שירים על מותם של גיבורים ספרותיים / נטע אבידר-ז'יטומירסקי

חוברת מספר 50 שנת 2014

מותו של עם הוא גם מות תרבותו.
גיבורים ספרותיים צמחו מתוך הוויית חייו של העם ונאהבו על ידי העם.
גולדפאדן במחזותיו, גבירטיג בשיריו, שלום עליכם בסיפוריו – כולם עיצבו דמויות מהמציאות, ואלו אומצו על ידי הקהל והיו לחלק מההוויה העממית שיצרה אותן.
כאשר מת העם, הספרות שיצר ואהב מתה עִמו.
אימהות כבר אינן שרות לילדיהן שירי ערש על גדי לבן וצח.
טווס הזהב כבר אינו נושא מכתבי געגועים אל אהובה רחוקה.
מנחם מנדל הנלעג והיקר שוב אינו כותב על הרפתקאותיו ההזויות לאשתו המחכה בבית.
מותם של הגיבורים הספרותיים הוא מות ההוויה התרבותית היהודית. זו נכרתה לנצח, ולעולם לא תהיה לה תקומה.

יתומים / איציק מאנגער

מכתבו של מנחם מנדל / נתן אלתרמן

מודעות פרסומת

מכתבו של מנחם מנדל / נתן אלתרמן

חוברת מספר 50 שנת 2014

שֵׁיינה שֵׁיינדל שֶׁלִּי, זוּגָתִי הַיָּפָה,
בֵּין עָבִים הַלְּבָנָה נוֹגַהַת.
שֵׁיינה שֵׁיינדל שֶׁלִּי, דֶּרֶךְ לֵיל וְסוּפָה,
בְּרֹאשִׁי הַחוֹלֵם אַתְּ נוֹגַעַת.

בַּקַפּוֹטָה שֶׁלִּי רוּחַ לֵיל מְמָרֵט
וְשָׁמוּט כּוֹבָעִי עֲלֵי עֹרֶף מִמֶּצַח,
כָּךְ הָלַכְתִּי חַיִּים כָּךְ שׁוֹכֵב אֲנִי מֵת.
כִּי דְמוּתִי, כָּךְ אוֹמְרִים, הִיא בַּת נֶצַח.

שֵׁיינה שֵׁיינדל שֶׁלִּי, יוֹרֵד שֶׁלֶג לָבָן,
אֵין אָדָם, כֻּלָּם תַּמּוּ, הָבִינִי.
טוּבְיָה מֵת, וּמֵת מוֹטְל בֶּן פֵּייסִי הַחַזָּן,
מֵת הָאִישׁ הַיָּקָר, הַדּוֹד פִּינִי.

וְגַם טוֹפָּ'לֶה נָח, טוּ-טוּ-רִיטוּ הַתָּם
נָח פָּעוּט וּמְחַיֵּך עַד מָוֶת,
נִצְחִיִים הֵם שְׂחוֹקוֹ וּבִכְיוֹ שֶׁל הָעָם,
כִּי טוֹפָּ'לֶה הוּא בֶּן אַלְמָוֶת.

וְהַלַּיְלָה הָיָה מִשְּׂרֵפוֹת חַכְלִילִי
וַאֲנִי צַוָּאָה לָךְ נִסַּחְתִּי,
עַל אִגֶּרֶת קְטַנָּה, שֵׁיינה שֵׁיינדל שֶׁלִּי,
וּבָרוּר כִּי עִקָּר שָׁכַחְתִּי.

הָעִקָּר לָךְ רָצִיתִי תּוֹדָה לְהַגִּיד,
שֶׁהָיִית לִי בַּת זוּג סַבְלָנִית וּמְכַפֶּרֶת,
שֵׁיינה שֵׁיינדל, שִׂחַקְנוּ קוֹמֶדְיָה נִצְחִית,
אַךְ גָּמַרְנוּ אַחֶרֶת, אַחֶרֶת.

שֵׁיינה שֵׁיינדל שֶׁלִּי, דֶּרֶךְ לֵיל וְסוּפָה,
בְּרֹאשִׁי הֶהָרוּג אַתְּ נוֹגַעַת.
שֵׁיינה שֵׁיינדל שֶׁלִּי, זוּגָתִי הַיָּפָה,
בֵּין עָבִים הַלְּבָנָה נוֹגַהַת.

הלחין ושר: שלמה ארצי (לצפייה ולהאזנה לחץ כאן)

 

 

מה ידעו בורשה בזמן אמת על המתרחש בלובלין ? – חלק ב

מה ידעו מחוץ ללובלין בזמן אמת על המתרחש בלובלין?

 מה ידעו בוורשה (ב)

דיווח של חייקה גרוסמן (מתוך הספר "חייקה"1)

חוברת מספר 50 שנת 2014 

חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק ב-1919. בגיל צעיר הצטרפה לתנועת הנוער "השומר הצעיר".

בתקופת המלחמה שימשה כקשרית בין חברי המחתרת היהודית, כיוון ששערה הבהיר ועיניה הכחולות שיוו לה מראה פולני. היא פעלה בגטאות רבים ומחוצה להם. עלתה ארצה בשנת 1948. בארץ הייתה חברת כנסת מטעם מפ"ם.

 

בסוף ינואר 1942 כבר היה מידע בוורשה על השמדת יהודים בחֶלְמְנוֹ הנמצאת במערב פולין. – – –

העדות נמסרה לאנשי "עונג שבת", שבראשם עמד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום[1].

פתאום נפלה הברה שבלובלין נערכת אקציה שתכליתה חיסול הגטו כולו… היה זה חיסול כולל ראשון של יישוב יהודי בגנרל גוברנמן.

חיסול גטו לובלין התרחש בימי מרץ-אפריל 1942. חייקה, ששהתה ממילא בוורשה, נתבקשה על ידי ההיסטוריון רינגלבלום ועוד מנהיגים ששמותיהם אינם זכורים לה, לצאת ללובלין, לברר את פשר השמועות. חבריה באו ואמרו: "מבקשים שתגיעי ללובלין, כי יש איזו ידיעה". חייקה זוכרת במפורש כי לא נסעה בשליחות תנועתה[2]. היא קיבלה סכום כסף, כנראה מהג'וינט, ונאמר לה למצוא בלובלין אישה שהייתה ממונה על העזרה הסוציאלית בגטו, ושתנסה בעזרתה להציל מה שאפשר. כמו כן נתבקשה להתחקות על המתרחש, על השיטות, על האמצעים, על כל תכנית הגירוש מהגטו. על פעולות התגוננות לא ניתן היה לחשוב, כי לא נערכו כל הכנות בגטו זה. – – –

ושוב עברה עליה הנסיעה הקשה והמייגעת, הצפיפות הבלתי נסבלת, שקי תפוחי האדמה, הצעקות, הצווחות, הבדיקות והחיפושים של ז'נדרמים וכלבים, ההתעללות הברוטלית בנוסעים, והפחד הנורא להיכשל ולהיתפס.

לילה שלם נסעה בלי לדעת מה תעשה, כיצד תחדור לגטו ומה תמצא בו.

בהגיעה, פנתה באקראי לאשת פועל רכבת, כפולנייה המבקשת מקום לינה זול, והוזמנה לביתה במאור פנים. ממנה שמעה על הוצאת יהודים מהגטו בהמוניהם.

"זה היום החמישי מוּצָאים כל היהודים מן הגטו… בגטו נעשים מעשי זוועה. כל מי שאינו יכול לקום וללכת הורגים אותו במקום… העיר מלאה אוקראינים, ליטאים ולאטווים. הם שומרים על גדר התיל. יש פולנים המבקשים לזרוק אליהם קצת מזון, אך אלה אינם מניחים. זה היום החמישי או השישי שאין יוצא ואין נכנס. שם גוועים, מתים, נהרגים לאלפים. מבחוץ נראים כל המעשים הללו בעד גדר התיל", סיפרה אשת הפועל לחייקה, מזועזעת עד עומק נשמתה.

בעזרת הפועל ואשתו הגיעה לגטו ומצאה אותו שומם מאדם ודממת מוות שררה בכול. דלתות הבתים פרוצות, קרועות לרווחה, אך אין איש.

בבניין שבו שכנו משרדי היודנרט, מוסדות סוציאליים ובית תמחוי, ואשר ניצב מחוץ לגדר הגטו, מצאה חייקה את האישה המבוקשת, מדוכאת, חסרת אונים, ומצפה להישלח אף היא. ממנה שמעה על ריכוז היהודים בשטח פתוח, הטענתם בקרונות משא מוגפים בצפיפות איומה ללא לחם ומים, ושילוחם למותם הוודאי. "ישבתי אִתה עוד כמה שעות. לא יכולתי להיפרד ממנה. ידעתי שאני נפרדת מנידון למוות".

שלושה ימים עשתה חייקה בגטו לובלין ומחוצה לו, בניסיון לאתר עוד כתובות, אולי תמצא מישהו להצילו. שוטטה מצוידת בתעודות שלא ידעה עד כמה הן "כשרות", מתחמקת מהמשמרות, וביאוש גובר גילתה שאין בידה לעזור לאיש.

עם שובה לוורשה נרעשת ונדהמת, סיפרה בישיבת העסקנים ואנשי הציבור את אשר שמעה וראתה. התדהמה והזעזוע טלטלו את השומעים. השמועה האיומה התאמתה. האמת על השמדת יהודי פולין כולם, נחשפה. שוב לא ניתן היה לעצום עיניים בפני הפורענות המתקרבת. מאוחר יותר גם נודעו הנתונים. כארבע מאות אלף איש חוסלו בזמן קצר באחד משני מחנות ההשמדה – בלז'ץ או מיידנק.

 

באפריל כבר ידעו בוורשה על השמדת יהודי לובלין בגז במחנה בלז'ץ. 

עוד בסוף מרס הוקם הגוש האנטי-פשיסטי שהורכב בגטו מפעילי המפלגה הקומוניסטית, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר, דרור-החלוץ ופועלי ציון צ"ס. צביה לובטקין הייתה נציגת דרור-החלוץ ומרדכי אנילביץ' – נציג השומר הצעיר.

הגוש פעל להכנת צוותי לחימה. דובר על אימון אנשים והכנת קבוצות להתארגנות פרטיזנית.

 

 

 

 

 שלו, זיוה (2005). חייקה. חלק א: פולין (עמ' 103-100). תל-אביב: מורשת.1

[1] ארכיון עונג שבת, המכונה גם ארכיון רינגלבלום, הוא אחד המפעלים המרשימים והייחודיים שיזמו יהודים בימי השואה. ארכיון מחתרתי זה הוקם והופעל בוורשה ביוזמתו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, במטרה לתעד את מציאות החיים תחת הכיבוש הנאצי.

אף שארכיון עונג שבת התמקד בגורל יהודי ורשה, הוא כולל עשרות רבות של דיווחים ועדויות העוסקים בגורל היהודים ברחבי פולין כולה.

 [2]  היא הייתה חברת תנועת הנוער "השומר הצעיר".

מה ידעו בורשה בזמן אמת על המתרחש בלובלין ? – חלק א

מה ידעו מחוץ ללובלין בזמן אמת על המתרחש בלובלין?

 מה ידעו בוורשה (א)

תיאורו של ההיסטוריון נחמן בלומנטל (מתוך הספר "תעודות מגטו לובלין")

חוברת מספר 50 שנת 2014

 

גירוש לובלין היכה גלים בקרב היהודים הכלואים בגטאות אחרים, בעיקר בוורשה. מוזר, שבו בזמן שבוורשה ידעו אנשי המחתרת את כל האמת על גירוש לובלין, לא ידעו על כך יהודי לובלין עצמם.

 

הד ראשון מוצאים אנו ביומנו של חיים אהרון קפלן[1]:

22.3.42

בלחישה נמסרות והולכות שמועות נוראות שלובשות צורה ופושטות צורה, הכל לפי רוח המספר – – –

הלוואי שאהיה בדאי אבל אין אני בן-חורין מרשום אותן:

שמועה ראשונה. יצא אל הפועל גירוש לובלין. כמאה אלף יהודים הוכנסו לתוך קרונות סגורים וחתומים בחותם הנאצי ותחת פיקוחם של נוגשים נאצים הובלו… לאן? איש אינו יודע. ובכן הקהילה הלובלינית כבר עברה ובטלה מן העולם. והא ראיה: בקשו להתקשר טלפונית עם ה"מועצה היהודית הלובלינית" והבקשה לא נתמלאה מפני "שכבר אין מוסד יהודי כזה בלובלין". שוב ניסו להתקשר טלפונית עם איש פרטי והוא ענה קצרות: "אני ואשתי חיים!"

ברור: איזה אסון קרה לאחינו הלובלינים. אבל מהותו והקפו אינם ידועים לנו.

 

17.4.42

לשמע לובלין רעדה אחזתנו. בסכנת חיים נמלטו איזה פליטים מעיר ההרגה ובאו לגטו הוורשאי. סיפוריהם מקפיאים את הדם בעורקיך. – – –

אבל אם כה ואם כה – עובדה היא שהמציאות עלתה על הדמיון. לובלין היהודית, עיר של חכמים וסופרים, מקום התורה והיראה, חרבה חורבן גמור ושלם. עדה שלמה של ארבעים אלף יהודים נעקרה משורשה והייתה לחרם. מוסדותיה, בתי כנסיותיה ומדרשיה עברו מן העולם – כל הונה הוחרם, נגזל ונשרף, כי ערומים כביום הוולדם עזבוה בניה לפני צאתם בגולה. עם פרוץ הגזרה גורשו ארבעים אלף יהודים. כעשרת אלפים נשארו. כשעבר הזעם הראשן כמעט והיו בטוחים שכבר באו אל ה"מנוחה". בהם לא יגעו עוד. והנה הביטחון היהודי שוב איכזב. אחרי עבור ימים אחדים נגזרה גזרה נוספת שלובלין צריכה להשאר "יודען-ריין" וגם השארית שתתה את כוס התרעלה. – – –

 

 

ברשימתו "חטיפת היהודים בוורשה" במאי 1942 שכתב הרב שמעון הוברבאנד בגטו ורשה נאמר בין היתר: "אומרים שתהיה סתם חטיפה למחנה; אחרים סבורים, כי יהיה מצור וכי היהודים הנסחפים יישלחו על פי נוסח לובלין" (כלומר: למחנה מוות).[2]

 

המשורר יצחק קצנלסון מקונן על לובלין בפואמה שלו "דאס ליד פון ראדזינער"[3]:

עס קומען ידיעות: לובלין ווערט פארלענדט!

לובלין – זי גייט אונטער… אָ, ראטעווע גאָט!

חרוב די שולן, די תורות געשענדט

די יידישע הייזער און היימען פארוויסט.

אָ, גאסן לובלינער ווי רויט און ווי נאס!

נאס פון די טרערן און רויט פונעם בלוט,

וויל אייך, דערהרגעטע, אייך איז שוין גוט!

 

בָּאוֹת יְדִיעוֹת: לוּבְּלִין נִשְׁמֶדֶת!

הוֹשִׁיעָה אֱלֹהִים – לוּבְּלִין נִכְחֶדֶת!

בָּתֵּי כְּנֶסֶת נֶחֱרָבִים, סִפְרֵי תּוֹרָה מְחֻלָּלִים,

בָּתֵּי הַיְּהוּדִים מֵהָאָרֶץ נִמְחִים.

הָרְחוֹבוֹת בְּלוּבְּלִין אֲדֻמִּים וּרְטֻבִּים,

אֲדֻמִּים מִדָּם וּמִדֶּמַע רָטֹב,

כִּי לָכֶם, הַהֲרוּגִים –

לָכֶם כְּבָר טוֹב!

תרגום לעברית: יהודית מאיר ונטע אבידר

 

 

לנושא זה חוזר המשורר יצחק קצנלסון ביומנו "פנקס ויטל". בשמיני עצרת תש"ג הוא כותב כך:

"- – – ימי הפסח של שנת תש"ב!

לובלין, זאת הקהילה הגדולה והקדושה זה מאות בשנים, לובלין העתיקה, פומבדיתא זו, נהרדעא דארעא דפולין, לובלין כלתה, אפסה, תמה. הרגו בה מטף ועד זקן, מאשה ועד עולל, אמות וילדים בבטנן. הגיעו אלינו השמועות, טלפונית, שולחו רצים, יהודים, בחורות מישראל עם ניירות של גויים להוודע – אוי לנו, ידענו את הכל! ידענו את כל הפרטים, הגויים הביאום, יהודי לובלין נחנקו באולמי החניקה בבלז'ץ" – – –

 

על לובלין כתבה גם העיתונות המחתרתית בוורשה, הפולנית והיהודית כאחד.

ב- Biuletyn Informacyjny מס' (119)15 מיום 16.4.42 אנו מוצאים את הידיעה דלקמן:

"בליל 23/34 במארס הוצאו מחוץ לעיר 108 ילדים מבית היתומים וכן גם חולים (ביחד 2,500 נפש) והוצאו להורג. את היהודים הנותרים במספר 25,000 העבירו לתוך מחנות בלז'ץ וטראווניקי. לפי מקורות מהימנים מרצחים את היהודים במחנות אלה על-ידי גאזים מרעילים".

בגיליון מס' (129)17 מה-30.4.42 חוזר העיתון על הידיעות הנ"ל ומציין כי היהודים מובלים בקרונות סגורים לבלז'ץ ולטראווניקי.

 

לובלין הייתה ליהודים מילת אימה, אך גם תמריץ להתנגדות.

בזיכרונותיו מדווח הרש ברלינסקי על "פגישת אנשי הציבור בז'יטוס, נובוליפקי 25 (יולי 1942)". בין היתר הוא מדווח שם כך: "זישה פרידמן: יש בידי הגרמנים להביא עלינו את הקץ בימים מספר (לדוגמה לובלין)."

 

בעצם ימי הגירוש שלחה המחתרת היהודית בגטו ורשה את המקשרות חוה פולמן ("דרור") וחייקה גרוסמן ("השומר הצעיר") ללובלין כדי להיוודע מה מתרחש שם.

פולמן הצליחה להגיע לגטו בזהות של ארית, להיפגש עם אנשים (בלה דובז'ינסקה), לחזור לוורשה ולמסור ידיעות נאמנות על גירוש לובלין.

חייקה גרוסמן נפגשה עם המנהלת של "העזרה הסוציאלית".

גם מטעם "הנוער הציוני" בגטו ורשה נשלח שליח ללובלין (מ' אורבאך) בעת הגירוש להצלת אנשי התנועה. הוא הצליח להעביר לוורשה ארבעה חברי תנועה.

 

 

 

 

 

 

[1] קפלן, חיים אהרון (1964). דפים מהיומן. ילקוט מורשת, ג, 22-7.

חיים אהרון קפלן היה סופר עברי ומורה. עזבונו, יומן שנכתב בגטו ורשה, נתגלה בגניזת "עונג שבת". נספה בימי האקציה הגדולה.

[2] ארכיון רינגלבלום, מס. 446.

[3] יצחק קצנלסון:

בגניזת "עונג שבת" (במכון היהודי ההיסטורי בוורשה) נמצא גם השיר "דאס ליד וועגן ראדזינער" (השיר על הראדזינאי), שנכתב בימי האקציה הגדולה בגטו ורשה.

רוב יצירותיו של קצנלסון מהשנים ת"ש-תש"ד, בגטו ורשה ובמחנה ויטאל, כונסו בספר "כתבים אחרונים" אשר ראה אור בתשט"ז (הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות).

 

מה ידעו מחוץ ללובלין בזמן אמת על המתרחש בלובלין ? / נטע ז'יטומירסקי אבידר

 חוברת מספר 50 שנת 2014

א. מרכז קשר והצלה בז'נבה (1942-1939)

באוגוסט 1939 התכנס בז'נבה הקונגרס הציוני העולמי ה-21. השתתפו בו נציגים ועסקנים רבים. עם פרוץ המלחמה התפזרו השליחים לארצותיהם. גם מרבית השליחים מארץ ישראל ומתנועת "החלוץ" נטשו את ז'נבה; באותה העת לא העריכו נכונה בארץ את האפשרויות הגלומות בז'נבה, עיר השוכנת בשוויץ הנייטרלית, להוות מרכז ליצירת קשר עתידי עם יהודים הנמצאים באירופה הכבושה.

לאחר הקונגרס נותרו בז'נבה נציגים בודדים בלבד.

יש להאיר באור יקרות שני אישים מרכזיים שנשארו בז'נבה לאחר הקונגרס הציוני והקימו בה, ביוזמתם ועל דעת עצמם, מרכזי קשר והצלה בתקופת השואה: ד"ר אברהם זילברשיין ונתן שוואלב.

 

ד"ר אברהם זילברשיין

ד"ר אברהם זילברשיין היה אחד האישים הבולטים בהסתדרות הציונית ובתנועת "ארץ ישראל העובדת" בפולין. ד"ר זילברשיין נשאר בז'נבה במשך כל שנות המלחמה. הוא פעל במסגרת הקונגרס היהודי העולמי, אך בד בבד הקים סוכנות עזרה עצמאית ושמה "רליקו" (Relief Committee). עיקר פעילותה של סוכנות זו היה משלוח חבילות לאוכלוסייה היהודית שנפגעה במלחמה.

מימון פעילותה של "רליקו" נעשה באמצעות קבלת כספים מארגונים יהודיים, ובעיקר מאנשים פרטיים אשר שילמו עבור שליחת חבילות לקרוביהם שנמצאו בארצות אויב. גביית תוספת קטנה למחיר העלות של החבילות שימשה את "רליקו" למשלוח חבילות גם למעוטי יכולת.

זילברשיין קיבל אלפי בקשות לקבלת סיוע. ממשלת פורטוגל אפשרה לארגונים יהודיים וליחידים לפעול מתחומה למען היהודים הנרדפים. בפורטוגל היו לזילברשיין מכרים ונאמנים, ואלה עסקו במשלוח החבילות לכתובות שמסר להם. באמצעות ארגון "הצלב האדום" הועברו חבילות מליסבון שבפורטוגל אל יהודים נזקקים תחת הכיבוש הגרמני.

 

נתן שוואלב

נתן שוואלב היה איש תנועת "גורדוניה" וחבר קיבוץ חולדה. שוואלב היה השליח הארצישראלי היחידי אשר לאחר הקונגרס הציוני לא עזב את לשכת תנועת "החלוץ" בז'נבה: הוא פעל בז'נבה כנציג של תנועת "החלוץ" העולמית במשך כל שנות המלחמה.

בעבודה עצמית קשה כונן נתן שוואלב בז'נבה הנייטרלית מרכז קשר חלוצי-הסתדרותי. מטרתו הייתה לשמור על קשר עם החברים שברחבי אירופה הכבושה, לרכז אמצעים לעזרה ולחפש דרכי הצלה.

נתן שוואלב קיבל מהתנועות רשימות של שמות וכתובות. הוא פיתח רשת קשר מסועפת עם חברי כל התנועות החלוציות, עם חברי מפלגות ציוניות ואף עם לא ציונים. באמצעות הדואר, כמו גם על ידי בלדרים, הוא שלח חבילות, כסף, מכתבים ודפי מידע שחיבר בעצמו. מימון לפעולותיו קיבל שוואלב מהסוכנות היהודית, מהקונגרס היהודי העולמי ומארגון הג'וינט.

 

ביוזמתם של נתן שוואלב וד"ר אברהם זילברשיין כבר ב-1940 החלו להישלח חבילות לכתובות של חברי תנועות חלוציות בארצות הכיבוש. תחילה נשלחו החבילות מיוגוסלביה ומשוויץ, ואחר כך מפורטוגל. חלק מהחבילות סייעו להציל את מקבליהן מרעב (חלקן נמכרו). היו משלוחים פרטיים והיו משלוחים קולקטיביים, אשר נשלחו אל סניפי הארגונים ל"עזרה עצמית יהודית" שקמו במחוזות הגנרלגוברנמן.

בתארו את פעולותיה של חברת "רליקו" כתב זילברשיין כך: "לו הייתם קוראים את המכתבים המגיעים משם, ונוכחתם, כי חבילה המכילה חצי קילו סרדינים, למשל, הוא רכוש גדול לאנשים, ורבים התלויים רק בחבילה זו".

לגלוג וספקנות היו חלק מהתגובות למשלוח החבילות. היו שאמרו "אין טעם במשלוח חבילות, כששולחים אנשים למות". אך שוואלב וזילברשיין לא חדלו מלטעון כי "החבילות הן אות חיים, שיעזור לאנשים להאמין בתנועה, בציונות ובאחווה יהודית. לפיכך יש להמשיך במשלוח, אפילו אם הגסטפו יחרים חלק מהחבילות".

החשיבות העצומה של פעילותם העצמאית של שני האישים האלה הייתה בקשר הדו-צדדי שנוצר בינם לבין מכותביהם בשטחי הכיבוש. החברים באירופה הכבושה מצאו נתיב לקבלת ידיעות מהארץ ולהעברת ידיעות לארץ דרך המרכז בז'נבה. העתקים ממכתבי החברים שקיבל, בצירוף הערותיו וסיכומיו, העביר שוואלב לגופים הבאים בארץ ישראל: מזכירות חבר הקבוצות, "איגוד גורדוניה" ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

 

המצב השתנה באמצע 1942. באותה העת הצלב האדום הגרמני החל להציב מכשולים בפני העברת החבילות, וחבילות רבות לא הגיעו ליעדיהן. החלו להתקבל ידיעות על רצח וגירושים. משימתם של שוואלב וזילברשיין הפכה קשה ביותר וחסרת תוחלת כמעט.

בשלב הזה חל שינוי בגישתן של הנהלת הקונגרס היהודי העולמי בניו-יורק והנהלת הסוכנות היהודית בארץ ישראל לשאלת העזרה ליהודים באירופה הכבושה.

ב-12 בנובמבר 1942 יצאה לקושטא (איסטנבול) המשלחת הארצישראלית.

 

 

מכתבים שנשלחו מלובלין הכבושה אל נתן שוואלב בז'נבה

רוב התכתובת שניהל נתן שוואלב הייתה עם חברי תנועות הנוער החלוציות בארצות אירופה הכבושה, ובעיקר עם חברי תנועת "דרור".

אוסף המכתבים המסועף מאוד של נתן שוואלב נמצא כיום במכון לבון (המכון לחקר תנועת העבודה) בתל-אביב.

באוסף רחב ההיקף הזה נמצאים גם למעלה מ-20 מכתבים מאת חברי תנועת "דרור" בלובלין הכבושה: משה וילניצקי[1], רבקה גלאנץ[2] ושמואל ז'יטומירסקי[3].

 

קטעים מהמכתבים באוסף שוואלב

מרץ 1942 – קטע מתוך מכתב מאת צביה לובטקין, ממנהיגות המחתרת בגטו ורשה, אל נתן שוואלב

– – – ביתו של "גאון" הוא עתה כמעט ריק. נשארה שם רק "עשר אלפוביצ'ובנה"*. לאחרונה גר אצלו "שוחט" ועתה הוא עבר אל וילניצקי**. אני מקווה כי הוא לא יבקר גם אצל יצחק***. – – –

 

בשל מגבלות צנזורה נכתבו המכתבים ברמזים. וכך עלינו להבין את הדברים שבמכתב:

*) "גאון" רומז אל "הגאון מווילנה". "ביתו של 'גאון'" פירושו וילנה. צביה מודיעה כי בווילנה נרצחו רוב היהודים, ונותרו בה רק 10,000 נפש ("עשר אלפוביצ'ובנה").

**) "'שוחט' עבר אל וילניצקי" – הרצח הגיע ללובלין, עירו של משה וילניצקי. הידיעה כי במרץ 1942 החלו הגירושים מלובלין למחנות ההשמדה הגיעה לוורשה בזמן אמת! המחתרת בוורשה מדווחת על האקציה בלובלין לנתן שוואלב בזמן אמת!

***) "יצחק" הוא יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי המחתרת בגטו ורשה. החשש המובע במכתב הוא שהרצח קרֵב אל יצחק צוקרמן, כלומר לוורשה.

 

 

יולי 1942 – מכתב מאת שמואל ז'יטומירסקי בגטו מיידן טטרסקי אל נתן שוואלב

לובלין, 23.7.1942

נתן היקר שלי!

אני מאושר שאני מרגיש שוב כי בכוחותַי לכתוב אליך. הייתי חולה מאוד*). הרופאים קבעו שלא אחיה, אבל איכשהו יצאתי. נס החלמתי הוא גדול ביותר, כי ההשגחה עלי הייתה חלשה. אתה בוודאי יודע כמה עצוב לי ועד כמה אני בודד**). לו חייתה אשתי היקרה והורי המסורים, היה המצב שונה לחלוטין.

יקירי! אתה מוכרח עכשיו לעזור לי באופן אינטנסיבי ביותר. אתה תקוותי היחידה ברגע זה, לכן אני מצפה ממך לחבילות מזון בתכיפות הרבה ביותר. אני מכיר את נפשך האצילה, ואני בטוח שתעשה למעני כל מה שאפשרי.

עוד הפעם: בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי.

היה שלום, אני לוחץ את ידך בחמימות.

שלך המסור והידידותי,

שמואל

 

מוטק ויעקב דורשים בשלומך.

הכתובת שלי: ז'יטומירסקי, לובלין, מיידן טטרסקי***).

 

הסברים:

*) המשמעות היא שהוא הצליח להינצל מהאקציה ההמונית של יהודי לובלין.

**) מבין 37,000 יהודי לובלין נשארו רק 4,000 בפרבר מיידן טטרסקי שליד מחנה מיידנק. ש' ז'יטומירסקי היה היחיד שנותר ממשפחתו ומחברי המפלגה, ומכאן החשיבות הרבה של מכתביו.

***) לאחר האקציה במרץ 1942 הועברו שרידי הקהילה לפרבר מיידן טטרסקי.

 

"בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי…"

בציטטה הזו מהמכתב שלעיל הכתיר ד"ר אברהם מילגרם מאמר אשר פרסם ב"ילקוט מורשת", כתב עת מדעי המוקדש לתיעוד ולחקר השואה. המאמר עוסק במשלוחי חבילות מזון מפורטוגל ליהודים שתחת הכיבוש הגרמני.

יצרתי קשר עם ד"ר מילגרם ושאלתי אותו: "בחרת בציטטה ממכתבו של דוֹדי ככותרת למאמרך. מה משך אותך אליו?"

וזו הייתה תשובתו: כאן באה לידי ביטוי מרגש בדידותו של חבר תנועה מנותק הצמא לקשר. מיידן טטרסקי היה מחנה קשה מאוד, כל הזמן נערכו בו סלקציות. והנה, במקום כזה, הוא מקבל משלוח משוואלב. החבילה הייתה לחוליה היחידה המקשרת אותו עם העולם.

 

 

ב. המשלחת בקושטא (1945-1942)

רק במחצית השנייה של 1942 התחילו להבין בארץ ובעולם המערבי כי באירופה מתרחש חיסול שיטתי של העם היהודי.

ביוזמת הסוכנות היהודית ומוסדות היישוב בארץ ישראל נשלחה לקושטא משלחת הצלה.

בשנות פעילותה בקושטא עסקה המשלחת בהעברת כספים לאנשים מרכזיים בארצות הכבושות למטרות בריחה, עזרה, מניעת גירושים והתגוננות; בהשגת דרכונים וסיוע לבריחה; בהעברת מידע מארץ כבושה אחת לארץ כבושה אחרת; בהעברת מידע לארץ על אודות המתרחש בגולה; בפעילות מדינית; ובניסיונות לנהל משא ומתן עם הנאצים כדי להציל יהודים תמורת כופר.

 

המשלחת קיבלה רשימת כתובות מהארץ וממרכז הקשר בז'נבה. בהתאם לרשימות האלו נשלחו מכתבים אל אנשי תנועה ופעילים בארצות הכבושות. שמונים מתוך מאה מכתבים חזרו כשעליהם חותמת דואר "הנמען איננו". לא היה כבר מי שיענה.

ההרגשה הצורבת של חברי המשלחת הייתה שהם הגיעו מאוחר מדי. בשנים האלה היו ארצות אירופה סגורות ומסוגרות. רבים מהחברים בארצות שכבשו הגרמנים היו במחתרת.

מאז תחילת 1943 נעזרה המשלחת בקושטא בסוכנים-בלדרים שנעו דרך קבע בין טורקיה, הונגריה וסלובקיה. אחת ממשימותיהם הראשיות הייתה לחדור לפולין, למסור כסף ומכתבים (לפי כתובות מוגדרות) ולהביא בחזרה אישורים ומכתבים. המשימה הזו הייתה כרוכה בסכנות מרובות וחייבה תושייה ואומץ לב.

זאב (וניה) הדרי, חבר המשלחת בקושטא, כתב מתוך שברון לב באוגוסט 1943 לוועד ההצלה של הסוכנות היהודית בירושלים כי "באחד מן הקיבוצים היהודיים הגדולים בעולם, אחד ממבצרי תנועתנו, פאר התנועה הציונית, בפולין חסרות לנו כתובות[…] אין לנו אל מי לכתוב, אין לנו אל מי לשלוח מכתב, כמעט שאין כתובות בפולין".

 

עם המעטים מאוד שענו עדיין למכתבי המשלחת נמנה גם שמואל ז'יטומירסקי. לאחר חיסול גטו מיידן טטרסקי הוא התחבא במסתור כלשהו בלובלין. אל מקום מחבואו הגיע בחודש מרץ 1943 בלדר של המשלחת. שמואל הפקיד בידי הבלדר מכתב עבור המשלחת:

 

מרץ 1943 – קטעים ממכתב של שמואל ז'יטומירסקי אל המשלחת בקושטא[4]

לובלין, 19.3.1943

יקירַי,

אינני יודע איך להודות לכם על שזכרתם אותי. אתם לא יכולים לתאר מה זה בשבילי לקבל חבילה. החלפתי את כתובתי. אני עכשיו בלובלין, רחוב דרובנה 7. צימוקים, שזיפים, סרדינים, קפה, קקאו, תה – מצרכים כאלה אצלנו הם מצרכים יקרים מאוד. אני לבד לא אכלתי אותם. הייתי צריך להתחלק. אולי בקרוב נוכל להיפגש, ואז אוכל להודות לכם ולעשות משהו למענכם. אני לא כותב לכם על מה שנעשה סביבנו, כי אתם בוודאי יודעים. כִּתבו לי – – – –

 

 

הקשר האחרון של שמואל עם המשלחת בקושטא היה בינואר 1944. אל מקום מחבואו הגיע בלדר אשר הביא חבילה וכסף. בעת ההיא כבר לא נותרו יהודים בלובלין. בידי בלדר זה הפקיד שמואל את מכתבו האחרון.

מכתב זה שמור היום כמיקרופילם בארכיון של בית לוחמי הגטאות.

 

ינואר 1944 – קטעים ממכתבו האחרון של שמואל ז'יטומירסקי אל המשלחת בקושטא: שמואל מדווח בזמן אמת על מבצע "ארנטפסט" – ההרג ההמוני במיידנק בנובמבר 1943.  

לובלין, 6.1.1944

אי-אפשר לבטא במילים איזו הפתעה ושמחה גרם לי מכתבך. אני אסיר תודה לך שאתה, בחריצות רבה כל כך, חושב עלינו תמיד. השליח של מכתבך הגיע אלי בשלום. אני לא כתבתי לכם זה זמן רב, מאחר שבזמן האחרון התרחשו אצלנו דברים רבים. לפיכך על משפחתנו*) איני יכול להגיד דבר. אני לא יודע כלל היכן הם נמצאים. אני עושה כל שביכולתי כדי להיוודע על אודותיהם. לפני ארבעה שבועות הועמסו כולם והובאו ללובלין-מיידנק**).

החלק הגדול מתוכם שוב אינו בחיים. – – –

– – – אני שמח שלכם יש שאיפות לעתיד. לצערי, אצלי אין מה לדבר על כך. אין לכם מושג כמה קשה ומסוכן לחיות כאן. אני רק חולם על הזמן שבו אוכל לעזוב את הארץ הנוראה הזאת ולהתראות אתכם שוב. שרק יבוא כבר הזמן הזה, כי אינני יכול להמשיך יותר לחיות.

אלה שנשארו בחיים לאחר שהיו במחנה הריכוז מיידנק, הוסעו לאיזה מחנה אחר***). – – –

 

הסברים:

*) משפחתנו – שמואל היה יושב-ראש מפלגת "פועלי ציון צ"ס" בלובלין. במכתב זה הוא אינו מוסר דו"ח אישי, אלא דו"ח ציבורי. "משפחתנו" איננה משפחתו הפרטית, אלא חברי "החלוץ" ותנועת "דרור" בלובלין. הוא מודיע כאן כי כל בני "משפחתנו" הועמסו והובאו למיידנק.

**) כל היהודים במיידנק ובמחנות העבודה המסונפים למיידנק נרצחו ב-3 בנובמבר 1943 (מבצע "ארנטפסט"). על הרצח ההמוני הזה מדווח שמואל במכתבו למשלחת סמוך מאוד למועד התרחשותו.

***) ככל הנראה הכוונה לאושוויץ, כיוון שלשם הועברו עצירי מחנה מיידנק.

 

חצי שנה אחר כך שוחררה לובלין. שמואל כבר לא היה בין החיים.

בשנת 1944 קיבלה המשלחת בקושטא את אחרוני המכתבים מפולין: ארבעה מכתבים מוורשה ומכתב אחד מלובלין – מכתבו האחרון של שמואל ז'יטומירסקי.

הידיעות שקיבלה המשלחת בקושטא הועברו למוסדות בארץ ישראל.

 

חברי המשלחת היו מודעים לחשיבותם ולערכם של המכתבים שברשותם. עם תום פעולתם בספטמבר 1944 הם צילמו את התעודות והמכתבים – כשבעת אלפים מסמכים. מכתבי המשלחת מצויים בבית לוחמי הגטאות ובארכיון מורשת שבגבעת חביבה.

 

 

מקורות

  • אוסף המכתבים של משפחת ז'יטומירסקי.
  • אשכולי וגמן, חוה (תש"ן). הקמתו ופעילותו של מרכז הצלה חלוצי-הסתדרותי בז'נבה 1942-1939. יד ושם, כ, 142-109.
  • הדרי, זאב-וניה (1992). צומת קושטא: שליחות כנגד כל הסיכויים. תל-אביב: הוצאת משרד הבטחון.
  • זריז, רות (1994). מכתבי חלוצים מפולין הכבושה 1944-1940. רמת אפעל: יד טבנקין; בית לוחמי הגטאות.
  • מילגרם, אברהם (תשס"ז). "בבדידותי אני תולה בך את כל תקוותי…": משלוחי חבילות מזון מפורטוגל ליהודים תחת כיבוש גרמני. ילקוט מורשת, פג, 103-85.
  • שטרן, אליהו (תשמ"ה). הקשרים בין המשלחת בקושטא ליהדות פולין. ילקוט מורשת, לט, 152-135.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] משה (מוניק) וילניצקי

ספורטאי, כדורגלן בקבוצת "הפועל לובלין" וחבר בתנועת "דרור" בלובלין.

כדאי לשים לב לכתובת מגוריו: רח' גרודצקה 20.

בשנות המלחמה פעל באזור לובלין. בראשית שנת 1942 הגיע לוורשה כדי להשתתף בסמינר של תנועת "דרור", ומשם נשלח לצ'נסטוחוב. נהרג בקרבות בצ'נסטוחוב ביוני 1943.

 

[2] רבקה גלאנץ

הגיעה ללובלין בסוף 1940. במהלך שנת 1941 הייתה מרכזת הפעילות של תנועת "דרור" במחוז לובלין. בסוף שנה זו עברה לצ'נסטוחוב והייתה שם מראשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). נפלה בהיותה בראש קבוצת לוחמים אשר ביוני 1943, לאחר ההתגוננות בגטו, ניסתה לפרוץ לצד הארי. בת 28 במותה.

 

[3] שמואל ז'יטומירסקי

חבר "החלוץ" ואיש מפלגת "פועלי ציון צ"ס" בלובלין. אף ששמואל לא היה חבר בתנועת "דרור", הייתה חשיבות רבה למכתביו. מכתביו היו היחידים שתיעדו את אשר אירע בלובלין ובמיידנק עד לשנת 1944.

 

[4] את המכתב הזה מצאתי באוסף המכתבים של אבי, יהודה ז'יטומירסקי ז"ל, אחיו של שמואל. המכתב היה כתוב בפולנית, ואמי חנה תרגמה לי אותו לעברית. המכתב היה תמוה, כיוון שהוא לא היה אישי והתמקד בחבילה של מצרכי מזון. אמי לא זכרה שאי פעם היא ואבי שלחו חבילה לדודי שמואל. הראיתי את המכתב לחוקר ב"יד ושם", והוא הסביר כי מטרתו העיקרית של המכתב הייתה להודיע מהי הכתובת שהוא מסתתר בה.

המכתב המוזר הזה היה עבורי נקודת המוצא לדרך החיפושים הארוכה שלי בנושא לובלין.

לאחר הרבה תהיות ותעיות התברר לי, כי מכתב זה לא הופנה אל אבי, אלא אל המשלחת בקושטא.

פרופ' מאיר בלבן ועיר היהודים בלובלין

נטע ז'יטומירסקי אבידר

Die Judenstadt von Lublin / Majer Balaban

חוברת מספר 50 שנת 2014

במלחמת העולם הראשונה נסוג הצבא הרוסי מלובלין, והעיר נכבשה על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי.

יחד עם הצבא נכנס ללובלין קצין, רב צבאי, אשר מונה כפקיד לענייני היהודים מטעם שלטונות הכיבוש האוסטרו-הונגריים בפולין. היה זה ההיסטוריון מאיר בלבן.

בעת שהותו בלובלין בשנים 1918-1916 חקר את תולדות יהודי לובלין. לאחר חיפוש בספריות ובארכיונים בעיר, קריאה, בדיקה וניתוח של מקורות היסטוריים רבים ומגוונים כתב בלבן את המונוגרפיה הראשונה של קורות יהודי לובלין, החל מראשיתם ועד לימיו.

בשנת 1919 הודפסה בברלין המונוגרפיה שכתב על "עיר היהודים בלובלין".

 "עיר היהודים בלובלין"

הספר משלב בין תיאור של מראה העיר בהווה (כלומר בעת פרסום הספר) לבין מחקר על אודות קורותיה בעבר של קהילת יהודי לובלין.

מאיר בלבן הִרבה לסייר בכל חלקי העיר ותיאר את רחובותיה, את בתי התושבים, את בתי הכנסת. תיאורי העיר בהווה עשירים, ציוריים, מדויקים ושלובים בהסברים על אודות המקום. כך למשל הוא תיאר את רחובות הרובע היהודי "הבנויים על טרסות – – – שני רחובות עוטרים בחצי-מעגל את הטירה מצד דרום: רחוב קרבייצקה (החייטים) ורחוב פודזאמצ'ה (למרגלות הטירה). – – – דבר אחד משותף לכל הבתים: גגות שבורים, רצפות מבוקעות, מדרגות עקומות והמון דיירים, למרות שהבתים נוטים כבר ליפול. ססגוניותם של הבתים מרהיבה עין ומעשירה את ציוריותם. כאן וברחוב הצדדי מתגוררים בני דלת-העם".

את המחקר ההיסטורי על אודות הרובע היהודי הוא פותח בראשית ההתיישבות היהודית במאה ה-16 למרגלות הטירה של לובלין. באותה העת נאסר על היהודים להתיישב בעיר הנוצרית. בפרקים הבאים בספר מתוארים התבססות הקהילה היהודית בלובלין, זכויותיה וחובותיה של הקהילה, חיי התרבות היהודיים בעיר במאות ה-16 וה-17, הרבנים הגדולים, רופאים חשובים, הדפוס בלובלין.

בימי תפארתה של לובלין נערכו בה הירידים הגדולים. היא הייתה מרכז האוטונומיה היהודית בפולין, מקום מושבו של ועד ארבע ארצות. הירידים הגדולים הביאו לשגשוג כלכלי של העיר.

במרכז העיר לובלין, בכיכר השוק, עמד טריבונל הכתר – בית המשפט הפולני העליון לשיפוט פלילי.

מאיר בלבן חקר תעודות ומסמכים בטריבונל ובספריות אחרות בלובלין, ובעקבות זאת כתב פרק מצמרר על אודות משפטי עלילות הדם שהתנהלו בטריבונל הכתר נגד היהודים ופסקי דין המוות אשר הוצאו במשפטים אלה.

באמצע המאה ה-17 הקיץ הקץ על פריחתה של לובלין היהודית. בשנים 1660-1648 לובלין הייתה למשיסה בפרעות הקוזאקים של חמלניצקי וממשיכיו. מאיר בלבן ערך בחינה מעמיקה של התיעוד ההיסטורי על אודות יהודי לובלין בעת המרד הגדול של הקוזאקים, לרבות השרֵפה הנוראה בלובלין בשנת 1656. הוא כתב כי לאחר מאורעות אלה "עיר היהודים הצטיירה כתמונה איומה של חורבן והשמדה. – – – מוות וכיליון השתררו במקום שבעבר היו החיים מפכים בו כמעיין".

לובלין חדלה לשמש כמרכז. מאה שנים עברו עד שרחוב היהודים נבנה שוב.

במאה ה-18 התנהל מאבק כלכלי בנושא זכותם של היהודים לגור בתוך העיר הנוצרית ולעסוק בה במלאכה ובמסחר. בלבן כתב הן על בעלי המלאכה בלובלין, הן על ענקי הרוח באותה התקופה.

גם בית עלמין הוא מקור היסטורי. המצבות והכתובות על המצבות מספרות את תולדות העיר.

מאיר בלבן הכיר את ספרו של שלמה-ברוך ניסנבוים מלובלין, אשר כתב את תולדות היהודים בלובלין לפי כתובות שהעתיק מהמצבות בבית העלמין העתיק של העיר.

את פרק הסיום בספרו הקדיש מאיר בלבן לבית העלמין בלובלין כמקור היסטורי.

אין שום אפשרות לנתק את תוכן הספר מהרישומים הנפלאים המלווים את הכתוב. שותף נאמן למאיר בלבן היה האדריכל קרל ריכרד הֵנקֶר (Karl Richard Henker) משרלוטנבורג. במיומנות, ברגישות ובחיוניות רשם ריכרד הנקר את רחובות העיר ובתיה הציוריים. רישומים יפים להפליא אלה הם היום מזכרת מעולם שלא נוכל לראותו שוב.

כאשר כתב מאיר בלבן את המונוגרפיה על לובלין, היו פתוחים לפניו כל המקורות: הארכיונים של לובלין, ספרים שכתבו קודמיו. העיר עצמה עמדה על תלה והייתה שוקקת חיים.

חלק מהארכיונים והספריות שהתבסס עליהם, נשמד ונעלם בשואה. מסמכים ותעודות שבדק, אינם קיימים היום. העיר שהוא טייל ברחובותיה, אינה קיימת היום. אפילו המצבות שתיעד בבתי העלמין, נותצו ואינן עוד.

בלי שידע זאת, הוא כתב את הפרק האחרון בחייה של העיר. הפרק הזה נכתב בשנים האחרונות שלפני מותה. לאחר מסכת חיים שנמשכה ארבע מאות שנים נותרו לעיר היהודים בלובלין רק עוד עשרים שנות חיים. הספר שנכתב על אודות עיר חיה הוא היום מצבה לעולם שנכרת ואיננו.

הספר נכתב במקורו בגרמנית. הוא תורגם ליידיש ולפולנית.

פרקים בודדים מתוך הספר תורגמו לעברית. אותם הפרקים פורסמו בספר "יזכור" של קהילת לובלין. אולם מדוע לא תורגם הספר בשלמותו לעברית?

 

פרופ' מאיר בלבן – ההיסטוריון של יהדות פולין

נולד בלבוב בשנת 1877. למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטה של לבוב. לפני מלחמת העולם הראשונה היה מורה לדת בבתי ספר תיכוניים בלבוב. במלחמת העולם הראשונה שירת כרב צבאי. יסד וניהל בוורשה את הסמינר לרבנים "תחכמוני".

מאיר בלבן נחשב למניח היסוד לכתיבת ההיסטוריה של יהודי פולין. מחקריו התמקדו בחקר חיי הקהילות, והוא ביסס אותם על אוסף עשיר של מקורות שמצא בארכיונים. את המקורות האלה ניתח באופן מדוקדק בשיטות מחקר מודרניות.

מאיר בלבן היה מורה דרך לדור של היסטוריונים יהודים צעירים בפולין.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גברה התעניינותם של סטודנטים יהודים בהיסטוריה היהודית. ביוזמת הסטודנט עמנואל רינגלבלום נוסד בוורשה חוג ההיסטוריונים הצעירים. הידועים מבין חברי החוג היו רפאל מאהלר, פיליפ פרידמן, ישעיהו טרונק, מאיר קוז'ן, יוסף קרמיש וההיסטוריונית בת לובלין בלה מנדלסברג-שילדקרויט. מורי הדרך של חוג ההיסטוריונים הצעירים היו ד"ר מאיר בלבן וד"ר יצחק שיפר.

באותו הזמן נוסד בווילנה "המכון המדעי היהודי" ("ייווא": יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט) לחקר היהדות בשפת יידיש. שניים מהאישים הבולטים במחלקה למחקר היסטורי של המכון היו אליהו צ'ריקובר ושמעון דובנוב.

בשנת 1928 נפתחה באוניברסיטה של ורשה קתדרה ללימודי היסטוריה יהודית. הייתה זו הקתדרה הראשונה והיחידה שקמה בפולין לנושא תולדות עם ישראל. בקתדרה הזו הרצה ד"ר מאיר בלבן, ובשנת 1936 התמנה בה לפרופסור. תלמידיו של פרופסור בלבן כתבו בהדרכתו עשרות מונוגרפיות; רובן נשתמרו עד היום (בכתב יד) בארכיון של הוועדה ההיסטורית היהודית בפולין.

מבין עשרות מחקריו ומאות פרסומיו כדאי לציין את כתביו בנושאים הבאים: תולדות היהודים בקרקוב, בלובלין ובלבוב; ועד ארבע ארצות; תולדות היהודים בפולין; תולדות הקראים בפולין; התנועה השבתאית והתנועה הפרנקיסטית בפולין. כמו כן הוא ליקט ופרסם בספר רשימות ביבליוגרפיות של תולדות היהודים בפולין.

בימי הכיבוש הנאצי של פולין שימש פרופ' מאיר בלבן כראש המחלקה לארכיב היודנראט בגטו ורשה. הוא סירב להיענות לבקשת ידידיו הפולנים, שהציעו לו להימלט מן הגטו בוורשה. הוא נפטר בגטו ורשה ב-26.12.1942 ונקבר בבית הקברות היהודי הישן. במילים מצמררות ספד לו עמיתו, ההיסטוריון יצחק שיפר, שאף הוא נרצח מאוחר יותר בידי הנאצים[1]:

"מאיר בלבן, ההיסטוריון היהודי הגדול!

מלווים אותך עתה למנוחת הנצח שלך הפרנסים והרבנים, ראשי הקהילות וצירי ארבע ארצות, ראשי הישיבות והשתדלנים מהדורות הקודמים של יהדות פולין, אשר חיבוריך הם מצבת זיכרון לזכרם, לזכר קהילות קדושות, לערים ואמהות בישראל: לבוב, לובלין וקרקוב, למנהיגיהן והמוניהן.

את שליחותך הגדולה מילאת.

אתה, בלבן, שהיית כותב תולדות יהודי פולין –

שוב אין עבודה בשבילך… הקיבוץ היהודי בפולין איננו עוד… נשארו רק חרסים שבורים… נסתיימה התקופה – תקופה של יהדות מפוארת הושמדה, ונסתיימה יהדות פולין".

 

 

מקורות

    • אסף, דוד (2003, 30 באפריל). מרחוב היהודים לשער היהודים. הארץ, ספרים, עמ' 11-10.
    • בלבן, מאיר (1957). בצוק העתים. בתוך נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות. כרך ה: לובלין, עמ' 85 – 100. ירושלים ותל-אביב.
    • בלבן, מאיר (1957). טיול בגטו לובלין. בתוך נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות. כרך ה: לובלין, עמ' 237 – 258. ירושלים ותל-אביב.
  • האנציקלופדיה העברית (הערך "בלבן, מאיר שמואל").

 

  • מאהלר, רפאל (1965). חוג ההיסטוריונים הצעירים בוורשה. בתוך בלה מנדלסברג-שילדקרויט, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, עמ' 29 – 38. תל-אביב: חוג מוקירי שמה של בלה מנדלסברג-שילדקרויט.
  • Balaban, Majer (1919). Die Judenstadt von Lublin (mit Zeichnungen von Karl Richard Henker). Berlin: Judischer Verlag.
  • http://www.daat.ac.il/daat/chinmuch/mosdot/hamahon1-2.ht

[1] ההיסטוריון יצחק שיפר נתפס בימי הגירוש האחרון והמרד, נשלח למיידנק, ושם נרצח כנראה בעת הטבח הכללי של יהודים במחנות לובלין בנובמבר 1943.

 

זיכרונות שהיו לאגדת עם – המנזר היהודי / נטע אבידר-ז'יטומירסקי

מאיר בלבן אינו פוסח על מעשיות שסופרו בעיר.

האם שמעתם את הסיפור על "המנזר היהודי"?

זיכרונות שהיו לאגדת עם – "המנזר היהודי"

חוברת מספר 50 שנת 2014

 השטח שעליו משתרע בית-הקברות היהודי הישן נקרא "גרודזיסקו". שם זה מעיד שכאן עמדה לפנים טירה או מבצר ("גרוד" בפולנית משמעו טירה או מבצר). – – –

– – – הנה אנו במקום הגבוה ביותר, על הסוללה המקיפה את בית-הקברות. מכאן משתרע לפנינו נוף נפלא: מצפון – הבתים הקטנים בפרבר קאלינובצ'יזנה, בדרום מזדקרים לעין מגדליה של העיר העתיקה, הגשרים וחרכי הירייה של הטירה, במערב שוקע השטח במידת מה והוא דומה לקלחת, בה מתבלטות חורבות המנזר הפרנציסקני שהשתמרו יפה.

– – – במשך כמאתיים שנה סבלו היהודים לא מעט מהנזירים הפראנציסקנים. או שהם הרסו את גדר בית העלמין, או שסידרו בכוח מעבר דרך בית-הקברות לגן שליד מנזרם ותמיד סחטו כספים מהקהילה.

בשלהי המאה הי"ח גורשו הפראנציסקנים מהארץ והמנזר נמכר לאיש פרטי. ברם הריב הישן נשתמר בזיכרון העם.

קרבת המנזר ובית-הקברות היהודי, והעובדה שהמנזר היה בגיא ובית הקברות על ההר, שימשו לדמיון העם חומר לרקום ממנו מעשיות ואגדות שונות. במרוצת הזמן התמזגו זיכרונות אלה לאגדת עם, שאימהות יהודיות מספרות עד היום לילדיהן.

 

האגדה

"מאחורי העיר לובלין התנשא הר גדול שהיה שייך לשני אחים. האחים רבו תמיד ביניהם, ולכן התחלקו בהר. אחד מהם תרם את חלקו למסדר הנזירים והוקם עליו מנזר, ואילו השני תרם את חלקו ליהודים שהקימו במקום זה בית-קברות. הנזירים רצו לדחוק את רגלי היהודים, ולכן צלצלו בפעמונים כל אימת שהובא נפטר לבית-הקברות. הדבר היה למורת רוחם של היהודים, אשר הגישו קובלנות לוויבודה[1] ולמלך, אך הכול היה לשווא – הנזירים סירבו להיכנע והמשיכו לצלצל בפעמונים.

באחד הימים נפטר יהודי אדוק שומר מצוות וחסיד, שלא עשה מימיו עוול לאיש. היהודים ליווהו בהמוניהם למנוחתו האחרונה, ומשהגיעו לשער בית-הקברות החלו פעמוני המנזר מצלצלים כרגיל. היהודים האבלים נתמלאו צער משנה על כך ונאנחו בשברון-לבם. והנה גלש לפתע הסדין שכיסה את גוויית הנפטר, והחסיד קם והחל מדבר. נבעתים ונרעשים עמדו המלווים והקברנים. והנה פנה הצדיק שקם לתחייה אל אחד הנערים במקום וציווהו לרוץ מיד לביתו ולהביא משם את אחד הספרים. כל עוד כוחו בו מיהר הבחור והביא את הספר המבוקש. הצדיק פתח את הספר, דפדף בו שעה ארוכה עד שמצא את התפילה שהחל משמיעה בקול רם.

בשעה שהצדיק התפלל המשיכו הפעמונים לצלצל, אך המלווים עמדו כמאובנים ולא יכלו לזוז ממקומם. לפתע הבחינו בכך שהמנזר מתחיל להתנועע והאדמה שוקעת מתחתיו. הצדיק המשיך בתפילתו, והמנזר שוקע והולך, וקול בכי וצעקה בקע ממעמקים.

הנזירים פרצו מתוך המנזר והחלו עולים במעלה ההר. עם הגיעם אל הצדיק כרעו ברך לפניו וביקשו ממנו מחילה. גם היהודים הפצירו בו לרחם עליהם. אז סגר הצדיק את ספרו, פנה לרץ וביקשו להחזיר את הספר למקומו, ולאחר מכן נפל מת לתוך הארון. המנזר עמד משקיעתו, אך נשאר שקוע כבקלחת למרגלות בית-הקברות. וכך הוא עומד עד היום הזה".

 

תיאורו של מאיר בלבן את "המנזר היהודי"

– – – במורד רחוב פודבאל ובקרבת שער היהודים (ברמה גרודצקה) נתקלים אנו בבית ישן ומראהו כמנזר, ואכן כך הוא מכונה: "המנזר היהודי".

לפנים הייתה זו כנסיית וויצ'ך (אדאלברטוס) הקדוש ובית החולים על שם לאזארוס, שנוסד בשנת 1611. הכמרים נטשו כבר מזמן את הבית, ובעליו כיום[2] הוא נוצרי עני המשכיר את הדירות לבני דלת העם. באולם הגדול של הכנסייה לשעבר נמצא בית התמחוי של חברת "אחיעזר". הבית משמש בית מחסה לעניים. קירותיו טחובים ומזוהמים, תקרותיו חרוכות ורטובות מגשם ותושביו ישישים, בעלי-מום וילדים עזובים. רושם מדכא עושה על המבקר החצר היפה אך מוזנחת של המנזר לשעבר, שמעל שרידי פסליו מתנוססים סמרטוטים התלויים לייבוש על חבלים דקים – לבניהם הדלים של הדיירים העניים.

 

 

 

 

[1] מושל המחוז

[2] כיום – בל נשכח כי השנה היא 1918.