בתי ספר ומוסדות חינוך – תוכן עניינים

בתי ספר יהודים שהיו בלובלין

בית ספר "שבסובקה" / דוד שטוקפיש
בית ספר עממי לילדי יהודים. לא למדו בו בשבתות ומכאן כינוי "שבסובקה"

בית ספר "תרבות" / נטע אבידר
בית ספר של התנועה הציונית. שפת הלימוד בו הייתה עברית.

הגימנסיה ההומניסטית / יצחק כרמי

גן ילדים "טרכטר" / נטע אבידר

בתי ספר יהודים שהיו בלובלין

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

בתי ספר יסודיים
בתי ספר עממיים פולנים לילדי יהודים. החינוך בהם היה חינם, והם התנהלו לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך הפולני.
ביניהם:
בי"ס לבנים ברח' זמויסקה 21 – כינויו: "שבסובקה" (= שומרי שבת).
בי"ס לבנות ברח' לוברטובסקה 18 בהנהלת גב' שטטמן.
בי"ס לבנות ברח' לוברטובסקה 24 בהנהלת גב' מנדלקרן.

בנוסף להם נוסדו בתי ספר יהודיים פרטיים בעלי צביון ייחודי. הלימוד בהם היה כרוך בתשלום.
ביניהם:
"תרבות" – בי"ס ציוני בשפה העברית.
"יבנה" – בי"ס לאומי דתי של תנועת "המזרחי".
"בית יעקב" – בי"ס חרדי לבנות.
"בית-ספר ע"ש י. ל. פרץ" – של מפלגת "בונד". ברובע היהודי צ'וורטק. היה זה בית ספר של שבע כיתות ותכנית לימודים מלאה. שפת הלימוד הייתה יידיש.
המנהל והמורה הראשי היה קרוסמאן.
"בורוכוב שול" בית-ספר ע"ש בורוכוב – של מפלגת "פועלי ציון שמאל"– ברחוב רוסקה 18. הלימודים היו על טהרת היידיש. המורים היו: הלה מרדר ועמנואל בינדר.

בתי ספר תיכוניים
"הגימנסיה של שפאר" – הגימנסיה הראשונה בלובלין.
"הגימנסיה ההומניסטית" – הגימנסיה החשובה בעיר.
"גימנסיה קולטורה" – בהנהלת גלאסברג.

כתבה : נטע אבידר-ז'יטומירסקי

גן ילדים "טרכטר"

(חוברת מס' 47 שנת 2011)

מודעה בעיתון 'לובלינער טאגבלאט', 1936:

גן ילדים שמח
של
ה א ח י ו ת ט ר כ ט ר
רחוב פשכודניה 1 (פינת קרקובסקיה פשדמיישצ'ה 12)
לילדים מגיל 3 – 6 שנים
ציור, מוזיקה, שיחות בעברית ובצרפתית, טיולים
ציוד עשיר
שעות משרד: 10 – 13 ; 17 – 18

היו כמה גני ילדים בלובלין.
בדרך כלל היה נהוג להחזיק את הילדים בבית עד לראשית הלימודים בכיתה א, אבל משפחות משכילות ומתקדמות שלחו את ילדיהן לגני ילדים.

דודי, שמואל ז'יטומירסקי, מורה ומחנך, רשם את בנו לגן הילדים "טרכטר".
באוקטובר 1937 החל בן-דודי הניו לבקר בגן הזה.
סבי, אפרים ז'יטומירסקי, היה אמון על מסורת הלימוד היהודי ב"חדר". במכתב שכתב לאבי, הוא סיפר לו, כי בגן הניו לומד לשיר את שירי המדינה [כלומר שירים בפולנית] ולגלג על תוכן הלימודים בגן: "הלימודים שם הם קאלו-קאלו והושא-שא [כלומר קשקוש]. אולי יש מקום לימוד אחר בשבילו?"
ידעתי על אודות קיומו של הגן מתוך מכתביהם של דודי וסבי אל אבי. רציתי לדעת עוד – איפה היה הגן? ומה למדו שם? – ולא היה לי את מי לשאול.

באזכרה השנתית של ארגוננו בשנת 2006 פגשתי את מר אלכסנדר גרינפלד ז"ל.
מר גרינפלד סיפר לי על אודות דודו הצייר, שמחה טרכטר. שאלתי אותו אם יש קשר בין הדוד לבין "גן טרכטר", והוא ענה לי: "גן טרכטר היה שייך לשתי אחיותיה של אמי!"
הגן פעל ברחוב פשכודניה הקטן מספר 1. היה זה בית פינתי, וממנו ראו את כיכר ברנרדינסקה ואת מגדל המים.
וכך סיפר לי מר אלכסנדר גרינפלד ז"ל: "לשתיים מאחיותיה של אמי, בוניה ופלה, היה גן ילדים פרטי. הגן נקרא על-שמן 'גן טרכטר', או כפי שאמרו זאת בפולנית: 'פשדשקולה טרכטרוביאן'. פלה ניגנה בכינור ושרה עם הילדים."

בביקורי האחרון בלובלין בשנת 2007 הלכתי יחד עם בני שמוליק לחפש את גן הילדים של הניו.
את הבית המקורי לא מצאנו. פועלים שעבדו במקום אמרו כי הבית הישן נהרס, ועל חורבותיו בנו בית חדש.
מגדל המים ניזוק במלחמה ואחרי השחרור נהרס ונמחק כליל מנופה של כיכר ברנרדינסקה.
יצאנו מכיכר ברנרדינסקה לרחוב נארוטוביצה. והנה הפתעה! בתחילת הרחוב תפסה את מבטינו מזרקת מים עגולה קטנה. במרכזה ניצב דגם ארד (ברונזה) מדויק ומוקטן של מגדל המים הישן.
הילדים היהודים מגן הילדים "טרכטר" כבר אינם. רובם נספו יחד עם קהילת יהודי לובלין בשנים 1939–1942.
ילדים אחרים ממלאים עכשיו את רחובות העיר. וילדים הם ילדים: בחום הקיץ של שנות האלפיים ילדי לובלין משכשכים את רגליהם במימי המזרקה וצוהלים סביב מגדל המים הנחמד, הממוזער.

כתבה : נטע אבידר-ז'יטומירסקי

הגימנסיה ההומניסטית / יצחק כרמי

 (חוברת מס' 40 שנת 2004)

דגל הגימנסיה היה כחול ועליו מצויירים זאב עם כבש

מסלול הלימודים בגימנסיה ההומניסטית החל בשלוש כיתות מכינות ונמשך בחמש כיתות גימנסיה.
מסלול הלימודים שלי בגימנסיה לא היה רציף. לאחר שלוש שנות לימוד בכיתות המכינות של הגימנסיה שברח' ניאצלה 10 (Niecala), העבירו אותי הוריי לבית-הספר העממי מספר 28 ברחוב זמויסקה. איני יודע מה הייתה סיבת ההעברה. ייתכן שהסיבה הייתה כלכלית. שכר הלימוד בגימנסיה ההומניסטית היה גבוה בהשוואה ללימוד חינם בבתי-הספר העממיים הממלכתיים, אשר פעלו במסגרת חוק חינוך חובה.
אף שבית-ספר מספר 28 היה בית-ספר ממלכתי, כל תלמידיו היו יהודים. ייתכן מאד שהסיבה לכך הייתה מדיניות ההפרדה בין התלמידים היהודים לבין התלמידים הפולנים.
בבית-הספר למדתי באותה הכיתה עם מר שריפט ז"ל, לימים יושב הראש לשעבר של ארגון יוצאי לובלין. שריפט הצטיין בכשרונו לציור ולגרפיקה.
באשר למורים, זכורים לי מורה אחד ושתי מורות: המורה והמנהל מר פראקטר, והמורות גב' קוחנסקה וגב' אולגה סמרצ'וק. מר פראקטר נהג להרביץ לתלמידים בסרגל על כף היד. גם אני הוכיתי על-ידו פעם אחת. אני זוכר זאת עד היום, כי לא הייתי אשם והעונש לא היה מוצדק.
אני זוכר את המורות, כי שתיהן היו פולניות נוצריות, היחידות בכל צוות המורים.
כשסיימתי שבע שנות לימוד בבית הספר מספר 28, השתנה מבנה מערכת החינוך בפולין. עד אז החוק חייב שבע שנות לימוד בבית ספר יסודי, ומי שרצה בכך המשיך ללמוד ארבע שנים בבית ספר תיכון. בעקבות הרפורמה נמשכו הלימודים שש שנים בבית ספר יסודי, ארבע שנים בתיכון ושנתיים בליציאום.
עקב הרפורמה הזאת מצאתי את עצמי בכיתה הראשונה בגימנסיה, לומד עם תלמידים אשר סיימו שש שנות לימוד בלבד.
הגימנסיה ההומניסטית עמדה בסמוך לגימנסיה "קולטורה" שבהנהלת מר גלסברג. היא הייתה בנויה על מגרש גדול יחסית, ובו שיחקנו כדורסל וכדורעף. הבניין עצמו היה קטן, ואי אפשר היה לאכלס בו את כולנו. לכן התקיימו הלימודים במספר מקומות קרובים לבית-הספר. מנהל הגימנסיה היה מר פסטרנק, דמות מוכרת ומכובדת בלובלין. לפעמים היינו רואים אותו מטייל עם אשתו ועם כלב בולדוג ענקי.
רמת הלימודים הייתה גבוהה. שפת ההוראה הייתה פולנית, אך בנוסף למקצועות הרגילים למדנו גם שפה וספרות עברית ותולדות עם ישראל. עם סיום לימודיי בגימנסיה יכולתי לדבר עברית. הרוח הכללית ששררה בבית הספר הייתה ציונית.
בשנה הרביעית בגימנסיה נוסף ללימודים מקצוע "הכנה צבאית". את ההכנה ניהל סגן (פורוצ'ניק) פרץ.
איני יודע איך הצליח יהודי להגיע לדרגת קצין בצבא הפולני של לפני שנת 1939. לדרגת קצונה (במילואים) היו מגיעים רק רופאים. השתתפתי באימונים, מטווחים ומצעדים בימי חג לאומיים. הרובים העתיקים משנת 1895 גרמו לרתע קשה בשעת הירי ולמכה בכתף. אני זוכר שאמי תפרה לי כרית כדי להפחית את עוצמת המכה.
בסיום לימודיי בכיתה הרביעית, לקראת הכניסה לכיתה הראשונה של הליציאום, היה על התלמידים לעבור מבחנים לקבלת תעודה שנקראה "בגרות קטנה". בתי-הספר התיכוניים הממלכתיים היו פטורים מחובת המבחנים האלה, אבל לגימנסיה פרטית לא היו זכויות מלאות, ובבחינות הבגרות דרשו השלטונות נוכחות של מפקח מטעם משרד החינוך. הבחינות התקיימו בבית-הספר התיכון הממלכתי על-שם "סטשיץ", והן היו קשות במיוחד.
יש לי שני זיכרונות מהמבחנים האלה – הראשון נעים מאד, אך השני קשה מאד.
הזיכרון הנעים כרוך בתשובתי לשאלת המפקח הפולני בנושא נדודי העמים. הדעה המקובלת בין ההיסטוריונים הייתה, שהנוודים הכובשים כיוונו את התקפתם לעבר העמים שתרבותם הייתה ברמה גבוהה יותר מאשר רמתם שלהם. לאחר הכיבוש היו הנוודים קולטים את תרבותם של הנכבשים. שאלת המפקח הייתה: "למה ג'ינגיס חאן פנה בכיבושיו מערבה ולא מזרחה, למרות העובדה שבמזרח שכנה סין, בעלת רמת התרבות הגבוהה?" תשובתי הייתה מיידית: "ג'ינגיס חאן לא פנה מזרחה כי סין הייתה מוגנת על-ידי החומה, ואילו צבאות ג'ינגיס חאן היו מורכבים מרוכבי סוסים". "תשובה מצוינת", אמר לי המפקח והושיט לי יד.
הזיכרון הלא נעים קשור בשגיאה שלי בחיבור בנושא מסוים במבחן בשפה הפולנית. השגיאה הייתה טיפשית. קשה לי להסביר אותה לאנשים אשר לא מדברים פולנית. בעברית דומה השגיאה לכתיבת "מ" רגילה במקום "מ" סופית. בגלל שגיאה זאת פסלו אותי, ולא יכולתי לעבור לליצאום. הפסילה שלי גררה מחאה נמרצת מצד צוות המורים, וזאת כי הייתי אחד מדוברי הפולנית הטובים בכיתה. הטעות נבעה אך ורק מחוסר ריכוז או מהמהירות הטבעית שלי – לפעמים אני כותב מהר יותר מאשר אני חושב. בסופו של דבר נבחנתי שוב, ועברתי את הבחינה בציון גבוה.
כך עברתי לכיתה הראשונה של הליצאום. לימודיי בכיתה זו הסתיימו בשנת 1939, ומייד נשלחתי למחנה האימונים של "ההכנה הצבאית". מהמחנה חזרתי כחודש לפני פרוץ המלחמה.
במבט לאחור עוברים לפניי, כמו בקליידוסקופ, דמויות מוכרות של חברים וחברות לכיתה, מורים ומורות, ואפילו דמותו של השרת נויהאוז שנהרג כאשר הופצץ בנין הגימנסיה ונהרס בספטמבר 1939.
אני רואה אותם באופן ברור, אף ששכחתי את שמות המשפחה של אחדים מהם. כנראה שזיכרון ויזואלי חזק יותר מאשר זיכרון מחשבתי.
כעת, עם כתיבת הזיכרונות מופיעות לפניי דמויות חבריי: הוניגמן, מקוב, גרטנקראוט, הלברשטדט, גלדמן, לנגפוס וזקרויצ'יק (מרק דקר ז"ל). והבנות – הלה הופמן, הנקה שפירא, ואחרות שאת שמותיהן שכחתי.
מכל אלה נשאר בחיים רק אברהם גלדמן המתגורר בסן-פרנציסקו. טלפונית, לפי בקשתי, הוא הוסיף מספר שמות של מורים:
שפה רומית – ד"ר גסטל וד"ר שיפר; מתמטיקה – ד"ר מנדלקרן; היסטוריה כללית והיסטוריה של העם היהודי – נחמן בלומנטל, בלה מנדלסברג , נחמן קורן, גב' מנדלקרן, ד"ר שילדנקראוט; פולוניסטיקה – גב' בלומנטל. היו עוד הרבה מורים אחרים שאת שמותיהם שכחתי.
בזאת אני מסיים את כתיבת זיכרונותיי מימי הנעורים. חבל שהמלחמה האכזרית הטילה עליהם צל כבד. ובכל זאת, היכולת לזכור מאפשרת לנו להנציח את פרקי חיינו. אלמלא זאת, הם היו מתפוררים כחול.

בית הספר "שבסובקה" / דוד שטוקפיש

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

 בית ספר עממי לילדי יהודים. לא למדו בו בשבתות, ומכאן כינויו "שבסובקה".

כשהיינו ילדים….

ממרכז העיר העתיקה יורד דרומה רחוב רחב ונאה – רח' זמויסקה. בית מספר 21 אינו שונה בחזותו משאר בתי המגורים ברחוב. דרך שער מקומר נכנסים לחצר. בקצה החצר, בבית הנמוך ממול, היה בית ספר עממי לבנים מספר 28. לא היה מבנה ייעודי מיוחד לבית הספר. חדרים שנשכרו בבית מגורים רגיל הפכו להיות לחדרי כיתות עם לוח וגיר. בשאר הדירות בבית הגדול המשיכו להתגורר דיירים שהשלימו עם נוכחות התלמידים, עם צלצולי הפעמון להפסקה ועם משחקי הכדור בחצר. מכיוון שהיה זה בית ספר לילדים יהודים, לא למדו בו בשבתות ומכאן כינויו "שבסובקה". זה היה ההבדל בינו לבין בתי הספר העממיים הפולנים שבהם יום ראשון היה היום החופשי מלימודים. הבדל נוסף: בשיעורי הדת למדו תנ"ך ולא את הקטכיזם הקתולי. בכל שאר הנושאים צריך היה בית הספר לענות על כל דרישות משרד החינוך הפולני.
בפולין היה חוק חינוך חובה חינם. החוק חל על כל ילדי המדינה, גם על היהודים. קנס הוטל על הורים אשר לא שלחו את ילדיהם לבית הספר. שפת הלימוד הייתה פולנית, תכנית הלימודים הוכתבה ע"י משרד החינוך הפולני, ומבנה בית הספר עמד תחת פיקוח.
בבית הספר מספר 28 התלמידים כולם היו יהודים. הגענו לבית הספר מכל קצות העיר. בין חבריי לכיתה היו מתתיהו הורן, יהודה ז'יטומירסקי, יהושע דמבין, יחיאל הרשנהורן, ריימן, קנטור. היינו ידידי ילדות. בגיל ההתבגרות הצטרפנו לתנועות נוער שונות – בית"ר, השומר הצעיר, הנוער הציוני, צעירי בורוכוב, בונד, המזרחי – והתלהטו בינינו עימותים פוליטיים סוערים…
מנהל בית הספר היה ישראל אלוור – יהודי גליצאי מתבולל. הוא היה פדגוג נאור, שלא דגל בעונשי גוף, אלא בשיחות חינוכיות עם תלמידיו. ביתו היה בין בית הספר לבין הבית שלי. הייתי מאושר להיות "נושא הכלים" שלו – לשאת את תיק הספרים שלו כשאני מתלווה אליו בדרכו…
המורים היו יהודים. צבי פראקטר היה מורה טוב ואהוב. בשנים מאוחרות יותר כיהן הוא בתפקיד מנהל בית הספר. המורה פנחס הוכגמיין לימד חשבון ופולנית. שפייר היה מורה לדת ישראל.
המורה הדסה שוורץ לימדה זמרה ומוזיקה. צרפתית לימדה אותנו המורה היפה קלרה טמקין, וכולנו קצת אהבנו אותה בסתר לבנו.
היו גם שתי מורות פולניות: קוחנסקה וסמרצ'נסקה.
אל המורים התייחסנו בכבוד וביראה.
ומדוע ביראה?
באותן שנים עדיין היו נקטו חלק מהמורים בעונשים פיזיים. העונש המקובל ביותר היה מכות בסרגל על אצבעות הידיים. "פטנט" זה היה אהוב במיוחד על מחנך הכיתה המורה קאי. המורה היהודי קאי הזדהה לגמרי עם הפולנים. היה מגדף אותנו בפולנית "פארשיבע ז'ידי", ומכה את אצבעותינו בסרגל, כשאנו סופרים את המכות בקול רם…
תלמיד שהעז לבוא לכיתה לא מסופר – המורה קאי גילח פס אחד ארוך בשערו מהמצח עד העורף. אחרי זה התלמיד כבר רץ אל המספרה להשלים את התספורת.
הוא שרד את המלחמה.
עלה לישראל.
ערירי.
היה נודד בין בתי תלמידיו, נושא מונולוגים ארוכים בפולנית משובחת, מעשן, שותה תה ומוכר לתלמידיו לשעבר פוליסות ביטוח.

בית ספר "תרבות"

                          (חוברת מס' 40 שנת 2004 )

    בית ספר של התנועה הציונית. שפת הלימוד בו הייתה עברית.
           בית-ספר "תרבות" הכשיר את תלמידיו לקראת החיים בארץ-ישראל.
בית-ספר "תרבות" עצמו היה פיסת ארץ-ישראל בתוך הגולה.

כבר מראשית דרכה של תנועת התחייה העברית עלה הרעיון של חינוך בעברית. בהדרגה הלכה והתגבשה הדרישה כי הלשון העברית תשמש לא רק כמקצוע לימוד, אלא תהיה בעצמה לשון ההוראה של כל מקצועות הלימודים בבית הספר.
בשנת 1917 נוסדה במוסקבה ההסתדרות החינוכית "תרבות". התבססותו של המשטר הקומוניסטי ברוסיה שיתקה את התרבות העברית שם, והמרכז עבר לפולין.
עם תום מלחמת העולם הראשונה התקיימה בוורסאי ועידת שלום. על בסיס החלטות הוועידה קמה פולין לתחייה. חוזה השלום אושר ע"י הסיים הפולני. בחוזה זה היה סעיף להגנת המיעוטים, אשר אפשר את קיומם של בתי הספר העבריים.
הגימנסיה העברית הראשונה נוסדה בווילנה.
לבתי הספר הראשונים של "תרבות" היה צביון מקומי. בראשית שנות השלושים הם קיבלו בהדרגה צביון אחיד. בשנים הללו התגברה באירופה הריאקציה המדינית, והתערער מצבם הכלכלי של יהודי פולין. ליהודים התברר כי אין "תכלית" לחייהם בגולה, וה"תכלית" הטובה ביותר לדור הצעיר היא עתיד בארץ-ישראל.
בתי הספר של "תרבות" היוו את המכשיר החינוכי של תנועת התחייה הלאומית בגולה. מטרת רשת החינוך הייתה מימוש חזון ההגשמה הציונית. בצד לימודי היסטוריה, גיאוגרפיה ותרבות פולנית, למדו התלמידים שפה וספרות עברית, היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ-ישראל. מובן שלמדו תנ"ך. למדו גם חשבון, ציור, מלאכה, זמרה והתעמלות. שפת הלימודים הייתה עברית. שיטות החינוך היו מתקדמות.
כל אלה יצרו פיסה של ארץ-ישראל בגולה. בבתי הספר של "תרבות" הייתה אווירה ארצישראלית על אדמת ניכר.
בתי הספר הללו הפכו בכל מקום למרכז של פעילות תרבותית, עברית וציונית, גם לאחר שעות הלימודים. היו בהם ספריות והתקיימו שיעורי ערב למבוגרים, כמו גם הרצאות בנושאים עבריים וציוניים.

רשת החינוך "תרבות" כללה גני-ילדים, בתי-ספר יסודיים ובתי-ספר תיכוניים (גימנסיות).
בלובלין היה רק בית-ספר יסודי של "תרבות", וגם הוא נאבק קשה על קיומו. לא היה לו מבנה קבוע, והוא נדד ממעון למעון בדירות שכורות. פקידי משרד החינוך הפולני יכלו להקשות על בתי הספר במתן הרשיון השנתי, אם החליטו שמשכנו של המוסד החינוכי אינו עומד בתנאים שנקבעו. דירת בית הספר "תרבות" שברחוב ניאצלה 6 נפסלה, אבל הייתה כשרה לשימושו של בית-ספר פולני ממשלתי לחינוך מיוחד.
בפני בית הספר עמדו גם קשיים מהותיים. בית הספר העברי הציוני צריך היה לפלס את דרכו החינוכית בין החרדים של "אגודת ישראל" מצד אחד לבין תנועת ה"בונד" מצד שני.
בנוסף לכך, היה זה בית-ספר פרטי שהתקיים משכר-לימוד (אם כי שכר-לימוד מדורג). הורים רבים העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים שהלימוד בהם היה בחינם.
ובכל זאת התבסס בית הספר בעיר, והיווה אבן שואבת לתלמידים רבים. פעילותו התרבותית חרגה מגבולות מערכת השעות הרשמית. מר ישראל שליטא, מנהל בית הספר ( הוא החליף את המנהל הראשון, ד"ר גוטסדינר), הכיר בחשיבות החינוכית והחברתית של המסיבות. התלמידים הכינו מסיבות לקראת חגי ישראל. במסיבות הופיעה מקהלת ילדים והועלתה הצגה פומבית. המסיבות התקיימו באולם התיאטרון העירוני ומשכו אליהן קהל רב.
בית הספר קיים שיעורי ערב לעברית, לתנ"ך, להיסטוריה ולידיעת הארץ. לשיעורים אלה היה ביקוש רב.
מורי בית-הספר לימדו מחוץ לשעות הלימודים בחוגים שארגנו הסתדרויות הנוער הציוניות. המורים היו צעירים אידיאליסטים, בעלי השכלה עברית וכללית והכשרה פדגוגית. תכלית חייהם הייתה החינוך העברי השלם.
ואלה שמות כמה מהמורים:
את הלימודים במקצועות העבריים לימדו ד"ר גוטסדינר, ישראל שליטא, חיה קושלאן ומלכה עפרון. את הלימודים במקצועות הפולנים לימדו המורות מניה קורן וגב' גולדרינג.
חשוב לציין את חברי ועד בית הספר בראשות ר' דוד דודזון. חברי הוועד עבדו בהתנדבות לגיוס תרומות, למשיכת תלמידים לבית הספר ולעזרה ככל שנדרש.

ביבליוגרפיה:
ישראל שליטא, בית הספר "תרבות", בתוך: לובלין – אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 555–562.
נח פניאל, פרקים בתולדות החינוך העברי, עמ' 103–150.
מנחם גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה.
סבינה לוין, פרקים בתולדות החינוך היהודי בפולין, תל-אביב 1997.

כתבה: נטע ז'יטומירסקי-אבידר