רחוב 3 במאי מספר 8 / עירית הס

חוברת מספר 48 שנת 2012

בלילה שמענו את ירי התותחים. אמא, דודה רוּזָ'ה ואני אפילו ירדנו למקלט יחד עם שאר דיירי הבית, פולנים כולם.
ישבנו שם, כולנו עטופים בשמיכות, כי לא הספקנו להתלבש. הם החלו להתפלל לישו הרחום ולמריה הקדושה, ורק אנחנו לא הצטרפנו למקהלה.
בחוץ נשמעו קולות נפץ. פצצות. קולות התפילה גברו. מעבר לתחושת סכנה ומעל לפחד הרגשתי אי-נוחות: אנחנו שונים. לא שייכים. ודאי לא רוצים אותנו כאן. הלוואי והייתי אצל סבא וסבתא.

שמחתי, כשאפשר היה לחזור לדירה, לסגור את הדלת ולהיות עם עצמנו בלבד.

בבוקר כבר ראינו חיילים גרמנים צועדים ברחובה הראשי של לובלין, רח' קרקובסקיה פשדמיישצ'ה. הסתכלתי דרך החלון, ראיתי אותם וגם שמעתי: הם צעדו ושרו חזק מאוד. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי שירים גרמנים, והם נשמעו לי ממש יפים. אבל יותר מכל הרשימו אותי המגפיים שלהם והחריקה שהשמיעו תוך כדי צעדה. המגפיים המבריקים האלה נראו לי יפים להפליא. החייל במגפיים נראה חזק כל כך. אסור לעמוד בדרכו, כי הוא ידרוס במגפיו. אלה מגפיים של גיבור. של חזק. עוד לא ראיתי מגפיים כאלה, יפים ומפחידים.
זו הייתה כניסתם של הגרמנים ללובלין.
ואלה גם היו הימים האחרונים שלנו בביתנו, ברחוב 3 במאי מספר 8.

כבר למחרת כיבושם את לובלין, באו הגרמנים אלינו לדירה. שמענו את הצעדים שלהם במדרגות. צעדים של מגפיים. ואת הדפיקות בדלת. לא משהו מיוחד. סתם דפיקות בדלת, אמנם בלתי צפויות וחזקות, אבל לא מנבאות דבר. והנה החיילים הגרמנים כבר אצלנו בסלון. כדבר מובן מאליו, הם עוברים מחדר לחדר, מביטים סביב ומדברים ביניהם.
דודה רוּזָ'ה, צעירונת מלאת ביטחון עצמי, אישה יפה ואקדמאית, פונה אליהם קצת בקוקטיות בגרמנית. אמא שלי עומדת בצד ללא מילה. לי השיחה נשמעת רגועה ואפילו מנומסת.
אז למה אמא נראית מוטרדת כל כך? מה אִתה? אני לא מבינה מה קורה. מה רוצים מאִתנו הגרמנים האלה? אני לא יודעת גרמנית.
כשהגרמנים עוזבים, הם לוקחים איתם את הרדיו שלנו. אני מסתכלת על הכוננית הריקה ונדהמת. אני חושבת על אבא. כמה עצוב יהיה לו, כשיחזור…

רק לאחר שהגרמנים יצאו, העזו דודה רוּזָ'ה ואמא לתת ביטוי לרגשותיהן ובו בזמן החלו שתיהן בפעילות קדחתנית. אני מבינה, שקורה משהו לא טוב, אבל אמא ודודה רוּזָ'ה עסוקות מאוד ואין להן פנאי להתייחס אלי ולהסביר לי.
מתברר, שכבר למחרת, כבר בבוקר, אנחנו חייבים לעזוב את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8: הגרמנים החליטו, שמעכשיו כל אזור המגורים הזה, ובתוכו הרחוב שלנו, הוא מחוץ לתחום ליהודים… זאת הגזירה. ולפיכך נותרו לנו שעות ספורות בלבד להיות כאן בביתנו.
לכן החלו אמא ודודה רוּזָ'ה להתייעץ בקדחתנות זו עם זו, כיצד ניתן למזער את הנזק: מה ניתן להעביר מכאן לביתם של סבא וסבתא, בטרם ישובו הגרמנים.
ברור, שלא מדובר ברהיטים, או שטיחים או מנורות וכגון אלה. רק קצת מן התכולה, כמו בגדים, מצעים, כלים. ולהעביר זאת מבלי שהגרמנים יבחינו בכך.

אך כנראה על דבר אחד אמא לא רצתה לוותר: על מערכת כלי החרסינה האנגלית בצבעי לבן-כחול-זהב, שקנו הוריי בהזמנה מיוחדת. מערכת זו קישטה את המזנון בחדר האוכל החגיגי שלנו. הורי היו מאוד גאים ברכש זה, ואף אני הייתי מלאת התפעלות מהצלחות, הצלוחיות והספלים, המוצגים לראווה בוויטרינה, אך לא זכור לי, שאי-פעם אכלנו מצלחות אלה. והנה עכשיו אני רואה על הרצפה ליד המזנון את ארגז האריזה המקורי של המערכת. הארגז עומד כאילו מוכן לעבור דירה, בעוד הוויטרינה ריקה.
האם תכננה אמא להעביר את הארגז עם המערכת האנגלית לבית סבא וסבתא בטרם יבואו הגרמנים? האם הספיקה להזמין סבלים? כרכרה?

בינתיים התבקשתי אני להשחיל על גופי שמלות רבות ככל האפשר זו על גבי זו, וגם סוודרים וגם מעיל חורף, למרות שהיה זה רק ספטמבר. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי היו הצעצועים שלי, שלא היו רבים כל כך. והחשובה והיקרה לי מכל, שעליה בהחלט לא הייתי מוכנה לוותר, הייתה בובתי האהובה, בת דמותה של ילדת הפלא, שחקנית הקולנוע שירלי טמפל (Shirley Temple). בשכיבה היא ידעה לעצום עיניים. ברגעי שמחה ועצב היא הייתה חברתי הטובה ביותר. על בובתי האהובה שירלי, על הבובה הזאת, לא הייתי מוכנה לוותר.

וכל כך הייתי שקועה בעניין הבובה, שלא נתתי כלל את דעתי על מה שעשו אמי ודודה רוּזָ'ה באותן השעות. ראיתי אותן מתרוצצות ממקום למקום, או יותר נכון, מארון לארון, מוציאות דברים, קושרות חבילות. ראיתי ערמות של חבילות על הרצפה ולא נתתי את דעתי על כך. גם אלי איש לא שם לב. היינו מצווים לעזוב את הבית. הכל היה חפוז כל כך ולא צפוי. לא היה זמן לדיבורים.

והרי גם אני עסוקה בהכנות לעזיבת הבית: השכבתי את שירלי טמפל בעגלת הבובות שלה וכיסיתי אותה בשמיכה. את כל שמלותיה היפות, שתפרה ושלחה לי סבתי מוורשה, הנחתי מתחת לבובה, ארוזות בתוך בונבוניירה. אמנם רוב הבגדים האלה היו קטנים ממידותיה של שירלי, אבל תמיד חשבתי, שיום אחד, לכשאגדל, אצליח לתקן את השמלות כדי שיתאימו לה.

כנראה, שהגרמנים הקדימו, כי אמא ודודה רוּזָ'ה לא היו מוכנות עדיין . בהתאם למה שסוכם, עוד נותר להן זמן עד לעזיבת הבית. אבל הגרמנים חשבו אחרת, והגיעו הרבה לפני המועד שהם עצמם קבעו. הפעם גם התנהגו באופן שונה לחלוטין מיום ביקורם הקודם: מיד עם כניסתם פתחו בצרחות מפחידות בגרמנית, החלו להתרוצץ מחדר לחדר, נכנסים ויוצאים, ובכל פעם צועקים משהו נרגז לכיווננו.
אמא עמדה שם, ראשה מושפל, נראית מבוהלת, כאילו איזו אשמה כבדה רובצת עליה. והפעם – גם דודה רוּזָ'ה, גיבורת הילדות שלי, גם היא נראתה לי פתאום מפוחדת ונבוכה. הפעם לא ניסתה אפילו לדבר עם החיילים הגרמנים, רק תפסה מספר חבילות בכל יד ובכל המהירות פנתה לכיוון הדלת, החוצה…
גם אמא, גם היא עמוסת חבילות, התכוונה, כך נראה לי, לרוץ בעקבותיה, אלא שברגע זה אחד הגרמנים הבחין בדבר מה, שהרגיז אותו נורא: זה היה אותו הארגז, שליד המזנון. כנראה הבין מיד, שהתכוונו לקחת אותו אִתנו. הוא השמיע צרחה, או אולי קללה נזעמת, ובמגף הצבאי המצוחצח שלו בעט בארגז בעיטה אחת חזקה.
בו ברגע נשמע צליל חזק, שלא השאיר מקום לספק – צליל זכוכית נשברת. ראיתי את אמא שלי משתדלת לא לפרוץ בבכי, אבל ללא הצלחה. אמא בכתה תוך כדי בריחה.
אמא חשבה, שנותר לה עוד זמן כדי להציל לכל הפחות את המערכת האהובה עליה, אבל לא הצליחה.
אמא מסכנה שלי: כבר אז, ממש בהתחלה, לא היה לה מזל.

דווקא אני הייתי מוכנה: הספקתי ללבוש את כל השמלות הכי יפות שלי זו על גבי זו, וודאי נראיתי כמו כדור מהלך על שניים. כשראיתי את דודה רוּזָ'ה ואת אמא בורחות, מיד תפשתי את העגלה, עם שירלי ורצתי אִתה אחריהן החוצה. לגרמנים לא היה אכפת ממני ומהבובה.

הייתי אז בת שמונה ולא הבנתי את המתרחש. לא הבנתי, מדוע הגרמנים מתייחסים אלינו ככה… לוקחים את הדברים שלנו ומגרשים אותנו מהבית!
הייתי שם, אך לא הבנתי שפרידה מרחוב 3 במאי מספר 8, זוהי פרידה מהחיים שהיו לנו עד כה.

מצדי- אפילו די שמחתי לחזור לביתם של סבא וסבתא.

אבל אמא הרגישה, ללא ספק, שלגביה זה סוף החיים הטובים, שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. כנראה זה מה ששבר אותה. היא נשברה.
רק כיום, לאחר שעברו שנים רבות מאז, אני נזכרת באותם הרגעים ברחוב 3 במאי מספר 8, תוך רגשי צער ואשם על שלא הבנתי את כאב הפרידה של אמא.

וזה מה שקרה כעשרים שנה לאחר מכן:
בסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 הייתי בקיבוץ, ואני עצמי כבר אם לילדות קטנות. היה בי צורך עז והמון געגועים לביתיות, למשפחתיות. הייתה בי התנגדות לחדר האוכל המשותף, לחינוך משותף. היה לי רצון מתמיד שהחדר הקטן שלנו יהיה בית לנו ולילדות. אחד הביטויים של שאיפה זו היה לכנס את המשפחה סביב שולחן, להגיש כיבוד קל וליהנות מהשיחה עם הילדות בהגיען מבתי הילדים. באותם הרגעים הרגשתי, שבכל זאת יש לי משפחה, שהדברים הם קצת "כמו פעם".
הייתי גם מלאת געגועים לעיר. הקיבוץ, חיי הכפר, כל זה היה זר לי. זה לא מה שהיה זכור לי מהבית. נהגתי לנצל כל הזדמנות, כדי "לקפוץ" לחיפה. אף על פי שבקיבוץ לא היה לנו כסף, בכל זאת אהבתי לשוטט ללא מטרה ברחובות הדר, בין החנויות. לרוב הייתי מסתובבת ברחוב החלוץ, שהיה אז הרחוב העממי של חיפה, רחוב מלא חנויות זולות. תחנת האוטובוס לקיבוץ רמות מנשה הייתה באותם הימים ברחוב זה, ומולה – חנות צעצועים וספרים. שם תמיד הייתי מצליחה להשיג בפרוטות משהו, העשוי לשמח את הילדות הקטנות שלי.

וגם חנות כלי בית הייתה שם.
יום אחד, על המדרכה לפני אותה חנות, ראיתי פתאום את מערכת כלי האוכל הלבנים, המעוטרים בכחול ובזהב. והיא הייתה במבצע! כתוב "בחצי מחיר"! לא חשבתי פעמיים: שאלתי מה מחיר המערכת ומיד קניתי שש צלחות מכל סוג – למנה ראשונה, למרק ולמנה עיקרית.
יצאתי מהחנות מאושרת, עם החבילה, הארוזה בנייר עיתון וקשורה בחבל. אינני זוכרת, האם הספיק לי הכסף לאוטובוס, או שחזרתי לקיבוץ בטרמפ. אבל חזרתי מאושרת עם המערכת "של פעם", גם אם הייתה זאת הקרמיקה הזולה והפשוטה ביותר.

חיסלתי את כל הצלחות הקיבוציות, שהשתמשנו בהן עד אז, ומאותו היום בארוחות המשפחתיות האהובות שלנו, "כיכבה" על שולחננו מערכת הכלים החדשים…הישנים.

אילו הייתה אמא רואה צלחות אלה, סביר שהייתה אומרת: "אבל אֶווּניוּ, הרי זה לא זה! זה לא משתווה אפילו לסרוויז שלנו. ובתרגום מילולי מפולנית זה היה נשמע מצחיק: "הרי זה לא 'מתרחץ' לסרוויז ההוא!"
אבל אני סתם אומרת זאת: אילו אמא הייתה שם אִתנו… היא הייתה מבינה.

וכעת, בסוף יוני 2008, כשבעים שנה לאחר שסולקנו ע"י הגרמנים מהבית בלובלין, חזרתי לפולין, בפעם הראשונה.
המונית, שהביאה אותי ואת נחום, מתחנת הרכבת של לובלין למלון לובליניאנקה (Lublinianka), עצרה ברחוב הראשי קרקובסקיה פשדמיישצ'ה כשמולנו השלט: רחוב ה-3 במאי. שילמתי עבור ההסעה לנהג הפולני, האדיב והנחמד ולא התאפקתי: "אני גרתי פעם בלובלין." הוא הפנה אלי מבט מופתע ומסוקרן ושאל: "בלובלין?! באיזה רחוב?" "3 במאי מספר 8" – נידבתי, והוא הגיב בהתלהבות מופגנת: "הרי זה ממש כאן! זה כאן ממול!"

אני חוצה את קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרבה ל- 3 במאי מספר 8.
אני מתבוננת על הבית וחושבת: לא ככה… ממש לא ככה הוא זכור לי… כנראה, שלא רק אני הזדקנתי…

אני מביטה על ביתנו ברחוב 3 במאי מספר 8, ואיני חשה לא עצב ולא געגוע… אני שלווה ונינוחה.
טוב לי עם המצב הנוכחי: באתי לכאן רק לביקור. כיום אני גרה במקום שאני רוצה ורצויה.
ולו הייתי רוצה, יכולתי לקנות את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8 וגם לגור בה, ואיש לא יכול היה לומר לי, שהמקום הוא מחוץ לתחום ליהודים.
אבל אינני רוצה. כיום זו אני, שאינני רוצה. וזה ההבדל.

חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

חוברת מספר 48 שנת 2012

מחנה ההשמדה בלז'ץ ממוקם בגבול פולין-אוקראינה. צמוד לתחנת רכבת.
המחנה פעל במשך כתשעה חודשים. מחודש מרץ 1942 עד נובמבר באותה שנה.
בתקופה קצרה זו הושמדו בו כ-500,000 יהודים בהם 26.000 מיהודי לובלין.
היה זה מחנה השמדה בלבד. לא היו סלקציות. יהודים שהגיעו לתחנה הומתו עוד באותו יום.

חודש מרץ שנת 2012.
שבעים שנה אחרי השמדת יהדות לובלין אני חוזר.
אני חוזר עם קבוצת בנים ונכדים של שרידי החורף ההוא.
חודש מרץ שנת 1942.

אני חוזר למקומות בהם לא הייתי מעולם.
אני חוזר ללובלין. מחוז הילדות של סבא יהודה.
אני חוזר למיידנק. מחוז אבדן הילדות של הניוש בן התשע.
אני חוזר לפולין. ארץ החיים שהיו.
אני חוזר לבלזץ'. ארץ המוות.

זה היום האחרון של הקבוצה בפולין.
לובלין. מיידנק. קרמפיינץ.
בלזץ' תחנה סופית.
משך הנסיעה מלובלין לבלזץ' ארבע שעות.
לכיוון אחד.

בלזץ'.
המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר.
חוץ מחיים הירשמן ורודולף רדר.
שניים חזרו.
חצי מיליון לא.

נוסעים בכביש המקביל למסילת הרכבת.
משמאל מגרש כדורגל. שערים ללא רשתות.
כשאני רואה מגרש כדורגל ושערים אני שוכח הכל.
מחלת ילדות שלא עוברת.

הנה רציף תחנת הרכבת.
בדיוק כאן הצטוו אמא של סבא ובנותיה לפשוט את הבגדים, להשאירם ולצאת לדרכן האחרונה.
אל נא תאמר.
בדיוק עכשיו מישהו אומר שכבר מגיעים ושנלבש את המעילים ואח"כ נפשוט אותם ונשאירם במוזיאון.
אני מצטמרר.

הגענו לבלזץ'.
יורדים מהאוטובוס. ההכנות לקראת טקס הזיכרון שיחל בעוד כשעה בעיצומן.
על פני האדמה בנו מוזיאון. הניחו אבנים. כתבו שמות אנשים. חרטו שמות קהילות שנכחדו.
מתחת לפני האדמה נהרסו חיים. התיכו משפחות שלמות. קטפו תרבות עשירה. מחקו צחוק ילדים.

המסע הזה מתקרב לסיומו.
עד עכשיו ההומור השחור הקל עליי את נטל המשא.
אני מנסה לחשוב על עוד בדיחה שחורה דבילית ברוח הימים האחרונים.
סבון של פעם, dead and no breakfast, אתקשר אליך אחרי שאצא מתאי הגזים.
אני לא מצליח.
בכניסה לבלזץ' אני מאבד את ההומור השחור.

רוברט קובאלק הוא המדריך שלנו.
רוברט הוא היסטוריון.
הוא מלווה אותנו בימים האחרונים.
אנציקלופדית שואה מהלכת.
בור סוד שאינו מאבד דבר.
מכיר כל בור הריגה, קבר אחים, מחנה השמדה.
זוכר תאריכים, מקומות, משלוחים.
הוא מספר לנו על בלזץ'.
שנת הקמת המחנה. מספר חודשי הפעלתו. מספר משלוחים ליום. כמות הנספים.
הוא מפרט את מסלול דרכם האחרונה.
כאן הם הורדו מהרכבת.
פה הם השאירו את הבגדים.
לשם הם נלקחו.
והנה כאן איפה שאתה רואה את הדשא, היו פעם תאי הגזים.
רוברט מתאר עובדות יבשות אבל העיניים שלו לחות.
הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור. את רצף העובדות.
שואף אויר. מסתכל עלינו. מחכה לשאלות.
יש שאלות ?
לא. אין שאלות. הכל ברור.
חמש מאות אלף קורבנות.
עשרים ושישה אלף יהודי לובלין.
תשעה ירחי השמדה.
שני ניצולים.
אחד אלוהינו.

טקס הזיכרון עומד להתחיל.
אנחנו נעמדים מסביב.
הטקס מתחיל.
אנשים שלבושים יפה ונראים מאד חשובים, נואמים בשפה שאני לא מבין.
הטקס חלבי על פני האדמה.
הבשר והדם מתחתיה.
עברו שבעים שנה. הם לא מתערבבים.
חלביות הטקס עם בשר הקורבנות.
טקס כשר.
אין קשר.
אין לי סבלנות.

אני חוזר למוזיאון, שהוקם בסמוך, כדי להשלים את הסיור שהתחלתי קודם.
רואה את אלפי מפתחות הבתים, שלקחו היהודים מהגטו, כדי שיוכלו להיכנס הביתה בתום המלחמה.
קורא את הסיפור על שני ניצולי בלזץ' היחידים שנותרו בחיים: חיים הירשמן ורודולף רדר.
חיים הירשמן העיד לאחר המלחמה בפני הועדה היהודית היסטורית בלובלין.
בתום יום העדות הראשון שלו הוא שב לביתו.
באותו הלילה דפקו שני אנשים על דלתו וכשפתח אותה, ירו בו למוות.
אשתו לא ויתרה ולמחרת המשיכה את עדותו המפורטת לפי הסיפורים ששמעה ממנו במשך שנה.
רודולף רֶדֶר העיד שנים אחר כך.
הוא זכר הכל, אך סבל מקטרקט המכסה את אישוני העיניים בקרום לבן ומסתיר את הראייה.
כשהגיע למסדר הזיהוי, לא יכול היה לזהות בוודאות את מפקדי המחנה.

אני חוזר לטקס.
כומר ורב נושאים תפילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה.
הם מקריאים תפילה נוצרית וקדיש ואל מלא רחמים.
אני נזכר במה שכתבה אמא שלי לאחר ביקורה הראשון בבלזץ':

" עֵשֶֹב מְכַסֶּה אֶת בּוֹרוֹת הָעֲנָק שֶאֶל לוֹעָם הֻשְׁלְכוּ וְנֶעֶרְמוּ גּוּפוֹת אֲחֵינוּ הַמּוּמָתִים וְכוּסוּ בְּחוֹל,
וְדָמָם הַשָּחוֹר מְבַעְבֵּעַ עוֹלֶה וְזוֹרֵם וּמַרְטִיב אֶת רַגְלֵי הָאַסִּירִים הָאוּמְלָלִים הַגּוֹרְרִים אֶת אֲחֵיהֶם מֵחַדְרֵי הַגַּז,
וּמַטְמִינִים אוֹתָם בָּאֲדָמָה,
וּבַלַּיְלָה עַל דַּרְגָּשָם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, שֶמָּצְאוּ בְּמַחְסְנֵי הָחֲפָצִים הַשְּדוּדִים,
וּמִתְפַּלְּלִים קַדִּיש עַל דְּמֵי אֲחֵיהֶם הַצּוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה,
וְיוֹדְעִים כִּי מָחָר יִיָּרוּ גַּם הֵם עַל שְׂפַת אוֹתָם בּוֹרוֹת וְיֵאָסְפוּ אֶל עַמָּם."

קר. שמש שקרנית מעלינו. מאירה אבל לא מחממת.
אמא יקרה שלי נטע ואחי היקר לי שמוליק, עומדים לצידי עטופים במעילים.
אמא של סבא שלי חיה-דבורה ושתי אחיותיו אסתר ורחל עמדו כאן לפני 70 שנה עירומות בשלג.
בטח התפללו שמע ישראל. אין שומעים.
עמדו כאן אין אונים. אין עונים.

אני מביט לשמיים מאין יבוא עזרם.
מסתכל סביב ורואה את בני הדור השני והשלישי של השרידים, עומדים במקום בו עמדו אבותיהם.
יוסי דקר לבית זקרויצ'יק, נויה ונועם שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.
שני ובן דודה יוני, הנכדים של יוכבד פלומנקר מאחרונות הדור הראשון.
איטה ובתה עדי לבית משפחת הלברשטט רבת הפעלים.
אירית קפלן-גוורץ-אובליגנהרץ, בעלה סטיב הכדורסלן הגדול וילדיהם תום וסיון החיים בקו ת"א – התפוח הגדול.
ירוחם הבן של דוד שטוקפיש שלמד עם סבא שלי באותה כיתה, אשתו רותי ובתו גלית. הבן אמיר חזר לביתו אתמול.
מייקל רוזנבוש יונגער-מן עם מקל. איש מבוגר עם סקרנות ונשמה של ילד.
שאר חברי הקבוצה עומדים מפוזרים בין כל באי הטקס.
בכל זאת הגענו למרות הכל.

יוסי מסמן שצריך להזדרז כדי להספיק לטיסה בערב .
אחד אחד ובאין רואה אנחנו עוזבים בשקט את הטקס.
מצעדנו מחריש. היינו פה.
עולים על האוטובוס.
יהודים בדרך חזרה מבלזץ' ?

אני מתיישב.
אמא שלי לידי. שומרת עליי.
בואי אמא. שבי איתי עד שאגדל.
אני מרגיש יותר טוב.

האוטובוס מתחיל לנסוע.
הנהג מפעיל מיזוג ואני שואל אם זה גז ?
שלום לך. ברוך שובך הומור שחור ודבילי. חסרת לי מאד.
פתאום שני מתפוצצת מצחוק.
קראה בשלט דרכים על חברה בשם קוֹרבַּנֶק.
גם אליה חזר ההומור השחור.

האוטובוס ממשיך לנסוע.
גם המחשבות שלי.
אנחנו בדרך חזרה.
לפני שבעים שנה זה לא היה קורה.
אני חי. תודה לאל. שמור אלוהינו. חזרתי מבלזץ'.

בטרם / לאה שניר

חוברת מספר 48 שנת 2012

לכנס של יוצאי לובלין בשנת 2011 הביאה מרים שמואלי (מריסיה לוטרשטין) את השיר "בטרם" מאת לאה שניר, ואלה דבריה:
השיר הזה מופיע בספרה של פרופ' זהבה סולומון "ילדים בצל השואה" והוא מביע את הגעגועים ואת התקווה, אשר לא פעם התגנבה ללבנו: אולי מישהו בעולם עדיין מחפש אותנו ילדיו הקטנים.

בטרם / לאה שניר
וּכְתָמִיד בְּשַׁבָּת, בִּשְׁתַּיִם בַּצָּהֳרַיִם,
אַחֲרֵי פִּרְקֵי חַזָּנוּת וְהַמָּדוֹר לְחִפּוּשׂ קְרוֹבִים
שֶׁאֵין בּוֹ נֹחַם וְהוּא רֵיק מֵרַחֲמִים,
נָפְלָה בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה קָשָׁה, כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מְקַעְקַעַת עַל לִבָּהּ
אֶת חוֹתַם הַהֶעְדֵּר וּמְמַלְמֶלֶת לְנַפְשָׁהּ
אוּלַי לִפְנֵי הַנְּפִילָה בַּיַּעַר, רֶגַע אֶחָד בְּטֶרֶם נֶעֶטְפָה בְּמָסָךְ סָמִיךְ שֶׁל מָוֶת,
צִפּוֹרְקָה אֲחוֹתָהּ עוֹד רָאֲתָה בְּהֶרֶף עַיִן
זֶרֶם זָהִיר מְחַיֶּה אֶת הָאֵזוֹב, חוֹבֵק אֶת עַמּוּדֵי הַלִּבְנֶה הָאֲדִישִׁים.
אוּלַי עוֹד בָּא בְּאָזְנֶיהָ קוֹל צִפּוֹר מִתְמַלֵּאת רִחוּף עַל פְּנֵי
פִּגּוּמִים אַוְרִירִיִים שֶׁל שׁוֹשַׁנּוֹת הַמַּיִם נָחוֹת בְּשַׁלְוַת הָאֲגַם הַשָּׁחוֹר,
שֶׁאֵינוֹ מַסְגִּיר אֶת לִבַּת הַזִּכָּרוֹן הָרַע,
אֶת הִדְהוּד הַתַּעְתּוּעַ בָּאוֹתוֹת. בַּסִּימָנִים.

וְאוּלַי לְרֶגַע אֶחָד, בְּטֶרֶם –
מָחָה הַיּוֹרֶה אֶת מִצְחוֹ. צִמְצֵם אֶת עֵינָיו כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ.
הִדֵּק אֶת חֲגוֹרַת הַסָּגִין וּבָדַק אֲלַכְסוֹן מְדֻיָּק.
טָפַח עַל הַכִּיס הַגָּדוּשׁ פִּתְקֵי פְּקֻדּוֹת וּמִכְתָּב אַחֲרוֹן מֵהַבַּיִת.
רָכַן. מָתַח בִּקְפִידָה אֶת מַגְּפֵי הָעוֹר הַגְּבוֹהִים שֶׁלּוֹ.
וּבְטֶרֶם הִזְדַּקֵּף, תּוֹמֵךְ בְּיָדָיו אֶת גֵּווֹ הַמֵּצִיק,
הִיא עוֹד הֶחֱלִיקָה עַל שְׂעָרוֹ הַזָּהֹב שֶׁל הַתִּינוֹק שֶׁלָּהּ
וְשָׁרָה לוֹ בְּקוֹלָהּ הַנִּשְׁבָּר:
"שָׁה, שָׁה מַיְן קִינְד, שְׁלוּף שְׁטִיל מַיְן לִיבֶּע.
אַיייי לוּלִי לוּלִי לוּל, וַויייי לוּלִי לוּלִי לוּל."

נישט די מתים לויבן גאט / יעקב גלאטשטיין

חוברת מספר 48 שנת 2012

נישט די מתים לויבן גאט / יעקב גלאטשטיין

די תורה האָבן מיר מקבל געווען ביים סיני,
און אין לובּלין האָבן מיר זי אָפּגעגעבן.
נישט די מתים לויבן גאט,
די תורה איז געגעבן געוואָרן צום לעבן.
און אזוי צוזאַמען ווי מיר זיינען אלע באַזאַמען
געשטאַנען ביי מתן-תורה,
אזוי וואָר זיינען מיר אלע געשטאָרבן אין לובלין.

דעם צעצווייגטן קאָפּ, די פרומע אויגן,
דאָס ציטערדיקע מויל פון אַ קליין יידיש קינד
וועל איך איינווונדערן
אין אזא פאָרכטיק מעשהלע.
כ'וועל פאַר אים אויסשטערענען אַ יידישן הימל
און אים זאָגן אזוי:
ס'יידישע פאָלק איז א פייערדיקע זון
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.
לערן זשע, יינגעלע, טייער יידיש יינגעלע,
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

ס'גאנצע אויסגעחלומטע פאָלק
איז ביים בארג סיני געשטאַנען
און מקבל געווען די תורה.
געשטאָרבענע, לעבעדיקע, נאָך נישט געבאָרענע.
אלע יידישע נשמות האָבן אָפּגעענטפערט:
מיר וועלן האָרכן און הערן.
דו, דאָס טרויעריקסטע יידישע יינגעלע פון אלע דורות,
ביזט אויך ביים בארג סיני געשטאַנען.
דיינע נאָזלעכער האָבן געשמעקט
דעם ראָזשינקע-מאַנדל פון יעדער וואָרט אין דער תורה.
ס'איז געווען שבועות – יום טוב פון גרינס.
האָסט ווי א זינג-פויגל מיטגעזונגען:
כ'וועל האָרכן און הערן, הערן און האָרכן,
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

יידיש יינגעלע, אָנגעצייכנט איז דיין לעבן
אויפן אויסגעשטערנטן יידישן הימל,
האָסט קיינמאָל נישט געפעלט,
האָסט נישט געטאָרט פעלן.
מ'האָט דיך אויסגעהאָפט און אויסגעבעטן,
אלעמאָל ווען מיר זענען געווען, ביזטו אויך געווען.
און ווען מיר זענען געוואָרן אויס,
ביזטו מיט אונז נישט געוואָרן.
און אזוי צוזאַמען ווי מיר זענען אלע באַזאַמען
געשטאַנען ביי מתן-תורה,
אזוי וואָר זענען מיר אלע געשטאָרבן אין לובלין.
פון אומעטום זענען טייערע נשמות אָנגעפלויגן,
אויסגעלעבטע, יונג-געשטאָרבענע,
פארפּייניקטע, אויף אלע פייערן אויסגעפּרוווטע,
נאָך-נישט-געבאָרענע,
אלע געשטאָרבענע יידן, פון עלטער-זיידן אברהם אָן,
זיינען געווען אין לובלין ביים גרויסן חורבן.
אלע וואָס זיינען ביים בארג סיני געשטאַנן
און מקבל געווען די תורה,
האָבן גענומען אויף זיך די הייליקע מיתות.
מיר ווילן מיטשטאַרבן מיטן גאַנצן פאָלק
מיר ווילן נאָכאַמאָל טויט ווערן,
האָבן די נשמות געיאָמערט.
די מאַמע שרה, די מוטער רחל,
מרים און דבורה הנביאה,
זענען מיט תחינות און געזאנגען אויסגעגאנגען.
משה רבינו וואָס האָט אזוי נישט געוואָלט שטאַרבן,
ווען זיין צייט איז געקומען
איז נאָכאַמאָל געשטאָרבן.
און זיין ברודער אהרן,
און דוד המלך
און דער רמב"ם, דער ווילנער גאון,
דער מהר"ם און מהרש"ל,
דער חוזה און אברהמעלע אייגער.
און מיט יעדער הייליקער נשמה
וואָס איז אויסגעגאנגן אין יסורים,
זענען מיטגעשטאָרבן הונדערטער נשמות
פון טייערע געשטאָרבענע יידן.

און דו, געשמאַק יינגעלע, ביזט דאָרטן אויך געווען.
דו, אָנגעצייכנטער אויף דעם אויסגעשטערנטן יידישן הימל,
ביזט דאָרט אויך געווען און געשטאָרבן.
זיס ווי א טויב האָסטו געשטרעקט דיין האלדז
און געזונגען מיט די אבות און די אמהות.
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

פארמאך די אויגן, ליב יידיש יינגעלע,
און דערמאָן זיך ווי דער בעל-שם האָט דיך איינגעוויגט
אין זיינע אָרעמס,
ווען ס'גאנצע אויסגעחלומטע פאָלק
איז אויסגעגאַנגען אין די גאז-קאַמערן פון לובלין.
און איבער די גאז-קאַמערן,
און הייליקע געשטאָרבענע נשמות,
האָט זיך גערויכערט אן איינזאַמער, א פארלאָשענער סיני.
יינגעלע מיט צעצווייגטן קאָפּ,
פרומע אויגן און ציטערדיקן מויל,
דאָס ביזטו דאָך געווען, די שטילע, קליינע, עלנטע,
אָפּגעגעבענע תורה.
ביזט געשטאַנען אויפן סיני און געוויינט,
אריינגעוויינט דיין געוויין אין א טויטער וועלט.
פון אָנהויב, ביז אָנהויב, ביז אָנהויב.

און אזוי האָסטו געוויינט:
די תורה האָבן מיר מקבל געווען ביים סיני,
און אין לובלין האָבן מיר אָפּגעגעבן.
נישט די מתים לויבן גאט.
די תורה איז געגעבן געוואָרן צום לעבן.

 

לא המתים יהללו יה / יעקב גלטשטיין

בסיני קבלנו את התורה
ובלובלין החזרנו אותה.
כי לא המתים יהללו יה,
והתורה תורת חיים היא.
כולנו היינו במעמד הר סיני,
וכולנו בלובלין מַתנו.

נחמן בלומנטל ההיסטוריון של השואה בלובלין

חוברת מספר 48 שנת 2012

פתח דבר
בשנת 1957 ראה אור כרך ה' בסדרה אנציקלופדיה של גלויות. כרך זה עסק בעיר לובלין.
בראש המפעל הגדול של הוצאת הספר עמדו ההיסטוריונים נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן.
בספר זה כתב נחמן בלומנטל את המאמר "לקורות השואה בלובלין".
בשער הספר כתבו העורכים כך: "שמנו את לבנו, בעיקר, להקיף את החומר על לובלין, שאך זה הייתה בחיים, ולמרבה הצער והדאבון – איננה עוד. שאיפתנו הייתה לתאר ולהנציח את לובלין, שעודנה חיה בנו, שעדיין היא עצמנו ובשרנו."

מורה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין
נחמן בלומנטל נולד בשנת 1902 בבּוֹרשצ'וּב (בארשטשיוו, Borszczow) שבגליציה המזרחית. באוניברסיטת ורשה הוא למד לתואר מגיסטר (M.A) בספרות. בתקופת לימודיו באוניברסיטה התוודע לחוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים אשר כלל בין השאר את עמנואל רינגלבלום, רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, יוסף קרמיש ובלה מנדלסברג.
עם סיום לימודיו עבר ללובלין ועבד בה כמורה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בראש ובראשונה הוא היה מורה.
בשנים שלפני המלחמה לימד פולנית ופילוסופיה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. הוא ידע להסביר בפשטות בעיות פילוסופיות סבוכות. בשקט ובסבלנות ידע להלהיב את תלמידיו להתמודד עם שאלות קשות.
"פרופסור בלומנטל," כינו תלמידיו את המורה הכריזמטי. הם אהבו אותו והעריכו אותו.
עד היום תלמידיו אינם שוכחים את הסיורים שהיה עורך יחד אִתם בשבתות. נחמן בלומנטל ועמיתתו, המורה להיסטוריה בלה מנדלסברג, ערכו בשבתות סיורים להכרת לובלין. שני המורים הובילו את האנשים הצעירים אל אתרים יהודיים ופולניים מעוררי סקרנות (מבחינה גאוגרפית ומבחינה היסטורית).
נחמן בלומנטל היה אידישיסט מושבע. בהיותו חובב שפת האידיש פתח חוג לחובבי השפה ותרבותה. "גם קללות לימד בחוג שלו," סיפרה תלמידתו יוכבד פלומנקר, "קללות עסיסיות, אבל בטעם." כל חייו חקר שפה זו והנחיל את תרבותה. עבודתו האחרונה היא ספר שהתפרסם בשנת 1981 – ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה, אוצר של מילים ואמרות מהגטאות והמחנות.

חוקר שואה
בלומנטל שרד את השואה בפולין.
בהיותו היסטוריון בהשכלתו ובמקצועו, כמו גם עד לחורבן קהילתו ושריד ממשפחתו, ראה בחקר השואה שליחות אישית ולאומית.

איסוף תעודות וגביית עדויות
עם שחרור לובלין בקיץ של שנת 1944 הוקמה הוועדה היהודית ההיסטורית המרכזית בפולין. נחמן בלומנטל היה בין מייסדי הוועדה.
המשימה הראשונה במעלה של הוועדה הייתה איסוף תעודות וגביית עדויות.
"לחקור יהיה אפשר גם אחר כך," אמר, "אבל לא תמיד תהיה אפשרות לאסוף מקורות." מסמכים עלולים להיעלם, ואנשים הם בני חלוף. מה שלא ייאסף ולא יירשם – יאבד. מה שיאבד – יימחק מההיסטוריה ויהיה כלא היה.
פעילותה של הוועדה ההיסטורית הובילה להקמתו של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה באוקטובר 1947. נחמן בלומנטל היה מנהלו הראשון של המכון. הוא הופיע מטעם התביעה במשפטים של פושעי מלחמה וערך את פרסומיו הראשונים של המכון היהודי היסטורי בוורשה.
בשנת 1949 עלה לישראל. נחמן בלומנטל וההיסטוריון יוסף קרמיש צילמו בחשאי מיקרופילמים מארכיון רינגלבלום והבריחו אותם מפולין בשק הדואר של שגרירות ישראל שם.
פעילותו בארץ החלה במוסד על-שם יצחק קצנלסון שבבית לוחמי הגטאות. במוסד זה ערך והוציא לאור את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד.
ב-1954 עזב את בית לוחמי הגטאות, החל לעבוד ב"יד ושם" ועשה זאת עד צאתו לגמלאות.

נגד ההפרדה בין שואה לגבורה
בדעת הקהל בארץ הנטייה הייתה להדגיש את גילויי המרי של תנועות הנוער היהודיות בשואה.
נחמן בלומנטל התנגד להתמקדות המחקר ההיסטורי במרד. הוא התנגד להפרדה בין שואה לגבורה. לדעתו, הפרדה זו הביאה לכך שהשואה נחשבת למאורע טרגי ומכאיב, אך גם לדבר מה שיש להתבייש בו – כי האנשים הלכו "כצאן לטבח". לעומת זאת מדברים על אודות הגבורה מתוך רגש של גאווה. הוא טען כי את המרד והמורדים יש לראות כחלק ממכלול שלם של גבורה יהודית, לא כגילוי היחידי שלה.

ההיסטוריון של שואת יהודי לובלין
חלק ניכר מעבודתו כהיסטוריון של השואה הוקדש לעירו האהובה לובלין. פרסומיו של בלומנטל בנושא לובלין מהווים מקור מידע ראשון במעלה לכל המתעניין בנושא.
נוסף על המאמרים הרבים שפרסם (חלק ממאמריו כתב במיוחד עבור "קול לובלין"), שני הספרים הבולטים שלו בנושא זה היו אנציקלופדיה של גלויות: לובלין והספר תעודות מגטו לובלין.
בשנת 1967 פרסם נחמן בלומנטל את הספר "תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך" בהוצאת "יד ושם". ספר זה נכתב על סמך הפרוטוקולים של היודנראט בלובלין. הארכיון של היודנראט בלובלין נשתמר כמעט בשלמותו, ובשנת 1949 נמסר למכון היהודי ההיסטורי בוורשה. ארכיון זה צולם, תורגם ונחקר על ידי נחמן בלומנטל. המחקר בספר זה על אודות פעילותו של היודנראט בלובלין הוא מקיף, מעמיק, חשוב ומעניין מאין כמוהו.
להלן רשימת הנושאים המרכזיים במחקרו על אודות היודנראט בלובלין:
מפעולות הקהילה עד הקמת היודנראט;
למה לובלין דווקא;
היודנראט לאור המסמכים;
היודנראט והשלטונות הגרמנים;
יחס היהודים אל היודנראט;
פינוי חלקי של לובלין;
גירוש לובלין מארס-אפריל 1942;
מחנה שבויי המלחמה בלובלין.

מי היו אנשי היודנראט?
עוד לפני פרסום הספר הציג נחמן בלומנטל את מסקנותיו בנושא זה לפני יוצאי לובלין ב"קול לובלין" מספר 2. גיליון זה של השנתון ראה אור זמן קצר לפני האזכרה השנתית של הארגון בשנת 1964. וכך כתב בלומנטל באותו הגיליון:
רציתי שיהודי לובלין אשר זוכרים את העיר שלפני המלחמה, ובמיוחד אלה אשר חזו את השואה מבשרם, ידעו את מסקנותי ויגיבו עליהן, שכן מי כמוהם בני סמכא בידיעת ההתרחשויות שם והכרת הדמויות, אותן ראו בגדולתן ובשפלותן.
מי מאתנו איננו מכיר את הדמויות הללו? הרי הם משמנה וסלתה של לובלין היהודית. כולם עסקנים ציבוריים, מנהיגי מפלגות, פעילים במוסדות השונים בעיר (ארגון הבריאות "טוז", "אורט", הסתדרויות בתי ספר, אגודות שוחרי תרבות, מוסדות כלכליים וכד').
אל לנו להתבייש באנשים אלה אשר הרכיבו את היודנראט; טובים מהם לא היו לנו.
אף על פי כן קרה מה שקרה…
מה קרה?
היודנראט התחיל את עבודתו בעולם אשר היה מוכר לו מלפני המלחמה והשתמש באמצעים מנוסים ובדוקים בעולם זה. הוא לא הבין ולא תפס – ודומני כי הבנת דבר זה נמנעה ממנו עד הסוף – כי עם בואם של הגרמנים השתנה העולם לחלוטין, כי קם עולם של מושגים חדשים, שיטות עבודה חדשות, "מוסר חדש" ו"אידיאלים" חדישים. לעולם הישן שוב לא היה מקום.
הכובש הגרמני אשר היה מפקח על עבודת היודנראט הסתכל בכך בשקט ובמתינות. כלל לא היה אכפת לו, שהיהודים עוסקים ב"דמוקרטיה", כתמול שלשום; בשבילו היו היודנראט כולו משחק גרידא, כדי לרמות אותו גופא.
בדרך זו של 'המשחק ביודנראט' הצליח הכובש הגרמני להוליך שולל את כולם: הן את היהודים הפשוטים והן את היודנראט עצמו.
העובדה שמהיהודים החכמים והנבונים, נבצר היה להבין כי היו רק משחק בידי הגרמנים, זאת היא מקור הטעות הטרגית אשר טעו אנשי היודנראט מלובלין, בדומה ליודנראטים אחרים בשטח פולין הכבושה.

בשנת 1983, לאחר מחלה ממושכת, הלך לעולמו בתל-אביב.

בין ספריו
– יחד עם מאיר קוז'ן היה העורך הראשי של ספר היזכור אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
דרכו של יודנראט: תעודות מגטו ביאליסטוק. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1962.
תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1967.
שמועסן וועגן דער יידישער ליטעראטור אונטער דער דייטשער אקוופאציע. בואנוס איירס, 1966.
– ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה: לקסיקון של מלים ואמרות בגטאות ובמחנות. 1981.
– ערך את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1953-1952.
– יחד עם ד"ר יוסף קרמיש ערך את הקובץ המרי והמרד בגיטו וארשה: ספר מסמכים. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965.
– היה בין עורכי היומן של אדם צ'רניאקוב, יושב-ראש היודנראט בגטו ורשה.
– ערך והביא לדפוס את כתביה של בלה מנדלסברג, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, ומאמרים לזכרה. תל-אביב, 1965.

מקורות
נחמן בלומנטל (1967). תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם.
בועז כהן (2010). הדורות הבאים – איככה ידעו? ירושלים: הוצאת יד ושם.
מאמרים שכתב ב"קול לובלין" ומאמרים לזכרו שהתפרסמו בשנתון.
זיכרונות אישיים של יוכבד פרייד-פלומנקר ושל רושקה שניידמן-פישמן.

[1] נפלאות דרכי הגורל: לימים קבוצה צעירה ונלהבת זו של סטודנטים יהודים באוניברסיטת ורשה נטלה חלק פעיל בתיעוד האסון הגדול של יהדות פולין. בתקופת השואה עתיד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום לתעד ולגנוז ב"זמן אמת" את קורות גטו ורשה, נחמן בלומנטל ישתתף אחרי המלחמה בהצלת הארכיון הגנוז הזה, והפרופסורים מאהלר, טרונק וקרמיש יכתבו מאמרים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין ובספר הזיכרון לחברתם שנספתה, הלובלינאית בלה מנדלסברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

החיים בלובלין בתקופת הכיבוש הנאצי / מינה הלברשטט קפלן

חוברת מספר 48 שנת 2012

כל אדם יודע כי סופו למות, אך אינו חושב על כך.
כל אדם בעירנו ידע כי במוקדם או במאוחר תשיג אותו ידו של היטלר. כל אחד ידע, אך לא הבין. לא הפנים.
אילו הבינו זאת יהודי לובלין אז, לא היו מחכים עד שהצבא האדום ייכנס ללובלין.
הצבא האדום עמד אז במרחק של 14 קילומטרים משערי לובלין.
אילו הבינו זאת יהודי לובלין אז, ודאי היו בורחים ויוצאים עם נשותיהם וילדיהם לקראת מציליהם.

אחרי המלחמה עבדתי עם ילדים ניצולים.
מתוך 60 ילדים ניצולים שהיו בכיתה, אחד בלבד שרד באזור הכיבוש הגרמני. 59 ילדים הגיעו יחד עם הוריהם מתחומי ברית-המועצות. שנות המלחמה היו קשות. חלק מהילדים חיו בתנאים קשים יותר וחלקם חיו בתנאים קשים פחות, אבל כל הילדים שהיו בברית-המועצות למדו בזמן המלחמה. כל אחד מהם הביא אתו תעודה מבית הספר.
מהמחנות הגרמניים חזרו רק ילדים בודדים. תוכל לספור אותם על אצבעות ידיך.
מהמחנות הגרמניים חזרו אנשים שבורים בגופם ובנפשם. הם נכנסו לשם עם נשותיהם, אמותיהם, אבותיהם וילדיהם. הם חזרו לבדם – צעירים בגילם וזקנים ברוחם ובמראם.

יש רשמים מהמלחמה שלא יימחקו לעולם.
ראשית המלחמה. קורבנות ראשונים. אנשים עמדו ימים שלמים בשערי הבתים, מוכנים לבריחה.
אנחנו גרנו בבית גדול ברחוב לוברטובסקה מספר 21. שני שערים היו לבית: אחד מצד רחוב טרגובה, והאחר מצד רחוב לוברטובסקה. אנשים רבים יותר התרכזו בשער הראשון. שם היה יותר בטוח. לכל אחד מאתנו היו בצרורו כתונת, מגבת, חפיסת סבון. לנשים היו תחבושות היגייניות. המאושרים היו מצוידים גם במסכות גז.
חשבנו לתומנו: שיבואו כבר הגרמנים, ורק שלא יהיו הפצצות. הלוואי שיכולנו להתפשט, להתרחץ וללכת לישון.

ובאו הגרמנים. בודדים ובקבוצות, במכוניות ובטנקים, בלוויית שירה ומוזיקה.
והגרמנים אינם איומים כלל, כפי שכתבו עליהם. העיתונים מגזימים, כרגיל.
הגרמנים מחלקים סיגריות, ממתקים, מוצרי קוסמטיקה. את רוצה נעליים – יש לך נעליים, לבנים, שעונים וכל מה שתרצי. רק הראי מאין לקחת – ותקבלי. יותר מיהודייה אחת קיבלה גרבי משי מחייל גרמני. יותר מיהודי אחד קיבל בקת הרובה על הראש, כי השתהה להצביע על המחבוא שהסתיר בו את הגרביים.
שוד וביזה הפכו לעניין של יום-יום. במסווה של חיפוש אחר נשק או מכשיר רדיו שדדו ובזזו החיילים הגרמנים ככל אוות נפשם. איש לא אסר זאת עליהם.
"יהודי! בוא הנה, יהודי! משוגע!"
הנה צועדים הגרמנים בקצב המוזיקה והשירה.

ימים אחדים חלפו, וכבר הריצו הגרמנים דרך רחוב לוברטובסקה לכיוון הישיבה את אבי, שלמה הלברשטט – יושב-ראש הקהילה הוותיק, מזכיר ישיבת חכמי לובלין – ואת הרב תלמוד. שניהם בלי כובעים, מיוזעים, רצים באמצע הרחוב ונופלים תחת מטר המכות של רודפיהם.
הגרמנים חמסו כל דבר שהיה בישיבת חכמי לובלין: החל בשכיית החמדה, דגם הזהב המיניאטורי של בית המקדש הראשון בירושלים, וכלה בספר האחרון מהספרייה העשירה. בו ביום נתלה שלט על הבניין: "ליהודים הכניסה אסורה". בישיבה שוכנו חיילים גרמנים. היהודים נאלצו לעזור להם להיכנס לשם. ראיתי דרך החלון איך השל שצ'רנסקי ושפס שיינפלד הכניסו לבניין ארגזים כבדים. המצוד אחר יהודים היה עניין שביום-יום.
"יהודי, בוא הנה!"
הם תפסו גברים, נשים וילדים. המצודים נערכו ביום ובלילה. "לפתוח!" קראו, תוך כדי הטחת אגרופים פראית בשער. הם לא חסו על זקן, על עול ימים או על חולה.

לא אשכח לעולם את האולם ליד הגשר ברחוב לוברטובסקה.
הגרמנים ריכזו שם כמה עשרות נשים, סידרו אותן ברביעיות והריצו אותן לבית החייל. גם אני הייתי ביניהן. יחד אִתן מרטתי נוצות בבית החייל. היה זה ב-30 בדצמבר 1941. עבדנו בשתי משמרות. הכנו בגדים חמים לגרמנים. אחרי יום עבודה, בלי לאכול פרוסת לחם, נחתי על גבי מצע של קש יחד עם זונות ורוצחות שנטלו חלק בעבודה זו. אוצר המילים שלהן התמזג בשירה ובמנגינות לריקודים שנשמעו מהאולמות העליונים. היו אלה הגרמנים שחגגו את בוא השנה החדשה. בקושי הצלחתי לצאת משם.
למחרת היום הובלו כל הנשים למחנה ברחוב ליפובה. כל אחד ידע שליפובה משמעה מכות, עבודה בלי מעיל ובלי נעליים. ליפובה זו עבודה ללא הגבלת זמן.
בליפובה שלטו שבויים יהודים. השבויים עזרו לגרמנים לתפוס יהודים, והגרמנים נתנו בהם אמון. אף מצוד לא נערך בלי השבויים. הם הכירו היטב את היהודים ולא פסחו על אף אחד.

בתקופות שונות עולים לגדולה שליטים מסוגים שונים.
בתקופת הכיבוש הנאצי השתרר על הקהילה היהודית מנוול בשם שמאי גראייר.
איש לא חלם שהשם גראייר יעבור להיסטוריה. ההיסטוריה ידעה בוגדים ופושעים, אך על חדל אישים כמוהו איש לא קרא ולא שמע מעולם.
הוא לא היה היחיד. בזמן הכיבוש היו בלובלין גם "גראיירים" אחרים.
ד"ר אלטן (Alten) לא היה יושב-ראש היודנראט. הוא היה בא כוחם של אנשי האס אס. הוא נאם, דיבר והוציא פקודות בשמם. נשיאות היודנראט הייתה קיימת רק לכאורה. ד"ר שלאף (Schlaf) והמהנדס בקר (Becker) פחדו להוציא הגה מפיהם בנוכחותו. הם קיימו התייעצויות לעתים קרובות בביתו של אבי, שלמה הלברשטט – "היושב-ראש של אתמול ושל מחר," כפי שהתבטא יעקב ניסנבוים.

אבי, שלמה הלברשטט, היה יושב-ראש הקהילה היהודית, נציג של "אגודת ישראל", אדם דתי אורתודוקסי. הוא התייחס בסובלנות ובהגינות למפלגות אחרות.
הוא האמין לדברי הגרמנים כי "מעבירים" אותו ליישוב מחדש. כשנשלח ברכבת, אמר לי בדאגה: "אינני יודע איך תסתדרי בלעדי…" הוא הצליח לשכנע אותי, ואני נתתי לו את הכתובות של חברותי מווהלין ומפודוליה, שגם הן הועברו ל"יישוב מחדש"…
אנשי האס אס עצרו אותי מללכת יחד עם אבי האהוב.

שמותיהם של ה"גראיירים" יתנוססו ברשימה אחת עם שמותיהם של האנשים הכנים והישרים הרבים שהיו בעירנו.
הייתי תחת הכיבוש הגרמני בלובלין, ראיתי את הגטו באוסטרובייץ והייתי גם במחנות אחרים. שרדתי באושוויץ. ענדתי טלאי צהוב, קשרתי על היד סרט לבן עם מגן דוד כחול. נשאתי מספר על שמלתי, לבשתי חולצה עם מספר על הצוואר ויש לי מספר מקועקע על זרועי: 17089.
באושוויץ ובמחנות אחרים הייתי רק מספר.
המספר צרב לי פחות מאשר הטלאי הצהוב.
את הטלאי הצהוב ענדתי בזמן הכיבוש – כשעוד הייתי בן אדם, כשעוד היו אבא, אמא והשכנים, כשאנשים הגונים נאלצו להשתחוות ל"גראיירים". הם היו אדוני החיים והמוות.
אושוויץ הייתה יכולה להרוג אותי פיזית. תקופת הכיבוש הרגה מוסרית.
המלחמה כבר הסתיימה. המספר כאילו דהה במקצת. הזיכרונות מתקופת הכיבוש עומדים כמו חיים מול עיני. הם חרותים עמוק בתוכי.

Dzierzoniow
30.7.1947

ויקטור קרֶמִין – האם היה אוסקר שינדלר בלובלין? / בריג'יט ווקס

חוברת מספר 48 שנת 2012

הפעם הראשונה שנתקלתי בשם ויקטור קרמין הייתה כשקראתי את עדותה של בת-דודתו של אבי, אסתר הלברשטט-ארונסון. החשבתי אותה תמיד לדודה שלי, ושמה בפינו היה אסתושה. מדי קיץ הייתה מגיעה מתל-אביב לפריז כדי להיות בימי החופשה במחיצתנו.

עדותה של אסתושה נמצאה בביתה אחרי מותה. איש מאתנו לא ידע שהיא רואיינה על ידי אנשי "יד ושם", וההתוודעות לקורות חייה במהלך המלחמה הכתה אותי בתדהמה. אף פעם היא לא סיפרה לאיש איך הצליחה לשרוד – תחילה בגטו לובלין, ומאוחר יותר במקום מסתור בוורשה.

עדותה נפתחת באביב של שנת 1942. באותו הזמן חיה אסתושה בגטו לובלין – בתנועה מתמדת, בלי לישון שני לילות ברציפות באותו המקום. לילה אחד קיבלה מאביה מכתב המורה לה לעזוב את הגטו מהר ככל האפשר ולהימלט אל מפעל העורות שבבעלות דודהּ ווקס אשר נמצא בפאתי לובלין (היה זה המפעל של סבי, חיים אליעזר ווקס). לרוע המזל, בהגיעה אל המפעל איש לא הכניס אותה פנימה, אבל בן-דודהּ (לא הצלחתי לזהות מי היה הבן-דוד הזה) לקח אותה אל ביתו של אחד מעובדי המפעל הפולנים כדי ללון אצלו במשך אותו הלילה. למחרת הגיע שליח מהדוד ווקס כדי לקחת אותה לוורשה, העיר שרוב בני משפחת ווקס שהו בה במשך חודשים אחדים.
לעולם לא ראתה שוב את אביה.
הוא גורש מגטו לובלין בו ביום – ככל הנראה לבלז'ץ.

היא נשארה בוורשה אצל משפחת ווקס, ובאורח פלא הצליחה אפילו לקבל משרת תופרת במפעל 'טוֹבֶּנס'. אך משהלכו ותכפו הסלקציות היומיות לגירוש בניצוחו של מנהל 'טובנס' עצמו, היא החליטה באומץ לחזור ללובלין – בעלה, משה טיקוצ'ינסקי, חי עדיין בלובלין.

לבדה עלתה על רכבת. כשהגיעה ללובלין, הצליחה לחמוק מתחת לגדר התיל ולהיכנס לגטו מיידן טטרסקי. גטו זה הוקם עבור 4,000 העובדים היהודים שנותרו אחרי חיסול גטו לובלין באפריל 1942. במשך שני לילות נשארה שם, אך מכיוון שלא היו לה תעודות מזהות, היא הבינה שלא תוכל להימלט מהאיום המתמיד עליה – נאצי ושמו בּוֹמבּ סייר מדי יום בגטו בלוויית כלבו כדי לצוד יהודים "לא חוקיים". בלית ברירה החליטה לברוח מהגטו אל בית החרושת של קרֶמִין ברחוב פלוריאנסקה, שם בעלה עבד עדיין.

מה היה אותו בית החרושת שהיא הזכירה בעדותה?
ומי היה אותו קרֶמין?

ויקטור קרמין היה אחד מאותם "תעשיינים נאמנים" (כמו טוֹבֶּנס או שִׁינדלֶר) שבאו בעקבות התקדמותו של הצבא הגרמני והשתלטו על חברות יהודיות ונכסים יהודיים בגנרלגוברנמן. במפעלים הגזולים הם העסיקו אסירים יהודים בעבודת כפייה ובעבודת פרך. כיוון שהיהודים הוגדרו כ"רכוש" של האס אס, "התעשיינים הנאמנים" היו חייבים לשלם לאס אס עבור כל עובד יהודי שהגיע אליהם. שכרם היומי של העובדים היהודים במפעלים אלה היה קערת מרק וחתיכת לחם. מובן מאליו כי הרווח שהפיקו תעשיות אלו היה עצום. ההפקעות נעשו בידי סוכנות אשר הייתה כפופה לגנרלגוברנמן בראשותו של הנס פרנק.

לפני המלחמה היה ויקטור קרמין בעל חברה בברלין.
אחרי המלחמה נזכר שמו ברשימה שהוכנה במשרד עורכי הדין "כהן ומילשטיין", אשר הגיש תביעות משפטיות נגד כמה חברות גרמניות בגין פעולות לא חוקיות ושימוש בעבודת כפייה ובעבודת פרך.
שמו של קרמין מופיע גם במדריך למקומות מעצר ועבודות כפייה ב"בונדס-ארכיב", ארכיון המדינה של גרמניה.

החֶברה של ויקטור קרמין השתלטה במחוזות ראדום, לובלין וגליציה על החברות היהודיות שהתמחו באיסוף זכוכית, ברזל, נייר וסמרטוטים. היה לו מונופול על המִחזוּר של כל הפסולת התעשייתית הזאת. קרמין השאיר את הבעלים היהודים ועובדיהם במקומות עבודתם כדי ליהנות מהידע והניסיון שלהם בתהליך המִחזוּר. כתוצאה מכך עובדים רבים ניצלו באופן זמני מגירוש.

לפי עדותה של אירנה גברץ-גוטליב, קרמין ניהל שלושה מפעלי מִחזוּר באזור לובלין. הראשון היה מפעל לעיבוד בגדים ובדים ברחוב קלינובשצ'יז'נה. השני היה מפעל למִחזוּר ברזל ברחוב ה-3 במאי, מפעל שבעליו הקודמים היה אביה של אירנה גברץ. המפעל השלישי היה בזמושץ' והתמחה במִחזוּר זכוכית. למפעלים אלה יש להוסיף את המפעל ברחוב פלוריאנסקה שנזכר בעדותה של אסתר ארונסון.

ויקטור קרמין הגיע גם ללבוב אחרי כיבוש העיר על ידי הגרמנים ביוני 1941.

ניצולה אחרת, סופי קימלמן-רוזן, העידה כי באביב 1942 היא והוריה נרשמו לעבודה במפעל למִחזוּר בבעלותו של ויקטור קרמין אשר היה בלבוב. הם קיבלו רישיון עבודה, ועליו צוין כי הם "עובדים חיוניים לכלכלה". היא ואביה עבדו שם יחד עם נערות נוספות בנות גילה. באוגוסט 1942 היא ניצלה מגירוש ומכמה פשיטות של האס אס הודות לרישיון זה. היא עבדה במפעל של קרמין עד האביב של שנת 1943. באחד הימים הוזהרה מפני החיסול הקרב. כהרגלה היא עזבה את הגטו בחסות רישיון העבודה שלה, אך במקום ללכת לעבר מקום העבודה הסירה מזרועה את הסרט עם המגן-דוד וחזרה אל דירתה הישנה. היא התחבאה שם במקום מסתור אשר הוכן מראש בסיועו של קצין ורמאכט, אותו הקצין שהם "נתנו" לו את דירתם.

ניצולה אחרת, אליסיה מלמד-אדמס, העידה כי עד ל-24 ביולי 1943 היא והוריה שרדו במחנה קטן בדרוהוביץ' שבגליציה. במחנה זה הם עבדו עבור ויקטור קרמין במפעל שהתמחה באיסוף ברזל וסמרטוטים. יום אחד פשט הגסטפו על המפעל ולקח את כל היהודים לבית סוהר מקומי. בעת שהוצאו מהכלא והועמסו על משאית כדי להיירות ביערות בּרוֹניצָה, התערב איש צעיר – בנו של חייט שעבד עבור הגסטפו – והציל אותה. היא נשלחה לעבוד עבור הגסטפו יחד עם אותו הבחור והוריו.

לפי המדריך למקומות מעצר של קרן "ארינרונג ורנטוורטונג צוקונפט" אסירים של מחנה נוסף, מחנה בז'ז'ני בגליציה, עבדו עבור חברת ויקטור קרמין מינואר 1943 עד ל-12 ביוני 1943.

אין אפשרות להעריך את מספר האנשים שעבדו במפעלים השונים של ויקטור קרמין.
בארכיוני לובלין ניתן למצוא רשימות אחדות של עובדים דוגמת הרשימה המופיעה במאמר זה.
מתוך 37 השמות אשר מוזכרים ברשימת עובדים זו, המספרים 27, 28, 29 ו-30 מייצגים את שמותיהם של בני משפחת טיקוצ'ינסקי – לרבות משה טיקוצ'ינסקי, בעלה הראשון של דודתי אסתר ארונסון.

אינני יודעת דבר על אודות חייו של ויקטור קרמין לפני המלחמה, או על אודות האדם שהוא היה.
כל שאני יודעת הוא כיצד תיארה אותו אסתר ארונסון בעדותה. הבה נקרא אותה.

…"לאן הלכתי? הלכתי לרחוב פלוריאנסקה לבית החרושת של קרמין, שבעלי עבד בו. לא רציתי לסכן אותו, ולכן התרחקתי ממנו – באותו הזמן לא הייתה לי ברירה אחרת."

…"קיבלתי עבודה בבית החרושת של קרמין, והורשיתי להישאר שם. זה היה מזל עצום. עבודתי הייתה לשטוף את הסמרטוטים הספוגים בזיעה ובדם קרוש. גרנו בצריפים. היהודים שעבדו אצל קרמין היו מושא לקנאה כללית. קרמין עצמו אמר מדי פעם כי היהודים "שלו" ישרדו ויישארו בחיים. למען האמת, יש לומר כי הגרמני לעולם לא בגד באיש ועשה כל מה שיכול היה כדי להצילנו. יותר מפעם אחת הזהיר אותנו מפני סלקציה קרובה…"

אירנה גֶברץ-גוטליב מספרת סיפור דומה בעדותה:
…"קרֶמין, האיש שלקח את המפעל שלנו, העסיק את אבי. הוא היה אדם טוב מאוד. הוא עזר לרבים מאתנו. הודות לתעסוקה זו קיבל אבי רישיון עבודה (J-Ausweiss). גם אנחנו היינו שכירים במפעל וזכינו ברישיון עבודה…
גרנו בגטו מיידן טטרסקי ליד לובלין. לעתים תכופות הגרמנים ערכו שם סלקציות למוות. קרמין, האיש שעבדנו אצלו, היה ידידו של מפקד המשטרה והאס אס גלובוצ'ניק. הוא הודיע לנו על כל סלקציה שהייתה אמורה להתקיים במיידן טטרסקי. הוא גם הזהיר אותנו כי הגרמנים יחסלו את כל יהודי לובלין ב-1943 ואמר לנו לברוח. אנחנו – אבי, אחותי ודודתי – נמלטנו לוורשה במאי 1943."…

בספרו יהודי לובלין במחנה הריכוז מיידנק מזכיר רוברט קובאלק את עדותה של אידה רפפורט-גליקשטיין, המביעה רגשות דומים:
…"קרמין היה מפקח גרמני במפעלים יהודיים שעסק במִחזוּר פסולת. עובדי כפייה יהודים עבדו עבורו במשך תקופות ארוכות. הם נחשבו לבעלי פריבילגיות וחסינים מפני אקציות. אנשים רבים מקבוצות אלה הצליחו להימלט בשעת חירום ולשרוד"…

…"קרמין נחשב לשונה. בהיותו ידיד של קצין האס אס גלובוצ'ניק היטיב להכיר את תכניות האס אס בלובלין. אנשים העידו כי הוא הזהיר את היהודים מפני סלקציות עתידיות בגטו ואף שחרר אסירים שהיו עבר במיידנק. כדאי לציין זאת, כי האיש הגרמני הזה עזר לאנשים והציל אותם"…

הבה נחזור אל עדותה של אסתר ארונסון המתארת את עבודתה במפעל ברחוב פלוריאנסקה:
…"התחלנו להאמין כי המפעל של קרמין חיוני לגרמנים ולא יחוסל לעולם. אשליותינו התנפצו לאחר חיסול גטו מיידן טטרסקי בנובמבר 1942. [לאחר החיסול] היו עובדים שעבדו עדיין בכלא לובלין שבמצודה, במחנה העבודה בליפובה 7 ואנחנו במפעל של קרמין"…

…"המפעל צומצם וחוסל. כל הזמן בא איש אס אס ושמו קאליך ודרש רשימות חדשות של אנשים לגירוש. קרמין הזהיר תמיד מראש את האנשים שהכניס לרשימה ורמז להם כי עליהם לנסות להציל את עצמם. אבל לאן ללכת? איך להציל את עצמך? כשביקשנו עצה, קרמין משך בכתפיו. הוא לא היה יכול לעזור לנו, ואנו הבנו אותו"…

…"יום אחד הוא הזהיר אותנו שקאליך עומד להגיע וקרא בפנינו בקול רם את השמות ברשימה. שמעתי את שמי. נפלתי על ברכי וקראתי: "אני רוצה לחיות!" בכיתי ונישקתי את ידיו. מה לעשות? לא יכולתי לצאת החוצה, כיוון שידעתי כי הגרמני או הפולני הראשון שאפגוש ימסור אותי מיד לגסטפו"…
…"לפתע הבחנתי בעובד בשם גרין משעין סולם אל הקיר הקרוב לעליית הגג ועוזר להוריו לטפס. רצתי אליהם, אבל גם אנשים נוספים מיהרו לשם. כל אחד נדחף ודחף כדי להגיע למעלה… איכשהו דחפתי את עצמי למעלה לעליית הגג. היו שם כשלושים גברים ונשים…
… עד מהרה הגיע קאליך בלוויית אנשי גסטפו ואוקראינים. קרמין הורה לכולם להתאסף בחצר… תחילה ניתנה פקודה לכל היהודים לשכב על הארץ כשפניהם אל האדמה וידיהם מאחורי הגב. ואז שמענו יריות, צעקות ואנחות של הפצועים. ואחר כך צרחות: "רָאוּס, רָאוּס לוֹס!"… רעש משאיות, מהלומות בקתות הרובים, ואז שקט.
אנחנו שכבנו, עוצרים את נשימתנו…
לאחר רגע שמענו את קאליך ואת קרמין בבניין שלנו, ממש מתחתינו. "יש כאן מישהו?" צעק קאליך בגרמנית. קרמין הבטיח לו שאין פה איש, כי אף אחד לא יכול להתחבא כאן"…
…"קאליך ירה כמה יריות לתקרה ששכבנו עליה, אבל הן לא חדרו דרך הקורות. איש לא נפגע… בסוף הגיע ילד למפעל וקרא בשם אמו, שהתחבאה בינינו. בשלב הזה ענינו לו וירדנו מעליית הגג…
מר גרין שרד את המלחמה, כמו גם שטייגל… וגברת פלדמן"…
…"עזבתי את עליית הגג מעולפת כמעט, מאובקת, מלוכלכת, לא דומה לעצמי. שמו של בעלי לא היה ברשימה, והוא ניצל. הוא אמר: "לכי. אינך יכולה להישאר כאן…" קראתי: "אין לי לאן ללכת"… לבסוף הוא דחף אותי דרך שער המפעל החוצה, וברגע האחרון השליך לעברי תיק. מאוחר יותר מצאתי בתיק קצת בגדים וכסף… נשארתי בודדה ברחובות ריקים"…

כך מסיימת אסתר ארונסון את דיווחה על אודות שהותה במפעל של קרמין.
מהדברים עולה בבירור כי ויקטור קרמין הציל את חייה ואת חייהם של אחרים.
דודתי הצליחה לשרוד לאחר אירועים דרמטיים רבים אחרים, אירועים אשר במהלכם הוכיחה אומץ לב שלא יאומן. היא נלחמה על חייה ונעזרה בבני אדם שסיכנו את חייהם כדי להצילה.

אשר לויקטור קרמין, הוא שרד במלחמה. לפי דבריה של דודתי, הוא נשלח למאסר בלודז' בשנת 1946 באשמת שיתוף פעולה עם הגרמנים. במהלך המשפט הוא שוחרר, כיוון שיהודים רבים העידו לטובתו ואמרו כי עשה כל שביכולתו כדי לסייע ליהודים אשר עבדו עבורו.

אסתר באה לבקרו אחרי המלחמה; הם התחבקו, וויקטור סיפר לה כי כל היהודים נלקחו ממפעלו למיידנק.

ויקטור קרמין לא הרחיק לכת כאוסקר שינדלר שהצליח להציל את היהודים "שלו".
שינדלר הוא מקרה ייחודי של אדם שסיכן את חייו, הוציא את פרוטתו האחרונה כדי לשחד אנשי אס אס למכור לו את חיי היהודים "שלו", העביר את מפעלו ושינה את תוצרתו רק כדי להציל את חיי עובדיו. הוא נאסר פעמיים, אבל הצליח להשתחרר הודות לקשריו עם קצינים רמי דרג. הוּכח כי הוא הוציא יותר מארבעה מיליון מרקים כדי לשמור על היהודים "שלו" בחיים. בשנת 1962 הכתירה מדינת ישראל את שינדלר בתואר 'חסיד אומות עולם'.

אף שויקטור קרמין אינו יכול להתחרות במעשיו של שינדלר, אני סבורה כי עלי להעלות על נס את יחסו האנושי לעובדיו.
בזכות אנושיותו ניצלה דודתי.

תרגמה מאנגלית: נטע ז'יטומירסקי אבידר

מתוך יומנה של סבתי, אידה גליקשטיין / אלכס גורי

אידה גליקשטיין תיעדה את קורות הגטו בלובלין ובמיידן טטרסקי.
בעבודתה ב"יד ושם" גבתה עדויות של ניצולים, ובייחוד עדויות של לובלינאים

במאי 2008 נסעתי ללובלין למסע שורשים. רציתי לנבור קצת בארכיונים ולראות את העיר שהורַי הגיעו ממנה.
אחד המקומות שהגעתי אליהם בביקורי היה 'תיאטר NN'. המקום היה סגור לרגל שיפוצים, אך בכל זאת נכנסתי למשרדים כדי לברר פרטים. הבחור במשרד הסביר לי באדיבות שהמקום סגור, אבל שאל לסיבת בואי. מששמע ששני הורַי נולדו בלובלין, הסתקרן וביקש לדעת את שמותיהם של הורַי ואת שמות הוריהם.
"אתה הנכד של אידה גליקשטיין?" שאל אותי בפליאה. אינני יודע מי מאתנו היה מופתע יותר – הוא למשמע שמה של סבתי, או אני בשל הַכּירו אותה ובשל עצם השאלה. בהמשך לכך נלקחתי מיד לפגוש את מנהל המוזיאון, ונערך לי סיור קצר במוזיאון הסגור. למותר לציין שהמעמד היה מרגש מאוד עבורי. חוויה דומה חיכתה לי בהמשך במוזיאון במיידנק.
באותה הנסיעה ללובלין התעצם עבורי פן של סבתא שלי שעד אז לא נתתי עליו את הדעת. סבתא שלי הפרטית – זו שהייתה מחזירה אותי הביתה מהגן ומבית הספר היסודי, שהייתה מכינה לי טחינה ביתית שכה אהבתי (מאוד לא פולני מצדה…), שאהבה לנסוע מדי יום לחוף הים, זו שלא דיברה אתי על אודות מה שקרה "שם", אבל כתבה וכתבה – לא הייתה פרטית כלל וכלל.
דמותה הציבורית של סבתא שלי נחשפה לפתע בפנַי: כתביה על אודות קורותיו של גטו לובלין שפורסמו באנציקלופדיה של גלויות, עדויות נוספות שלה ועדויות שגבתה אחרי המלחמה מפי ניצולים אחרים (תחילה בפולין, ולימים גם ב'יד ושם') מהווים תיעוד היסטורי חשוב אשר הקנה לסבתי מעמד של כבוד בקרב חוקרי העיר והתקופה ואלה המנסים להנציח אותן.
בגיליון זה המציין 70 שנה לחיסולו של גטו לובלין הייתי רוצה לפרוס חלק מסיפורה של סבתא שלי הפרטית. הקטעים שלהלן הם מתוך יומנה (את הסיפור המלא אפשר למצוא באתר קול לובלין באינטרנט).

קטעים מיומנה של אידה גליקשטיין

נולדתי ב-1905‏, בעיירה יוזפוב ליד לובלין. אבי, אהרן יצחק רפפורט, התייחס על משפחה חסידית. אמי – חנה הינדה לבית פוקס, נישאה לו בגיל 17 וילדה ששה ילדים, מהם, אני הבכורה.
‏שנות ילדותי לא היו קלות. סבלנו מחסור. עם זאת, שלחה אותי אמי ללמוד בתיכון פרטי. כבר מכיתה ח' הרווחתי ממתן שיעורים, שילמתי מכספי עבור התיכון ועוד תמכתי במשפחתי .
‏לאחר קבלת תעודת בגרות, התחתנתי בלובלין בשנת 1928 עם חברי לספסל הלימודים, משה גליקשטיין, שקיבל כעבור שנה את משרת סמנכ"ל לשכת המלאכה. היה זה יוצא דופן בפולין של תקופה זו, שתפקיד כזה יימסר ליהודי ‏- ייתכן שהודות לעובדה ששימש בעבר כמזכ"ל איגוד בעלי המלאכה ‏ולמעשה הוא זה שארגן לשכה זו.
‏בתפקיד זה שימש עד לאביב 1939. אז פוטר מעבודתו כשגל אנטישמיות הציף את פולין וההפליה נגד היהודים הלכה וגברה. לא סייעו בידו הכבוד וההערכה שרכש לו במקום עבודתו ובין חוגי בעלי המלאכה. את הפיצויים, קיבל עקב משפט שהגיש נגד הנהלת הלשכה, מאחר ומנהליו לא רצו להכיר בזכויותיו .
‏בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרנו בדירה מרווחת בת שלושה חדרים. היו לנו שני ילדים. בן – אלכסנדר, שנולד ב- 14/7/30 ובת – רות, שנולדה ב- 4/6/37. אבי לא היה אז בחיים, כי מת בשנת 1932 בגיל 44, ואמי גרה עם אחיי ואחיותיי בקרבתנו.
אחותי הקטנה ממני בשנתיים – שרה, עבדה כמורה, בדומה לאחותי הצעירה ביותר – ברונקה. האחות האמצעית – רומה, למדה פילוסופיה באוניברסיטת ורשה. אחי הבכור – אלתר, עבד כפקיד בחברת "ילן-שיכט" והאח הצעיר – מאיר, למד שנה שנייה בטכניון הוורשאי. הוא התקבל אליו לאחר שעמד בבחינות הכניסה בהצטיינות. כידוע, הוגבל מספר היהודים שנתקבלו לאוניברסיטאות ולמוסדות להשכלה גבוהה בפולין והיו מוסדות סגורים כליל בפני מועמדים יהודים.
‏ימי המלחמה הראשונים הצטיינו בפחד מפני הפצצות. לא לנו בדירתנו, אלא בשדה פתוח, ולמזלנו, היה מזג האוויר בחודש ספטמבר זה נוח ביותר. משנכבשה העיר בידי הגרמנים, התעסקתי בטיפול בילדיי ובמשק ביתי. לא שיערתי כלל את מידת הסכנה האיומה הצפויה לנו, כיהודים. באותה עת, הציעו לבעלי תפקיד בקהילה היהודית ובתפקיד זה הוא עבד ממש עד יום חיסול הגטו.
‏כל כמה ימים, הופיעו אצלנו ואצל יהודים אחרים אזרחים גרמנים, כל מיני בריונים ונוכלים, שהתלוו לצבא הגרמני עם התקדמותו בכיבושיו. הם תבעו לבנים, לבני מיטה ומצלמות, חיטטו בארונות ולקחו את כל מה שמצא חן בעיניהם. בעיר עצמה, חטפו אנשים לעבודות שונות בבניינים שנתפסו או הוחרמו על ידי הצבא הגרמני. ‏יום אחד נחטף גם משה, בשעה שהלך לעבודתו, וחזר עייף ומדוכא. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקל בעלבונות, בוז ושנאת ההיטלראים.
‏חורף 1939-1940 היה קר ביותר וקשה היה להשיג חומרי הסקה. יום אחד, בשעת היעדרי מהבית, הופיעו אנשי אס.אס. ולקחו את הרהיטים, את לבני המיטה ואת התמונות שעל הקירות. ממש רוקנו את הבית. לא הבנתי איך לא היה די בתעודת העבודה של משה, כפקיד הקהילה, כדי להגן עלינו מפני שוד וביזה. כמה תמימה הייתי אז… הלכתי למטה הגסטאפו, שהיה ידוע כ"מתחת לשעון", ותבעתי את צדקתי. הפקידים במדים השיבו לי באדיבות (היה זה רק בתחילת שנת 1940) ואחד הפנה אותי לשני וכך נדדתי מחדר לחדר, בחזרי בכל מקום על תלונותיי על העוול שנגרם לי. לבסוף, השיב לי גרמני צעיר ש"עד עתה ישנו ילדי גרמניה ללא לבני מיטה וכעת הגיע תור ילדי היהודים לסבול ממחסור זה". שבתי הביתה בידיים ריקות.
‏לקראת הסתיו, הוחרמה גם דירתנו. הקמת השכונה המיועדת ליהודים החלה, וכל אלה שגרו עד עתה מחוצה לה, יכלו להתחלף בדירותיהם עם פולנים שדרו באזור היהודי, אם הצליחו למצוא כאלה. אנו הצלחנו ומסרנו דירה בת שלושה חדרים תמורת כזו בת שני חדרים, ברחוב פרובוסטבו. אמי נאלצה לעזוב את דירתה עוד לפניי וללא זכות חליפין. היא קיבלה שני חדרונים ברחוב גרודסקה. אחיותיי הפסיקו לעבוד לאחר שבתי הספר היהודים נסגרו ונשללה מהן הזכות ללמד בבתי ספר של הגויים. רק אחי הבכור, אלתר, מצא עבודה כפקיד בקהילה. שרה, אחותי, ארגנה לימודי מחתרת לקבוצות תלמידים יהודים ובני בן העשר למד בקבוצה כזו. הוא הפליא את אחותי בכישרונותיו ובהתלהבותו מהלימודים.
כבר בחורף 1940-1941 החלו להגיע שמועות על תכנית להקמת גטו סגור ליהודים. איש לא שיער מה תהיה צורתו, ממדיו ותוכנו. הפגיעה הראשונה פגעה בנו במרץ 1941. החלק המערבי של השכונה היהודית, שכלל גם את רחובנו, הוקף יום אחד על ידי משטרה צבאית גרמנית והצטווינו לעזוב את דירותינו תוך עשר דקות. אין לשער את המהומה והמבוכה שקמה. משפחות התפזרו, ילדים אבדו והאנשים רצו מרחוב לרחוב כעדר כבשים תועות. צווה עלינו להתאסף במקום מסוים, אלא שכל אחד ניסה להתחמק מחגורת ההקפה. בני אבד. אני ברחתי עם בתי לדודי, שגר בחלק המזרחי של השכונה היהודית. לאחר זמן הגיע לשם גם משה, ללא ילדנו. עבר עלינו לילה איום ומלא ייאוש וכבר חששתי שלא אמצא את בני. רק למחרת הובא על ידי מכרים, שמצאוהו בתוך ההמון ולקחו אותו עימם. הגרמנים עקרו אז כמה אלפים מיהודי לובלין מעירם ושילחו אותם לעיירות קטנות. אלא שתוך כמה ימים חזרו רובם ללובלין. פתאום נעשה המקום צר עלינו והשטח שיועד למגורי היהודים צומצם בהרבה.
הועברנו אז לחדרון קטן כדיירי משנה. הדבר דיכא אותי ולא הצלחתי להתאים את עצמי לתנאים החדשים. משה, בראותו את מצבי, עשה מאמצים עצומים כדי שתוקצב לנו דירה. ואכן, קיבל לאחר זמן מועט רשיון לגור מחוץ לגטו. היו גם אחרים, שגרו מחוץ לגבולות הגטו, וביניהם – חברי המועצה היהודית או בעלי זכויות מבין בעלי המלאכה, אבל בעלי לא היה אחד מהם. היה לנו פשוט מזל. נכון, שהדירה הייתה כה לחה, שבחורף נטפו מים מהקירות. אבל עם זאת, היינו בני מזל, כי לא היינו חשופים להידבקות במחלת הטיפוס שפשטה בגטו, או לחטיפות. היה זה "אושר", שאין לתארו במלים.
נאסר עלינו, היהודים, לקנות אצל הגויים. לכן, קיבלתי רשיון מעבר קבוע לגטו, שנתן לי אפשרות לבקר אצל בני משפחתי ואצל ידידים ומכרים.
‏באותו זמן, עבדתי בועדת התברואה של הקהילה היהודית. חילקתי לדיירי הגטו אמצעי חיטוי ומתפקידי היה להודיע על כל מקרה חדש של מחלת הטיפוס, כדי שיעבירו בהקדם את החולה לבית החולים. לעתים, מצאתי אנשים גלמודים, ששכבו בחדרי מדרגות או בכוכים שבחצרות. עיני ראו אז סבל איום ‏ומצוקה ומראה זה יספיק לי לכל חיי. ‏בבתים אלה גרו אנשים שהוגלו מהעיר לודז'. הם תפסו כל פינה פנויה במרתפים, תאים ועליות גג. דירות פנויות לא היו בנמצא יותר. בכל חדר התגוררו למעלה מעשר נפשות והלכלוך עבר כל גבול. הבריאים ישנו בכפיפה אחת עם החולים שהיו עטופים בסמרטוטים מלאי כינים. ילדים היו ערומים לחלוטין ולא יכלו לצאת לרחוב, באין להם מה ללבוש. איזה ערך היה בתנאים איומים אלה לחתיכת הסבון או לחבילת אבקת הכביסה שחילקתי? אחדים קיבלו את הניתן להם בצחוק לועג והיו גם כאלה שדחו את מתנת הקהילה וקיללו אותי עם הקהילה ששלחה אותי אליהם.
‏הגיעה שנת 1942, והגטו גודר בחוט תיל דוקרני ונסגר. היו שני גטאות – הגטו הקטן – לבעלי הזכויות והגטו הגדול – לשאר האוכלוסייה היהודית. אנו המשכנו לגור מחוץ לגטו, אלא שחיינו במורא מתמיד. כל רגע היה עלול מצבנו להשתנות לרעה.
‏יום אחד, העביר אלי משה את האזהרה, שאמלט מיד עם הילדים, כי צפויות פעולות איסוף היהודים, הגרים מחוץ לגדר הגטו. לא הייתה לו אפשרות לעזוב את עבודתו בקהילה ולסייע בידי. בידיים רועדות הלבשתי את ילדיי ונמלטתי דרך השדות לחלק הארי (הגוי) של העיר, בו לא פסעה זה חודשים רבים רגל של יהודי. הורדתי את הטלאי (סרט המיועד ליהודים בלבד, שיציאה בלעדיו הייתה כרוכה בסכנת מוות), ותחבתיו לכיסי. חשתי את הטעם המר של מחוסר בית. נדדתי ברחובות שאסור היה לי לשהות בהם וקנאתי בפולנים, שלכל אחד מהם יש גג מעל לראשו. על הגשר עמד והסתכל בהנאה במימי נהר ביסטשיצה היטלראי "נכבד", מלווה על ידי עוזרו. צץ בראשי ‏רעיון מטורף, לפנות אליו בשאלה "על מה אין לילדיי זכות לגג מעל ‏לראשיהם?". על זכות לחיים עדיין לא הרהרתי, כי לא ידעתי על התכנית השטנית של השמדת יהודים מוחלטת ושלמה.
‏הילדים עייפו מאד וחזרנו לביתנו שמחוץ לגטו. הסתבר שהייתה זו אזהרת שווא ולא נשקפה לנו כל סכנה.
‏התגוררו אז בלובלין, כך סיפרו, כ-34,000 יהודים, כולל אלה שהגיעו מערי מערב פולין. בחודש מרץ פשטה השמועה, שייעקרו ויוגלו 20,000 מהם. הגרמנים ערכו רישום תושבים מדויק וחילקו תעודות עבודה, שרק בזכותן ניתן היה להמשיך ולהתגורר בגטו. ההגליה החלה ב-16 במרץ. יומם וליל נערכו פעולות ההגליה. התהלכו שמועות, שאת הנחטפים בפעולות אלה ישלחו לבלז'ץ.
איבדתי אז את אחי, אלתר, שרק שנה לפני כן נשא אישה והיה אב לתינוק בן שבועות מספר בלבד. הוא נלקח מביתו עם משפחתו למרות תעודת עבודה שהייתה ברשותו. הוא הצליח, בעזרת שוטר מוכר לו, למלט את ילדו מבית הכנסת של לובלין, ששימש כנקודת איסוף היהודים, לאמו. הוא השלה את עצמו, שיישלח לעבודה ואולי, ללא ילד, יוכל לעמוד במבחן הקשה, שלא ידע את ייעודו. לא ידענו עדיין באותו זמן, שבלז'‏ץ שימש כבר אז כמחנה השמדה.
‏הפגיעה הבאה במשפחתי, אירעה מיד לאחר זה. אחי הצעיר, מאיר, החליט לעזוב את העיר ובכדי להימלט מההגליות התכופות והמחמירות, נסע לעיר ראדום. לפי השמועות, יחס הגרמנים ליהודים שם היה נסבל יותר. הוא נעצר בתחנת הרכבת על ידי המשטרה הגרמנית הצבאית ובהיותו ללא סרט הטלאי, הוכנס לכלא, הועמד למשפט ונידון למוות. כך שילם בחייו הצעירים עבור רצונו להישאר בחיים. הוא היה בסך הכל בן 22, בעל כשרונות מובהקים ושלט כבר אז בחמש שפות.
‏באפריל 1942 המשיכו הגרמנים בהגליות. לקחתי חלק באקציית הגליה כזו לגמרי באקראי. אותו יום לא ניבא שום פעילות גרמנית והלכתי לבקר את אמי בגטו. לפני הכניסה למסדרון, הייתה מוטלת גופת גבר. לא מעט ראיתי מתים מרעב או ממחלה והם היו מוטלים ברחוב עד שהקהילה תדאג לסילוקם. רק הספקתי להיכנס לדירת אמי, כשהחלה המהומה. האקציה החלה! ‏ריצה מבוהלת בחדרי המדרגות, צעקות, בכי ילדים. קשה לתאר את המאורע הזה. אחיותיי ואמי לחצו עלי שאברח מהגטו שכן היה לי רשיון מעבר ויכולתי להשתמש בו אם יעצרוני בדרך, אולם כבר איחרתי את המועד – הגרמנים היו בחדר המדרגות. ברגע האחרון הסתתרו כולם בחדר הסמוך, חדר ללא חלונות וחשוך. אני נותרתי לבדי בחדר הראשון. נכנס גרמני. הראיתי לו את תעודתי ולשאלתו, איפה יתר המשפחה, השבתי שיצאו לעבודה. הוא הציץ לחדר השני ויצא. מהדירה השכנה נלקחה כל המשפחה. זוכרת אני שאמי אמרה אז: "עתה ניצלנו הודות לך, אבל מה יהיה בעתיד?"
‏כעבור זמן הוחלט על הקמת גטו עבור יהודי לובלין במאידאן טטרסקי, רובע פועלים במרחק שני קילומטרים מלובלין. רק בעלי תעודות J (יהודי) חדשות יהיו רשאים לעבור לגטו החדש. היתר יוגלו. משה הצליח לקבל תעודות גם עבורי והילדים. יום שישי, 17 באפריל, נקבע כיום ההעברה. כל העוברים קיבלו מהמועצה היהודית זכות לבית בגטו החדש, לאחר שרוקן מתושביו הארים. עקירה זו מלובלין עתידה היתה להימשך שלושה ימים. ביום הראשון, יעברו פקידי הקהילה ושוטריה, בשני – בעלי המלאכה שעובדים למען הגרמנים ובשלישי – כל הנותרים.
כמובן, "הסדר המופתי" הגרמני הופרע כבר ביום הראשון, כי כולם רצו להימצא מחוץ לגטו העירוני ובמיוחד כל אלה, שלא היה להם כרטיס ה-J. הם חששו, שלאחר שבעלי הכרטיסים יועברו למאידאן טטרסקי , תהיה הקפדה יתרה, שמחוסרי כרטיס לא יועברו. לכן, כבר ביום שישי החלה יציאת לובלין. רחובות לוברטובסקה, קרולבסקה, זאמויסקה ופאבריצ'נה היו עמוסים המון רב של עגלות, אופניים, עגלות ילדים וכל מיני כלי רכב ויותר נכון, כלי אופניים, מסוגים שונים.
ב-20 באפריל לא נמצא יותר אף יהודי אחד בשטח הגטו הלובלינאי הישן. סיפרו שעובדה זו הייתה צריכה לשמש שי ליום ההולדת להיטלר מאת הגסטאפו. העיר הראשונה הנקייה מיהודים.
‏הופצו שמועות סרק, שהיהודים יוכלו מעתה לחיות חיים שלווים ומאושרים במאידאן טטרסקי, ה"גטו לדוגמא" בפי הגרמנים. לא יעקרו אותם שוב מהמקום, ויהודי כל פולין יקנאו בהם. רבים מהיהודים שמצאו כבר מסתור בבתי ארים, נתפתו לאמונה זו והגיעו לגטו החדש. הישוב נועד לכאלפיים נפש, אולם הגיעו אליו כ-8,000, מה שהגדיל את הצפיפות עד לבלי נשוא. אנשים תפסו אפילו דירי חזירים, מרתפים וכל כוך, בו ניתן היה להצטופף. רבים לנו תחת כיפת השמיים.
‏אנו הסתדרנו בבית קטן, שהכיל חדר אחד גדול עם תוספת צרה, מחוסרת חלון. רשמית, יועד רק לנו, אלא שהתגוררו עמנו שלוש אחיותיי, אמי, היתום אחר אחי וידידנו, יוסף רוזן, עם אשתו ושני ילדיו.
‏ביום ב', 20 באפריל 1942, הוקף מאידאן טטרסקי בידי אוקראינים תחת פיקוד אנשי אס.אס.. השוטרים היהודים התפזרו בכל הישוב והזעיקו את כל התושבים, שיופיעו בכיכר. נאמר לנו שהגרמנים עומדים לערוך רישום מדויק של אנשים, כדי לראות כמה דירות חסרות עדיין ושיוקמו צריפים למחוסרי הדירות. מובן שהייתה זו תרמית נבזית. באותו יום נלקחו 5,000 איש למאידאנק (מחנה השמדה). רק עתה ידוע לנו בבירור מה קרה לאנשים שנלקחו. הם נורו כולם למוות ביער בסביבת קרפצה.
‏כך איבדתי ביום זה שתיים מאחיותיי, רומה וברונקה, שנכללו בין קורבנות הרצח המתועב.
שרה ניצלה יחד עם בנו היתום של אחי ועם אמו. הם הצליחו להתחמק מהגרמנים ולהתערבב בין בעלי כרטיסי ה-J, להם הותר להישאר במאידאן טטרסקי. לא הייתה משפחה אחת שלא סבלה הפעם אבדות מכאיבות. ‏למחרת, הוציאה המועצה היהודית כרטיסי J למחוסרי הכרטיס שניצלו.
‏קיץ שנת 1942 עבר בשקט יחסי, ללא אקציות. מספר התושבים גדל מיום ליום הודות לשטף אנשים מעיירות אחרות שבמחוז לובלין. הם חשבו שישבו לבטח וירחקו מסכנה ב"גטו לדוגמא" שלנו. כאשר החלו הגרמנים בחיסול גטו ורשה, ביולי, הגיעו למאידאן טטרסקי ‏גם פליטים משם. באוגוסט בוצעו אקציות חיסול רבות בעיירות הסמוכות וגם משם נמלטו למאידאן טטרסקי אלה שחיפשו מקלט.
‏אולם בשניים בספטמבר 1942 שוב הוקף הגטו מכל העברים ושוב נצטווינו להתייצב בכיכר. המיון ארך שש שעות. כולנו הצטווינו לשכב על הקרקע, כדי שלא נוכל לזוז מהמקום. אמי ואחותי הסתתרו ולא יצאו מהבית ובן אחי היתום נשאר במיטתו. ביצאנו, שמעתי את קול בכיו וחזרתי ולקחתיו איתי. היה זה מעשה טירוף, כי לנשים עם תינוקות נשקפה הסכנה הגדולה ביותר. ‏בינתיים, התקדם משה עם שני ילדינו ולא עלה בידי למצוא אותו במשך כל מהלך האקציה. ניצלתי אז בנס, כי שוטר יהודי שהכירני ערב לי והורשיתי לשוב לגטו עם סיום האקציה. נאספו בפעולה זו למעלה מאלף איש למשלוח למאידאנק.
‏אקציה זו הגדילה את תחושת אי-הביטחון בליבנו. התחלנו להבין, שלכולנו צפויה השמדה. עדיין היו כאלה שהשלו את עצמם שמעתה תמו האקציות וישרור שקט ושלווה. כי הן אי אפשר להעלות על הדעת שהגרמנים ישמידו את כל היהודים, מאחר ונזדקקו לידיים עובדות לבתי החרושת שלהם. גורלנו נחתם כבר אז על ידי ממשלת הרייך השלישי, אלא אנו, משוללי רדיו ועיתונים, לא ידענו על כך.
בתקופה זו התחלתי להרהר בזה, שההצלה היחידה היא בצד הארי, ואכן אנשים בעלי "מראה פנים ארי" החלו נעלמים מהגטו. הייתי חייבת גם אני להשיג ניירות אריים, כדי שאוכל לחיות בין הגויים. קניתי מפולנייה אחת את תעודות הלידה שלה ושל בתה, שמתה לפני מספר חודשים. סייעה לי בעניין זה חברתו לעבודה לשעבר של משה, רגינה צ'יז'בסקה, שעמדה בקשר איתנו מהתחלת הכיבוש הגרמני ועזרה לנו במה שיכלה. היא אפילו הסתירה בביתה דברי ערך שלנו. היא דיברה על ליבנו שנברח מהגטו והציעה לנו את חדרה הצנוע והיחידי. הסכימה אפילו לקחת את בתנו, רות, לאחיה, שהתגורר בנאלנצוב, בסביבת לובלין.
משה התנגד לכל נסיון בריחה. הוא טען, שאם כולם אבודים, אין טעם להמשיך בחיים ומוטב למות עם כולם. הוא גם ניבא, שמי שיציל את עצמו וייוותר בחיים לא יהיה מאושר לעולם. כמה צדק בדבריו!
‏פעולת ההכנה לעזיבת הגטו הייתה מעתה נתונה ליוזמתי בלבד. קניתי גם לאחותי, שרה, תעודת לידה מהחלבנית שלנו, ששמה היה ורוניקה לוקאשיק. היא גרה בקרבת גדר התיל הדוקרנית של הגטו והבריחה דרכה מצרכי מזון, עליהם הרוויחה יפה. בהשגת תעודת זהות חדשה מזוייפת מצויידת בצילומי, עזר לי אחד, פוגלגרן. לצערי, נהרג במחנה.
‏עתה נותרה בעיית בני, אלכסנדר. חשבתי אפילו, שכדי להציל אותו מידי הגרמנים, צריך שיעבור ניתוח פלסטי, שיחזיר אותו למצב לפני ברית המילה. סימן היכר זה עזר לגרמנים בחיפוש אחר יהודים נמלטים. אבל כולם אמרו שדעתי נטרפת עליי כבר ברגע שחושבת אני על כך.
‏הגיע יום 25 באוגוסט 1942. כבר עם אור השחר, הפך מאידאן טטרסקי למקום מחזה טראגי. שוב גורשו כולם לכיכר היישוב. הפעם ניסו להסתתר רבים שניחשו את הצפוי להם. אולם גם הרודפים שיכללו את שיטות החיפוש שלהם. הפעם, הסתתרו אחותי ואמי עם התינוק בעליית הגג ואני יצאתי עם משה לכיכר. האקציה התנהלה באורח שהפך כבר, לצערנו, לשגרתי. כבפעמים הקודמות, גם הפעם הועברה מחצית התושבים למאידאנק. הפליאה אותי העובדה, שבניגוד לעבר, הפעם לא חסו אנשי האס.אס. על הפקידים של משרד העבודה היהודי, שליד מועצת היהודים, שמתפקידו היה לספק כוח עבודה לגרמנים. זה שימש לנו חומר להרהורים על הקץ הקרוב של כולנו.
גם הפעם התלחשו האנשים והגרמנים כנראה הפיצו שמועות שווא, שזאת היא האקציה האחרונה, ואחריה לא יבואו עוד. נחיה בשלום ושלווה. נכון, היו שהאמינו להן והמשיכו להשלות את עצמם בתקוות, שלא היה להן בסיס כלשהו. עם זאת, לא חש איש מאתנו, שהימים עד חיסולו המוחלט של הגטו שלנו ספורים.
לאחר האקציה ה"אחרונה", הוצאתי את רות מהגטו ומסרתיה לידי הגברת צ'יז'בסקה. רות הייתה אז בת חמש ובאורח פלא ידעה והבינה שאל לה להמשיך ולהיקרא רות – אלא מעתה ואילך תיקרא טרסה, ושעליה לנסוע ל"דודתה" שבעיירה נאלנצוב.
קשה יותר היה למצוא משפחה שתסכים לקבל את אלכסנדר, בני. הלכתי לשוער לשעבר של ביתנו שברחוב וישינסקי, שגר עתה במקום אחר. הוא לא הסכים, מפחד מפני בעל הבית שלו, ששימש מלשין אצל הגרמנים. הימצאות של ילד או מבוגר יהודי בבית של נוצרים סיכן גם אותם בסכנת מוות. בכל זאת, הבטיח לכתוב לקרובו שגר בבקתת יער ואמר לי לבוא אליו לשם קבלת תשובה. לא הופעתי יותר אצלו, כי לא ניתן לי לעשות זאת. חיסול הגטו שלנו הסתיים יותר מוקדם, מאשר אפשר היה לנבא.
היה זה בשבת, 7 בנובמבר 1942, כשפשטה הידיעה בגטו, שהגרמנים מעבירים את בתי המלאכה, על הפועלים הדרושים להם, למבצר לובלין. משמעות פעולה זו הייתה – חיסול מאידאן טטרסקי. לא ידענו אם נותרה לנו שהות של ימים או של שבועות. הייתי מיואשת, כי לא עלה בידי להציל את בני.
בליל יום א', העירה אותי תנועה רבה בגטו. השעה הייתה לאחר חצות. משה קם, יצא החוצה ולאחר רגע שב ואמר לנו להתלבש, כי עומד משהו להתרחש. כולם היו מלאים חששות ופחדים. הערתי את בני, ציויתי עליו להתלבש מהר ולשים על כתפיו את ילקוט הגב, שהיה מוכן מזה שבועות. תמונה זו נחרטה בזכרוני לעולם. בני הנושא את ילקוט הגב שלו.
יצאתי לראות מה מתרחש בחוץ. לשם כך טיפסתי על גגון העץ, ששימש לי כל הזמן כמקום תצפית, כי ממנו ניתן לצפות על הכביש, כיכר העיירה ועל הדרך מרחוב פאבריצ'נה אל הגטו. הלילה היה די חשוך והדרך אפופה באפלה. לא ראיתי ולא שמעתי דבר. קפצתי מהגג ונפלתי בין שתי שורות חוטי התיל, שהקיפו את הישוב האומלל שלנו. עד היום אינני יודעת למה קפצתי. הייתה זו פעולה שלא בהכרה. איזה כוח דחף אותי לעשות זאת, כדי להציל את עצמי. זחלתי ועברתי מתחת לשורת החוטים השניה ונמצאתי מחוץ לגטו. צעדתי בכיוון הבתים הנראים במרחק של כמאתיים מטר מהחוטים.
הצטערתי מר על צעד בלתי מחושב זה. התחלתי לדאוג אם אוכל לשוב בבוקר לגטו ללא חותמת על תעודת המעבר שלי, מה ששימש כהוכחה נגדי שעזבתי את הגטו באורח בלתי חוקי. החלטתי ללכת בבוקר העירה ומשם לטלפן למשה.
השחר האיר. רגלי נרדמו מהעמידה על המקום וזזתי אל מאחורי קירות הבית, שלידו עמדתי. רגלי קרסו תחתי, כאשר ראיתי, שהגטו מוקף אוקראינים ואנשי אס.אס.. לא שמעתי שמץ של רעש, למרות שעמדתי בקרבת מקום אליהם. הם ראו אותי, אך עמדתי ללא ניע, למרות שרגלי רצו לרוץ ולברוח. את הסרט עם הטלאי החזקתי בכיס מעילי.
קצין גרמני התקרב ושאל אותי לאן זה אני הולכת. השבתי לו בפולנית כי חולה אני והולכת לרופא. כנראה שנראיתי חולה, כי הוא האמין לדבריי ואותת לי בתנועת יד, שמותר לי ללכת. התרחקתי לאט מהם, כי כל תנועה מהירה מצידי הייתה מחשידה אותי. בדרך פגשתי כמה יהודים שהתקדמו לכיוון הגטו. הם שאלוני :"סליחה, גבירתי, שקט שם אצלכם?" ואני לחשתי כלפיהם בשפתיים חיוורות: "תימלטו לנפשכם!"
צעדיי הראשונים היו לדירת הגברת רגינה צ'יז'בסקה, שעזרה לי להבריח את בתי מהגטו. עדיין המשכתי לקוות שאין זה הקץ. שזאת אקציה "שגרתית" בלבד. אבל במהרה התחוור לי שזה היה חיסולו הסופי של הגטו. הגיע הקץ, ונותרתי רק עם בתי. כל היתר אבדו לי.
‏על מה שקרה לאחר בריחתי הפתאומית מהגטו, נודע לי מאחותי, שרה. רק אחרי 25 שנה סיפרה לי איך נותרה בחיים. הייתה זו שתיקה שנבעה מכאב עמוק לאחר אובדן האנשים הקרובים ביותר ללבנו.
שרה ואמנו ישנו בחדרון האטום ורק לפנות בוקר נודע להן שהגטו מוקף מכל עבר. הן שמעו יריות וקולות של שוטרים יהודים, שהתרוצצו ושילחו וממש גירשו את כולם לכיכר. בביתנו הסתתרו 16 איש, שכללו את אחותי, אמי ומכרים רבים שחיפשו מחסה, כי החדר האטום היה חבוי מאחורי קיר מלאכותי. שרה רצתה, שכולם יסתתרו עד עבור זעם, אבל משה סירב ויצא עם הבן לכיכר. הוא אמר, שהוא בטוח ששום דבר לא יקרה ושזו אקציה, הדומה לאלו שקדמו לה.
את בן אחי מסר משה לאח בית החולים שהיה מידידיו ושטען שבית החולים הוא המקום הבטוח ביותר לתינוק ואילו בבית, עלול בכיו לגלות לרודפים את מקום המחבוא. בבית החולים נורה התינוק יחד עם 18 תינוקות אחרים, שהובאו לבית החולים על ידי אמותיהם בתקווה ששם ייוותרו בחיים.
שלושה ימים הסתתרו במקום המחבוא. הם יצאו ממנו לאחר ששוטר מכר אמר להם, שהגטו חוסל סופית ואין יותר טעם להסתתר. על כל אלה שהתחמקו והסתתרו, היה על פי הפקודה, להתייצב מיד בנקודת איסוף במועצה היהודית ומשם יובלו למאידאנק. מי שלא יתייצב וימצאוהו, יומת במקום. שרה לא התכוונה להתייצב, אולם לא הצליחה לשכנע את אמנו שתסכים לעבור לצד הארי. אמנו אמרה: "אם שאיבדה כה רבים מילדיה, אין לה זכות להישאר בחיים". יומיים לאחר מכן, בשעה ששרה נעדרה ממקום המחבוא, נעלמה אמנו ויצאה להתייצב עם כל הנותרים. נימוקה היה, שאין היא רוצה להיות למכשול לבתה שרה ובלעדיה יש לבתה יותר סיכוי להציל את עצמה. אמי היתה אז רק בת 54 שנה.
משה נלקח עם בננו למאידאנק. הילדים, כפי שידוע עתה, הושמדו הראשונים. משה היה במחנה עבודה ברחוב ויינייבסקה עד שלושה בנובמבר 1943 ונורה באותו יום בו 18,000 יהודי מאידאנק נורו למוות.

את שנות המלחמה הנותרות העבירה סבתי יחד עם אמי תחת זהות ארית בדויה, בפחד מתמיד מפני גילוי. חברו של משה מלשכת המלאכה, רישארד פוסטוביץ, הוא זה שעזר להן למצוא מקום מסתור אצל בת דודתו, ה¬גברת סטפניה פארצ'ינסקה, ואצלה הן גרו עד תום המלחמה, בכפר סלאבינק שליד לובלין. שניהם הוכרו כחסידי אומות העולם.

המסע ללובלין / ירוחם שפט (שטוקפיש)

ירוחם שפט (שטוקפיש)
המסע ללובלין

חוברת מספר 48 שנת 2012

במרץ 1942 החלה לפעול מכונת ההשמדה של הגרמנים על הקרקע הנוחה של פולין.
אחרי שבעים שנה, במרץ 2012, יצאה קבוצה של חברי 'ארגון יוצאי לובלין', בני דור ההמשך, לחוות ולראות את שהכירו וחוו הוריהם והורי הוריהם. כארבעים איש ואישה מכל העולם מצאו לנכון "לזכור ולא לשכוח".

הורַי, דוד שטוקפיש ורבקה לבית רוזנבוש, נולדו, גדלו והתחתנו בלובלין. שמונה ילדים כללה כל אחת ממשפחותיהם הענפות. לימים הם ביקרו בפולין כמה פעמים, וכשחזרו ארצה אבי נהג לספר לי על אודות הסבל אשר חווה בביקורו. הוא היה אומר לי ביידיש העשירה שלו: "אויסער ווייטאָג, איס דאָרטן גאָרנישט וואָס צוּ זעען."

יהדות פולין הייתה מהוותיקות באירופה, ושורשיה מגיעים עד לתחילת המאה ה-14. במשך הדורות ידעה קהילה זו עליות ומורדות, אך בל נטעה: גם בעליות היו חיי הקהילה דלים וצנועים. המלחמות התכופות, המחלות הנלוות לתנאי מחייה קשים והמעבר משלטון אחד למשנהו לא היטיבו עם אוכלוסייה מאמינה זו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת יהודי לובלין למעלה מ-40,000 נפש. רוב המשפחות היו ברוכות ילדים, וילד שהשלים את לימודיו בבית הספר העממי נחשב בר מזל ומשכיל. אולם גם העוני אשר שרר ברוב המשפחות היהודיות בלובלין וקשיי החיים היו כאין וכאפס בהשוואה למאורעות שהן החלו לחוות עם כיבוש פולין ב-1 ספטמבר 1939.

עברנו ברחובות לובלין. חלק מאתנו זכו לראות את הבתים אשר הוריהם, ואף הם עצמם, גרו בהם.
אנו לא מצאנו זכר לשכונה שאבי ומשפחת שטוקפיש גרו בה.

אין ספק שבביקורנו ראינו גם כמה נקודות אור. התרשמנו מהצלחתם המדהימה של אנשי 'תיאטר NN' ויהודי המקום לשמר את המורשת של יהדות פולין בכלל ויהדות לובלין בפרט.
מפעל ההנצחה ב'תיאטר NN', בית הכנסת היחידי ששרד ברחוב לוברטובסקה (הארכיון והחדר "אנחנו פה"), ישיבת חכמי לובלין, הקראת השמות בפרויקט "לכל איש יש שם", הראיונות שקיימו תלמידי תיכון מקומיים עם משפחות הניצולים – כל הפעולות האלו בלובלין מצטרפות לשחזור המדויק של מחנות ההשמדה, לאנדרטה המרשימה שבמיידנק הנמצאת ליד הר האפר אשר נוגע בנימי נפשו של כל אדם, למוזיאון בבלז'ץ ולאנדרטה המרשימה שם לזכר יהדות פולין.
בנאומים הרשמיים שהשמיעו נציגי ממשלת פולין בטקס הממלכתי בבלז'ץ, חסר לי משפט אחד של התנצלות על חלקם של פולנים רבים בשואה. לצערנו, לא מעטים מהם עסקו בתרגום התאוריה הנאצית לשפת המעשים.

הצטרפותם של ילדינו, גלית ואמיר, למסע זה עזרה לי ולרותי אשתי לעבור את המסע הקשה הזה. היה בכך כדי להשקיט מעט את יצר הנקמה המפעם בנו בהיזכרנו כי לא הכרנו כלל את הסבים והסבתות שלנו, ומחצית מהדודות והדודים נרצחו בתנאים נוראיים. דרכנו לנקום הייתה לעמוד על האדמה המחוללת הזו ולזעוק: אנחנו ודור ההמשך שלנו כאן, למרות כל מה שהארץ הזו עשתה לעמנו.

אכן, היה זה מסע קשה.
נוכחתי כי צדק אבי באומרו ש"פרט לכאב אין שם מה לראות." אין לנו מה לראות שם, אך יש לנו מה להראות: אנחנו כאן, בישראל, ועם ישראל חי!

כ"ז סיון תשע"ב
18 באפריל 2012

ליד האנדרטה ליהודי פולאבי / אסתר רוקח לבית אדשלטיין

אסתר רוקח לבית אדשלטיין
ליד האנדרטה ליהודי פולאבי

חוברת מספר 48 שנת 2012

היום, כאן בפולאבי, אני סוגרת מעגל. ביום שני, ה-19 במרץ 2012, בן שפיגל – הנכד הבכור שלי והנין הבכור של אבא שלי, שמואל אדלשטיין – מתגייס לצבא ההגנה לישראל. זהו נדבך נוסף בניצחון שלנו כמשפחה וכעם על החיה הנאצית.

בפולאבי ובקז'ימייז' דולני חיה משפחתו של אבי.
סבי, אהרן מאיר, היה למדן גדול. הוא שימש כטוען רבני, ניהל דיני תורה והיה בעל היתר הוראה. היה לו אישור למכירת שמרים בכל רחבי מחוז לובלין.
סבתי אסתר ניהלה את משק הבית וגידלה את הילדים.
על כולם ניצחה אם סבתי, חנצ'ה. על פיה נשק כל דבר.

בפולאבי התגוררו 4500 יהודים, שליש מתושבי העיר. יהודי העיר ניהלו חיים שלווים. הם למדו, עבדו, אהבו, נישאו והולידו ילדים.
החברה היהודית בפולאבי כללה מעט עשירים, רבים מבני המעמד הבינוני ומעט עניים. היו ביניהם רופאים, מנהלי חשבונות, בנקאים, סוחרים ובעלי מלאכה, חייטים, סנדלרים, נגרים, בעלי בתי חרושת לנעליים ולשתייה קרה. בקהילה היהודית פעלו ארגונים שונים, וחלקם הוכרו על ידי הפולנים:
– המועצה היהודית – ראש הקהילה נבחר בבחירות חופשיות.
– קופת גמילות חסדים.
– חברת 'לינת צדק' – ארגון זה סייע לחולים, לעניים, לזקנים ולבודדים בתמיכה, בסיעוד ובארוחות.
– רב העיר, שוחטים, מלמדים.
– בית הכנסת בפולאבי שכן במבנה מפואר ובעל הדרת קודש. כמו כן היה בעיר בית מדרש.
– את בית הספר היהודי ניהל הנריך אדלר. בית הספר 'תרבות' היה חלק מהתנועה הציונית בעיר.
החברה היהודית בפולאבי התאפיינה בשתי השקפות עולם תרבותיות: דתית-חרדית לעומת מסורתית וחילונית. את התרבות הדתית הובילו הרבנים והמלמדים, ואילו את החילונית הובילו בעיקר המפלגות הציוניות – תנועת הנוער 'גורדוניה', בית"ר, 'השומר הצעיר' ו'מכבי הצעיר'. גאווה גדולה סיפקה לבני העיר קבוצת הכדורגל 'מכבי'.

העיר פולאבי שוכנת על דרך המלך. כבר בימים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא הופצצה מהאוויר, ורוב יהודי העיר עזבו את פולאבי בבהלה. משפחת אבי נדדה לעיירה קונסקובולה (Końskowola).
אבי מספר שלמחרת חזרו לפולאבי כדי לאסוף חפצים חיוניים. העיר בערה, ומבית אבי לא נותר זכר. המשפחה נדדה לעיירה קורוב, ומשם לבית הסבא שבקז'ימייז' דולני. לאחר זמן מה המשיכו לעיירה גניבישוב, ובהמשך הגיעו לזבולין (Zwoleń). חייהם היו קשים מנשוא, והם חיפשו אחר מזון ומקום להתגורר בו.
בזבולין חטפו אנשי אס אס את סבי ואת אבי. הם ואחרים רוכזו בכיכר השוק, מחוץ לגטו. המשפחות עמדו וצפו בהם מרחוק. וכך כתב אבי בספרו נשארתי יחיד: "ראיתי את אמי ואת אחיי, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. בהמשך נודע לי כי כולם נשלחו לחיסול בסוביבור."

בתום המלחמה הצטרף אבי לקבוצת צעירים ונשלח לאיטליה במסגרת עלייה ב'. במחנה בקסטלו גנדולפו הכיר את אמי, רבקה זילברשטיין מהעיר קיילצה. הם נישאו באיטליה ועלו ארצה בספינה "חיים ארלוזורוב" תחת פיקודו של לובה אליאב. לימים כתב עליה אליאב את ספרו הספינה אולואה.
עם הגיעו ארצה גויס אבי ונשלח להשתתף בקרבות על ירושלים ובקסטל.

אבא שלי היה מיוזמיו וממקימיו של 'ארגון יוצאי פולאב' בארץ. הוא ראה חשיבות עליונה בשימור הזיכרון ובצורך להנחיל לדורות הבאים את סיפורה של הקהילה היהודית בפולאבי.
צוואתו הבלתי-כתובה היא לזכור ולא לשכוח את בני קהילת פולאבי, אלה שהלכו ברעב ובקור אל מותם במחנות ובתאי הגזים, ולכבד את אלו ששרדו את התופת באשר הם.

מרץ 2012