אינם ידועים בוודאות. כפי הנראה נולד בבריסק דליטא בשנת 1510 בקירוב. כבר בימי נעוריו יצא שמו כאחד מגדולי התורה שבדור, והחלו פונים אליו בשאלות של הלכה אף ממדינות רחוקות. נראה שתחילה שימש ברבנות בקהילת בריסק, בקהילת אוסטרהא ולבסוף שימש ברבנות לובלין – שם עמד בראש ישיבה גדולה. הוא נפטר שם ב-1573.
מהרש"ל היה טיפוס מופלא ובלתי מצוי בין רבני פולין. היה בעל אישיות תקיפה ועצמאית, כוח יצירה פורה וחוש ביקורת מפותח ביותר. בספריו הגדולים הוא מביע את דעתו בתוקף נגד פוסקים אחרים, ואין משוא פנים בדינו.

מדוע פרש המהרש"ל מישיבתו והקים ישיבה חדשה?

בשנת 1555 נקרא המהרש"ל לכהן כראש ישיבה בלובלין.
הייתה זו הישיבה הראשונה שהוקמה בלובלין. היא נוסדה על ידי ר' יעקב פולאק וממשיך דרכו ר' שלום שכנא, ונהרו אליה תלמידים רבים מארצות רחוקות.
לאחר יותר מעשר שנות כהונה פרש המהרש"ל מישיבה זו ויסד לו ישיבה משלו, שם לימד על פי דרכו.
מדוע פרש?
המהרש"ל לא קיבל את דרך הלימוד שהייתה נהוגה בישיבה של ר' שלום שכנא ובנו ר' ישראל שכנא.
שיטתם של אלה הייתה שיטת הפלפול והחילוקים. הפלפול הוא ויכוח חריף המוציא את דברי התלמוד מפשוטם. אמנם הפלפול מחדד את השכל במניפולציות לוגיות שנונות, אך הוא עלול להביא לניתוק מהמציאות ולהתדרדרות לפלפול עקר.
המהרש"ל התנגד לשיטת הפלפול. פירושיו הגיוניים ובהירים, מושתתים על הוכחות חותכות. מטרתו הייתה להכניס בהירות, סדר ושיטתיות בלימוד התורה.

מה עמד בבסיס פסיקתו של המהרש"ל?

המהרש"ל היה נחרץ בדעתו כי התלמוד הוא המקור היחידי להלכה. גישה עקרונית זו אשר רואה בתלמוד סמכות עליונה עומדת בבסיס כל פסיקותיו, כתביו והתנהלותו של המהרש"ל. הוא קבע כי מאז חתימת התלמוד נתקבל התלמוד כמקור יחידי לדבר הלכה. לפיכך אין לשום גאון או פוסק סמכות להכריע הלכה על פי דעתו, אם היא בניגוד למבואר בתלמוד.
בטוח בדרכו ותקיף בדעתו לא הדר פני איש. הוא לא היסס למתוח ביקורת עניינית על גדולי הגדולים: על הרמב"ם, על ר' יוסף קארו, וגם על הרמ"א[1] הדגול – גיסו, ידידו ואהובו.
דוגמה לפסיקה עצמאית וביקורתית של המהרש"ל: חבישת כיפה אינה חובה!
כיום מקובל לראות בכיפה סימן היכר מובהק ליהודי. ודאי וודאי שהיא סימן היכר של יהודי דתי.
ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", פסק כי הגבר היהודי יחבוש כיפה דרך קבע. כפי הנראה קיבע בפסיקתו מנהג של מאות שנים.
המהרש"ל היה בן דורו של ר' יוסף קארו. בספרו "שאלות ותשובות" קובע המהרש"ל כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי הראש לגבר. אין בתורה ציווי על חבישת כיפה, וגם בתלמוד אין אמירה ברורה בנושא. לפיכך מסקנתו של המהרש"ל היא כי רק כאשר אדם עוסק בדבר שבקדושה, כמו למשל תפילה, עליו לכסות את ראשו – וגם זאת רק ממידת חסידות – אבל אין חובה לכסות את הראש במצבים אחרים.

ספריו החשובים

א. "ים של שלמה" – ביאור לתלמוד (הדפסות ראשונות בפראג ובקרקוב )

הספר מצטיין בתפיסה בהירה ובהרצאה מפורטת ומסודרת של כל סוגיה, וזאת תוך כדי גילוי בקיאות עצומה.
בבואו לפסוק דין היה המהרש"ל מביא את כל הדעות – הן את של אלה שקדמו לו, והן את דעות בני דורו: פוסקים, מחברים, מנהגי הלכה, בעלי תשובות, אִגרות, קבצים וליקוטים. את דעות כולם בירר, ניתח, השווה, ביקר וקבע הלכה על פי התלמוד עצמו.
ספרו פורש יריעה רחבה ביותר של מקורות בתחומי הספרות, הפרשנות והפסיקה. המקורות הללו היו מצויים בדפוס ובכתבי יד בספרייתו העשירה, והם אינם קיימים היום. לספר זה יש חשיבות עצומה בחקר תולדות ההלכה והתפתחותה במהלך הדורות.
כיוון שדרך הלימוד של המהרש"ל הייתה ניתוח יסודי, ארכני, מקיף ומעמיק – לא הצליח להשלים את כל הביאורים לכל המסכתות. רק חלק מהספר השתמר.

ב. "חכמת שלמה" – הגהות לתלמוד עם פירושים קצרים (הדפסה ראשונה בקרקוב, 1582)

בל נשכח כי היו אלה ימי ראשית הדפוס. המהרש"ל חיבר הגהות לתלמוד הבבלי שיצא לאור בדפוס ונציה. הוא השווה בדייקנות את נוסח דפוס ונציה עם כתבי יד עתיקים של התלמוד, רש"י ותוספות. הוא הציע גם הגהות מסברה על פי חדירתו למעמקי הסוגיות. בהגהותיו התגלה כחכם חוקר בעל חוש ביקורת מופלא. רבות מהגהותיו נכנסו לתוך התלמוד גופו, ולכן נתקצר הספר הרבה. הספר נכנס לתוך כל מהדורות התלמוד הגדולות.

ג. שאלות ותשובות (הדפסה ראשונה בלובלין, 1574)

לשאלות ותשובות אלו יש ערך רב ביותר לידיעת התרבות של יהודי פולין-ליטא בתקופת הזוהר של יהדות זו, כמו גם לידיעת מעמד הרבנות ורמתו המוסרית.

הרב נחמן שֶמֶן כתב על אודות המהרש"ל:

"רבים היו ראשי ישיבה בלובלין, רבנים ששמם יצא בעולם, פוסקים בעלי-סמכא ולמדנים גדולים. אולם המפורסם ביניהם והמכובד ביותר הוא המהרש"ל, שאליו נהרו מכל קצווי אירופה כדי ללמוד תורה מפיו. לישיבת לובלין בראשותו של המהרש"ל יצאו מוניטין בעולם כאחת המשובחות ביותר, ולכבוד נחשב להימנות על תלמידיה.
המהרש"ל והרמ"א היו שני הגדולים במאה השש-עשרה, שהשתלטו לא רק על מחשבתם ונשמתם של בני-זמנם, כי אם הטביעו את חותמם על יהדות פולין לדורות."

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות

ד"ר מרדכי מרגליות (עורך) (תש"ח). אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל .

האנציקלופדיה העברית, לוריא שלמה.

נ' שמן (תשי"ז). ר' שלמה לוריא – המהרש"ל. בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין (126-111). ירושלים.

[1] הרמ"א, ר' משה איסרליש, נודע בעיקר בספרו "המפה" – הגהות ל"שולחן ערוך" לפי מנהגי אשכנז.

דמויות נשכחות / יוסף אכטמן

היה הייתה פעם לובלין יהודית

תרגום מתוך "קול לובלין" מספר 12 משנת 1978

חוברת מספר 46 שנת 2010

זיכרונות…
כבר לא נותרו רבים הזוכרים עדיין את הזמנים ההם בלובלין שלנו של לפני שישים-שבעים שנה.
הדור הצעיר אינו מתעניין, ואולי אינו מאמין, שכך היה פעם וכך חיו פעם.

הפֶלצֶ'רים – המרפאים
בלובלין, ואולי גם בערים ובעיירות אחרות, רק לעתים רחוקות פנו אנשים לרופא בעת חוליים. רק מעטים היו מסוגלים להרשות לעצמם מותרות כאלה של תשלום הון עבור ביקור רופא, ולרבים לא היה אמון בדוקטורים ובמדע הרפואה. כדי לרפא חולה די "במרפא": יותר ביתי, יותר לבבי, חם וחביב – והעיקר יותר זול.
בלובלין היה אחד, רפאל רופא. הוא היה מומחה לכל מיני מחלות, מקצוען ב"אמנות המדיצינה". לא פעם אפילו רופאים מפורסמים כמו בֶּרנַצקי או אוֹרנשטיין הסכימו לדיאגנוזה ולתרופות של רפאל המרפא.
הלאה: הייתה משפחה שלמה של מרפאים, הגרינצוויגים. דוד גרינצוויג, יהודי גבוה ובריא – לבוש כבר קצת "אירופאית", כפי שאומרים, כלומר לבוש קצר – גר ברחוב קובלסקה בבניין שכּונה "אצל בית המרקחת היהודי". הגרינצוויג השני, דן, גר ברחוב גרודזקה בבית של שאול פינקלשטיין. השלישי, שאת שמו כבר אינני זוכר – וקראו לו, איני יודע מדוע, גצמן – גם הוא גר ברחוב גרודזקה.
והיה המרפא המפורסם שפּאק, בבית של ברוך קולברג.
הלאה: המרפא קורלנדר, "חצי רופא" כמעט. בנו כבר למד רפואה, ובשנים האחרונות היה רופא וגר ברחוב קרולבסקה בבית של אייכנבוים.
היו בלובלין גם חולים שהאמינו ביענטעס המרפא – לא יהודי, אלא נוצרי אשר גר ברחוב שפיטלנה בבית של וירצל.
רוב החולים היו בטוחים כי כל אלה, ה"כמעט רופאים", היו יותר טובים מהרופאים.
הם לא ריפאו בשיטות הרפואה המודרנית ולא אבחנו מחלות בעזרת מכשירים רפואיים. לא ולא! כל אחד מהם, איש איש לפי שיטתו ולפי ניסיונו – אם בעזרת האוזן ואם בעזרת האצבע – בדקו, גם גילו, גם נתנו תרופות…
בדרך כלל היו אלו "תרופות סבתא":
דלקת ריאות ריפאו ב"גוּרצִ'יצֶה" – זרעי חרדל מָרים.
הורדת חום גבוה – היו מניחים על הראש שקית גומי מלאה קרח.
הורדת לחץ דם – היו עושים "הקזת דם": מצמידים עלוקות שמצצו מהחולה את "הדם הרע"…
והיו גם מחלות אחרות, כמו למשל אסטמה, סרטן, טיפוס ומחלות אחרות, אשר לא ריפאו כלל. החולים שכבו במיטותיהם עד שנפטרו.
וזו הייתה השיטה לשמור על בריאותו של התינוק מיום לידתו: לכרוך חיתולים סביב גופו הקטנטן ולהדק חזק-חזק כדי שלא יגדל נכה, חס וחלילה…

היהודייה עם כוסות הרוח
חשבתם שרק המרפאים של פעם ריפאו חולים?
אתם חיים בטעות!
היו להם שותפים למקצוע.
אצלנו בלובלין, ברחוב קרבייצקה, גרה יהודיה קטנה ושמנמנה. ראשה היה עטוף מטפחת, לפעמים חבוש מגבעת. להעמיד כוסות רוח היא יודעת.
אם לקית בחום, בשפעת, בנזלת – כוסות רוח תבקש אצל המטפלת.
אני נזכר כיצד התנהל טקס הטיפול בכוסות הרוח:
קודם כול – היא מביאה קערת מים חמים כדי לחמם ולשטוף את הכוסות.
אחר כך – היא לוקחת חתיכת צמר גפן ומלפפת אותה סביב חוט ברזל. את הברזל המלופף היא טובלת בספירט, מציתה בלהבה של נר ומכניסה לכוס. האש מכלה את החמצן מתוך הכוס. ואז, במהירות הבּזָק, היא הופכת את הכוס הלוהטת ומצמידה אותה לחזה או לגב של החולה.
ככל שישחיר העור יותר מתחת לכוס, כך טובה ובטוחה יותר תהיה ההחלמה.
כוסות רוח לא היו המומחיוּת היחידה של "הדוקטורית".
היא הצטיינה גם בלחשים ובהשבעות נגד "עין הרע". אלוהים בכבודו ובעצמו בירך אותה בכישרון זה.
קודם כול היא השתמשה בבכור (הבן הראשון במשפחה) כדי שינשוף שבע פעמים על החולה (לא פעם השתמשו בי לסגולה הזאת); אחר כך הודלק נר. היהודייה עצמה עיניים ומלמלה איזה פסוק שהיא עצמה לא הבינה. החולה נאנח כמה פעמים – והרי לכם סימן מצוין מאין כמוהו ש"עין הרע" חלפה ואיננה…

הקוראת בקלפים
באותו הרחוב, מרחק של שני בתים מ"היהודייה של כוסות הרוח", גרה אלמנה שקראנו לה "הקוראת בקלפים".
הייתה זו יהודיה קצת אחרת,
גבוהה הייתה ולא מכוערת.
בגדי צוענייה היא לבשה,
מטפחת קשורה סביב ראשה.
כל מי שסבל מאהבה נכזבת,
או חס וחלילה, ממחלה אחרת,
הלך אל בית הידעונית,
העטופה במטפחת צבעונית.
וזו את הקלפים פתחה,
גירשה יגון ואנחה.

גולדה'לה המשוגעת
אצל יונה קצנלנבוגן, בביתו שברחוב לוברטובסקה מספר 24, הסתובבה במשך שנים זאת שקראנו לה גולדה'לה המשוגעת. למשוגעת הזאת הייתה חולשה לניקיון: תמורת כמה פרוטות הייתה מנקה, מצחצחת ומבריקה פמוטי פליז נוטפי חלב, מחבתות, קנקנים וסירי נחושת שדגים, בשר ושאר מאכלים בושלו בהם. היא הייתה ממש מומחית במקצועה.
היא לא השתמשה בחול לניקוי מחשש שתשרוט, "תפצע" את הכלים או תשאיר עליהם סימנים. היא הייתה כותשת לבֵנים לאבקה ומערבבת את האבקה באפר. בתערובת הזאת הייתה משפשפת וממרקת את הכלים עד שהבריקו כמראָה.
(דווקא האשמה שתלו בנו האנטישמים – חוסר ניקיון שלא תמיד היה באשמתנו, אלא היה תוצאה של תנאי המחייה שלנו בעבר – מסתבר שהייתה שקרית. אפילו אצל טיפוס לא שפוי, כפי שהייתה גולדה'לה המשוגעת…)

תרגום מאידיש: יהודית מאיר
עיבוד התרגום: נטע אבידר

Spoldom – Condominium in Lublin / Neta Zytomirski Avidar

 

The condominium at Probostwo 19 in Lublin was founded between 1928 and 1930. From all aspects it was modern and unusual.

In what ways was it unique?

 Architecture

The condominium was a complex of several four floors joined buildings. Grasses, gardens and shading trees filled the open spaces between the buildings.

It was a modern house. According to the new architectural style which emerged in Europe in the 1920s and 1930s, the house had a functional simple "no ornaments" cubic form.

Property' ownership: Commonhold

It was a commonhold. The residents owned the apartments they had lived in, and they had the right to use the public spaces of the apartment house. That was a totally new concept in Poland of those days.

Forty Jewish families had lived in the condominium. Even the porter was Jewish.

The house as an autonomic environment

The house was much more than apartments for dwelling. It had various functions which created the conditions for social life of its residents.

There was a culture club in the house. In the club there was a radio, a telephone and a ping-pong table. The residents were gathering in the club, discussing politics or hearing lectures.

The Spoldom had its own beth midrash. A good cantor was hired for the High Holy Days (Yamim Noraim). Jews from other streets also came to the Spoldom's beth midrash and attended the prays.

At the Spoldom's big plot children played football – not only the Spoldom's children, but also other Jewish children who were looking for a safe place to play in it.

Mothers with their babies, also those who were not inhabitants of the house, came to the Spoldom's garden in order to take a walk safely.

Within the hostile Polish environment of those days, the Spoldom was a little Jewish autonomy. It was an independent unit which enabled a common social activity of the inhabitants.

Who is who in the Spoldom?

The initiators and leading figures at the Spoldom cinstruction process were the architect Eng. Henryk Bekker, Leib Gelibter and Moshe Gradel.

The founders of the house and the owners of the apartments were Lublin's intelligence at its best. That was the cultural and political elite of Lublin: political leaders, economists and culture people. Opinion differences didn't influence the friendship relations they had with each other. Spoldom inhabitants, their wives and children lived together in fraternity as one big family.

We will mention few of the figures who were related to the Spoldom.

 

Eng. Henryk Bekker

Following his professional and political views, Eng. Henryk Bekker was one of the initiators of building condominiums for Jews. After building the Spoldom at Probostwo 19, he founded a second house at Wieniewska 6. In 1936 he was a member of the committee for building the Jewish Cultural Center, the I. L. Perec House.

Henryk Bekker was one of the leaders of Folkspartaj (People's Party) in Lublin.

Folkspartaj was a non-Zionist Jewish party. The Folkists wanted to preserve Jewish nationalism in Europe by having autonomy – cultural, spiritual and legal. Their actions were aimed for getting equal rights for Jews in the countries they were living in.

Henryk Bekker was the party's representative in Lublin's Jewish Community Council and a member of the Lublin City Council.

When the Nazis conquered Lublin, he became head of the Lublin Judenrat.

On 31 March 1942 he was deported together with his wife to the death camp in Belzec. He knew about the fate of the deportees; without any suitcases he went to the Umschlagplatz in Lublin, wearing his Talith.

Leib Gelibter

A merchant and an owner of a large cloths store. He was one of the main figures at the Zionist Organization in Lublin. Gelibter was leader of the Revisionists in the town; Ze'ev Jabotinsky was staying at his home in times he visited Lublin.

Gelibter was one of the founders of The Humanistics Gymnasium in Lublin, as well as one of the founders of Tarbuth School branch in town. He was among the founders of The Craftsmen and Petty Merchants' Bank and served as the President of the Bank.

Establishing the housing cooperative Spoldom was one of his great enterprises.

Moshe Gradel

He was one of the Spoldom founders and a tenant in the house.

Moshe Gradel was the manager of The Craftsmen and Petty Merchants' Bank. He was among the establishers of Folkspartaj in Lublin.

Gradel did a lot of things in economic, social and political life in Lublin, but the most dominant field which was connected to his name was the culture area.

Already in 1908 he was among the establishers of 'Hazamir' (The Nightingale), a Jewish national institute in Lublin which had the aim of fostering the love of Hebrew singing and literature. He was among the founders of CJSO (The Central Organization of Yiddish Schools between the Two World Wars) in Lublin, a member of The Humanistics Gymnasium management and the establisher of a big Yiddish library.

The coping-stone of its activity: He and his fellow member of the Folkspartaj, Israel Katznelbogen, established Lublin's daily newspaper – 'Lubliner Tagblatt'.

In the Holocaust Moshe Gradel eas perished together with his wife and daughter.

Yaakov (Jacob) Kantor

Together with Leib Gelibter he established the Spoldom, the first Jewish condominium in Lublin, and also dwelled in it.

Yaakov Kantor was a brilliant and fascinating figure: a rabbi, a teacher and a lawyer; one of the leaders of 'The Mizrachi' organization in Lublin; one of the founders of Tarbuth School (Hebrew-language school) in Lublin; and of the 'Yavneh' religious-Zionist school in Lublin.

Kantor was a great orator. He was known for his polemical debates with 'Agudat Yisrael' party from one hand, with Jewish Labor 'Bund' party from the other hand, and with 'Folkists' from a third hand…

During the Second World War he was a member in the Judenrat.

Yaakov Kantor was executed by the Nazis on March 1942.

And what is happening today?

The house at at Probostwo 19 in Lublin stands there till today.

It is a fine house even today.

The changing times brought parking lots instead of the green gardens.

The eye wanders over the front entrance and suddenly meets a memorial plaque connected to the wall.

The sign was set on the wall in 1998 by Lublin City Council. And these are the things which are written there:

                                                            In memory of

                                    The Poles who served the homeland and patriotism

                                    And were murdered by the communists.

                                    This building was a detention house of NKVD.

 

Does anyone of our readers know about this chapter in the history of the house? Can he tell us about it?

Summary and translation to English: Shmulik Avidar

English edition: Esther Mandelay

                                   

Maharshal – Rabbi Shelomo (Solomon) ben Yechiel Luria Maharshal = Morenu HaRav Shelomo Luria / Neta Avidar

A Rabbi, one of the leading interpreters of the Talmud and decisors of Jewish Law during the past 500 years.

A member of a family with distinguished lineage, he was born in Brest-Litovsk

circa 1510 and died in 1573. He was the Rabbi of Lublin and the surrounding area and

the head of its Rabbinical Academy.

Maharshal was a rarely encountered ideal prototype of the Polish rabbinate of his

time. He possessed a strong and independent personality, prolific creative ability and a

highly developed critical sense. In his legal works, he renders his decisions with

authority, unafraid to challenge the rulings of other sages.

In 1555, Maharshal was called to Lublin to serve as the Head of the Yeshiva

which had been founded by Rabbi Jacob Pollack and whose students included such

scholars as Rabbi Shalom Schachne and his son, Rabbi Israel Schachne. Their mode of

study was Pilpul– a search for distinctions among Talmudic principles and texts which

could result in conclusions with little bearing on the actual meaning of the text.

Maharshal opposed this approach and established a new Yeshiva of his own. His

exegetical method was logical and clear, based on well-grounded proofs.

 

 

What were the intellectual underpinnings of the Maharshal’s halachic rulings?

 

His judicial point of departure was that the Talmud is the sole source for determining

authentic Halacha. Therefore, no rabbis, when asked to pronounce judgment

regarding an issue or a dispute, regardless of erudition and brilliance, possess the

authority to issue rulings that contravene the explications and conclusions of the Talmud.

Confident in his system, strong-willed in his opinions, he did not yield to the authority of

others – regardless of reputation. He did not hesitate to offer daring critiques of major

rabbinic scholars, e.g. Maimonides, Rabbi Joseph Karo (author of the Shulchan Aruch)

 

and Rabbi Moses Isserles, (author of notes on the Shulchan Aruch reflecting Ashkenazi

practice), who was his brother-in-law, close friend and confidant.

An example of an independent, critical ruling of Maharshal: Wearing a kipah is not obligatory

 

Rabbi  Karo, had ruled that a Jewish male should always wear a head covering.

Luria, on the other hand ruled that wearing a kipah is not obligatory since there is no

clear mandate for it in Biblical or Talmudic sources. (See Responsum 72 in Machon

Yerushalayim edition.)

 

 

His Major Works

Yam Shel Shelomo (Sea of Solomon) – commentary on the Talmud

 

Chochmat Shelomo (Wisdom of Solomon) – glosses on the Talmud text with brief commentary

 

Maharshal wrote glosses on the early Venice printing of the Talmud. He

compared this text of the Talmud and the commentaries of Rashi and the Tosafists with

older extant manuscript versions. Many of his notes were incorporated in the text of

subsequent printed editions of the Talmud.

Responsa (She’elot uTeshuvot)

 

In addition to their halachic significance, these Responsa are a prime source for

Information regarding the social and cultural milieu of the Jewish communities of Greater

Poland and Lithuania in the 16th century – the period of its greatest brilliance – and of the

status of the rabbinate at that time and its high ethical standards.

Rabbi Nachman Shemen wrote concerning the Maharshal: “The Yeshiva of

Lublin under the leadership of the Maharshal gained a world-wide reputation for its high

quality. The Maharshal and the Rama (Isserles) were the two leading rabbis of the

sixteenth century whose impact on the Jewish community has endured to our own times.”

Sources:

 

Mordechai Margolioth, Entzyklopedia leToledot Gedolei Yisrael, s.v. Luria, Shelomo

haEntzyklopedia haIvrit, s.v. Luria, Shelomo

Entzyklopedia shel Galuyot, Volume 5, Lublin

Encyclopedia Judaica, s.v. Luria, Solomon

Translated to English by Rabbi Albert Hollander