קריסטינה / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

אינני זוכרת כיום את השמות או את הפנים של הילדות שחייתי יחד אִתן במשך שלוש שנים, שלוש השנים הארוכות והקשות ביותר בחיי. מכל האסופיות זכורות לי עד היום רק באשה (Basia) ולילקה (Lilka). אבל הייתה גם קריסטינה (Krystyna).

קריסטינה הייתה שונה מכולן. לראשונה ראיתי אותה למחרת בואי למנזר. הגנבתי לעברה מבט מבוהל ומיד הבנתי שעלי לשמור מרחק ממנה. הבנתי מה מוצאה… גם לו ניסתה להתכחש לכך, הדבר לא היה עולה בידה – הכול היה כתוב על פניה. היו אלו פנים שמיות: אף ענק ובולט, מעוצב כמו במיטב הקריקטורות של "השטירמר" הנאצי; עור מנומש ומלא פצעונים; עיניים חומות גדולות מאוד, אך לא לפי המודל הגרמני המייחס לעינינו מבט ערמומי ורע. עיניה של קריסטינה היו חסרות הבעה לחלוטין – עיניים מתות, אף שהיא עצמה בחיים. כאילו ידעה כבר אז, שלאחת כמוה לעולם אין זכות להביע רגש. פניה היו מוארכות והסתיימו בסנטר מחודד. הפנים היו מעוטרות בתלתלים שחורים משחור, תלתלים שחורים וצפופים מאוד. לכאורה היה לה מראה יהודי טיפוסי, אבל לא היה זה מראה מהמציאות: לא זכור לי שראיתי אי פעם, איפהשהו, אדם בעל מראה כזה. המראה של קריסטינה תאם בדיוק את מיטב הקריקטורות הנאציות.
כיוון שמהרגע הראשון שמרתי על מרחק ממנה ונמנעתי מליצור אִתה כל קשר, לא ידוע לי דבר עליה. האם הייתה הולכת לבית הספר כמו כל האחרות, או שמא מטעמי ביטחון, עקב המראה שלה, לא הייתה יוצאת כלל מן הבית, מן המנזר? מכל מקום, כל עוד מקום מגוריה היה המנזר ובית היתומות, היא שרדה…
כמו כל השאר הייתה אסופית. בהיותה תינוקת הובאה מהרחוב למנזר, הוטבלה על ידי הנזירות לדת הקתולית וחיה מינקותה שם, במנזר, בNowe Miasto 4-, כנוצרייה לכל דבר.
המראה יוצא הדופן, מראה הזועק את גזעה, קבע את גורלה גם בחייה וגם במותה… לו רק הייתה נראית אחרת… מי היה זה שהוריש לה את הפנים האלה, פני יהודיה מספר הקריקטורות? אב שלא רצה להכיר בה? אם שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה בכוחות עצמה והניחה אותה על המדרכה, קרוב לדלת כלשהי, באחד הרחובות של ורשה? מי היו הורי קריסטינה? איש לא ידע זאת. גם היא לא ידעה. דבר אחד היה ברור לכול: לפחות אחד מהוריה היה יהודי, והיא נולדה יהודיה! יהודיה ושונה מכל הילדות הפולניות בעלות השיער הבהיר והאף הסולד. על ההשתייכות הגזעית שלה, על דבר היותה יהודיה, שילמה מחיר יקר. לכל אורך חייה הקצרים הייתה מושא לאכזריות, להתנכלות ולעלבונות. כל יום הביא אתו הזדמנות לכך, וכל שעה הייתה שעת כושר… היא ידעה את גורלה ולא ניסתה להתגונן אפילו, לא כל שכן להתנגד. שרשרת של השפלות, העלבות ואלימות – אלה היו חייה. מאז ינקותה כיהודיה-אסופית, היא נדונה לשמש שק אגרוף, קולט ברקים של שאר היתומות הפולניות אשר היו אכולות רגשי קיפוח ושנאה, מרות נפש ואכזריות. על אף טבילתה לנצרות הן המשיכו לראות בה יהודיה מטונפת ושפלה, נצר לזרע יהודה איש קריות – הבוגד שמכר לרומאים את ישו הרחום, הטוב והנערץ, את ישו בן האלוהים, זה שהיה פעם תינוק קטן, חמוד ומתוק. אפילו שלושה מלכים באו לבית לחם להשתחוות לו, לבן האלוהים הקטן הזה… אבל היהודים רצחו אותו! רצחו את בן האלוהים. ואיש מהם לא ינוכה מהאשמה הזאת! וגם קריסטינה אשמה במותו! יהודיה מכוערת ועלובה. את מי זה מעניין שהיא הוטבלה לנצרות?! היא יהודיה ודי בכך!
לכל הילדות במנזר הייתה זכות להתנגד, למחות, להביע רגשות זעם ולהתגונן אם חשו שנעשה להן אי-צדק (גם אם בדרך כלל אין תועלת בכך). על זכות המחאה הן אינן מוותרות! רק לקריסטינה אין כל זכויות, וחייה הם שרשרת אינסופית של סבל, כאב והשפלות… איש לא יעמוד לצדה. איש לא יגן עליה, ולא חשוב מה הן הנסיבות. מוצאה היהודי חרות על פניה. ישו הרחום והטוב פסח ברחמיו על קריסטינה, על אף היותה נוצרייה… אולי גם הוא פוחד מזעמה של האנטישמיות?
אני פחדתי מאוד. לא היה כל סיכוי שאנסה, ולו פעם אחת, לבוא לעזרתה. הייתי לא רואה ולא שומעת. רק הייתי כואבת ונפחדת: זה מה שיקרה לי, אם תתגלה אי פעם האמת עלי.
אני, שהייתי מוכנה להתחלף באותם הימים עם כל אחת, כן, ממש עם כל אחת ואחת מחברותי, עם הטיפשות ביותר ועם המכוערות ביותר על מנת להיות כמוהן: ילדה רגילה, להיות באמת אחת מהן, בלי השוני הזה, בלי הסוד ובלי הפחד שהסוד יתגלה –
אני, שהייתי אז ילדה כל כך אומללה, שונה ונחותה עקב מוצאי היהודי –
אני –
הייתי מתנחמת בכך שאינני קריסטינה, כי מצבה ומעמדה היו קשים משלי לאין ערוך.
כעבור זמן מה הצלחתי לצבור "נקודות זכות": לפעמים כי הייתי ילדה טובה וממושמעת, ולעתים הודות להתחברות מחושבת לתעלולים של הילדות "הרעות" כדי להימנות עליהן ולהיות "שייכת". שקיעתי בלימודים והציונים הגבוהים שקיבלתי הקנו לי מעמד של תלמידה מצטיינת והביאו לי חברות רבות מבין התלמידות של בית הספר…
לקריסטינה לא היה כל פתח מילוט: פניה גזרו את גורלה… היא הייתה האדם היחידי באותם הימים שלא הייתי מוכנה להתחלף אתו…

בספטמבר 1944 נכשל מרד הפולנים בוורשה. הגרמנים הזועמים פוצצו מבפנים כל בית שנותר על תלו. את האוכלוסייה, את כל מי שנשאר בחיים, גירשו והצעידו מערבה.
בעת שאנחנו, הילדות והנזירות, הוּבלנו בשיירה, אחד החיילים הגרמנים שהקיפו וליוו אותנו במשך כל המסע הבחין לפתע בקריסטינה. הוא קרב אלינו במהירות, שלף אותה מבין כל הילדות האחרות והחל לדחוף אותה קדימה בקת הרובה שלו. הוא דחף אותה בכוח, בגסות, במכות רובה. מצדה לא נראה כל ניסיון של התנגדות. אני שמעתי רק בכי קטן, חנוק ומיואש… לא יותר מזה… כך זה היה אִתה תמיד. לא יותר מזה: תמיד אותה ההשלמה עם הגורל. וכך גם כאן, לפני המוות. החיים לימדו אותה שאין לה סיכוי, אין מגן ולא יהיו רחמים.
לכן רק אותו הבכי הקטן, בכי שלא מעז…
זוכרת שהפעם, כן, הפעם אם המנזר ניסתה להתערב: רצה צעדים מספר לכיוון החייל הגרמני הדוחף את הילדה… והיא גם אמרה לו מילים מספר, מילים שלא הצלחתי לשמוע…

פרידה מאמא / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

עירית הס נולדה בלובלין, 1931, ונקראה אז אֶוָה-אירנה גולדברג.
זה סיפורה על הפרידה מאמה הלה-יהודית לבית בּלוּמנשטוֹק,
בעת חיסול גטו מיידן-טטרסקי בנובמבר 1942

בערב החלו האנשים להתפזר: חלקם פנו לעבר שער היציאה, רבים אחרים נשארו במקומותיהם גם לאחר שהמקום נסגר.

החשיך. לילה ירד. הילדים שכבו ונרדמו בכל מקום פנוי. הרי זאת היתה "placowka", מקום עבודה ליהודים. מיטות לא היו שם, והילדים כבר היו עייפים מאוד.

אני לא יכולתי להירדם. שוטטתי לאורכו ולרוחבו של הצריף והתבוננתי באנשים שהיו פזורים בכל הפינות ובכל המעברים. כולם נראו לי עסוקים מאוד. איש לא התעניין בי ולא שאל שאלות. עברתי ממקום למקום ולא זיהיתי אדם מוכר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי ללא מטרה וללא כיוון בין אנשים שהיו אדישים כלפי וטרודים במשהו אחר. אנשים שקטים מאוד, מאוד.

ולפתע – מכיוון הכוך, מתחת למדרגות העץ – עלה ועטף אותי ריח נפלא! ריח אותו כמעט כבר שכחתי: ריח חביתה! מטגנים כאן ביצים! ממש לידי!
קבוצת ילדים – אולי בני גילי, אולי קטנים ממני, חלקם עומדים, חלקם יושבים על הרצפה – הצטופפה סביב אישה. סביר להניח שהייתה זו אמא שלהם, רכונה מעל לפרימוס דולק. משם בא הריח! היא טיגנה להם חביתות!
נעמדתי שם, ממש בסמוך אליהם, נשענת על הקיר ומקווה…
ריח ביצים מטוגנות, הריח הנפלא של חביתות, גבר אצלי ברגע זה על בושה, על מבוכה ופחד! אני כל כך רוצה לאכול חביתה! אולי גם אני אקבל!
הבטתי מלאת הערצה באם זו שלמרות הכול – אפילו כאן, בעת חיסול הגטו – היא מכינה עדיין מטעמים לילדים שלה. לא יכולתי לזוז משם: עמדתי, חיכיתי וציפיתי.
אבל לא נתנו לי.
אולי לא הייתי אמורה לצפות שבמקום הזה, במצב הזה, יתפנה מישהו לשים לב לילדה זרה, לא מוכרת, ויבין שהיא מחכה לחביתה.
ואולי לא הספיקו להם הביצים. או הותירו ביצים למחר.
כשאני נזכרת בהם היום ממרחק השנים, אני חושבת: הרי הם לא ידעו שאין להם מחר.

אני כבר עייפתי מהשיטוטים וחיפשתי את אבא ואמא. גם הם נראו עייפים מאוד ודאוגים. הם הסתודדו ביניהם בלחש.

לפנות בוקר התחילה להתאמת השמועה: יריות מכיוון הגטו.

תחילה נשמעו יריות בודדות.
אחר כך – יריות בתדירות גוברת והולכת שלוו בצעקות בגרמנית ובזעקות. וכאן, ב"עמדה" מסביבנו ולידנו, עלה והתגבר קול בכי והחלה התרוצצות טרופה. כולם רצו הלוך וחזור – ללא כיוון וללא מטרה.

ופתאום תפסתי שאם עכשיו זה סוף הגטו, אין לנו לאן לחזור ואין לאן ללכת. אז מה נעשה?

ואבא, כאילו קרא את מחשבותי, פנה אלי ואמר: "אֶווּניוּ (Ewuniu), עכשיו את הולכת לאותה הגברת מגדנסק, אִתה נפגשנו אצל סבא וסבתא, כשחזרנו מרוסיה." אבא מסר לי שם וכתובת. ועוד הוסיף: "היא הבטיחה לנו לשמור עלייך ולטפל בך עד ששוב נוכל להיות ביחד. אז תלכי אליה עכשיו. זכרי את השם ואת הכתובת. לכי כבר, אֶווּניוּ. לכי. להתראות, חמודה שלנו."
לא שכחתי דבר ועשיתי הכול בהתאם להוראות. אבל כיום אינני מצליחה להיזכר לאן הלכתי, מי קיבל את פני, מה אמרו לי ומי היה אִתי שם. כל זה נמחק מזיכרוני.
כעבור שנתיים, בעת שפרץ מרד הפולנים בוורשה, חיפשה אותי ונפגשה אתי שוב אותה הגברת מגדנסק. בשיחה אִתה התברר לי כי ב-10 בנובמבר 1942, יום חיסול גטו מיידן-טטרסקי, היא הייתה זו שקיבלה אותי בדירת מסתור בלובלין. היא אכן הייתה שם וראתה את מה שאני ראיתי.
היא סיפרה לי דברים שאבא רצה להסתיר ממני אז. היא זו שגילתה לי את האמת על אמא.

זה קרה ב-11 בנובמבר 1942: למחרת הלילה שחוסל סופית גטו מיידן-טטרסקי, למחרת היום בו נפרדנו – אבא, אמא ואני.
למחרת חיסול הגטו מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת. לשם אמרו לי ללכת. לא יודעת מה עם אבא ואמא, לא יודעת מה יהיה אתי, לא שואלת, לא יודעת את מי לשאול.
אני אי שם. איש אינו מדבר אתי, איש אינו מסביר לי דבר. ובכל זאת: איפה אבא ואמא?
כל מה שאני רוצה הוא לישון. להירדם ולהתעורר אחרי הכול.
כנראה באמת הצלחתי להירדם.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אך כשהתעוררתי, ראיתי את אמא.

מרגע זה אני זוכרת כל פרט:
הייתה שם דלת כניסה, ולצדה, ממש מולי – היה תלוי ראי גדול.
והנה אמא שלי עומדת שם בחדר, מול הראי, ומתבוננת בעצמה. היא הייתה לבושה במעיל החורף שלה ונעלה אותם המגפיים היפים שקנתה בימים האחרונים של גטו מיידן-טטרסקי אצל סנדלר יהודי. בעצם הם היו מיועדים לאשתו של אחד הקצינים הגרמנים, אבל אשת הקצין סירבה לקחת אותם בטענה שאינם נוחים לה. הסנדלר נאלץ לתפור לה מגפיים חדשים, והוא שמח כשהצליח למכור את הזוג הקודם לאמי בחצי מחיר. זה הסיפור ששמעתי.
הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה, מאז פרוץ המלחמה, שאמא קנתה לעצמה פריט לבוש חדש – המגפיים האלה שהלמו יפה כל כך את רגליה.
זכרתי איך אמא הייתה נראית פעם, לפני המלחמה, והיה לי קשה לראות אותה כיום. כשהשוויתי בינה לבין אמהות של חברות שלי, הייתי מתביישת וכועסת. מה קרה לה? למה היא מוזנחת?! איזו אמא יש לי.

בגטו, ברחוב לוברטובסקה, קרוב מאוד למקום מגורינו, היה בית חולים יהודי גדול. הוא היה מוקף בגן, עצים ודשאים. בגן הזה הרשו לנו (ילדי הגטו) לשחק, כי לא היה מקום אחר. מדי יום הייתי חוצה את הרחוב ונכנסת לשחק בגן. שם הייתי פוגשת את צלינקה, ילדה חמודה שהיתה מגיעה לגן יחד עם אחותה הקטנטונת מירקה ועם אמא שלהן. האם היתה כעסנית, ביקורתית וקרה כלפי בתה הגדולה צלינקה, וחמה ומפנקת כלפי מירצ'קה בת השנתיים. אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה אופן הלבוש שלה. בניגוד לאמי היא נראתה לי תמיד אלגנטית ומסודרת יפה. היא דאגה גם לביגוד של בנותיה. שתי אלו היו מגיעות יחד אִתה לגן, לבושות היטב. בהתאם לחורף הפולני הקר היו להן גרביוני צמר ומגפיים. אשר לי, מזה זמן רב לא הייתה עלי כל השגחה. איש לא שם לב מתי ובאילו בגדים אני יוצאת לרחוב. איש כבר לא דאג לי. כך הרגשתי.
כמה הייתי מקנאה בצלינקה על שיש לה אמא כזאת, אפילו שהיא כעסנית. הייתי מסכימה שגם עלי יכעסו, ובלבד שישימו לב אלי! ושאמא שלי תתלבש ותסתרק יפה כמו אמא של צלינקה, אפילו שיש מלחמה ואנחנו בגטו.

והנה כאן, למרבה הפלא, אמא שלי עומדת מול הראי ובוחנת את השתקפות דמותה.
כנראה חשבה שאני ישנה, כי היא לא פנתה אלי כלל. לכן גם אני איני מוציאה מילה מפי ורק מסתכלת עליה.

הדבר הראשון שמושך את תשומת לבי הוא השיער שלה. היה לאמא שיער חום, בדומה לשלי. והנה היא צבעה אותו לבלונד! ועוד דבר: היא מחזיקה בידה כובע רחב שוליים, ועוד מקושט בפרח, והיא מנסה להניח אותו על ראשה בזוויות שונות על מנת לראות איך זה הכי מתאים לה.
אני מבינה מיד במה העניין: לאמא, בניגוד לאבא, יש בעיה עם המראה השמי שלה. היא יודעת זאת. אם תלך ברחוב, מחוץ לגטו, כל גרמני – ועוד יותר, כל פולני – יבחין שהיא יהודיה.
לכן היא צבעה את שערה לבלונד, כי רוב הפולניות הן בלונדיניות.
וכך גם הכובע: כובע הוא פריט לבוש אלגנטי. הוא אינו מיועד לנשים בגטו לובלין, ובפרט כובע מגונדר כמו זה שאמא מחזיקה ביד. אפילו לאמא של צלינקה לא היה כובע.
סביר שמישהו יעץ לאמא לחמצן את השער ולהתלבש יפה כדי שלא תיראה כמו יהודיה שברחה מהגטו. ואמא עשתה זאת. כי… אולי זה יעזור.
והנה אני משנה תנוחה ומתיישבת על המיטה.

עכשיו אמא מבחינה בי, כשאני יושבת על המיטה ומתבוננת בה.
היא כאילו קוראת את המחשבות שלי ושואלת: " אֶווּניוּ, איך הכובע החדש שלי?" וקולה רועד.
היא מתאמצת לחבוש את הכובע ולקשור את הסרט מתחת לשיער. אבל ידיה רועדות כל כך, שהיא לא מצליחה לעשות קשר. כל כך רועדות לה הידיים. ולא רק הידיים: היא כולה רועדת.
אני לא יכולה להוציא מילה מהפה, כי מזעזע אותי לראות אותה. מפחיד אותי לראות את אמא שלי רועדת ומבוהלת. ההתנהגות שלה מפחידה וגם מעצבנת אותי.
היא חוזרת ושואלת: "איך הכובע החדש שלי?"
אינני עונה לה.
אמא לא זזה מהראי וממשיכה במאמציה לקשור את הסרט האמור ולהצמיד את הכובע לראשה, אך הרעד מסכל את כל מאמציה. לבסוף עוזר לה מישהו. אולי דודה אידה, או מישהו אחר. לא אני.

ומה עכשיו? מה עוד יש לעשות? איש אינו מזמין אותה לשבת. גם לא הוצע לה לשתות. ואני שם, בצד, יושבת עדיין על המיטה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ומה להגיד לאמא. וגם היא עוד עומדת שם, מול הראי. ובמראה אני רואה את הפחד שלה: עיניים מלאות פחד, שפתיים רועדות. כאילו עוד מעט תפרוץ בבכי.
ולי אין כבר כוח לזה. אני לא מסוגלת לראות את אמא שלי ככה. אני לא צריכה אותה עכשיו כאן. די! שתעזוב אותי כבר ושתלך לה!

אבל אמא עדיין אינה עוזבת. יש לה עוד דבר-מה לומר לי בטרם תלך. היא רוצה להגיד לי משהו חשוב. והיא אומרת: " אֶווּניוּ, יש לי בשבילך הפתעה קטנה. את זוכרת את השמלות שלי, שכל כך מצאו חן בעינייך? את התכולה ואת הוורודה? זוכרת אותן? עכשיו הן אצל גברת קנוֹבּלָאוּך, זו ששומרת לנו את כל הדברים. אז תדעי שביקשתי ממנה לתפור מהשמלות האלה שתי שמלות חדשות בשבילך. טוב, בת קטנה שלי? את מרוצה? הן מאוד יתאימו לך, אֶווּניוּ. תוכלי לגשת ולקחת את השמלות מגברת קנוֹבּלָאוּך."
זה מה שעוד רצתה לומר לי.
אלו המלים האחרונות שאמא אמרה לי.
ואז נשיקה עצבנית קטנה, עיניים מלאות דמעות וחיבוק חפוז של זרועות רועדות… הדלת נסגרת אחריה. וזהו: אמא איננה.
לא חשבתי. לא הרגשתי כלל שזה הסוף, שזו הפעם האחרונה שראיתי את אמא…

אמא הלכה. וכשהיא הולכת אל מותה, נשארתי אני עם חזון השמלות שהורישה לי זה עתה. ורק על זה חשבתי. שכבתי לישון. לפני שנרדמתי, הספקתי לדמיין את עצמי לבושה באותן השמלות החדשות והיפות שיהיו לי: התכולה והוורודה! איך אהבתי את הצבעים האלה, את הוורוד ואת התכלת! איך אמא ידעה שאלו היו שמלותיה האהובות עלי ביותר? סוף-סוף יהיו גם לי בגדים חדשים, כמו לחברות שלי! כמו לפני המלחמה!
חזון השמלות החדשות גבר על כל הדאגות וכל הפחדים. נרדמתי שמחה.

ומה שקרה ממש באותו הלילה, בזמן שישנתי, הוא שבתחנת הרכבת של לובלין הם ירו באמא שלי…

היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. היא הייתה חייבת להסתתר כמוני ימים מספר במקום מסתור כלשהו בלובלין, עד שייחלש ציד היהודים בידי גרמנים ופולנים כאחד. רק אז, בחסות הלילה, בחושך, הייתה יכולה לנסות להגיע לאותה תחנת הרכבת. לו היה מישהו מוכן להסתיר אותה לאחר חיסול הגטו – רק קצת, רק לימים מספר – אז אולי הייתה גם היא מגיעה לוורשה כמונו.
אבל לא היה איש כזה, ולא היה לאמא היכן להסתתר. למרות הוודאות שאין לה כל סיכוי – לא הייתה לה ברירה אלא ללכת.

צעצועים / אברהם סוצקבר

חוברת מספר 47 שנת 2011

השיר התפרסם בספר "אין מדבר סיני" (במדבר סיני), 1956, במחזור "אבא וילד".

שפּילצייג / אברהם סוצקעווער

דיינע שפּילצייג, מיין קינד, האַלט זיי טייער,
דיינע שפּילצייג נאָך קלענער ווי דו.
און ביי נאַכט, ווען ס'גייט שלאָפן דאָס פייער, –
מיט די שטערן פון בוים דעק זיי צו.

לאָז דעם גאָלדענעם פערדעלע נאַשן
די פאַרוואָלקנטע זיסקייט פון גראָז.
און דעם ייִנגל טו אָן די קאַמאַשן
ווען דער אָדלער פון יַם גיט אַ בלאָז.

און דיין ליאַלקע טו אָן אַ פּאַנאַמע,
און אַ גלעקעלע גיב איר אין האַנט.
ווייל ס'האָט קיינער פון זיי ניט קיין מאַמע,
און זיי וויינען צו גאָט ביי דער וואַנט.

האָב זיי ליב,דיינע קליינע בת-מלכּהס,
איך געדענק אַזאַ טאָג – וויי און ווינד – :
זיבן געסלעך און אַלע מיט ליאַלקעס
און די שטאָט איז געווען אָן אַ קינד.

 

צעצועים / אברהם סוצקבר

שִׁמְרִי, בִּתִּי, כָּל צַעֲצוּעַ,
יִהְיוּ לָךְ כֻּלָּם אֲהוּבִים.
וְעִם עֲלוֹתָם עַל יְצוּעַ
פִּרְשִׂי עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים.

עֵשֶׂב מָתוֹק תְּנִי כִּפְלַיִם
לַסּוּס הַזָּהֹב הָרָעֵב.
וְאַל תִּשְׁכְּחִי עַרְדָּלַיִם
כְּשֶׁנֶשֶׁר-הַיָּם יְנַשֵּׁב.

וְגַם פַּעֲמוֹן, אִם הִשְׁכִּימָה,
תְּנִי לַבֻּבָּה בְּיָדָהּ.
לְשׁוּם צַעֲצוּעַ אֵין אִמָּא,
וְהִיא שָׁם בּוֹכָה לְבַדָהּ.

שִׁמְרִי עֲלֵיהֶם מִכָּל שֶׁבֶר,
זָכוּר לִי עוֹד יוֹם – יוֹם הַדִּין –
בֻּבּוֹת בָּרְחוֹבוֹת מִכָּל עֵבֶר,
אֲבָל לֹא הָיוּ יְלָדִים.

תרגם מיידיש: בני מר

הדפוס בלובלין – תוכן עניינים

תולדות הדפוס בלובלין – חוברת 39 שנת 2003

עיתונות בלובלין בין שתי מלחמות עולם – חוברת 39 שנת 2003

 בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר- חוברת 47 שנת 2011 
הקדמה .    
שטרסברגר /  הלה בודוך-שטרסברגר
– הרשנהורן   /  נטע אבידר
– שנידמסר    / נטע אבידר

בית הדפוס הרשנהורן – שטרסברגר – שניידמסר : הקדמה

חוברת מס 47 שנת 2011

בבואנו להרכיב את הפסיפס המגוון של החיים בלובלין לפני החורבן, כדאי להתעכב על סיפור קורותיו של בית דפוס ותיק לספרי קודש.
בית הדפוס נוסד בלובלין עוד במאה ה-19. וכך נכתב על אודותיו בספר "תולדות הדפוס העברי בפולניה"[1]:
"בשנת תרל"ה [1875] יסד ה"ר יעקב ב"ר שלמה הערשענהארן
בהשתתפות ה"ר משה שניידמעססער דפוס חדש,
וכאשר נפטר ה"ר יעקב הערשענהארן בשנת תר"ן [1890],
נהלה אלמנתו מ' נחמה גם הלאה את הדפוס בעזרת שותפה,
ומערך תר"ע [1910] והלאה נוסדה החברה הערשענהארן ושלמה שמעון שטרייזבורגר."

הבה נלקט את מעט רסיסי המידע שאפשר למצוא עדיין ונאגד אותם למצבת זיכרון צנועה לבית הדפוס הזה.

[1]  פרידברג, חיים דב (תש"י). תל-אביב: הוצאת ברוך פרידברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

בית הדפוס של סבא רבא שלי / הלה שטרסברגר-בודוך

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

הבית ברחוב רוסקה מספר 5 שכן ברובע העתיק של לובלין. הוא היה שייך להוריה של סבתי, נעמי שטרסברגר לבית גבירץ.
בבית הזה נולדתי בשנת 1932.
אבי, יעקב שטרסברגר, היה בן לאחת המשפחות השורשיות והידועות בלובלין. שמה של משפחת שטרסברגר קשור בשמו של בית דפוס ותיק בעיר אשר שכן ברחוב ברנרדינסקה מספר 20. בבית הדפוס הזה הדפיסו בעיקר ספרי קודש, ספרי רבנים ומלמדים. בעמוד הראשון של כל ספר התנוסס הנוסח הבא:

הדפוס של השותפים
הנגידה האלמנה מרת נחמה תחי' אשת המנוח
ר' יעקב ז"ל הרשנהורן
ר' משה נ"י שניידמסר
ור' שלמה-שמעון נ"י שטרסברגר
ל ו ב ל י ן

שלמה-שמעון שטרסברגר היה סבא רבא שלי.

מה עוד הדפיסו שם?
בבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר הדפיסו ישראל קצנלנבוגן ומשה גרַדֶל את גיליונות העיתון היומי "לובלינער טאגבלאט" בראשית דרכו.
אני עצמי הייתי קטנה ולא ביקרתי בבית הדפוס, אך אני זוכרת את חנותו של סבא שלי, "סְפָרִים". החנות ניצבה בפינה של כיכר השוק. נשים זקנות היו יושבות בכיכר המרוצפת אבנים ומוכרות קיגעלע של תפוחי אדמה. הכיכר הייתה מקום ריכוז לבעלי מלאכה, לעגלונים ועגלותיהם ולאוטובוסים שהיו מגיעים אליה.
אל החנות של סבא עלו בשלוש או ארבע מדרגות. אני זוכרת חנות חשוכה ומדפיה עמוסים בספרי קודש. גם נרות הבדלה קלועים ניצבו למכירה על המדפים.

אמי, לאה לבית הַרמן, הייתה מאיזביצה. בהיותי בת שנתיים עזבו הורַי את לובלין ועברו לאיזביצה הסמוכה.
בהיותי בת שבע, ביום שהייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר, פרצה המלחמה. איזביצה הופצצה.
בפסח 1942 בא הקץ על יהודי איזביצה.
הורי וכל בני משפחתי נספו.
לי היו ניירות מזויפים. קיבלתי אותם מהורי לפני שנספו.
שוב לא הייתי הלה שטרסברגר, נינתו של שמעון שטרסברגר מבעלי בית הדפוס העתיק בלובלין. הייתי לילדה פולנייה קתולית, דנוטה סוֹבּיֵירַי (Danuta Sobieraj).

בדם ואש בא קצם הנורא של יהודי איזביצה.
הפולני שהחביא אותי, יאן גוז'אלה (חבר בארגון המחתרת הפולנית 'ארמיה קריובה'), חשש להמשיך לשמור עלי.
"לכי," גירש אותי מביתו, "לכי ללבוב."
בודדה נדדתי בדרכים, בשדות. תעיתי ביערות.
בתוך אלומות חציר הסתתרתי לשנת לילה.
ישנתי באורווה, בין סוסים.
דפקתי על דלתות בקתות איכרים וביקשתי אוכל. נתנו לי פרוסה, ואני בירכתי על הפת: "יבורך ישו הנוצרי ואמו הקדושה". מלמול אדוק זה היה תעודת הביטוח שלי. אני נוצרייה.
אבל ביקשתי יותר מלחם. ביקשתי מקום מבטחים. בית.
"אנא, קבלו אותי לעבוד אצלכם," ניסיתי את מזלי.
"מה את יודעת לעשות?" שאלו.
"הכול!"
תמורת מחסה הייתי מוכנה לעבוד בכל עבודה. "אני גם יודעת לטפל בילדים. אני יכולה להיות אומנת."
במבט מזלזל מלמעלה למטה סקרו האיכרים את הילדה הקטנה והרזה שעמדה בפתח.
" את בעצמך ילדה," הם דחו אותי.
בת עשר הייתי. בת עשר.
ילדה.
רק ילדה.
ללא הורים, ללא משפחה, ללא חברים.
אבל רציתי לחיות.
נדדתי בין איזביצה, קרסניסטב ולבוב.

בלבוב ובסביבותיה הועסקתי אצל אנשים שונים בעבודות שונות. הייתי עוזרת בית, הייתי רועת פרות.
בתקופה מסוימת, בדרך למרעה, הייתי עוברת ליד ביתם של זוג גויים. הם היו צופים בי הולכת הלוך ושוב לעבודתי. לפעמים היו משוחחים אתי. מצאתי חן בעיניהם. היו אלה הורים ששכלו את בתם ורצו לאמץ אותי. הם חשבו לשלוח אותי לכנסייה כדי ללמוד את עיקרי הדת לקראת טקס הקוֹמוּניה הנוצרי. אמנם התחזיתי לנוצרייה, אבל לא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את הנדרים הקתוליים. עזבתי את הסביבה הזו ונדדתי למקום אחר. החלפתי תדיר את מקומות מגורַי.

בזהות בדויה חזיתי בשריפת גטו לבוב. עמדתי בין הגויים השמחים לאידם של היהודים. פנַי לא הסגירו את זוועתי.
במשך זמן-מה התגוררתי בדירתן של שלוש נשים משולי החברה: האחת זקנה, השנייה גיבנת והשלישית ממזרת. ביום הייתי רועה פרות, ובערב הייתי פולה כינים מראשיהן.
בסוף אפריל 1944 הפציצו אווירונים רוסיים את לבוב. עם הפצצות השליכו גם כרוזים: "היכונו לחגיגות האחד במאי!" באחד במאי הוארו שמי לבוב באור הפצצות. העיר נהרסה.
היה אביב. רעיתי פרות באחו. בקרב יריות בין רוסים לגרמנים נשרטה אחת הפרות שלי מרסיס כדור. למחרת מצאתי בשדה נשק מושלך. הגרמנים נסוגו. הרוסים נכנסו לעיר.
המלחמה נגמרה.
יהודים חיוורים יצאו ממחבואם.
"הנה היהודונים, יוצאים מחוריהם כמו עכברים," גידף אותם הנער הרועה שחזר יחד אתי מהמרעה.
במקום שגרתי בו ביקר קצין רוסי. הוא נתן בי את עינו ורצה לאמץ אותי לבת. נרתעתי.
המלחמה נגמרה. נלאיתי מהמחבואים, מהמסתורים, מהזהות הבדויה. זה היה נימוק טוב לעזוב את לבוב ולהצטרף לטרנספורט של יהודים שנסע מערבה אל לובלין.
באוקטובר הגעתי ללובלין. הלכתי אל בית הוועד היהודי לחיפוש קרובים ונרשמתי שם.

מצאתי מקום מגורים בביתו של האדון בּלַנק (Blank).
שארית הפלטה של יהודי איזביצה התקבצה בביתו של בלנק שברחוב קובלסקה מספר 4 בלובלין.
אני זוכרת ילד שהיה בא לאכול בבית בלנק. הוא בא בימים שבית היתומים עדיין לא פעל וגם אחרי כן. שמו היה ניוניק. הוא היה רזה ולבש מעיל קרוע, מטולא וגדול מכפי מידותיו. ניוניק ניסה להצחיק אותנו, הילדים: הוא היה מדדה ומעווה פניו כמו צ'רלי צ'פלין. ניוניק עלה ארצה ונהרג בלטרון במלחמת השחרור.

לאחר זמן-מה עזבתי את ביתו של בלנק ועברתי לבית היתומים בהנהלת אננה נתנבלוט.
בבית היתומים הרגשנו תחושת שחרור לאחר שנות התלאה המרובות. שוב לא היינו צריכים להתחבא או להתחפש. חזרנו לזהותנו הלאומית – חזרנו להיות יהודים בלי לפחד. שמרו עלינו. שלחו אותנו ללמוד בבית ספר. הזמינו אותנו לבוא לשולחן ולאכול. בבית היתומים יכולנו לזקוף את קומתנו.
במאי-יוני עברתי יחד עם קבוצת ילדים לעיר חוֹז'וּב (Chorzow) שבשלזיה. בעיר הזו נפתח בית יתומים חדש. משם המשכתי לצ'כוסלובקיה, לגרמניה, לצרפת, לקפריסין. לבסוף הגעתי לישראל.

בישראל נישאתי לבעלי האהוב, גבריאל בּודוּך ז"ל. יחד אתו הקמתי משפחה. נולדו לנו שתי בנות ובן, וזכיתי לראות גם נכדים ונינים.
אצל אנשים דתיים בארץ חיפשתי את הספרים שהדפיס סבא רבא שלי לפני המלחמה. היו אנשים שהחזיקו בספריותיהם ספרים מבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסבורגר בלובלין, אך הם סירבו לתת לי ספרים אלה.
עבדתי בבית ספר דתי. יום אחד הביא לי השרת של בית הספר ספרים ישנים מבית הכנסת הגדול בחיפה. שם בית הדפוס של אבותיי מלובלין התנוסס על הספרים. ספר ישעיהו. ספר ירמיהו.
סיפרתי על כך לנטע אבידר. נטע פנתה אל המחשב ובדקה מה יש באינטרנט. והנה תגלית: גלישה באינטרנט הביאה אותה אל האתר HebrewBooks.org. אתר זה העלה לרשת האינטרנט 45,000 ספרי קודש מקוונים. אפשר לעיין בהם ו"להוריד" אותם חינם. באתר הזה היא גילתה ספרי הלכה מבית הדפוס הישן, דפוס האלמנה הנגידה מרת נחמה הרשנהורן ושל שותפיה שניידמסר ושטרסברגר. ספרים חתומים בחותם העבר – עדות רחוקה מעולם שנכחד.

שיחה עם נטע ז'יטומירסקי אבידר

ד"ר שלמה הרשנהורן איש ה"בונד"

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

  ביום הדפיסה האם האלמנה ספרי קודש ובלילה הדפיס שם הבן כרוזים של 'הבונד'

                                                  א. אירוע פלילי בבית הדפוס
דו"ח של משטרת לובלין על פריצה לבית הדפוס ב-16.12.1905
הדו"ח של משטרת לובלין מ- 16.12.1905 פירט כיצד קבוצה של צעירים הופיעה בדירתו של משה שניידמסר. באיומי סכינים ואקדחים הצעירים דרשו וקיבלו ממנו את המפתחות לבית הדפוס.
חלק מהצעירים נשארו בדירתו כדי לשמור עליו. חלקם פנו אל בית הדפוס ושהו שם עד לשעה 11 בלילה. לפני עזבם החזירו את המפתחות.
למחרת נמצאו במקום כרוזים באידיש החתומים על ידי 'הבונד' וכרוזים בפולנית החתומים על ידי ארגון הסוציאל-דמוקרטים.

גרסת בעלי בית הדפוס, משה שניידמסר ונחמה הרשנהורן
השניים מסרו את המפתחות לפורצים רק לאחר שהללו איימו עליהם בנשק. בעל בית הדפוס נכנס למפעלו רק בבוקר בלוויית שוטר ומצא שם תוהו ובוהו. הבעלים חוששים ששיטה זו של הדפסת כרוזים עלולה להישנות, ואין הם רואים כל אפשרות למנוע זאת. את הפורצים אין הם יכולים לזהות.

למחרת הודבקו ברובע היהודי של העיר כרוזי 'הבונד' שנדפסו בבית הדפוס "לובלין".

האמת מאחורי הדו"ח
שלמה הרשנהורן, בנה של נחמה הרשנהורן – אחת מבעלי בית הדפוס – היה מחסידי 'הבונד'. הוא וחבריו "ביימו" את הפריצה והאיומים, וללא ספק הרגיעו את בעלי בית הדפוס שאל להם להיבהל מהסכינים והאקדחים.

תיאור המאורע בזיכרונותיו של ד"ר שלמה הרשנהורן
בשנת 1904 התחלתי להתקרב לחוגי 'הבונד'.
גרתי בדירת סתר – עליית גג קטנה בקומה הרביעית ברחוב זמויסקי. שמעתי שצריך להדפיס כרוזים של 'הבונד', ואין איפה לעשות זאת. אף אחד לא היה מוכן להדפיס את הכרוזים שלנו.
יעצתי לחבריי להשתמש בדפוס של אמי.
החברים שמעו בקולי, אני סייעתי, ומכיוון שהמשטרה פתחה בחקירה והשומר החל לקשקש בלשונו יתר על המידה – הרי סברו בבית אמי שמוטב לי לצאת את לובלין.
בעקבות המאורע הדרמטי הזה נאלצתי לעזוב את העיר.

                                       ב. מי היה ד"ר שלמה הרשנהורן?
ד"ר שלמה הרשנהורן היה בן למשפחה דתית אמידה, מהמפורסמות בלובלין, בעלת בית דפוס שעבר בירושה במשך כמה דורות.
כשהיה שלמה בן שנה וחצי בלבד מת אביו, ר' יענקעלע בן ר' שלמה הרשנהורן. את מקומו בניהול בית הדפוס תפסה אמו של שלמה, האלמנה הצעירה נחמה. נחמה הקנתה לבנה חינוך דתי ב"חדר" ובישיבה, אבל משבגר עזב שלמה את הישיבה. כיוונים אחרים משכו אותו. הוא השלים לימודי רפואה והצטרף למפלגת 'הבונד'.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה ד"ר שלמה הרשנהורן דמות בולטת בחיי הציבור בלובלין.
הוא היה ממנהלי חברת 'טאז' – חברה לבריאות. החברה הקימה מרפאות, קיימה תחרויות ניקיון, חינכה את הציבור להיגיינה. בחודשי הקיץ הפעילה נופשונים למאות ילדים עניים. בד בבד עם פעילות תרבותית וגופנית בנופשונים האלה נהנו הילדים ממזון בריא וטוב, והדבר הביא לעלייה במשקלם.
בתחום הפוליטי היה ד"ר הרשנהורן מהמובילים במפלגת 'הבונד'. הוא היה אחד מנציגי המפלגה בוועד הקהילה וחבר מועצת העיר.
ד"ר הרשנהורן היה היהודי הראשון בתולדות לובלין שכיהן כסגן ראש העיר.

מי בכלל צריך רב?
ב-30 במאי 1929 התקיימה ישיבת ועד הקהילה אשר דנה במינוי רב בלובלין. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה מינויו של הרב שפירא לרב העיר. הייתה מחלוקת בין התומכים בהצעה לבין המתנגדים לה.
ד"ר הרשנהורן ולרר מ'הבונד' הביעו את התנגדותם העקרונית למינוי רב. מי בכלל צריך רב? הוא יהיה רק למעמסה על הציבור!
באולם הדיונים קמה שערורייה. הקהל שביציע שר את שיר 'הבונד', והישיבה נסגרה.

במלחמת העולם השנייה שכל ד"ר הרשנהורן את אשתו ואת בנו היחיד. הוא עצמו הוגלה לתוככי ברית-המועצות.
בתום המלחמה שב לפולין ועמד בראש הוועד המרכזי הראשון של יהודי פולין.
אחרי מלחמת השחרור עלה לישראל והתיישב ברמלה, אך לא מצא מנוח לנפשו.
הוא נדד לאוסטרליה. שם חלה במחלה אנושה ונפטר בשנת 1953.

כמה מילים לסיום:
ד"ר שלמה הרשנהורן כתב פרקים אחדים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
הפתיחה לפרק העוסק בזיכרונותיו נגעה ללבי, ולכן אצטט אותה כאן:
"אם יש ערים הראויות לתואר 'עיר ואם בישראל' – הרי לובלין היא מהראשונות שבהן.
איני ראוי – ואף אין זה בכוחי – לפרוש כאן את יריעת אהבתי לעיר מולדתי. אף-על-פי-כן אני בא בזה להעלות מעמקי הזכרון פירורי-ילדות ונעורים עד שנות העשרים של המאה הנוכחית, כדי לפרוע ע"י כך מצדי את החוב, שבני עירי הטילו עלי."

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות
בלומנטל, נ' וקוז'ן, מ' (עורכים). (1957). אנציקלופדיה של גלויות: כרך ה – לובלין. ירושלים.

שניידמסר : השותף השלישי בבית הדפוס

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

מה אנו יודעים על אודות השותף השלישי בבית הדפוס?
כמעט כלום.

בארץ חיה כיום אורה פפרמן, בתה של הניה פפרמן לבית שניידמסר.
בראיון אִתה סיפרה אורה כי אמה הייתה אחת משבעה אחים ואחיות ממשפחת שניידמסר. כמעט כולם גרו ביוזפוב. אח אחד התגורר בלובלין, והוא היה מבעלי בית הדפוס. למעשה, הוא היה השניידמסר האחרון בבית הדפוס.
אמה של אורה, הניה שניידמסר, הצטרפה לקיבוץ "העתיד". מטרתו הייתה להעלות אנשים לארץ ישראל. את הקיבוץ יסד ברוך פפרמן מטומשוב לובלסק. הניה נישאה לברוך פפרמן, ובני הזוג עלו ארצה בשנת 1934.
שאר בני המשפחה נשארו בפולין. כמעט כולם נספו. רק אח אחד, אייזיק שניידמסר, ניצל ועלה ארצה אחרי מלחמת השחרור.

בראשית שנות השבעים של המאה ה-20 גילו לתדהמתם השרידים ממשפחות שניידמסר ושטרסבורגר כי קיימת הוצאת ספרים המדפיסה ספרי קודש ומתהדרת בשם "שניידמסר, שטרסבורגר – לובלין". ההוצאה ניצלה את המוניטין של בית הדפוס הלובלינאי העתיק. מחאתם של שרידי המשפחות נגד השימוש הכוזב בשם המסחרי של בית הדפוס הלובלינאי המקורי נתקלה בתגובה עוינת, וידיהם היו רפות מכדי להיאבק.
הוצאת הספרים "לובלין" אשר פועלת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 אינה ההוצאה המקורית, והיא מתהדרת בשם לא לה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

גן ילדים "טרכטר"

(חוברת מס' 47 שנת 2011)

מודעה בעיתון 'לובלינער טאגבלאט', 1936:

גן ילדים שמח
של
ה א ח י ו ת ט ר כ ט ר
רחוב פשכודניה 1 (פינת קרקובסקיה פשדמיישצ'ה 12)
לילדים מגיל 3 – 6 שנים
ציור, מוזיקה, שיחות בעברית ובצרפתית, טיולים
ציוד עשיר
שעות משרד: 10 – 13 ; 17 – 18

היו כמה גני ילדים בלובלין.
בדרך כלל היה נהוג להחזיק את הילדים בבית עד לראשית הלימודים בכיתה א, אבל משפחות משכילות ומתקדמות שלחו את ילדיהן לגני ילדים.

דודי, שמואל ז'יטומירסקי, מורה ומחנך, רשם את בנו לגן הילדים "טרכטר".
באוקטובר 1937 החל בן-דודי הניו לבקר בגן הזה.
סבי, אפרים ז'יטומירסקי, היה אמון על מסורת הלימוד היהודי ב"חדר". במכתב שכתב לאבי, הוא סיפר לו, כי בגן הניו לומד לשיר את שירי המדינה [כלומר שירים בפולנית] ולגלג על תוכן הלימודים בגן: "הלימודים שם הם קאלו-קאלו והושא-שא [כלומר קשקוש]. אולי יש מקום לימוד אחר בשבילו?"
ידעתי על אודות קיומו של הגן מתוך מכתביהם של דודי וסבי אל אבי. רציתי לדעת עוד – איפה היה הגן? ומה למדו שם? – ולא היה לי את מי לשאול.

באזכרה השנתית של ארגוננו בשנת 2006 פגשתי את מר אלכסנדר גרינפלד ז"ל.
מר גרינפלד סיפר לי על אודות דודו הצייר, שמחה טרכטר. שאלתי אותו אם יש קשר בין הדוד לבין "גן טרכטר", והוא ענה לי: "גן טרכטר היה שייך לשתי אחיותיה של אמי!"
הגן פעל ברחוב פשכודניה הקטן מספר 1. היה זה בית פינתי, וממנו ראו את כיכר ברנרדינסקה ואת מגדל המים.
וכך סיפר לי מר אלכסנדר גרינפלד ז"ל: "לשתיים מאחיותיה של אמי, בוניה ופלה, היה גן ילדים פרטי. הגן נקרא על-שמן 'גן טרכטר', או כפי שאמרו זאת בפולנית: 'פשדשקולה טרכטרוביאן'. פלה ניגנה בכינור ושרה עם הילדים."

בביקורי האחרון בלובלין בשנת 2007 הלכתי יחד עם בני שמוליק לחפש את גן הילדים של הניו.
את הבית המקורי לא מצאנו. פועלים שעבדו במקום אמרו כי הבית הישן נהרס, ועל חורבותיו בנו בית חדש.
מגדל המים ניזוק במלחמה ואחרי השחרור נהרס ונמחק כליל מנופה של כיכר ברנרדינסקה.
יצאנו מכיכר ברנרדינסקה לרחוב נארוטוביצה. והנה הפתעה! בתחילת הרחוב תפסה את מבטינו מזרקת מים עגולה קטנה. במרכזה ניצב דגם ארד (ברונזה) מדויק ומוקטן של מגדל המים הישן.
הילדים היהודים מגן הילדים "טרכטר" כבר אינם. רובם נספו יחד עם קהילת יהודי לובלין בשנים 1939–1942.
ילדים אחרים ממלאים עכשיו את רחובות העיר. וילדים הם ילדים: בחום הקיץ של שנות האלפיים ילדי לובלין משכשכים את רגליהם במימי המזרקה וצוהלים סביב מגדל המים הנחמד, הממוזער.

כתבה : נטע אבידר-ז'יטומירסקי

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

( חוברת 47 שנת 2011 עמוד 15-11 )

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

בבואנו להרכיב את הפסיפס המגוון של החיים בלובלין לפני החורבן, כדאי להתעכב על סיפור קורותיו של בית דפוס ותיק לספרי קודש.
בית הדפוס נוסד בלובלין עוד במאה ה-19. וכך נכתב על אודותיו בספר "תולדות הדפוס העברי בפולניה"[1]:

"בשנת תרל"ה [1875] יסד ה"ר יעקב ב"ר שלמה הערשענהארן
בהשתתפות ה"ר משה שניידמעססער דפוס חדש,
וכאשר נפטר ה"ר יעקב הערשענהארן בשנת תר"ן [1890],
נהלה אלמנתו מ' נחמה גם הלאה את הדפוס בעזרת שותפה,
ומערך תר"ע [1910] והלאה נוסדה החברה הערשענהארן ושלמה שמעון שטרייזבורגר."
הבה נלקט את מעט רסיסי המידע שאפשר למצוא עדיין ונאגד אותם למצבת זיכרון צנועה לבית הדפוס הזה.

——————————————————————————–

[1] פרידברג, חיים דב (תש"י). תל-אביב: הוצאת ברוך פרידברג.

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

הלה שטרסברגר בודוך

בבית הדפוס של סבא רבא שלי הדפיסו ספרי קודש

הבית ברחוב רוסקה מספר 5 שכן ברובע העתיק של לובלין. הוא היה שייך להוריה של סבתי, נעמי שטרסברגר לבית גבירץ.
בבית הזה נולדתי בשנת 1932.
אבי, יעקב שטרסברגר, היה בן לאחת המשפחות השורשיות והידועות בלובלין. שמה של משפחת שטרסברגר קשור בשמו של בית דפוס ותיק בעיר אשר שכן ברחוב ברנרדינסקה מספר 20. בבית הדפוס הזה הדפיסו בעיקר ספרי קודש, ספרי רבנים ומלמדים. בעמוד הראשון של כל ספר התנוסס הנוסח הבא:

הדפוס של השותפים

הנגידה האלמנה מרת נחמה תחי' אשת המנוח

ר' יעקב ז"ל הרשנהורן

ר' משה נ"י שניידמסר

ור' שלמה-שמעון נ"י שטרסברגר

ל ו ב ל י ן

שלמה-שמעון שטרסברגר היה סבא רבא שלי.

מה עוד הדפיסו שם?

בבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר הדפיסו ישראל קצנלנבוגן ומשה גרַדֶל את גיליונות העיתון היומי "לובלינער טאגבלאט" בראשית דרכו.
אני עצמי הייתי קטנה ולא ביקרתי בבית הדפוס, אך אני זוכרת את חנותו של סבא שלי, "סְפָרִים". החנות ניצבה בפינה של כיכר השוק. נשים זקנות היו יושבות בכיכר המרוצפת אבנים ומוכרות קיגעלע של תפוחי אדמה. הכיכר הייתה מקום ריכוז לבעלי מלאכה, לעגלונים ועגלותיהם ולאוטובוסים שהיו מגיעים אליה.
אל החנות של סבא עלו בשלוש או ארבע מדרגות. אני זוכרת חנות חשוכה ומדפיה עמוסים בספרי קודש. גם נרות הבדלה קלועים ניצבו למכירה על המדפים.
אמי, לאה לבית הַרמן, הייתה מאיזביצה. בהיותי בת שנתיים עזבו הורַי את לובלין ועברו לאיזביצה הסמוכה.
בהיותי בת שבע, ביום שהייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר, פרצה המלחמה. איזביצה הופצצה.

בפסח 1942 בא הקץ על יהודי איזביצה.
הורי וכל בני משפחתי נספו.
לי היו ניירות מזויפים. קיבלתי אותם מהורי לפני שנספו.

שוב לא הייתי הלה שטרסברגר, נינתו של שמעון שטרסברגר מבעלי בית הדפוס העתיק בלובלין. הייתי לילדה פולנייה קתולית, דנוטה סוֹבּיֵירַי (Danuta Sobieraj).
בדם ואש בא קצם הנורא של יהודי איזביצה.
הפולני שהחביא אותי, יאן גוז'אלה (חבר בארגון המחתרת הפולנית 'ארמיה קריובה'), חשש להמשיך לשמור עלי.
"לכי," גירש אותי מביתו, "לכי ללבוב."
בודדה נדדתי בדרכים, בשדות. תעיתי ביערות.
בתוך אלומות חציר הסתתרתי לשנת לילה.
ישנתי באורווה, בין סוסים.
דפקתי על דלתות בקתות איכרים וביקשתי אוכל. נתנו לי פרוסה, ואני בירכתי על הפת: "יבורך ישו הנוצרי ואמו הקדושה". מלמול אדוק זה היה תעודת הביטוח שלי. אני נוצרייה.
אבל ביקשתי יותר מלחם. ביקשתי מקום מבטחים. בית.
"אנא, קבלו אותי לעבוד אצלכם," ניסיתי את מזלי.
"מה את יודעת לעשות?" שאלו.
"הכול!"
תמורת מחסה הייתי מוכנה לעבוד בכל עבודה. "אני גם יודעת לטפל בילדים. אני יכולה להיות אומנת."
במבט מזלזל מלמעלה למטה סקרו האיכרים את הילדה הקטנה והרזה שעמדה בפתח.
" את בעצמך ילדה," הם דחו אותי.
בת עשר הייתי. בת עשר.
ילדה.
רק ילדה.
ללא הורים, ללא משפחה, ללא חברים.
אבל רציתי לחיות.

נדדתי בין איזביצה, קרסניסטב ולבוב.
בלבוב ובסביבותיה הועסקתי אצל אנשים שונים בעבודות שונות. הייתי עוזרת בית, הייתי רועת פרות.
בתקופה מסוימת, בדרך למרעה, הייתי עוברת ליד ביתם של זוג גויים. הם היו צופים בי הולכת הלוך ושוב לעבודתי. לפעמים היו משוחחים אתי. מצאתי חן בעיניהם. היו אלה הורים ששכלו את בתם ורצו לאמץ אותי. הם חשבו לשלוח אותי לכנסייה כדי ללמוד את עיקרי הדת לקראת טקס הקוֹמוּניה הנוצרי. אמנם התחזיתי לנוצרייה, אבל לא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את הנדרים הקתוליים. עזבתי את הסביבה הזו ונדדתי למקום אחר. החלפתי תדיר את מקומות מגורַי.

בזהות בדויה חזיתי בשריפת גטו לבוב. עמדתי בין הגויים השמחים לאידם של היהודים. פנַי לא הסגירו את זוועתי.
במשך זמן-מה התגוררתי בדירתן של שלוש נשים משולי החברה: האחת זקנה, השנייה גיבנת והשלישית ממזרת. ביום הייתי רועה פרות, ובערב הייתי פולה כינים מראשיהן.

בסוף אפריל 1944 הפציצו אווירונים רוסיים את לבוב. עם הפצצות השליכו גם כרוזים: "היכונו לחגיגות האחד במאי!" באחד במאי הוארו שמי לבוב באור הפצצות. העיר נהרסה.
היה אביב. רעיתי פרות באחו. בקרב יריות בין רוסים לגרמנים נשרטה אחת הפרות שלי מרסיס כדור. למחרת מצאתי בשדה נשק מושלך. הגרמנים נסוגו. הרוסים נכנסו לעיר.

המלחמה נגמרה.
יהודים חיוורים יצאו ממחבואם.
"הנה היהודונים, יוצאים מחוריהם כמו עכברים," גידף אותם הנער הרועה שחזר יחד אתי מהמרעה.
במקום שגרתי בו ביקר קצין רוסי. הוא נתן בי את עינו ורצה לאמץ אותי לבת. נרתעתי.

המלחמה נגמרה. נלאיתי מהמחבואים, מהמסתורים, מהזהות הבדויה. זה היה נימוק טוב לעזוב את לבוב ולהצטרף לטרנספורט של יהודים שנסע מערבה אל לובלין.
באוקטובר הגעתי ללובלין. הלכתי אל בית הוועד היהודי לחיפוש קרובים ונרשמתי שם.
מצאתי מקום מגורים בביתו של האדון בּלַנק (Blank).
שארית הפלטה של יהודי איזביצה התקבצה בביתו של בלנק שברחוב קובלסקה מספר 4 בלובלין.

אני זוכרת ילד שהיה בא לאכול בבית בלנק. הוא בא בימים שבית היתומים עדיין לא פעל וגם אחרי כן. שמו היה ניוניק. הוא היה רזה ולבש מעיל קרוע, מטולא וגדול מכפי מידותיו. ניוניק ניסה להצחיק אותנו, הילדים: הוא היה מדדה ומעווה פניו כמו צ'רלי צ'פלין. ניוניק עלה ארצה ונהרג בלטרון במלחמת השחרור.

לאחר זמן-מה עזבתי את ביתו של בלנק ועברתי לבית היתומים בהנהלת אננה נתנבלוט.
בבית היתומים הרגשנו תחושת שחרור לאחר שנות התלאה המרובות. שוב לא היינו צריכים להתחבא או להתחפש. חזרנו לזהותנו הלאומית – חזרנו להיות יהודים בלי לפחד. שמרו עלינו. שלחו אותנו ללמוד בבית ספר. הזמינו אותנו לבוא לשולחן ולאכול. בבית היתומים יכולנו לזקוף את קומתנו.
במאי-יוני עברתי יחד עם קבוצת ילדים לעיר חוֹז'וּב (Chorzow) שבשלזיה. בעיר הזו נפתח בית יתומים חדש. משם המשכתי לצ'כוסלובקיה, לגרמניה, לצרפת, לקפריסין. לבסוף הגעתי לישראל.
בישראל נישאתי לבעלי האהוב, גבריאל בּודוּך ז"ל. יחד אתו הקמתי משפחה. נולדו לנו שתי בנות ובן, וזכיתי לראות גם נכדים ונינים.

אצל אנשים דתיים בארץ חיפשתי את הספרים שהדפיס סבא רבא שלי לפני המלחמה. היו אנשים שהחזיקו בספריותיהם ספרים מבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסבורגר בלובלין, אך הם סירבו לתת לי ספרים אלה.
עבדתי בבית ספר דתי. יום אחד הביא לי השרת של בית הספר ספרים ישנים מבית הכנסת הגדול בחיפה. שם בית הדפוס של אבותיי מלובלין התנוסס על הספרים. ספר ישעיהו. ספר ירמיהו.

סיפרתי על כך לנטע אבידר. נטע פנתה אל המחשב ובדקה מה יש באינטרנט. והנה תגלית: גלישה באינטרנט הביאה אותה אל האתר HebrewBooks.org. אתר זה העלה לרשת האינטרנט 45,000 ספרי קודש מקוונים. אפשר לעיין בהם ו"להוריד" אותם חינם. באתר הזה היא גילתה ספרי הלכה מבית הדפוס הישן, דפוס האלמנה הנגידה מרת נחמה הרשנהורן ושל שותפיה שניידמסר ושטרסברגר. ספרים חתומים בחותם העבר – עדות רחוקה מעולם שנכחד.

שיחה עם נטע ז'יטומירסקי אבידר

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

ד"ר שלמה הרשנהורן – בנה של האלמנה

ביום הדפיסה האם האלמנה ספרי קודש ובלילה הדפיס שם הבן כרוזים של 'הבונד'

א. אירוע פלילי בבית הדפוס

דו"ח של משטרת לובלין על פריצה לבית הדפוס ב-16.12.1905

הדו"ח של משטרת לובלין מ- 16.12.1905 פירט כיצד קבוצה של צעירים הופיעה בדירתו של משה שניידמסר. באיומי סכינים ואקדחים הצעירים דרשו וקיבלו ממנו את המפתחות לבית הדפוס.
חלק מהצעירים נשארו בדירתו כדי לשמור עליו. חלקם פנו אל בית הדפוס ושהו שם עד לשעה 11 בלילה. לפני עזבם החזירו את המפתחות.
למחרת נמצאו במקום כרוזים באידיש החתומים על ידי 'הבונד' וכרוזים בפולנית החתומים על ידי ארגון הסוציאל-דמוקרטים.

גרסת בעלי בית הדפוס, משה שניידמסר ונחמה הרשנהורן

השניים מסרו את המפתחות לפורצים רק לאחר שהללו איימו עליהם בנשק. בעל בית הדפוס נכנס למפעלו רק בבוקר בלוויית שוטר ומצא שם תוהו ובוהו. הבעלים חוששים ששיטה זו של הדפסת כרוזים עלולה להישנות, ואין הם רואים כל אפשרות למנוע זאת. את הפורצים אין הם יכולים לזהות.

למחרת הודבקו ברובע היהודי של העיר כרוזי 'הבונד' שנדפסו בבית הדפוס "לובלין".

האמת מאחורי הדו"ח

שלמה הרשנהורן, בנה של נחמה הרשנהורן – אחת מבעלי בית הדפוס – היה מחסידי 'הבונד'. הוא וחבריו "ביימו" את הפריצה והאיומים, וללא ספק הרגיעו את בעלי בית הדפוס שאל להם להיבהל מהסכינים והאקדחים.

תיאור המאורע בזיכרונותיו של ד"ר שלמה הרשנהורן

בשנת 1904 התחלתי להתקרב לחוגי 'הבונד'.
גרתי בדירת סתר – עליית גג קטנה בקומה הרביעית ברחוב זמויסקי. שמעתי שצריך להדפיס כרוזים של 'הבונד', ואין איפה לעשות זאת. אף אחד לא היה מוכן להדפיס את הכרוזים שלנו.
יעצתי לחבריי להשתמש בדפוס של אמי.
החברים שמעו בקולי, אני סייעתי, ומכיוון שהמשטרה פתחה בחקירה והשומר החל לקשקש בלשונו יתר על המידה – הרי סברו בבית אמי שמוטב לי לצאת את לובלין.
בעקבות המאורע הדרמטי הזה נאלצתי לעזוב את העיר.

ב. מי היה ד"ר שלמה הרשנהורן?

ד"ר שלמה הרשנהורן היה בן למשפחה דתית אמידה, מהמפורסמות בלובלין, בעלת בית דפוס שעבר בירושה במשך כמה דורות.
כשהיה שלמה בן שנה וחצי בלבד מת אביו, ר' יענקעלע בן ר' שלמה הרשנהורן. את מקומו בניהול בית הדפוס תפסה אמו של שלמה, האלמנה הצעירה נחמה. נחמה הקנתה לבנה חינוך דתי ב"חדר" ובישיבה, אבל משבגר עזב שלמה את הישיבה. כיוונים אחרים משכו אותו. הוא השלים לימודי רפואה והצטרף למפלגת 'הבונד'.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה ד"ר שלמה הרשנהורן דמות בולטת בחיי הציבור בלובלין.
הוא היה ממנהלי חברת 'טאז' – חברה לבריאות. החברה הקימה מרפאות, קיימה תחרויות ניקיון, חינכה את הציבור להיגיינה. בחודשי הקיץ הפעילה נופשונים למאות ילדים עניים. בד בבד עם פעילות תרבותית וגופנית בנופשונים האלה נהנו הילדים ממזון בריא וטוב, והדבר הביא לעלייה במשקלם.
בתחום הפוליטי היה ד"ר הרשנהורן מהמובילים במפלגת 'הבונד'. הוא היה אחד מנציגי המפלגה בוועד הקהילה וחבר מועצת העיר.
ד"ר הרשנהורן היה היהודי הראשון בתולדות לובלין שכיהן כסגן ראש העיר.

מי בכלל צריך רב?

ב-30 במאי 1929 התקיימה ישיבת ועד הקהילה אשר דנה במינוי רב בלובלין. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה מינויו של הרב שפירא לרב העיר. הייתה מחלוקת בין התומכים בהצעה לבין המתנגדים לה.
ד"ר הרשנהורן ולרר מ'הבונד' הביעו את התנגדותם העקרונית למינוי רב. מי בכלל צריך רב? הוא יהיה רק למעמסה על הציבור!
באולם הדיונים קמה שערורייה. הקהל שביציע שר את שיר 'הבונד', והישיבה נסגרה.

במלחמת העולם השנייה שכל ד"ר הרשנהורן את אשתו ואת בנו היחיד. הוא עצמו הוגלה לתוככי ברית-המועצות.
בתום המלחמה שב לפולין ועמד בראש הוועד המרכזי הראשון של יהודי פולין.
אחרי מלחמת השחרור עלה לישראל והתיישב ברמלה, אך לא מצא מנוח לנפשו.
הוא נדד לאוסטרליה. שם חלה במחלה אנושה ונפטר בשנת 1953.

כמה מילים לסיום:

ד"ר שלמה הרשנהורן כתב פרקים אחדים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
הפתיחה לפרק העוסק בזיכרונותיו נגעה ללבי, ולכן אצטט אותה כאן:
"אם יש ערים הראויות לתואר 'עיר ואם בישראל' – הרי לובלין היא מהראשונות שבהן.
איני ראוי – ואף אין זה בכוחי – לפרוש כאן את יריעת אהבתי לעיר מולדתי. אף-על-פי-כן אני בא בזה להעלות מעמקי הזכרון פירורי-ילדות ונעורים עד שנות העשרים של המאה הנוכחית, כדי לפרוע ע"י כך מצדי את החוב, שבני עירי הטילו עלי."

מקורות

בלומנטל, נ'וקוז'ן, מ' (עורכים). (1957). אנציקלופדיה של גלויות: כרך ה – לובלין. ירושלים.

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

נטע ז'יטומירסקי אבידר

שניידמסר

מה אנו יודעים על אודות השותף השלישי בבית הדפוס?

כמעט כלום.
בארץ חיה כיום אורה פפרמן, בתה של הניה פפרמן לבית שניידמסר.
בראיון אִתה סיפרה אורה כי אמה הייתה אחת משבעה אחים ואחיות ממשפחת שניידמסר. כמעט כולם גרו ביוזפוב. אח אחד התגורר בלובלין, והוא היה מבעלי בית הדפוס. למעשה, הוא היה השניידמסר האחרון בבית הדפוס.
אמה של אורה, הניה שניידמסר, הצטרפה לקיבוץ "העתיד". מטרתו הייתה להעלות אנשים לארץ ישראל. את הקיבוץ יסד ברוך פפרמן מטומשוב לובלסק. הניה נישאה לברוך פפרמן, ובני הזוג עלו ארצה בשנת 1934.
שאר בני המשפחה נשארו בפולין. כמעט כולם נספו. רק אח אחד, אייזיק שניידמסר, ניצל ועלה ארצה אחרי מלחמת השחרור.

בראשית שנות השבעים של המאה ה-20 גילו לתדהמתם השרידים ממשפחות שניידמסר ושטרסבורגר כי קיימת הוצאת ספרים המדפיסה ספרי קודש ומתהדרת בשם "שניידמסר, שטרסבורגר – לובלין". ההוצאה ניצלה את המוניטין של בית הדפוס הלובלינאי העתיק. מחאתם של שרידי המשפחות נגד השימוש הכוזב בשם המסחרי של בית הדפוס הלובלינאי המקורי נתקלה בתגובה עוינת, וידיהם היו רפות מכדי להיאבק.
הוצאת הספרים "לובלין" אשר פועלת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 אינה ההוצאה המקורית, והיא מתהדרת בשם לא לה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר