מושבת אמנים בקז'ימייז' דולני שבמחוז לובלין

חוברת 42 שנת 2006 עמוד 30-28

מאמצע המאה ה-19 ואילך קמו באירופה מושבות אמנים.
הרעיון שהִנחה את האמנים היה לצייר את הנוף בחוץ, ולא בתוך הסטודיו.
הראשונים שיצאו אל הטבע היו ציירי אסכולת ברביזון. הללו יצאו מפריז כדי לצייר ביער פונטנבלו – מצוידים בכיסא ציירים, קופסת צבעים ושמשייה.
אמנים רבים עברו להתגורר בכפר בימי הקיץ, וחלקם המשיכו לגור שם בקביעות. כך התגבשו בארצות אירופה מושבות אמנים קבועות.
בפולין התפתחה מושבת אמנים בעיירה קז'ימייז' דולני שבמחוז לובלין.
נהר הוויסלה שליד העיירה רחב מאוד מאוד, ועל גדותיו יש עצי ערבה הטובלים ענפיהם במים. ממעלה הגבעה ניבט מבצר עתיק. בתים ציוריים מקיפים את כיכר השוק האליפטית ואת הבאר שבמרכזה. לכן אין פלא שהעיירה היפה הזאת משכה אליה קייטנים, תיירים ואמנים.
הצייר הפולני ולדיסלב סלווינסקי, יליד לובלין, למד אמנות בפריז. הוא היה תלמידו וידידו של הצייר פול גוגן והשתתף יחד אִתו בקבוצה אשר ייסדה ב-1886 את מושבת האמנים שבפונט אוון. ב-1909 ארגן סלווינסקי בקז'ימייז' את האירוע הראשון של ציור בחוץ.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החיה פרופסור טדאוש פרושקובסקי מבית הספר לאמנויות יפות שבוורשה את המסורת של ציור בחוץ. בכל קיץ היה מגיע לעיירה יחד עם קבוצה גדולה של אמנים פולנים ויהודים.
כיום מוצגת במוזיאון צליובסקה תערוכת קבע של אמנים שציירו את נופי קז'ימייז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התערוכה גדולה ומקיפה.
מכיוון שאנחנו מתייחסים לפן היהודי של התערוכה, כדאי להפנות את תשומת הלב לאמן פולני שהתרשם מאוד מההווי המיוחד של הקהילה היהודית הגדולה שבקז'ימייז'. סטניסלב צ'ייקובסקי צייר את האורות השלווים של ערב שבת בחלונות בתי היהודים וידע לתאר את האווירה המיוחדת של ראש השנה – "תשליך" על גדות נהר הוויסלה.

 במושבת האמנים רב היה חלקם של אמנים יהודים. במוזיאון מוצגות עבודותיהם של שמואל פינקלשטיין (1890–1942), נתן שפיגל (1902–1942), פליקס פרידמן (1897–1942), אדולף ברמן (1876–1942) ועוד.
שנות הלידה שלהם שונות. שנת המוות זהה אצל כולם.
את חוגי האמנות בלובלין מייצגים בתערוכה הנריק לוונשטדט ושמחה טרכטר. שניהם היו חניכי האסכולה הפריזאית.

Celejowska House, 11/13 Senatorska st. Kazimierz Dolny

www.muzeumnadwislanskie.pl

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות:

Waldemar Odorowski, "Artistic Colony in Kazimierz Dolny", Kamienica Celejowska 2005.

הצייר שמחה טרכטר (1893–1942)

חוברת 42 שנת 2006 עמוד 39-31

שמחה טרכטר נולד ב-1893 בלובלין.

מוצאו היה ממשפחה עירונית אמידה.
אביו, שמעון, היה בעליהם של עסק למכירה סיטונית של אריגים, ושל מספר בניינים בעיר.
מילדותו גילה שמחה טרכטר עניין באמנות הציור – למורת רוחם של הוריו.

בהגיעו לגיל 18 נסע לוורשה ולמד שם ארבע שנים בבית הספר לאמנויות יפות ובסדנה של לנץ (Lentz). לאחר מכן, בשנים 1915–1920, למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות שבקרקוב. בהדרכת מורו, צייר הנופים סטניסלב קמוצקי (Kamocki), יצא טרכטר לעתים קרובות לצייר תחת כיפת השמיים.
ב-1918 הוא שהה חצי שנה בווינה באקדמיה לאמנויות יפות. הוא הביא משם רישומים טובים, בעלי אופי אקדמי, עשויים בעפרונות צבעוניים ובפחם.

אחרי גמר הלימודים בקרקוב חזר ללובלין והשתדל להשיג מהעירייה רישיון לפתיחת סטודיו לציור בבית הוריו. הוא צייר הרבה, היה מקובל בחברה הלובלינאית ומצא קונים למרבית עבודותיו. צריך היה להיות מרוצה, אבל סקרנותו בתחום האמנות לא מצאה מנוח. פריז משכה אותו.

ב-1925 נסע לפריז ונשאר שם ארבע שנים. הוא למד ציור באקדמיה הפרטית רנסון (Ranson) אצל האמן רוז'ה ביסיאר (Roger Bissiere), צייר מודרני ידוע ופדגוג טוב. על חייו בפריז כתב בהתלהבות: "…פריז עיר נפלאה! אני עובד בהצלחה. מדי יומיים אני במוזיאון לובר… אני נהנה מהצלחה אצל מורים וחברים… אני גר רחוק מאוד מהאקדמיה. יום יום אני נוסע במטרו כמעט חצי שעה. אני גר לא הרחק מרובע מונמרטר, בקומה חמישית. יש לי חדר יפה מאוד…"
במכתב אחר כתב: "לא מזמן חגגו כאן את החג הלאומי. כל פריז רקדה ברחובות. מראה נפלא! הצרפתים אוהבים לרקוד הרבה – יותר מכל עם אחר בעולם…
"… אומרים שהגעתי להישגים רבים. ייתכן. אני חש עכשיו יותר חזק מאשר בבית. חבל לי על שש השנים היפות ביותר שהפסדתי. אני מתחיל לחפש דרך משלי. אני מרגיש מה אני רוצה לעשות…"

הצעיר היהודי מלובלין שלמד באקדמיות של ורשה וקרקוב הגיע אל הבירה העולמית של האמנות. הוא היה אחד מאמנים רבים שנמשכו אל העיר הזאת. ביניהם היו ציירים יהודים מארצות מרכז אירופה ומזרחה. הבולטים שבציירים היהודים בפריז של אותה התקופה היו שאגאל, מודיליאני, סוטין.

פריז של אותן השנים הייתה מרכז תרבות עולמי, מקום מפגש מסעיר של גאונים, מוקד לתסיסה אמנותית אדירה – כמעט ללא תחרות בהיסטוריה של האמנות. דומה לה הייתה אולי פירנצה בתקופת הרנסנס. אמנות הנחשבת היום לקאנונית ומוצגת במיטב המוזיאונים בעולם הייתה אז עדיין שנויה במחלוקת. אמנים חדשנים עדיין נאבקו על הכרה באמנותם. עדיין היו נתונים לביקורת. לספק.
על רקע זה נבין את דעותיו של טרכטר על האמנות שהתוודע אליה בפריז.
היה לו שיקול דעת. היו אמנים שהעריך, והיו אמנים שלא קיבל את גישתם האמנותית.
היום איש לא יעז להתווכח עם הפוסט-אימפרסיוניסטים ואן גוך וגוגן, ובוודאי שלא עם פיקסו. אבל טרכטר חלק על הגישה האמנותית שלהם, הטיל ספק בערך עבודתם.

במכתביו הסביר את עמדתו:
"…לדעתי ואן גוך וגוגן אינם ציירים כלל. ציוריהם הם מרבדים נהדרים, אך לא תמונות במובן הפלסטי. מרבד ותמונה פלסטית – אלה שני דברים שונים. אומרים שהם ציירים המצטיינים בשימוש בצבעים. אם הם ציירו ישר מהשפופרת מבלי לערבב צבעים על הפלטה – האם הם ציירים אמני צבע? ילדים יודעים אותו דבר, בהבדל אחד: להם היה טעם מיוחד בהרכבת הצבעים. היכן אצלם שמש? אוויר? אור? אין זו אלא אמנות שימושית, מרבד, שמן…"
"… האמן האמיתי הוא זה שיודע לערבב צבעים על הפלטה. לכל אמן גדול יש צבע אישי משלו. לפי הצבע אפשר להכיר את נשמת האמן.
"…אינני סובל את פיקסו. ראיתי אחדות מעבודותיו – אידיוט מושלם…"
את סזאן העריך מאוד:
"… אני מחשיב את סזאן כגדול הציירים של המאה שלנו. באופן מעולה הוא מצייר אור, שמש, מים, אוויר. הוא אמן המצטיין בשימוש בצבעים. ציורו נפלא! מתנגדיו אומרים שלא ידע לצייר, אך הם טועים. הוא מצייר לפי הקצב הפנימי שלו. המשובחות שבעבודותיו הן ציורי טבע דומם – יצירות מושלמות…"

בתקופת שהותו בצרפת נסע מפעם לפעם אל מחוץ לעיר. הוא שהה חודש ימים בפונטנבלו וצייר שם. בסוף 1927 עזב את פריז החשוכה והקרה ונסע בעקבות אמנים רבים אחרים לדרום צרפת. בכפר האמנים סן פול דה ואנס שבין ניס לקאן שהה מספר חודשים. סן פול דה ואנס היא עיירה ציורית מוקפת חומה מימי הביניים. בשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בה האמנים פול סיניאק, מודיליאני, בונאר, סוטין ועוד. אופי הציור של טרכטר השתנה, כמו גם טעמו האמנותי. במכתב מ-1929 הוא שיבח את האמנים שרל דופרן וחיים סוטין.

ביוני 1929 חזר שמחה טרכטר ללובלין. הוא פתח סטודיו לציור בבית הוריו.
מאז שובו מפריז לקח טרכטר חלק פעיל בחיי האמנות בפולין.
ב-1930 הציג תערוכת יחיד גדולה בחברה היהודית להפצת אמנויות יפות שבוורשה. בתערוכה הוצגו 35 עבודות שכללו ציורי נוף, טבע דומם, פורטרטים ועירום.
הוא השתתף בקביעות בתערוכות שנתיות של המכון לעידוד האמנות שבוורשה מ-1930 עד 1938.
הוא ייצג את לובלין לא רק בוורשה, אלא גם בקרקוב ובלודז'. טרכטר השתתף בתערוכות של חברת ידידי קזימייז' דולני בשנים 1932–1934.
הוא היה חבר באגודת הציירים של ורשה, בחברה היהודית להפצת אמנויות יפות, ומ-1932 ואילך היה חבר באגודת הידידים של טדאוש מקובסקי בפריז.

אלכסנדר גרינפלד, בן משפחתו של שמחה טרכטר, זוכר אותו מצויין:
"שמחה טרכטר היה בן-דוד של אמי. אביו וסבי היו אחים. היינו מבקרים בדירת אביו אשר הייתה בבית האחרון ברחוב קרקובסקיה-פשדמיישצ'ה וחלונותיה פנו אל הגן הסאסקי.
הוא היה נשוי להדסה וייס. לפי הזכור לי, נולד להם תינוק לפני פרוץ המלחמה.
בבית סבי הייתה תלויה על הקיר תמונת נוף שצייר שמחה.
בשנת 1932 עזבו השכנים שלנו את דירתם וביקשו מאבי לנהל אותה. אבי השכיר אחד מחדרי הדירה לשמחה, והוא הפך חדר זה לאטלייה שלו. היה בא לצייר שם בערך כשנה. אני זוכר אותו היטב. הוא היה אדם מרשים. גובהו מעט מעל בינוני. מבנה גופו חסון. היה הולך זקוף בראש מורם. שער ראשו היה בהיר מאד (לבקן) ומסורק בקפידה.
היה לבוש היטב, אך לא נהג לחבוש כובע.
לא הרבה בדיבורים."

טרכטר האמן התפתח והשתנה במשך השנים.
לעבודותיו המוקדמות, בעיקר רישומי פחם, היו תכונות אקדמיות ברורות. בעבודות בוגרות יותר הוא צייר את אדריכלות לובלין העתיקה. דמותו האמנותית התגבשה בפריז במפגש מעמיק עם האמנות הצרפתית. הוא היה אמן הצורה ואמן הצבע – מתכנן בשלמות את מבנה התמונה ואת הצבעוניות שלה.
הנושאים המרכזיים בעבודתו היו נוף וטבע דומם.
הוא היה אחד מנציגי האסכולה הפריזאית (Ecole de Paris) בפולין.
אנסה לתאר אחדות מתמונותיו:

נוף קזימייז' (1930. מוזיאון קזימייז')
בחזית התמונה מימין ומשמאל יש שתי קבוצות עצים דקי גזע, גבוהי צמרות ירוקות. ענפיהם עמוסי העלים מטילים צללים ארוכים וקרירים על האדמה. הרחק מאחוריהם יש חורש ושמי קיץ תכולים-כחולים. יש רטט בשמיים, באוויר, בעלים. יש בציור תנועה הנוצרת מנגיעות מכחול מהירות. הצבעוניות מעודנת ועשירה מאוד. ובדיוק במרכז התמונה, בחלל שנפתח מאחורי לשתי קבוצות העצים הגבוהים, נחשף במפתיע גג מעוין קטן בצבע אדום – חם וחי במלוא יפעתו.

נוף (1930. מוזיאון לובלין)
צבעוניות חומה-אפורה, אבל כלל לא עצובה. זו צבעוניות שקטה, עדינה ועשירה. אולי מהורהרת.
שביל אדמה בוצית מתעקל בין בתים כפריים נמוכים משופעי גגות. גדרות עץ נמוכות לאורך קירות הבתים. עשבי בר דשנים רעננים נראים בצִדי הדרך, במקום שגלגלי העגלות לא עברו שם. בקדמת התמונה מצד שמאל יש עץ מוריק המפתל ענפיו כלפי מעלה, וכהד עונים לו מחצר אחורית בצד ימין ענפי עץ אחר, עירומים עדיין.
כנראה זהו נוף של אביב.

כפר בדרום צרפת (1928)
כל בתי הכפר החומים חוברים יחדיו לגוש אחד, כמו פסל קוביסטי מונומנטלי המתנשא גבוה מעל למטעים הנמוכים עגולי הצמרות הירוקות שמסביבו. שורות המטעים האלכסוניות והבתים הבודדים שמחוץ לכפר מכוונים את עין המתבונן אל הגוש האדיר. באמצעות שיפועי הגגות מובל המבט של הצופה מעלה-מעלה אל מרומי המגדל שבמרכז הכפר.

טבע דומם עם דגים
תרגיל בעיגולים. הסל עגול. בתוכו אגסים עגולים. מן הסל משתפכות עגבניות עגולות, ודגים מחליקים ממנו על השולחן. אפילו הסכין החדה שבצד איננה ישרה. גם היא מתעגלת בתנועה הדומה לתנועת הדגים.

העבודה האחרונה
העבודה האחרונה לא שרדה.
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר שמחה טרכטר יחד עם משפחתו לוורשה.
בתקופת הכיבוש הנאצי שהה בגטו ורשה.
בתקופת המשלוחים מהגטו נכנס כחבר לקואופרטיב אמנים ברחוב מילנא 9א'. הוא קיווה שתעודת העבודה תגן עליו מפני הגירוש. בקואופרטיב ייצרו אבני השחזה ואבקה לניקוי מתכות.
גם בגטו המשיך שמחה לצייר.
יחד עם האמנים היהודים פליקס פוטרמן ופליקס פרידמן (יושב-ראש אגודת האמנים היהודים בפולין) צייר שמחה טרכטר באולם קבלת הפנים של הקהילה היהודית ציור קיר ענק –

היצירה האחרונה – איוב.
איך נראה איוב של שמחה טרכטר?
כנראה שלעולם לא נדע.
בלילה שבין 26 ל-27 באוגוסט 1942 שוּלח למחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם אמנים אחרים, חברי הקואופרטיב.
גטו ורשה חרב כליל.

בעל העיזבון ידידו הפולני ו. זיולקובסקי סיפר כי בראשית המלחמה הטמין שמחה עבודות שלו במחבוא שנאטם בקיר של אחד הבתים של אביו. איפה הן? האם נמצא אותן אי פעם?
נותרו מעט מאוד מתמונותיו של טרכטר.
העיזבון מרוכז בלובלין ובקזימייז' דולני.
במוזיאון האמנותי-היסטורי שבמצודת לובלין, בזאמק, נמצאות עבודות של 17 ציירים יהודים.
האוסף הגדול ביותר הוא מִשל שמחה טרכטר – 26 עבודות. מתוכן שבע הן תמונות שמן, שלושה אקוורלים, והשאר הם רישומים בפחם, בפסטל, בעפרונות ובטוש.
בדצמבר 1994 נפתחה בזאמק של לובלין תערוכה של אמנים יהודים. בין האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה יש שלושה ציירים אשר נולדו ופעלו בלובלין וזכו להערכה גם מעבר לגבולות עירם ומולדתם – שמחה טרכטר, הנריק לוונשטדט ויהודה רזגור.
עבודות נוספות שלו נמצאות בתערוכת קבע במוזיאון צליובסקה, לא הרחק מלובלין, בעיירה קזימייז' דולני. עבודות אלה מוצגות לצד עבודות אחרות של אמנים יהודים שהיו בין חברי מושבת האמנים בקזימייז' בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

המקורות להכנת כתבה זו:

1. הרצאה של רנטה ברטניק (Renata Bartnik) על אודות עבודות של ציירים יהודים הנמצאות באוספים של מוזיאון לובלין.
ההרצאה התפרסמה ב-1996 בספרZydzi Lubelscy בהוצאת Dabar של Teatr NN .
המאמר נכתב בשפה הפולנית ותורגם לעברית על ידי אלכסנדר גרינפלד.
בהרצאתה זו מסתמכת הכותבת בעיקר על חליפת מכתבים בין האמנים היהודים לבין הגרפיקאי והאספן ויקטור זיולקובסקי (Wiktor Ziolkowski) אשר חי בשנים 1893– 1978. ההתכתבות הזאת התגלתה רק לאחרונה.
מורשתו האמנותית של זיולקובסקי הגיעה למוזיאון לובלין. מורשתו הספרותית הגיעה לאוספים מיוחדים של ספריית לופצ'ינסקי (Lopacinski) שבלובלין.

2. Waldemar Odorowski, "Artistic Colony in Kazimierz Dolny", Kamienica Celejowska 2005.

3. Mary S. Costanza, "The Living Witness – Art in the Concentration Camps and Ghettos", The free Press, New York

4. זיכרונותיו של אלכסנדר גרינפלד.

   http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_makowski_tadeusz   טדאוש מקובסקי

http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/os_czyzewski_tytus    טיטוס צ'יז'בסקי

http://www.culture.pl/en/culture/artykuly/wy_wy_wyczolkowski_krakow   ויצ'ולקובסקי

התיאטרון בלובלין / צשה פישר טרכטנברג

צשה, חברת הוועד הקודם של ארגון יוצאי לובלין וחברת מערכת 'קול לובלין', מספרת על התיאטרון בלובלין

בעבר הייתה לובלין מרכז רוחני חשוב. העיר נקראה "אוקספורד השנייה".
הגרמנים הפכו את הישיבה הגדולה לאורוות סוסים.
אני באה ממשפחה של אנשי תיאטרון, ולכן אספר בקיצור על התיאטרון בלובלין.

לא היה תיאטרון יהודי קבוע בלובלין.
אמרגנים מקומיים הביאו ללובלין להקות שחקנים בתנאים צנועים.
הציגו דרמות וטרגדיות מחיי היהודים, אופרטות עממיות נחמדות. דקלמו שירים.
לעתים באו שחקנים ידועי שם מהערים הגדולות ורשה, לודז' ווילנה: אסתר-רחל קמינסקה, בעלה מלמן ובתה אידה, יוסף בולוף, זיגמונט טורקוב, מורבסקי, דז'יגן ושומכר, דורה קלינובנה, דינה הלפרן, מוריס שוורץ.
הציגו את "הדיבוק" – מחזה אקטואלי עד היום, "חתונה רומנית".
אחרי התלאות שעברתי במלחמה קשה לי לזכור את כל השמות, אבל תמיד בזיכרוני אני חוזרת אל הזמנים ההם כשדמעות בעיניי.

באתי ממשפחה בוהמית.
כל חיינו סבבו סביב התיאטרון. תיאטרון באידיש ובפולנית.
סבי , בנו טרכטנברג, היה יהודי אמיד. אהבתו לתיאטרון עברה לשלושת בניו: משה, סומר ואבי שמואל.
סומר (איתמר) היה המנהל של תיאטרון האידיש.
כל מה שהרוויחה אשתו איטה במלאכתה היה משקיע בתיאטרון.
הכל.
יותר מהכל.
זאת הייתה אהבה.
יותר מאהבה.

לא רחוק מהקתדרלה הגדולה של לובלין, בפינת הרחובות יזואיצקה ודומיניקנסקה, עמד אולם התיאטרון העתיק של לובלין – 'קינו פנתיאון'. הוא נקרא גם תיאטרון מקובסקי על-שם בעליו הפולנים.
למשפחה שלנו היו קשרים טובים עם הפולני מקובסקי. דודי סומר היה שוכר ממנו את האולם ומביא אליו הצגות באידיש.
ללהקות האידיש שהופיעו ב'פנתיאון' היה קהל נאמן – אנשים לא עשירים שבכל הזדמנות רצו לתיאטרון. קהל עממי. כזה שמפצח גרעינים בחוץ.
המהנדס אלכסנדר שריפט ז"ל, היושב-ראש הקודם של ארגון יוצאי לובלין, סיפר: "בשנות העשרים והשלושים היה בלובלין אימפרסריו בשם איתמר טרכטנברג, והתיאטרון היה נשמת אפו. אנחנו, בני הנוער, עמדנו ליד הקופה ולא היה לנו כסף לקנות כרטיסים. אחרי תחילת ההצגה, אם האולם לא היה מלא, היה טרכטנברג מכניס אותנו לאולם בחינם."
אחיו הגדול של אבי, משה, היה מנהל חשבונות במקצועו, אבל בזמנו הפנוי היה כותב מחזות וקטעים קצרים לתיאטרון.
אבי שמואל היה אמרגן של תיאטרון פולני. היו לו קשרים טובים עם המנהל של התיאטרון הפולני, גרודניצקי.
הבניין המפואר של התיאטרון הפולני העירוני ניצב ברחוב נאורוטוביצה. היה זה תיאטרון בעל אמצעים, והוא העלה מחזות ברמה גבוהה. חובבי התיאטרון הפולני כיבדו את ההצגות לבושים במיטב מחלצותיהם.

בני משפחת טרכטנברג לא רצו לעשות שום דבר חוץ מתיאטרון.
איפה הם היום?
כעלי שלכת נשרו כולם.