פרידה מסבים / עירית הס

דברים שנאמרו בכינוס השנתי של ארגון יוצאי לובלין 2012

חוברת מספר 49 שנת 2013

באותו הערב אבא ואמא חזרו כרגיל מהעבודה, אכלו את המרק שהכנתי, ואמרו לי, שמחר בבוקר אצא איתם ממיידן אל מחוץ לגטו, על מנת לפגוש את סבא וסבתא. כעת סבא וסבתא שוב נמצאים זמנית בלובלין ומוסתרים לא רחוק מהגטו.
וזה מה שאמרו:
"אֶווּניוּ, מחר בבוקר תבואי אתנו, כאילו גם את, כמונו, הולכת לעבודה. תענדי כמונו על השרוול את הסרט עם המגן דויד, כדי שיחשבו, שאת ילדה בוגרת. אנחנו נעביר אותך בשער בין שנינו, על מנת שכמה שפחות ירגישו בך, וכשנהיה כבר בחוץ, בצד הארי, מיד תתנתקי מאתנו, תורידי את הסרט ותלכי לראות את סבא וסבתא.
זאת הכתובת. זכרי אותה ולכי ישר לשם. לכי מהר ככל האפשר, אבל אל תרוצי ולכי בראש מורם. כי כך לא יחשדו בך, שאת יהודייה מפוחדת, שברחה מהגטו."

הייתה זאת יציאתי הראשונה אל מחוץ לגטו וגם ההתחזות הראשונה שלי לפולניה. זוכרת שהתרגשתי התרגשות של פחד ולא התרגשות של שמחה לקראת המפגש הצפוי עם הסבים. הייתי כבר עצובה מדי ולא מסוגלת לשמוח.

פעם כל כך אהבתי את סבא וסבתא. אהבתי אותם הכי הרבה בעולם. מיום שאני זוכרת, הם היו אצלי תמיד במקום ראשון. כך זה היה פעם. לא עכשיו. משהו קרה לנו. גם להם וגם לי. כבר לא חשתי מצדם את החיבה ואת תשומת הלב של פעם. כאילו הם כבר לא חושבים עלי. והאמת היא, שגם אני כבר לא חשבתי עליהם. רק עלי. על כמה רע לי. על כמה הכל עצוב.

את הסבים שלי מצאתי במרתף ענק וריק. הם התמקמו שם בפינה קטנטנה. סבא ישב על שרפרף נמוך מאוד. את סבתא ראיתי, כשהיא מתכופפת מעל לפרימוס דולק. היא בישלה. הייתה זאת הפינה המרוחקת ביותר מפתח הכניסה. אולי הם חשבו, שכך זה הכי בטוח – רחוק ככל האפשר ממה שבחוץ.
הם היו שם שניהם, סבא וסבתא שלי, ונראו לי עכשיו זקנים מאוד. במרתף הענק הזה הם נראו קטנים כאלה, מכווצים בפינה, כמו שני גנבים המסתתרים מהמשטרה.
לא היו שם חלונות, והרצפה הייתה עשויה אדמה בוצית שהודקה ויובשה. גם רהיטים לא היו שם, ורק בפינה – זוג יהודים זקנים ותשושים: סבא שלי, לאחר התקף לב, ברגליים יחפות, נפוחות מאוד מאי-ספיקת נוזלים. וסבתא – כנראה חולת פרקינסון, כי ראשה מתנדנד מצד אל צד, כאילו רוצה לומר "לא… לא…לא…"
הכל שקט. לא נשמעו קולות מבחוץ, וגם סבא וסבתא שקטים מאוד-מאוד: חלילה, שמישהו ישמע אותם, כי אז – יתגלו. קרן אור, שחדרה מאי-שם, או אולי הייתה זאת מנורת הנפט שלהם, האירה קצת את המרחב החשוך, שבין הקירות.
בצד, במקום ישיבתם של סבא וסבתא, גם הוא על הרצפה, דלק הפרימוס, עליו עמד סיר אלומיניום. דבר מה התבשל שם. סבתא קמה ונגשה לפרימוס. היא לחצה פעמים מספר את הידית כדי לשמור, שהאש לא תדעך.
כך מצאתי אותם אז בצאתי מגטו מיידן. כך ראיתי אותם בפעם האחרונה.

האם ידעו הסבים על בואי? האם ציפו לי? איני יודעת.
אבל הנה אני נכנסת. ילדה קטנה, רזה ועצובה, ילדה יהודייה מגטו מיידן. הנה אני שוב איתם – נכדתם היחידה. האהובה.
פעם, לפני המלחמה, רק המראה שלי, או אפילו עצם קיומי היה גורם להם אושר ושמחה… זה מה ששניהם שידרו לי במבטם, המלא אהבה ורוך. אהבה ורוך וקבלה – זה מה שתמיד חשתי מצדם.

והנה- אנחנו שוב ביחד: סבא-סבתא ואני…
רק שכעת אני לא כפי שהייתי פעם, ואין בידם לשמח אותי. וגם סבא וסבתא שלי, גם הם לא כפי שהיו בעבר.
אני אינני מבינה וגם אינני רוצה להבין, עד כמה המצב חמור ובלתי הפיך. אבל הם, המבוגרים, הם כנראה, יודעים מזה זמן רב, מה קורה לנו.
הרי סבא כבר בהתחלה, עוד בגטו, ברחוב לוברטובסקה, כשכולם עדיין חיו באשליות, כבר אז הוא, בניגוד לאחרים, טען, שהכל אבוד…
כבר אז שמעתי אותו אומר: "לא לעבודה בכפר נלקחים האנשים באקציה, אלא למוות."
"לא נראה אותם שוב", היה אומר.
סבא הוא אדם חכם מאוד, היו אומרים, והיו מקשיבים לו.

רק שזה שייך כבר לעבר.
עכשיו, בקיץ 1942, סבא סבתא ואני אמנם ביחד, אבל כמה הכל מוזר ושונה. הם מוסתרים כאן במרתף, ואני עוד מעט אמורה לחזור לגטו. למה בכלל אבא ואמא שלחו אותי לכאן? איזה מפגש עצוב.
אבל הנה זה קורה לנו!
ועוד איך זה קורה!
הנה גם כאן סבא וסבתא שלי מפנים אלי שוב את מבטם המוכר והאהוב, מבטם השמח, רווי אהבה. המבט של פעם… כאילו דבר לא קרה, דבר לא השתנה…כאילו כל המסביב, המחריד הזה, לא קיים, ואנחנו כאן בזמן אחר, במקום אחר…
הרגע הזה במחיצתם של סבא וסבתא אוהבים ואהובים, פסק זמן זה, המנותק מכל הגהינום, ים של אהבה במבטם, זה מה שהחזיר לי את הסבים שלי.
סבים של געגוע.

סבתא מציעה לי מרק, המרק שבישלה שם בסיר מפוייח על הפרימוס שעל הרצפה. זה היה מרק ירקות עם שיבולת שועל. סבתא מזגה לי מרק בצלחת גדולה. מרק של פעם! המרק של סבתא! כמה זמן כבר לא אכלתי מרק כזה! הוא מחזיר לי את התאבון, שאבד לי מזה זמן רב.
אני אוכלת את המרק של סבתא וגומרת את כולו. עד לטיפה אחרונה. בחיים לא אשכח את הטעם המרק הזה, מרק אחרון של סבתא שאכלתי.

וכשסיימתי – הגיע זמן להיפרד וללכת. עלי לחזור לגטו מיידן.

סבא וסבתא לא בכו. הם לא הראו כל סימן של עצב או דאגה. הם חייכו והביטו אלי באותו המבט, מלא רוך ואהבה. כאילו רוצים לומר: "אין מה לדאוג, אֶווּניוּ. ואז: " לכי עכשיו, מתוקה. לכי לאבא ולאמא שלך. ואל תדאגי. ולהתראות, אֶווּניוּ, כן – להתראות…"

וכך זכרתי אותם.
ה"להתראות" שלהם ליווה אותי מאז. משך השנים קשות ביותר בחיי, ועזר לי להאמין, שיום אחד כל זה אכן יעבור, כאילו לא היה, ואנחנו נתראה שוב.

אבל לא התראינו…

מודעות פרסומת

חיה אחותי / בִּינֶם הֶלֶר

חוברת מספר 49 שנת 2013

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

 מיידיש: בני מר

מײַן שוועסטער חיה / בִּינֶם הלר

חוברת מספר 49 שנת 2013

מײַן שוועסטער חיה, מיט די גרינע אויגן,
מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.
די שוועסטער חיה וואָס האָט מיך דערצויגן,
אויף סמאָטשע גאַס, אין הויז מיט קרומע טרעפ.

די מאַמע איז אַוועק פֿון שטוב באַגינען,
ווען אויפֿן הימל האָט ערשט קוים געהעלט.
זי איז אַוועק אין קרוים ארײַן פֿאַרדינען,
דאָס בידנע דראָבנע גראָשנדיקע געלט.

און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,
און זי האָט זיי געקאָרמעט און געהיט.
און זי פֿלעגט זינגען זיי די שיינע לידער,
פֿאַר נאַכט, ווען קליינע קינדער ווערן מיד.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,
מײַן שוועסטער חיה מיט די לאַנגע האָר.
די שוועסטער חיה וואָס האָט מיך דערצויגן,
איז נאָך נישט אַלט געווען קיין צענדלינג יאָר.

זי האָט גערוימט, געקאָכט דערלאַנגט דאָס עסן,
זי האָט געצוואָגן אונדז די קליינע קעפּ.
נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן,
די שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ.

מײַן שוועסטער חיה מיט די אויגן גרינע,
אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקאַ זי פֿאַרברענט.
און איך בין אין דער ײִדישער מדינה,
דער סאַמע לעצטער, וואָס האָט זי געקענט.

פֿאַר איר שרײַב איך אויף ײִדיש, מײַנע לידער,
אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט.
בײַ גאָט אַליין איז זי אַ בת-יחידה,
אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

בינם (בונים) הלר (1908 – 1998)
מהבולטים במשוררי יידיש בגוש הסובייטי.
יליד ורשה. עלה לישראל בשנת 1957.
זכה בפרס מנדלי מוכר ספרים לספרות יידיש מטעם עיריית תל-אביב.
את שירו "מיין שוועסטער חיה" קראה יהודית מאיר באזכרה השנתית של ארגון יוצאי לובלין ביום השואה האחרון.

הַשְׁקִיעָה בְּפוּסוֹלִי / פּרימוֹ לוי


חוברת 49 שנת 2013

לֹא לָשׁוּב, אֲנִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירוּשׁוֹ.
מִבַּעַד לְגִדרוֹת הַתַּיִל
רָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת וְגוֹוַעַת;
חַשְׁתִּי שֶׁאֶת גּוּפִי קוֹרְעוֹת
מִלּוֹת הַמְּשׁוֹרֵר הָעַתִּיק:
"שְׁמָשׁוֹת יְכוֹלוֹת לִפּוֹל וְלָשׁוּב:
אֲנוּ, לִכְשֶׁיִכְבֶּה מְעַט הָאוֹר,
לַיְלָה נִצְחִי אֶחָד תֶּאֱרַךְ שְׁנָתֵנוּ".

7 בפברואר 1946

פוסולי הוא המחנה שממנו נשלח פרימו לוי לאושוויץ.

השיר לקוח מתוך הספר "אתם החיים בבטחה" – מבחר שירים מאת פרימו לוי

תירגם מאיטלקית אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, 2012

זיכרונותיי מהחיסול הסופי של גטו מיידן טטרסקי, נובמבר 1942 / דיאנה בך

דברים שנאמרו בכינוס השנתי של ארגון יוצאי לובלין 2012

חוברת מספר 49 שנת 2013

כבר במחצית אוקטובר היו שמועות שמשהו נורא הולך לקרות. לכן אמי הוציאה אותי, ילדה בת שמונה, מחוץ לגטו מיידן טטרסקי אל ביתן של שתי פולניות זקנות. לפנות ערב הייתה אמי יוצאת דרך שער הגטו, מורידה את הטלאי ומגיעה אלי, ואני הייתי מסתכלת כל היום על השעון מתי היא תבוא.
אבל בתחילת נובמבר ציוו הגרמנים על הפולניות לעזוב את העיר ולעבור לכפר כאנשים לא מועילים. אני חזרתי לגטו מיידן טטרסקי. בית משפחתנו ובו סבא, סבתא, שתי דודות, אמי ואני, היה בקצה הגטו, קרוב לגדר התיל.

ב-8 בנובמבר התעוררנו לקול צעקות "לצאת מן הבתים!" וכאשר הסתכלנו לכיוון גדר התיל, ראינו שהיא מוקפת בצפיפות בגרמנים ובמשתפי הפעולה שלהם – האוקראינים מהדיוויזיה של גנרל וולאסוב.
דודתי הלנקה ושני נערים בני דודים מעיירה קטנה התחבאו במרתף ביתנו.
סבי, סבתי ודודה אלקה יצאו החוצה, ואמי ואני הלכנו לביתו של בן-דוד של אבי – יעקב טוּכמן – שוטר יהודי. ביתו היה באמצע הגטו.
במרתף ביתו של יעקב טוּכמן היינו אמו, אשתו, שתי בנותיו, אחת קטנה ממני והשנייה – מַניָה – גדולה ממני, אמי ואני.
כעבור זמן-מה שמענו יריות, וכעבור כמה שעות הגיע יעקב. הוא אמר לנו שזה חיסול סופי של הגטו – מוציאים את האנשים מחוץ לגדר, והיריות אשר שמענו – הגרמנים הרגו את החולים בחדר החולים, וביניהם דודי איזידור בך.
בערב יצאנו מן המרתף. רחובות הגטו היו מוארים – הגרמנים לא ניתקו את זרם החשמל, ובבית המועצה צלצל טלפון ללא הפסקה, אבל אף אחד לא העז לענות.
כך הסתובבנו בתוך הכלוב כארבעה ימים.
ערב אחד, כאשר היינו בחוץ, הגרמנים ירו ופגעו באמו של יעקב טוּכמן, והיא נהרגה במקום ונפלה על ידי.
בערב אחר נכנסנו לביתו של אופה הגטו. היו שם די הרבה פליטי מרתפים, אשר ישבו על הרצפה, מיטות לא מסודרות, כרים – וכל אחד היה מכונס בתוך עצמו.
פתאום יעקב טוּכמן צעק "אבל יש לי משפחה באמריקה!" – רק שאמריקה הייתה מיליוני קילומטרים מן הגטו המוקף.
אחרי ארבעה ימים, יעקב – אשר ידע רוסית או אוקראינית – שיחד את האוקראינים, ובערב הרים אוקראיני את גדר התיל, ואמי אמרה לי לעבור ראשונה. מאוחר יותר היא הסבירה לי, שעשתה כך, כי חשבה שהם לא יירו בילדה קטנה, ירחמו עליה, ואני אנצל. האוקראינים לא ירו, ואחרי יצאו עוד כעשרה אנשים. התפזרנו וכל אחד הלך ללובלין לחפש שם מחסה. אני ואמי הלכנו בקור, בלילה, ללובלין והגענו לביתם של מכרים פולנים. שם היינו כמה ימים, ואחר כך עברנו למכרים אחרים, אשר סידרו לנו תעודות נוצריות מזויפות. עם התעודות האלה נסענו לוורשה.

משפחת טוכמן, אשר יצאה אתנו מהגטו, חיפשה מסתור בלובלין – ולא מצאה. הם הסגירו את עצמם לידי הגרמנים ונורו מיד.
דודתי הלנקה אקרמן ושני הנערים נורו עוד ביום הראשון, אחרי שהוצאו מן המרתף של ביתנו.
סבתי שרה אקרמן ודודתי אלקה אקרמן הובאו למחנה פלאגה-לשקייביץ ושם מתו.
סבי חנוך אקרמן, חייט מומחה, נלקח יחד עם מומחים אחרים למצודה (זאמק), כדי שיעבדו בשביל הגרמנים.
חברה של אמי, פולניה, Cecha Badyoczek הצליחה להגיע אליו למצודה, בטענה שיש לו עבודה שלה, ומסרה לו שאנחנו הצלחנו לברוח מן הגטו.
בנה, Tomasz Badyoczek , בהסתמכו על רישום בספר "בית הסוהר הגרמני במצודת לובלין 1939 – 1944" כתב לי לפני כחודשיים, כי סבי מת במצודה ב-27.2.1943 .

זה היה סופה של הקהילה היהודית בלובלין.

 

“Hitlerowskie wiezienie na Zamku w Lublinie 1939-1944.”
Praca zbiorowa pod redakcja Zygmunta Mankowskiego.Wydawnictwo Lubelskie, Lublin 1988 rok.

ארוחת פרידה / שרה ברנע

זיכרון הריחות והטעמים מלובלין

חוברת מספר 49 שנת 2013

חורבנה של יהדות לובלין הוא גם אובדנם של הריחות והטעמים מהחיים שהיו ואינם. האם נצליח להעביר קורטוב מהם אל הדורות הבאים?

שימור מורשת הוא גם שימור מסורות המאכלים שעלו על שולחן היהודי, ואלה היו שונים בכל אזור. לי זכור עדיין טעמו של הגפילטע פיש מבית הסבים שלי בלובלין.
הבדיחה הבאה על הרגלי האכילה של היהודים בשבת משקפת את הזיכרונות מה"בית" ואת האוכל שהיה מוגש בארוחות: יהודי חוזר בשבת מבית הכנסת, מְקדש על העוגה (לעקעך), אוכל דג ממולא, כבד קצוץ, מרק עוף, בשר, קינוח ותה ושוכב לישון. אם אחרי זה הוא קם מהשינה – זהו נס!

מטעמי השבת
את ה"קידוש" של סבי בערב שבת ובשבת שמענו בעמידה ובשתיקה. לא הוצאנו הגה מפינו לפני שכל אחד מאתנו קיבל את חתיכת החלה ובירך "המויציא". לעתים הצטרף אורח – אדם עני או זר בעיר שסבי הזמינו לסעודת שבת. הכנסת אורחים הייתה דבר מקובל בקהילה.
את סיר החמין (הצ'ולֶנט) נהגו להביא ביום שישי למאפייה הקרובה ולהכניס אותו לתנור למשך השבת. בשבת לפני הצהריים עמדנו וחיכינו לסבא. כשהוא הופיע מכיוון בית הכנסת, רצנו למאפייה כדי להחזיר הביתה את סיר החמין. היה זה סיר חרס אשר כוסה בנייר ובמפית הקשורים בחבל. סבתי חששה תמיד שלא נצליח לזהות את הסיר שלנו בין כל הסירים שהובאו למאפייה: היא הייתה מזכירה לי שהסיר שלנו קשור בסרט צבעוני כדי שלא נחליף אותו בסיר של מישהו אחר. עם הרמת הכיסוי מהצ'ולנט התפשט ריחו בכל הבית.
את המרק (גולדענע יוך) היו מגישים יחד עם אטריות דקיקות תוצרת בית. לפעמים העוזרת הייתה מכינה "פערפעלעך" – אטריות שנחתכו לאורך וגם לרוחב, חיתוכים אשר יצרו ריבועים קטנים.
לעתים הוגש המרק יחד עם אורז ושעועית לבנה גדולה ומתוקה, "צוּקֶר בּאָבּעס".

ברווז ממולא
בבוקר יום ששי אמי הייתה מנקה ברווז.
היא הוציאה מתוכו את קרביו ותיבלה אותו במלח, בפלפל ובשיני שום. לתוך חלל הבטן הכניסה תפוחי עץ.
את הברווזון הייתה מביאה אל התנור של המאפייה הסמוכה לחנותה. שם סיימו כבר את האפייה ופתחו את דלתות התנור, ששמר עדיין על חומו, בפני עקרות הבית.
אפוי, שחום ומדיף ניחוחות מעלפים הוחזר הברווז בצהרי יום שישי מהמאפייה לחנות של הוריי. באותה השעה הייתי מגיעה מבית הספר. אמא הייתה עסוקה, אך הייתה מציעה לי: "תטעמי משהו מהברווזון".
טעמתי, וה"משהו" היה טעים. טעים מאוד. מאוד-מאוד.
לעתים גם קרה שטעמתי הרבה… ולשאר בני המשפחה נשאר רק "משהו".

"הפרשת חלה"
שתי עוזרות הועסקו בבית הסבים שבטומשוב לובלסקי – העוזרת היהודייה הייתה ממונה על הבישול הכשר, ואילו העוזרת הגויה הייתה ממונה על הניקיון ועבודות הבית הקשות.
העוזרת היהודייה לא "התייחסה" אלי כלל. להפך, היא מנעה ממני לשחק במטבח – אף שלא היה מקום מתאים יותר למשחק בכל הבית, כי כל דייריו היו מבוגרים כבר. את החלות לשבת היא אפתה בתנור, אך מעולם לא זכיתי לקבל מיָדה פיסת בצק כדי לאפות לעצמי חלה קטנה. הדבר המרגיז ביותר היה שהיא עצמה השליכה חתיכה קטנה מהבצק לתוך התנור! לנגד עינַי ליחכו לשונות האש את הבצק. רק לאחר זמן למדתי על אודות מצוות "הפרשת חלה". חבל שאיש לא הסביר לי אז את משמעות המצווה, כי כך הייתה נחסכת ממני עצבות רבה.

כרוב חמוץ
לעומת זאת כאשר העוזרת הפולניה החמיצה כרוב עבור המשפחה, היא הייתה מזמינה אותי לקפץ יחפה על הכרוב. הירק היה חתוך דק ושרוי במלח בתוך מכל גדול אשר כוסה בסדין. הקפיצות על הכרוב זירזו את הפרשת הנוזלים של הכרוב, והוא תסס והחמיץ.

שואב המים
בעיירה טומשוב לובלסקי לא היו רשת ביוב או מים זורמים. מדי בוקר היה מגיע לביתנו שואב המים עם דליי מים על אסל. את המים שפך לתוך המכל שבפרוזדור, ומן המיכל זרמו המים בצינור דק אל הברז שבמטבח. בדרך זו התקבל הרושם ש"יש מים זורמים". מתחת לכיור עמד דלי, והעוזרת הפולנייה רוקנה אותו כשהיה צורך בכך.

זכר האוכל שנמכר בקרן הרחוב או במעדניות בלובלין
• במעדנייה מכרו לחמנייה אשר כונתה "קייזערקע" יחד עם נקניק מבשר כבוש (קורנדביף) אשר כונה "אויפשניט".
• בלובלין, בפינת רחובות לוברטובסקה וריבנה, הייתה אישה מלאת גוף אשר מכרה "בובעלעך" – סוג של לחמניות מקמח כוסמת (גרעצ'ענע מעהל), שמרים ותפוחי אדמה. הן נאפו במאפייה בכלי חרס קטנים (ארדענע טעפלעך). הבובעלעך היו מונחות בסיר גדול אשר עמד מעל לגחלים לוחשות, והמוכרת ישבה על שרפרף מעל לסיר וכיסתה אותו בשמלתה הרחבה. הבובעלעך היו מחליקות ממש על הלשון. מה נפלא היה טעמן, אם הוסיפו ומרחו אותן בחמאה!
בארץ מצאתי קמח כוסמת בחנות טבע. כמה פעמים ניסיתי לאפות את הבובעלעך של לובלין, אך ללא הצלחה.
• בפינת הרחוב – שני רחובות ממוכרת הבובעלעך, בדרך אל הדוֹד של אמי אשר התגורר ברחוב צ'יכה שברובע הנוצרי של לובלין – מכרו תפוחי עץ מוחמצים אשר הוכנו לפי מתכון מקומי. טעמם של התפוחים זכור לי עדיין, אף שמאז לא אכלתי דומים להם.
טעמם של התפוחים האלה מהול בזיכרון: אמי קנתה לי תפוח עץ מוחמץ, ואני אכלתי אותו בשקיקה. אמי שאלה אותי אם הוא טעים, ואני הנהנתי בראשי. ואז אמי אמרה: "ילדה אוכלת לבדה, בלי להציע לאמה אפילו לטעום?" הרגשתי נזופה על לא עוול בכפי. הכול בגלל תפוח העץ המפתה. מהדרך הזאת זכורה לי הכנסייה. כשהפולנים ליד הכנסייה זיהו שאמא ואני יהודיות – הם היו מגרשים אותנו מהמדרכה לכביש.

והרי לפניכם תפריט חגיגי מסורתי.

תפריט לשבת ולחגים

מנות ראשונות
דג ממולא (גפילטע פיש) – מידת מתיקותם של הדגים הייתה שונה באזורים השונים של פולין, החל בדגים מתוקים מאוד וכלה בדגים ללא סוכר. היה נהוג לומר כי "כמות הסוכר בדגים נמדדת לפי המרחק מוורשה. בוורשה הדגים המתוקים ביותר".
כבד קצוץ (געהאַקטע לעבּער) – עליו היו אומרים: "בּעסער פון געהאקטע צוּרעס".

מנת ביניים – מרק
מרק עוף (יוֹיך) – מרק צח, מרק הכתר. בליל הכלולות, אחרי החופה, היה מוגש לכלה ולחתן בחדר הייחוד.
מרק העוף מוגש עם תוספות שונות, לפי החג או המועד:
– בראש השנה ובפורים – עם כיסנים (קרעפּלעך)
– בפסח – עם כופתאות (קניידלעך)
– בשבת – עם אטריות תוצרת בית (לאָקשן) או עם אטריות חתוכות לאורך ולרוחב (פערפעלעך).
תוספת אחרת, שאינה מוכרת לכול, מעלה בי מיד זיכרון מהבית. כוונתי היא לאורז לבן ולשעועית גדולה לבנה ומתוקה (צוּקער בּאָבּעס) – האורז והשעועית בושלו בנפרד והוגשו בנפרד. הסועדים היו נוטלים ומוסיפים אותם בעצמם לצלחות מרק העוף.

מנות עיקריות – אחת או יותר
חמין (צ'ולנט)
לשון של עגל (צוּנג) ברוטב
בשר בקר ברוטב שום
עוף עם שום בתנור
ברווז (קאַטשקע) בשום בתנור

תוספות
גזר מתוק (צימעס) – אצלי לא אהבו את הצימעס, אבל המשכתי להגיש אותו כמסורת: שמו של הגזר ביידיש הוא "מיירן" – ביידיש זאת ברכה לריבוי – אי אפשר לבטלו.
כוסמת עם בצקיות
מלפפונים חמוצים

קינוח (דעסערט)
לפתן מפירות יבשים (קוֹמפּוֹט)
או
רסק תפוחי עץ

בתיאבון!

טעמים, צלילים, פירורי הווי ורסיסי דמויות מלובלין – כפי שסיפרה לי אמי / יהודית מאיר

טעם של לובלין

חוברת מספר 49 שנת 2013

 אמי, מלכה זיסקינד לבית אקרמן, אהבה את עירה לובלין. בעת שחשה געגועים, חלקה עמי את חוויותיה.

אמא הייתה הבכורה מבין ששת הילדים במשפחה. היא נולדה וגדלה ברובע קלינובשצ'יזנה (Kalinowszczyzna, ביידיש: די ווליע). רוב היהודים ברובע זה השתייכו למעמד הפועלים, וחלקם עבדו בבתי חרושת לעיבוד עורות. משפחתה גרה ברחוב טוברובה (Towarowa) מספר 21, בניין אשר מחצית מדייריו היו יהודים. בכניסה לבניין הייתה תמיד סטרוז'ובה (Struzowa) – השוערת, האחראית לניקיון ולאחזקת הבית והמפקחת על הנכנסים. כל החלונות בחזית הבניין היו עטורים וילונות לבנים, ועל אדני החלונות פרחו עציצים.

בדירת המרתף הקטנה גרו רב, אשתו ועשרת ילדיהם. רק אחד מכל האחים שרד את המלחמה.

בבניין הזה שרר שלום בין הדיירים היהודים והפולנים. השכנים השתדלו לא להתערב בריבים ובקטטות בין הילדים הרבים מאוד.

 אמא נהגה להזכיר את האישה שמכרה בּוּבּלעך חמות – לחמניות אפויות מקמח כוסמת. השכם בבוקר הייתה מוכרת הבובלעך משרכת את רגליה העייפות מבית לבית ומנסה למכור את מעשה ידיה. אחרי חצייתן של הלחמניות ומריחתן בחמאה היה להן "טעם גן עדן".

בימי שישי כל הבית, כמו גם הבית השכן, המו והיו כמרקחה. הנשים היהודיות התכוננו לשבת. הריחות גרמו להזלת ריר, והרעש החריש אוזניים. דומה היה שהחלונות עומדים להתפוצץ, והבית עומד לקרוס. מכל הדירות של השכנות היהודיות נשמעו דפיקות עזות וקולות של ריסוק דגים, כבד, בשר לקציצות ובשר מבושל לקרעפלעך (כיסונים). כל פעולות החיתוך נעשו על קרש עץ באמצעות סכין חיתוך גדולה ומיוחדת – האק מעסער (קוֹפִיץ). השכנות הפולניות נהגו לצאת לפרוזדור ולהתבשם מניחוח התבשילים.

קרה שנפל זבוב (או עכביש קטן) לתבשיל (או למרק). סבתי יהודית שלחה אל המרתף את בתה הבכורה מלכה, ובידיה הסיר, לשאול את הרב קושיה. הרב החכם שלף החוצה את הזבוב ופסק שלמשפחה אסור לאכול את האוכל. יש להביאו  למשפחה ענייה. סבתי עשתה כמצוותו אך אמי הילדה התקוממה וכעסה. כאשר בגרה, הבינה את תבונתו של הרב ואת גדלות הנפש של אמה. לימים בריקמן, הבעלים של המפעל לעיבוד עורות, בנה לרב ולמשפחתו בית קטן בשטח המפעל, ליד בית הכנסת.

 סבי, הרש (צבי) אקרמן, התפרנס מייצור מגפיים לגברים (בפולנית oficerki, כלומר מגפי קצינים). לקוחותיו היו קצינים, כמו גם אנשים שידם הייתה משגת לרכוש מגפיים כאלה. בית המלאכה שלו שכן בתוך חדר המגורים היחידי של המשפחה – וילון אטום הפריד בינו לבין שאר החדר. ב"עונה הבוערת" סבי העסיק כמה עובדים, אך בקיץ עבד בכל עבודה שהצליח להשיג.

רוב הדירות בבניין כללו מטבח וחדר מגורים גדול. בבית לא היו מים זורמים, ואת המים שאבו מנחל הביסטז'יצה שזרם מאחורי החצר. השירותים היו בחצר.

בשיחה שלי עם מינדל-הלנה, חברתה של אמי, היא סיפרה לי שהבית של סבתי הבהיק בניקיונו. הסדר בו היה מופתי, ובארון כלי המיטה בצבצו משולשי מפיות קרושה משולי כל מדף. על המפיות היו מסודרים כלי המיטה המעומלנים והמגוהצים, "כמו חיילים במסדר". כל מערכת של כלי מיטה הייתה מופרדת וקשורה בסרט סאטן צבעוני.

 סבי וסבתי נהגו ללכת לתאטרון היידי ולקחו עמם תמיד את אמי. אמא סיפרה לי שזכורות לה ההצגות המצחיקות עם דז'יגן ושומאכר (שניהם היו אז צעירים מאוד). בייחוד הצחיקה אותה הצגה אשר דז'יגן גילם בה את תפקיד האם, ואילו שומאכר היה בה תינוק בעגלה ומוצץ בפיו. הוריה נהגו לקחת אותה יחד עמם גם לנשפי צדקה. סבתי אפתה עוגות למכירה בנשפי הצדקה וסבי היה מוכר שם משקאות.

בשבתות ובחגים משפחות האחים והאחיות של הורי אמי נהגו לבקר אלה את אלה. אמי אהבה ביקורים אלה, ובייחוד את הביקור של סבתה. הסבתא בביקוריה  לבשה חצאית ארוכה ורחבה בעלת שני כיסים "ענקיים", ואלה היו מלאים תמיד בממתקים עבור נכדיה. אני קינאתי ודמיינתי איך זה שיש כל כך הרבה דודות, דודים, בני דודים ובייחוד סבים וסבתות.

 אחרי שאמי סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי, לא היו בידי הוריה האמצעים לשלוח אותה לגימנסיה. היא החלה לעבוד במתפרה לבגדי גברים במרכז העיר. החייט הבכיר במתפרה היה גם הגזרן, ואך בקושי הצליח לפרנס את אשתו וששת ילדיו הקטנים. הם גרו בחדר קטן במרתף ברובע היהודי. לעתים קרובות נזרקה המשפחה לרחוב ונאלצה להישאר בו עד שהאב הצליח לגייס את שכר הדירה הזעום. וכך תיארה אותו אמי:

            איש מרשים, גבוה, לבוש חליפה ופפיון. את החליפות הישנות היה מקבל מארגנטינה ממאהבת לשעבר ותיקן אותן למידתו. נעליו היו מצוחצחות למשעי והבריקו כמו נעלי לכּה, אלא שהסוליות היו משופשפות לגמרי. הוא ריפד את הנעלים בקרטון, וכאשר ירד גשם מצב רגליו היה בכי רע.

            הייתה לו חזות של פרופסור. הוא נהג לצאת מביתו השכם בבוקר, לעבור דרך כמה הוצאות של עיתונים בעיר ולקרוא את עיתוני הבוקר המוצגים בוויטרינות. כאשר הגיע לעבודה, ידע מה קורה בעולם, בפולין ובלובלין.

            אף פעם לא הביא עמו אוכל. כאשר כל העובדים אכלו, הוא קרא ספר.

            ותמיד היה רעב. סבתי נהגה להביא לבתה סיר קטן עם תבשיל כמה פעמים בשבוע, כאשר הגיעה למרכז העיר לקניות. אמי אכלה מעט מהאוכל הטעים, והשאר השביע את רעבונו של החייט האינטליגנטי. כאשר אכל לשובע, נהג לשיר בקולו הערב אריות מאופרות מפורסמות בשפת המקור.

 אמא התחתנה ביום האחרון של שנת 1937 עם יחיאל וייצמן. בחתונתם נכחו כמאתיים אורחים, כולם בני משפחה קרובים. מכל אלה שרדו רק שתי בנות דודות ושני בני דודים. ממשפחת בעלה לא שרד איש, וגם הוא נספה.

הזוג גר בברונוביצה, ברחוב סקיבינסקה, בקרבת תחנת הרכבת. שאלתי את אמי איך הם בילו בזמנם הפנוי. היא ענתה שבימי ראשון אהבו לטייל בסביבה באופניים יחד עם חברים ולערוך פיקניק ביער. בערבים הלכו לקולנוע ותאטרון או אירחו חברים. התעניינתי איך היא אירחה אותם, והיא חייכה ואמרה שהאירוח היה שונה מזה של ימינו. "ריסקתי תפוחי אדמה וטיגנתי הר של לאטקעס (לביבות). לפני כן ירדתי למטה, לקונדיטוריה של היווני או של הטורקי, שהיו הטובות בעיר. עוגות הגבינה, הפרג ועוגות השכבות הפריכות היו מעולות. קניתי שני סוגי עוגות  וגם 'בלוק' של שוקולד שחתכו מגוש גדול בסכין מיוחדת. נהנינו מהלאטקעס וקינחנו בתה, עוגות ושוקולד".

 ועוד  זיכרון:

האק מעסער – מתנה של סבי לסבתי

אמי סיפרה לי שסבי, הרש אקרמן, הזמין האק מעסער מיוחד לכבוד יום הולדתה של סבתי יהודית. הסכין הייתה מעוצבת בצורת שועל: ראש קטן, גוף הסכין מעוגל בקצוות והידית בצורת זנב שועל מפואר.

זמן מה לאחר סיום המלחמה, לפני שעזבה את לובלין, הלכה אמי לבקר את השכנים הפולנים בבית שגדלה בו. אלה שהיו להם תמונות של בני משפחתה, נתנו לה את התמונות. מצבה הנפשי היה טעון, כאשר ראתה את תמונות יקיריה. היא ביקרה גם אצל השכנה מאותה הקומה, ולהפתעתה הרבה ראתה את הסכין של אמה תלויה על הקיר במטבח. רגליה כשלו. היא עזבה מיד ולעולם לא שבה לבקר בבית הזה.

שאלתי אותה מדוע לא ביקשה את הסכין, המזכרת היחידה מאמה. אמי ענתה שמעוצמת ההתרגשות וההלם לא הייתה מסוגלת לעשות דבר.

 ולסיום:

אני רוצה לצטט קטע קצר מדברים שאמא כתבה בחודשים האחרונים לחייה. היה זה בשנת 1986, והיא הייתה כבר חולה מאוד. את המחברת מצאתי אחרי מותה.

            אי-אפשר לשכוח את בית המשפחה, את העיר שאדם נולד בה ואת החיים שהיו עד לכיבוש הנאצי והשמדת כל יקירי. איני יכולה לשכוח את המקהלה, את מועדון התרבות ברחוב גרודזקה, את האיגוד המקצועי, את מועדון הספורט יוטז'ניה Jutrznia)) שאליו השתייכתי. חוץ מהצעירות הייתה גם קבוצה של נשים מבוגרות, ביניהן בלה שפירו, ממנהיגות הבונד. הכול היו קשורים זה בזה.

            אולי כאן בישראל חייהם של אנשים נוחים יותר מאשר לפני מלחמת העולם השנייה, אך מציק חוסר המשפחה שנספתה. איני יכולה לשמוח כמו אז, וזיכרון הזוועות שהתרחשו מדיר שמחה – אם בעֵרוּת ואם בשינה.

 הראהוט (Herauchut) כתב והלחין שיר על לובלין:

ניו יורק, פאריז און ווין                                     ניו יורק, פריז ווינה

זיי זענען אלע שיין,                                             יפות הן,

נור שענער איז לובלין.                                        אך יפה יותר לובלין.

א שיינינקע שטאט,                                             עיר יפה,   

א פיינינקע שטאט,                                              עיר טובה,

א שטאט ווי מען זאגט,                                      כמו שאומרים,

צו גאט און צו לייט.                                           לאלוהים ולאנשים.

די קראקובסקיע, די לובארטובסקע                  קרקובסקה, לוברטובסקה

און די גרודזקע, גאס אין פראכט –                     ורחוב גרודזקה, בפארן וחינן –      

שיין ווי דאס מיידל מיט א שיין קליידל,           יפות כמו בחורה נאה בשמלה יפה,

ביי טאג און ביי נאכט….                                    נאה גם ביום וגם בלילה…

 

לא לכולם גרודזקה היפה הייתה מוכרת.

יש לשיר עוד בית שמתאר ומפאר את לובלין, אך איני זוכרת אותו כרגע…

 

בלובלין היה יישוב יהודי גדול (מעניין שהיא השתמשה בביטוי העברי "יישוב" בתוך טקסט שכתבה בפולנית)  ואחרי כניסת הנאצים הרצחנים – הכל הושמד ונגמר. "

 

אפריל 2013

ימים טובים שהיו בביתנו / הלה שטרסברגר-בודוך

לזכור מסורות, מנהגים, טעמים

חוברת מספר 49 שנת 2013

בשנת 1932 נולדתי בעיר לובלין, בבית משפחת שטרסברגר שברחוב רוסקה מספר 5.
אמי, לאה לבית הרמן, הייתה בת למשפחה דתית אמידה מן העיירה איזביצה שבמחוז לובלין. אבי יעקב היה בנם הבכור של רפאל ונעמי שטרסברגר.
משפחתו של אבי הייתה שותפה בבעלות על בית הדפוס והוצאת ספרי הקודש 'לובלין', הוצא ה ידועה ומפורסמת שהדפיסה ספרי קודש בעברית, ספרי רבנים ומלמדים. בהיותי בת שנתיים עברה משפחתי לעיירה אִיזבִּיצה הסמוכה ללובלין, עיירה אשר משפחתה של אמי התגוררה בה.

הולדת אחי הקטן, שימע'לה שטרסברגר ז"ל
מילים ותעודת לידה הם עדות לחייו של אחי שימע'לה.
בהיותי בת ארבע וחצי, בחג הסוכות בשנת 1936, נולד אחי שימע'לה ז"ל. הוא נולד בבית, כנהוג באותם הזמנים. אני זוכרת שבמוצאי יום הכיפורים חזרתי עם הורי מבית הכנסת, ואבי תקע את היתד הראשונה לסוכה. ישנתי בבית כשנתקפה אמי לאה ז"ל בצירי לידה. לפנות בוקר, כשתכפו הצירים, הוחלט להעביר אותי אל השכנה בדלת שממול, אשתו של אלי מילר. השכנה השכיבה אותי לישון, והיא עצמה עברה לדירתנו כדי לעזור לאמי בעת הלידה. לביתנו הגיעה גם המיילדת יֶנטָלֶה.
אני זוכרת שהשכנה נכנסה ובישרה לי על הולדת אחי. מה רבה הייתה שמחתי! שמחתי והתבוננתי כיצד מחתלים את התינוק הקטן העירום. ההחתלה הייתה מתחילה ברגליים: חיתלו את שתי הרגליים כשהן צמודות זו לזו, ישרות-ישרות. שאלתי את אמי המנוחה מדוע עושים כך, והיא השיבה: כדי שהרגליים יגדלו ישרות ולא ייווצר ביניהן חצי עיגול.
אני זוכרת היטב את הברית של אחי. יום לפני הברית הגיעו אלינו הסבתא מלובלין ואורחים נוספים לסעודת "שלום זכר". התכונה בבית הייתה רבה. לקראת הארוחה החגיגית בישלו את הגוֹלדענע יוֹך (מרק עוף מוזהב) והכינו אייער מאנדלען (שקדי מרק מביצים). שקדי המרק האלה היו מעוצבים בצורה מיוחדת: היו מרדדים אייער מצעס (מציות קטנות עשויות ביצים בלבד), ובאצבעון הוציאו מתוך המציות עיגולים קטנים. נוצרה דוגמה יפה של חורים במציות, ומהעיגולים הקטנים הכינו שקדי מרק. בערב השולחן היה ערוך, הדירה הייתה מוארת באור גדול במיוחד, שרו שירים ונאמרו תפילות לשלום הילד. באותו הערב לא אכלו לחם, אלא מציות.
למחרת בבוקר הגיע הרבי-מלמד יחד עם הילדים מהחיידר. כפי שהיה נהוג, הילדים כובדו בממתקים ובמיני תקרובת. אני אהבתי במיוחד אַרבֶּעס – גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל שחור. הרבי והילדים התפללו והתכבדו.
את פעולת המילה עצמה אינני זוכרת. זוכרת אני כיצד אבי, מלווה בכמה גברים, לקח את אחי העטוף על גבי כר לבן גדול אל בית העירייה כדי לרשום אותו בספר מרשם התושבים.

רישום זה הוא היום העדות היחידה לכך שהיה לי אח.
כעבור שנים חיפשתי הוכחה לנכונות הזיכרון הזה. בשנת 1999 פניתי לפולין, לעיר איזביצה. לבקשתי שלחו לי את תעודת הלידה של אחי ואת כל הרישומים על אודותיו. גיליתי כי שימע'לה נולד ב-28 בספטמבר 1936, ובהמשך התברר לי שהתאריך העברי של לידתו היה אכן בסוכות. אימַתִּי את הזיכרון שלי.

זמן רב ביליתי יחד עם שימעל'ה. הוא היה ילד יפהפה, זהוב תלתלים. הייתי קשורה אליו מאוד. אליו התגעגעתי ואליו אני מתגעגעת כל הימים, עד עצם היום הזה.

החגים בביתנו
זכורים לי היטב החגים בביתנו:
בראש השנה הייתה אמי מדליקה נר גדול מאוד. היא העמידה את הנר בכלי גדול ובתוכו חול כדי שהנר לא ייפול. הנר היה דולק במשך 48 שעות.
בערב יום הכיפורים הייתה אמי מדליקה את הנר הגדול, וכולנו היינו הולכים לבית הכנסת בהתרגשות ופחד מיום הדין. למחרת הייתה אמי לוקחת בתיקה אוכל עבורי, ובמשך כל היום שהינו בבית הכנסת.
עם צאת יום הכיפורים, כשחזרנו הביתה מבית הכנסת ועוד לפני שבירת הצום, אבי היה תוקע את היתד הראשונה לסוכה. במשך כל ימות חג הסוכות קיימנו את מצוות האכילה בסוכה: לא היינו אוכלים כלל בבית, אלא רק בסוכה.
בחג החנוכה היה אבי מדליק את החנוכייה, ואני הייתי הולכת לביתם של דוֹדַי ומקבלת דמי חנוכה.
לפני חג הפורים אמי הייתה מכינה עוגות ודברי מתיקה, ובעיקר אוזני המן. היא הייתה שולחת אותי לחלק בין הדודים והמכרים את משלוח המנות (ביידיש "שלחמונס").
בחג השבועות היינו אוכלים מאכלים חלביים. בחג נאסר על הדלקת אש, ולכן היה מגיע גוי ומדליק את תנור הבישול .
ערב חג הפסח הייתה תכונה גדולה בבית. את המצות היו כולם אופים במאפיות בעיר אשר הוכשרו והוכנו למטרה זו. בדרך כלל אמי הייתה הולכת למאפייה בשעות הלילה, בסמוך למועד החג, ובהתאם למיקומה בתור הייתה אופה במו ידיה את המצות.
את המצות המוכנות היו מביאים בתוך סדין לבן ולא מעומלן, וזאת בשל החשש שהעמילן מכיל חמץ. את הסדין ובתוכו חבילת המצות היו מביאים למקום שהוכן מראש, ושם תלו אותו גבוה כדי שהחבילה לא תיגע ברצפה (מחשש לחמץ). גם בעת המלחמה הקפידו להמשיך לקיים את המנהג: את חבילת המצות תלו אז בעליית הגג בשל הצפיפות ששררה בדירה. את קמח המצה היו מכינים בבית מהמצות אשר נאפו. המצה הכתושה הייתה מנופה, ואילו את החתיכות הגדולות (אלו שלא נכתשו עד דק) – פערפלאך – הייתי אוכלת בארוחת הבוקר כשהן טבולות בקקאו.
זכורים לי הכלים היפים שהיו מופיעים על שולחן ליל הסדר. הכוס של אליהו הנביא הייתה כוס בדולח (קריסטל) שצורתה כשל חבית קטנה. במשך כל הלילה הייתי עוקבת אחריה ומחכה לאליהו הנביא. המרק הוגש תמיד עם אטריות ביצים (אייער לוקשן) – אמא באה ממסורת חסידית, ולפי המסורת שהייתה מקובלת עליה לא אכלנו כופתאות (קניידלעך) בליל הסדר מחשש למצה שרויה .
לחג הזה חיכיתי בציפייה גדולה, באהבה וביראת כבוד. בלילה שלפני החג הבית היה נקי ומצוחצח. אבי היה לוקח קבוצת נוצות גדולות, מחשיך את הבית ומדליק נר. עזרתי לו לחפש בכל פינות הבית אם נשאר חמץ… החיפוש המשותף גרם לי להתרגשות.
כילדה ידעתי גם על אודות קיומה של ארץ ישראל. לפני הדלקת הנרות בערבי שבת היינו מפקידים סכום כסף בקופסת הקרן הקיימת הכחולה שהייתה בביתנו. אמי הסבירה לי כי הציור על הקופסה הוא מפת ארץ ישראל. פסל של הרצל קישט את הבית. מפעם לפעם היינו מקבלים מכתבים מקרובים שעלו לארץ ישראל. דודה של אמי עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו ובנותיו. בת-דודתה של אמי נישאה, ומיד לאחר החתונה עלתה לישראל והתגוררה בתל-אביב. בעקבותיה עלו גם בני משפחתה, ההורים ואחיותיה. למכתבים שהגיעו צורפו תמונות מארץ ישראל: אמי נהגה לקרוא לי מן המכתבים שהגיעו מהארץ הרחוקה ולהראות לי את תמונות המקומות הקדושים. זכורה לי בבהירות תמונת קבר רחל שהייתה מודפסת על הבולים. הורי שאפו לעלות לארץ ישראל, ואבי אף למד ערבית מתוך מילון כדי להכין את עצמו לעלייה ולהסתגלות בארץ החדשה. אלא שאביו-סבי התנגד לכך: הוא חשש שאם בנו ובני משפחתו יעלו לארץ, הם לא ימשיכו לשמור בקפידה על דתם, יתפקרו ויעזבו את הדת. הורי חששו מן השינוי הגדול ומהקשיים הרבים המצפים להם ולשני ילדיהם הקטנים עם ההגירה לארץ חדשה ולא מוכרת, ואנו המשכנו לחיות בפולין.

מצה שרויה – מצה שנרטבה או בושלה במים. החסידים, המקפידים לא לאכול בפסח מצה שרויה, נמנעים מלאכול קניידלעך בפסח. אבי בא ממסורת ליטאית שלא גרסה כך. אבל בנושא זה קבעה אמא.

My memories of the final liquidation of the Majdan Tatarski ghetto – November 1942 / Dr. Diana Bach

חוברת 49 שנת 2013

Presented at the Memorial Meeting of Lubliners, Tel Aviv – December 2012

Already in mid-October there were rumors that something terrible was going to happen. This was the reason that my mother decided to take me- an eight year old girl- out of the ghetto . She left me in the house of two old Polish women in Lublin. In the evening, my mother would leave Majdan Tatarski via the ghetto gate, taking off the yellow band, and come to spend the night with me . In the morning she would go back to the ghetto to work . During the day, I would watch the clock , waiting for her return.

In the beginning of November, the Germans ordered the old Polish women to leave Lublin and to move to a village, as they were considered to be non-productive. I was forced to return to the Majdan Tatarski ghetto. In the ghetto, the house of our family, which included my grandfather, grandmother, two aunts , my mother and myself, was almost at the end of the ghetto, near the barred fence. On the 8th of November, we awoke to shouting; all were being ordered to leave their houses. When we looked toward the fence, we saw that it was surrounded by Germans and their Ukrainian collaborators from the army of General Vlasow. My aunt Helenka and two boys – cousins who had arrived from a small town several days before – hid in the cellar of our house . My grandfather , grandmother and aunt Elka went out. My mother and I went to the house of Yacov Tuchman , a Jewish policeman and a cousin of my father . Yacov’s house was in the center of the ghetto. In the cellar of Yacov’s house were his mother ,his wife , his two daughters , one younger and the second, Mania, older than I; my mother and I joined them. After some time, we heard shooting. Several hours later, Yacov came and told us that this is the final liquidation of the ghetto. Everyone had been removed from the ghetto, including the Jewish women from outside Poland who had been living in shacks in the ghetto and had been working for the Germans. Yacov explained that the shooting that we had heard was that of the Germans killing the sick in the hospital Among them was my uncle Izidor Bach.

In the evening, we left the house. The street lamps of the ghetto were lit as the Germans did not cut off the electricity. When we passed the building of the community center we heard the telephone ringing , but nobody dared to answer it. We moved around in this cage of the ghetto for about 4 days. One evening when we were in the street, the Germans fired. A bullet hit Yacov’s mother ,killing her. She fell near me. Another evening, we entered the house of the baker. There were many people there who had come out of the cellars. They were sitting on unmade beds and on the floor and they were very quiet . Suddenly Yacov cried : “ but I have family in America” , but America was thousands of kilometers away from the ghetto. After about four days, Yacov, who knew Russian or Ukrainian or both, bribed the Ukrainians. In the evening, a Ukrainian lifted up the wire fence, making a passage, and my mother told me to go first. Later my mother explained to me why she had told me to be the first. It was because she thought that the Ukrainians would have pity on a little girl and would not kill her. So I would be saved. However, the Ukrainians did not shoot at all and about ten people got out after me. The group dispersed and everybody tried to reach Lublin to find hiding there. My mother and I went at night in the cold until we reached the home of some Polish people that my mother knew. We stayed there for several days and then moved on to another family who arranged false Polish documents for us . Provided with these, we traveled to Warsaw to find a place to hide,

The Tuchman family , who had escaped from the ghetto with us, tried for several days to find a hiding place in Lublin. As they found none, they gave themselves up to the Germans and were immediately shot. My aunt Helenka Akierman and the two boys had been shot on the first day in the ghetto when the Germans entered our house and found them hiding in the cellar. (This was told to us by Yacov Tuchman.) My grandmother Sara Akierman and my aunt Elka Akierman were taken to the Plage Laszkiewicz camp and probably died there. My grandfather Hanoch Akierman, a professional tailor , was taken with other professionals to the Castle of Lublin where they worked for the Germans. A Polish friend of my mother Cecha Badyoczek succeeded in entering the Castle where she saw my grandfather. She told him that my mother and I had escaped from the ghetto. Recently I was informed by her son, Tomasz Badyoczek, who had read in a Polish book (*) that my grandfather died in the Castle on 27 February 1943.

This was the end of the Jewish community of Lublin.

(* )Hitlerowskie wiezienie na Zamku w Lublinie 1939-1944.Praca zbiorowa pod
redakcja Zygmunta Mankowskiego. Wydawnictwo Lubelskie .Lublin 1988 rok.