אתרים בלובלין – תוכן עניינים

בית היתומים "אוכרונה"– רח' גרודזקה 11 / נטע אבידר  – חוברת מס' 39 שנת 2003

ישיבת חכמי לובלין – סוף רח' לוברטובסקה פינת רח' אוניצקה./ נטע אבידר – חוברת מס' 43 שנת 2007

בית הכנסת של המהרש"ל / נטע אבידר – חוברת מס' 46 שנת 2010

בית י.ל. פרץ – רח' צ'וורטק 4 / שלמה אבא, תרגום מיידיש: שרה ברנע – חוברת מס' 45 שנת 2009

 בית החולים היהודי  – רח' לוברטובסקה 83 / נטע אבידר – חוברת מס' 48 שנת 2012

"ספולדום", הבית המשותף –  רח' פרובוסטבו 19 / נטע אבידר – חוברת מס' 46 שנת 2010

מודעות פרסומת

בית הכנסת של המהרש"ל

חוברת מס. 46 שנת 2010

בית הכנסת העתיק של המהרש"ל היה הגדול, היפה והמפואר בכל בתי הקהילה היהודית בלובלין.
בימי חג ומועד התכנסו בו למעלה מ-3,000 אנשים. חזנים ידועי שם הופיעו בו בליווי מקהלת ילדים. הוא היה גאוות הקהילה במשך מאות שנים.
רק תמונות נותרו ממנו.

מדוע בכל התמונות, הרישומים והתצלומים אין הוא נראה בשלמותו? מדוע כל תמונותיו מראות רק חלקים ממנו?
בית הכנסת הגדול עמד בלב הרובע היהודי העתיק, בתוך סבך של רחובות קטנים וצרים. לא הייתה סביבו חצר גדולה ולא השתרעה לפניו כיכר רחבת ידיים המאפשרת מבט כללי על המבנה. מכל זווית ראייה אפשר היה לראות רק קיר, פינה או קצה גג. אי אפשר היה להקיף במבט את מלוא גדולתו.
את המקום שבית הכנסת עמד בו מציין היום לוח זיכרון קטן. על הלוח רקוע תבליט של בית הכנסת במבט מלמעלה, מכיוון הגג. "אבל אף יהודי לא ראה את גג בית הכנסת מלמעלה," ביקר את התבליט האדריכל אלכסנדר שריפט ז"ל, יושב-ראש ארגון יוצאי לובלין. "הגג תמיד התרומם מעלינו. ראינו אותו רק מלמטה."
גבוה-גבוה מעל הרובע היהודי התנשאה הטירה, הזאמק, מעוז השלטון הפולני.
בית הכנסת של המהרש"ל עמד במדרון הצפוני, בתוך עדת בתי היהודים השחוחים אשר הקיפו בצפיפות את הארמון השליט והתרפקו על חומותיו המבוצרות.

תולדותיו
תולדות בית הכנסת שזורות בתולדות הקהילה היהודית.
על מגרש ברחוב יטצ'נה שרכש הרופא היהודי ד"ר יצחק מאי, מראשוני היישוב היהודי בלובלין, נבנה בשנת 1567 בית הכנסת של הרב הדגול ר' שלמה לוריא (מהרש"ל). הייתה זאת תקופת הזוהר של יהודי לובלין. באותם הימים הייתה לובלין מרכז רוחני, ובה נערכו הכינוסים הגדולים של ועד ארבע ארצות.
בשנת 1656 חרב בית הכנסת: נחשולי קוזקים שעטו מרוסיה לפולין, הבעירו את הרובע היהודי וטבחו את יושביו. כאשר השתקמה הקהילה היהודית בלובלין, נבנה מחורבותיו גם בית הכנסת הגדול.
בשנת 1856 קרסה תקרת בית הכנסת. הקהילה היהודית התגייסה לקומם את הריסותיו. משך הבנייה התארך עד שנת 1864. לא נוכל להעלים עין משחיתות שהעיבה על מעשה השיקום. בתקופת הבנייה נלקח ציוד בית הכנסת למשמורת בבתי תפילה ובבתים פרטיים. עם תום השיפוצים לא כל הציוד הוחזר לבית הכנסת. בכמה בתי תפילה ובבתים של עשירי לובלין נמצאו אחר כך ספרים, פמוטים וציוד נוסף שהיה שייך לבית הכנסת הגדול.

ארכיטקטורה
מבחוץ – היה זה בניין מרובע כפול גגות, פינותיו החיצוניות מעוגלות וחלונותיו מקושתים.
קירותיו נבנו עבים ומבוצרים כדי להגן על היהודים בעת צרה.
צמוד אליו ותחת אותו הגג נמצא גם בית הכנסת על-שם מהר"ם [מורנו הרב ר' מאיר בן גדליה מלובלין, 1558–1618] .
מבפנים – אולם התפילה המרווח היה מרובע. בדיוק במרכז האולם, מול ארון הקודש, התרוממה בימה גדולה ונהדרת. אל הבימה עלו במדרגות מגודרות במעקה מסוגנן.
בכל פינה של הבימה עמדו שלושה עמודים, מאוגדים יחדיו. כותרותיהם המעוטרות של העמודים היו קשורות ביניהן בקשתות. הקשתות יצרו חופה מעל הבימה. החופה התנשאה מעלה ותמכה בתקרה.
תכנית בית הכנסת של המהרש"ל באה לפתור בעיה אדריכלית-ליטורגית של קביעת מקום הבימה.
הנוכחות האדריכלית המודגשת של הבימה במרכז האולם הלמה את חשיבות תפקידה של הבימה בטקסים הדתיים. דגם זה השפיע על תכנון בתי כנסת אחרים בפולין ואשכנז.
ארון הקודש היה מקושט ומפואר.
משמאל לארון הקודש היה מקום שמור ועליו נכתב: "אסור לשבת על מקום המהרש"ל ז"ל חוץ מהמרא-דאתרא [רב העיר.]"
שלוש עזרות נשים עיטרו את בית הכנסת משלושה צדדים.
נברשות תאורה מעוצבות השתלשלו מהתקרה, תלויות על שרשרות ארוכות.
מבין תשמישי הקדושה כדאי לציין בייחוד את מנורת החנוכה הגדולה בעלת תשעת הקנים – אחת המנורות היפות ביותר שבבתי הכנסת בפולין.

חורבן הבית
בספטמבר 1939, בעת שנכבשה העיר בידי הנאצים, הופסקה הפעילות הדתית של בית הכנסת. הוא נסגר בפני מתפלליו והיה לבית מחסה לפליטים ומטבח ציבורי לנזקקים.
ב-17 במארס 1942 החלה בלובלין האקציה הגדולה של גירוש היהודים לבלז'ץ. נקודת האיסוף למגורשים הייתה בית הכנסת מהרש"ל.
ב-14 באפריל 1942 פסקו המשלוחים. קהילת לובלין הושמדה בבלז'ץ. קולות התפילה והבכי נדמו. בית הכנסת שמם.
כשסיימו הגרמנים לגרש ולהרוג את יהודי לובלין, פוצצו וניתצו את הבתים הריקים של הרובע היהודי.
יחד עם כל בתי הרובע הרסו הגרמנים גם את בית הכנסת העתיק מהרש"ל. שרידי כתליו העבים של בית הכנסת הזדקרו בעקשנות מבין החורבות.
עם תום המלחמה מחו תושבי לובלין את זכר הימים הקשים ושיקמו את עירם. טרקטורים עלו על חורבות הרובע היהודי כדי לפנות אותו מהריסותיו, וגן גדול ניטע מסביב לטירה, לזאמק. שרידיו האילמים של בית הכנסת פונו, וכביש מהיר נסלל עליהם:Aleja Tysiaclecia.
במקום שעמד בו בית הכנסת העתיק והמפואר מוצבים היום שני לוחות זיכרון צנועים של עיריית לובלין ושל קהילת יוצאי לובלין.

תגלית: נמצאה הפרוכת מבית הכנסת מהרש"ל
עד לאחרונה חשבו כי דבר לא נותר מבית הכנסת.
והנה תגלית!
בינואר 2008 התגלתה בבית הכנסת שבביאלסקו ביאלה (Bielsko-Biala) הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש בבית הכנסת מהרש"ל בלובלין.
הפרוכת התגלתה בדרך מקרה בידי ההיסטוריון הפולני יאצק פרושיק (Jacek Proszyk) בעת שעסק ברישום הנכסים (אינוונטר) של בית הכנסת בביאלסקו ביאלה. הפרוכת הובאה לעיירה זו בשנת 1945, אך לא ידוע כיצד הגיעה לשם ומי היה זה שהביא אותה.
על פרוכת הקטיפה רקומות בעברית עשר הדברות. מעליהן רקום כתר תורה הנתמך על ידי זוג אריות.
מתחת ללוחות הברית רקומה הקדשה: "זאת נדבן נשים לבה"כ דמהרש"ל ז"ל – שבת תרפ"ו לפ"ק".
מכאן אנו למדים שהשנה הייתה 1926.
אם אתם חדי-עין, ואם התמונה תודפס באיכות טובה, תוכלו להבחין בפרוכת הזו על ארון הקודש (מאחורי הבימה) בתמונה שצולמה בבית הכנסת מהרש"ל בשנת 1939.

שחזור וירטואלי של בית הכנסת
בשנת 2007 נבנה מודל וירטואלי תלת-ממדי של בית הכנסת מהרש"ל.
המודל נבנה בידי כריסטופר מוּחָה (Christopher Mucha) מחברת 'סרוודאטה אלקטרוניק' (Servodata Elektronik) בשיתוף פעולה עם קבוצת 'שער גרודצקה – תיאטר NN'.
המודל מאפשר לערוך סיור אינטראקטיבי בבית הכנסת וסביבתו. השאיפה היא לייצר באותה הטכניקה מציאות וירטואלית של כל הרובע היהודי מהתקופה שלפני המלחמה.

תרגום המקורות הפולניים: שרה ברנע

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

אינג' ד' דוידוביץ (תשי"ז). בית-הכנסת ע"ש המהרש"ל". בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), אנציקלופדיה של גלויות, כרך ה', לובלין (134-127). ירושלים.

Synagoga Maharszala w Lublinie (nieistniejaca) http://tnn.pl/pm,350.html

בית י.ל. פרץ – רח' צ'וורטק 4 / שלמה אבא, תרגום מיידיש: שרה ברנע

שלמה אבא, טורונטו

בית י.ל. פרץ המיותם בלובלין

מאמר זה התפרסם באידיש ב"קול לובלין" מס' 24, שנת 1988 תחת הכותרת
"דאס פאריתומטע י.ל. פרץ-הויז אין לובלין / אבע סלאָמאַ"

(חוברת מס' 45 שנת 2009)

בעת שאני קורא ב"קול לובלין", אני רואה כי מעת לעת מוזכרים בו מוסדות אשר הקימו יהודי לובלין – בית החולים, בתי המדרש, ישיבת חכמי לובלין ומוסדות אחרים. עלה על דעתי להזכיר גם את בית העם על-שם י.ל.פרץ.
מחמת העדרם של מסמכים כלשהם ברשותי על אודות הנושא, אני מתבסס רק על זיכרוני. כחמישים שנים עברו כבר מאז הקימו את הבניין היפהפה שנקרא על-שמו של י.ל.פרץ. כל כך הרבה טרחה ומאמץ השקיעו יהודי לובלין, אנשים עממיים ופועלים פשוטים, בבניית הבית הזה! הוא היה אמור להיות הכתר של מוסדות היהדות העולמית בלובלין.
בית י.ל. פרץ היה בו כדי להכיל שבע כיתות של בית-ספר עממי, על כל הדרוש לבית-ספר מודרני: מועדון יומי לילדי אמהוֹת עובדות, תיאטרון-אודיטוריום ואולם ספורט, ספרייה, תזמורת ג'אז ומקהלה של הליגה לתרבות אשר עשתה לעצמה שם בהופעותיה האמנותיות בעיר. המרצחים הגרמנים שרצחו את יהדות לובלין השמידו גם את מוסדות התרבות שלה.
בהזדמנות זו ברצוני להזכיר את החברים שלקחו חלק בבנייתו של בית י.ל. פרץ: העסקנים הידועים בלובלין בתחומי התרבות, הלוא הם בלה שפירו ובעלה יעקב ניסנבוים; ד"ר שלמה הרשנהורן; עורך הדין אהרן בך; המורה קרוסמן; בייריש קרמפל; וד"ר פלוטקין. מי ייתן ןמילותַי אלה יסייעו בהנצחת זכר המוסדות היהודיים היפים ובהבעת תודתנו לחברים הנ"ל אשר פעלו במסירוּת בעשייתם למען החברה.
בית התרבות הבלתי-נשכח על-שמו של י.ל.פרץ לא נחרב ונמצא במקומו בלובלין – ברחוב צ'ווארטק מספר 4, לא רחוק מישיבת חכמי לובלין. שני הבניינים היו אמורים להיות מרכזים נפרדים ללימודי יהדות ולמדע. כעת עומדים שניהם מיותמים בלובלין, ללא יהודים. איני בטוח שעל הקיר של בית י.ל. פרץ נמצאת טבלת זיכרון אשר תספר על אודות המוסד ואלה שהקימו אותו.*
אני תקווה שתיאורי זה את בית י.ל.פרץ ידרבן את הניצולים היהודים מלובלין לכתוב על אודות המוסדות היהודיים האחרים, כמו גם על המקוממים ופעילותם.

* הערת המערכת: בנובמבר 1987, במסגרת ציון 45 שנים לחיסולו של גטו לובלין, הוצבו שלטי הנצחה על בתי הציבור האלה המציינים את שמותיהם מהעבר.

תרגום מאידיש לעברית: שרה ברנע

בית היתומים "אוכרונה"– רח' גרודזקה 11

(חוברת מס' 39 שנת 2003)

ברחוב גרודזקה 11, צופה אל גן יפה, עמד בית היתומים ומושב הזקנים של הקהילה – "אוכרונה". בבית זה היו גם משרדי וועד הקהילה. בקשיים רבים לאורך שנים נאספו בקהילה תרומות לאחזקת בית היתומים. משנת 1862 ואילך, במשך שמונים שנה, הצליחה קהילת יהודי לובלין לקיים את בית היתומים, ולהעניק לחניכים השכלה יסודית ולימוד מקצוע. תחילה ניהלה אותו הגברת טויבנפלד, ואחריה קבלה את משרת הניהול המורה-המחנכת הניה קופרברג, שהקדישה את חייה לילדים.

בעת הכיבוש הגרמני נוספו למשכן יתומי מלחמה.
בין השנים 1939 – 1942 הפכו משרדי וועד הקהילה למשרדי ה"יודנראט".
ככר פו-פארזה (Po-Farze) הקטנה ליד המעון הפכה להיות ככר הסלקציות. ממנה נשלחו היהודים למחנות ריכוז.

בחודש מרץ 1942, בעיצומה של האקציה הגדולה, הגיעו הגרמנים לקחת את הילדים. יו"ר היודנראט וחברי הוועד בקשו על נפש הילדים, הבטיחו לשלם כופר נפשם, הבטיחו למצוא להם מקום חילופי אם הבית נחוץ לגרמנים – – – –
לאחר דיונים רבים עזבו הגרמנים את הבית, וחברי הוועד נשמו לרווחה.
למחרת, ביום 24 במרץ 1942, שבו הגרמנים אנשי ס.ד. בלווית פלוגת אוקראינים, ובראשם המפקד ד"ר הרי שטורם.
הפעם לא עזרו התחנונים.
הגרמנים תפסו את כל הילדים.
המורות והעובדות לא עזבו את הילדים. מרצונן הצטרפו בוכיות אל המשלוח הנורא.

ליד פרבר ווליה, במיידן-טטרסקי, על שפת בור, שנחפר מבעוד יום ע"י עשרים מיהודי לובלין, שהובאו לעבודה זו ולא ידעו מה מטרתה, סודרו הילדים בשורות ונורו בזה אחר זה, בעוד המדריכות משליכות עצמן לפני הילדים, מבקשות להיירות במקומם, מסרבות לקשור את עיניהן לפי הצעת הרוצחים, חוזות בזוועה, ואז נורות הן עצמן, ואחריהן חופרי הבור, ואחרונה – המנהלת שראתה את הכל , הניה קופרברג.

כיום מקום הרצח הוא שטח בנוי, וקשה לאתר בדיוק את מקום הפשע.
הבית ברחוב גרודזקה 11 עומד על תילו, ומשמש מרכז תרבות לנוער.
בשנת 1987 נקבע על חזיתו שלט בפולנית ובאידיש:

אין דעם בנין האט זיך
אין די יארן 1862 – 1942 געפונען
דאס יידישע יתומים-הויז
א"נ "אכראנקא".
אין טאג פון 24-סטן מערץ 1942 יאר
האבן די היטלעריסטן דערמארדעט
אלע פון דאזיקען הויז.

http://tandis.odihr.pl/index.php?p=country,pol,pi
"מכתבים ליתומים" – מפעל של אנשי שער גרודזקה

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

בית החולים היהודי – רח' לוברטובסקה 83 (בעבר 53)

חוברת מס' 48 שנת 2012

בסמוך זה לזה ניצבים בקצה רחוב לוברטובסקה שלושה מבני ציבור יהודיים מרשימים. מבנים נאים אלה הם עדות אילמת לעברה המפואר של קהילה יהודית רבת גוונים ורבת יכולת. הם הוקמו למטרות שונות בעקבות מאמציהן של קבוצות שונות בתוך הקהילה היהודית. שלושתם היו למקור גאווה לקהילה כולה:
– "ישיבת חכמי לובלין" מיסודה של 'אגודת ישראל'
– בית התרבות על-שם י"ל פרץ מיסודה של תנועת 'בונד'
– בית החולים היהודי
העתיק שבהם הוא בית החולים היהודי.

ב-14 בנובמבר 1886 נפתח בית החולים היהודי בלובלין. הוא הוקם בכספי תרומות של יהודי לובלין והמחוז. באיגרת ההתרמה הכריזו ראשי הקהילה על המטרה: "לייסד ולהקים בית חולים חדש, בית רחב ידיים כלול בהדרו". בראש החותמים על איגרת ההתרמה להקמת בית חולים יהודי נמצא את שמותיהם של שני רבנים דגולים: רב העיר, ר' שניאור זלמן פרדקין, "הגאון מלובלין"; והצדיק רבי לייבלי אייגר.
ר' שניאור זלמן פרדקין, רב ופוסק חב"די, היה גאון "בזכות עצמו", אך כדאי להכיר גם את ה"ייחוס" שלו: נכדו היה המפקד הראשון של הפלמ"ח, האלוף יצחק שדה.
רבי לייבלי (יהודה לייב) אייגר היה אבי שושלת אייגר (שושלת לובלין) בתנועה החסידית.

המנהל הראשון והרופא הראשי של בית החולים היהודי היה ד"ר בנימין טץ.
בשנת 1898 התמנה ד"ר יעקב צינברג לרופא ראשי ומנהל. הוא כיהן בתפקידו במשך כארבעים שנה. וכך נכתב על אודותיו:
"ד"ר צינברג, יליד לובלין, למד רפואה בוורשה. השתייך לחוג המתבוללים. בביתו דברו פולנית. בראשית דרכו הרפואית עורר התנגדות מצד הציבור, שהעדיף להתרפא אצל נוצרי ולא אצל יהודי מתבולל. במסירותו לחולים רכש במהרה את חיבת הקהל. בחולים עניים טיפל חינם. נאמר עליו כי 'לא היה לב יהודי בעיר, שד"ר צינברג לא שם אזנו לו במשך עשרות שנות פעולתו הרפואית'.
בהנהלתו היה בית החולים היהודי לאחד המוסדות המכובדים בעיר ובמחוז. במשך שנים היה סגן יו"ר של לשכת הרופאים, יהודי יחיד במעמדו. במהלך חייו השתנו דעותיו הפוליטיות מהתבוללות לציונות.
הוא נפטר ביוני 1939. בעת מסע הלוויה נסגרו החנויות ברחובות ואחרי ארונו הלכו אלפי יהודים.
בבית הקברות היהודי נכרה קברו ליד אביו וד"ר טץ, הרופא הראשי של בית החולים היהודי לפניו."

בית החולים היהודי ידע עליות ומורדות. המצב הכספי היה קשה. לאחר מלחמת העולם הראשונה שוקם והורחב בעקבות מסע התרמה נוסף שנערך בקרב יהודי לובלין.
משנת 1936 ואילך ניהל את בית החולים ד"ר הנריק (הירש) מנדלבאום. במחצית השנייה של שנות השלושים, ערב מלחמת העולם השנייה, היה בית החולים מוסד מפואר מבחינה מקצועית ומבחינה חומרית. הרמה הרפואית בו הייתה גבוהה, הוא כלל כ-100 מיטות והיה משוכלל ומצויד היטב. בבית החולים היהודי היו חדרי ניתוח, מחלקה פנימית, מחלקה נוירולוגית, מחלקת עיניים, מחלקת עור, מחלקת יולדות, מחלקת גרון ואוזניים, מעבדות, מכון רנטגן ומחסן תרופות.
בשנת 1930 נפתחה בבית החולים מחלקת ילדים. מחלקה זו הייתה מצוידת היטב הודות לסיוע שנתקבל מ'אגודת הנשים הציוניות' בלובלין ומ'ארגון יוצאי לובלין' באמריקה.
בשנת 1938 נוסד מכון להידרותרפיה.
ליד בית החולים התקיים בית מדרש, והחולים התפללו בו.
גן נאה הקיף את בניין בית החולים.
מתנדבות מחֶברת 'ביקור חולים' היו באות לתמוך בחולים עניים ולהגיש להם "א גלעזעלע טיי" – כוס תה, פרוסת עוגה ופירות.
בכל ערב שבת התקיימו בבית החולים הרצאות פומביות של הרופאים בנושאים רפואיים.
נזכיר רק אחדים מהרופאים הרבים, המעולים והמסורים שעבדו בבית החולים היהודי: ד"ר אברהם קרשמן, ד"ר הולצברג, הרופאים המנתחים ד"ר שמואל רוזן וד"ר יהודה שפירא, רופא העיניים ד"ר זיגלווקס, רופאי הילדים ד"ר הירש טננבאום וד"ר ליאון כגן. מנהל המעבדה היה ד"ר מיצ'סלב צוקרפיין. במחלקת הרנטגן עבדו ד"ר שיף והרופאה ד"ר סירקין.

תקופת הכיבוש הגרמני
אחד הקורבנות הראשונים בתקופת הכיבוש הגרמני היה הבקטריולוג של בית החולים, מנהל המעבדה ד"ר צוקרפיין. עם כניסת הגרמנים לעיר העלילו כי הוא מכין חומר בקטריאלי אשר נועד להפיץ מחלות מידבקות בקרב אנשי הצבא, וד"ר צוקרפיין נידון למוות.
יהודים שגורשו משטטין (כיום שצ'צ'ין), הובאו ללובלין. הזקנים והחולים מבין אלה לא היו מסוגלים ללכת בשלג, והם הוכנסו לבית החולים כשידיהם ורגליהם קפואות. במשך יום אחד בוצעו בבית החולים היהודי עשרות ניתוחים באצבעות הרגליים והידיים.
פליטים רבים מערי פולין השונות הגיעו ללובלין והציפו את העיר. עקב כך נוצרה מצוקת שיכון חריפה, ותושבי העיר נאלצו לקלוט בדירותיהם את הפליטים. צפיפות, רעב, קור ותנאי תברואה לקויים גרמו להתגברות התחלואה בגטו. בית החולים נאלץ להתמודד עם עומס רב של חולים בד בבד עם מחסור בציוד, במיטות ובתרופות.
בשנת 1941 פרצה מגפת טיפוס בגטו, ובית החולים היה צר מלהכיל את מספרם הרב של החולים. נפתח בית חולים חדש למחלות מדבקות; היה זה בית התרבות ע"ש י"ל פרץ. בנייתו הושלמה ערב המלחמה, אך הוא לא נחנך – חנוכת הבית נקבעה ל-1 בספטמבר 1939… עתה הוסב בית התרבות לבית חולים לנפגעי המגפות.
באותם הימים הקשים, בעת שיהודי לובלין נכלאו בין גדרות הגטו, פתח בית החולים את שערי גנו בפני הילדים. כל גני העיר נותרו מחוץ לתחום עבור היהודים, ולא היה לילדי הגטו מקום לשחק בו פרט לגן שהקיף את בית החולים היהודי.
רק המציאות האכזרית יכולה לביים תמונה כזו: בתוך הבניין נאנקו וגססו החולים, ולמטה בגן שיחקו ילדים.
לא לזמן רב.

26 במארס 1942 – יום חיסול בית החולים היהודי
"מי שעבר עליו היום ההוא ולא זרקה שיבה בו, לא ילבין שערו לעולם"
כך כתבה שרה (סויקה) ארליכמן-בנק, אחות בבית החולים. ואלה דבריה:
"בית החולים הוקף אוקראינים מכל עבריו.
הוטל עלינו להוציא במו ידינו את החולים הקשים על אלונקות למקום האיסוף שבבנין השומר. אלה החולים שעוד אתמול טיפלנו בהם במסירות נפש! תוך רגעים ספורים דמו לערימת הזבל המחכה לעגלת האשפה.
הפרידו בין משפחות שהיו כאן ביחד. היו מעשי זוועה עד טירוף.
השיא שבהם היה פינוי חדר התינוקות, שרק עכשיו נולדו. מהקומה השנייה זרקו דרך החלונות את התינוקות שרק נולדו. בכי העוללים וזעקות האמהות האומללות מצלצל עד היום באוזניי.
אחר כך בא תור החולים המתהלכים והפרסונל. עם פנקסים ביד עמדנו לפני הקלגסים. ברמיזת אצבע שמאל או ימין, קבעו לחיים או למוות."

חייהם של החולים הקלים, אלה שסומנו "לחיים", היו קצרים מאוד. החולים הקלים והצוות הרפואי הוסעו במשאיות ליער ניימצה, כ-15 קילומטרים מלובלין, ונורו שם למוות.

קבוצה קטנה של אנשים, ביניהם גם סויקה ארליכמן, הושארה בחיים כדי לנקות את בית החולים ולהכינו לקבלת חולים חדשים – חיילים גרמנים פצועים מהחזית הסובייטית.

כיום זה בית חולים ליולדות ולגינקולוגיה, המשרת את אוכלוסיית העיר.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות
ארליכמן-בנק, שרה (סויקה) (1976). בידי טמאים. תרגום: נחמיה רבן. תל-אביב: בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד.
ארליכמן-בנק, שרה (תשמ"ו). סויקה: האשה ששרתה עם אלהים ואנשים. עפולה: הוצאת המשפחה.
בלומנטל, נחמן וקוז'ן, מאיר (עורכים). (1957). אנציקלופדיה של גלויות: כרך ה – לובלין. ירושלים.
קול לובלין, 17 (1982).
קול לובלין, 21 (1986).
קול לובלין, 22 (1987).

"ספולדום", הבית המשותף – רח' פרובוסטבו 19

(חוברת 46 שנת 2010 עמוד 25-20)

הבית המשותף ברח' פרובוסטבו 19 הוקם בשנים 1928–1930.
הוא היה חדשני ויוצא דופן מכל הבחינות.
במה היה ייחודו?

ארכיטקטורה
הבית הזה היה שונה לחלוטין מבתי העץ של הרובע היהודי העתיק.
הבית הזה היה שונה גם מבתי האבן שעמדו ברחובות לובלין: בתים ישנים, כבדים ואפרוריים שכמותם תמצא בכל ערי אירופה, מורשת המאה ה-19.
זה היה בית מודרני, ישר קווים, טובל בירק, ולו חלונות גדולים פתוחים לאוויר ולאור. בהשפעת סגנון הבנייה החדש שהתפתח באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 נבנה הבית בסגנון פונקציונלי, פשוט, ברור ונקי מקישוטים.
בעצם לא היה זה בית בודד. היה זה מכלול של כמה בניינים מחוברים ביניהם – ארבעה בניינים מקבילים, בני ארבע קומות, יוצאים כשלוחות מתוך בנין מרכזי ארוך.
דשאים, גנים ועצים מצלים מילאו את השטחים הפתוחים שבין הבניינים.

בעלות על הנכס: בית משותף
זה היה בית משותף, כפי שאנו מכירים את המושג הזה בארץ היום: דיירי הבית הם בעלי הדירות, ויש להם זכויות ברכוש המשותף. אבל היה זה מושג חדשני לחלוטין בפולין של אותם הימים.
בבית גרו ארבעים משפחות יהודיות. אפילו השוער היה יהודי: הוא הובא אל הבית המשותף לאחר מאבק עם ארגון השוערים הגויים, כי ליהודים לא הותר לעסוק במלאכה זו לפרנסתם.

הבית כסביבת חיים אוטונומית
הבית לא היה מבנה בלבד. היה בו הרבה יותר מאשר דירות מגורים. הוא שימש במכלול תפקידים, ואלה יצרו תנאים לחיי חברה של דייריו.
בבית המשותף היה מועדון. במועדון היו רדיו (אל תשכחו, היה זה מוצר מותרות נדיר בימים ההם), טלפון (חברים צעירים, אל תזלזלו, אלו שנות השלושים – למי בכלל היה טלפון?) ושולחן פינג פונג. במועדון הדיירים היו מתכנסים, מתווכחים בנושאי פוליטיקה או שומעים הרצאות.
לספולדום היה בית מדרש משלו אשר כלל עזרת נשים. בבית המדרש היה גבאי, ושוער הבית היהודי היה השמש. חזן טוב היה נשכר לימים הנוראים. גם יהודים מרחובות אחרים היו מגיעים אל בית המדרש של הספולדום כדי להשתתף בתפילות.
במגרש הגדול של הספולדום ילדים שיחקו כדורגל – לא רק ילדי הבית, אלא גם ילדים יהודים אחרים שחיפשו מקום בטוח לשחק בו.
אמהות על טפן, גם כאלו שלא היו מדיירות הבית, היו באות לגן של הספולדום לטייל בו בבִטחה. בשבתות ניתן היה לנוח בשקט בגן של הבית המשותף.
בתוך סביבה פולנית עוינת באותה התקופה היה הספולדום אוטונומיה יהודית קטנה. הוא היה יחידה עצמאית שהעניקה אפשרות פיזית לפעילות חברתית משותפת של דיירי הבית.

מה מזכירה לכם צורת החיים בספולדום?
אנו שומעים על אודות אופיו המיוחד של הספולדום ועל אודות צורת החיים המיוחדת בו, וזה מזכיר לנו משהו. זה נשמע מוכר.
למה זה דומה?
תושבי תל-אביב אינם יכולים להימנע מההשוואה למעונות עובדים בתל-אביב.
מעונות עובדים הם סדרת בתי מגורים שנבנו בארץ ישראל, בעיקר בתל-אביב, בשנות השלושים של המאה ה-20. מבחינה אדריכלית הם נבנו בסגנון הבינלאומי.
כמו הספולדום היו מעונות העובדים מכלול של בניינים שנבנו על כמה מגרשים אשר צורפו יחדיו.
כמו בספולדום היו בין הבניינים חצרות רחבות, מגרשי משחקים לילדים, גינות.
במבני המעונות היו מכולת וגן ילדים.
המעונות נועדו לשמש מקום מגורים לאוכלוסייה ייעודית מוגדרת – מגורים לפועלים ולעובדים. גם הספולדום הגדיר את אוכלוסיית היעד שלו ונועד להיות בית ליהודים.

מי ומי בבית המשותף?
היוזמים והמובילים את תהליך הקמת הבית המשותף היו המהנדס הנריק בקר, לייבוש גליבטר ומשה גרדל.
מייסדי הבית ובעלי הדירות בו היוו את האינטליגנציה הלובלינאית במיטבה. הייתה זו האליטה התרבותית והפוליטית של לובלין על כל גווניה. בבית נוצר ריכוז של דמויות בולטות בציבור היהודי הלובלינאי. "סיעור המוחות" אשר נערך במועדון הבית שברחוב פרובוסטבו היה תמצית מרוכזת של הלכי הדעות בלובלין היהודית של אותם הימים.
מעניין כי בבית התגוררו אנשים שהיו בעלי דעות פוליטיות שונות בתכלית. נמצאו ביניהם מנהיגי מפלגות, אנשי כלכלה ואנשי תרבות. הניגודים בדעות לא הפריעו ליחסי הידידות ביניהם. דיירי הבית המשותף, נשותיהם וילדיהם חיו באחווה כמשפחה אחת גדולה.
נזכיר אחדים מן האישים הקשורים בבית המשותף.

המהנדס הנריק בקר
בהתאם לתפיסת עולמו המקצועית והפוליטית היה המהנדס הנריק בקר מיוזמי בתי המגורים המשותפים ליהודים. לאחר הקמת הבית המשותף ברחוב פרובוסטבו מספר 19 הקים בית שני ברחוב ויניאבסקה מספר 6. ב-1936 היה חבר הוועד להקמת בית העם על-שם י"ל פרץ.
הנריק בקר היה ממנהיגי 'פולקס פּארטיי' ( מפלגת העם ) בלובלין.
פולקס פארטיי הייתה מפלגה יהודית אשר השתייכה לתנועה האוטונומיסטית, תנועה שאחד ממקימיה היה ההיסטוריון הידוע שמעון דוּבּנוֹב. הייתה זו מפלגה לא ציונית. הפולקיסטים לא שאפו לעלות לארץ ישראל, אלא שאפו לשמר את הלאומיות היהודית באירופה בדרך של אוטונומיה תרבותית, רוחנית ומשפטית. התנועה האוטונומיסטית פעלה להשגת שוויון זכויות ליהודים בארצות מושבם.
במלחמת השפות בין העברית לאידיש, הפולקיסטים דגלו באידיש. הנריק בקר היה סגן יושב-ראש הנהלת בתי הספר ציש"א (רשת בתי-ספר יהודים סוציאליסטיים ששפת הלימוד בהם הייתה אידיש).
הנריק בקר היה נציג המפלגה בוועד הקהילה היהודית ובמועצת עיריית לובלין.
כשכבשו הנאצים את לובלין, היה לראש היודנראט.
ב-31 במרץ 1942, כשהוא עטוף בטלית, נשלח ראש היודנראט המהנדס הנריק בקר ברכבת לבלז'ץ, למחנה המוות.

לייב גליבטר
סוחר ובעל חנות אריגים גדולה. אחד מעמודי התווך של ההסתדרות הציונית בלובלין. הוא היה מנהיג הרוויזיוניסטים. זאב ז'בוטינסקי היה מתארח בביתו בעת ביקוריו בלובלין.
גליבטר היה ממייסדי הגימנסיה ההומניסטית בלובלין, כמו גם ממייסדי בית הספר 'תרבות' בעיר.
היה ממייסדי הבנק לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים וכיהן כנשיא הבנק.
ייסוד הקואופרטיב לשיכון "ספולדום" היה אחד ממפעליו הגדולים.
וכך כתב עליו ישעיהו הורביץ (ויסברוט):
"הרוח החיה בתנועה הציונית היה ל. גליבטר, איש רב פעלים, עממי ומקובל מאד על אנשי המעמד הבינוני. הודות לו חדרה הציונות לחוגי הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. במרצו הרב והתוסס הדביק את כולנו.
סגולות אלו היו לו גם לרועץ. הוא היה מהיוזמים ומהמוציאים לפועל של מפעלים כספיים גדולים כגון 'הספולדום' והבנק לסוחרים זעירים, ובסופו של דבר הסתבך ואיבד את עולמו."

משה גרדל
ממייסדי ה"ספולדום" ומדייריו.
מנהל הבנק לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. נמנה על מייסדי מפלגת הפולקיסטים בלובלין.
היה איש רב-פעלים בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה בלובלין, אבל התחום הבולט ביותר אשר נקשר בשמו היה תחום התרבות.
אם נרצה לבטא במילה אחת את תמצית דמותו הרי זו המילה תרבות. פעילותו רבת-הפנים בנושא התרבות העשירה את עולמה של הקהילה הלובלינאית.
כבר בשנת 1908 היה בין מייסדי 'הזמיר', אגודה לאומית יהודית בלובלין שמטרתה הייתה טיפוח הזמרה והספרות היפה. האגודה גם יסדה חוג דרמטי ותזמורת. בלילות שבת התקיימו נשפים ספרותיים – הרצאות וויכוחים ספרותיים. ליד 'הזמיר' נפתחה הספרייה הציבורית היהודית הראשונה בלובלין.
במלחמת העולם הראשונה התפוררה האגודה, אבל משה גרדל המשיך את פעילותו באפיקים חדשים.
היה ממייסדי ציש"א (רשת בתי-ספר לחינוך יהודי באידיש) בלובלין, חבר בהנהלת הגימנסיה ההומניסטית, מייסד ספרייה אידית גדולה.
גולת הכותרת של פעילותו: הוא וידידו מהמפלגה הפולקיסטית, ישראל קצנלנבוגן, יסדו את העיתון היומי של לובלין – "לובלינער טאגבלאט". העיתון "לובלינער טאגבלאט" ליווה ברציפות את חיי הציבור הלובלינאי היהודי בין שתי מלחמות העולם, וכיום הוא מהווה מקור ראשון במעלה להכרת עולמה של הקהילה בשנים ההן.
גורלו של משה גרדל היה כגורל קהילתנו. הוא נספה בשואה יחד עם אשתו ובתו.
שני בניו ניצלו. הם שהו ברוסיה בזמן המלחמה, עלו ארצה ובנו פה את ביתם.

יעקב קנטור
יחד עם לייב גליבטר הקים את "הספולדום", הבית המשותף היהודי הראשון בלובלין, ואף גר בו.
הייתה זו אישיות מבריקה ומרתקת: רב, מורה ועורך-דין, מראשי הסתדרות 'המזרחי' בלובלין, ממייסדי בית הספר העברי 'תרבות' ובית הספר היהודי 'יבנה'.
היה נואם בחסד. נודע בוויכוחיו החריפים עם 'אגודת ישראל' מזה, עם 'הבּוּנד' מזה ועם ה'פולקיסטים' מזה.
בעת המלחמה היה חבר היודנראט.
הוצא להורג בידי הנאצים במארס 1942.

לעיבוי התמונה על ריבוי פניה של האוכלוסייה בבית המשותף נוסיף עוד כי בבית התגוררו גם אלתר וינברג – איש 'אגודת ישראל', חתנו של הרבי מביאלה; גולדבלום – חבר מועצת העיר מטעם 'הבונד'; ועמנואל נוימן – מנהל בית הספר 'בית יעקב'.

כולם נספו.

ומה היום?
הבית בלובלין ברחוב פרובוסטבו מספר 19 עומד על תלו עד היום.
זהו בית נאה ביותר גם היום.
בהתאם לרוח הזמן הוחלפו הגינות המוריקות במגרשי חניה.
העין משוטטת על פני חזית הכניסה ונתקלת במפתיע בלוח זיכרון צמוד לקיר.
את השלט קבעה על הקיר מועצת העיר לובלין בשנת 1998, ואלה הדברים החקוקים בו:

לזכרם
של הפולנים אשר שרתו את המולדת והפטריוטיזם
ונרצחו בידי הקומוניסטים
בית זה היה בית מעצר של נ.ק.ו.ד.

האם יש מי מקוראינו היודע על אודות הפרק הזה בתולדות הבית ויוכל לספר לנו על כך?

מקורות

צילה פלאם פרננברג (1957). הבית המשותף "ספולדום". בתוך: נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן (עורכים), לובלין – אנציקלופדיה של גלויות (281–284). ירושלים.
וכן מאמרים נוספים בספר זה שנזכרים בהם אישים הקשורים ב"ספולדום".

נחמן בלומנטל (תשכ"ז). תעודות מגטו לובלין (39-30). ירושלים: הוצאת יד ושם.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

ישיבת חכמי לובלין

(חוברת מס' 43 שנת 2007)

זאת לא הייתה ישיבה עתיקה.
להפך. היא נחנכה תשע שנים בלבד לפני המלחמה.
אך שמה יצא למרחקים.
במה הייתה גדולתה? מה היה ייחודה? מדוע נודע שמה לתהילה בעולם היהודי כולו?

ב-1923, ב"כנסייה הגדולה" – הקונגרס העולמי הראשון של 'אגודת ישראל' – קם הרב מאיר שפירא והציע שתי הצעות. שתיהן התקבלו בתשואות. לשתי ההצעות האלה הייתה השפעה אדירה על העולם היהודי מאז ועד עצם היום הזה.
כל כך פשוטות. כל כך מעשיות. כל כך מהפכניות!

ההצעה הראשונה – הדף היומי.
יהודים מכל העולם ילמדו בכל יום את אותו דף גמרא. במחזור של שבע שנים וחצי ישלימו את לימוד כל התלמוד הבבלי.

ההצעה השנייה – ישיבת חכמי לובלין.
הרב שפירא העלה תכנית מהפכנית ליצירת מודל חדש של ישיבה. ברבות הימים הפך המודל הזה למורה דרך, לדוגמה ולמופת. כך מתנהלות הישיבות הגדולות שאנו מכירים היום. אבל אז היה הרעיון שלו בגדר חידוש נועז. הישיבה שהציע הרב שפירא, "ישיבת חכמי לובלין", הייתה הראשונה מסוגה.
מה היה החידוש?
הרעיון המנחה היה לרכז במקום אחד את העילויים שבתלמידים, להסיר מהם את דאגות הקיום ולאפשר להם להתמסר ללימודים בהדרכתם של גדולי התורה. הרעיון של ישיבה מודרנית עם פנימייה צמודה היה חדש.
עד אז חיו התלמידים חיי עוני. לכלכלתם היו אוכלים אצל תושבי המקום, יום על שולחנו של זה ויום על שולחנו של אחר. היכן לנו? היו ישנים על ספסל עץ קשה בבית המדרש הקר או לנים בחנויות ובמחסנים כשומרים.
תהה רבי מאיר: הכך דרכה של תורה?! פת במלח תאכל?! מים במשורה תשתה?! ועל הארץ תישן?! וחיי צער תחיה?! לאו! אין זו דרכה של תורה!
הישיבה תספק לתלמיד מזון ולינה כדי שיוכל להפנות את כל מרצו ללימודים.
חזונו של ר' מאיר היה: ישיבה שבה ילמדו מיטב התלמידים במיטב התנאים אצל מיטב המורים.

"ישיבת חכמי לובלין" הייתה הישיבה הראשונה שסיפקה את כל צורכי התלמיד.
תנאי הקבלה המחמירים ורמת הלימודים הגבוהה הפכו אותה לבולטת שבישיבות פולין.
אוניברסיטה ללימודי הדת היהודית.

מדוע דווקא בלובלין?
הרב מאיר שפירא בחר את לובלין כמקום משכנה של הישיבה מתוך כבוד להיסטוריה של תרבות תורנית בלובלין. זאת העיר ש"ועד ארבע ארצות" היה מתכנס בה; זוהי עירם של גדולי התורה, ראשי הישיבות, המהר"ם והמהרש"ל; עירם של ר' יעקב פולאק, יוצר שיטת הפלפול, ושל החוזה מלובלין – מפיץ החסידות בפולין.
הרב רצה לחדש את המסורת המפוארת של חכמי לובלין, לחדש את ימיה של לובלין כמרכז תורני.

התנגדויות להקמת הישיבה הגדולה בלובלין
הצעתו של הרב שפירא התקבלה בהתלהבות וזכתה להסכמתם של גדולי הרבנים, אבל היו גם התנגדויות.
מכיוונים שונים התעוררה ביקורת על הקמת הישיבה בלובלין:

גדולי הרבנים וראשי הישיבות של ליטא
קשה היה לרב שפירא לקבל את הסכמתם להצעתו.
ליטא הייתה פוסק אחרון במה שנוגע ללמדנות, וליטא הסתכלה בעין רעה על התחרות שבאה מצד פולין – ובעיקר על כך שרבי מאיר עמד להכניס חידושים שדעתם לא הייתה נוחה מהם.
הם טענו כלפי רבי מאיר: במקום ללמוד ואחרי כן להקים בניין, אתה מקים בניין ענקי ורק אחרי כן תושיב בו תלמידים.

התנועה הציונית בלובלין
צריך לזכור כי ההחלטה על ייסוד הישיבה הגדולה בלובלין התקבלה 26 שנים אחרי שהרצל כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון. התנועה הציונית כבר צברה תאוצה בכל רחבי העולם היהודי. היה מקום לשאול: ארץ ישראל הולכת ונבנית לקראת שיבת ציון, האם ראוי להקים עכשיו ישיבה חדשה בגולה?
יוכבד פרייד-פלומנקר מלובלין חוזרת ומספרת כיצד בלה דובז'ינסקה ודוד דודזון, שניים מראשי התנועה הציונית בלובלין, באו אל הרב מאיר שפירא ואל הרב משה איזנברג וניסו לשכנע אותם: "תבנו את הישיבה הגדולה – אבל לא כאן בגולה, אלא שם. בפלשתינה, בארץ ישראל!"
הרב שפירא, איש 'אגודת ישראל', לא קיבל את דעתם.
עובדה: הישיבה נבנתה בלובלין.

מפלגת 'בונד'
המפלגה הסוציאליסטית 'בונד' שבצד שמאל של המפה הפוליטית התנגדה למפעל הגדול, כי חששה שבשל כך יתחזק כוחם של החרדים בהנהגת הרב שפירא.

הישיבה כמפעל לובלינאי
הרבה כוחות גוף ונפש השקיע הרב שפירא במסעותיו בעולם לאיסוף כספים לבניית הישיבה.
הישיבה נבנתה במאמץ משותף של יהודי העולם, אבל לא פחות מכך היה זה מפעל של יהודי לובלין.
את הלבֵנים לבנייה תרם הגביר ר' הרש יונה זילבר, יושב-ראש ועד הקהילה. חומרי בנייה תרם גם הלובלינאי שמואל ברודט.
את התרומה החשובה מכול, את הקרקע, נדב הפרנס ר' שמואל אייכנבוים.
היה זה בעת ביקורו הראשון של הרב בלובלין. הגביר ר' שמואל אייכנבוים הסיעו בכרכרתו לבקר בעיר. הם פקדו את קברות גאוני לובלין בבית הקברות הישן, פנו אל בית הכנסת של המהרש"ל והמהר"ם, ולפתע נעמדה הכרכרה.
"זהו המגרש והגן שלי," אמר הגביר.
"למה זה נשאר המגרש ריק, ולמה לך גן פרטי במרכז העיר?" שאל הרב.
"נזדמנה 'מציאה' לידי וקניתיה. בעצם לא אדע מה לעשות בה," ענה הגביר.
"אם כך, הריני יודע לאיזו תכלית קנית אותו," התרגש הרב. "קנית אותו למטרה גבוהה ביותר."
ולאחר כמה ימים הציע הרב לגביר: "באתי להציע לך עסקה טובה. אני רוצה ממך את החלק הקדמי של המגרש כדי לבנות עליו ישיבה."
ר' שמואל ביקש ארכה של חצי שעה כדי לחשוב על ההצעה. כעבור זמן קצר חזר ואמר: "לא, את החלק הקדמי של המגרש אינני יכול לתת, אלא… את כולו!" ובאומרו זאת לא היה מאושר וקורן ממנו.
הגברת אייכנבוים, רעיית הנדבן, הוסיפה את תרומתה שלה – את כל תנובת החלב של פרות המשק שלה נתנה עבור התלמידים שילמדו תורה בישיבה.

הנחת אבן הפינה
בל"ג בעומר של שנת תרפ"ד, 1924, הונחה אבן הפינה לישיבה.
אהרן הלברשטט, בן משפחתו של מזכיר הישיבה ר' שלמה הלברשטט, היה ילד כשהחלה עבודת הבנייה. אהרן זוכר עדיין את טקס הנחת אבן הפינה לישיבה: "משפחתנו גרה ברח' לוברטובסקה, לא הרחק מהישיבה," הוא מספר."הייתי אז בן חמש, ולילדים לא הרשו להיכנס. אבל אני וחברַי התגנבנו מתחת לגדר כדי לצפות באירוע הגדול."
לובלין היהודית לבשה חג. רכבות מיוחדות הביאו העירה משלחות מכל הערים והעיירות היהודיות. הגיעו חשובי הרבנים והצדיקים מפולין ומגליציה. נבחרי ה"סיים" הפולני ועיתונאים מכל רחבי העולם הגיעו לאירוע, וזה הפך למפגן יהודי גדול.

חנוכת הבית
בניין הישיבה נחנך בכ"ח סיוון תר"ץ, 26 ביוני 1930.
קטן עיתוננו מלהכיל את תיאור חגיגות חנוכת הבית. מן הראוי להקדיש לכך פרק נפרד. בעת החגיגות קם הרש יונה זילבר, מראשי קהילת לובלין, ובירך את הרב שפירא על שהחזיר את עטרת לובלין ליושנה. בסיום דבריו הגיש לרב את מינויו לרב העיר לובלין, לאב בית-דין ולראש ישיבה בלובלין.
נַפנה לרגע את מבטנו הצִדה ונציץ בחגיגות המרשימות דרך עיניו של נער לובלינאי שהיה שם.
הלובלינאי שמחה בונים וייס סיפר:
"חגיגות חנוכת הבית החלו בשעה שלוש וחצי אחר-הצהריים. שעות ארוכות לפני כן כבר חיכיתי עם חברי פרלמוטר במרפסת ביתו שמעבר לכביש. המקום המה המוני חסידים שבאו במגבעותיהם, במעילי הגברדין שלהם ובמגפיים בגובה הברך. למעלה מעשרת אלפים איש הצטופפו סביב הישיבה, בימים שבהם כלל האוכלוסייה היהודית בלובלין מנתה ארבעים אלף איש.
ר' ישראל פרידמן, הלוא הוא האדמו"ר מצ'ורטקוב ורבו של ר' מאיר שפירא, פתח את דלת הישיבה במפתח זהב, ובפטיש זהב קבע מזוזת זהב על משקוף הכניסה.
היום בניין הישיבה הפך לאקדמיה לרפואה, ובכל פעם שמשפצים את הבניין אני מגיע ומתחנן לפני הצבעים שלא יכסו את עקבות המזוזה…"

הבניין עומד על כנו
את הבניין תכנן אגֶנוֹר סמוֹלוּצ'וֹבסקי. הוא נבנה בכספים שגייסה חברת 'קרן התורה'.
הבניין הגדול והמפואר היה בן שש קומות. היו בו בית-כנסת גדול ומקווה טהרה, אולמות לימוד מרווחים, חדרי שינה לתלמידים, מטבח משוכלל שכלל מאפייה וחדר אוכל, מכבסה וחדרי חולים, חדר קריאה וספרייה תורנית עשירה מאוד ובה כ-20,000 ספרים ו-10,000 חוברות – לרבות ספרים יקרי מציאות ודפוסים ראשונים נדירים. הספרייה אמורה הייתה לשמש גנזך למיטב הספרות התורנית וההלכתית. מנהל הספרייה היה הרב שלמה הלברשטט, מזכיר הישיבה וראש ועד הקהילה.
בבניין הותקנה רשת תאורה חשמלית. היה זה חידוש בעיר שחלק גדול מבתיה הואר עדיין בעששיות.
בקומת הקרקע עמד דגם של בית המקדש – מלאכת מחשבת מעשה ידיו של האמן חנוך וינטראוב. תבנית בית המקדש נבנתה כדי לעזור לתלמידים להבין את הכתוב בפרקים העוסקים בתיאור המזבח, המנורה, ההיכל ועבודת המקדש.
אולם ההרצאות היה גם אולם תפילה, והייתה בו מנורה מהמאה ה-18 – מתנה מקהילת פשמישל.
את הבניין הקיף גן של עצי פרי.

הלימודים
בחזונו ראה הרב שפירא את ישיבת חכמי לובלין לא רק כמקום לימודים, אלא כבית יוצר וכור היתוך לעיצוב מנהיגי הדור.
המטרה הייתה להכשיר רבנים, מדריכים ומורֵי עם גדולים בתורה.

תכנית הלימודים
לפי דברי הרב שפירא הייתה העיר לובלין ערש לידתן של שיטות לימוד רבות ומגוונות. מחד גיסא התגורר בה ר' יעקב פולאק, מייסד שיטת הפלפול; מאידך גיסא הייתה זו עירם של המהרש"א והמהר"ם, אבות שיטת לימוד ה"פשט". לובלין אף הייתה עירו של המהרש"ל, זה שספרו "ים של שלמה" הוא מספרי היסוד בהלכה.
לפיכך אמר הרב: "ישיבת חכמי לובלין תמזג את הטוב והנאצל שבכל שיטות הלימוד. היא תיצור תכנית לימוד עצמאית ומחודשת שבה ישולבו פלפול וחריפות של פולין, בקיאות של גליציה, עמקות ליטאית, ומעל לכול להט חסידי יוקד."
תכנית הלימודים כללה הוראה רבנית בתלמוד וב'שולחן ערוך', יחד עם כל הפירושים ברוח התורה. איכות ההוראה הייתה ברמה הגבוהה ביותר.

בחינות הכניסה היו קפדניות ורמת הלימודים הייתה תובענית. מועמד שלא ידע על-פה מאתיים דפי גמרא לא התקבל לישיבה.
הייתה אפשרות ללמוד במכינה בת שנתיים לקראת בחינות הכניסה.
הלימודים בישיבה התפרסו על פני שש שנים:
תקופה ראשונה – שנתיים של לימודים ועמידה בבחינות מקנים לתלמידי הישיבה תעודת "צורבא מרבנן" (תלמיד חכם).
תקופה שנייה – לימודים במשך שנתיים נוספות ועמידה בבחינות מקנים לבוגר תעודת סמיכה (היתר הוראה).
תקופת לימודים שלישית – בת שנתיים ימים. לאחר עמידה בבחינות מוענקת לבוגר תעודת רב.

מאתיים תלמידים למדו בישיבה.
מן הראוי לציין שתלמידים מעוטי יכולת היו פטורים מתשלום שכר לימוד.

פטירתו של הרב
ב-1934 נערכו הבחינות הראשונות והוענקו הסמכות לחמישים בוגרים. הרב מאיר שפירא לא זכה לראות רגע מפואר זה, כי נפטר לפתע ב-ז' חשוון תרצ"ד (5 בנובמבר 1933).
הרב נקבר ב"אוהל" בבית הקברות בלובלין. בשנות השואה נחרש בית הקברות היהודי ושמם כליל. אבל האוהל של הרב נותר לפליטה.
עשרים שנה לאחר פטירתו הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.
לאחר פטירתו לא נתמנה רב בלובלין, ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה. הרב שלמה אייגר נתמנה לראש הישיבה.

עם פרוץ המלחמה
הקלגסים הנאצים החרימו את הישיבה.
התלמידים התפזרו. רובם נספו.
בישיבה השתכן מטה המשטרה הצבאית הגרמנית.
חלק מהספרים של הישיבה שרפו הנאצים בפומבי בכיכר השוק; חלק מהספרים העבירו הנאצים ל"ספרייה על-שם לופצ'ינסקי" (ברחוב נרוטוביץ' מספר 2).

אחרי המלחמה
בתקופת השלטון הקומוניסטי נמסר בנין הישיבה לאקדמיה לרפואה, "קולגיום מאיוס".

כיום
לפי חוק שהתקבל בפולין בנושא השבת רכוש יהודי הוחזר ב-2004 בניין הישיבה לידים יהודיות.
אבל למי יחזירו? לאילו ידיים?…
איפה הם יהודי לובלין?
בבלז'ץ, במיידנק…
הבניין עבר לאחריותה של הקהילה היהודית שבוורשה. זו שיקמה את בית הכנסת של הישיבה, ובפברואר השנה נחנך בית הכנסת המשופץ. הטקס נוהל בידי הרב הראשי של פולין, הרב מיכאל שודריך.
בטקס נכחו היהודים המעטים החיים היום בלובלין, שגריר ישראל בפולין, נציגי השלטון והכנסייה, חברי הסגל הדיפלומטי, יושב-ראש 'ארגון יוצאי לובלין' ואורחים רבים.
עדיין לא ברור מה יהיה ייעודו של הבניין בעתיד. יש תכנית להפוך אותו למוזיאון החסידות.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות
נחמן בלומנטל, "תעודות מגיטו לובלין", הוצאת יד ושם, ירושלים תשכ"ז.

בנימין מינץ, "ספר מאיר באהבה", הוצאת המכון לתורה ולתעודה ע"ש ר' יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל, תל-אביב תש"ג.

דוד אברהם מנדלבוים, "ישיבת חכמי לובלין – הישיבה ומייסדה", המרכז לעידוד מפעלי תרבות ומחקרים תורניים בישראל, תשנ"ד.

אהרון סורסקי, "ר' מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש", הוצאת נצח, בני-ברק.

איסר פרנקל, "ר' מאיר מלובלין", הוצאת ביתן הספר, תל-אביב תשי"ג.

זיכרונות של ותיקי לובלין.

אישים שהוזכרו במאמר

המהרש"ל – ר' שלמה לוריא ( 1510–1574)
מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין. רב וראש ישיבה בלובלין.
הקים את בית הכנסת המפורסם הנושא את שמו.
התנגד לשיטת הפלפול.
ספריו: "ים של שלמה", "חכמת שלמה", "שאלות ותשובות".

המהר"ם – ר' מאיר בן גדליה (1558–1618)
מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בדורו.
פירושו קצר על דרך הפשט.
ספרו "מאיר עיני חכמים".
בית הכנסת של המהר"ם היה צמוד לבית הכנסת של המהרש"ל.

"החוזה מלובלין" – ר' יעקב יצחק הלוי הורוביץ (1745–1815)
צדיק ממייסדי החסידות. מנהיג ומפיץ של החסידות בפולין.
התפרסם כרואה נסתרות, מעמיק לחדור לנפש האדם. מכאן שמו.
ספריו: "דברי אמת", "זאת זכרון", "זכרון זאת".

הרב מאיר שפירא (1887–1934)
נשיא 'אגודת ישראל' בפולין, חבר ב"סיים" הפולני. היה רב של ארבע ערים: גלינה, סאנוק, פיוטרקוב ולובלין. על ערש דווי קיבל על עצמו את משרת הרבנות בלודז', אך לא הספיק לכהן בה.
שני מפעלים אדירים קשורים בשמו:
לימוד "הדף יומי" וייסוד "ישיבת חכמי לובלין".
בספרו "אור המאיר" קיבץ את תשובותיו בהלכה.

ר' שלמה הלברשטט
המזכיר של "ישיבת חכמי לובלין". יושב-ראש ועד הקהילה. איש 'אגודת ישראל'.
בתקופת המלחמה היה חבר היודנראט. בחול המועד פסח תש"ב נשלח לבלז'ץ ונרצח שם.

ר' משה איזנברג
ממנהיגי 'אגודת ישראל' בלובלין ונציגה בוועד הקהילה ובמועצת העיר. נסע יחד עם הרב שפירא לארצות-הברית כדי לאסוף כספים לבניין הישיבה. חבר הנהלת הישיבה.
בימי הכיבוש הנאצי היה פקיד ביודנראט.
רשם את המקומות ששבויי מלחמה יהודים נפלו בהם בעת "מצעד המוות" כדי להביאם לקבר ישראל ("מצעד המוות" – בפברואר 1940, בקור עז, עבר דרך לובלין משלוח של למעלה מ-600 שבויי מלחמה יהודיים בליווי שמירה מעולה. אנשי הס"ס ירו בנחשלים והוציאום להורג בקבוצות. במצעד מלובלין דרך לובארטוב עד פארצ'ב נורו רובם. מעטים בלבד הצליחו להימלט).
מת ב-1942 ממחלת הטיפוס במחנה מיידן טטרסקי.

שמואל אייכנבוים
בעל בית-חרושת לעורות, משרפת יי"ש ואחוזת שדליסקא. גביר ונדבן. נדב את המגרש לבניין "ישיבת חכמי לובלין". חבר הנהלת הישיבה.
בזמן הכיבוש היה במחנה עבודה. נפטר זמן קצר לפני השחרור.

הרש יונה זילבר
איש 'אגודת ישראל'. סוחר ותעשיין עשיר, בעל משרפת יי"ש ובית חרושת ללבֵנים. יושב-ראש ועד הקהילה, חבר מועצת העיר, חבר הסוכנות היהודית, פעיל במגבית 'קרן היסוד'.
נדב את הלבֵנים לבניין "ישיבת חכמי לובלין". חבר הנהלת הישיבה.
בתקופת הכיבוש הנאצי היה יושב-ראש "ועד העזרה לעצירי מחנות העבודה". עבר לאוטווצק שליד ורשה ויסד שם מעון ילדים. מת ב-1942 ממחלת הטיפוס.

בלה דובז'ינסקה
חברה בוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית. חברה במועצת העיר. ממייסדות 'החלוץ'. יחד עם חברות נוספות יזמה והנהיגה את "אגודת הנשים הציוניות" בלובלין. הקימה בית-ילדים ("קינדרהיים") ומחלקה לילדים בבית החולים.
תחת הכיבוש הנאצי השתתפה בפתיחת "מטבח עם" שחילק ארוחות לפליטים. המשיכה לחלק מנות מזון לנצרכים גם בגטו מיידן טטרסקי. נרצחה במיידנק.

דוד דודזון
מהתנועה הציונית. יושב-ראש ועד בית-ספר 'תרבות'. פעיל בקרנות הלאומיות ובקופת גמילות חסד. נרצח במיידנק.

שמחה בונים וייס
יליד לובלין. בזמן המלחמה ברח לרוסיה. ב-1946 חזר ללובלין, ראה את החורבן ונדר לא לעזוב את העיר. פעל להצבת שלטי זיכרון באתרים יהודיים בעיר. ברשותו היה אוסף תצלומים רב-ערך של רחובות יהודיים מהשנים שלפני המלחמה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר