פרקים בתולדות הקהילה היהודית – תוכן עניינים

לובלין – "ירושלים דפולין"  / הרבנית שושנה דיכובסקי 

פרופ' מאיר בלבן ועיר היהודים בלובלין  / נטע אבידר-ז'יטומירסקי

לובלין – "ירושלים דפולין" / הרבנית שושנה דיכובסקי

חוברת מספר 41 שנת 2005

המתבונן כיום בלובלין מתרשם כי היא שקועה ונפולה כתוצאה ממבול השואה ששטף את הכול. בניין האבן של ישיבת חכמי לובלין נותר אמנם על תלו, אך הוא חולל ולא חזר עד כה לתפארתו הרוחנית. אך היו ימים אחרים, ימים שלובלין שימשה בהם כעיר בירה של מלכות התורה. בלובלין התקיים מרכז התורה הגדול ביותר אחרי שפולין פתחה לפני היהודים את שעריה בעקבות גירושם ממדינות אשכנז בראשית המאה ה-16.
עת הוענקה ליהודים ב-1551 הזכות למנות את רבניהם, נהנה גם השיפוט היהודי מאוטונומיה מלאה. שיפוט זה התנהל על פי ההלכה היהודית. בתי הדין בלובלין הכריעו בסכסוכים שנוצרו בעת קיום הירידים, ירידים שזרמו אליהם יהודים מכל רחבי פולין.
הללו היוו את הבסיס להקמתו של "ועד ארבע הארצות". תקנותיו התבססו על ההלכה והקיפו את כל הבעיות שניסר בחלל העולם היהודי במאות ה-17 וה-18. סמכות הוועד הייתה רבה כלפי העולם היהודי וכלפי שלטונות פולין כאחד. במשך מאה שנים התקיימו כינוסי הוועד בלובלין. הודות לכינוסים אלו הפכה לובלין לא רק למעצבת חיי היהודים בפולין, אלא לבעלת השפעה רבה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה.
אישים בעלי שיעור קומה, גדולים בתורה ורבי פעלים, הטביעו את חותמם על קורות הקהילה ועיצבו את דמותה לדורות. רבי שלום שכנא מיזג באישיותו תורה, גדולה ומעשה, והוא אשר הניח את היסודות לישיבת לובלין המפורסמת. בין גדולי התורה ענקי הרוח שעמדו בראשה נמנים: הרמ"א, המהרש"ל, רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים", המהר"ם מלובלין והמהרש"א.
הודות לישיבה זו הפכה לובלין ל"מרכז שאין כמוהו בכל מדינות פולין בתורה" – כלשונו של נתן נטע מהנובר בספרו "יוון המצולה".
ענק רוח שאין דומה לו אשר קבע את משכנו בלובלין היה רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ. הוא מכונה "החוזה" בהיותו בבחינת נביא אלוקים.
משימה קשה היא לתאר את דמותו הגדולה של קדוש זה אשר בספר "שם הגדולים החדש" כונה "המאור הגדול, אספקלריה מאירה, איש אלוקים גדול וטהור, צדקותו וחסידותו ורוח קודשו היו הפלא ופלא, ולפניו נגלו כל שערי אורה וכל רז, נודע בשערים גדלותו, ומי יבוא אחרי המלך לספר בשבחו ומי יפאר השמש בצהריים, כי לו דומיה תהילה". נסתפק בציון קווים מרכזיים לדמותו הנערצת של אב המוני בית ישראל לדורו ולדורות, אביה של יהדות פולין החסידית, רבן של כל בני הגולה.
"החוזה" היה דור עשירי לרבי ישעיהו הלוי הורוביץ – בעל השל"ה הקדוש שנקרא כך ע"ש המפורסם שבספריו: "שני לוחות הברית", ספר המבוסס על הקבלה (שנת ש"כ – ש"ץ).
"החוזה" היה עילוי שדבק בחסידות. הוא הספיק לחסות בצלו של המגיד ממזריטש – תלמידו של הבעש"ט. המגיד אף היה זה שהסמיכו להיות צדיק הדור.
"החוזה" הוא גדול בעלי רוח הקודש מאז שפסקה נבואה בישראל. יכול היה לראות את המתרחש מסוף העולם ועד סופו. "החוזה" סבור היה שהמידה שהביאה אותו לקבלת רוח הקודש הייתה הענווה – "כי מי שדעתו שפלה עליו תפילתו אינה נמאסת ויכול לפעול ניסים ונפלאות לטובת ישראל". מטרת רוח קודשו ומופתיו הייתה לפרסם את אלוקותו של ה' יתברך ולחזק את האמונה. ואכן, אלפים ורבבות באו ללובלין לשמוע ממנו תורה ומוסר: גדולי תורה, גדולי החסידות והמוניו. כלל צדיקי הדור ראו ב"חוזה" את ראשם. כל אלו ראו באותה העת את לובלין כארץ-ישראל, את בית-מדרשו כהר הבית, את חדר הרבי כקודש הקודשים והשכינה מדברת מתוך גרונו. ראייתו חצתה את גבולות המקום והזמן, ואף את טיב נפשות האנשים ומחשבותיהם ידע. ראו בו בעל רוח הקודש בדרגות הנביאים שמואל וישעיהו.
התמזגו בגאון וצדיק זה ענווה ושמחה קדושה, פרישות ויראת שמים מופלאה. גינה מאוד את מידת הכעס ואמר על עצמו: "בדקתי את מעשיי ולא מצאתי בי חטא אחד של כעס".
אוהב ישראל גדול היה, וקירב אליו רחוקים כקרובים במגמה להעלותם למדרגות רוחניות גבוהות. ראה את עצמו מחויב לדאוג לפרנסת העם ולטובתו.
במשנתו בולטת החשיבות שייחד ללימוד תורה. עקב גישתו זו של "החוזה" הפכה פולין למרכז של תורה וחסידות.
"החוזה" אוהב ארץ ישראל היה, נכסף לעלות אליה ואף עשה הכנות לעלייה. אך לא הסתייע הדבר בידו. דאג ממקומו לשלומם וטובתם של בני ארץ-ישראל. תגן על כולנו שכותו של "החוזה" זצוק"ל.

יהיו נא הדברים שנכתבו לעילוי נשמתו של אבי-מורי הרה"צ רבי אפרים יוסף בן הרה"צ רבי חיים-אליעזר הרשטיק זצ"ל צאצא השל"ה הקדוש, ולעילוי נשמת אמי מורתי הדסה בת-ציון בת רבי יעקב זצ"ל צאצאי ה"חוזה" מלובלין זצוק"ל.

ה"בּוּנד" בלובלין

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּוּנד
"יידישער ארבּעטער-בּוּנד אין רוּסלאנד, ליטע אוּן פּוֹילן"
מפלגה סוציאליסטית יהודית בגולה (ברוסיה, ליטא ופולין)

המפלגה היהודית הסוציאליסטית 'בונד' הוקמה בסוף המאה ה-19 בווילנה שבליטא. בראשיתה באו רוב מנהיגי התנועה מבין הסטודנטים היהודים.
ברוסיה הצארית הייתה המפלגה בלתי חוקית. לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה עבר מרכז הכובד של המפלגה לפולין.
מפלגת 'בונד' ארגנה במסגרת אחת את תנועת העובדים היהודים בגולה על כל צורותיה: המקצועית, התרבותית והמדינית.
המפלגה הקדישה את רוב מרצה למאבק כלכלי בניסיון לשפר את מצבם של הפועלים ושל בעלי המלאכה הזעירים. הדרך העיקרית במאבק הייתה ארגון שביתות. ה'בונד' בפולין נעשה לכוח העיקרי בתנועת הפועלים היהודים.
מטרה חשובה לא פחות של ה'בונד' הייתה הפצת השכלה בקרב חבריה. לפרולטריון היהודי הייתה צפויה סכנה של מעבר לקבצנות. ה'בונד' חינך את הפועלים היהודים להכיר בבערכם. תנועת 'ה'בונד' פיתחה רשת של בתי-ספר, ולשון ההוראה בהם הייתה אידיש. המפלגה ראתה בלשון האידיש ובתרבותה את השפה היהודית העממית. את השפה העברית דחה 'ה'בונד' בראותו בה שפה אליטיסטית המנותקת מן העם.
תנועת ה'בונד' הדגישה את העיקרון המעמדי. היא התנגדה לציונות וראתה בה תנועה לאומית של המעמד הבינוני. לדעתה השאיפה לבית לאומי בארץ אחרת היא אוטופיה מזיקה. ה'בונד' גרס כי הפועלים היהודים חייבים להילחם את מלחמת קיומם במקום מושבם.
תנועת ה'בונד' נאבקה על הזכויות הלאומיות של המעמד העובד בגולה. במועצות העירוניות העלה ה'בונד' דרישות סוציאליסטיות ויהודיות. כך למשל ה'בונד' דרש להעסיק עובדים יהודים במוסדות עירוניים מבלי להפלות בינם לבין שאר חלקי האוכלוסייה.

ה"בּוּנד" בלובלין

בראשית המאה העשרים הוקם בלובלין סניף של מפלגת 'בונד'.
ה'בונד' יסד איגודים מקצועיים בלתי לגאליים של פועלים, והללו הציגו דרישות לשיפור תנאי העבודה. בעקבות דרישות אלה פרצו שביתות, והן הביאו לשיפור-מה במצב הפועלים.
ה'בונד' הייתה מפלגה בלתי חוקית עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי כיבוש לובלין בידי אוסטריה במלחמת העולם הראשונה המפלגה הייתה יכולה לצאת מהמחתרת.
ב-1917 התקיימה בלובלין ועידת היסוד של ה'בונד' בפולין.
בבחירות לעירייה בשנת 1927 קיבל ה'בונד' ייצוג נכבד במועצת העיר. היה שיתוף פעולה במועצה בין מפלגת ה'בונד' לבין מפלגת פפ"ס הפולנית . חברי ה'בונד' במועצה הצליחו להעביר סכומים ניכרים מתקציב העירייה למוסדות יהודיים.
מפלגת ה'בונד' פנתה אל השכבות החלשות בעיר במטרה להקל עליהן. היא הקימה עבורן שירותים ומפעלים שונים – מאפייה, מחסן עצים ופחמים, צרכניות ומטבח פועלים שחילק מאות ארוחות מדי יום.
פועלי לובלין היו מאורגנים באיגודים מקצועיים (ולמפלגת ה'בונד' היה בהם רוב מוחלט): איגוד עובדי בתי המסחר, איגוד ההלבשה, איגוד התזונה, איגוד תעשיית העור, איגוד ההובלה, איגוד פועלי העץ והבניין, איגוד התעשייה הכימית, איגוד תעשיית המתכת, איגוד פועלי הדפוס. הפועלים היהודים והפולנים היו מאוגדים באיגודים נפרדים, אבל הפעולות בענייני תנאי העבודה התנהלו במשותף.
ארגון הנוער של הבונד נקרא "צוּקוֹנפט" (העתיד), וארגון הילדים של המפלגה נקרא "סְקִיף". הנוער והילדים עסקו בפעולות תרבות ובקיץ יצאו למחנות ולטיולים.
בהפגנות האחד במאי השתתפו בתהלוכות אלפי חברי איגודים מקצועיים תחת דגלי 'בונד' ו"צוקונפט" יחד עם הפועלים הפולנים ממפלגת פפ"ס.
מועדון הספורט של ה'בונד' נקרא "מורגנשטרן" (השחר). היו בו קבוצת כדורגל, קבוצות התעמלות ולהקת מחול.
בשנת 1934 הקימה מפלגת ה'בונד' את הליגה לתרבות, "קוּלטוּר לִיגע". המקהלה של הליגה לתרבות מנתה עשרות פועלים. לליגה לתרבות הייתה תזמורת כלי נשיפה. הספרייה של הליגה הכילה כ-3,000 ספרים. בליגה לתרבות היה אולם קריאה גדול, והיו בו עיתונים יהודים מכל רחבי פולין וממדינות זרות. הליגה ארגנה הרצאות לקהל.
בשנים 1928–1939 התפרסם בקביעוּת מדי יום שישי העיתון של ה'בונד' בלובלין, "לובלינער שטימע" ("קול לובלין").
החברים הבולטים במפלגת 'בונד' בלובלין היו בלה שפירא, ד"ר ש' הרשנהורן, בריש קרמפל, משה ויסמן, עורך הדין אהרן בך, א' ניסנבוים, ד"ר מנדלבוים, בלה גולדברג, יעקב קלנר ולייב לרר.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות:

האנציקלופדיה העברית, ע"ע בּוּנד

"לובלין", אנציקלופדיה של גלויות:
– מפלגת הפועלים "בונד" / ד"ר ש' הרשנהורן
– ה"בונד" בשנת 1939 / ל' לרר
– הליגה לתרבות "קולטור ליגע" / י' שוורץ

אישים – תוכן עניינים

הסופרת אנה לנגפוס / נטע אבידר 
בשנת 1962 זכתה בפרס גונקור–הפרס הגבוה ביותר לספרות בצרפת

מהרש"ל / נטע אבידר

בלה דובז'ינסקה – מנהיגה ציונית / נטע אבידר

ההיסטוריונית בלה מנדלסברג-שילדקרויט / נטע אבידר

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

חוברת מספר 45 שנת 2009

בּלה שפּירוֹ – מנהיגת "בּונד" בלובלין / משה זלצמן

תקציר מתורגם מספרו של
משה זלצמן
בּעלא שאפּיראָ – די פּאפּולערע פרויען-געשטאלט

על פי מקורות שלא אומתו, בלה שפירו נולדה בשנת 1891 למשפחה דתית–חסידית ששורשיה במשפחת רבנים ידועים. אביה נולד בפולאווי ועבר להתגורר בלובלין לאחר שקיבל לידיו ירושה נכבדה. בלובלין הקים חנות לצרכי כתיבה ובית דפוס במרכז העיר. אמנם לא היה עשיר גדול, אך פרנסתו הייתה מצויה וייחוסו החסידי היה ידוע.
הבית היה חסידי–דתי, והבן היחיד התחנך בחדר ובישיבה. שלוש הבנות (בלה הייתה הגדולה מביניהן) למדו בילדותן עם "מלמד" בבית, אך הקפידו להעשיר את ידיעותיהן והמשיכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטה. אחיותיה של בלה השלימו את השכלתן ועסקו בהוראה בגימנסיה האידית–פולנית. בלה הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה, קיבלה תעודות הצטיינות ואהבה לקרוא מספרוּת העולם.
לאחר סיום לימודיה בגימנסיה חיתנו אותה הוריה. היה זה שידוך, כנהוג במשפחות דתיות: הורי החתן והכלה הסכימו ביניהם על הנישואים, ואילו בלה לא ראתה ולא הכירה את המיועד עד לחתונתם. היא הייתה אז בת שמונה-עשרה.
החתן היה בנו של ר' יחזקאל שיפר ¬– בעל בניין, ללא כל ייחוס. הוא היה מעוניין בייחוס המשפחתי של בלה. לאחר נישואיהם למד הבעל, ואילו בלה עבדה בחנותו של אביה. לזוג נולדו שני בנים. הנישואים עלו על שרטון: עבור הבעל לימודי הקודש היו העיקר, ואילו בלה החזיקה באידיאולוגיה מתקדמת שלא עלתה בקנה אחד עם דרישתו של בעלה לרעייה היושבת בביתה. בני הזוג התגרשו, ובלה נשארה עם שני בניה. היא עזבה את עבודתה בחנותו של אביה והתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות.
הקשיים היו רבים, הן לבלה והן למשפחתה: גירושין (דבר לא מקובל באותן שנים), עבודה מחוץ לחיק המשפחה (דבר לא מקובל במשפחות דתיות). אולם במעשיה בלה הראתה לעולם את כוחה כאישה עצמאית.
קשר מיוחד היה לבלה עם אִמה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפטר אביה של בלה, והיא חזרה יחד עם ילדיה לבית אִמה. הקשר החם והאוהב ביניהן נמשך גם כאשר הוכרה בלה כמנהיגה של התנועה הבונדיסטית בלובלין: גם אז היא הקפידה ללוות את אִמה לבית הכנסת בימים הנוראים. כששאל אותה בונדיסט על שום מה היא עושה זאת, ענתה: "אמנם אני עובדת בין הגויים, אולם אינני גויה ואינני מתבוללת. יהודיה אני, ובכל מקום שבני עמי נמצאים בו – אני אִתם, בשמחתם וביגונם. אם הם הולכים לבית הכנסת – אני הולכת אִתם. כשהם מבכים בתפילותיהם את גורלם המר – רוצה אני לבכות אִתם יחד. לוּ תהיינה דמעותַי צרי לפצעי לבם."

כאשר התחילה בלה לעבוד ולפעול באגודה היהודית לתרבות, "הזמיר" , ראו בה כולם כוכב עולה בשמי החברה הלובלינאית. תוך זמן קצר היא נבחרה למזכירת האגודה. בשנות מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) התפוררה אגודת "הזמיר", והספרייה של "הזמיר" עברה לידי ה'בונד'.
בנובמבר 1918 הצטרפה בלה לתנועת ה'בונד' ומצאה שם כר נרחב לפעילות מגוונת. עד מהרה גילתה יכולת רבה בתחום התרבותי – היא הרבתה להרצות בנושא וללמד את בני הנוער – בתחום הפוליטי, בתחום החברתי וביחסי האנוש עם כל אלה שסביבה.
לקראת הבחירות למועצת העיר לובלין, בחירות שהתקיימו בשנת 1919, הגישה בלה לראשונה את מועמדותה ונבחרה לחברת מועצה. במועצה היא גילתה בקיאות בענייני העיר, ובפרט בנושאי חברה ורווחה, וזכתה להערכה וכבוד מחברי המועצה – חלקם שונאי יהודים ואף אנטישמים. בד בבד היא פילסה את דרכה למנהיגות ה'בונד' בלובלין.
בשנת 1920 נשאה נאום חריף במועצת העיר נגד תקיפת פולין את ברית-המועצות וכיבוש אדמות אוקראינה הסובייטית בידי פולין. היא נעצרה, נשפטה לשלוש שנות מאסר, אך שוחררה לאחר שנה בלבד. מיד עם שחרורה חזרה בלה לתפקידיה במועצת העיר וב'בונד'. היא פעלה ללא לאות כדי לפתוח מחדש, באופן רשמי וחוקי, את כל אותם מועדוני ה'בונד' ומוסדותיו אשר נסגרו בזמן מאסרה במצוות השלטונות ולהמשיך את פעילותם.
ב-15 בנובמבר 1919 נפתח בלובלין בית-ספר יסודי ראשון לילדי הפועלים ששפתו אידיש. זמן קצר אחר כך גם 'פועלי ציון' פתחו בלובלין בית-ספר יסודי משלהם. כעבור כמה חודשים נפתחו גם קורסי ערב לבני הנוער היהודים ממעמד הפועלים. מהלך זה לווה בקשיים רבים: מחד גיסא השלטונות הערימו קשיים, ומאידך גיסא הורי הילדים פקפקו בבתי הספר האלה ואף היססו לשלוח את הילדים ללמוד בהם כיוון שידם לא הייתה משגת לממן את הלימודים הללו.
בשנת 1924 אישר הממשל הפולני את הקמת מרכז החינוך האידי "צישא" , מרכז שהיה משותף לשלוש התנועות הפוליטיות אשר עמדו מאחורי מרכזי החינוך השונים בעיר: ה'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. מבין חברי התנועות הללו נבחר ועד שכלל את גברת טובה ליברמן, מר שלמה מיטלמן, מר אברהם פיינזילבר ומר יעקב ניסנבוים (לימים עורך העיתון היומי של לובלין, "לובלינער טאגבלאט", ובעלה השני של בלה שפירו). בלה שפירו הפופולרית נבחרה להיות יושבת-הראש של ועד ציש"א.
מסירות רבה ומאמצים בלתי נדלים נדרשו מחברי ועד בית הספר השבע-שנתי כדי לאפשר את חינוך הילדים היהודים בלובלין. העלות החודשית של הפעלת בית הספר עמדה על שלושת אלפים זלוטי. הורי התלמידים אשר השתייכו למעמד הפועלים התקשו לשלם עבור חינוך ילדיהם. השלטונות מימנו את בתי הספר הציבוריים, אך סירבו לסייע במימון בית-ספר פרטי זה. לפיכך חברי הוועד נרתמו לפעילות של איסוף תרומות מבני העיר, מהארגונים היהודיים בערים אחרות בפולין ואף מנדבנים באמריקה.
בלה לא הייתה רק יושבת-הראש. היא הייתה נשמת בית הספר שמנה 250 ילדים. היא ידעה לסחוף אחריה את צוות העובדים (לָרוב הללו לא קיבלו את משכורתם בזמן, אם בכלל), הייתה אהובה על הילדים ופעילה בקבלת סובסידיות עירוניות ובאיסוף תרומות מגורמים שונים בפולין ומחוצה לה.
בשנים הראשונות לפעילות בית הספר זכה כל תלמיד לקבל בכל יום כוס חלב טרי, אך עם הזמן ועם הידלדלות ההכנסות נאלצו להפסיק זאת. אולם ילדי הגן, שישים במספר, המשיכו לקבל מדי יום כוס חלב טרי ולחמנייה טרייה, וזאת הודות לסיועו של ארגון הנשים שבראשו עמדה הגברת לאה קוטשר.
בגלל מבנהו הרעוע של בית הספר ושל המועדון דרשו שלטונות העיר לסגור את בית הספר. בלה הצליחה לדחות את ביצוע הגזֵרה, ובית הספר המשיך לפעול במשך כשנתיים נוספות. באותה העת בלה פעלה כדי לממש את הבטחתה: בניית מבנה חדש לבית הספר. הדבר נראה כאוטופיה, ולו רק בגלל הבעיות הכלכליות.
בדצמבר 1935 בלה שפירו פנתה אל הוועד הלובלינאי שבאמריקה וכתבה כך:
"… בית הספר מתנהל בשפה האידית ובגישה רדיקלית וחדשנית… לא מפליא הדבר שבמצב הפוליטי הנוכחי – לא ניתנת כל עזרה מצד השלטונות… התלמידים באים מבתים עניים, חיים בדירות טחובות ובעליות גג, ואין ידם של ההורים משגת לסייע… עם זאת אנו נדרשים, מצד השלטונות, להיות מצוידים בציוד חדשני – וָלא, ניאלץ שוב לסגור את בית הספר…
…לובלין היא אחת מהערים העניות ביותר בפולין, ואנו חורקים שיניים כדי לממש וליישם את הפעילות בפינת התרבות שלנו… למרות כל הקשיים אנו ממשיכים בעבודתנו המסורה…
כולם יודעים מהו העול הכבד שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, כמה אנרגיה תידרש מאִתנו בעתיד. אנו פונים אל עמיתינו הלובלינאים שבניו-יורק לסייע לנו להקים את בית הספר היסודי "י.ל. פרץ" שבלובלין…
בתכנון – מבנה שישמש גם כבית-ספר, מועדון להתכנסויות תרבותיות, גן ילדים, אולם תיאטרון, אולם ספורט, ספרייה וחדרים לתזמורת…"

בית הספר על-שם י.ל.פרץ אכן נבנה, בסיוע התרומות. לרוע המזל לא זכו הילדים והוריהם להיכנס אליו וליהנות מבית התרבות שאמור היה לשרת אותם .
במבנה שהוקם נמצאים כיום בית הספר לרפואה והפקולטה המוכרת והמוערכת לחקלאות. השלטונות לא הרשו להשאיר למזכרת את הכיתוב באותיות עבריות שקישט את המבנה בזמן בנייתו.

פעילותה הבלתי-נלאית, המסורה ורבת הכיוונים של בלה בנושאי חברה ורווחה, פעילות שהתבצעה במסגרת עבודתה במועצת העיר, חיזקה את מעמדה של תנועת ה'בונד' במועצה. למרות רדיפות היהודים וההתנגדויות לפעילותם, בבחירות למועצת העיר שנערכו בשנת 1927 זכתה רשימת ה'בונד' בהנהגתה של בלה שפירו בשמונה מתוך שישה-עשר המושבים המיועדים ליהודים.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1938, אז כידוע מצב היהודים היה רגיש במיוחד, זכתה רשימת ה'בונד' בשמונה מתוך עשרה המושבים שיועדו ליהודים.

משיחות שהתקיימו עם אנשים רבים עולה דמותה של בלה שפירו. אפיינו אותה האכפתיות, הדלת הפתוחה למשרדה – לכל אחד מתושבי העיר (יהודי ושאינו יהודי), האמפתיה לעניי העיר, הנכונוּת לעזור בכל בעיה ובכל שעה משעות היממה במגוון נושאים: חיבור סמטה חשוכה לרשת החשמל, שחרור מהכלא של צעיר שהשתתף במצעד האחד במאי וכן הלאה. עוד עולה כי ביתה היה פתוח ומכניס אורחים וכי היא העניקה חום רב לכל מי שהיה צריך עזרה וקבל קובלנה, בין אם הוא תושב העיר ובין אם הוא מחוץ לעיר. היא העניקה תמיד אוזן קשובה, מילה טובה, עצה ופעולה.

הזמנים הרעים אשר הגיעו בתקופה שלאחר ניצחון הפשיזם בגרמניה עוררו פעולות קנטרניות של השלטונות כלפי היהודים ואנטישמיוּת: בזיזת חנויות, מאבק של השלטונות כנגד רוכלים יהודים שעברו משוק לשוק, התנפלויות על סטודנטים יהודים, מסע השמצות והתנגדות לשחיטה יהודית ועוד. הפעולות הללו השפיעו לרעה על תושבי לובלין היהודים, אבל בלה לא הושפעה מכל אלה: עבודתה לא נפגעה ופעילותה לא פחתה. מספרים כי לא הייתה ישיבת מועצה, ולו אחת, שלא נשמע בה קולה של בלה שפירו, וזאת למורת רוחם של נציגי המועצה.
סיפרה חוה ברנד–לברבלט, מי שהכירה את בלה ואת בעלה במשך שנים רבות ועבדה במחיצתם:
"… כשראיתי את גולדה מאיר בטלוויזיה, כשקראתי את דבריה – עמדה מול עינַי בלה שפירו. שתיהן היו נשים שפעלו לאיחוד בין אנשים, דאגו לעם היהודי. שתיהן הוערכו על ידי רבים בשל עמידתן האסרטיבית לפתרון בעיות פוליטיות וחברתיות…"

ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, החלה מערכה צבאית עקובה מדם של הגרמנים בפולין. ביום העשירי למלחמה ולהפגזות הכבדות הופגז ונחרב גם ביתם של בלה שפירו ובעלה שבמרכז לובלין. למרבה המזל, באותה העת לא היה איש מבני המשפחה בבית.
לובלין התמלאה בפליטים. חוסר הוודאות גבר. חברי הוועד הלובלינאי והחברים שבראשות רשימת ה'בונד' קיבלו החלטה: אם וכאשר יצליחו הגרמנים לכבוש את לובלין, יעזבו הם ומשפחותיהם את העיר ויעברו אל חלקה המזרחי של פולין שנמצא תחת השלטון הסובייטי. ואכן, בלה, בעלה (יעקב ניסנבוים, עורך "קול לובלין" – "לובלינער שטימע") ובנה הבכור עזבו את לובלין רגלית ב-17 בספטמבר 1939.
בספרו של ברנרד גולדשטיין, "חמש שנים בגטו ורשה", מתוארת הפאניקה שנוצרה בלובלין ככל שהאויב הגרמני התקרב ללובלין. לדבריו של גולדשטיין, אלפי יהודים ברחו בדרכים שונות לכיוון האזור הסובייטי.
בלה שפירו, סוציאליסטית מאמינה, ראתה כיצד נורמות אנושיות נעלמות, כיצד כבודו של אדם נרמס, כיצד יחסים בינאישיים משתנים ומושתתים על חשד ועל פחד מפני הלשנות והסגרה. היא נחשפה לפחד, לצער, לחוסר היושר ולשקר.
למרות שורשיה הדתיים היא האמינה בדרך של סוציאליזם, פלורליזם וחופש הפרט. למען אלה פעלה. המציאות שנחשפה אליה השפיעה על מצבה הנפשי.
בלה שפירו שמעה יחד עם האחרים על אודות יחסם של הסובייטים ושל ה"נ.ק.ו.ד." אל אסירים פוליטיים, כמו גם על המתרחש בבתי הכלא הסובייטיים, על החקירות האכזריות פיזית ונפשית, על המכות והדם. בלה הרגישה שלא תוכל לעבור מסכת ייסורים שכזו.
לאחר שנודע לה כי נעצרו חבריה הטובים, הלוא הם חברי המפלגה וראשיה ארליך ואלטר , החליטה בלה שכל עוד אפשר לחזור הביתה – היא תעשה זאת. היא החליטה זאת אף שידעה כי הנאצים, שונאי העם היהודי בכלל והסוציאליזם היהודי בפרט, לא יקלו על איש. היא לא הייתה יכולה לתאר לעצמה כי יהיו מיידנק או טרבלינקה, כיוון שעזבה את לובלין לפני כניסת הגרמנים לעיר. לאחר מספר שבועות הצליחה בלה לשכנע את בעלה לחזור ללובלין.
מיד עם שובם ללובלין בני הזוג החלו לפעול כדי לסייע לכל אותם פליטים רבים בעיר. חלקם הגיעו ללובלין בכוחות עצמם, ואלפים אחרים הובאו לשם על ידי הגרמנים – מערים אחרות בפולין ואף מחוץ לפולין – לפני שליחתם למיידנק הסמוכה ללובלין.
שליחי ה'בונד' בלובלין פנו לארגונים שונים בבקשה לסיוע לפליטים, ובעיקר לעשרות היתומים. הם הסתכנו בנסיעות בין הערים השונות, בעיקר על קו לובלין–ורשה (לנסיעות בחרו את אלה שנראו ארים), ונשאו אִתם סכומי כסף רבים. בלה שפירו לא הייתה יכולה להשתתף בפעילות זו, ולוּ בגלל היותה דמות ידועה ומוכרת הן בידי היהודים והן בידי הגויים. היא נשארה בלובלין וטיפלה גם בנכדיה התאומים שנותרו עִמה לאחר מאסרו של בנה.

בשנת 1941 הגסטפו החל לחפש אחַר בלה שפירו. היא הצליחה להתחבא. לגרמנים נודע כי יעקב ניסנבוים הוא בעלה, ולכן הוא נתפס, נעצר והובא למאסר. בחקירותיו התעקשו שיגלה את מקום מחבואה של בלה. למרות החקירות הנוראיות אשר לווּ בייסורים גופניים, יעקב לא נשבר ולא גילה את מקום הימצאה.
כשנודע לבלה דבר מעצרו של יעקב, היא יצאה ממחבואה והחלה לפעול לשחרורו, וזאת למרות הזהרות חבריה כי הגרמנים לא ישחררו את יעקב כל עוד היא לא תסגיר את עצמה. בלה התקשתה להבין ולקבל את העובדה שבעלה צריך לעבור ייסורים כאלה בגללה. החברים התארגנו כדי להציל את בני הזוג ואספו סכום כסף גדול שישמש תשלום כופר. אך ידם קצרה מלהושיע.
יעקב הצליח להשתחרר מהכלא וחזר לפעול בקהילה הלובלינאית. הוא עבד כפועל פשוט עד אשר אנשי הגסטפו לקחו אותו משולחן עבודתו וירו ברחוב בו ובפועלים יהודים אחרים.

על גורלה המר של בלה שפירו, על דרכה האחרונה, על מועד מותה וסיבת מותה – אם בזמן חקירתה ואם במחנות המוות, אם במיידנק ואם באושויץ – איש אינו יודע בוודאות.
מעדויות של אנשים עולה כי היא נחקרה פעמים מספר בידי הגסטפו, ויש מי שראה אותה חבולה ומדממת לאחריהן. מסמכים שנמצאו בארכיון היהודי המרכזי שבפולין מגלים כי בחקירותיה האכזריות נדרשה בלה לגלות ולספר על אודות התארגנויות "בלתי חוקיות". היא אף הועברה מלובלין לראדום, ושם ניסו לעמת אותה עם פעילים פוליטיים עצורים. מהלך זה לא נשא פרי. בלה שתקה והוחזרה חבולה ופצועה ללובלין, ושם אושפזה בבית החולים שבכלא.

אין מי שיכול לשפוך אור על ימיה האחרונים, אך דבר אחד ידוע וברור. בת ישראל הטהורה, בלה שפירו, זו שהייתה בה כל כך הרבה אהבה לאומה, לאנשים ולאנושוּת – סבלה ייסורים קשים מנשוא בדרכה האחרונה. היא הייתה שותפה לגורל המר של העדה הגדולה והטהורה בלובלין שמנתה 45,000 נפש, ובמשך שנים רבות הייתה שליחת ציבור משמעותית.

המשורר יעקב גלטשטיין הספיד שלוש נשים שנשאו את השם בלה. שלושתן תרמו את תרומתן הגדולה למען הקהילה היהודית בלובלין: בלה שפירו, בלה דובז'ינסקה ובלה מנדלסברג-שילדקרויט, זיכרונן לברכה. להלן קטע משירו:
"… הן היו חזקות מהגברים,
מאמינות גדולות יותר מהם,
שיר הלל נשיר
לנשים החזקות שלנו…"

תקציר ותרגום מאידיש לעברית: שוש גרוסברד-אורגד (לבית וסונג)

כמה משפטים אישיים של המתרגמת שוש גרוסברד אורגד

כאשר התחלתי לקרוא את החוברת שהוציא לאור משה זלצמן לזכרה של בלה שפירו, התבהרו לי פירורי מידע ששמעתי בבית הורַי ושעליהם לא תמיד הצלחתי לקבל תשובה גם כאשר שאלתי (כמו למשל מדוע שבוע לאחר כלולותיהם עזבו הורַי את עיר הולדתם לובלין, הותירו אחריהם את בני המשפחות, ברחו למזרח פולין, ומשם המשיכו במסעם ברחבי ברית המועצות עד לשובם לאחר המלחמה ללובלין).
ממדי העוני, זה ששמעתי עליו בבית הורי, נשתקפו היטב במהלך הקריאה בחוברת. פעילותה של בלה שפירו לשיפור, להקלה ולתמיכה ריגשה אותי מאוד.
מאידך גיסא רציתי לברר את מקור השמועות על אודות ה'בונד', שמועות שלא תמיד החמיאו לתנועה הזו אשר עצם פעילותה היה נתון במחלוקת. החלטתי לחקור מעט ולבדוק במקורות.
ממצאי החקירה סייעו לי להבין את גודל תרומתה של התנועה, את תרומתה של בלה שפירו לקהילה היהודית בעשרות שנות פעילותה ולהוקיר את פעילותה.
גיליתי כי ה'בונד' הייתה תנועה חברתית וחילונית מיסודה. היא שאפה לשפר את מצבם הכלכלי של הפועלים היהודים בבתי המלאכה ובבתי החרושת הקטנים ולהפיץ בקרבם השכלה כללית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נאבקו חברי ה'בונד' על ההכרה באידיש כלשון הלאומית היחידה, סייעו לבני מעמד הפועלים, הקימו את בתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה אידיש, פעלו בתחום התרבותי, פרסמו ספרים ועיתונים, שאפו להקים קהילה לאומית חילונית ודחו את המסורת הדתית. עצם פעילות זו נתקלה בהתנגדויות של יהודי לובלין, עיר שהייתה בה קהילה דתית מיסודה.
עם זאת, רעיונותיהם האידיאולוגיים הבאים קוממו את הקהילה היהודית, בפרט אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה:
– פתרון הבעיה היהודית צריך לבוא באמצעות אוטונומיה יהודית מקומית (ולאו דווקא בישראל). אנשי ה'בונד' הצהירו כי על הפועל היהודי להילחם את מלחמת קיומו במקום מושבו.
– התנגדות לציונות מתוך חשיבה כי עיסוק בנושא עלול לעורר רגשות לאומיים ולהזיק לפעילות הסוציאליסטית. חברי ה'בונד' הכריזו על הציונות כעל תנועה לאומנית של המעמד הבינוני .
– הם מיעטו לעסוק בעתיד הלאומי של עם ישראל. לטענתם יש להבטיח זכויות לאומיות ושלטון עצמי תרבותי.
– הם לא התנגדו להתבוללות טבעית של יהודים וראו בהדגשת הלאומיות היהודית סכנה למעמד הפועלים.

כל אלה תרמו את תרומתם למחלוקת הציבורית בקרב יהודי פולין והתפוצות בנושא פעילותו של ה'בונד'.

שוש גרוסברד-אורגד

כיצד נספו יעקב ניסנבוים ובלה שפירו / נטע אבידר

בני הזוג – יעקב ניסנבוים, עורך העיתון היומי של לובלין "לובלינער טאגבלאט"; ובלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' – היו שייכים לעילית החברתית-תרבותית של לובלין בין שתי מלחמות עולם. הם היו מעורבים מאוד בחיי הציבור; אנשים משכילים בעלי עולם ערכים הומניסטי; ממיטב בניה של קהילת לובלין. העידית שבעידית.
וכה נורא היה סופם.

כיצד נספה יעקב ניסנבוים?
"ניסנבוים נורה ברחוב, כנראה משום שלשלטונות נודע דבר פעולתו המחתרתית." (נחמן בלומנטל מצטט עדויות של לובלינאים בספרו "תעודות מגטו לובלין", עמ' 323.)
"ד"ר הרי שטורם Dr.Phil. Harry George Sturm) ,(קצין הס.ד. [שירות הביטחון של הס"ס], הרג את יעקב ניסנבוים ברחוב. עם סיום האקציה ראה שיש לו עוד שני כדורים באקדח. פנה לאנשיו באמרו: 'חייל טוב אינו חוזר מן החזית עם כדורים'. נכנס לבית הכנסת, שם נאספו היהודים לפני שילוחם וירה ביהודי מבוגר ובילד שהתחבא בארון הקודש. בצאתו מבית הכנסת אמר: 'ההיסטוריה תשפוט אותי'." (שם, ציטוט עדותו של נחמן קורן, עמ' 315.)

כיצד נספתה בלה שפירו?
על כך יש גרסאות שונות:
בספרו "תעודות מגטו לובלין" (עמ' 323) מצטט נחמן בלומנטל עדים שמסרו כי בלה שפירו נאסרה ונספתה באושוויץ.
בחוברת הדרכה של משרד התיירות בלובלין, חוברת היוצאת לאור בשיתוף פעולה עם "ארגון יוצאי לובלין בישראל", נכתב כך: "במשך מלחה"ע השנייה כָּלָא הגסטפו רבים מחברי המפלגות היהודיות שהמשיכו לפעול במחתרת – כולל בלה שפירו, מנהיגת ה'בונד' המקומית וחברת מועצת העיר, שכנראה נרצחה בכלא המצודה (זאמק). נראה כי גורל דומה נפל בחלקם של אותם יהודים שנתפסו ללא סרט זרוע נושא מגן דוד, או שנתפסו מחוץ לגטו."
בספר "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות" (עמ' 472) נכתב כי לבלה היה קשר עם המחתרת הפולנית. בשנת 1941 נכשלה אחת משליחות המחתרת ומצאו אצלה את כתובתה של בלה. בלה נאסרה ועונתה, אבל לא גילתה דבר. באותה שנה נשלחה למחנה ראוונסברוק, ושם נספתה.
בגרסה זו תומך ההיסטוריון רוברט קובאלק. הוא מרחיב ואומר כי בלה שפירו הייתה קשורה למחתרת הפולנית AK (ארמיה קראיובה) שפעלה בראדום. חשיפת המחתרת בראדום ואשת הקשר ללובלין הובילו את הגסטפו אל בלה שפירו. הגסטפו אסר את בלה ב-1941 וכלא אותה בכלא המצודה (הזאמק של לובלין). משם הועברה לראדום. מראדום נשלחה לראוונסברוק, ושם נספתה ב-1942.

אגודת "הזמיר" – אגודה לאומית יהודית שנוסדה בלובלין בשנת 1908 בידי ד"ר הרש טננבוים, משה גרדל, חיים-מאיר הוכמן ודניאל רוטבוים. מטרתה הייתה טיפוח התרבות. האגודה הקימה מקהלה, תזמורת, חוג דרמטי ואת הספרייה היהודית הציבורית הראשונה בלובלין. בלילות שבת קיימה נשפים ספרותיים.

"ציש"א" – רשת החינוך שהקימו מפלגות הפועלים 'בונד', 'פועלי ציון שמאל' ו'מפלגת העם'. הלימודים בבתי-ספר אלה התנהלו בשפת האידיש.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית נקראו "תרבות", ושפת הלימוד בהם הייתה עברית.
בתי הספר של רשת החינוך הציונית-דתית של תנועת 'המזרחי' נקראו "יבנה". לימודי קודש התנהלו בהם בעברית, ואילו הלימודים הכלליים התנהלו בפולנית.

"בית התרבות ע"ש י.ל. פרץ" – נבנה בידי ה'בונד'. מיקומו: בסוף רחוב לוברטובסקה, בין ישיבת חכמי לובלין לבין בית החולים היהודי. בנייתו הושלמה ב-1939. חנוכת הבית הייתה אמורה להתקיים ב-1 בספטמבר 1939. ביום זה פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשנות המלחמה הסבו את ייעודו של המבנה לבית-חולים למחלות מידבקות. החולים במגפת הטיפוס רוכזו בבניין זה.

הנריק ארליך וויקטור אלטר – מראשי ה'בונד' בפולין. ארליך היה יליד לובלין, נואם, פובליציסט והוגה דעות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה חצו את הגבול ועברו לברית-המועצות יחד עם עוד הרבה עסקנים פוליטיים. הלשנה הביאה למעצרם בידי המשטרה הסובייטית, והשניים נידונו לעשר שנות מאסר. לאחר הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 שוחררו, אך נעלמו וגורלם לא נודע. רק לאחר שנתיים הודיע מקסים ליטווינוב, שגריר ברית-המועצות בארצות-הברית, כי ארליך ואלטר נורו עוד בדצמבר 1941.

הדפוס בלובלין – תוכן עניינים

תולדות הדפוס בלובלין – חוברת 39 שנת 2003

עיתונות בלובלין בין שתי מלחמות עולם – חוברת 39 שנת 2003

 בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר- חוברת 47 שנת 2011 
הקדמה .    
שטרסברגר /  הלה בודוך-שטרסברגר
– הרשנהורן   /  נטע אבידר
– שנידמסר    / נטע אבידר

בית הדפוס הרשנהורן – שטרסברגר – שניידמסר : הקדמה

חוברת מס 47 שנת 2011

בבואנו להרכיב את הפסיפס המגוון של החיים בלובלין לפני החורבן, כדאי להתעכב על סיפור קורותיו של בית דפוס ותיק לספרי קודש.
בית הדפוס נוסד בלובלין עוד במאה ה-19. וכך נכתב על אודותיו בספר "תולדות הדפוס העברי בפולניה"[1]:
"בשנת תרל"ה [1875] יסד ה"ר יעקב ב"ר שלמה הערשענהארן
בהשתתפות ה"ר משה שניידמעססער דפוס חדש,
וכאשר נפטר ה"ר יעקב הערשענהארן בשנת תר"ן [1890],
נהלה אלמנתו מ' נחמה גם הלאה את הדפוס בעזרת שותפה,
ומערך תר"ע [1910] והלאה נוסדה החברה הערשענהארן ושלמה שמעון שטרייזבורגר."

הבה נלקט את מעט רסיסי המידע שאפשר למצוא עדיין ונאגד אותם למצבת זיכרון צנועה לבית הדפוס הזה.

[1]  פרידברג, חיים דב (תש"י). תל-אביב: הוצאת ברוך פרידברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

בית הדפוס של סבא רבא שלי / הלה שטרסברגר-בודוך

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

הבית ברחוב רוסקה מספר 5 שכן ברובע העתיק של לובלין. הוא היה שייך להוריה של סבתי, נעמי שטרסברגר לבית גבירץ.
בבית הזה נולדתי בשנת 1932.
אבי, יעקב שטרסברגר, היה בן לאחת המשפחות השורשיות והידועות בלובלין. שמה של משפחת שטרסברגר קשור בשמו של בית דפוס ותיק בעיר אשר שכן ברחוב ברנרדינסקה מספר 20. בבית הדפוס הזה הדפיסו בעיקר ספרי קודש, ספרי רבנים ומלמדים. בעמוד הראשון של כל ספר התנוסס הנוסח הבא:

הדפוס של השותפים
הנגידה האלמנה מרת נחמה תחי' אשת המנוח
ר' יעקב ז"ל הרשנהורן
ר' משה נ"י שניידמסר
ור' שלמה-שמעון נ"י שטרסברגר
ל ו ב ל י ן

שלמה-שמעון שטרסברגר היה סבא רבא שלי.

מה עוד הדפיסו שם?
בבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר הדפיסו ישראל קצנלנבוגן ומשה גרַדֶל את גיליונות העיתון היומי "לובלינער טאגבלאט" בראשית דרכו.
אני עצמי הייתי קטנה ולא ביקרתי בבית הדפוס, אך אני זוכרת את חנותו של סבא שלי, "סְפָרִים". החנות ניצבה בפינה של כיכר השוק. נשים זקנות היו יושבות בכיכר המרוצפת אבנים ומוכרות קיגעלע של תפוחי אדמה. הכיכר הייתה מקום ריכוז לבעלי מלאכה, לעגלונים ועגלותיהם ולאוטובוסים שהיו מגיעים אליה.
אל החנות של סבא עלו בשלוש או ארבע מדרגות. אני זוכרת חנות חשוכה ומדפיה עמוסים בספרי קודש. גם נרות הבדלה קלועים ניצבו למכירה על המדפים.

אמי, לאה לבית הַרמן, הייתה מאיזביצה. בהיותי בת שנתיים עזבו הורַי את לובלין ועברו לאיזביצה הסמוכה.
בהיותי בת שבע, ביום שהייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר, פרצה המלחמה. איזביצה הופצצה.
בפסח 1942 בא הקץ על יהודי איזביצה.
הורי וכל בני משפחתי נספו.
לי היו ניירות מזויפים. קיבלתי אותם מהורי לפני שנספו.
שוב לא הייתי הלה שטרסברגר, נינתו של שמעון שטרסברגר מבעלי בית הדפוס העתיק בלובלין. הייתי לילדה פולנייה קתולית, דנוטה סוֹבּיֵירַי (Danuta Sobieraj).

בדם ואש בא קצם הנורא של יהודי איזביצה.
הפולני שהחביא אותי, יאן גוז'אלה (חבר בארגון המחתרת הפולנית 'ארמיה קריובה'), חשש להמשיך לשמור עלי.
"לכי," גירש אותי מביתו, "לכי ללבוב."
בודדה נדדתי בדרכים, בשדות. תעיתי ביערות.
בתוך אלומות חציר הסתתרתי לשנת לילה.
ישנתי באורווה, בין סוסים.
דפקתי על דלתות בקתות איכרים וביקשתי אוכל. נתנו לי פרוסה, ואני בירכתי על הפת: "יבורך ישו הנוצרי ואמו הקדושה". מלמול אדוק זה היה תעודת הביטוח שלי. אני נוצרייה.
אבל ביקשתי יותר מלחם. ביקשתי מקום מבטחים. בית.
"אנא, קבלו אותי לעבוד אצלכם," ניסיתי את מזלי.
"מה את יודעת לעשות?" שאלו.
"הכול!"
תמורת מחסה הייתי מוכנה לעבוד בכל עבודה. "אני גם יודעת לטפל בילדים. אני יכולה להיות אומנת."
במבט מזלזל מלמעלה למטה סקרו האיכרים את הילדה הקטנה והרזה שעמדה בפתח.
" את בעצמך ילדה," הם דחו אותי.
בת עשר הייתי. בת עשר.
ילדה.
רק ילדה.
ללא הורים, ללא משפחה, ללא חברים.
אבל רציתי לחיות.
נדדתי בין איזביצה, קרסניסטב ולבוב.

בלבוב ובסביבותיה הועסקתי אצל אנשים שונים בעבודות שונות. הייתי עוזרת בית, הייתי רועת פרות.
בתקופה מסוימת, בדרך למרעה, הייתי עוברת ליד ביתם של זוג גויים. הם היו צופים בי הולכת הלוך ושוב לעבודתי. לפעמים היו משוחחים אתי. מצאתי חן בעיניהם. היו אלה הורים ששכלו את בתם ורצו לאמץ אותי. הם חשבו לשלוח אותי לכנסייה כדי ללמוד את עיקרי הדת לקראת טקס הקוֹמוּניה הנוצרי. אמנם התחזיתי לנוצרייה, אבל לא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את הנדרים הקתוליים. עזבתי את הסביבה הזו ונדדתי למקום אחר. החלפתי תדיר את מקומות מגורַי.

בזהות בדויה חזיתי בשריפת גטו לבוב. עמדתי בין הגויים השמחים לאידם של היהודים. פנַי לא הסגירו את זוועתי.
במשך זמן-מה התגוררתי בדירתן של שלוש נשים משולי החברה: האחת זקנה, השנייה גיבנת והשלישית ממזרת. ביום הייתי רועה פרות, ובערב הייתי פולה כינים מראשיהן.
בסוף אפריל 1944 הפציצו אווירונים רוסיים את לבוב. עם הפצצות השליכו גם כרוזים: "היכונו לחגיגות האחד במאי!" באחד במאי הוארו שמי לבוב באור הפצצות. העיר נהרסה.
היה אביב. רעיתי פרות באחו. בקרב יריות בין רוסים לגרמנים נשרטה אחת הפרות שלי מרסיס כדור. למחרת מצאתי בשדה נשק מושלך. הגרמנים נסוגו. הרוסים נכנסו לעיר.
המלחמה נגמרה.
יהודים חיוורים יצאו ממחבואם.
"הנה היהודונים, יוצאים מחוריהם כמו עכברים," גידף אותם הנער הרועה שחזר יחד אתי מהמרעה.
במקום שגרתי בו ביקר קצין רוסי. הוא נתן בי את עינו ורצה לאמץ אותי לבת. נרתעתי.
המלחמה נגמרה. נלאיתי מהמחבואים, מהמסתורים, מהזהות הבדויה. זה היה נימוק טוב לעזוב את לבוב ולהצטרף לטרנספורט של יהודים שנסע מערבה אל לובלין.
באוקטובר הגעתי ללובלין. הלכתי אל בית הוועד היהודי לחיפוש קרובים ונרשמתי שם.

מצאתי מקום מגורים בביתו של האדון בּלַנק (Blank).
שארית הפלטה של יהודי איזביצה התקבצה בביתו של בלנק שברחוב קובלסקה מספר 4 בלובלין.
אני זוכרת ילד שהיה בא לאכול בבית בלנק. הוא בא בימים שבית היתומים עדיין לא פעל וגם אחרי כן. שמו היה ניוניק. הוא היה רזה ולבש מעיל קרוע, מטולא וגדול מכפי מידותיו. ניוניק ניסה להצחיק אותנו, הילדים: הוא היה מדדה ומעווה פניו כמו צ'רלי צ'פלין. ניוניק עלה ארצה ונהרג בלטרון במלחמת השחרור.

לאחר זמן-מה עזבתי את ביתו של בלנק ועברתי לבית היתומים בהנהלת אננה נתנבלוט.
בבית היתומים הרגשנו תחושת שחרור לאחר שנות התלאה המרובות. שוב לא היינו צריכים להתחבא או להתחפש. חזרנו לזהותנו הלאומית – חזרנו להיות יהודים בלי לפחד. שמרו עלינו. שלחו אותנו ללמוד בבית ספר. הזמינו אותנו לבוא לשולחן ולאכול. בבית היתומים יכולנו לזקוף את קומתנו.
במאי-יוני עברתי יחד עם קבוצת ילדים לעיר חוֹז'וּב (Chorzow) שבשלזיה. בעיר הזו נפתח בית יתומים חדש. משם המשכתי לצ'כוסלובקיה, לגרמניה, לצרפת, לקפריסין. לבסוף הגעתי לישראל.

בישראל נישאתי לבעלי האהוב, גבריאל בּודוּך ז"ל. יחד אתו הקמתי משפחה. נולדו לנו שתי בנות ובן, וזכיתי לראות גם נכדים ונינים.
אצל אנשים דתיים בארץ חיפשתי את הספרים שהדפיס סבא רבא שלי לפני המלחמה. היו אנשים שהחזיקו בספריותיהם ספרים מבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסבורגר בלובלין, אך הם סירבו לתת לי ספרים אלה.
עבדתי בבית ספר דתי. יום אחד הביא לי השרת של בית הספר ספרים ישנים מבית הכנסת הגדול בחיפה. שם בית הדפוס של אבותיי מלובלין התנוסס על הספרים. ספר ישעיהו. ספר ירמיהו.
סיפרתי על כך לנטע אבידר. נטע פנתה אל המחשב ובדקה מה יש באינטרנט. והנה תגלית: גלישה באינטרנט הביאה אותה אל האתר HebrewBooks.org. אתר זה העלה לרשת האינטרנט 45,000 ספרי קודש מקוונים. אפשר לעיין בהם ו"להוריד" אותם חינם. באתר הזה היא גילתה ספרי הלכה מבית הדפוס הישן, דפוס האלמנה הנגידה מרת נחמה הרשנהורן ושל שותפיה שניידמסר ושטרסברגר. ספרים חתומים בחותם העבר – עדות רחוקה מעולם שנכחד.

שיחה עם נטע ז'יטומירסקי אבידר

ד"ר שלמה הרשנהורן איש ה"בונד"

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

  ביום הדפיסה האם האלמנה ספרי קודש ובלילה הדפיס שם הבן כרוזים של 'הבונד'

                                                  א. אירוע פלילי בבית הדפוס
דו"ח של משטרת לובלין על פריצה לבית הדפוס ב-16.12.1905
הדו"ח של משטרת לובלין מ- 16.12.1905 פירט כיצד קבוצה של צעירים הופיעה בדירתו של משה שניידמסר. באיומי סכינים ואקדחים הצעירים דרשו וקיבלו ממנו את המפתחות לבית הדפוס.
חלק מהצעירים נשארו בדירתו כדי לשמור עליו. חלקם פנו אל בית הדפוס ושהו שם עד לשעה 11 בלילה. לפני עזבם החזירו את המפתחות.
למחרת נמצאו במקום כרוזים באידיש החתומים על ידי 'הבונד' וכרוזים בפולנית החתומים על ידי ארגון הסוציאל-דמוקרטים.

גרסת בעלי בית הדפוס, משה שניידמסר ונחמה הרשנהורן
השניים מסרו את המפתחות לפורצים רק לאחר שהללו איימו עליהם בנשק. בעל בית הדפוס נכנס למפעלו רק בבוקר בלוויית שוטר ומצא שם תוהו ובוהו. הבעלים חוששים ששיטה זו של הדפסת כרוזים עלולה להישנות, ואין הם רואים כל אפשרות למנוע זאת. את הפורצים אין הם יכולים לזהות.

למחרת הודבקו ברובע היהודי של העיר כרוזי 'הבונד' שנדפסו בבית הדפוס "לובלין".

האמת מאחורי הדו"ח
שלמה הרשנהורן, בנה של נחמה הרשנהורן – אחת מבעלי בית הדפוס – היה מחסידי 'הבונד'. הוא וחבריו "ביימו" את הפריצה והאיומים, וללא ספק הרגיעו את בעלי בית הדפוס שאל להם להיבהל מהסכינים והאקדחים.

תיאור המאורע בזיכרונותיו של ד"ר שלמה הרשנהורן
בשנת 1904 התחלתי להתקרב לחוגי 'הבונד'.
גרתי בדירת סתר – עליית גג קטנה בקומה הרביעית ברחוב זמויסקי. שמעתי שצריך להדפיס כרוזים של 'הבונד', ואין איפה לעשות זאת. אף אחד לא היה מוכן להדפיס את הכרוזים שלנו.
יעצתי לחבריי להשתמש בדפוס של אמי.
החברים שמעו בקולי, אני סייעתי, ומכיוון שהמשטרה פתחה בחקירה והשומר החל לקשקש בלשונו יתר על המידה – הרי סברו בבית אמי שמוטב לי לצאת את לובלין.
בעקבות המאורע הדרמטי הזה נאלצתי לעזוב את העיר.

                                       ב. מי היה ד"ר שלמה הרשנהורן?
ד"ר שלמה הרשנהורן היה בן למשפחה דתית אמידה, מהמפורסמות בלובלין, בעלת בית דפוס שעבר בירושה במשך כמה דורות.
כשהיה שלמה בן שנה וחצי בלבד מת אביו, ר' יענקעלע בן ר' שלמה הרשנהורן. את מקומו בניהול בית הדפוס תפסה אמו של שלמה, האלמנה הצעירה נחמה. נחמה הקנתה לבנה חינוך דתי ב"חדר" ובישיבה, אבל משבגר עזב שלמה את הישיבה. כיוונים אחרים משכו אותו. הוא השלים לימודי רפואה והצטרף למפלגת 'הבונד'.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה ד"ר שלמה הרשנהורן דמות בולטת בחיי הציבור בלובלין.
הוא היה ממנהלי חברת 'טאז' – חברה לבריאות. החברה הקימה מרפאות, קיימה תחרויות ניקיון, חינכה את הציבור להיגיינה. בחודשי הקיץ הפעילה נופשונים למאות ילדים עניים. בד בבד עם פעילות תרבותית וגופנית בנופשונים האלה נהנו הילדים ממזון בריא וטוב, והדבר הביא לעלייה במשקלם.
בתחום הפוליטי היה ד"ר הרשנהורן מהמובילים במפלגת 'הבונד'. הוא היה אחד מנציגי המפלגה בוועד הקהילה וחבר מועצת העיר.
ד"ר הרשנהורן היה היהודי הראשון בתולדות לובלין שכיהן כסגן ראש העיר.

מי בכלל צריך רב?
ב-30 במאי 1929 התקיימה ישיבת ועד הקהילה אשר דנה במינוי רב בלובלין. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה מינויו של הרב שפירא לרב העיר. הייתה מחלוקת בין התומכים בהצעה לבין המתנגדים לה.
ד"ר הרשנהורן ולרר מ'הבונד' הביעו את התנגדותם העקרונית למינוי רב. מי בכלל צריך רב? הוא יהיה רק למעמסה על הציבור!
באולם הדיונים קמה שערורייה. הקהל שביציע שר את שיר 'הבונד', והישיבה נסגרה.

במלחמת העולם השנייה שכל ד"ר הרשנהורן את אשתו ואת בנו היחיד. הוא עצמו הוגלה לתוככי ברית-המועצות.
בתום המלחמה שב לפולין ועמד בראש הוועד המרכזי הראשון של יהודי פולין.
אחרי מלחמת השחרור עלה לישראל והתיישב ברמלה, אך לא מצא מנוח לנפשו.
הוא נדד לאוסטרליה. שם חלה במחלה אנושה ונפטר בשנת 1953.

כמה מילים לסיום:
ד"ר שלמה הרשנהורן כתב פרקים אחדים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
הפתיחה לפרק העוסק בזיכרונותיו נגעה ללבי, ולכן אצטט אותה כאן:
"אם יש ערים הראויות לתואר 'עיר ואם בישראל' – הרי לובלין היא מהראשונות שבהן.
איני ראוי – ואף אין זה בכוחי – לפרוש כאן את יריעת אהבתי לעיר מולדתי. אף-על-פי-כן אני בא בזה להעלות מעמקי הזכרון פירורי-ילדות ונעורים עד שנות העשרים של המאה הנוכחית, כדי לפרוע ע"י כך מצדי את החוב, שבני עירי הטילו עלי."

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות
בלומנטל, נ' וקוז'ן, מ' (עורכים). (1957). אנציקלופדיה של גלויות: כרך ה – לובלין. ירושלים.

שניידמסר : השותף השלישי בבית הדפוס

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

מה אנו יודעים על אודות השותף השלישי בבית הדפוס?
כמעט כלום.

בארץ חיה כיום אורה פפרמן, בתה של הניה פפרמן לבית שניידמסר.
בראיון אִתה סיפרה אורה כי אמה הייתה אחת משבעה אחים ואחיות ממשפחת שניידמסר. כמעט כולם גרו ביוזפוב. אח אחד התגורר בלובלין, והוא היה מבעלי בית הדפוס. למעשה, הוא היה השניידמסר האחרון בבית הדפוס.
אמה של אורה, הניה שניידמסר, הצטרפה לקיבוץ "העתיד". מטרתו הייתה להעלות אנשים לארץ ישראל. את הקיבוץ יסד ברוך פפרמן מטומשוב לובלסק. הניה נישאה לברוך פפרמן, ובני הזוג עלו ארצה בשנת 1934.
שאר בני המשפחה נשארו בפולין. כמעט כולם נספו. רק אח אחד, אייזיק שניידמסר, ניצל ועלה ארצה אחרי מלחמת השחרור.

בראשית שנות השבעים של המאה ה-20 גילו לתדהמתם השרידים ממשפחות שניידמסר ושטרסבורגר כי קיימת הוצאת ספרים המדפיסה ספרי קודש ומתהדרת בשם "שניידמסר, שטרסבורגר – לובלין". ההוצאה ניצלה את המוניטין של בית הדפוס הלובלינאי העתיק. מחאתם של שרידי המשפחות נגד השימוש הכוזב בשם המסחרי של בית הדפוס הלובלינאי המקורי נתקלה בתגובה עוינת, וידיהם היו רפות מכדי להיאבק.
הוצאת הספרים "לובלין" אשר פועלת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 אינה ההוצאה המקורית, והיא מתהדרת בשם לא לה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר