הווי – תוכן עניינים

דמויות נשכחות / יוסף אכטמן

גבירים יהודים בלובלין לפני המלחמה / יוסף אכטמן

ארוחת פרידה / שרה ברנע

טעמים, צלילים, פירורי הווי ורסיסי דמויות מלובלין / יהודית מאיר

ימים טובים שהיו בביתנו / הלה שטרסברגר בודוך

זיכרונות שהיו לאגדת עם – המנזר היהודי / נטע אבידר-ז'יטומירסקי

 

מודעות פרסומת

דמויות נשכחות / יוסף אכטמן

היה הייתה פעם לובלין יהודית

תרגום מתוך "קול לובלין" מספר 12 משנת 1978

חוברת מספר 46 שנת 2010

זיכרונות…
כבר לא נותרו רבים הזוכרים עדיין את הזמנים ההם בלובלין שלנו של לפני שישים-שבעים שנה.
הדור הצעיר אינו מתעניין, ואולי אינו מאמין, שכך היה פעם וכך חיו פעם.

הפֶלצֶ'רים – המרפאים
בלובלין, ואולי גם בערים ובעיירות אחרות, רק לעתים רחוקות פנו אנשים לרופא בעת חוליים. רק מעטים היו מסוגלים להרשות לעצמם מותרות כאלה של תשלום הון עבור ביקור רופא, ולרבים לא היה אמון בדוקטורים ובמדע הרפואה. כדי לרפא חולה די "במרפא": יותר ביתי, יותר לבבי, חם וחביב – והעיקר יותר זול.
בלובלין היה אחד, רפאל רופא. הוא היה מומחה לכל מיני מחלות, מקצוען ב"אמנות המדיצינה". לא פעם אפילו רופאים מפורסמים כמו בֶּרנַצקי או אוֹרנשטיין הסכימו לדיאגנוזה ולתרופות של רפאל המרפא.
הלאה: הייתה משפחה שלמה של מרפאים, הגרינצוויגים. דוד גרינצוויג, יהודי גבוה ובריא – לבוש כבר קצת "אירופאית", כפי שאומרים, כלומר לבוש קצר – גר ברחוב קובלסקה בבניין שכּונה "אצל בית המרקחת היהודי". הגרינצוויג השני, דן, גר ברחוב גרודזקה בבית של שאול פינקלשטיין. השלישי, שאת שמו כבר אינני זוכר – וקראו לו, איני יודע מדוע, גצמן – גם הוא גר ברחוב גרודזקה.
והיה המרפא המפורסם שפּאק, בבית של ברוך קולברג.
הלאה: המרפא קורלנדר, "חצי רופא" כמעט. בנו כבר למד רפואה, ובשנים האחרונות היה רופא וגר ברחוב קרולבסקה בבית של אייכנבוים.
היו בלובלין גם חולים שהאמינו ביענטעס המרפא – לא יהודי, אלא נוצרי אשר גר ברחוב שפיטלנה בבית של וירצל.
רוב החולים היו בטוחים כי כל אלה, ה"כמעט רופאים", היו יותר טובים מהרופאים.
הם לא ריפאו בשיטות הרפואה המודרנית ולא אבחנו מחלות בעזרת מכשירים רפואיים. לא ולא! כל אחד מהם, איש איש לפי שיטתו ולפי ניסיונו – אם בעזרת האוזן ואם בעזרת האצבע – בדקו, גם גילו, גם נתנו תרופות…
בדרך כלל היו אלו "תרופות סבתא":
דלקת ריאות ריפאו ב"גוּרצִ'יצֶה" – זרעי חרדל מָרים.
הורדת חום גבוה – היו מניחים על הראש שקית גומי מלאה קרח.
הורדת לחץ דם – היו עושים "הקזת דם": מצמידים עלוקות שמצצו מהחולה את "הדם הרע"…
והיו גם מחלות אחרות, כמו למשל אסטמה, סרטן, טיפוס ומחלות אחרות, אשר לא ריפאו כלל. החולים שכבו במיטותיהם עד שנפטרו.
וזו הייתה השיטה לשמור על בריאותו של התינוק מיום לידתו: לכרוך חיתולים סביב גופו הקטנטן ולהדק חזק-חזק כדי שלא יגדל נכה, חס וחלילה…

היהודייה עם כוסות הרוח
חשבתם שרק המרפאים של פעם ריפאו חולים?
אתם חיים בטעות!
היו להם שותפים למקצוע.
אצלנו בלובלין, ברחוב קרבייצקה, גרה יהודיה קטנה ושמנמנה. ראשה היה עטוף מטפחת, לפעמים חבוש מגבעת. להעמיד כוסות רוח היא יודעת.
אם לקית בחום, בשפעת, בנזלת – כוסות רוח תבקש אצל המטפלת.
אני נזכר כיצד התנהל טקס הטיפול בכוסות הרוח:
קודם כול – היא מביאה קערת מים חמים כדי לחמם ולשטוף את הכוסות.
אחר כך – היא לוקחת חתיכת צמר גפן ומלפפת אותה סביב חוט ברזל. את הברזל המלופף היא טובלת בספירט, מציתה בלהבה של נר ומכניסה לכוס. האש מכלה את החמצן מתוך הכוס. ואז, במהירות הבּזָק, היא הופכת את הכוס הלוהטת ומצמידה אותה לחזה או לגב של החולה.
ככל שישחיר העור יותר מתחת לכוס, כך טובה ובטוחה יותר תהיה ההחלמה.
כוסות רוח לא היו המומחיוּת היחידה של "הדוקטורית".
היא הצטיינה גם בלחשים ובהשבעות נגד "עין הרע". אלוהים בכבודו ובעצמו בירך אותה בכישרון זה.
קודם כול היא השתמשה בבכור (הבן הראשון במשפחה) כדי שינשוף שבע פעמים על החולה (לא פעם השתמשו בי לסגולה הזאת); אחר כך הודלק נר. היהודייה עצמה עיניים ומלמלה איזה פסוק שהיא עצמה לא הבינה. החולה נאנח כמה פעמים – והרי לכם סימן מצוין מאין כמוהו ש"עין הרע" חלפה ואיננה…

הקוראת בקלפים
באותו הרחוב, מרחק של שני בתים מ"היהודייה של כוסות הרוח", גרה אלמנה שקראנו לה "הקוראת בקלפים".
הייתה זו יהודיה קצת אחרת,
גבוהה הייתה ולא מכוערת.
בגדי צוענייה היא לבשה,
מטפחת קשורה סביב ראשה.
כל מי שסבל מאהבה נכזבת,
או חס וחלילה, ממחלה אחרת,
הלך אל בית הידעונית,
העטופה במטפחת צבעונית.
וזו את הקלפים פתחה,
גירשה יגון ואנחה.

גולדה'לה המשוגעת
אצל יונה קצנלנבוגן, בביתו שברחוב לוברטובסקה מספר 24, הסתובבה במשך שנים זאת שקראנו לה גולדה'לה המשוגעת. למשוגעת הזאת הייתה חולשה לניקיון: תמורת כמה פרוטות הייתה מנקה, מצחצחת ומבריקה פמוטי פליז נוטפי חלב, מחבתות, קנקנים וסירי נחושת שדגים, בשר ושאר מאכלים בושלו בהם. היא הייתה ממש מומחית במקצועה.
היא לא השתמשה בחול לניקוי מחשש שתשרוט, "תפצע" את הכלים או תשאיר עליהם סימנים. היא הייתה כותשת לבֵנים לאבקה ומערבבת את האבקה באפר. בתערובת הזאת הייתה משפשפת וממרקת את הכלים עד שהבריקו כמראָה.
(דווקא האשמה שתלו בנו האנטישמים – חוסר ניקיון שלא תמיד היה באשמתנו, אלא היה תוצאה של תנאי המחייה שלנו בעבר – מסתבר שהייתה שקרית. אפילו אצל טיפוס לא שפוי, כפי שהייתה גולדה'לה המשוגעת…)

תרגום מאידיש: יהודית מאיר
עיבוד התרגום: נטע אבידר

גבירים יהודים בלובלין לפני המלחמה / יוסף אכטמן

הגליונות הראשונים של "קול לובלין" נכתבו באידיש.
לפי הצעתה של חברתנו אסתר מינרס, נתרגם לעברית מבחר מאמרים מגליונות אלה.
המאמר שלפניכם הופיע ב"קול לובלין" מס' 23, שנת 1988, תחת הכותרת
" יידישע גבירים אין פארמלחמהדיקן לובלין"

תוברת מספר 45 שנת 2009

בלובלין שלנו, עיר של ארבעים וחמישה אלף יהודים, היו בקושי עשרים-שלושים גבירים. לא מיליונרים.
סיפרו על קוֹפֶּל קֶניגסבֶּרג שהייתה לו זכות למשוך עד מיליון רובל ב"בנק פּוֹלסקי". טוב, אולי קצת הגזימו…
לא היה כמעט שום בית-חרושת בלובלין שהיה כולו בידיים יהודיות, פרט לשלושת בתי הבּוּרסקָאות (מפעלים לעיבוד עורות) של אייכנבוים, בּריקמן וזילבּרשטיין, שהיו גם בעלי הבתים; למבשלת השיכר של הרשל זילבּר, שכינו אותה "פּסחובקה", והגויים היו משתכרים בה; לשניים-שלושה בתי החרושת הפרימיטיביים לגזוז ברחוב בּרוֹוָרנָה; לבית הבַּד (מפעל לייצור שמן) שברחוב שֶבסקָה פינת רחוב שוויֶנטָה-דוּסקָה; ולבית החרושת לגרביים של קרמפּל, אותו קרמפּל שהיה סוציאליסט דווקא, מהמנהיגים של תנועת ה"בונד" אשר ברחוב סטָשיצָה. כמדומני שזה הכול…

שאר התעשייה הייתה בידי גויים, כמו למשל בית החרושת למשקלים של הֶס ברחוב לוברטובסקה; בית החרושת לסבון-נרות-צבעים של שולץ; הטחנה של קראוּזֶה; המִצבָּעָה הכימית של גֶטצֶה; בית החרושת הגדול של פּלאגע-לשקוויץ' לחלקי מכונות עבור מכוניות ואווירונים; ובית החרושת למכונות חקלאיות של וולסקי.

במה שנוגע ליהודים, אלה אכן היו "גבירים מפוטמים" – כפי שהיו מכנים אותם בלובלין: שמואל אייכנבוים, בעל הון עתק, שהקצה מקרקעותיו בפרברי לובלין לטובת הצעירים שלנו, שהקימו על אדמתו קיבוץ הכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל – מעונו היה ברחוב קרולבסקה; שאול וולמן – בעל בית-מסחר גדול לברזל ברחוב לוברטובסקה פינת רחוב צירולניצה; וקופל קניגסברג הנזכר לעיל, שהיה לו בית ברחוב ניאצלה נוסף על הבית ברינק 1.

ובכן, כל אחד מהגבירים הללו, שהיה הבעלים של בתים רבים, כונה אצלנו "בָּתִּימנִיק".
הבה נפתח ברחוב שווינטה-דוסקה מספר 8 – בבית שכותב שורות אלה התגורר בו – הבית של זילברשטיין. בואו ושמעו סיפור: שְמִילֶק, בנו של "הבורגני" זילברשטיין, היה קומוניסט, שלא פעם ארגן שביתות בבית הבורסקי של אביו כדי להיטיב את התנאים הסוציאליים ואת המשכורות של הפועלים. אותו שמילק זילברשטיין התחתן עם יוסטינה רפפורט, קומוניסטית גם היא, שתחת השם יוסטינה סיער לחמה נגד הגרמנים בתנועת הרזיסטנס בפריז. אחרי המלחמה חזרה לפולין ונפטרה שם. הוא עצמו, שמילק, כפי שסיפרו, הוגלה לרוסיה בתור טרוצקיסט ונפטר שם במחנה בהרי אוּרָל.
מעניין שרוב הצעירים מהשמאל ומהקומוניסטים היו בני עשירים. במשפט המפורסם של הוועד המהפכני הובאה לדין העלמה פֶדֶר, שאמה האלמנה הייתה בעלת-בית ברחוב שבסקה, ונגזר דינה של הבת לגלות לרוסיה.
אני זוכר גם בית נוסף ברחוב קרקובסקה, אחרי חנות השמלות הגדולה של שְפֶּט, הבית של העלמה פרידמן, בתו של גביר שהיה סוחר גדול, נציג של בית החרושת לסוכר.
העלמה זִיגמוֹנט, בתו של רופא השיניים מרחוב בראמובה, הייתה הבעלים של הבית שהתגורר בו בּרוֹמבֶּרג, בנו של סוכן הכְּשוּת (צמח המשמש לייצור בירה) שהיה הבעלים של בית ומחסנים לכשוּת ברחוב אוגרודובה.
הבת של עורך הדין המפורסם בִּיר גרה ברחוב קרקובסקה, בבית של הפולני איוונצקי.
כפי שאתם רואים, לא העוני ולא ההכרח דחפו את האנשים הצעירים להיאבק למען האידיאל הקומוניסטי. אפשר להסיק שלובלין הייתה מעוז קומוניסטי ברחוב היהודי. אבל זוהי סברה שגויה. לובלין הייתה ידועה בהרבה-הרבה פעילים למען התנועה הציונית. הבה ונזכיר אחדים מהם: י' קֶרשמן, ז' ניסנבּוֹים, ע' שיינבּרון, מ' זיידנמן, עורך הדין מ' אַלטֶן, שְפֶּר, שיף, ז'יטוֹמירסקי, ויסלפיש, י' וייסבּרוֹט, ל' שִיפּר ואחרים.

מרחוב שווינטה-דוסקה אנו הולכים הלאה לכיוון שני בתים גדולים, שניתן לראותם גם מרח' זילונה – הבניין של ליכטנשטיין, סוחר יינות, בירה ומשקאות אחרים; ובסוף שווינטה-דוסקה פינת לוברטובסקה ניצב הבניין של הגבירה רייזלה גוֹלדרִינג. קצת הלאה – הבית של בּייעֶר שהיה בו בית-חרושת לסוכריות. בהמשך הרחוב עומד הבית של הַלינָה טוּרקֶלטָאוּבּ, וסמוך לו על שתי גדות הנחל, ברחוב ברוורנה הנזכר לעיל, נמצאים הבית והמגרש של שטֶרנפינקל – ומכאן נגיע אל הבית המפורסם של משפחת קַצֶנלנבּוגן ברחוב לוברטובסקה מספר 24, שהיה בו גם בית-חרושת לנייר סיגריות וגם אולם של אגודת הסוחרים, המוּכָּר בשם "סטוּבַזִ'ישֶניֶה-סוּבּיֶיקטִיב", שהתקיימו בו אספות, הרצאות, ערבי קריאה, נשפי מסכות.
אגב, נכדו של ישראל קצנלנבוגן, בן בתו, מוכר היטב בישראל – שמו אלמגור.
קצת הלאה – הבית של יחזקאל שיפּר, גביר בעל מזל שזכה בהגרלת הלוטו בפרס הגדול, שבעים וחמישה אלף רובל.
אחרי עוד כמה בתים קטנים יותר אנו כבר ליד הבית של הגביר ריימן, בית שהיה מאוכלס בקבצנים ואביונים שלא רק שלא שילמו לו שכר דירה, אלא שבערבי שבתות היה הוא, בעל הבית ריימן, שולח לכמה מדייריו חלה ויין לקידוש.
אחרי בית החולים היהודי – מגרש גדול על הדרך אל לוּבּרטוֹב–לֶנצ'נוֹ, שם עמד הבית של המשפחה הנודעת שיף, הבעלים של בית החרושת ללבֵנים.
מימין לרחוב לוברטובסקה – הבית של קוֹפֶּל וורמן, ובו חנות מכולת גדולה. על גדת הנחל ממול – הבית של וֶרהַפטִיג. ברחוב קובלסקה היו הרבה בניינים שהאגפים הפנימיים שלהם נמשכו עד לרחובות צירולניצה ופורמנסקה, עד לבית של פֵייגלֶה בת אברהם-לייזר. מספרים שבביתה דווקא היא הייתה זו "שלבשה את המכנסיים". ממול – הבית של הנגיד בּורנשטיין.
נלך בחזרה לרחוב נובה דרך ביתו של ברוך קוֹלבֶּרג מנוֹבָה-אוֹלֶינה, עד ההר משמאל, ריבנה-קובלסקה. ברחוב בּרָמוֹבָה, בבית של משפחת הגביר שיינבּרוּן, התגוררו הדוקטור צימבֶּרג – מנהל בית החולים היהודי – והקומוניסטית הֶרצמַן אשר ביקרה בישראל בשנות החמישים יחד עם בעלה, הקונסול אוֹסטרוֹבסקי. ברחוב גרודזקה עומד הבית של פינקלשטיין, בית ארוך שהגיע עד ההר. מימין, לכיוון ריבנה-קובלסקה, הבית של לֵייבּל גֶוֶורץ.
לא הרחק מהבית של זִילבֶּר, ברחוב ארכידיאקונסקה, בקרבת השער שבסוף גרודזקה, מיד אחרי חנות הספרים של ניסַנבּוֹים – הבית של קליינמן, אביו של דוד קליינמן, רופא העיניים, שנפטר בישראל. הוא היה הפקיד היהודי היחידי בעיריית לובלין.
עוד כמה גבירים אדירים שגרו ברחוב רדזיבילובסקה:
אביו של עורך השבועון "מישֶל ז'ידוֹבסקה" ("מחשבה יהודית") גר בבית שהגימנסיה של שפֶּר שכנה בו בשנים 1914–1916, ואחרי כן היה זה ביתו של רוֹשגוֹלד.
ברחוב זמויסקה היה לרושגולד אחֵר עוד בית, נוסף על הבית שהיה לו ברחוב נמיסטניקובסקה, מול "מלון פולסקי" של הגביר איבשיץ. יודעים לספר כי רושגולד זה איבד את כל רכושו בשנים 1920–1921 בעת פיחות הזלוטי. עבור נחלה שמכר במיליוני זלוטי יכול היה לקנות בקושי קופסת סיגריות.

כאשר אנו ברחוב זמויסקה, בל נשכח את הגביר סלובודקין ואת הגביר ארליך – הבעלים של בתים וטחנת קמח ממשפחתו של ארליך, שהיה המנהיג הרוחני של תנועת "בונד" ואשר נרצח בברית-המועצות יחד עם ויקטור אלטר.

ברחוב הראשי, קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה, היה ביתו של רופא העיניים זיידנמן, גביר לא כל כך גדול.
ברחוב שוֹפֶּן, בביתו של לֵייבּ טֶנֶנבּוֹים, השתכן "המועדון החברתי" של עורכי-הדין ושאר אינטליגנטים שנספחו אליהם, והיו מעבירים ערבים ארוכים על קלפים, תקליטים, מוזיקה וריקודים.
עוד שני בתים היו ברחוב קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה ליד הגן הססקי: בתיהם של לייזר לוּצקי ורוֹטרוֹבִּין, יחד עם השותף שלהם וַידֶנבּוֹים. שני הגבירים האלה התעשרו הודות לעבודה קשה.
כדאי להזכיר את סוחרי היערות: משפחת מ' גרין, שחוץ מעסקי היער עסקו גם בייצוא שמאטעס לבתי-חרושת בחו"ל; הם היו גם בעלי-בתים של בית אחד ברחוב שירוֹקָה ליד בית הכנסת מהרש"ל, של בית נוסף ברחוב רוּסקָה ושל בית שלישי ברחוב בִּיכַאווסקָה.
אהרל'ה כהנא ובורשטיין, סוחרי עץ, היו הבעלים של שני בתים – בלוברטובסקה, וימינה אחרי רחוב רוסקה.
גם בעלי הבתים ברחוב צ'יכָה לא היו אביונים: גוז'יצַ'נסקי וזיסרמן עסקו בייבוא ובייצוא – סוכנים של נפט, מלח, פחם, סוכר ומכונות (בעיקר משוודיה).

סבורני שהזכרתי כבר את כולם, או כמעט את כולם. וימחלו לי האחרים בגן-עדן על שלא נקבתי בשמם, שמא פגעתי בכבודם, חס וחלילה…

בבתים אלה חיו רק יהודים, עניים ועשירים – כולם שווים, רק יהודים. והגוי היחידי היה השומר, אשר תמורת חלה היה מדליק בשבת את האש, ובחורף מסיק את התנור, ומסלק את הפמוטים מהשולחן היהודי…

תרגום מאידיש: שרה ברנע

ארוחת פרידה / שרה ברנע

זיכרון הריחות והטעמים מלובלין

חוברת מספר 49 שנת 2013

חורבנה של יהדות לובלין הוא גם אובדנם של הריחות והטעמים מהחיים שהיו ואינם. האם נצליח להעביר קורטוב מהם אל הדורות הבאים?

שימור מורשת הוא גם שימור מסורות המאכלים שעלו על שולחן היהודי, ואלה היו שונים בכל אזור. לי זכור עדיין טעמו של הגפילטע פיש מבית הסבים שלי בלובלין.
הבדיחה הבאה על הרגלי האכילה של היהודים בשבת משקפת את הזיכרונות מה"בית" ואת האוכל שהיה מוגש בארוחות: יהודי חוזר בשבת מבית הכנסת, מְקדש על העוגה (לעקעך), אוכל דג ממולא, כבד קצוץ, מרק עוף, בשר, קינוח ותה ושוכב לישון. אם אחרי זה הוא קם מהשינה – זהו נס!

מטעמי השבת
את ה"קידוש" של סבי בערב שבת ובשבת שמענו בעמידה ובשתיקה. לא הוצאנו הגה מפינו לפני שכל אחד מאתנו קיבל את חתיכת החלה ובירך "המויציא". לעתים הצטרף אורח – אדם עני או זר בעיר שסבי הזמינו לסעודת שבת. הכנסת אורחים הייתה דבר מקובל בקהילה.
את סיר החמין (הצ'ולֶנט) נהגו להביא ביום שישי למאפייה הקרובה ולהכניס אותו לתנור למשך השבת. בשבת לפני הצהריים עמדנו וחיכינו לסבא. כשהוא הופיע מכיוון בית הכנסת, רצנו למאפייה כדי להחזיר הביתה את סיר החמין. היה זה סיר חרס אשר כוסה בנייר ובמפית הקשורים בחבל. סבתי חששה תמיד שלא נצליח לזהות את הסיר שלנו בין כל הסירים שהובאו למאפייה: היא הייתה מזכירה לי שהסיר שלנו קשור בסרט צבעוני כדי שלא נחליף אותו בסיר של מישהו אחר. עם הרמת הכיסוי מהצ'ולנט התפשט ריחו בכל הבית.
את המרק (גולדענע יוך) היו מגישים יחד עם אטריות דקיקות תוצרת בית. לפעמים העוזרת הייתה מכינה "פערפעלעך" – אטריות שנחתכו לאורך וגם לרוחב, חיתוכים אשר יצרו ריבועים קטנים.
לעתים הוגש המרק יחד עם אורז ושעועית לבנה גדולה ומתוקה, "צוּקֶר בּאָבּעס".

ברווז ממולא
בבוקר יום ששי אמי הייתה מנקה ברווז.
היא הוציאה מתוכו את קרביו ותיבלה אותו במלח, בפלפל ובשיני שום. לתוך חלל הבטן הכניסה תפוחי עץ.
את הברווזון הייתה מביאה אל התנור של המאפייה הסמוכה לחנותה. שם סיימו כבר את האפייה ופתחו את דלתות התנור, ששמר עדיין על חומו, בפני עקרות הבית.
אפוי, שחום ומדיף ניחוחות מעלפים הוחזר הברווז בצהרי יום שישי מהמאפייה לחנות של הוריי. באותה השעה הייתי מגיעה מבית הספר. אמא הייתה עסוקה, אך הייתה מציעה לי: "תטעמי משהו מהברווזון".
טעמתי, וה"משהו" היה טעים. טעים מאוד. מאוד-מאוד.
לעתים גם קרה שטעמתי הרבה… ולשאר בני המשפחה נשאר רק "משהו".

"הפרשת חלה"
שתי עוזרות הועסקו בבית הסבים שבטומשוב לובלסקי – העוזרת היהודייה הייתה ממונה על הבישול הכשר, ואילו העוזרת הגויה הייתה ממונה על הניקיון ועבודות הבית הקשות.
העוזרת היהודייה לא "התייחסה" אלי כלל. להפך, היא מנעה ממני לשחק במטבח – אף שלא היה מקום מתאים יותר למשחק בכל הבית, כי כל דייריו היו מבוגרים כבר. את החלות לשבת היא אפתה בתנור, אך מעולם לא זכיתי לקבל מיָדה פיסת בצק כדי לאפות לעצמי חלה קטנה. הדבר המרגיז ביותר היה שהיא עצמה השליכה חתיכה קטנה מהבצק לתוך התנור! לנגד עינַי ליחכו לשונות האש את הבצק. רק לאחר זמן למדתי על אודות מצוות "הפרשת חלה". חבל שאיש לא הסביר לי אז את משמעות המצווה, כי כך הייתה נחסכת ממני עצבות רבה.

כרוב חמוץ
לעומת זאת כאשר העוזרת הפולניה החמיצה כרוב עבור המשפחה, היא הייתה מזמינה אותי לקפץ יחפה על הכרוב. הירק היה חתוך דק ושרוי במלח בתוך מכל גדול אשר כוסה בסדין. הקפיצות על הכרוב זירזו את הפרשת הנוזלים של הכרוב, והוא תסס והחמיץ.

שואב המים
בעיירה טומשוב לובלסקי לא היו רשת ביוב או מים זורמים. מדי בוקר היה מגיע לביתנו שואב המים עם דליי מים על אסל. את המים שפך לתוך המכל שבפרוזדור, ומן המיכל זרמו המים בצינור דק אל הברז שבמטבח. בדרך זו התקבל הרושם ש"יש מים זורמים". מתחת לכיור עמד דלי, והעוזרת הפולנייה רוקנה אותו כשהיה צורך בכך.

זכר האוכל שנמכר בקרן הרחוב או במעדניות בלובלין
• במעדנייה מכרו לחמנייה אשר כונתה "קייזערקע" יחד עם נקניק מבשר כבוש (קורנדביף) אשר כונה "אויפשניט".
• בלובלין, בפינת רחובות לוברטובסקה וריבנה, הייתה אישה מלאת גוף אשר מכרה "בובעלעך" – סוג של לחמניות מקמח כוסמת (גרעצ'ענע מעהל), שמרים ותפוחי אדמה. הן נאפו במאפייה בכלי חרס קטנים (ארדענע טעפלעך). הבובעלעך היו מונחות בסיר גדול אשר עמד מעל לגחלים לוחשות, והמוכרת ישבה על שרפרף מעל לסיר וכיסתה אותו בשמלתה הרחבה. הבובעלעך היו מחליקות ממש על הלשון. מה נפלא היה טעמן, אם הוסיפו ומרחו אותן בחמאה!
בארץ מצאתי קמח כוסמת בחנות טבע. כמה פעמים ניסיתי לאפות את הבובעלעך של לובלין, אך ללא הצלחה.
• בפינת הרחוב – שני רחובות ממוכרת הבובעלעך, בדרך אל הדוֹד של אמי אשר התגורר ברחוב צ'יכה שברובע הנוצרי של לובלין – מכרו תפוחי עץ מוחמצים אשר הוכנו לפי מתכון מקומי. טעמם של התפוחים זכור לי עדיין, אף שמאז לא אכלתי דומים להם.
טעמם של התפוחים האלה מהול בזיכרון: אמי קנתה לי תפוח עץ מוחמץ, ואני אכלתי אותו בשקיקה. אמי שאלה אותי אם הוא טעים, ואני הנהנתי בראשי. ואז אמי אמרה: "ילדה אוכלת לבדה, בלי להציע לאמה אפילו לטעום?" הרגשתי נזופה על לא עוול בכפי. הכול בגלל תפוח העץ המפתה. מהדרך הזאת זכורה לי הכנסייה. כשהפולנים ליד הכנסייה זיהו שאמא ואני יהודיות – הם היו מגרשים אותנו מהמדרכה לכביש.

והרי לפניכם תפריט חגיגי מסורתי.

תפריט לשבת ולחגים

מנות ראשונות
דג ממולא (גפילטע פיש) – מידת מתיקותם של הדגים הייתה שונה באזורים השונים של פולין, החל בדגים מתוקים מאוד וכלה בדגים ללא סוכר. היה נהוג לומר כי "כמות הסוכר בדגים נמדדת לפי המרחק מוורשה. בוורשה הדגים המתוקים ביותר".
כבד קצוץ (געהאַקטע לעבּער) – עליו היו אומרים: "בּעסער פון געהאקטע צוּרעס".

מנת ביניים – מרק
מרק עוף (יוֹיך) – מרק צח, מרק הכתר. בליל הכלולות, אחרי החופה, היה מוגש לכלה ולחתן בחדר הייחוד.
מרק העוף מוגש עם תוספות שונות, לפי החג או המועד:
– בראש השנה ובפורים – עם כיסנים (קרעפּלעך)
– בפסח – עם כופתאות (קניידלעך)
– בשבת – עם אטריות תוצרת בית (לאָקשן) או עם אטריות חתוכות לאורך ולרוחב (פערפעלעך).
תוספת אחרת, שאינה מוכרת לכול, מעלה בי מיד זיכרון מהבית. כוונתי היא לאורז לבן ולשעועית גדולה לבנה ומתוקה (צוּקער בּאָבּעס) – האורז והשעועית בושלו בנפרד והוגשו בנפרד. הסועדים היו נוטלים ומוסיפים אותם בעצמם לצלחות מרק העוף.

מנות עיקריות – אחת או יותר
חמין (צ'ולנט)
לשון של עגל (צוּנג) ברוטב
בשר בקר ברוטב שום
עוף עם שום בתנור
ברווז (קאַטשקע) בשום בתנור

תוספות
גזר מתוק (צימעס) – אצלי לא אהבו את הצימעס, אבל המשכתי להגיש אותו כמסורת: שמו של הגזר ביידיש הוא "מיירן" – ביידיש זאת ברכה לריבוי – אי אפשר לבטלו.
כוסמת עם בצקיות
מלפפונים חמוצים

קינוח (דעסערט)
לפתן מפירות יבשים (קוֹמפּוֹט)
או
רסק תפוחי עץ

בתיאבון!

טעמים, צלילים, פירורי הווי ורסיסי דמויות מלובלין – כפי שסיפרה לי אמי / יהודית מאיר

טעם של לובלין

חוברת מספר 49 שנת 2013

 אמי, מלכה זיסקינד לבית אקרמן, אהבה את עירה לובלין. בעת שחשה געגועים, חלקה עמי את חוויותיה.

אמא הייתה הבכורה מבין ששת הילדים במשפחה. היא נולדה וגדלה ברובע קלינובשצ'יזנה (Kalinowszczyzna, ביידיש: די ווליע). רוב היהודים ברובע זה השתייכו למעמד הפועלים, וחלקם עבדו בבתי חרושת לעיבוד עורות. משפחתה גרה ברחוב טוברובה (Towarowa) מספר 21, בניין אשר מחצית מדייריו היו יהודים. בכניסה לבניין הייתה תמיד סטרוז'ובה (Struzowa) – השוערת, האחראית לניקיון ולאחזקת הבית והמפקחת על הנכנסים. כל החלונות בחזית הבניין היו עטורים וילונות לבנים, ועל אדני החלונות פרחו עציצים.

בדירת המרתף הקטנה גרו רב, אשתו ועשרת ילדיהם. רק אחד מכל האחים שרד את המלחמה.

בבניין הזה שרר שלום בין הדיירים היהודים והפולנים. השכנים השתדלו לא להתערב בריבים ובקטטות בין הילדים הרבים מאוד.

 אמא נהגה להזכיר את האישה שמכרה בּוּבּלעך חמות – לחמניות אפויות מקמח כוסמת. השכם בבוקר הייתה מוכרת הבובלעך משרכת את רגליה העייפות מבית לבית ומנסה למכור את מעשה ידיה. אחרי חצייתן של הלחמניות ומריחתן בחמאה היה להן "טעם גן עדן".

בימי שישי כל הבית, כמו גם הבית השכן, המו והיו כמרקחה. הנשים היהודיות התכוננו לשבת. הריחות גרמו להזלת ריר, והרעש החריש אוזניים. דומה היה שהחלונות עומדים להתפוצץ, והבית עומד לקרוס. מכל הדירות של השכנות היהודיות נשמעו דפיקות עזות וקולות של ריסוק דגים, כבד, בשר לקציצות ובשר מבושל לקרעפלעך (כיסונים). כל פעולות החיתוך נעשו על קרש עץ באמצעות סכין חיתוך גדולה ומיוחדת – האק מעסער (קוֹפִיץ). השכנות הפולניות נהגו לצאת לפרוזדור ולהתבשם מניחוח התבשילים.

קרה שנפל זבוב (או עכביש קטן) לתבשיל (או למרק). סבתי יהודית שלחה אל המרתף את בתה הבכורה מלכה, ובידיה הסיר, לשאול את הרב קושיה. הרב החכם שלף החוצה את הזבוב ופסק שלמשפחה אסור לאכול את האוכל. יש להביאו  למשפחה ענייה. סבתי עשתה כמצוותו אך אמי הילדה התקוממה וכעסה. כאשר בגרה, הבינה את תבונתו של הרב ואת גדלות הנפש של אמה. לימים בריקמן, הבעלים של המפעל לעיבוד עורות, בנה לרב ולמשפחתו בית קטן בשטח המפעל, ליד בית הכנסת.

 סבי, הרש (צבי) אקרמן, התפרנס מייצור מגפיים לגברים (בפולנית oficerki, כלומר מגפי קצינים). לקוחותיו היו קצינים, כמו גם אנשים שידם הייתה משגת לרכוש מגפיים כאלה. בית המלאכה שלו שכן בתוך חדר המגורים היחידי של המשפחה – וילון אטום הפריד בינו לבין שאר החדר. ב"עונה הבוערת" סבי העסיק כמה עובדים, אך בקיץ עבד בכל עבודה שהצליח להשיג.

רוב הדירות בבניין כללו מטבח וחדר מגורים גדול. בבית לא היו מים זורמים, ואת המים שאבו מנחל הביסטז'יצה שזרם מאחורי החצר. השירותים היו בחצר.

בשיחה שלי עם מינדל-הלנה, חברתה של אמי, היא סיפרה לי שהבית של סבתי הבהיק בניקיונו. הסדר בו היה מופתי, ובארון כלי המיטה בצבצו משולשי מפיות קרושה משולי כל מדף. על המפיות היו מסודרים כלי המיטה המעומלנים והמגוהצים, "כמו חיילים במסדר". כל מערכת של כלי מיטה הייתה מופרדת וקשורה בסרט סאטן צבעוני.

 סבי וסבתי נהגו ללכת לתאטרון היידי ולקחו עמם תמיד את אמי. אמא סיפרה לי שזכורות לה ההצגות המצחיקות עם דז'יגן ושומאכר (שניהם היו אז צעירים מאוד). בייחוד הצחיקה אותה הצגה אשר דז'יגן גילם בה את תפקיד האם, ואילו שומאכר היה בה תינוק בעגלה ומוצץ בפיו. הוריה נהגו לקחת אותה יחד עמם גם לנשפי צדקה. סבתי אפתה עוגות למכירה בנשפי הצדקה וסבי היה מוכר שם משקאות.

בשבתות ובחגים משפחות האחים והאחיות של הורי אמי נהגו לבקר אלה את אלה. אמי אהבה ביקורים אלה, ובייחוד את הביקור של סבתה. הסבתא בביקוריה  לבשה חצאית ארוכה ורחבה בעלת שני כיסים "ענקיים", ואלה היו מלאים תמיד בממתקים עבור נכדיה. אני קינאתי ודמיינתי איך זה שיש כל כך הרבה דודות, דודים, בני דודים ובייחוד סבים וסבתות.

 אחרי שאמי סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי, לא היו בידי הוריה האמצעים לשלוח אותה לגימנסיה. היא החלה לעבוד במתפרה לבגדי גברים במרכז העיר. החייט הבכיר במתפרה היה גם הגזרן, ואך בקושי הצליח לפרנס את אשתו וששת ילדיו הקטנים. הם גרו בחדר קטן במרתף ברובע היהודי. לעתים קרובות נזרקה המשפחה לרחוב ונאלצה להישאר בו עד שהאב הצליח לגייס את שכר הדירה הזעום. וכך תיארה אותו אמי:

            איש מרשים, גבוה, לבוש חליפה ופפיון. את החליפות הישנות היה מקבל מארגנטינה ממאהבת לשעבר ותיקן אותן למידתו. נעליו היו מצוחצחות למשעי והבריקו כמו נעלי לכּה, אלא שהסוליות היו משופשפות לגמרי. הוא ריפד את הנעלים בקרטון, וכאשר ירד גשם מצב רגליו היה בכי רע.

            הייתה לו חזות של פרופסור. הוא נהג לצאת מביתו השכם בבוקר, לעבור דרך כמה הוצאות של עיתונים בעיר ולקרוא את עיתוני הבוקר המוצגים בוויטרינות. כאשר הגיע לעבודה, ידע מה קורה בעולם, בפולין ובלובלין.

            אף פעם לא הביא עמו אוכל. כאשר כל העובדים אכלו, הוא קרא ספר.

            ותמיד היה רעב. סבתי נהגה להביא לבתה סיר קטן עם תבשיל כמה פעמים בשבוע, כאשר הגיעה למרכז העיר לקניות. אמי אכלה מעט מהאוכל הטעים, והשאר השביע את רעבונו של החייט האינטליגנטי. כאשר אכל לשובע, נהג לשיר בקולו הערב אריות מאופרות מפורסמות בשפת המקור.

 אמא התחתנה ביום האחרון של שנת 1937 עם יחיאל וייצמן. בחתונתם נכחו כמאתיים אורחים, כולם בני משפחה קרובים. מכל אלה שרדו רק שתי בנות דודות ושני בני דודים. ממשפחת בעלה לא שרד איש, וגם הוא נספה.

הזוג גר בברונוביצה, ברחוב סקיבינסקה, בקרבת תחנת הרכבת. שאלתי את אמי איך הם בילו בזמנם הפנוי. היא ענתה שבימי ראשון אהבו לטייל בסביבה באופניים יחד עם חברים ולערוך פיקניק ביער. בערבים הלכו לקולנוע ותאטרון או אירחו חברים. התעניינתי איך היא אירחה אותם, והיא חייכה ואמרה שהאירוח היה שונה מזה של ימינו. "ריסקתי תפוחי אדמה וטיגנתי הר של לאטקעס (לביבות). לפני כן ירדתי למטה, לקונדיטוריה של היווני או של הטורקי, שהיו הטובות בעיר. עוגות הגבינה, הפרג ועוגות השכבות הפריכות היו מעולות. קניתי שני סוגי עוגות  וגם 'בלוק' של שוקולד שחתכו מגוש גדול בסכין מיוחדת. נהנינו מהלאטקעס וקינחנו בתה, עוגות ושוקולד".

 ועוד  זיכרון:

האק מעסער – מתנה של סבי לסבתי

אמי סיפרה לי שסבי, הרש אקרמן, הזמין האק מעסער מיוחד לכבוד יום הולדתה של סבתי יהודית. הסכין הייתה מעוצבת בצורת שועל: ראש קטן, גוף הסכין מעוגל בקצוות והידית בצורת זנב שועל מפואר.

זמן מה לאחר סיום המלחמה, לפני שעזבה את לובלין, הלכה אמי לבקר את השכנים הפולנים בבית שגדלה בו. אלה שהיו להם תמונות של בני משפחתה, נתנו לה את התמונות. מצבה הנפשי היה טעון, כאשר ראתה את תמונות יקיריה. היא ביקרה גם אצל השכנה מאותה הקומה, ולהפתעתה הרבה ראתה את הסכין של אמה תלויה על הקיר במטבח. רגליה כשלו. היא עזבה מיד ולעולם לא שבה לבקר בבית הזה.

שאלתי אותה מדוע לא ביקשה את הסכין, המזכרת היחידה מאמה. אמי ענתה שמעוצמת ההתרגשות וההלם לא הייתה מסוגלת לעשות דבר.

 ולסיום:

אני רוצה לצטט קטע קצר מדברים שאמא כתבה בחודשים האחרונים לחייה. היה זה בשנת 1986, והיא הייתה כבר חולה מאוד. את המחברת מצאתי אחרי מותה.

            אי-אפשר לשכוח את בית המשפחה, את העיר שאדם נולד בה ואת החיים שהיו עד לכיבוש הנאצי והשמדת כל יקירי. איני יכולה לשכוח את המקהלה, את מועדון התרבות ברחוב גרודזקה, את האיגוד המקצועי, את מועדון הספורט יוטז'ניה Jutrznia)) שאליו השתייכתי. חוץ מהצעירות הייתה גם קבוצה של נשים מבוגרות, ביניהן בלה שפירו, ממנהיגות הבונד. הכול היו קשורים זה בזה.

            אולי כאן בישראל חייהם של אנשים נוחים יותר מאשר לפני מלחמת העולם השנייה, אך מציק חוסר המשפחה שנספתה. איני יכולה לשמוח כמו אז, וזיכרון הזוועות שהתרחשו מדיר שמחה – אם בעֵרוּת ואם בשינה.

 הראהוט (Herauchut) כתב והלחין שיר על לובלין:

ניו יורק, פאריז און ווין                                     ניו יורק, פריז ווינה

זיי זענען אלע שיין,                                             יפות הן,

נור שענער איז לובלין.                                        אך יפה יותר לובלין.

א שיינינקע שטאט,                                             עיר יפה,   

א פיינינקע שטאט,                                              עיר טובה,

א שטאט ווי מען זאגט,                                      כמו שאומרים,

צו גאט און צו לייט.                                           לאלוהים ולאנשים.

די קראקובסקיע, די לובארטובסקע                  קרקובסקה, לוברטובסקה

און די גרודזקע, גאס אין פראכט –                     ורחוב גרודזקה, בפארן וחינן –      

שיין ווי דאס מיידל מיט א שיין קליידל,           יפות כמו בחורה נאה בשמלה יפה,

ביי טאג און ביי נאכט….                                    נאה גם ביום וגם בלילה…

 

לא לכולם גרודזקה היפה הייתה מוכרת.

יש לשיר עוד בית שמתאר ומפאר את לובלין, אך איני זוכרת אותו כרגע…

 

בלובלין היה יישוב יהודי גדול (מעניין שהיא השתמשה בביטוי העברי "יישוב" בתוך טקסט שכתבה בפולנית)  ואחרי כניסת הנאצים הרצחנים – הכל הושמד ונגמר. "

 

אפריל 2013

ימים טובים שהיו בביתנו / הלה שטרסברגר-בודוך

לזכור מסורות, מנהגים, טעמים

חוברת מספר 49 שנת 2013

בשנת 1932 נולדתי בעיר לובלין, בבית משפחת שטרסברגר שברחוב רוסקה מספר 5.
אמי, לאה לבית הרמן, הייתה בת למשפחה דתית אמידה מן העיירה איזביצה שבמחוז לובלין. אבי יעקב היה בנם הבכור של רפאל ונעמי שטרסברגר.
משפחתו של אבי הייתה שותפה בבעלות על בית הדפוס והוצאת ספרי הקודש 'לובלין', הוצא ה ידועה ומפורסמת שהדפיסה ספרי קודש בעברית, ספרי רבנים ומלמדים. בהיותי בת שנתיים עברה משפחתי לעיירה אִיזבִּיצה הסמוכה ללובלין, עיירה אשר משפחתה של אמי התגוררה בה.

הולדת אחי הקטן, שימע'לה שטרסברגר ז"ל
מילים ותעודת לידה הם עדות לחייו של אחי שימע'לה.
בהיותי בת ארבע וחצי, בחג הסוכות בשנת 1936, נולד אחי שימע'לה ז"ל. הוא נולד בבית, כנהוג באותם הזמנים. אני זוכרת שבמוצאי יום הכיפורים חזרתי עם הורי מבית הכנסת, ואבי תקע את היתד הראשונה לסוכה. ישנתי בבית כשנתקפה אמי לאה ז"ל בצירי לידה. לפנות בוקר, כשתכפו הצירים, הוחלט להעביר אותי אל השכנה בדלת שממול, אשתו של אלי מילר. השכנה השכיבה אותי לישון, והיא עצמה עברה לדירתנו כדי לעזור לאמי בעת הלידה. לביתנו הגיעה גם המיילדת יֶנטָלֶה.
אני זוכרת שהשכנה נכנסה ובישרה לי על הולדת אחי. מה רבה הייתה שמחתי! שמחתי והתבוננתי כיצד מחתלים את התינוק הקטן העירום. ההחתלה הייתה מתחילה ברגליים: חיתלו את שתי הרגליים כשהן צמודות זו לזו, ישרות-ישרות. שאלתי את אמי המנוחה מדוע עושים כך, והיא השיבה: כדי שהרגליים יגדלו ישרות ולא ייווצר ביניהן חצי עיגול.
אני זוכרת היטב את הברית של אחי. יום לפני הברית הגיעו אלינו הסבתא מלובלין ואורחים נוספים לסעודת "שלום זכר". התכונה בבית הייתה רבה. לקראת הארוחה החגיגית בישלו את הגוֹלדענע יוֹך (מרק עוף מוזהב) והכינו אייער מאנדלען (שקדי מרק מביצים). שקדי המרק האלה היו מעוצבים בצורה מיוחדת: היו מרדדים אייער מצעס (מציות קטנות עשויות ביצים בלבד), ובאצבעון הוציאו מתוך המציות עיגולים קטנים. נוצרה דוגמה יפה של חורים במציות, ומהעיגולים הקטנים הכינו שקדי מרק. בערב השולחן היה ערוך, הדירה הייתה מוארת באור גדול במיוחד, שרו שירים ונאמרו תפילות לשלום הילד. באותו הערב לא אכלו לחם, אלא מציות.
למחרת בבוקר הגיע הרבי-מלמד יחד עם הילדים מהחיידר. כפי שהיה נהוג, הילדים כובדו בממתקים ובמיני תקרובת. אני אהבתי במיוחד אַרבֶּעס – גרגירי חומוס מתובלים במלח ובפלפל שחור. הרבי והילדים התפללו והתכבדו.
את פעולת המילה עצמה אינני זוכרת. זוכרת אני כיצד אבי, מלווה בכמה גברים, לקח את אחי העטוף על גבי כר לבן גדול אל בית העירייה כדי לרשום אותו בספר מרשם התושבים.

רישום זה הוא היום העדות היחידה לכך שהיה לי אח.
כעבור שנים חיפשתי הוכחה לנכונות הזיכרון הזה. בשנת 1999 פניתי לפולין, לעיר איזביצה. לבקשתי שלחו לי את תעודת הלידה של אחי ואת כל הרישומים על אודותיו. גיליתי כי שימע'לה נולד ב-28 בספטמבר 1936, ובהמשך התברר לי שהתאריך העברי של לידתו היה אכן בסוכות. אימַתִּי את הזיכרון שלי.

זמן רב ביליתי יחד עם שימעל'ה. הוא היה ילד יפהפה, זהוב תלתלים. הייתי קשורה אליו מאוד. אליו התגעגעתי ואליו אני מתגעגעת כל הימים, עד עצם היום הזה.

החגים בביתנו
זכורים לי היטב החגים בביתנו:
בראש השנה הייתה אמי מדליקה נר גדול מאוד. היא העמידה את הנר בכלי גדול ובתוכו חול כדי שהנר לא ייפול. הנר היה דולק במשך 48 שעות.
בערב יום הכיפורים הייתה אמי מדליקה את הנר הגדול, וכולנו היינו הולכים לבית הכנסת בהתרגשות ופחד מיום הדין. למחרת הייתה אמי לוקחת בתיקה אוכל עבורי, ובמשך כל היום שהינו בבית הכנסת.
עם צאת יום הכיפורים, כשחזרנו הביתה מבית הכנסת ועוד לפני שבירת הצום, אבי היה תוקע את היתד הראשונה לסוכה. במשך כל ימות חג הסוכות קיימנו את מצוות האכילה בסוכה: לא היינו אוכלים כלל בבית, אלא רק בסוכה.
בחג החנוכה היה אבי מדליק את החנוכייה, ואני הייתי הולכת לביתם של דוֹדַי ומקבלת דמי חנוכה.
לפני חג הפורים אמי הייתה מכינה עוגות ודברי מתיקה, ובעיקר אוזני המן. היא הייתה שולחת אותי לחלק בין הדודים והמכרים את משלוח המנות (ביידיש "שלחמונס").
בחג השבועות היינו אוכלים מאכלים חלביים. בחג נאסר על הדלקת אש, ולכן היה מגיע גוי ומדליק את תנור הבישול .
ערב חג הפסח הייתה תכונה גדולה בבית. את המצות היו כולם אופים במאפיות בעיר אשר הוכשרו והוכנו למטרה זו. בדרך כלל אמי הייתה הולכת למאפייה בשעות הלילה, בסמוך למועד החג, ובהתאם למיקומה בתור הייתה אופה במו ידיה את המצות.
את המצות המוכנות היו מביאים בתוך סדין לבן ולא מעומלן, וזאת בשל החשש שהעמילן מכיל חמץ. את הסדין ובתוכו חבילת המצות היו מביאים למקום שהוכן מראש, ושם תלו אותו גבוה כדי שהחבילה לא תיגע ברצפה (מחשש לחמץ). גם בעת המלחמה הקפידו להמשיך לקיים את המנהג: את חבילת המצות תלו אז בעליית הגג בשל הצפיפות ששררה בדירה. את קמח המצה היו מכינים בבית מהמצות אשר נאפו. המצה הכתושה הייתה מנופה, ואילו את החתיכות הגדולות (אלו שלא נכתשו עד דק) – פערפלאך – הייתי אוכלת בארוחת הבוקר כשהן טבולות בקקאו.
זכורים לי הכלים היפים שהיו מופיעים על שולחן ליל הסדר. הכוס של אליהו הנביא הייתה כוס בדולח (קריסטל) שצורתה כשל חבית קטנה. במשך כל הלילה הייתי עוקבת אחריה ומחכה לאליהו הנביא. המרק הוגש תמיד עם אטריות ביצים (אייער לוקשן) – אמא באה ממסורת חסידית, ולפי המסורת שהייתה מקובלת עליה לא אכלנו כופתאות (קניידלעך) בליל הסדר מחשש למצה שרויה .
לחג הזה חיכיתי בציפייה גדולה, באהבה וביראת כבוד. בלילה שלפני החג הבית היה נקי ומצוחצח. אבי היה לוקח קבוצת נוצות גדולות, מחשיך את הבית ומדליק נר. עזרתי לו לחפש בכל פינות הבית אם נשאר חמץ… החיפוש המשותף גרם לי להתרגשות.
כילדה ידעתי גם על אודות קיומה של ארץ ישראל. לפני הדלקת הנרות בערבי שבת היינו מפקידים סכום כסף בקופסת הקרן הקיימת הכחולה שהייתה בביתנו. אמי הסבירה לי כי הציור על הקופסה הוא מפת ארץ ישראל. פסל של הרצל קישט את הבית. מפעם לפעם היינו מקבלים מכתבים מקרובים שעלו לארץ ישראל. דודה של אמי עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו ובנותיו. בת-דודתה של אמי נישאה, ומיד לאחר החתונה עלתה לישראל והתגוררה בתל-אביב. בעקבותיה עלו גם בני משפחתה, ההורים ואחיותיה. למכתבים שהגיעו צורפו תמונות מארץ ישראל: אמי נהגה לקרוא לי מן המכתבים שהגיעו מהארץ הרחוקה ולהראות לי את תמונות המקומות הקדושים. זכורה לי בבהירות תמונת קבר רחל שהייתה מודפסת על הבולים. הורי שאפו לעלות לארץ ישראל, ואבי אף למד ערבית מתוך מילון כדי להכין את עצמו לעלייה ולהסתגלות בארץ החדשה. אלא שאביו-סבי התנגד לכך: הוא חשש שאם בנו ובני משפחתו יעלו לארץ, הם לא ימשיכו לשמור בקפידה על דתם, יתפקרו ויעזבו את הדת. הורי חששו מן השינוי הגדול ומהקשיים הרבים המצפים להם ולשני ילדיהם הקטנים עם ההגירה לארץ חדשה ולא מוכרת, ואנו המשכנו לחיות בפולין.

מצה שרויה – מצה שנרטבה או בושלה במים. החסידים, המקפידים לא לאכול בפסח מצה שרויה, נמנעים מלאכול קניידלעך בפסח. אבי בא ממסורת ליטאית שלא גרסה כך. אבל בנושא זה קבעה אמא.

זיכרונות שהיו לאגדת עם – המנזר היהודי / נטע אבידר-ז'יטומירסקי

מאיר בלבן אינו פוסח על מעשיות שסופרו בעיר.

האם שמעתם את הסיפור על "המנזר היהודי"?

זיכרונות שהיו לאגדת עם – "המנזר היהודי"

חוברת מספר 50 שנת 2014

 השטח שעליו משתרע בית-הקברות היהודי הישן נקרא "גרודזיסקו". שם זה מעיד שכאן עמדה לפנים טירה או מבצר ("גרוד" בפולנית משמעו טירה או מבצר). – – –

– – – הנה אנו במקום הגבוה ביותר, על הסוללה המקיפה את בית-הקברות. מכאן משתרע לפנינו נוף נפלא: מצפון – הבתים הקטנים בפרבר קאלינובצ'יזנה, בדרום מזדקרים לעין מגדליה של העיר העתיקה, הגשרים וחרכי הירייה של הטירה, במערב שוקע השטח במידת מה והוא דומה לקלחת, בה מתבלטות חורבות המנזר הפרנציסקני שהשתמרו יפה.

– – – במשך כמאתיים שנה סבלו היהודים לא מעט מהנזירים הפראנציסקנים. או שהם הרסו את גדר בית העלמין, או שסידרו בכוח מעבר דרך בית-הקברות לגן שליד מנזרם ותמיד סחטו כספים מהקהילה.

בשלהי המאה הי"ח גורשו הפראנציסקנים מהארץ והמנזר נמכר לאיש פרטי. ברם הריב הישן נשתמר בזיכרון העם.

קרבת המנזר ובית-הקברות היהודי, והעובדה שהמנזר היה בגיא ובית הקברות על ההר, שימשו לדמיון העם חומר לרקום ממנו מעשיות ואגדות שונות. במרוצת הזמן התמזגו זיכרונות אלה לאגדת עם, שאימהות יהודיות מספרות עד היום לילדיהן.

 

האגדה

"מאחורי העיר לובלין התנשא הר גדול שהיה שייך לשני אחים. האחים רבו תמיד ביניהם, ולכן התחלקו בהר. אחד מהם תרם את חלקו למסדר הנזירים והוקם עליו מנזר, ואילו השני תרם את חלקו ליהודים שהקימו במקום זה בית-קברות. הנזירים רצו לדחוק את רגלי היהודים, ולכן צלצלו בפעמונים כל אימת שהובא נפטר לבית-הקברות. הדבר היה למורת רוחם של היהודים, אשר הגישו קובלנות לוויבודה[1] ולמלך, אך הכול היה לשווא – הנזירים סירבו להיכנע והמשיכו לצלצל בפעמונים.

באחד הימים נפטר יהודי אדוק שומר מצוות וחסיד, שלא עשה מימיו עוול לאיש. היהודים ליווהו בהמוניהם למנוחתו האחרונה, ומשהגיעו לשער בית-הקברות החלו פעמוני המנזר מצלצלים כרגיל. היהודים האבלים נתמלאו צער משנה על כך ונאנחו בשברון-לבם. והנה גלש לפתע הסדין שכיסה את גוויית הנפטר, והחסיד קם והחל מדבר. נבעתים ונרעשים עמדו המלווים והקברנים. והנה פנה הצדיק שקם לתחייה אל אחד הנערים במקום וציווהו לרוץ מיד לביתו ולהביא משם את אחד הספרים. כל עוד כוחו בו מיהר הבחור והביא את הספר המבוקש. הצדיק פתח את הספר, דפדף בו שעה ארוכה עד שמצא את התפילה שהחל משמיעה בקול רם.

בשעה שהצדיק התפלל המשיכו הפעמונים לצלצל, אך המלווים עמדו כמאובנים ולא יכלו לזוז ממקומם. לפתע הבחינו בכך שהמנזר מתחיל להתנועע והאדמה שוקעת מתחתיו. הצדיק המשיך בתפילתו, והמנזר שוקע והולך, וקול בכי וצעקה בקע ממעמקים.

הנזירים פרצו מתוך המנזר והחלו עולים במעלה ההר. עם הגיעם אל הצדיק כרעו ברך לפניו וביקשו ממנו מחילה. גם היהודים הפצירו בו לרחם עליהם. אז סגר הצדיק את ספרו, פנה לרץ וביקשו להחזיר את הספר למקומו, ולאחר מכן נפל מת לתוך הארון. המנזר עמד משקיעתו, אך נשאר שקוע כבקלחת למרגלות בית-הקברות. וכך הוא עומד עד היום הזה".

 

תיאורו של מאיר בלבן את "המנזר היהודי"

– – – במורד רחוב פודבאל ובקרבת שער היהודים (ברמה גרודצקה) נתקלים אנו בבית ישן ומראהו כמנזר, ואכן כך הוא מכונה: "המנזר היהודי".

לפנים הייתה זו כנסיית וויצ'ך (אדאלברטוס) הקדוש ובית החולים על שם לאזארוס, שנוסד בשנת 1611. הכמרים נטשו כבר מזמן את הבית, ובעליו כיום[2] הוא נוצרי עני המשכיר את הדירות לבני דלת העם. באולם הגדול של הכנסייה לשעבר נמצא בית התמחוי של חברת "אחיעזר". הבית משמש בית מחסה לעניים. קירותיו טחובים ומזוהמים, תקרותיו חרוכות ורטובות מגשם ותושביו ישישים, בעלי-מום וילדים עזובים. רושם מדכא עושה על המבקר החצר היפה אך מוזנחת של המנזר לשעבר, שמעל שרידי פסליו מתנוססים סמרטוטים התלויים לייבוש על חבלים דקים – לבניהם הדלים של הדיירים העניים.

 

 

 

 

[1] מושל המחוז

[2] כיום – בל נשכח כי השנה היא 1918.