הדור של היום מחפש את העבר – תוכן עניינים

         לפתוח את שערי השתיקה / נטע אבידר

        היא לא דיברה ולא סיפרה – חייה של חנה קופף מלפני המלחמה / שולה קופף

        דודי – חייל יהודי על סוס / אסתר פנחס (הופרט)

       ההתחייבות הקדושה – על משפחת גברץ / אבי אובליגנהרץ

        לגאול את שמו מן השכחה / נטע אבידר

לפתוח את שערי השתיקה / נטע אבידר

חוברת מספר 46 שנת 2010

גדלנו כאן, בארץ ישראל, באור השמש המסנוורת.
מה ידענו על אודות עברם של הורינו? של דודינו? של בני הדור "ההוא" שבא "משם"?
האם הם היו אלה שלא רצו לספר, או שאנו היינו אלה שלא רצו לשמוע?
שמרנו נפשנו. חוששים מלגעת, נזהרים מלדעת.
דלתות של שתיקה סגרו על אפלת העבר.
וכשבגרנו, וכבר רצינו לדעת, לא היה את מי לשאול.
דומם הלכו הורינו לעולמם, שותקים את עברם, ואנו נותרנו בוּרים אל מול הנעלם.
היום אנו עומדים מול חומת השתיקה, מתדפקים על שעריה, רוצים לדעת מה היא מסתירה.
שערי השתיקה סגורים, אך אינם נעולים.
אפשר לפתוח את הדלת אל העבר, לחפש סימני דרך, למצוא עדויות, לדובב תמונות אלמות לגלות מסמכים חבויים.
מי שרוצה – יכול לדעת.
בדפים הבאים מובאות תוצאות חיפושיהם של שניים מבינינו שפתחו את הדלת והתחקו אחר ההיסטוריה המשפחתית שלהם: אבי אובליגנהרץ ואסתר פנחס.

היא לא דיברה ולא סיפרה – חייה של חנה קופף מלפני המלחמה / שולה קופף

חוברת מספר 45 שנת 2009

"אישה טובה," אומרים בהתרגשות על חנה קופף, אף שחלפו כבר 25 שנה מאז מותה.
"הצילה את חיי," אומרת שכנה לשעבר שאני פוגשת בחתונה.
"הייתה בשבילי כמו אחות הכי טובה, כמו אימא," אומרת קרובת משפחה מחיפה בעיניים דומעות.
אבל אם תשאלו על חייה לפני המלחמה של אותה אישה טובה, לא תקבלו תשובה אפילו מילדיה.
מה כן ידוע לנו?
שמות ההורים, וולף פרוינד והינדה לבית קריגר, חרותים על מצבתה בבית העלמין של בת-ים. היא נטמנה בו בטרם עת בגיל 58, צעירה יותר מבתה אילנה בזמן שנכתבות שורות אלה.
אבל היכן נולדה? בתעודת המעבר שלה מפולין, עִמה חצתה את אירופה ועלתה על האונייה "מדיטרנין" בוונציה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, כתובה העיר לשצוב. מתברר שזה לא מדויק. תאריך הלידה, 15 ביולי 1919, גם לא נכון.
כמה אחים ואחיות היו לה?
היא לא סיפרה.
היו אחים ואחיות. ישנן שלוש תמונות בודדות בשחור-לבן של אחד מאחיה, בחור צעיר בעל שיער מקורזל האופייני למשפחה, אותו שיער שעבר בירושה לילדיה ונכדיה. היא סיפרה שזה היה אחיה והראתה את התמונות לילדיה. אלה הן התמונות היחידות ששרדו. יכול להיות שהיה לה קשר מיוחד עם אותו האח. פעמים רבות היא סיפרה לבנה זאב שהוא דומה לו.
חנה פרוינד קופף הייתה אישה חזקה שהליכותיה רכות, בעלת כוח רצון של ברזל, שופעת טוב ונדיבות. בראש מעייניה הייתה עשייה למען ילדיה ולמען אחרים. היא הרעיפה אהבה על הסובבים אותה. אבל כל כך ביטלה את עצמה ורגשותיה, ולכן לא סיפרה לילדיה פרטים בסיסיים ביותר על עצמה ועברה. לא סיפרה מאומה על חייה לפני המלחמה.
איש ממשפחתה של חנה לא שרד את המלחמה. היא הייתה היחידה. נראה שלא ידעה בזמן שכרעה ללדת בבית חולים בלובלין, ב-24 במאי 1948, שבדיוק באותו היום, שש שנים קודם, הגרמנים רצחו את משפחתה במחנה ההשמדה בלז'ץ. צער נמהל בשמחה הגדולה. הנה חיים חדשים, תינוקת יהודיה, דבר נדיר ויקר, וכל כך הרבה קרובי משפחה שנכחדו זועקים להנצחה. אילנה נולדה רק שלוש שנים אחרי תבוסתה של גרמניה ועשרה ימים אחרי הכרזתו של בן-גוריון על מדינת ישראל.
חנה החליטה להנציח את זכר אִמה, הינדה, שנולדה ונרצחה בחודש מאי בהפרש של 48 שנים. בלובלין, בשנים שאחרי המלחמה, שֵׁם יהודי דוגמת הינדה היה אות קלון בלתי נסבל. חנה נתנה לבתה שם נוסף; שם שגם הוא מתחיל באות ה', הלה; שם שעִמו תוכל ילדה יהודיה לחיות בפולין. תחת השם הזה הלכה הילדה לגן, וזה השם שהשתמשו בו הילדים הפולנים שהציקו לילדה היהודיה. זה היה שמה גם בבית הספר, אז קיבלה צלב על חוט דקיק שחור כדי לכרוך אותו סביב צווארה. כשחזרה הביתה, חנה מרטה ממנה את הצלב וזרקה אותו לפח. כשנולד בנה הראשון, ב-16 בינואר 1950, קראה לו חנה על-שם אביה, וולף – אבל בגִרסה פולנית אשר התאימה לזמנים של אחרי המלחמה, ולדימיר. כאשר נולד הבן השני, היה זה תורו של בעלה אהרן להנציח את משפחתו: יהודה נקרא על-שם הסב, ובפולנית יורק.
"היא הייתה בערך בת 17 כשפרצה המלחמה. לא סיפרה לנו כלום על הבית, על האחים והאחיות," אילנה אומרת בעצב. "יש לי כל כך הרבה שאלות, ואין את מי לשאול. אני מרגישה חור בפנים שעכשיו יש לי צורך למלא."

ביקור אצל חנה רודולר
חוט דקיק כדי לתפור תשובות לכל השאלות (הלוא חנה ידעה לתפור היטב, מזה התפרנסה) מצאנו, אילנה ואני, אצל קרובת משפחה בנתניה. היא לא יודעת להסביר בדיוק את קרבת המשפחה. כמו שאר הנשים שהכרנו לאחרונה ממשפחת קריגר, חנה רודולר היא אישה קטנה, עדינה, קצת שברירית, בעלת קול שקט ונעים, משדרת אצילוּת.
"את דומה לאימא שלך," היא אומרת לאילנה כשאנחנו נכנסות. בגיל 85 חנה רודולר היא אישה עסוקה, מתנדבת בעיריית נתניה, ב"קו החם" וב'אגודה למלחמה בסרטן' ולומדת פעמיים בשבוע תנ"ך והיסטוריה במכללה למבוגרים. כמה תעודות הוקרה תלויות על הקיר. היא מזמינה אותנו לשבת בסלון המטופח, מכינה קפה ומגישה עוגיות. הדירה מצוחצחת ומבריקה כמו אצל הקריגריות האחרות – "בעלבוסטיות" כולן. במשך הביקור אילנה מוצאת עדות מוחשית לכך שאִמה ביקרה בדירה בנתניה: בשירותים נמצא מתקן דקורטיבי מפלסטיק ירוק עבור גלילי ניר טואלט, מתקן שאמה תפרה לפני עשרות שנים בזמן שעבדה במפעל קטן ברחוב אלנבי. "היא תמיד הייתה מביאה משהו. לא אהבה לבוא בידיים ריקות," מספרת הבת-דודה.
היא ו"חנה פייגה" נולדו באותה השנה, 1922, היא מספרת. אילנה ואני מחליפות מבטים. את השם "חנה פייגה" אנחנו שומעות כאן בפעם הראשונה. עוד מסתבר לנו כי חנה פייגה לא נולדה בלשצוב כפי שכתוב בדרכון, אלא בכפר סמוך ושמו פיניינין (בת-דודה אחרת, שרה מחולון, מאמתת זאת).
"אולי זאת הסיבה שמשרד הפנים בפולניה לא מצא זכר לתעודת הלידה של אימא שלך," אני אומרת לאילנה. חנה רודולר, האישה שבדירתה בנתניה אנחנו יושבות, גדלה בכפר אחר – הכפר יירצוב אשר נמצא תשעה קילומטרים דרומית-מערבית לפיניינין.
"לפעמים היינו נפגשות בשבתות באמצע הדרך אצל חברה בכפר לובז'ה (Lubcze). הייתי הולכת שלושה או ארבעה קילומטר ברגל, וחנה הייתה באה לקראתי מהכיוון השני. היא הייתה גבוהה ממני, והיה לה גוף יפה. לפעמים חולי, אחותה הצעירה, הייתה באה יחד אִתה."
אני ואילנה מחליפות מבטים. הייתה אחות, וקראו לה חולי. צמרמורת עוברת בגוף שלי. אנחנו שומעות זאת בפעם הראשונה.
מסתבר שאם רק תתאמץ ותגיע לנתניה, ותעלה קומה אחת בבניין שבשדרות ירושלים, יתברר לך שלחנה הייתה אחות ושמה חולי.
"אני חושבת שהם היו ארבעה ילדים: חנה, חולי ושני בנים. האבא היה גבוה עם זקן. הוא היה רזה, סוחר, כי ככה היו. אני חושבת שהוא מת לפני המלחמה."
חנה רודולר לוקחת נשימה עמוקה כדי לאגור כוח. הסיפור בוקע ממנה בשטף, בקצב סטקטו, ללא הפסקה.
"הגרמנים נכנסו ביום כיפור 1939. אנחנו רצינו לברוח, אבל אבא שלי היה קשור למשפחה. אבא שלח את האח שלי הגדול, יוינה, לדודה הינדה ולדוד מנדל קריגר בגושצ'יץ' לשאול אותם מה לעשות. אבא כבר הכין לנו דירה ברובנו, שיהיה לנו לאן לברוח. המשפחה שלחה תשובה. הם אמרו (את מבינה אידיש?): 'זיצען, עסען, גורנישט טייט, ויד דה דייטש גורנישט טיעיס.' ('שבו, תאכלו, אל תעשו כלום, והגרמנים לא יעשו לכם כלום.')

"בערב שבועות, ב-1942 (22 במאי), אספו את היהודים מהסביבה בעגלות עם סוסים ולקחו אותם לטומשוב לבאראק (מחסן) גדול. זרקו לנו לחם דרך החלון. הייתה לי חברה, גולדי. אמרתי לה, 'גולדי, קימט, בואי נברח.' היא לא רצתה, פחדה. אמרתי לאבא שלי, 'טאטע, אני בורחת.' והוא ענה לי: 'אם את יכולה, תצילי את עצמך.' " קולה של חנה נחנק. "אלה היו המילים האחרונות של אבא שלי. בשתיים בלילה הדלת נפתחה, ואני זחלתי משם על ארבע דרך חוט התיל. בבוקר לקחו את כולם לבלז'ץ והרגו אותם.
"ברחתי 15 קילומטר לגויה שהכרתי והתחבאתי באסם אצלה כמה ימים. שמעתי על פריץ בלובז'ה בשם חיימסקי. הייתה לו חווה גדולה, ותמורת 1000 זלוטי הוא היה יכול לתת נייר שמשחרר אותי מבלז'ץ. היה לי כסף, כי היינו עשירים. אחר כך ראה אותי שכן אחד, גוי, שהיה חייב להורים שלי הרבה כסף. חציתי את הגינה ליד הבית שלנו, והוא אמר לי, "את יהודונת, מה? את עדיין בחיים?" אני מצטערת שאחרי המלחמה לא כתבתי לגוי הזה שכן, אני עדיין בחיים.
"חולי, אחותה של חנה, הייתה עם יוסף, הדוד, אצל פריץ אחר בפודלדוב. דרך השדות הלכתי לפודלדוב. ידעתי שהיא שם, ובאמת הצלחנו להיפגש. ביוני הכרתי בחורה בטומשוב שהייתה דומה לגויה. היא סיפרה שיש לה מישהו שיכול לסדר ניירות, תעודות לידה מזויפות של ארים. כמה זה עולה? 600 זלוטי. הבאתי תמונה, והיא סידרה לי תעודה. סיפרתי לחולי, שהיה לה שיער בלונדיני, על התעודה שהשגתי. רציתי לברוח יחד אִתה. גם היא הזמינה תעודה. נאלצנו לחכות לתעודה שלה." היא נחה לכמה שניות.
"לילה אחד היה לי חלום."
חנה רודולר קמה מהכיסא ונעמדת לפנינו. מילים לא יספיקו. היא חייבת להמחיש.
"חלמתי שאני עומדת ליפול לתוך בור," היא אומרת ונשענת לצד, ידיה מורמות כאילו היא מאבדת שיווי משקל ועומדת ליפול, משחזרת את החלום כאילו חלמה אותו אמש.
"ופתאום רוח דחפה אותי מפי הבור ולא נפלתי." היא אומרת ומתיישרת. "בבוקר היה לי אותו חלום שוב. למחרת ראיתי דרך החלון את הגסטפו מגיע לטומשוב ונכנס לבית שבו גרנו, אני ויהודים אחרים. חשבתי שאני כבר מתה. חייל גסטפו עמד בדלת וחסם אותה עם הידיים." חנה רודולר מדגימה איך עמד החייל וממשיכה לספר בקול רועד.
"גרים פה יהודים?" הוא שאל. באותו הרגע אמרתי, "אני פולניה. באתי רק לבקר אותם." לא היה לי טלאי על הבגד וחמקתי מתחת הידיים שלו. לחייל עם הרובה שעמד בחוץ אמרתי שאני פולניה, ושהחייל בפנים שחרר אותי. את כולם הרגו שם ליד הבית. אולי בגלל החלום ניצלתי. אתן מאמינות?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "סיפרתי לקרובת משפחה אחת, והיא אמרה לי 'את כבר תישארי בחיים.'
"ב-16 ביולי הפריץ של פודלדוב, זה שאצלו התחבאו חולי ויוסף, הזמין את הגסטפו. הם עבדו אצלו כל התקופה, והוא ידע שככה לא יצטרך לשלם להם. חולי, יוסף ועוד 16 אנשים שהיו אִתם ברחו לשדה והתחבאו בחורבה שעמדה שם. אבל הגרמנים מצאו אותם והרגו את כולם במקום. אמרתי לעצמי שאם אשאר בחיים, אני אזכור את התאריך הזה. יוסף וחולי נהרגו, וגם אחיה של ציביה (עוד קרוב משפחה מבית קריגר) עם אשתו ושני ילדים. אתם מאמינות?"

שעת דמדומים. שעון מצלצל בטון צורם. בסלון של חנה רודולר בנתניה הסיפור מתגלגל לו. על אותה הספה שאני ואילנה יושבות ובידינו קפה ועוגה ("ואולי תאכלו גם תפוח?") ישבה גם חנה פייגה כשהגיעה לארץ ישראל והחלה לחפש את קומץ קרובי המשפחה שנשארו בחיים. בחדר הזה שמעה כנראה בפעם הראשונה איך רצחו את אחותה חולי ואת דודה יוסף ב-16 ביולי 1942. אולי כבר אז החליטה לא לספר לְעולם לילדים על מה שקרה.
מידע, פרטים, עובדות על חייה של חנה לפני המלחמה הם מוצר חמקמק, בלתי ניתן לתפיסה – כמו נייר עתיק שמתפורר בנגיעה קלה. בנות הדוד היו ילדות צעירות כשפרצה המלחמה. לא כולן חיו באותו המקום. הזמן שוחק את הזיכרון.
בכל ביקור אני ואילנה "שלפנו" עוד פרט, עוד שביב, עוד עובדה, כמו היינו ארכיאולוגיות השואפות לאחד שברים של חרס מתקופת עתיקה. כל פרט הוביל אותנו צעד קטן נוסף אל המטרה – למצוא את השמות של האחים ואחיות של חנה ולרשום אותם ב'יד ושם'. לא ייתכן שנרצחו, ושמם נעלם כאילו לא היו. אבל איך מוצאים תעודות לידה של ילדים שנרצחו לפני יותר מ-60 שנה, אם לא יודעים לא את שמם ולא את תאריכי הלידה שלהם?

מעט מאוד ידוע על ילדותה של חנה. משפחתה הייתה דתית כמו כולם וענייה כמו הרוב. בת-דודה אחת מעלה זיכרון עמום ומספרת שאביה של חנה מת עוד לפני המלחמה (יתברר שזה נכון). אחת אומרת שלחנה היה אח גדול (גם זה נכון), וייתכן שהוא היה בוורשה (אולי). בשבתות, כשמזג האוויר אִפשֵׁר, חנה אהבה לצעוד לכפר סמוך ולהיפגש עם חברות בגילה, לרבות הבת-דודה שגם לה קראו חנה (מנתניה). הן אהבו לדבר, לצחוק, לשיר שירים באידיש.
חנה נולדה לזמנים קשים. שנתיים לפני הולדתה, בתום מלחמת העולם הראשונה ועוד לפני שהתייצב השלטון במדינת פולין העצמאית, נפלו יהודי לשצוב בידי גייסותיו של הגנרל האוקראיני בולק בלחוביץ'. ב-5 בספטמבר 1920 אסרו החיילים הקוזקים את רב הקהילה, ורק לאחר שקיבלו כופר בסך 20,000 רובלים שחררו אותו. חמישה ימים אחרי זה רצחו אישה, פצעו 60, אנסו כמאה נשים ונערות ובזזו רכוש. רבים התרוששו ועזבו את העיירה.
בשנים שאחרי מלחמת העולם רוב היהודים התפרנסו בדוחק ממסחר זעיר, מרוכלוּת וממלאכה. כשמונים אחוזים מ-1200 תושבי לשצוב היו יהודים. בכפרים שמסביב, כמו למשל פיניינין, היחס היה הפוך. ב"מדריך לעסקים בפולין" שפורסם ב-1929 מוזכרות כמה חנויות בלשצוב שהיו שייכות למשפחת קריגר. כל החנויות בעיר, למעט אלה שמכרו בשר חזיר, היו יהודיות.
בעיירה היה בית-כנסת מפואר בסגנון הבארוק. הוא נתרם בסוף המאה ה-16 בידי שליט לשצוב כהוקרה ליהודים שסייעו לו למצוא את בנו. בלשצוב היה מספר רב של "שטיבעלך" חסידיים.
"אם מישהו מהצעירים היה קצת יותר מודרני, הוא שמר את זה בסוד," אומרת הבת-דודה ציפורה.
הבת-דודה חנה רודולר מספרת שאביה היה מחסידי בעלז.
”הייתי בערך בת חמש והקשבתי להורים שלי מדברים. ההורים רצו לבנות בית ולא ידעו אם לבנות בפולניה או לנסוע לישראל. הם נסעו לרב לבעלז (27 קילומטר) כדי לשאול אותו. הוא אמר שאין מה לנסוע לישראל. אבל פרצה מלחמה, ואת הרבי מבעלז הבריחו לישראל. הוא נשאר בחיים, ואבא שלי לא. איך אני נשארתי בחיים? זה רק גורל."
משה קריגר, הסבא המשותף של חנה והבנות-דוד, היה יהודי מכובד ומלומד, דיין בבית דין הרבני. כשנפטר הרב הזקן של לשצוב, רצו שמשה קריגר יקבל את הרבנות. אבל הוא סירב, ועד מותו היה דיין.
"כאשר הוא נפטר, כולם סגרו את החנויות והלכו ללוויה שלו," מספרת ציפורה. "המשפחה היו מיוחסים בגלל הסבא. מאוד דתיים, עם פאות וזקנים. כל העיירה הייתה, אפשר להגיד."
בפיניינין לא היה בית-ספר. סביר להניח שחנה למדה בפודלדוב, כשלושה קילומטרים מהבית. מהסיפורים של בנות הדוד אפשר לדמיין את ילדותה של חנה.
הבת-דודה מנתניה, חנה רודולר, סיימה שבע כיתות בהצטיינות. היא מספרת איך המורה הפולניה הייתה מזמינה אותה לכתוב על הלוח. בכיתה היו 30 תלמידים, שמונה מהם יהודים.
"את, יהודונת, בואי תגשי ללוח," היא משחזרת. "זה היה כמו מחט בלב."
לא ידוע כמה כיתות חנה סיימה, אבל בטוח שמגיל צעיר הייתה חייבת לעבוד לפרנסת המשפחה. שנים לאחר מכן תהיה השכלת ילדיה נר לרגליה ושאיפת חייה. היא עבדה יום ולילה כדי שלילדיה לא יחסר מאומה, ובראש סדר העדיפויות שלה עמד נושא הלימודים.
שלוחות של משפחת קריגר היו מפוזרות בכל הכפרים והעיירות בסביבה.
ציפורה זוכרת שבדרך לחופשת הקיץ בקרסנוברויד הם היו עוצרים ללילה אצל הדודה של חנה, שיינדל.
"היא נתנה לכולם ארוחת ערב, מקום לישון וארוחת בוקר. הם היו אנשים מאוד אדיבים, אירחו אנשים זרים כדי לקיים מצווה."
(אולי מהדודה שיינדל למדה חנה לארח מכל הלב?)
ציפורה מחבקת את אילנה בחום עוד בדלת, כשאנחנו באות לבקר. "כמה שאת דומה לאימא שלך," היא אומרת.
לקראת ביקורנו היא הכינה מבעוד מועד תמונה בשחור-לבן שחנה שלחה מלובלין אחרי המלחמה למשפחה בארץ. בתמונה אפשר להבחין כי היא בהריון מתקדם (עם אילנה). "התמונה הגיעה אלינו לקפריסין," ציפורה מספרת.
ועוד תמונה, צילום משפחתי נדיר שצולם בגטו ורואים בו את בני המשפחה עונדים טלאי עם מגן דוד על זרועם. גבר מזוקן ולראשו כובע בנוסח חסידי, לידו אישה עם "שייטל," הפאה הנוכרית שחבשו נשים דתיות. שלושת ילדיהם עומדים מאחוריהם, שתי בחורות צעירות וילד שנראה כבן עשר.
"אני אתן לכם את התמונה. הילדים שלי לא יֵדעו מי זה ויזרקו," היא אומרת ללא מרירות. עובדה וזהו. "חמישה הם היו," היא אומרת. "בן הדוד נשאר אצל הנאצים. פרומט נפטרה פה בישראל. לאה, פייגה, משה ומנדל אצל הנאצים, וגם ברל נשאר אצל הנאצים. משה נהרג בהפצצות, כשרק התחילה המלחמה. פייגה הייתה מוסתרת עד הרגע האחרון אצל גוי, שחשב שאחרי המלחמה הוא יקבל את תחנת הקמח והמאפייה שהייתה למשפחה. אבל לקראת סוף המלחמה שמעו בכפר את הרוסים מתקרבים. אז הוא הוביל אותה ליער והרג אותה, כי ידע שאצל הרוסים הוא לא יוכל לקבל את הרכוש."
ציפורה היא הבת-דודה הרביעית של חנה שאנו מבקרות בתקופה של כמה שבועות.
אצל הראשונה, שרה הרינג מחולון, אישה חמה ומלאת "פלפל" ושמחת חיים אפילו בשנות השמונים לחייה, למדנו שלסבתהּ של חנה קראו מרים. היא נולדה בכפר פיניינין, ואחרי מותו של בעלה, יעקב וולף קריגר, היא עברה ללשצוב כדי לגור בבית הירושה הגדול. "הקיר של המטבח שלנו היה משותף לקיר של החדר שלה," מספרת שרה. היא הייתה אישה יפה, נקייה, בעלבוסטע, בית מסודר ונקי. היא חיה לבד. היא הייתה אישה בריאה. הילדים שלה באו לבקר. היא הייתה מרוצה. היו לה עיניים כחולות. גם לבנה, בייריש, שנסע לארגנטינה, היו עיניים כחולות. היא מתה במלחמה." (נשארה אצל הנאצים)
אצל שרה מצאנו אפילו הזמנה לבר-מצווה של זאב.
בנתניה, אצל בת הדודה חנה רודולר, גילינו שלאחותה של חנה קראו חולי, שהיא הייתה בלונדינית ושהיא נרצחה ביולי 1942.

הכול מהעבר עמום, מעורפל, תלוי בזיכרונות של נשים שלא הכירו את חנה מקרוב.
דבר אחד חד כתער. בשש בבוקר, ביום הראשון של יוני 1935, השתנו חייה של חנה מקצה לקצה.
אביה, וולף פרוינד, מת.
איך אפשר לדעת זאת בוודאות גמורה?
כדאי ורצוי להתיידד עם הגברת מריה קלוז, מנהלת משרד הפנים של העיר לשצוב. פניות מעורפלות המכילות קמצוץ קטוע של עובדות לא מקבלות מענה בשגרירות פולין בתל-אביב. אם הפונה לא מצויד בשמות ובתאריכים מדויקים, כדאי ללכת ישירות למקור – במקרה שלנו הגברת קלוז. בכל משרד פנים בפולין יַפנו אותך בנימוס לשגרירות הקרובה לביתך: פרושה פאני, נא למלא טופס בשגרירות בתל-אביב.
לכן כדאי לדבר ללבה של הגברת קלוז. אחרת, איזה אינטרס יהיה לה לחפור בעשרות ספרים מאובקים, מלאים בכתב יד של פקידים שמזמן עברו מהעולם, כדי למצוא עבור גברת בעלת מבטא פולני גרוע מידע על אודות אנשים שמזמן אינם בחיים?
"אימא של בעלי נפטרה לפני 25 שנה ולא סיפרה דבר על ילדותה," אני מסבירה לגברת קלוז. "היו לה אחים ואחיות, אבל אנחנו לא יודעים את שמם או כמה הם היו."
"איפה הם עכשיו?" היא שואלת אותי בתמימות מחרידה, אישה החיה בעיירה שהייתה פעם כמעט כולה יהודית.
"היא היחידה ששרדה את המלחמה," אני מסבירה. "הרגו את כולם."
אני מוסרת לה את תאריך הלידה שכתוב בדרכון של חנה ואת שמות ההורים: האימא, הינדה לבית קריגר; האב, וולף פרוינד.
היא מחפשת. לא מוצאת כלום.
אחרי הפגישות עם הבנות-דוד אני מטלפנת אליה שוב. יש לי קצה חוט של מידע. פיניינין, אחות קטנה בשם חולי. אחרי הביקור באריאל אצל אידלה "יש לי" סבתא, מרים, שם נעורים שפירר.
"אני מצטערת, אבל חיפשתי סביב השנים שחמותך נולדה, ואין כלום," היא אומרת.
איך זה ייתכן?
עוברים כמה חודשים. אחרי ליל סדר אצל אילנה עולה במוחי רעיון. אולי כדאי לנסות לעלות על עקבותיהם של השפיררים, המשפחה של הסבתא? אולי דרכם אוכל להגיע למידע על אודות משפחתה של חנה.
בבוקר אני מטלפנת שוב לגברת קלוז. היא כבר מזהה את קולי.
"מצאתי," היא אומרת.
מסתבר שהינדה ובעלה וולף לא רשמו את ילדיהם בזמן שנולדו. לשצוב רחוקה שבעה קילומטרים מהכפר. חוץ מזה, איזה צורך יש לילדים קטנים במסמכים?
בכל מקרה, הינדה חיכתה עד 1937 להיכנס למשרד בלשצוב לרשום את ילדיה. האחים שלה, בייריש ודוד, היגרו לארגנטינה והצטרכו דרכונים. היא הבינה שילדיה מתבגרים, ואולי יבוא יום וגם הם יזדקקו למסמכים.
אבל הסתבר שזה בכלל לא היה פשוט. כשהינדה הופיעה במשרד רישום אוכלוסין בלשצוב, התברר שהיא עצמה לא רשומה.
למרבה המזל סבתא מרים הייתה עדיין בחיים. מרים התייצבה במשרד הרישום בלשצוב ב-16 ליולי 1937. בגיל 65 היא באה כדי לרשום את בתה הינדה, בת ה-43. מרים חתמה על הבקשה בכתב יד שהגברת קלוז התקשתה לקרוא, באידיש כנראה.
בכך לא נגמרו הבעיות. חמישה חודשים נוספים חלפו עד שב-16 בדצמבר הינדה חזרה ללשצוב כדי לרשום את הילדים. בתקופה הזאת היא הסתובבה כנראה ממשרד למשרד וניסתה למצוא פתרון לבעיה שצצה. לפי החוק הפולני ילדיה נחשבו לממזרים, כיוון שוולף והינדה התחתנו כדת משה וישראל ולא בנישואים אזרחיים. וולף פרוינד נפטר שנתיים קודם, ואת הנעשה לא ניתן היה להשיב. נראה שהינדה הבינה כי עליה לרשום את ילדיה תחת שם המשפחה שלה, קריגר. כאילו אין להם אב.
"אני יודעת שזה קרה אצלכם הרבה, ילדים מחוץ לנישואים. כמעט שליש מהילדים היהודים בספרים שלי נולדו בלי אבות," מספרת הגברת קלוז בנימה לא מוסתרת של בוז.
אני כה נרגשת ואסירת תודה על שהיא מצאה את האחים והאחיות של חנה, ולכן אני מתאפקת ומסבירה לה בנימוס שהיהודים היו אז דתיים מאוד. מקרי ממזרוּת היו נדירים ביותר, והרבה יהודים לא האמינו בנישואים אזרחיים (מה שנכון עד היום במדינת ישראל המודרנית).
היא מקריאה לי את השמות לפי סדר: ינקעל, חנה, חולה, אלבוש, רבקה ומושקה.
מושקה, הצעיר, נולד ב-1931. הוא היה בן 11 כשרצחו אותו.
אני רושמת את השמות בהתרגשות. ישנם. מצאתי. הם מתו ללא מצבה, נשכחו. אבל עכשיו אפשר יהיה לרשום אותם ב'יד ושם'.
אני מספרת לזאב שמצאתי את שמות הדודים והדודות שלו. מחשבה עוברת לי בראש.
"מתי בדיוק אמך נפטרה?"
"בערב פסח."
"באיזו שנה?"
"1981."
"אם כך, היום זה 25 שנה למותה. מצאנו את האחים והאחיות שלה בדיוק ביום הזיכרון ה-25 שלה."

המחברת שולה קופף היא כלתה של חנה קופף.
היא אשת בנה הבכור של חנה קופף –
זאב (וולף) קופף.

דוֹדי – חייל יהודי על סוס / אסתר פנחס (לבית הופרט)

חוברת מספר 46 שנת 2010

הכול התחיל בעבודת השורשים של נכדי הבכור. שאלות החלו לצוץ מכל הכיוונים, ולי – "סבתא שאינה מחוברת לשום מקום" – לא היו תשובות.
הורַי, אִמי שרה (לבית שיקמן) ואבי שמואל הופרט, עלו ארצה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אני לא גדלתי בצל השואה, אבל כן גדלתי בצל השתיקה. בבית לא דיברו.
אמא הייתה מלודז', ואבא היה יליד לובלין. הוא ישב תמיד שפוף ושותק, עיניו עצובות. ישב ולא דיבר, ואני לא שאלתי שאלות.
כל אשר ידעתי הוא שמצד אמא יש שלושה ניצולים, ואילו מצד אבא לא נותר כלום. בקושי הבנתי שואה מהי.

כשהתעוררתי לשאול, היה כבר מאוחר מדי. לא היה את מי לשאול. אבא ואמא נפטרו, ומשפחה לא הייתה. מה שכן היה בידי הוא תמונת דוֹדי, קלמן יצחק הופרט מלובלין, לבוש במדי הצבא הפולני ויושב על גב סוס. בתמונה הזו אבי היה בוהה במשך שעות.
אותה התמונה נשלחה לאבי. "למזכרת-נצח" – כך כתוב על צדה האחורי בעברית רהוטה. הדבר הפליאני, מאחר שאבי לא ידע קרוא וכתוב. לא הבנתי מאין העברית הזאת. יצר הסקרנות התחיל לכרסם בי: מי הייתה משפחתי? למה דוד קלמן ידע עברית, ולמה אבי היה בוּר? ולמה ולמה?
פניתי ל'ארגון יוצאי לובלין', אך בתוך כל החומר הארכיוני לא היה רמז כלשהו למשפחת אבי. גם ב'יד ושם' לא נמצא חלקיק מידע.
הרמתי ידיים והפסקתי את החיפוש, אך מסתבר שמשמיִם רצו שאמשיך בחיפושַי.

כיוון שאני אלמנת צה"ל, צורפתי לאחת המשלחות שיצאו לפולין. ביקרנו גם בלובלין. לא ידעתי את נפשי מרוב סקרנות, הסתכלתי סביבי וחשבתי: אוקיי, כאן שורשַי, אך מאין הם יוצאים? איפה, איזה רחוב, איזו סמטה? איפה, איפה? האם עברתי ליד בית סבא?
הבטחתי לעצמי כי בשובי הביתה אתחיל שוב במלאכת החיפוש.

כשקיבלתי הזמנה לכנס השנתי של 'ארגון יוצאי לובלין', החלטתי כי הפעם אני כן הולכת. לקחתי עִמי תמונת פספורט של אבי ואת תמונת דוֹדי, קלמן יצחק הופרט, הלבוש במדי הצבא הפולני ויושב מתוח על גבי סוס.
תחילה פניתי לכל זקני הדור, ובעיקר לאלה שהם בעלי אף בולט ועיניים כחולות. חשבתי לעצמי: אולי, אולי כאן ישחק מזלי ואאתר מישהו. לדאבוני, התמונות לא אמרו דבר לאיש מבין כל אלה שפניתי אליהם.
מאוכזבת קשות ישבתי לשתות קפה. מולי ישב בחור צעיר. פתחתי בשיחה ושאלתי: "מה לצעיר כמוך במקום כזה?" הוא הסביר לי שהארגון רוצה לשמור על המשכיות ולשלב את הדור הצעיר בפעילות.
סיפרתי לו את סיפורי. הבחור הִפנה אותי לאמו, נטע. לאחר שיחה קצרה היא הפנתה אותי לאסתר מנדלאי, ומכאן השורשים החלו לצמוח.

במשך למעלה משנתיים עסקה אסתר מנדלאי בחיפושים קדחתניים. היא ניסתה וניסתה למצוא איזה קצה חוט עבורי, אך לא מצאה מאומה. כל אותה העת עמדנו בקשר.
ואז, ביום בהיר אחד, הגיע הטלפון המיוחל. אסתר התקשרה אלַי וסיפרה לי כי מצאה חומר בארכיון הצבאי בוורשה על אודות דודי קלמן יצחק הופרט. היא הוסיפה ואמרה שכל החומר בדרך אלַי.

המעטפה הגיעה.
בידיים רועדות פתחתי אותה. ראיתי מולי צילומי מסמכים של הצבא הגרמני, צילום של דוֹדי כאסיר, פרטים על אודות קורותיו בשנות המלחמה ופרטים ושמות חדשים שלא הכרתי.
לאחר שנרגעתי מעט, שיתפתי את ילדַי בעובדות החדשות. אמרתי להם: עכשיו, עם שני השמות החדשים שגיליתי במסמכים, אנחנו יוצאים לדרך.

במסמכים הוזכרה אישה ושמה בלצ'ה (Bekche) הופרט מרחוב יאטצ'נה (JATECZNA) 23 בלובלין.
הוזכר גם השם רובין (ראובן) שפייזר מרחוב קלינובצ'יזנה (KALINOWCZYZNA) 3 בלובלין ,

לקחתי את שני השמות הללו והתחלתי לחפש במחשב את הקשר ביניהם לבין דוֹדי, קלמן יצחק הופרט.
בינתיים נזכרה בתי, זו שבבֵיתה נמצא הארכיב המשפחתי, כי אֵי שם ב"בוידעם" יש שקית תמונות של סבא שמואל הופרט.
מצאנו את התמונות. הפאזל התחיל לקרום עור וגידים.

מצאתי את תמונתה של בלצ'ה ושמה מאחורי התמונה באותיות עבריות – בלה. גיליתי כי בלה שפייזר הייתה אשתו של דוֹדי, קלמן יצחק הופרט. כמו כן גיליתי כי רובין שפייזר היה אביה של בלה, אשת דוֹדי.
את זאת הבנתי לאחר שגיליתי כי המדווחת על אודותיהם ב'יד ושם' הייתה הגברת גולדה אקסמיט לבית שפייזר, אחותו של רובין (ראובן שפייזר).
עודי תוהה מי היא אותה גולדה, וכאילו משמיִם "נפל לי האסימון":
נזכרתי לפתע בגולדה ובמקס אקסמיט, מכריהם של הורַי. בילדותי ההורים לקחו אותי בשבתות לבקר אותם, ומעולם לא ידעתי את הסיבה לכך. הלוא לכולם קראנו אז 'דודה' ו'דוד'.

דקות מספר אחר כך "טסתי" לרחוב קריית ארבע. אולי שם אמצא רמז למשפחת אקסמיט. ברור היה לי כי בני הזוג אקסמיט נפטרו, אך חשבתי שייתכן כי מי מהשכנים יֵדע להפנות אותי לקרוביהם. כשהגעתי למקום, גיליתי כי הבית נהרס. במקומו הוקם מגרש חניה.

עברנו לתמונות. יכולנו כבר להתחיל להרכיב חלק מהפאזל:
סבא ישראל הופרט
סבתא חיה-לאה הופרט
בנם (אבי) שמואל הופרט
בנם קלמן יצחק הופרט
בנם אברהם הופרט
בתם או כלתם – עלקי הופרט. ייתכן שהייתה נשואה לאברהם הופרט.

אני יודעת כי לאבי הייתה משפחה ענפה, אך אלה הם חלק מהפרטים שהצלחתי לגלות. אני מתכוונת לנסוע ללובלין ולמצוא את ה"שורשים".

תודתי נתונה לאסתר מנדלאי, זו שבזכותה ורק בזכותה קצה החוט שבידי.
תודתי לך, אסתר.

ההתחייבות הקדושה – על משפחת גברץ / אבי אובליגנהרץ

חוברת מספר 46 שנת 2006

במשך חמישים שנה כמעט נדחקה ההיסטוריה המשפחתית לתוך תא צר מידות בזיכרון הפרטי שלי. ההורים והסבתא היחידה שנותרה לי לא ששו לחשוף את עברם האישי, וכצבר גאה הרגשתי די בנוח עם העובדה שלא מחטטים אצלנו במה שקרה, אלא מעדיפים להתמקד בהווה ובמה שיהיה.
כשנקראתי לסייע לילדים שלי בעבודת השורשים שהתבקשו להגיש, כל אחד בתורו, הודיתי לאל ולרעייתי שסייעה לי לערוך ריאיון מצולם עם ההורים ערב חתונתי. אבא, כהרגלו, מיעט לדבר. אמא התנדבה לספר על משפחתה, אבל נותרו עדיין הרבה סימני שאלה ותהיות. אלה גברו ככל שנקף הזמן והתקרב מועד המסע המסורתי לפולין; השנה נסעה לשם בתי רחלי, הקרויה על-שם אמי ז"ל – רחל גברץ-אובליגנהרץ, בת לובלין.
לבושתי הרבה לא היו בידי הכתובת המדויקת שאמי נולדה בה או פרטים ביוגרפיים חשובים אחרים שהיו מאפשרים לרחלי לעמוד מקרוב על שורשיה. כשרחלי חזרה ארצה, עמוסת חוויות ותובנות, חשתי שהגיעה העת לסגור את המעגל ולהצטרף לארגון יוצאי לובלין בישראל. במפגש הראשון שלי עם פעילי הארגון נחשפתי לקשר הלובלינאי של אבי, צבי אובליגנהרץ ז"ל; גיליתי שמשפחת אמי הייתה מכובדת ונחשבת מאוד; נחשפתי לפעילוּת של אמי, ובעיקר של דודתי אירית גברץ-גוטליב, ב'ארגון יוצאי לובלין'; ולמדתי שדודתי אף שימשה כמזכירת הארגון, ניחנה בכישרון כתיבה והרבתה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ב"קול לובלין".
לפיכך היה זה אך טבעי להתחבר למורשת המשפחתית באמצעות הרשימות והמאמרים הרבים שהותירה אחריה דודתי ז"ל. את הרשימות והמאמרים העבירה לי באדיבותה (אחרי נבירה ממושכת בארכיון "קול לובלין") העורכת נטע אבידר.
אירית (אירקה) נולדה בלובלין למרדכי וחנה גברץ ב-31 בינואר 1927. על פי דברי בעלה, ירמיהו גוטליב, משפחתה הייתה משפחה דתית, מכובדת ואמידה. תחילה התגוררה המשפחה ברחוב סטשיצה. כעבור חמש שנים עברה המשפחה לביתו של קולברג בנובוריבנה 2. היה זה בית גדול ממדים, או ליתר דיוק שני בניינים וביניהם הייתה נטועה חצר גדולה. אף שהיה זה רחוב קטן, הוא היה הומה למדי. הסיבה לכך הייתה מיקומו מול השוק של רחוב נובה, עובדה אשר גרמה לכך שהוא שימש למעבר בין הרחובות נובה וגרודזקה.
המשפחה מנתה שלושה ילדים: אירית (אירקה), יעקב (קובק) והאחות הקטנה רחל. הדירה הייתה ממוקמת בחזית הבית, מעל כמה חנויות (לרבות מכבסה, חנות ירקות, מאפייה) ובשכנוּת לשלוש משפחות. אחת המשפחות הללו הייתה משפחת קומכר: האם לולה, בתו של בעל הבית קולברג שנפטר בינתיים; בעלה סטניסלב, המנהל האדמיניסטרטיבי של הבית; והבת מרישה, אחת מחברותיה של אירקה.
האיכרים הפולנים היו מביאים את תוצרתם לשוק הסמוך. הם נהגו להחזיק בחצר את סוסיהם ועגלותיהם, וילדי האזור היו מבקשים מהם "טרמפ" בעגלתם לקצה העיר בתמורה להשקיית הסוסים. בכניסה לחצר שכנה המכולת של "תמלה", מקום המפגש האהוב על עקרות ועוזרות הבית – ולוּ רק בשל העיסוק הרכילותי הנמרץ של הלקוחות.
השליט הבלתי מעורער של הבית היה ה"דוזורצה", השרת. מדי פעם הוא נהג להראות את נחת זרועו לאשתו, ואת ימי ראשון נהג לבלות בבית המרזח. בשאר ימי השבוע השרת היה אמון על ניקוי השטיחים ותליית הכבסים בעליית הגג. בשבת היה מדליק את האש בבתי אותם היהודים אשר לא הייתה בהם עוזרת פולנייה. כששב אחד הדיירים הביתה אחרי אחת-עשרה בלילה, הוא נאלץ לצלצל בפעמון ולחכות שהשרת יפתח לו את השער (תמורת תשר, כמובן).
החיים בנובוריבנה 2 התנהלו בשלווה יחסית עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. דיירי הבית התכוננו מבעוד מועד להפצצות של חיל האוויר הגרמני: הם והכינו מקלט במרתף ומינו בעלי תפקידים. סבי, מרדכי גברץ, מונה למפקד ההגנה האזרחית של הבניין. לרוע המזל, הדיירים נאלצו להעביר שעות רבות באותו המקלט עקב הפצצות הגרמנים.
עם כיבוש לובלין החלה פעילוּת אנטי-יהודית ענפה של החיילים הגרמנים. הללו נהגו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות כפייה. אי לכך הקימו הדיירים היהודים עמדת תצפית אשר פנתה לעבר הרחוב כדי להתריע על הגעת גרמנים ולאפשר לגברים שבחבורה להסתתר במקום מחבוא שהוכן מראש.
הכול השתנה בעקבות גירוש היהודים מהמקום וריכוזם בשכונה היהודית ששכנה מחוץ לגבולות הרחוב. מרדכי גברץ, אשר הפך בינתיים אלמן בעקבות פטירת רעייתו, אולץ לעסוק בגטו המקומי במיון ברזלים, קרונות ופסי רכבת בגלל הידע הרב שצבר בנושא. מעסיקו ויקטור קרמין היה מקורב לאנשי הגסטפו, והוא דיווח לסבי על הכוונה לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים למחנות ריכוז והשמדה. מרדכי נמלט באישון לילה לוורשה יחד עם בנותיו (הבן יעקב סירב לעזוב את לובלין). בעיר הבירה הוא נאלץ למצוא מקומות מסתור נפרדים לכל אחת מבנותיו. הוא השאיר אותן אצל משפחות נוצריות מקומיות תמורת כסף וזהב. נוסף על כך הוא צייד את הילדות בתעודת זהוּת ארית, ובהתאם לזאת הייתה דודתי אירית לקריסטינה גריידה.
עקבותיו של מרדכי נעלמו לאחר שנתפס בידי הגרמנים בהיותו מחוץ למקום מחבואו. כתוצאה מכך נקלעה אירית למצוקת מזומנים ונאלצה לעזוב את המשפחה הנוצרית שהיא התחבאה אצלה. היא נתפסה בידי הגרמנים לאחר שהסתובבה בחוצות ורשה. הניירות שבידיה, שערה הבלונדיני וידיעתה את השפה הפולנית על בורייה הצילו אותה, והיא נשלחה יחד עם קבוצת נערות נוצריות מקומיות לעבודות כפייה בברלין. למרות הקשיים הרבים, לרבות העובדה שנאלצה ללכת לכנסייה כדי לשרוד, דודתי אירית הצליחה להחזיק מעמד ולשרוד עד לתום המלחמה.
אמי רחל נולדה בלובלין ב-6 באוקטובר 1934. כאשר המשפחה הייתה בגטו מיידן טטרסקי, רחל בת השמונה הסתתרה במקום עבודתו של אביה מאחורי שידה שניצבה ליד הקיר. במאי 1943 היא הוברחה לוורשה יחד עם כמה מבני משפחתה. רחל ואחת מדודותיה הסתתרו אצל שתי אחיות פולניות. בעת המרד הפולני הסתתרו רחל, דודתה ושתי האחיות הפולניות במרתפי בתים בוורשה. בתום המרד הפולני הן גורשו על ידי הגרמנים לאחד הכפרים הסמוכים, ולאחר המלחמה מסרה הדודה את רחל למוסד של יתומים יהודים. יחד עם ילדי המוסד הוברחה רחל לגרמניה, ולאחר זמן מה הועלו הילדים על אוניית המעפילים "אקסודוס". האונייה נתפסה בידי הבריטים ואולצה לשוב לגרמניה. הפרשה עוררה את דעת הקהל העולמית נגד המדיניות הבריטית, ובסופו של דבר הותרה כניסתה של האונייה ארצה באפריל 1948. היתומה בת הארבע-עשרה נשלחה לבית הספר החקלאי בנהלל. זמן מה היא שהתה בקיבוץ צור מעון בנגב, וב-1952 נישאה לצבי אובליגנהרץ (אחותה אירית היא זו שהכירה ביניהם). בני הזוג התגוררו תחילה ביפו ובהמשך בבת-ים. נולדו להם שלושה ילדים: אירית, עבדכם הנאמן ומירב. אמא עבדה כסייעת לגננת. ב-31 במאי 1993 הכריעה אותה מחלת הסרטן, שמונה ימים בלבד לפני לידת בתי הקרויה על-שמה.
דודתי אירית ניסתה אחרי המלחמה לחבור לאחותה הקטנה בבית היתומים. למרות הפצרותיה לא הסכימו לקבלה למוסד, והיא מצאה את עצמה מסתובבת ברחובות ולנה על ספסל בפארק. המפנה בחייה התחולל כשהצטרפה לאחת התנועות הציוניות ונשלחה לאיטליה במטרה להגיע משם לישראל. במשך שנתיים היא חיה ברומא ובמילאנו ולמדה היטב את השפה האיטלקית. בסופו של דבר עלתה על אוניית מעפילים בעיירה הדרומית סנטה מריה די לאוקה שבקצה "המגף האיטלקי". האונייה נתפסה ונשלחה לקפריסין. במחנה המעצר היא הכירה את בעלה הראשון, יעקב מליצקי. שני ילדים נולדו להם, מוטי וחגית. במחנה היא אף התיידדה עם צבי אובליגנהרץ, ולאחר שהגיעו ארצה "שידכה אותו" לאחותה. אחרי שסיימה את לימודיה בסמינר למורים הייתה אירית למורה בישראל וחינכה דורות רבים של תלמידים. מאז ומתמיד היא הייתה בעלת אינטליגנציה גבוהה וכישרון לשפות. לימים היא נישאה לירמיהו גוטליב, אף הוא בן ליליד לובלין. ירמיהו היה יד ימינה, ובפרט ב'ארגון יוצאי לובלין'. אירית הייתה מזכירת הארגון במשך חמש-עשרה שנים וחברת מערכת "קול לובלין" עד לפטירתה באוגוסט 1999.
הסקרנות, האהבה לבני האדם ולטיולים, ואולי גם הרצון לפצות את עצמם על ילדותם הקשה דרבנו את אירית וירמיהו לטייל ברחבי העולם. כשנפתחו מחדש שערי פולין, בני הזוג נסעו שוב ושוב לטיולי שורשים בארץ הולדתם. ביולי 1985, ארבעים שנה אחרי שעזבה את מכורתה, חזרה אירית גוטליב ללובלין והחלה לתור אחר שרידי ילדותה. היא הייתה אחוזת התרגשות, אלא שמהר מאוד התאכזבה לגלות את הדלות והעזובה הרבה מכל עבר. "ביקרנו בדירה בה גרתי בילדותי: נובוריבנה 2 . ברחוב יושבים אנשים עלובים. אני רואה בעיני רוחי את בעלי החנויות, רואה את השלטים עם השמות היהודיים שאני הכרתי. אני צועדת, רועדת וממשיכה בדרכי ללוברטובסקה," חלקה אירית את תחושותיה הקשות עם קוראי "קול לובלין". ועוד היא כתבה: "הבתים ברחוב לוברטובסקה במצב מחריד. בכל עבר שולטת עזובה והרס. המעקים עקורים, המדרגות שבורות… בזכרוני צצו הדמויות והחנויות מלפני השואה. כעת הכול ריק, קודר, מדכא. רואים אנשים מוזנחים, רבים מהם שיכורים לרגל החג." אכזבה קשה נחלה אירית. כל הזמן צצו ועלו בראשה הדמויות והחנויות מלפני השואה. בהגיעה לבית סבה וסבתה שברחוב צירולניצה מספר 4 התגלה לפניה הבית היפה מהזיכרונות במלוא כיעורו ועזבונו. היא טיפסה על המדרגות "בוכייה ורועדת. הבית מוזנח, המדרגות שבורות, במקום מעקה מגולף – קרשים. בכול שוררת עזובה, גם בחצר לכלוך."
למרות האכזבה הרבה וההכרה כי "לובלין שלי, עיר ילדותי האהובה לא קיימת יותר. יחד עם יהודיה עזבה אותה רוח של תרבות, של יצירה," אירית לא הצליחה להשתחרר מהעבר. נהפוך הוא. הפעילות שלה בארגון נעשתה במשנה מרץ, והיא הקדישה חלק ניכר מזמנה הפנוי לחיזוק שורות הארגון ולחיזוק הקשרים שלו עם המנהיגות המקומית של לובלין. כמזכירת הארגון היא הרבתה לארח את ראשי העיר ונכבדים רבים אחרים מלובלין שבאו לבקר בישראל. בד בבד היא גם התארחה בלובלין פעמים רבות.
בכל שנה, כשהתקרב חודש נובמבר – מועד הכינוס השנתי והאזכרה לקדושי לובלין והסביבה – דודתי ואמי היו נמלאות תוגה והתרגשות ושבות להיזכר יחדיו באותם אירועים קשים אשר העדיפו לא לחלוק עם ילדיהם. עם זאת, ככל שנקפו השנים שימור העבר תפס נפח גדול יותר בחייה של אירית גוטליב. היא "שברה את הראש" כיצד להנציח למען הדורות הבאים את הקהילה המפוארת, קהילה שהוכחדה כליל כמעט בשואה.
"למרות שהייתי ילדה קטנה לפני המלחמה, הריני קשורה עד היום בכל נימי נפשי לעירנו לובלין… למרות זיכרונותַי הרבים והמרים מאותם הזמנים, הנני חושבת שעל בני עירנו לבקר בעיר, לקשור קשרים עם הנהלת העיר העכשווית ולעשות הכול על מנת לתעד את אזרחיה היהודים של לובלין, אשר תרמו רבות להתפתחות העיר מכל הבחינות והיו תושביה הנאמנים. איך? על ידי פיתוח יחסים הדדיים עם העירייה. לצערי, איני יכולה לשנות את הגישה שלי לעם הפולני. אני חושבת שאם אנחנו רוצים להנציח את זכר בני עירנו, עלינו לעשות זאת במולדתנו, על אדמת ארץ ישראל. זהו המקום היחיד שמסוגל למשוך גם את הדור הצעיר, שיקבל עליו את ההתחייבות הקדושה לשמור את זכר הקדושים בני עירנו."

לגאול את שמו מן השכחה / נטע אבידר

חוברת מספר 42 שנת 2006

צילום כיתה של סוף שנה.
כל צילומי הכיתות נראים אותו דבר. יושבים בשורות. מורים, תלמידים. התלמידים בשורה הראשונה יושבים על הרצפה. בשורה השנייה יושבים על כסאות. בשורה האחורית עומדים על כסאות.
תמונה קבוצתית. פנים מטושטשים.
מי אתם?

שמעון או יצחק?

שני משמאל בשורה האחורית עומד ילד כהה עור וגבוה (הגבוהים תמיד מאחור) – משה אופטובסקי.
"זה אני", הוא אומר ומזהה את תלמידי כתה ב' בבית ספר "תרבות" בלובלין בשנת 1934.
"וזה שמעון קוה", הוא אומר ומצביע על הראשון משמאל בשורה השניה. "הוא היה באצ"ל. נהרג בפעולה ליד פרדס-חנה."
ראש מורכן, מבט ישיר רציני עצוב. מי אתה ילד?
הוא לא נספה באירופה. הוא עלה ארצה. נלחם כאן. אולי יש לו משפחה, אולי נשארו חברים שהכירו אותו?
חיפוש אחרי שמעון קוה ברשת האינטרנט באתר של אצ"ל – אינו נותן כל תוצאה.
ננסה לבדוק מידע על פעולות של אצ"ל. ב-6 באפריל 1948 הייתה פעולה ליד פרדס חנה במחנה שמונים, ובפעולה זו נהרג לוחם האצ"ל יצחק קוה.
ובכן, שמו היה יצחק.
חיפוש ברשת אחרי השם יצחק קוה מגלה אותו ברשימה מכמירת-לב: רשימת 275 חללי נצר אחרון שנפלו במלחמת השחרור.
ומה היה לפני כן, בזמן המלחמה בלובלין ?
רשימות מיידן טטרסקי מתעדות שמות של 4300 יהודי לובלין בעלי תעודות "יוד אוסוויס" שנותרו לפליטה מגטו לובלין אחרי המשלוחים הגדולים להשמדה בבלז'ץ. גטו מיידן טטרסקי חוסל ב-9.11.1942.
דפדוף ברשימות מיידן טטרסקי מעלה שני שמות: גם שמעון קוה וגם יצחק קוה, עם סימון לא מפוענח ליד שמותיהם.
אותו תאריך לידה. אותו מקום לידה.
שמעון או יצחק?
אולי זאת טעות? אולי שמו היה שמעון-יצחק?
יוסף דקר סיפר ליוכבד פרייד-פלומנקר.
"היו תאומים", אומרת יוכבד. "שמעון ויצחק".
"היו תאומים", אומרת בטלפון מפלורידה אווה שק-אייזנקייט. "שימק ויורק".

מוזיאון האצ"ל בתש"ח
גן צ'רלס כלור

 בוקר אפור של חורף.
רוח יבשה קרה.
על סלע כורכר מול ים סוער בגבול יפו – תל אביב עומד מוזיאון האצ"ל בתש"ח.
קירות זכוכית שחורה חלקה מתרוממים מאונכים על חורבות בית אבן ערבי ישן.
שאלנו בכניסה, "אולי יש כאן מידע על חייל האצ"ל יצחק קוה שנהרג באפריל 1948 בפעולת האצ"ל בפרדס חנה?"
"כאן זה לא ארכיון", ענו לנו. "כאן מוזיאון. הארכיון הוא במכון ז'בוטינסקי. בכרטיס הכניסה שלנו תוכלו להיכנס עוד היום גם לשם."
מכיוון שכבר הגענו – נכנסנו פנימה. מוזיאון קטן הממחיש באמצעים מגוונים את פעילות האצ"ל במאבק על תקומת המדינה.
משם הלכנו לארכיון.

מצודת זאב
מכון ז'בוטינסקי
הארכיון
רח' המלך ג'ורג' 38, תל אביב

כן. יש תיק של יצחק קוה. ובתיק הקרטון הישן יש תמונה. ומתוך התמונה מחייך יצחק הבוגר חיוך רחב, בהיר, פתוח.
יש מודעת אבל מצהיבה של האצ"ל על החייל יצחק שנפל בקרב.
יש מידע: ליצחק קוה, יליד לובלין, פולניה, היה בית בלובלין.
הוא היה מדריך בית"ר ומורה לעברית במחנה פליטים בגרמניה.
בארץ התגייס לפלוגות בית"ר בחדרה.

תיאור הפעולה לפי לקסיקון האצ"ל:
"כוח שמנה 50 לוחמי אצ"ל, מחופשים כחיילים בריטים, יצא משוני (6.4.48) להחרים ציוד צבאי רב ממחנה של גדוד תותחנים בריטי (מחנה 80) בפרדס-חנה. הכוח עשה את דרכו באמצעי תעבורה שונים, ביניהם שריוניות בריטיות שהוחרמו קודם לכן. בקרבת שער המחנה התקלקלה כביכול אחת מהשריוניות, ובעוד הצוות "מתקן" את התקלה נעה משאית צבאית לשער המחנה. ממעטה הברזנט קפצו לוחמים, גברו על שני הזקיפים וכלאום בסמוך. בעקבות ההשתלטות על השער נכנסו למחנה שתי השריוניות ושלוש משאיות. הלוחמים השתלטו על מחסן הנשק. בעת פעולת ההטענה נפתחה אש על התוקפים. בסיום הקרב רוכז שלל רב – זחל"ם, מרגמה 81 מ"מ, תותח קל, 35 מקלעי ברן, 70 רובים, 65 תת-מקלעים, רבבות כדורים – ופוזר במחסני הארגון במרחב השומרון. בקרב נהרגו לוחם אצ"ל ושמונה חיילים בריטים, ביניהם מפקד המחנה, קצין בדרגת קולונל."

ומידע נוסף: לאחר מותו נקבר יצחק בחיפה כ"אברהם בן אברהם".
כלומר: אלמוני.
למה?
היה זה לפני קום המדינה. הארץ הייתה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. חברי האצ"ל היו במחתרת. כדי לזהות את החלל היה עליהם להזדהות בעצמם, ובכך היו מסגירים את עצמם. ויצחק נקבר כאלמוני.

חברים לנשק:
ברית חיילי האצ"ל

 החזרנו את תיק המסמכים הדל של יצחק.
אבל הניירות לא סיפקו אותנו. רצינו את המגע האנושי. רצינו לפגוש אנשים שהכירו אותו: את חבריו לנשק. את אלה שלחם איתם. רצינו לפגוש אנשים חיים שיספרו לנו איזה אדם היה יצחק.
אמנם הקרב היה לפני כמעט שישים שנה, אבל בין אותם לוחמים צריכים להיות כאלה שעדיין חיים, שעדיין זוכרים.
טיפסנו במעלית אל מרומי מצודת זאב, אל החדר של עמותת "ברית חיילי האצ"ל".
מזכ"ל הברית ומזכירתו קיבלו אותנו בחום ובידידות. הם נתנו לנו שמות, כתובות, טלפונים.
דיברנו בטלפון עם החיילים והמפקדים הוותיקים שהשתתפו באותה פעולה. היום הם בני שמונים ומעלה. אז היו צעירים ונועזים. הם זכרו היטב את מהלכי הקרב. והם לא זכרו את יצחק.
הם היו מתל אביב וסביבותיה והוא היה מחדרה.
הם היו ישראלים והוא היה עולה חדש.
הם פרצו והשתלטו ופוצצו והוא היה באבטחה.
בכאב-לב הודו: זכרנו שנהרג בחור. אבל לא הכרנו אותו.

איך נהרג?
אין מי שיספר לנו.
יצחק נהרג בפרדס, בכ"ו באדר ב' תש"ח, בלילה שבין 6 ל-7 באפריל 1948.
כה עז הוא ריח פריחת ההדרים באביב בארץ ישראל.
בבוקר נמצאה גופתו.

שרידי העבר נמחקים והולכים.
איך נגאל את שמו של יצחק מן השכחה?

לובלינאים שהכירו את משפחת קוה

 משה הנדלסמן זוכר את יצחק קוה מבית הספר "תרבות" בלובלין.
"שלוש שנים למדתי בבית ספר יבנה ברח' לוברטובסקה 8. בשנה הרביעית נסגר בית הספר והורי העבירו אותי לכתה ד' בבית ספר "תרבות". הילדים כבר דברו וקראו עברית, ואני עדיין לא ידעתי כלום. אבל עד מהרה התגברתי. למדנו את כל המקצועות בעברית. ליד כל ספסל בכיתה ישבו ארבעה ילדים. שלחטמן ישבה משמאלי. קוה ישב מאחורי. ומשמאל לקוה ישבה בונג'ימן.
כן, קראנו זה לזה בשמות המשפחה."
משה אופטובסקי הכיר היטב את משפחת קוה.
"משפחת קוה הייתה משפחה גדולה ועשירה בלובלין.
אביו של יצחק, אהרון קוה, שהיה בשותפות חלקית עם אבי, היה העשיר מכל אחיו.
יצחק היה חבר ילדות שלי. גרנו באותו בית ברח' קפוצ'ינסקה 5, ולמדנו באותה כיתה בבית ספר "תרבות". היו לו שלוש אחיות ואח תאום שמעון שלמד את לימודי החובה בבית ספר פולני. יצחק היה נער שקט, ותאומו שמעון היה חזק וחסון.
בימי מלחמת העולם נפרדו דרכינו.
בארץ ישראל בשנת 1946 פגשתי אותו שוב.
אני הייתי אז בקיבוץ עין החורש. נודע לי כי יצחק עלה ארצה וגר בחדרה. נסעתי לראות את החבר שלי.
הוא התגורר בבית חרושת לשימורים מימין לתחנת רכבת מזרח של חדרה. היום יש שם בתים גבוהים. במקום זה התאכסנו אנשי האצ"ל. בלילות היו מתאמנים.
דיברנו על העבר.
את אחיו שמעון הרגו פולנים בשנת 1944 בכפר ורשצ'ין (Wereszczyn), ליד סוביבור, בדרך לוולודאבה."
אווה שק-אייזנקייט היא בת למשפחה שחיה בלובלין מאות שנים.
את משפחת קוה היא הכירה רק אחרי המלחמה.
אחרי המלחמה, כשיצאו הניצולים ממחבואיהם והתקבצו בעיר לחפש את שרידי משפחותיהם, הכירה את יצחק ושני דודיו בֶּרֶק ויעקב קוה. הם גרו ברח' לוברטובסקה.
היא התיידדה אתם ושמעה את סיפורם:
"בזמן המלחמה התחבאו התאומים שמעון ויצחק עם אביהם אהרון ודודם ברק אצל גויים בכפר. בהיותם במחבוא חלה האב אהרון בטיפוס. לפני שנפטר, ביקש אהרון מאחיו ברק לשמור על שני בניו. הם נשארו בחיים עד השחרור ב-1944.
עוד לפני המלחמה הייתה למשפחת קוה העשירה אחוזה כפרית. מיד עם שחרור מחוז לובלין יצא שמעון מהמחבוא ורץ לראות את האחוזה.
איכרים פולנים הרגו אותו.
הביאו את גופתו של שמעון ללובלין וקברו אותו בבית העלמין היהודי בעיר.
יצחק רצה לנסוע לפלשתינה. הוא התייעץ עם אווה, והיא אמרה לו לשמוע בקול דודיו. הדודים אמרו ליצחק לא לנסוע. אבל יצחק לא שמע להם.
יצחק, שריד בודד ממשפחתו, לא רצה להישאר עוד בפולין. קורות חייו וחינוכו הציוני הפנו אותו לכיוון אחד – ארץ ישראל."

קברו של יצחק

בית העלמין הצבאי בחוף הכרמל, חיפה.
אזור א, חלקה 1, שורה 32, קבר 7.
שמו על המצבה: יצחק קוה. נפל בקרב.
חסרים שמות ההורים. תאריך הלידה אינו ידוע. עיר הולדתו אינה נזכרת .
חמישים ושמונה שנים אחרי נפילתו עלינו לקברו.
חודש אדר. הימים שבין פורים לפסח.
אותו אביב כמו אז. אור יום. צהוב עז של חרציות מתחרה בצהוב-ירקרק של חרדל בר, וזהב ניגר מענפי השיטה הקורסים בהדר פריחתם.

JRI-Poland
Jewish Records Indexing – Poland

 בעיתון "קול לובלין" מס' 40 משנת 2004 כתבה חברתנו רובין מגיד, כיצד אפשר להתחקות אחר שרשי המשפחה בעזרת On-line JRI.
JRI-Polandהוא פרויקט של קבוצת מתנדבים הפועלים ליצירת מפתח שיאפשר לחפש ברשת האינטרנט אחַר כל רשומה חשובה באשר לחיי היהודים הקיימת כיום בפולין. רשומות אלה הן בעיקר תעודות לידה, תעודות נישואין וגירושין ותעודות פטירה אשר שמורות בארכיונים הממלכתיים שברחבי פולין. הרשומות הללו הן מהמאות ה-19 וה-20.
"הם היו שלישיה" , מעדכנת אסתר מינרס בתה של אווה שק, שחיפשה במפתח של JRI-P . "שמעון ויצחק וצַ 'רְנָה. התינוקת צ'רנה נפטרה סמוך ללידתה, ונותרו התאומים שמעון ויצחק".
דרך הזיכרונות של אווה שק והתיעוד הארכיוני שמצאה בתה אסתר מינרס, קיבלנו מידע על משפחת קוה.
שם האב: אהרון קוה.
שם האם: טַאוּבָּה, בתו של יצחק-לֵייבּ שְנַיידְמִיל. היא נפטרה ב-1936.
טאובה בורכה פעמיים בלידה מרובת-וולדות.
ב-1918 נולדו התאומות חנה-פייגה ורבקה-מריה, או כפי שנקראו בין ידידיהן אַנְזָ'ה ורֶנְיָה. יותר מאוחר סיפרה יוכבד פרייד-פלומנקר כי הן היו יחד אתה בתנועת "הנוער הציוני".
ב-1920 נולדה הבת ברכה, שידידיה קראו לה בְּרוֹנְקָה.
ב-1925 נולדה השלישיה צ'רנה, שמעון-סלומון ויצחק-לייב. עכשיו אנו מבינים שיצחק נקרא כך על שם סבו, אבי-אימו. בפי ידידיהם נקראו התאומים שִימֶק ויוּרֶק.

אסתר מינרס מפלורידה ורובין מגיד מקליפורניה המתנדבות ב P-JRY , הן בנות הדור השני של יוצאי לובלין. הן מכניסות לתמונה את נשיא JRI-P, סטנלי דיאמונד מקנדה. אסתר פרשה בפניו את הטרגדיה של יצחק קוה: "אחרי ששרד את השואה בתקופת הכיבוש הנאצי, איבד חייל בודד זה את חייו על סף תקומתה של מדינת ישראל. יש לו זכות שיחקקו את שמות הוריו על קברו, כדי להראות שהוא היה חלק ממשפחה ידועה ומכובדת מהעיר לובלין." אסתר בקשה את עזרתו של סטנלי דיאמונד בהשגת תעודות הלידה הרשמיות של יצחק קוה, אחיו ואחיותיו, כדי להציג מסמכים אלה לפני משרד הביטחון הישראלי, במטרה לתקן את הביוגרפיה הרשמית שלו ולהוסיף את שמות הוריו על מצבתו.
היא התחייבה לשלם את הסכום שיידרש עבור ביצוע פעולה זו.
בפולין קיים חוק הגנת הפרטיות. לפי חוק זה, במשך מאה שנים אין רשות לזרים לעיין בתעודות השמורות בארכיונים הממלכתיים.
אבל בני משפחתו של יצחק קוה נספו.
מכתבי דואר אלקטרוני רצים ברשת, סובבים בין ישראל, ארה"ב, קנדה ופולין.
סטנלי דיאמונד שלח לי דוא"ל. הוא הציע לי לפנות בבקשה למשרד רישום התושבים בלובלין USC כהיסטוריונית של ארגון יוצאי לובלין. באנגלית נהדרת ניסח מכתב בקשה לקבל את תעודות הלידה של בני קוה. הייתי צריכה רק לחתום על המכתב. באותו זמן שהה בעיר לובלין נציגו של סטנלי דיאמונד בפולין.
מצוייד במכתב "מההיסטוריונית של ארגון יוצאי לובלין" הלך הנציג לקבל את התעודות המבוקשות.
ב-30 במרץ 2006 אני מבשרת לסטנלי דיאמונד: "התעודות בידיי."

משרד הבטחון
היחידה להנצחת החייל

 "שלחי לנו בכתב את מה שסיפרת בטלפון, וצרפי את תעודת הלידה מפולין."

יום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ו 2006

ד' באייר תשס"ו. 2.5.2006.
יום הזיכרון לחללי צהל.
בית העלמין הצבאי חוף הכרמל, חיפה.
על הקבר הישן מונחת אבן חדשה :
יצחק-לייב קוה
בן טאובה ואהרון
נולד בלובלין שבפולין
ג' בכסלו התרפ"ו 20.11.1925
עלה בהתש"ו
נפל בקרב בסביבות פרדס-חנה
כ"ז באדר ב' התש"ח 7.4.1948
בן 22 בנפלו תנצב"ה

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

הייתי ילדה בבית היתומים בלובלין אחרי המלחמה / מרים אייזנשטט

חוברת מספר 46 שנת 2010

בשנת 1929 נולדתי בעיירה בלז'יצה להורַי דבורה (לבית וקשול) ופנחס קירשנבוים.
היינו שלושה ילדים: אחי הבכור בנימין, אחי השני משה-יוסל ואני הצעירה מכולם.
בתקווה לשפר את מצבנו הכלכלי העתיקו הורַי ב-1933 את מקום מגורינו מבלז'יצה ללובלין. בעיר זו חיו שלושת אחיה של אמי ומשפחותיהם, והקשרים בינינו היו הדוקים. גרנו בדירת חדר בקומת קרקע ברחוב פורמנסקה מספר 10. אבי פתח בית מלאכה לייצור סבון ברחוב לוברטובסקה מספר 8.
בית הורַי היה בית דתי. אני זוכרת את סעודות השבת בביתנו, את אפיית המצות לקראת פסח, את סדר פסח שהיינו חוגגים פעמיים (שני לילות). ביום הכיפורים היינו מבקרים את דודינו ושכנינו, בוכים ומברכים.
למדתי בבית-ספר ממלכתי פולני, אבל לא הספקתי ללמוד יותר משלוש שנים, כי בהיותי בת עשר פרצה המלחמה.

לובלין הייתה עיר גדולה. הורַי חשבו שבעיירה קטנה הסכנה פחותה, ולכן שלחו אותי לבלז'יצה אל אחות אמי, הדודה מלכה. גרתי שם יחד עם הדודה, בעלה שמואל אַרבּוּז וילדיהם – יפה, לולה, דבורה וירמיהו.
הייתי בת אחת-עשרה כשנפרדתי מהורי ואחַי בתקווה שניפגש בקרוב. לא ידעתי שזוהי הפרידה האחרונה שלי מהם וכי לא אראה אותם שוב.

סיפור תלאותַי במלחמה עובר מבלז'יצה ללובלין, למיידן טטרסקי, לבודזין, למיידנק, לאושוויץ ולמחנות רוונסברוק ומלכאו שבגרמניה.
סיפור הישרדותי במלחמה ארוך הוא, נפתל ונורא בלהות. הסיפור כולל מחנות, שתי צעדות מוות והיחלצות מתוך תא הגזים באושוויץ (הוכנסתי אליו בדיוק בזמן שהוא הפסיק לפעול).
בסוף אפריל 1945 הופצץ מחנה מלכאו, מחנה שהייתי בו יחד עם בת-דודתי דבורה. הגרמנים הוציאו אותנו אל מחוץ למחנה, ובוקר אחד התעוררנו וראינו ששומרינו נעלמו. למחרת פגשנו את החיילים הראשונים של הצבא האדום והבנו שהמלחמה הסתיימה.

אחרי כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945 חילקו הרוסים את הפליטים לפי ארצות מוצאם. אותי ואת בת-דודתי דבורה שלחו ברכבת לפולין. בתחילת יוני 1945 הגענו ללובלין. בבית ששימש מרכז לפליטים רשמנו את שמנו: קיווינו למצוא מישהו מבני משפחתנו.
שלחו אותנו אל בית היתומים שבקרקובסקה פשדמיישצ'ה.
בית היתומים שכן בתוך בית מגורים. היו בו רק בנות. הבנים שכנו בבניין אחר.
ניגש אלינו ילד שהכיר את משפחתנו בעבר. הוא שאל אותנו אם פגשנו כבר את ירמיהו. התפלאנו: "מה, הוא נשאר בחיים?!" במו עינינו ראינו כיצד ביוני 1944 לקחו אותו ממיידנק באוטובוס יחד עם ילדים אחרים. וכאן, בבית הילדים בלובלין, ראינו את ירמיהו: עיניו גדולות, ראשו מגולח, בגדיו סמרטוטים – אבל חי!
התברר כי האוטובוס שישבו בו הילדים הקטנים נתפס בדרך בידי הרוסים. הרוסים העבירו את הילדים לבית היתומים בלובלין המשוחררת. באותה שעה אנו, הגדולים יותר, נלקחנו בצעדת מוות ממיידנק לאושוויץ.
עכשיו הצטרפנו דבורה ואני לילדי בית היתומים בלובלין. בבית היתומים התחלנו להתאושש. המנהלת הייתה אישה טובה מאוד. גם המדריכים נהגו בנו בחמימות וגילו תשומת לב ואהבה. הילדים הגיעו לבית היתומים מהיערות, ממחנות, ממקומות מחבוא אצל גויים. היינו מלוכלכים, מכונמים, חולים. בבית היתומים קיבלנו אוכל, בגדים. לימדו אותנו להתרחץ, להתלבש.
שלחו אותנו ללמוד בבית-ספר. למדתי מתוך רצון עז להשלים את שהחסרתי בשנות המלחמה.

הייתי תשושה מאוד.
איך היה אפשר לחזור לחיים רגילים?
כמה פעמים הלכתי ברחובות העיר והגעתי עד בית שגרתי בו בימי ילדותי, הבית ברחוב פורמנסקה פינת רחוב צירולניצה. היה זה בית קומות. עמדתי על ספו ולא הייתי מסוגלת להיכנס אליו. הלכתי והגעתי גם אל בתים אחרים, הבתים שדודַי גרו בהם. גם אליהם לא נכנסתי. לא יכולתי.
שוטטתי בעיר כשאני מביטה סביב, תרה, מחפשת, מבקשת את אחַי –
לא מצאתי אף אחד.
קשה היה לעבור ברחובות לובלין הריקים מיהודים ולראות גויים חיים חיים נורמלים. ראיתי שהחיים בלובלין נמשכים כאילו לא הייתה מלחמה. אנשים התהלכו ברחובות לבושים בגדים אלגנטיים. כאילו דבר לא קרה. הכול היה נורמלי, אבל שמות יהודיים על החנויות היו לשמות פולניים. הרובע היהודי היה הרוס.

לאחר זמן-מה הגיעו מטרזיינשטט הדודה מלכה ובנותיה לולה ויפה. הן היו תשושות, חולות ורזות מאוד. התחבקנו ובכינו. הן חשבו שאנחנו מתות.
בית הילדים התמלא ילדים. כיוון שהמקום לא היה גדול דיו, העבירו אותנו לפטרסוולד, עיר קטנה הסמוכה לוורוצלב. שם התגוררנו בתנאים טובים יותר, והחיים החלו להיכנס למעין שגרה ולעלות על פסים "נורמליים" יותר. בנים ובנות חלקו את אותו המבנה. המנהלת, יהודיה מתבוללת בגיל העמידה, העניקה לנו אהבה וחום. למדנו בבית-ספר פולני. מדריכים שהיו אִתנו קיימו פעולות חברתיות. עסקנו בספורט ושרנו שירים. אפילו המנון על בית היתומים חיברנו; שרנו אותו בהזדמנויות שונות.

דודה מלכה לא השלימה עם "השתקעותנו" בבית היתומים ועמדה על כך שהמשפחה כולה תהיה מאוחדת ותגור ביחד. חזרנו ללובלין.
בשנת 1948 עלינו דרך גרמניה ואיטליה לארץ ישראל.
לא היה לנו עתיד בפולין.
עד היום אינני מסוגלת לחזור לפולין.
הורי ואחַי נספו יחד עם כל יהודי לובלין. דודַי, דודותַי ובני משפחותיהם בלובלין וסביבותיה נספו אף הם. נספה גם הדוד שמואל ארבוז מבלז'יצה, בעלה של הדודה מלכה.
במשך כל שנות המלחמה ואחריהן, בימים ארוכים מנשוא של תלאות ואימה, דודה מלכה הייתה לי כצוק סלע איתן. בתושייה ובאהבה אין קץ גוננה על ילדיה ועלַי. כבת הייתי לה, כבבת עינה, והיא הייתה לי כאם.

את קורותַי במלחמה תיעדתי בשתי דרכים:
ספר: מרים אייזנשטט-ליכטר (1992). הפרתי את מחסום השתיקה. ירושלים: הוצאת המשפחה.
קלטת DVD של "עמך" (1995). ריאיוֹן עם מרים אייזנשטט.

המפגש בין יוצאי לובלין ודורות ההמשך לבין העיר היום – תוכן עניינים

רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

קדיש לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין / שרה ארנון-שפירא

סגרתי מעגל ומעגלים חדשים נפתחו / איטה הלברשטדט-פישברג

המסע ללובלין / ירוחם שפט (שטוקפיש)

הוֹרַי / מרים שמואלי (לוטרשטיין)

ליד האנדרטה ליהודי פולאבי / אסתר רוקח לבית אדשלטיין‎

יומן מסע / שרה שוסטק

רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

קונצרט בלובלין

אסתר קיזל מבית רוטנברג

רשמי מסע לפולין
31.5.06–4.6.06

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

נולדתי בארץ. כילדה שמעתי מפי אבי את הסיפורים על החיים בלובלין, ומפי אמי שמעתי את הסיפורים על ורשה. כעת היינו בפולין, וכל הסיפורים שבו ועלו – אבל בלי היהודים.
צירפתי למסע את בתי ישראלה. זו הייתה לה הפעם הראשונה בפולין, ואני יודעת שהחוויה אשר היא עברה שם – לראות, לשמוע ולחוש את כל המקומות שהיהודים היו בהם ואת מקומות ההשמדה – השפיעה עליה מאוד.

פגשנו בלובלין אנשים העוסקים בנושא העבר היהודי של העיר, כמו רוברט קובאלק מנהל מוזיאון בלז'ץ ואנשי Teatr NN .
את NN Teatrהקימו פולנים צעירים המשתדלים לשמר את זכר הקהילה היהודית שהייתה בלובלין. הם הראו לנו מודל מיניאטורי של לובלין שלפני המלחמה, הציגו בפנינו תמונות רבות ושחזרו לנו את קולות העבר. היו בינינו אנשים שזיהו את בתי הוריהם ברחובות המודל. רגע מרגש מאוד היה בעת שהמנחה והמסביר התיישב ליד הפסנתר, ובאופן ספונטני התחיל לנגן שירים נושנים באידיש. כולנו הצטרפנו אליו בשירה באידיש שבאה מתוך הלב.

תמיד חשבתי שרוב משפחתי מצד אבי, ישראל רוטנברג, הושמדה במיידנק – מרחק לא גדול מלובלין. אבל לפי ההסברים של עורך הדין יוסי דקר ושל מר רוברט קובאלק, הבנתי שהם הוצאו להורג בבלז'ץ הרחוקה או ביער קרנפייץ הסמוך ללובלין.
נסענו מלובלין לבלז'ץ באוטובוס נוח במשך כמה שעות, ואני ניסיתי לתאר לעצמי את מצבם אז, בחורף: בוודאי הריצו אותם רגלית מרחק רב, או זרקו אותם כבהמות באיזה אוטו משא שנסע בדרכים משובשות. ולאחר שהגיעו לשם, ירו בהם לאלפים; הם נערמו זה על זה, ודמם חלחל לאדמה הארורה הזאת. לכן אתר הזיכרון הנורא הזה בבלז'ץ השאיר בי רושם נורא. כיום מכוסה המקום כולו באבנים גדולות שחורות ושרופות ובמוזיאון מתקיימת תערוכה. קיבלנו הסברים על שקרה במחנה מפי רוברט. אחר כך עמדנו על מסלול גבוה ומרוצף אשר עליו חקוקים שמות ערי המוצא של הנרצחים והשרופים והבענו את כאבנו העז בקריאת פרקי תהילים. עברנו בשביל שבין האבנים השרופות, וליד הקיר שנשא את המילים "ארץ, אל תכסי את דמם" הדלקנו נרות נשמה לזכר הנספים.
למחרת היינו בביקור אצל הארכיבישוף הדגול ז'יצ'ינסקי, איש מרשים בעדינותו ובאצילותו. הוא ביטא באוזנינו את כאבו על השמדת העם היהודי בשואה. יוסי ונויה אשתו העניקו לו מתנה – שופר כסף ולו פִּיָה משנהב שחור.
ביום שישי בצהריים אכלנו ארוחת צהריים יחד עם ראש עיריית לובלין. בנאומו הוא הביע את ידידותו אלינו ואל העיר התאומה של לובלין – ראשון-לציון. את העיר ראשון-לציון ייצגה טניה לנצמן. ראש העיר הפולני קיבל מראש המשלחת שלנו מתנה יפה – פסלון כסף של יהודי מנגן בכינור.
בערב שבת התקיים האירוע הגדול באולם הקונצרטים של העיר. נישאו נאומים מפי ראש העיר, מפי שר התרבות ומפי המלחין צבי אבני. יוסי דקר נאם בפולנית ובאנגלית. התזמורת בניצוחה של דליה אטלס שלנו ניגנה את היצירה "קדיש" שחיבר המלחין צבי אבני, ואחר כך גם את הסימפוניה החמישית של בטהובן. בסיום היא זכתה לתשואות רבות.
בבוקר שבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת של "ישיבת חכמי לובלין". המקום עצמו הוא עכשיו עלוב מאוד. אין יהודים שיבואו לבית הכנסת. יש ארון קודש ובו ספר תורה אחד וכמה שולחנות וספסלים. אני מתארת לעצמי שלפני המלחמה היה המקום מפואר יותר; אני מניחה שכאן התפלל סבי אהרון רוטנברג, נצר למשפחת המהר"ם מרוטנברג.
אני חושבת שתפילות שבת כמו אלה שלנו לא נשמעו במקום הזה כבר זמן רב. בבית הכנסת היו הרבה אנשים. נויה דקר הביאה כיסויי ראש לנשים, והודות לה וליוסי היו גם טליתות לגברים. היה שם בעל קריאה שלא ידע הרבה; אלמלא יוסי דקר שפקד על התפילה ביד רמה ובידע רב, לא היה כלום.
עלי לציין לטובה את יהודי הקהילה שהביאו אוכל מבתיהם – דג מלוח, עוף, חלות, שתייה ויין לקידוש. אחרי התפילה אכלנו מהכיבוד שהם הביאו ושמענו מפיהם על מצבם העגום. הם מחכים לקבלת עזרה מהארץ.
במחנה ההשמדה מיידנק ראינו הר של אפר ועצמות השייכים לאלה שנשרפו בתנורים. שמענו הסברים מפי רוברט קובאלק על המקום הנוראי הזה. המראות וההסברים השפיעו גם על הדור הצעיר יותר, כמו למשל על בתי ישראלה; קודם היא רק שמעה על המקום, ואילו עכשיו ראתה במו עיניה את הזוועה.
למרות העצב והדיכאון היו לנו גם ערבים נעימים, כמו למשל הערב במסעדה מאד ציורית ויפה, שהייתה פעם מצודה, וסביבה היה גן מרהיב ביופיו. במוצאי שבת, יום לפני שובנו ארצה, אכלנו ארוחת ערב במסעדה מיוחדת. הופיעו בה "כליזמרים" שהיו אמנם פולנים, אבל הם ניגנו שירי נשמה יהודיים ולא יהודיים. הקלרינט, האקורדיון והכינור עשו את שלהם. המקום אמנם היה קטן, אך מצב הרוח היה מרומם. כולנו שרנו יחד אִתם וגם רקדנו. יוכבד היא אישה מבוגרת מאוד אשר נולדה בלובלין ולמדה שם; גם היא רקדה.
אני רוצה לציין לטובה את רוני דקר אשר צילם והסריט במקצועיות, את אסתר מנדליי שצילמה עוד ועוד ואת האיש האצילי מוט'ל רוזנבוש; מוט'ל בא במיוחד מקנדה, ידע להביע את רגשותינו באנגלית ותרגם לנו מפולנית. אבל התודה הגדולה ביותר מגיעה לנויה וליוסי דקר – על המחשבה, על העבודה ועל הארגון שהשקיעו. המסע הזה לא יכול היה לצאת לפועל בלעדיהם. הודות להם זכינו אני ובתי ישראלה בחוויה בלתי נשכחת.

 

קדיש לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין / שרה ארנון-שפירא

קונצרט בלובלין

שרה ארנון-שפירא

קדיש
לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא
זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

כבר הרבה שנים אני מפנטזת על ביקור בבית שגדל בו הילד יהושע זליג שפירא – אבא שלי. ומי לא סקרן לראות איפה חיו הוריו כשהיו קטנים?
ומהי בעצם ארכיאולוגיה אם לא הרצון שלנו לדעת, להבין, להתחבר אל המקום ממנו באו אבות אבותינו?
זהו הרצון העז להיות שם! לנשום את האוויר. לראות את מה שמסביב. לשמוע את הקולות. אדם רוצה לדעת מאין בא.
אבל הלוא פולין אינה ככל המקומות עלי אדמות. פולין היא הפחד להתמודד עם מקום אחר. זוהי משיכה מכושפת אליה, משיכה שלא תמיד ניתן להסבירה.

לפני שנים רבות, עוד לפני שהגבול לפולין היה פתוח למעבר ישראלים, אמרתי לאבי, עליו השלום: "בוא תיסע אתי לפולין. תראה לי את הבית, את הסביבה, את העיר. אולי נוכל לפגוש חברים פולנים." "לא בא בחשבון", הוא ענה לי חד וחלק, "לא מעניין אותי לנסוע לשם, וגם לא לדבר בשפה שלהם."
ואני – אז תלמידת תיכון קטנה וחסרת ניסיון – לא היו בי הכוח והיכולת להתמודד אתו ולשכנע אותו.
השנה, חמש-עשרה שנים לאחר שהלך לעולמו צעיר בן 75, עשיתי מעשה. נסעתי לפולין.
נסעתי למקום הולדתו וחזרתי אל הבית בלובלין בו גדל – הבית ברחוב ז'מיגרוד פְּיֵינְץ' (5). איזו התרגשות!

הכול התחיל בשיחת חולין שניהלתי עם בת-דודתי, דליה. בשל הבדלי הגילים בינינו – היא הבוגרת – אף פעם לא היינו חברות. אבל לאחר שלפני כשנתיים נפטרה אִמה, אחות אבי, רוּזָ'ה שושנה שטרנברג לבית שפירא – התקרבנו זו לזו. דליה היא מנצחת התזמורות, פרופסור דליה אטלס מחיפה.
באחת השיחות היא אמרה לי שהייתה רוצה לנצח על תזמורת בפולין במסגרת קונצרט מיוחד שיוקדש לזכר אִמה. אותה אם שהייתה לצדה במשך כל ימי חייה, נסעה אתה לקונצרטים בעולם, עזרה בגידול ילדיה כשהיו קטנים, אפשרה לה להצליח ודחפה אותה קדימה.
התרשמתי מאוד מרצונה של דליה וסברתי כי זו יכולה להיות מחווה נהדרת לזכר משפחתנו הענפה, משפחת שפירא שמוצאה מלובלין. אמרתי לה ש'ארגון יוצאי לובלין' הוא הכתובת המתאימה: "בואי תפגשי את יוסי דקר, יושב-ראש הארגון. יש לו מהלכים ב'עירנו'."
בפגישה ששתינו קיימנו עם יוסי במאי 2005 הצגנו בפניו את הרעיון בקווים כלליים וראשוניים מאוד. וכפי שהכול יודעים, יוסי הרים את הכפפה; הרעיון אִתגר אותו גם כחובב מוזיקה, והוא זה שאִרגן את הקונצרט אשר יצא לפועל השנה בתחילת הקיץ.

לנסיעה הזו הצטרפה גם אחייניתי סיגל שפר, בתו של אחי הבכור גבי שפר. לצערי, חרף מאמצַי לא הצלחתי לצרף בני משפחה נוספים.
עוד היו אתנו במשלחת אסתר קיזל ובתה ישראלה, איטה פישברג – שכנתי המיוחדת לחדר במלון, מוט'ל רוזנבוש מניו-יורק, אורית פאולמן, זהבה ויוסי ריינהרץ, יוסי ונויה דקר ובנם רוני, ניצה ופנחס רימון, אסתר מנדליי והמלחין צבי אבני, חתן פרס ישראל שיצירתו "קדיש" פתחה את הקונצרט. הייתה זו משלחת מכובדת אשר היוותה חברה עליזה, חמה ונפלאה.
הקונצרט החד-פעמי הזה היה הסיבה לנסיעתי ללובלין, ולא אכנס לשאר פרטי הסיור המאלף.
האמת היא שההתרגשות החלה עוד בשדה התעופה בארץ. עדים לעילפון הקל שאחז בי היו ניצה ופנחס רימון. לאחר הגיענו לשדה התעופה בוורשה נאלצנו לחכות מספר שעות למוט'ל רוזנבוש, שהגיע מניו-יורק. הסיור הקצר בוורשה ריכך במשהו את הנחיתה בפולין.
דליה בת-דודתי כבר הייתה במלון, כשהגענו ללובלין. היא באה לשם ימים אחדים קודם לכן לצורך חזרות ולימוד החומר יחד עם נגני התזמורת הפילהרמונית המקומית. הייתה זו היכרות ראשונה שלה עם התזמורת הזאת ועם נגניה; בביקור הזה דליה יצרה קשרי רעוּת וקשרי עבודה מצוינים עם מנהלת התזמורת, והיא מוזמנת לשם שוב.
דליה ואני שמחנו להיפגש זו עם זו בסוויטה הנחמדה שהועמדה לרשותה במלון הנהדר שבמרכז העיר. חשתי בהתרגשות שלה. היא סיפרה שאמנם עבדה קשה בחזרות הרבות עם נגני התזמורת, אבל היא מרוצה מהתוצאה.

לגמרי במקרה נקבע מועד הקונצרט לערב חג השבועות. כמה סמלי!
בערב הקונצרט היה מפלס ההתרגשות גבה גלי. התקשטתי כמיטב יכולתי, כמו שזכרתי איך דודות פולניות מגיעות לקונצרט – "מצויצות ומגונדרות".
הגענו לאולם הקונצרטים המקומי, ביתה של התזמורת הפילהרמונית. המקום הזכיר לי מאוד אולמות מופעים שהיו בשנות החמישים, בישראל הצעירה. הדבר גרם לי להתרגש אף יותר. חשתי ממש כמו בבית ילדותי.
קהל טובי העיר, המיוחסים המקומיים, החל לנהור לאולם. לבושים במיטב המחלצות. גם הם פולנים שהולכים לקונצרט… הייתה התרגשות ומתח קל באוויר.
התיישבנו במקומות שהוקצו לנו. נפל בחלקי העונג לשבת ליד צבי אבני, מחבר היצירה "קדיש" אשר דליה החליטה – בחוכמה רבה – לפתוח בה את הערב החגיגי. התרגשות קלה אחזה גם בו, וזו גברה כאשר הבין שייקרא אל הבמה כדי לומר מילים אחדות על אודות יצירתו ועל הערב.
הטקס שקדם לקונצרט התארך מעט. בהתאם למיטב המסורת הקולגיאלית חבר בירך חבר – לרבות ראש עיריית לובלין, מר פרושקובסקי, וידידנו היקר יוסי דקר אשר במעמד נכבד זה הוענק לו אות "יקיר העיר".
לאחר שהסתיים חלק זה של ברכות, עלתה לבמה בת-דודתי דליה מקרית-חיים. היא בירכה את הקהל, סיפרה בקצרה על מה ולמה כל זה והכריזה על כך שהקונצרט המיוחד מתקיים לכבוד משפחתה.
היה רגע של דממה דקה.
מאות שנים לאחר שיהודים חיו בפולין, פעלו בחיי הכלכלה והרוח והושמדו בצורה ברברית ומזוויעה בכל רחבי הארץ הירוקה הזאת, צאצאית ישירה של לובלינאים מדורי-דורות מגיעה מישראל, יוזמת קונצרט יחד עם התזמורת הפילהרמונית שהיא גאוות העיר, בוחרת את היצירות שינוגנו, עובדת עם עשרות הנגנים ומנצחת בלובלין על הקונצרט קבל עם ועולם.
מַפעים!
משהו שכדאי לכתוב עליו.
למיטב הבנתי המוזיקלית נגני התזמורת השתדלו מאוד לרדת לסוף דעתו של הקומפוזיטור צבי אבני ב"קדיש" שלו. הם ניגנו את היצירה מתוך כוונה עצומה, בתנופה ובזהירות, והקהל הריע להם ממושכות. צבי היה מרוצה, וגם דליה הייתה שבעת רצון מן התוצאה הסופית.
המסיבה שנעלה את האירוע המרגש והמיוחד הזה הייתה בעצם מסיבת ניצחון קטנה – פרטית, אבל עם נגיעה לציבור כולו.

צאצאי היהודים שגרו בלובלין חיים, בועטים, יוצרים, יוזמים, מנגנים, עושים מוזיקה ושבים במסע תרבותי למקום אשר הוריהם הגיעו ממנו, כדי להנציח את זכרם.
בצורה מכובדת ונפלאה זו יצאה התכנית שלנו מן הכוח אל הפועל בעיר לובלין.

הרשימה מוקדשת
לזכר
בת-דודתי הבכורה,
חיה-הלה מור לבית נוסבום-שפירא ז"ל,
אשר הלכה לעולמה בסוף הקיץ,
לכבוד
בנותיה שרה, דליה ושושנה
וכל בני ביתן
לכבוד
אחיה אברהם נוסבום ואשתו פנינה,
בנם, בתם, נכדיהם וניניהם
ולכבוד
בעלה של אחותה המנוחה פנינה יחזקאל וולק,
בנו, בנותיו ונכדיו.

תל-אביב, ספטמבר 2006