הדפוס בלובלין – תוכן עניינים

תולדות הדפוס בלובלין – חוברת 39 שנת 2003

עיתונות בלובלין בין שתי מלחמות עולם – חוברת 39 שנת 2003

 בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר- חוברת 47 שנת 2011 
הקדמה .    
שטרסברגר /  הלה בודוך-שטרסברגר
– הרשנהורן   /  נטע אבידר
– שנידמסר    / נטע אבידר

מודעות פרסומת

בית הדפוס הרשנהורן – שטרסברגר – שניידמסר : הקדמה

חוברת מס 47 שנת 2011

בבואנו להרכיב את הפסיפס המגוון של החיים בלובלין לפני החורבן, כדאי להתעכב על סיפור קורותיו של בית דפוס ותיק לספרי קודש.
בית הדפוס נוסד בלובלין עוד במאה ה-19. וכך נכתב על אודותיו בספר "תולדות הדפוס העברי בפולניה"[1]:
"בשנת תרל"ה [1875] יסד ה"ר יעקב ב"ר שלמה הערשענהארן
בהשתתפות ה"ר משה שניידמעססער דפוס חדש,
וכאשר נפטר ה"ר יעקב הערשענהארן בשנת תר"ן [1890],
נהלה אלמנתו מ' נחמה גם הלאה את הדפוס בעזרת שותפה,
ומערך תר"ע [1910] והלאה נוסדה החברה הערשענהארן ושלמה שמעון שטרייזבורגר."

הבה נלקט את מעט רסיסי המידע שאפשר למצוא עדיין ונאגד אותם למצבת זיכרון צנועה לבית הדפוס הזה.

[1]  פרידברג, חיים דב (תש"י). תל-אביב: הוצאת ברוך פרידברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

בית הדפוס של סבא רבא שלי / הלה שטרסברגר-בודוך

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

הבית ברחוב רוסקה מספר 5 שכן ברובע העתיק של לובלין. הוא היה שייך להוריה של סבתי, נעמי שטרסברגר לבית גבירץ.
בבית הזה נולדתי בשנת 1932.
אבי, יעקב שטרסברגר, היה בן לאחת המשפחות השורשיות והידועות בלובלין. שמה של משפחת שטרסברגר קשור בשמו של בית דפוס ותיק בעיר אשר שכן ברחוב ברנרדינסקה מספר 20. בבית הדפוס הזה הדפיסו בעיקר ספרי קודש, ספרי רבנים ומלמדים. בעמוד הראשון של כל ספר התנוסס הנוסח הבא:

הדפוס של השותפים
הנגידה האלמנה מרת נחמה תחי' אשת המנוח
ר' יעקב ז"ל הרשנהורן
ר' משה נ"י שניידמסר
ור' שלמה-שמעון נ"י שטרסברגר
ל ו ב ל י ן

שלמה-שמעון שטרסברגר היה סבא רבא שלי.

מה עוד הדפיסו שם?
בבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר הדפיסו ישראל קצנלנבוגן ומשה גרַדֶל את גיליונות העיתון היומי "לובלינער טאגבלאט" בראשית דרכו.
אני עצמי הייתי קטנה ולא ביקרתי בבית הדפוס, אך אני זוכרת את חנותו של סבא שלי, "סְפָרִים". החנות ניצבה בפינה של כיכר השוק. נשים זקנות היו יושבות בכיכר המרוצפת אבנים ומוכרות קיגעלע של תפוחי אדמה. הכיכר הייתה מקום ריכוז לבעלי מלאכה, לעגלונים ועגלותיהם ולאוטובוסים שהיו מגיעים אליה.
אל החנות של סבא עלו בשלוש או ארבע מדרגות. אני זוכרת חנות חשוכה ומדפיה עמוסים בספרי קודש. גם נרות הבדלה קלועים ניצבו למכירה על המדפים.

אמי, לאה לבית הַרמן, הייתה מאיזביצה. בהיותי בת שנתיים עזבו הורַי את לובלין ועברו לאיזביצה הסמוכה.
בהיותי בת שבע, ביום שהייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר, פרצה המלחמה. איזביצה הופצצה.
בפסח 1942 בא הקץ על יהודי איזביצה.
הורי וכל בני משפחתי נספו.
לי היו ניירות מזויפים. קיבלתי אותם מהורי לפני שנספו.
שוב לא הייתי הלה שטרסברגר, נינתו של שמעון שטרסברגר מבעלי בית הדפוס העתיק בלובלין. הייתי לילדה פולנייה קתולית, דנוטה סוֹבּיֵירַי (Danuta Sobieraj).

בדם ואש בא קצם הנורא של יהודי איזביצה.
הפולני שהחביא אותי, יאן גוז'אלה (חבר בארגון המחתרת הפולנית 'ארמיה קריובה'), חשש להמשיך לשמור עלי.
"לכי," גירש אותי מביתו, "לכי ללבוב."
בודדה נדדתי בדרכים, בשדות. תעיתי ביערות.
בתוך אלומות חציר הסתתרתי לשנת לילה.
ישנתי באורווה, בין סוסים.
דפקתי על דלתות בקתות איכרים וביקשתי אוכל. נתנו לי פרוסה, ואני בירכתי על הפת: "יבורך ישו הנוצרי ואמו הקדושה". מלמול אדוק זה היה תעודת הביטוח שלי. אני נוצרייה.
אבל ביקשתי יותר מלחם. ביקשתי מקום מבטחים. בית.
"אנא, קבלו אותי לעבוד אצלכם," ניסיתי את מזלי.
"מה את יודעת לעשות?" שאלו.
"הכול!"
תמורת מחסה הייתי מוכנה לעבוד בכל עבודה. "אני גם יודעת לטפל בילדים. אני יכולה להיות אומנת."
במבט מזלזל מלמעלה למטה סקרו האיכרים את הילדה הקטנה והרזה שעמדה בפתח.
" את בעצמך ילדה," הם דחו אותי.
בת עשר הייתי. בת עשר.
ילדה.
רק ילדה.
ללא הורים, ללא משפחה, ללא חברים.
אבל רציתי לחיות.
נדדתי בין איזביצה, קרסניסטב ולבוב.

בלבוב ובסביבותיה הועסקתי אצל אנשים שונים בעבודות שונות. הייתי עוזרת בית, הייתי רועת פרות.
בתקופה מסוימת, בדרך למרעה, הייתי עוברת ליד ביתם של זוג גויים. הם היו צופים בי הולכת הלוך ושוב לעבודתי. לפעמים היו משוחחים אתי. מצאתי חן בעיניהם. היו אלה הורים ששכלו את בתם ורצו לאמץ אותי. הם חשבו לשלוח אותי לכנסייה כדי ללמוד את עיקרי הדת לקראת טקס הקוֹמוּניה הנוצרי. אמנם התחזיתי לנוצרייה, אבל לא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את הנדרים הקתוליים. עזבתי את הסביבה הזו ונדדתי למקום אחר. החלפתי תדיר את מקומות מגורַי.

בזהות בדויה חזיתי בשריפת גטו לבוב. עמדתי בין הגויים השמחים לאידם של היהודים. פנַי לא הסגירו את זוועתי.
במשך זמן-מה התגוררתי בדירתן של שלוש נשים משולי החברה: האחת זקנה, השנייה גיבנת והשלישית ממזרת. ביום הייתי רועה פרות, ובערב הייתי פולה כינים מראשיהן.
בסוף אפריל 1944 הפציצו אווירונים רוסיים את לבוב. עם הפצצות השליכו גם כרוזים: "היכונו לחגיגות האחד במאי!" באחד במאי הוארו שמי לבוב באור הפצצות. העיר נהרסה.
היה אביב. רעיתי פרות באחו. בקרב יריות בין רוסים לגרמנים נשרטה אחת הפרות שלי מרסיס כדור. למחרת מצאתי בשדה נשק מושלך. הגרמנים נסוגו. הרוסים נכנסו לעיר.
המלחמה נגמרה.
יהודים חיוורים יצאו ממחבואם.
"הנה היהודונים, יוצאים מחוריהם כמו עכברים," גידף אותם הנער הרועה שחזר יחד אתי מהמרעה.
במקום שגרתי בו ביקר קצין רוסי. הוא נתן בי את עינו ורצה לאמץ אותי לבת. נרתעתי.
המלחמה נגמרה. נלאיתי מהמחבואים, מהמסתורים, מהזהות הבדויה. זה היה נימוק טוב לעזוב את לבוב ולהצטרף לטרנספורט של יהודים שנסע מערבה אל לובלין.
באוקטובר הגעתי ללובלין. הלכתי אל בית הוועד היהודי לחיפוש קרובים ונרשמתי שם.

מצאתי מקום מגורים בביתו של האדון בּלַנק (Blank).
שארית הפלטה של יהודי איזביצה התקבצה בביתו של בלנק שברחוב קובלסקה מספר 4 בלובלין.
אני זוכרת ילד שהיה בא לאכול בבית בלנק. הוא בא בימים שבית היתומים עדיין לא פעל וגם אחרי כן. שמו היה ניוניק. הוא היה רזה ולבש מעיל קרוע, מטולא וגדול מכפי מידותיו. ניוניק ניסה להצחיק אותנו, הילדים: הוא היה מדדה ומעווה פניו כמו צ'רלי צ'פלין. ניוניק עלה ארצה ונהרג בלטרון במלחמת השחרור.

לאחר זמן-מה עזבתי את ביתו של בלנק ועברתי לבית היתומים בהנהלת אננה נתנבלוט.
בבית היתומים הרגשנו תחושת שחרור לאחר שנות התלאה המרובות. שוב לא היינו צריכים להתחבא או להתחפש. חזרנו לזהותנו הלאומית – חזרנו להיות יהודים בלי לפחד. שמרו עלינו. שלחו אותנו ללמוד בבית ספר. הזמינו אותנו לבוא לשולחן ולאכול. בבית היתומים יכולנו לזקוף את קומתנו.
במאי-יוני עברתי יחד עם קבוצת ילדים לעיר חוֹז'וּב (Chorzow) שבשלזיה. בעיר הזו נפתח בית יתומים חדש. משם המשכתי לצ'כוסלובקיה, לגרמניה, לצרפת, לקפריסין. לבסוף הגעתי לישראל.

בישראל נישאתי לבעלי האהוב, גבריאל בּודוּך ז"ל. יחד אתו הקמתי משפחה. נולדו לנו שתי בנות ובן, וזכיתי לראות גם נכדים ונינים.
אצל אנשים דתיים בארץ חיפשתי את הספרים שהדפיס סבא רבא שלי לפני המלחמה. היו אנשים שהחזיקו בספריותיהם ספרים מבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסבורגר בלובלין, אך הם סירבו לתת לי ספרים אלה.
עבדתי בבית ספר דתי. יום אחד הביא לי השרת של בית הספר ספרים ישנים מבית הכנסת הגדול בחיפה. שם בית הדפוס של אבותיי מלובלין התנוסס על הספרים. ספר ישעיהו. ספר ירמיהו.
סיפרתי על כך לנטע אבידר. נטע פנתה אל המחשב ובדקה מה יש באינטרנט. והנה תגלית: גלישה באינטרנט הביאה אותה אל האתר HebrewBooks.org. אתר זה העלה לרשת האינטרנט 45,000 ספרי קודש מקוונים. אפשר לעיין בהם ו"להוריד" אותם חינם. באתר הזה היא גילתה ספרי הלכה מבית הדפוס הישן, דפוס האלמנה הנגידה מרת נחמה הרשנהורן ושל שותפיה שניידמסר ושטרסברגר. ספרים חתומים בחותם העבר – עדות רחוקה מעולם שנכחד.

שיחה עם נטע ז'יטומירסקי אבידר

ד"ר שלמה הרשנהורן איש ה"בונד"

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

  ביום הדפיסה האם האלמנה ספרי קודש ובלילה הדפיס שם הבן כרוזים של 'הבונד'

                                                  א. אירוע פלילי בבית הדפוס
דו"ח של משטרת לובלין על פריצה לבית הדפוס ב-16.12.1905
הדו"ח של משטרת לובלין מ- 16.12.1905 פירט כיצד קבוצה של צעירים הופיעה בדירתו של משה שניידמסר. באיומי סכינים ואקדחים הצעירים דרשו וקיבלו ממנו את המפתחות לבית הדפוס.
חלק מהצעירים נשארו בדירתו כדי לשמור עליו. חלקם פנו אל בית הדפוס ושהו שם עד לשעה 11 בלילה. לפני עזבם החזירו את המפתחות.
למחרת נמצאו במקום כרוזים באידיש החתומים על ידי 'הבונד' וכרוזים בפולנית החתומים על ידי ארגון הסוציאל-דמוקרטים.

גרסת בעלי בית הדפוס, משה שניידמסר ונחמה הרשנהורן
השניים מסרו את המפתחות לפורצים רק לאחר שהללו איימו עליהם בנשק. בעל בית הדפוס נכנס למפעלו רק בבוקר בלוויית שוטר ומצא שם תוהו ובוהו. הבעלים חוששים ששיטה זו של הדפסת כרוזים עלולה להישנות, ואין הם רואים כל אפשרות למנוע זאת. את הפורצים אין הם יכולים לזהות.

למחרת הודבקו ברובע היהודי של העיר כרוזי 'הבונד' שנדפסו בבית הדפוס "לובלין".

האמת מאחורי הדו"ח
שלמה הרשנהורן, בנה של נחמה הרשנהורן – אחת מבעלי בית הדפוס – היה מחסידי 'הבונד'. הוא וחבריו "ביימו" את הפריצה והאיומים, וללא ספק הרגיעו את בעלי בית הדפוס שאל להם להיבהל מהסכינים והאקדחים.

תיאור המאורע בזיכרונותיו של ד"ר שלמה הרשנהורן
בשנת 1904 התחלתי להתקרב לחוגי 'הבונד'.
גרתי בדירת סתר – עליית גג קטנה בקומה הרביעית ברחוב זמויסקי. שמעתי שצריך להדפיס כרוזים של 'הבונד', ואין איפה לעשות זאת. אף אחד לא היה מוכן להדפיס את הכרוזים שלנו.
יעצתי לחבריי להשתמש בדפוס של אמי.
החברים שמעו בקולי, אני סייעתי, ומכיוון שהמשטרה פתחה בחקירה והשומר החל לקשקש בלשונו יתר על המידה – הרי סברו בבית אמי שמוטב לי לצאת את לובלין.
בעקבות המאורע הדרמטי הזה נאלצתי לעזוב את העיר.

                                       ב. מי היה ד"ר שלמה הרשנהורן?
ד"ר שלמה הרשנהורן היה בן למשפחה דתית אמידה, מהמפורסמות בלובלין, בעלת בית דפוס שעבר בירושה במשך כמה דורות.
כשהיה שלמה בן שנה וחצי בלבד מת אביו, ר' יענקעלע בן ר' שלמה הרשנהורן. את מקומו בניהול בית הדפוס תפסה אמו של שלמה, האלמנה הצעירה נחמה. נחמה הקנתה לבנה חינוך דתי ב"חדר" ובישיבה, אבל משבגר עזב שלמה את הישיבה. כיוונים אחרים משכו אותו. הוא השלים לימודי רפואה והצטרף למפלגת 'הבונד'.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה ד"ר שלמה הרשנהורן דמות בולטת בחיי הציבור בלובלין.
הוא היה ממנהלי חברת 'טאז' – חברה לבריאות. החברה הקימה מרפאות, קיימה תחרויות ניקיון, חינכה את הציבור להיגיינה. בחודשי הקיץ הפעילה נופשונים למאות ילדים עניים. בד בבד עם פעילות תרבותית וגופנית בנופשונים האלה נהנו הילדים ממזון בריא וטוב, והדבר הביא לעלייה במשקלם.
בתחום הפוליטי היה ד"ר הרשנהורן מהמובילים במפלגת 'הבונד'. הוא היה אחד מנציגי המפלגה בוועד הקהילה וחבר מועצת העיר.
ד"ר הרשנהורן היה היהודי הראשון בתולדות לובלין שכיהן כסגן ראש העיר.

מי בכלל צריך רב?
ב-30 במאי 1929 התקיימה ישיבת ועד הקהילה אשר דנה במינוי רב בלובלין. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה מינויו של הרב שפירא לרב העיר. הייתה מחלוקת בין התומכים בהצעה לבין המתנגדים לה.
ד"ר הרשנהורן ולרר מ'הבונד' הביעו את התנגדותם העקרונית למינוי רב. מי בכלל צריך רב? הוא יהיה רק למעמסה על הציבור!
באולם הדיונים קמה שערורייה. הקהל שביציע שר את שיר 'הבונד', והישיבה נסגרה.

במלחמת העולם השנייה שכל ד"ר הרשנהורן את אשתו ואת בנו היחיד. הוא עצמו הוגלה לתוככי ברית-המועצות.
בתום המלחמה שב לפולין ועמד בראש הוועד המרכזי הראשון של יהודי פולין.
אחרי מלחמת השחרור עלה לישראל והתיישב ברמלה, אך לא מצא מנוח לנפשו.
הוא נדד לאוסטרליה. שם חלה במחלה אנושה ונפטר בשנת 1953.

כמה מילים לסיום:
ד"ר שלמה הרשנהורן כתב פרקים אחדים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
הפתיחה לפרק העוסק בזיכרונותיו נגעה ללבי, ולכן אצטט אותה כאן:
"אם יש ערים הראויות לתואר 'עיר ואם בישראל' – הרי לובלין היא מהראשונות שבהן.
איני ראוי – ואף אין זה בכוחי – לפרוש כאן את יריעת אהבתי לעיר מולדתי. אף-על-פי-כן אני בא בזה להעלות מעמקי הזכרון פירורי-ילדות ונעורים עד שנות העשרים של המאה הנוכחית, כדי לפרוע ע"י כך מצדי את החוב, שבני עירי הטילו עלי."

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות
בלומנטל, נ' וקוז'ן, מ' (עורכים). (1957). אנציקלופדיה של גלויות: כרך ה – לובלין. ירושלים.

שניידמסר : השותף השלישי בבית הדפוס

חוברת מס 47 שנת 2011

בית הדפוס הרשנהורן-ש​טרסברגר-שנ​יידמסר

מה אנו יודעים על אודות השותף השלישי בבית הדפוס?
כמעט כלום.

בארץ חיה כיום אורה פפרמן, בתה של הניה פפרמן לבית שניידמסר.
בראיון אִתה סיפרה אורה כי אמה הייתה אחת משבעה אחים ואחיות ממשפחת שניידמסר. כמעט כולם גרו ביוזפוב. אח אחד התגורר בלובלין, והוא היה מבעלי בית הדפוס. למעשה, הוא היה השניידמסר האחרון בבית הדפוס.
אמה של אורה, הניה שניידמסר, הצטרפה לקיבוץ "העתיד". מטרתו הייתה להעלות אנשים לארץ ישראל. את הקיבוץ יסד ברוך פפרמן מטומשוב לובלסק. הניה נישאה לברוך פפרמן, ובני הזוג עלו ארצה בשנת 1934.
שאר בני המשפחה נשארו בפולין. כמעט כולם נספו. רק אח אחד, אייזיק שניידמסר, ניצל ועלה ארצה אחרי מלחמת השחרור.

בראשית שנות השבעים של המאה ה-20 גילו לתדהמתם השרידים ממשפחות שניידמסר ושטרסבורגר כי קיימת הוצאת ספרים המדפיסה ספרי קודש ומתהדרת בשם "שניידמסר, שטרסבורגר – לובלין". ההוצאה ניצלה את המוניטין של בית הדפוס הלובלינאי העתיק. מחאתם של שרידי המשפחות נגד השימוש הכוזב בשם המסחרי של בית הדפוס הלובלינאי המקורי נתקלה בתגובה עוינת, וידיהם היו רפות מכדי להיאבק.
הוצאת הספרים "לובלין" אשר פועלת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 אינה ההוצאה המקורית, והיא מתהדרת בשם לא לה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

תולדות הדפוס בלובלין

חוברת מס. 39 שנת 2003

רוצה הייתי להתפאר ולכתוב, כי "לובלין היתה ערש הדפוס העברי בפולין", אבל מה לעשות, קרקוב הקדימה אותנו ב-17 שנה ובעשרים ספרים. "חמישה חומשי תורה" היה הספר העברי הראשון בפולין, והוא הודפס בקרקוב בשנת 1530. אחריו נדפסו שם הגדות וספרי קודש אחרים, וביניהם – הפלא ופלא – ספר "הברית החדשה" ביידיש! ב-1540 הדפיס ר' שלום שכנא הלובלינאי את ספרו בקרקוב, כי עדיין אין דפוס בעירו.

שנים ספורות אחר כך מתחילים להופיע בלובלין בתי דפוס עבריים, והיא כובשת לה מקום מרכזי בתחום הספר העברי.

מדוע לובלין?

במאות  ה-16 וה-17 היתה לובלין מרכז מסחרי ותורני גדול.  בה התקיימו הירידים הגדולים, ובה היה מתכנס "ועד ארבע ארצות" – מוסד הגג של האוטונומיה היהודית בפולין.  ספרים שנדפסו בלובלין נפוצו לכל הקהילות היהודיות באירופה.

חיים בן יצחק שחור היה חלוץ הדפוס העברי במרכז אירופה. הוא היה זה שהכין את רוב חיתוכי העץ להגדה המעוטרת המודפסת הראשונה  במזרח אירופה – הגדת פראג. הוא היה מדפיס נודד והגיע למרכז היהודי בלובלין. בשנת 1547 (ש"ז) הדפיס את הספר הראשון בלובלין, ספר סליחות "שומרים לבוקר".

שנים מעטות אחריו יסד יוסף בן יקר בית דפוס בלובלין, והדפיס בו מחזורים וסידורים. בתו חנה וחתנו חיים בן יצחק קבלו בשנת 1559 כתב זכות מהמלך זיגמונט אוגוסט, שהתיר רק להם, ואסר על כל איש זולתם להדפיס ספרים עבריים ולעסוק במכירתם בכל רחבי פולין.

בית הדפוס הגדול והחשוב ביותר בלובלין נוסד בשנת 1572 ע"י קלונימוס בן מרדכי יפה, לפי כתב זכות מאת המלך סטפן באטורי. בית דפוס זה עבר במשפחה בירושה   במשך 120 שנה! היה זה בית דפוס משוכלל, שהצטיין בהדפסה איכותית ומהודרת.  הספר הראשון שראה אור בבית דפוס זה היה מסכת עבודה זרה של התלמוד הבבלי. אחריו יצא לאור הספר "שאלות ותשובות" של הרב, הפרשן  והפוסק  הלובלינאי הדגול , ר' שלמה לוריא  – המהרש"ל. גם שאר ספריו של המהרש"ל, "חכמת שלמה" ו"ים של שלמה", נדפסו בלובלין בדפוס של משפחת יפה. מובן מאליו, שקלונימוס יפה הדפיס את ספרי ההלכה "לבוש מלכות" של אביו הרב מרדכי בן אברהם יפה, מראשי ועד ארבע ארצות.

דורות של בני משפחת יפה הדפיסו ספרים עבריים בכל התחומים: תלמוד, מחזורים, סידורים, הגדות של פסח, פירושים, סליחות, ספרי הלכה, ספרי קבלה, מוסר, פילוסופיה, דקדוק וגם "צאינה וראינה", סיפורי עם ושירי עם ביידיש.

החל מאמצע  המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-17 נדפסו בלובלין כ-260 ספרים,

רובם בבית הדפוס של משפחת יפה. אחד משונאי ישראל במאה ה-17, סבסטיאן מיצ'ינסקי כותב: "יש להם [ליהודים] בלובלין שני בתי דפוס, דבר שלא היה קודם לכן… כמות הנייר שהם קונים היא כה מרובה, עד כי אין המדפיסים הנוצרים יכולים להשיגו".  הוא מבקש לאסור על היהודים להדפיס ספרים פולניים. במשך הזמן אמנם נאסרה על יהודי לובלין הדפסת ספרים קתוליים.

בסוף המאה ה-17 חלה ירידה במעמדה המרכזי של לובלין בעולם הדפוס היהודי. בין הסיבות לכך:

א. חורבנה של לובלין בפרעות ת"ח ות"ט.

ב.  ועד ארבע ארצות עבר ליארוסלב.

ג.  בעיר זולקוב (Zolkiew) נוסד בשנת 1692 בית דפוס חדיש, שהתחרה בדפוסים

     העתיקים של לובלין וקרקוב.

ביבליוגרפיה:

בלה מנדלסברג-שילדקרויט / מחקרים לתולדות יהודי לובלין

י. טרונק / תולדות יהודי לובלין, ספר"לובלין", אנציקלופדיה של גלויות

לקסיקון יודאיקה, הוצאת כתר, ירושלים

ישעיהו וינוגרד / אוצר הספר העברי, חלק ב', הוצאת המכון לביבליוגרפיה ממוחשבת, ירושלים

                                                    נטע ז'יטומירסקי-אבידר

עיתונות בלובלין בין שתי מלחמות עולם

חוברת מס. 39 שנת 2003

בלובלין היו שלושה עיתונים יהודיים:

"לוּבּלינער טָאגבּלַאט" – עיתון יומי בלתי מפלגתי באידיש. 1918 – 1939.

"לובלינער שטימע" ("קול לובלין") – שבועון של ה"בונד". 1928 – 1939.

"Mysl Zydowska" ("מחשבה יהודית") – שבועון יהודי בשפה הפולנית 1916 – 1918.

"ל ו ב ל י נ ע ר   טָ א ג בּ לַ א ט"

זה היה העיתון המרכזי בלובלין. הוא הופיע בהתמדה במשך למעלה מ-20 שנה במתכונת קבועה של 4 עמודים בימי חול ו-8 עמודים בערבי שבתות וחגים. מעקב אחר דפי  העיתון משחזר את ההוויה הלובלינאית במשך התקופה שבין שתי מלחמות עולם: צבעונית, חיה, תוססת, נאבקת, מעניינת, מרתקת.  התפרסמו בו ידיעות מקומיות, לאומיות ואוניברסליות. המאמרים בעמודים הפנימיים של העיתון נתנו ביטוי לדעות שונות בנושאים שהעסיקו את הקהל.

מייסדיו של העיתון היו שני אנשי המפלגה העממית ("פולקיסטים"): ישראל קצנלבוגן  ומשה גראדל. שניהם היו אישים בולטים בקהילה הלובלינאית. ישראל קצנלבוגן  היה מראשי הג'וינט בלובלין וממייסדי הבנק הקואופרטיבי. משה גראדל מיקד את פעילותו הציבורית העניפה בנושאי תרבות: קידום בי"ס עממי ביידיש, חברות בהנהלת הגימנסיה ההומניסטית וייסוד "הזמיר" – אגודה לתרבות עם ספריה גדולה, מקהלה וחוג דרמטי.

כתובת העיתון היתה רח' ברנרדינסקה 20, ואח"כ רח' קרולבסקה 13.

העורך הראשון היה ש. י. סטופניצקי, יהודי עממי שעמד בראש מפלגת הפולקיסטים. אחריו ערך את העיתון יעקב ניסנבוים מחוגי ה"בונד". יש לציין, כי למרות שהעורכים היו בעלי דעות פוליטיות מסויימות, הם השתדלו לפתוח את העיתון למגוון דעות, כדי להתקבל ע"י הציבור הרחב.

לאחר עזיבתו של ניסנבוים מגיע פרק מעניין בתולדות העיתון: עובדי העיתון, פועלי הדפוס, רכשו אותו והמשיכו להוציאו לאור! הם התחלקו ביניהם בכל מגוון עבודות הניהול, העריכה וההדפסה.

שיטת ההדפסה באותה תקופה היתה שיטה של סידור יד: בתוך מגירה היו ממוינות אותיות עופרת. לפי כתב-היד היה הפועל הסַדָּר מצרף את האותיות האלה  למלים ולשורות בתוך תבניות של סְדַר-דפוס. סדר הדפוס היה ערוך הפוך, בכתב ראי. על סְדַר-הדפוס היו מגלגלים צבע, מניחים נייר ומדפיסים במכבש.

משה רון מספר סיפורים הקשורים בהווי של אותם ימים:

יעקב כץ היה סַדָּר בעיתון "לובלינער טאגבלאט". מצבו הכלכלי היה טוב (הוא היה בעל-הבית של דפוס "פולוניה"), ובכל זאת היה בא בלילות לעבוד בסידור העיתון.

שותפיו בקשוהו להסתלק מחלקו שהרי "אין זה חסר לפרנסתו", אך הוא ענה: "אני מוכן לוותר על המשכורת, אך לא על העבודה. אני פשוט אוהב את ה"טאגבלעטל".

סיפור אחר: רייכנשטיין, מזכיר קבוצת הספורט "הפועל" בלובלין, היה גם הוא סדר בעיתון. מיד לאחר סיום התחרויות  היה ממהר אל בית הדפוס לדווח על התוצאות.   את כתבותיו היה מסדר היישר על סדר-הדפוס ללא רשימות מוקדמות בכתב. "אתה כבר מסדר בעל-פה", אמרו עליו אנשי העיתון.

מבין הרשימות  החשובות, שהתפרסמו בו במשך השנים, ראוי לציין במיוחד את רשימותיהם של שלמה-ברוך ניסנבוים ושל בלה מנדלסברג-שילדקרויט.

ש.ב. ניסנבוים חקר את קורות יהודי לובלין דרך תעודות היסטוריות, ודרך הכתובות שעל המצבות בבית הקברות הישן. את מחקריו פרסם בספר "לקורות היהודים בלובלין". בעיתון "לובלינער טאגבלאט" פרסם מאמרים על נושאים חברתיים-תרבותיים וגם רשמים מעלייתו לארץ-ישראל.

ההיסטוריונית בלה מנדלסברג-שילדקרויט חקרה גם היא את תולדות יהודי לובלין. ערב השואה עמד כתב-היד הגדול והמקיף שלה לפני סיום והבאה לדפוס. בשואה נספתה בלה, כתב-היד אבד, ואבדו גם רבים מהמקורות ההיסטוריים למחקרה. בין הפרקים היחידים שנותרו מעבודתה, היו הפרקים  שנדפסו בשעתו ב"לובלינער טאגבלאט", ומהם אפשר ללמוד על גודל האבדה.

ב-8 בספטמבר 1939 הופיע "לובלינער טאגבלאט" בפעם האחרונה.

ב-9 בספטמבר הופצצה לובלין ע"י הגרמנים, העובדים התפזרו וקולו של העיתון נדם.

          כיום מצויים סִרטֵי-זִיעוּר (מיקרופילם) של חלק מדפי ה"לובלינער טאגבלאט" בספריה הלאומית בירושלים ובספריה של אוניברסיטת תל-אביב.

ביבליוגרפיה:

משה רון (רושגולד) / "לובלינער טאגבלאט, "לובלין", אנציקלופדיה של גלויות

"לובלינער טאגבלאט"

                                                                                         נטע ז'יטומירסקי-אבידר

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

( חוברת 47 שנת 2011 עמוד 15-11 )

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

בבואנו להרכיב את הפסיפס המגוון של החיים בלובלין לפני החורבן, כדאי להתעכב על סיפור קורותיו של בית דפוס ותיק לספרי קודש.
בית הדפוס נוסד בלובלין עוד במאה ה-19. וכך נכתב על אודותיו בספר "תולדות הדפוס העברי בפולניה"[1]:

"בשנת תרל"ה [1875] יסד ה"ר יעקב ב"ר שלמה הערשענהארן
בהשתתפות ה"ר משה שניידמעססער דפוס חדש,
וכאשר נפטר ה"ר יעקב הערשענהארן בשנת תר"ן [1890],
נהלה אלמנתו מ' נחמה גם הלאה את הדפוס בעזרת שותפה,
ומערך תר"ע [1910] והלאה נוסדה החברה הערשענהארן ושלמה שמעון שטרייזבורגר."
הבה נלקט את מעט רסיסי המידע שאפשר למצוא עדיין ונאגד אותם למצבת זיכרון צנועה לבית הדפוס הזה.

——————————————————————————–

[1] פרידברג, חיים דב (תש"י). תל-אביב: הוצאת ברוך פרידברג.

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

הלה שטרסברגר בודוך

בבית הדפוס של סבא רבא שלי הדפיסו ספרי קודש

הבית ברחוב רוסקה מספר 5 שכן ברובע העתיק של לובלין. הוא היה שייך להוריה של סבתי, נעמי שטרסברגר לבית גבירץ.
בבית הזה נולדתי בשנת 1932.
אבי, יעקב שטרסברגר, היה בן לאחת המשפחות השורשיות והידועות בלובלין. שמה של משפחת שטרסברגר קשור בשמו של בית דפוס ותיק בעיר אשר שכן ברחוב ברנרדינסקה מספר 20. בבית הדפוס הזה הדפיסו בעיקר ספרי קודש, ספרי רבנים ומלמדים. בעמוד הראשון של כל ספר התנוסס הנוסח הבא:

הדפוס של השותפים

הנגידה האלמנה מרת נחמה תחי' אשת המנוח

ר' יעקב ז"ל הרשנהורן

ר' משה נ"י שניידמסר

ור' שלמה-שמעון נ"י שטרסברגר

ל ו ב ל י ן

שלמה-שמעון שטרסברגר היה סבא רבא שלי.

מה עוד הדפיסו שם?

בבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר הדפיסו ישראל קצנלנבוגן ומשה גרַדֶל את גיליונות העיתון היומי "לובלינער טאגבלאט" בראשית דרכו.
אני עצמי הייתי קטנה ולא ביקרתי בבית הדפוס, אך אני זוכרת את חנותו של סבא שלי, "סְפָרִים". החנות ניצבה בפינה של כיכר השוק. נשים זקנות היו יושבות בכיכר המרוצפת אבנים ומוכרות קיגעלע של תפוחי אדמה. הכיכר הייתה מקום ריכוז לבעלי מלאכה, לעגלונים ועגלותיהם ולאוטובוסים שהיו מגיעים אליה.
אל החנות של סבא עלו בשלוש או ארבע מדרגות. אני זוכרת חנות חשוכה ומדפיה עמוסים בספרי קודש. גם נרות הבדלה קלועים ניצבו למכירה על המדפים.
אמי, לאה לבית הַרמן, הייתה מאיזביצה. בהיותי בת שנתיים עזבו הורַי את לובלין ועברו לאיזביצה הסמוכה.
בהיותי בת שבע, ביום שהייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר, פרצה המלחמה. איזביצה הופצצה.

בפסח 1942 בא הקץ על יהודי איזביצה.
הורי וכל בני משפחתי נספו.
לי היו ניירות מזויפים. קיבלתי אותם מהורי לפני שנספו.

שוב לא הייתי הלה שטרסברגר, נינתו של שמעון שטרסברגר מבעלי בית הדפוס העתיק בלובלין. הייתי לילדה פולנייה קתולית, דנוטה סוֹבּיֵירַי (Danuta Sobieraj).
בדם ואש בא קצם הנורא של יהודי איזביצה.
הפולני שהחביא אותי, יאן גוז'אלה (חבר בארגון המחתרת הפולנית 'ארמיה קריובה'), חשש להמשיך לשמור עלי.
"לכי," גירש אותי מביתו, "לכי ללבוב."
בודדה נדדתי בדרכים, בשדות. תעיתי ביערות.
בתוך אלומות חציר הסתתרתי לשנת לילה.
ישנתי באורווה, בין סוסים.
דפקתי על דלתות בקתות איכרים וביקשתי אוכל. נתנו לי פרוסה, ואני בירכתי על הפת: "יבורך ישו הנוצרי ואמו הקדושה". מלמול אדוק זה היה תעודת הביטוח שלי. אני נוצרייה.
אבל ביקשתי יותר מלחם. ביקשתי מקום מבטחים. בית.
"אנא, קבלו אותי לעבוד אצלכם," ניסיתי את מזלי.
"מה את יודעת לעשות?" שאלו.
"הכול!"
תמורת מחסה הייתי מוכנה לעבוד בכל עבודה. "אני גם יודעת לטפל בילדים. אני יכולה להיות אומנת."
במבט מזלזל מלמעלה למטה סקרו האיכרים את הילדה הקטנה והרזה שעמדה בפתח.
" את בעצמך ילדה," הם דחו אותי.
בת עשר הייתי. בת עשר.
ילדה.
רק ילדה.
ללא הורים, ללא משפחה, ללא חברים.
אבל רציתי לחיות.

נדדתי בין איזביצה, קרסניסטב ולבוב.
בלבוב ובסביבותיה הועסקתי אצל אנשים שונים בעבודות שונות. הייתי עוזרת בית, הייתי רועת פרות.
בתקופה מסוימת, בדרך למרעה, הייתי עוברת ליד ביתם של זוג גויים. הם היו צופים בי הולכת הלוך ושוב לעבודתי. לפעמים היו משוחחים אתי. מצאתי חן בעיניהם. היו אלה הורים ששכלו את בתם ורצו לאמץ אותי. הם חשבו לשלוח אותי לכנסייה כדי ללמוד את עיקרי הדת לקראת טקס הקוֹמוּניה הנוצרי. אמנם התחזיתי לנוצרייה, אבל לא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את הנדרים הקתוליים. עזבתי את הסביבה הזו ונדדתי למקום אחר. החלפתי תדיר את מקומות מגורַי.

בזהות בדויה חזיתי בשריפת גטו לבוב. עמדתי בין הגויים השמחים לאידם של היהודים. פנַי לא הסגירו את זוועתי.
במשך זמן-מה התגוררתי בדירתן של שלוש נשים משולי החברה: האחת זקנה, השנייה גיבנת והשלישית ממזרת. ביום הייתי רועה פרות, ובערב הייתי פולה כינים מראשיהן.

בסוף אפריל 1944 הפציצו אווירונים רוסיים את לבוב. עם הפצצות השליכו גם כרוזים: "היכונו לחגיגות האחד במאי!" באחד במאי הוארו שמי לבוב באור הפצצות. העיר נהרסה.
היה אביב. רעיתי פרות באחו. בקרב יריות בין רוסים לגרמנים נשרטה אחת הפרות שלי מרסיס כדור. למחרת מצאתי בשדה נשק מושלך. הגרמנים נסוגו. הרוסים נכנסו לעיר.

המלחמה נגמרה.
יהודים חיוורים יצאו ממחבואם.
"הנה היהודונים, יוצאים מחוריהם כמו עכברים," גידף אותם הנער הרועה שחזר יחד אתי מהמרעה.
במקום שגרתי בו ביקר קצין רוסי. הוא נתן בי את עינו ורצה לאמץ אותי לבת. נרתעתי.

המלחמה נגמרה. נלאיתי מהמחבואים, מהמסתורים, מהזהות הבדויה. זה היה נימוק טוב לעזוב את לבוב ולהצטרף לטרנספורט של יהודים שנסע מערבה אל לובלין.
באוקטובר הגעתי ללובלין. הלכתי אל בית הוועד היהודי לחיפוש קרובים ונרשמתי שם.
מצאתי מקום מגורים בביתו של האדון בּלַנק (Blank).
שארית הפלטה של יהודי איזביצה התקבצה בביתו של בלנק שברחוב קובלסקה מספר 4 בלובלין.

אני זוכרת ילד שהיה בא לאכול בבית בלנק. הוא בא בימים שבית היתומים עדיין לא פעל וגם אחרי כן. שמו היה ניוניק. הוא היה רזה ולבש מעיל קרוע, מטולא וגדול מכפי מידותיו. ניוניק ניסה להצחיק אותנו, הילדים: הוא היה מדדה ומעווה פניו כמו צ'רלי צ'פלין. ניוניק עלה ארצה ונהרג בלטרון במלחמת השחרור.

לאחר זמן-מה עזבתי את ביתו של בלנק ועברתי לבית היתומים בהנהלת אננה נתנבלוט.
בבית היתומים הרגשנו תחושת שחרור לאחר שנות התלאה המרובות. שוב לא היינו צריכים להתחבא או להתחפש. חזרנו לזהותנו הלאומית – חזרנו להיות יהודים בלי לפחד. שמרו עלינו. שלחו אותנו ללמוד בבית ספר. הזמינו אותנו לבוא לשולחן ולאכול. בבית היתומים יכולנו לזקוף את קומתנו.
במאי-יוני עברתי יחד עם קבוצת ילדים לעיר חוֹז'וּב (Chorzow) שבשלזיה. בעיר הזו נפתח בית יתומים חדש. משם המשכתי לצ'כוסלובקיה, לגרמניה, לצרפת, לקפריסין. לבסוף הגעתי לישראל.
בישראל נישאתי לבעלי האהוב, גבריאל בּודוּך ז"ל. יחד אתו הקמתי משפחה. נולדו לנו שתי בנות ובן, וזכיתי לראות גם נכדים ונינים.

אצל אנשים דתיים בארץ חיפשתי את הספרים שהדפיס סבא רבא שלי לפני המלחמה. היו אנשים שהחזיקו בספריותיהם ספרים מבית הדפוס של הרשנהורן-שניידמסר-שטרסבורגר בלובלין, אך הם סירבו לתת לי ספרים אלה.
עבדתי בבית ספר דתי. יום אחד הביא לי השרת של בית הספר ספרים ישנים מבית הכנסת הגדול בחיפה. שם בית הדפוס של אבותיי מלובלין התנוסס על הספרים. ספר ישעיהו. ספר ירמיהו.

סיפרתי על כך לנטע אבידר. נטע פנתה אל המחשב ובדקה מה יש באינטרנט. והנה תגלית: גלישה באינטרנט הביאה אותה אל האתר HebrewBooks.org. אתר זה העלה לרשת האינטרנט 45,000 ספרי קודש מקוונים. אפשר לעיין בהם ו"להוריד" אותם חינם. באתר הזה היא גילתה ספרי הלכה מבית הדפוס הישן, דפוס האלמנה הנגידה מרת נחמה הרשנהורן ושל שותפיה שניידמסר ושטרסברגר. ספרים חתומים בחותם העבר – עדות רחוקה מעולם שנכחד.

שיחה עם נטע ז'יטומירסקי אבידר

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

ד"ר שלמה הרשנהורן – בנה של האלמנה

ביום הדפיסה האם האלמנה ספרי קודש ובלילה הדפיס שם הבן כרוזים של 'הבונד'

א. אירוע פלילי בבית הדפוס

דו"ח של משטרת לובלין על פריצה לבית הדפוס ב-16.12.1905

הדו"ח של משטרת לובלין מ- 16.12.1905 פירט כיצד קבוצה של צעירים הופיעה בדירתו של משה שניידמסר. באיומי סכינים ואקדחים הצעירים דרשו וקיבלו ממנו את המפתחות לבית הדפוס.
חלק מהצעירים נשארו בדירתו כדי לשמור עליו. חלקם פנו אל בית הדפוס ושהו שם עד לשעה 11 בלילה. לפני עזבם החזירו את המפתחות.
למחרת נמצאו במקום כרוזים באידיש החתומים על ידי 'הבונד' וכרוזים בפולנית החתומים על ידי ארגון הסוציאל-דמוקרטים.

גרסת בעלי בית הדפוס, משה שניידמסר ונחמה הרשנהורן

השניים מסרו את המפתחות לפורצים רק לאחר שהללו איימו עליהם בנשק. בעל בית הדפוס נכנס למפעלו רק בבוקר בלוויית שוטר ומצא שם תוהו ובוהו. הבעלים חוששים ששיטה זו של הדפסת כרוזים עלולה להישנות, ואין הם רואים כל אפשרות למנוע זאת. את הפורצים אין הם יכולים לזהות.

למחרת הודבקו ברובע היהודי של העיר כרוזי 'הבונד' שנדפסו בבית הדפוס "לובלין".

האמת מאחורי הדו"ח

שלמה הרשנהורן, בנה של נחמה הרשנהורן – אחת מבעלי בית הדפוס – היה מחסידי 'הבונד'. הוא וחבריו "ביימו" את הפריצה והאיומים, וללא ספק הרגיעו את בעלי בית הדפוס שאל להם להיבהל מהסכינים והאקדחים.

תיאור המאורע בזיכרונותיו של ד"ר שלמה הרשנהורן

בשנת 1904 התחלתי להתקרב לחוגי 'הבונד'.
גרתי בדירת סתר – עליית גג קטנה בקומה הרביעית ברחוב זמויסקי. שמעתי שצריך להדפיס כרוזים של 'הבונד', ואין איפה לעשות זאת. אף אחד לא היה מוכן להדפיס את הכרוזים שלנו.
יעצתי לחבריי להשתמש בדפוס של אמי.
החברים שמעו בקולי, אני סייעתי, ומכיוון שהמשטרה פתחה בחקירה והשומר החל לקשקש בלשונו יתר על המידה – הרי סברו בבית אמי שמוטב לי לצאת את לובלין.
בעקבות המאורע הדרמטי הזה נאלצתי לעזוב את העיר.

ב. מי היה ד"ר שלמה הרשנהורן?

ד"ר שלמה הרשנהורן היה בן למשפחה דתית אמידה, מהמפורסמות בלובלין, בעלת בית דפוס שעבר בירושה במשך כמה דורות.
כשהיה שלמה בן שנה וחצי בלבד מת אביו, ר' יענקעלע בן ר' שלמה הרשנהורן. את מקומו בניהול בית הדפוס תפסה אמו של שלמה, האלמנה הצעירה נחמה. נחמה הקנתה לבנה חינוך דתי ב"חדר" ובישיבה, אבל משבגר עזב שלמה את הישיבה. כיוונים אחרים משכו אותו. הוא השלים לימודי רפואה והצטרף למפלגת 'הבונד'.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה ד"ר שלמה הרשנהורן דמות בולטת בחיי הציבור בלובלין.
הוא היה ממנהלי חברת 'טאז' – חברה לבריאות. החברה הקימה מרפאות, קיימה תחרויות ניקיון, חינכה את הציבור להיגיינה. בחודשי הקיץ הפעילה נופשונים למאות ילדים עניים. בד בבד עם פעילות תרבותית וגופנית בנופשונים האלה נהנו הילדים ממזון בריא וטוב, והדבר הביא לעלייה במשקלם.
בתחום הפוליטי היה ד"ר הרשנהורן מהמובילים במפלגת 'הבונד'. הוא היה אחד מנציגי המפלגה בוועד הקהילה וחבר מועצת העיר.
ד"ר הרשנהורן היה היהודי הראשון בתולדות לובלין שכיהן כסגן ראש העיר.

מי בכלל צריך רב?

ב-30 במאי 1929 התקיימה ישיבת ועד הקהילה אשר דנה במינוי רב בלובלין. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה מינויו של הרב שפירא לרב העיר. הייתה מחלוקת בין התומכים בהצעה לבין המתנגדים לה.
ד"ר הרשנהורן ולרר מ'הבונד' הביעו את התנגדותם העקרונית למינוי רב. מי בכלל צריך רב? הוא יהיה רק למעמסה על הציבור!
באולם הדיונים קמה שערורייה. הקהל שביציע שר את שיר 'הבונד', והישיבה נסגרה.

במלחמת העולם השנייה שכל ד"ר הרשנהורן את אשתו ואת בנו היחיד. הוא עצמו הוגלה לתוככי ברית-המועצות.
בתום המלחמה שב לפולין ועמד בראש הוועד המרכזי הראשון של יהודי פולין.
אחרי מלחמת השחרור עלה לישראל והתיישב ברמלה, אך לא מצא מנוח לנפשו.
הוא נדד לאוסטרליה. שם חלה במחלה אנושה ונפטר בשנת 1953.

כמה מילים לסיום:

ד"ר שלמה הרשנהורן כתב פרקים אחדים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
הפתיחה לפרק העוסק בזיכרונותיו נגעה ללבי, ולכן אצטט אותה כאן:
"אם יש ערים הראויות לתואר 'עיר ואם בישראל' – הרי לובלין היא מהראשונות שבהן.
איני ראוי – ואף אין זה בכוחי – לפרוש כאן את יריעת אהבתי לעיר מולדתי. אף-על-פי-כן אני בא בזה להעלות מעמקי הזכרון פירורי-ילדות ונעורים עד שנות העשרים של המאה הנוכחית, כדי לפרוע ע"י כך מצדי את החוב, שבני עירי הטילו עלי."

מקורות

בלומנטל, נ'וקוז'ן, מ' (עורכים). (1957). אנציקלופדיה של גלויות: כרך ה – לובלין. ירושלים.

בית הדפוס הרשנהורן-שניידמסר-שטרסברגר

נטע ז'יטומירסקי אבידר

שניידמסר

מה אנו יודעים על אודות השותף השלישי בבית הדפוס?

כמעט כלום.
בארץ חיה כיום אורה פפרמן, בתה של הניה פפרמן לבית שניידמסר.
בראיון אִתה סיפרה אורה כי אמה הייתה אחת משבעה אחים ואחיות ממשפחת שניידמסר. כמעט כולם גרו ביוזפוב. אח אחד התגורר בלובלין, והוא היה מבעלי בית הדפוס. למעשה, הוא היה השניידמסר האחרון בבית הדפוס.
אמה של אורה, הניה שניידמסר, הצטרפה לקיבוץ "העתיד". מטרתו הייתה להעלות אנשים לארץ ישראל. את הקיבוץ יסד ברוך פפרמן מטומשוב לובלסק. הניה נישאה לברוך פפרמן, ובני הזוג עלו ארצה בשנת 1934.
שאר בני המשפחה נשארו בפולין. כמעט כולם נספו. רק אח אחד, אייזיק שניידמסר, ניצל ועלה ארצה אחרי מלחמת השחרור.

בראשית שנות השבעים של המאה ה-20 גילו לתדהמתם השרידים ממשפחות שניידמסר ושטרסבורגר כי קיימת הוצאת ספרים המדפיסה ספרי קודש ומתהדרת בשם "שניידמסר, שטרסבורגר – לובלין". ההוצאה ניצלה את המוניטין של בית הדפוס הלובלינאי העתיק. מחאתם של שרידי המשפחות נגד השימוש הכוזב בשם המסחרי של בית הדפוס הלובלינאי המקורי נתקלה בתגובה עוינת, וידיהם היו רפות מכדי להיאבק.
הוצאת הספרים "לובלין" אשר פועלת מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 אינה ההוצאה המקורית, והיא מתהדרת בשם לא לה.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר