המפגש בין יוצאי לובלין ודורות ההמשך לבין העיר היום – תוכן עניינים

רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

קדיש לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין / שרה ארנון-שפירא

סגרתי מעגל ומעגלים חדשים נפתחו / איטה הלברשטדט-פישברג

המסע ללובלין / ירוחם שפט (שטוקפיש)

הוֹרַי / מרים שמואלי (לוטרשטיין)

ליד האנדרטה ליהודי פולאבי / אסתר רוקח לבית אדשלטיין‎

יומן מסע / שרה שוסטק

מודעות פרסומת

רשמי מסע לפולין 31.5.06–4.6.06 / אסתר קיזל מבית רוטנברג

קונצרט בלובלין

אסתר קיזל מבית רוטנברג

רשמי מסע לפולין
31.5.06–4.6.06

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

נולדתי בארץ. כילדה שמעתי מפי אבי את הסיפורים על החיים בלובלין, ומפי אמי שמעתי את הסיפורים על ורשה. כעת היינו בפולין, וכל הסיפורים שבו ועלו – אבל בלי היהודים.
צירפתי למסע את בתי ישראלה. זו הייתה לה הפעם הראשונה בפולין, ואני יודעת שהחוויה אשר היא עברה שם – לראות, לשמוע ולחוש את כל המקומות שהיהודים היו בהם ואת מקומות ההשמדה – השפיעה עליה מאוד.

פגשנו בלובלין אנשים העוסקים בנושא העבר היהודי של העיר, כמו רוברט קובאלק מנהל מוזיאון בלז'ץ ואנשי Teatr NN .
את NN Teatrהקימו פולנים צעירים המשתדלים לשמר את זכר הקהילה היהודית שהייתה בלובלין. הם הראו לנו מודל מיניאטורי של לובלין שלפני המלחמה, הציגו בפנינו תמונות רבות ושחזרו לנו את קולות העבר. היו בינינו אנשים שזיהו את בתי הוריהם ברחובות המודל. רגע מרגש מאוד היה בעת שהמנחה והמסביר התיישב ליד הפסנתר, ובאופן ספונטני התחיל לנגן שירים נושנים באידיש. כולנו הצטרפנו אליו בשירה באידיש שבאה מתוך הלב.

תמיד חשבתי שרוב משפחתי מצד אבי, ישראל רוטנברג, הושמדה במיידנק – מרחק לא גדול מלובלין. אבל לפי ההסברים של עורך הדין יוסי דקר ושל מר רוברט קובאלק, הבנתי שהם הוצאו להורג בבלז'ץ הרחוקה או ביער קרנפייץ הסמוך ללובלין.
נסענו מלובלין לבלז'ץ באוטובוס נוח במשך כמה שעות, ואני ניסיתי לתאר לעצמי את מצבם אז, בחורף: בוודאי הריצו אותם רגלית מרחק רב, או זרקו אותם כבהמות באיזה אוטו משא שנסע בדרכים משובשות. ולאחר שהגיעו לשם, ירו בהם לאלפים; הם נערמו זה על זה, ודמם חלחל לאדמה הארורה הזאת. לכן אתר הזיכרון הנורא הזה בבלז'ץ השאיר בי רושם נורא. כיום מכוסה המקום כולו באבנים גדולות שחורות ושרופות ובמוזיאון מתקיימת תערוכה. קיבלנו הסברים על שקרה במחנה מפי רוברט. אחר כך עמדנו על מסלול גבוה ומרוצף אשר עליו חקוקים שמות ערי המוצא של הנרצחים והשרופים והבענו את כאבנו העז בקריאת פרקי תהילים. עברנו בשביל שבין האבנים השרופות, וליד הקיר שנשא את המילים "ארץ, אל תכסי את דמם" הדלקנו נרות נשמה לזכר הנספים.
למחרת היינו בביקור אצל הארכיבישוף הדגול ז'יצ'ינסקי, איש מרשים בעדינותו ובאצילותו. הוא ביטא באוזנינו את כאבו על השמדת העם היהודי בשואה. יוסי ונויה אשתו העניקו לו מתנה – שופר כסף ולו פִּיָה משנהב שחור.
ביום שישי בצהריים אכלנו ארוחת צהריים יחד עם ראש עיריית לובלין. בנאומו הוא הביע את ידידותו אלינו ואל העיר התאומה של לובלין – ראשון-לציון. את העיר ראשון-לציון ייצגה טניה לנצמן. ראש העיר הפולני קיבל מראש המשלחת שלנו מתנה יפה – פסלון כסף של יהודי מנגן בכינור.
בערב שבת התקיים האירוע הגדול באולם הקונצרטים של העיר. נישאו נאומים מפי ראש העיר, מפי שר התרבות ומפי המלחין צבי אבני. יוסי דקר נאם בפולנית ובאנגלית. התזמורת בניצוחה של דליה אטלס שלנו ניגנה את היצירה "קדיש" שחיבר המלחין צבי אבני, ואחר כך גם את הסימפוניה החמישית של בטהובן. בסיום היא זכתה לתשואות רבות.
בבוקר שבת הלכנו להתפלל בבית הכנסת של "ישיבת חכמי לובלין". המקום עצמו הוא עכשיו עלוב מאוד. אין יהודים שיבואו לבית הכנסת. יש ארון קודש ובו ספר תורה אחד וכמה שולחנות וספסלים. אני מתארת לעצמי שלפני המלחמה היה המקום מפואר יותר; אני מניחה שכאן התפלל סבי אהרון רוטנברג, נצר למשפחת המהר"ם מרוטנברג.
אני חושבת שתפילות שבת כמו אלה שלנו לא נשמעו במקום הזה כבר זמן רב. בבית הכנסת היו הרבה אנשים. נויה דקר הביאה כיסויי ראש לנשים, והודות לה וליוסי היו גם טליתות לגברים. היה שם בעל קריאה שלא ידע הרבה; אלמלא יוסי דקר שפקד על התפילה ביד רמה ובידע רב, לא היה כלום.
עלי לציין לטובה את יהודי הקהילה שהביאו אוכל מבתיהם – דג מלוח, עוף, חלות, שתייה ויין לקידוש. אחרי התפילה אכלנו מהכיבוד שהם הביאו ושמענו מפיהם על מצבם העגום. הם מחכים לקבלת עזרה מהארץ.
במחנה ההשמדה מיידנק ראינו הר של אפר ועצמות השייכים לאלה שנשרפו בתנורים. שמענו הסברים מפי רוברט קובאלק על המקום הנוראי הזה. המראות וההסברים השפיעו גם על הדור הצעיר יותר, כמו למשל על בתי ישראלה; קודם היא רק שמעה על המקום, ואילו עכשיו ראתה במו עיניה את הזוועה.
למרות העצב והדיכאון היו לנו גם ערבים נעימים, כמו למשל הערב במסעדה מאד ציורית ויפה, שהייתה פעם מצודה, וסביבה היה גן מרהיב ביופיו. במוצאי שבת, יום לפני שובנו ארצה, אכלנו ארוחת ערב במסעדה מיוחדת. הופיעו בה "כליזמרים" שהיו אמנם פולנים, אבל הם ניגנו שירי נשמה יהודיים ולא יהודיים. הקלרינט, האקורדיון והכינור עשו את שלהם. המקום אמנם היה קטן, אך מצב הרוח היה מרומם. כולנו שרנו יחד אִתם וגם רקדנו. יוכבד היא אישה מבוגרת מאוד אשר נולדה בלובלין ולמדה שם; גם היא רקדה.
אני רוצה לציין לטובה את רוני דקר אשר צילם והסריט במקצועיות, את אסתר מנדליי שצילמה עוד ועוד ואת האיש האצילי מוט'ל רוזנבוש; מוט'ל בא במיוחד מקנדה, ידע להביע את רגשותינו באנגלית ותרגם לנו מפולנית. אבל התודה הגדולה ביותר מגיעה לנויה וליוסי דקר – על המחשבה, על העבודה ועל הארגון שהשקיעו. המסע הזה לא יכול היה לצאת לפועל בלעדיהם. הודות להם זכינו אני ובתי ישראלה בחוויה בלתי נשכחת.

 

קדיש לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין / שרה ארנון-שפירא

קונצרט בלובלין

שרה ארנון-שפירא

קדיש
לזכר רוז'ה שטרנברג לבית שפירא
זְ'מִיגרוֹד 5 לובלין

(חוברת מס' 42 שנת 2006)

כבר הרבה שנים אני מפנטזת על ביקור בבית שגדל בו הילד יהושע זליג שפירא – אבא שלי. ומי לא סקרן לראות איפה חיו הוריו כשהיו קטנים?
ומהי בעצם ארכיאולוגיה אם לא הרצון שלנו לדעת, להבין, להתחבר אל המקום ממנו באו אבות אבותינו?
זהו הרצון העז להיות שם! לנשום את האוויר. לראות את מה שמסביב. לשמוע את הקולות. אדם רוצה לדעת מאין בא.
אבל הלוא פולין אינה ככל המקומות עלי אדמות. פולין היא הפחד להתמודד עם מקום אחר. זוהי משיכה מכושפת אליה, משיכה שלא תמיד ניתן להסבירה.

לפני שנים רבות, עוד לפני שהגבול לפולין היה פתוח למעבר ישראלים, אמרתי לאבי, עליו השלום: "בוא תיסע אתי לפולין. תראה לי את הבית, את הסביבה, את העיר. אולי נוכל לפגוש חברים פולנים." "לא בא בחשבון", הוא ענה לי חד וחלק, "לא מעניין אותי לנסוע לשם, וגם לא לדבר בשפה שלהם."
ואני – אז תלמידת תיכון קטנה וחסרת ניסיון – לא היו בי הכוח והיכולת להתמודד אתו ולשכנע אותו.
השנה, חמש-עשרה שנים לאחר שהלך לעולמו צעיר בן 75, עשיתי מעשה. נסעתי לפולין.
נסעתי למקום הולדתו וחזרתי אל הבית בלובלין בו גדל – הבית ברחוב ז'מיגרוד פְּיֵינְץ' (5). איזו התרגשות!

הכול התחיל בשיחת חולין שניהלתי עם בת-דודתי, דליה. בשל הבדלי הגילים בינינו – היא הבוגרת – אף פעם לא היינו חברות. אבל לאחר שלפני כשנתיים נפטרה אִמה, אחות אבי, רוּזָ'ה שושנה שטרנברג לבית שפירא – התקרבנו זו לזו. דליה היא מנצחת התזמורות, פרופסור דליה אטלס מחיפה.
באחת השיחות היא אמרה לי שהייתה רוצה לנצח על תזמורת בפולין במסגרת קונצרט מיוחד שיוקדש לזכר אִמה. אותה אם שהייתה לצדה במשך כל ימי חייה, נסעה אתה לקונצרטים בעולם, עזרה בגידול ילדיה כשהיו קטנים, אפשרה לה להצליח ודחפה אותה קדימה.
התרשמתי מאוד מרצונה של דליה וסברתי כי זו יכולה להיות מחווה נהדרת לזכר משפחתנו הענפה, משפחת שפירא שמוצאה מלובלין. אמרתי לה ש'ארגון יוצאי לובלין' הוא הכתובת המתאימה: "בואי תפגשי את יוסי דקר, יושב-ראש הארגון. יש לו מהלכים ב'עירנו'."
בפגישה ששתינו קיימנו עם יוסי במאי 2005 הצגנו בפניו את הרעיון בקווים כלליים וראשוניים מאוד. וכפי שהכול יודעים, יוסי הרים את הכפפה; הרעיון אִתגר אותו גם כחובב מוזיקה, והוא זה שאִרגן את הקונצרט אשר יצא לפועל השנה בתחילת הקיץ.

לנסיעה הזו הצטרפה גם אחייניתי סיגל שפר, בתו של אחי הבכור גבי שפר. לצערי, חרף מאמצַי לא הצלחתי לצרף בני משפחה נוספים.
עוד היו אתנו במשלחת אסתר קיזל ובתה ישראלה, איטה פישברג – שכנתי המיוחדת לחדר במלון, מוט'ל רוזנבוש מניו-יורק, אורית פאולמן, זהבה ויוסי ריינהרץ, יוסי ונויה דקר ובנם רוני, ניצה ופנחס רימון, אסתר מנדליי והמלחין צבי אבני, חתן פרס ישראל שיצירתו "קדיש" פתחה את הקונצרט. הייתה זו משלחת מכובדת אשר היוותה חברה עליזה, חמה ונפלאה.
הקונצרט החד-פעמי הזה היה הסיבה לנסיעתי ללובלין, ולא אכנס לשאר פרטי הסיור המאלף.
האמת היא שההתרגשות החלה עוד בשדה התעופה בארץ. עדים לעילפון הקל שאחז בי היו ניצה ופנחס רימון. לאחר הגיענו לשדה התעופה בוורשה נאלצנו לחכות מספר שעות למוט'ל רוזנבוש, שהגיע מניו-יורק. הסיור הקצר בוורשה ריכך במשהו את הנחיתה בפולין.
דליה בת-דודתי כבר הייתה במלון, כשהגענו ללובלין. היא באה לשם ימים אחדים קודם לכן לצורך חזרות ולימוד החומר יחד עם נגני התזמורת הפילהרמונית המקומית. הייתה זו היכרות ראשונה שלה עם התזמורת הזאת ועם נגניה; בביקור הזה דליה יצרה קשרי רעוּת וקשרי עבודה מצוינים עם מנהלת התזמורת, והיא מוזמנת לשם שוב.
דליה ואני שמחנו להיפגש זו עם זו בסוויטה הנחמדה שהועמדה לרשותה במלון הנהדר שבמרכז העיר. חשתי בהתרגשות שלה. היא סיפרה שאמנם עבדה קשה בחזרות הרבות עם נגני התזמורת, אבל היא מרוצה מהתוצאה.

לגמרי במקרה נקבע מועד הקונצרט לערב חג השבועות. כמה סמלי!
בערב הקונצרט היה מפלס ההתרגשות גבה גלי. התקשטתי כמיטב יכולתי, כמו שזכרתי איך דודות פולניות מגיעות לקונצרט – "מצויצות ומגונדרות".
הגענו לאולם הקונצרטים המקומי, ביתה של התזמורת הפילהרמונית. המקום הזכיר לי מאוד אולמות מופעים שהיו בשנות החמישים, בישראל הצעירה. הדבר גרם לי להתרגש אף יותר. חשתי ממש כמו בבית ילדותי.
קהל טובי העיר, המיוחסים המקומיים, החל לנהור לאולם. לבושים במיטב המחלצות. גם הם פולנים שהולכים לקונצרט… הייתה התרגשות ומתח קל באוויר.
התיישבנו במקומות שהוקצו לנו. נפל בחלקי העונג לשבת ליד צבי אבני, מחבר היצירה "קדיש" אשר דליה החליטה – בחוכמה רבה – לפתוח בה את הערב החגיגי. התרגשות קלה אחזה גם בו, וזו גברה כאשר הבין שייקרא אל הבמה כדי לומר מילים אחדות על אודות יצירתו ועל הערב.
הטקס שקדם לקונצרט התארך מעט. בהתאם למיטב המסורת הקולגיאלית חבר בירך חבר – לרבות ראש עיריית לובלין, מר פרושקובסקי, וידידנו היקר יוסי דקר אשר במעמד נכבד זה הוענק לו אות "יקיר העיר".
לאחר שהסתיים חלק זה של ברכות, עלתה לבמה בת-דודתי דליה מקרית-חיים. היא בירכה את הקהל, סיפרה בקצרה על מה ולמה כל זה והכריזה על כך שהקונצרט המיוחד מתקיים לכבוד משפחתה.
היה רגע של דממה דקה.
מאות שנים לאחר שיהודים חיו בפולין, פעלו בחיי הכלכלה והרוח והושמדו בצורה ברברית ומזוויעה בכל רחבי הארץ הירוקה הזאת, צאצאית ישירה של לובלינאים מדורי-דורות מגיעה מישראל, יוזמת קונצרט יחד עם התזמורת הפילהרמונית שהיא גאוות העיר, בוחרת את היצירות שינוגנו, עובדת עם עשרות הנגנים ומנצחת בלובלין על הקונצרט קבל עם ועולם.
מַפעים!
משהו שכדאי לכתוב עליו.
למיטב הבנתי המוזיקלית נגני התזמורת השתדלו מאוד לרדת לסוף דעתו של הקומפוזיטור צבי אבני ב"קדיש" שלו. הם ניגנו את היצירה מתוך כוונה עצומה, בתנופה ובזהירות, והקהל הריע להם ממושכות. צבי היה מרוצה, וגם דליה הייתה שבעת רצון מן התוצאה הסופית.
המסיבה שנעלה את האירוע המרגש והמיוחד הזה הייתה בעצם מסיבת ניצחון קטנה – פרטית, אבל עם נגיעה לציבור כולו.

צאצאי היהודים שגרו בלובלין חיים, בועטים, יוצרים, יוזמים, מנגנים, עושים מוזיקה ושבים במסע תרבותי למקום אשר הוריהם הגיעו ממנו, כדי להנציח את זכרם.
בצורה מכובדת ונפלאה זו יצאה התכנית שלנו מן הכוח אל הפועל בעיר לובלין.

הרשימה מוקדשת
לזכר
בת-דודתי הבכורה,
חיה-הלה מור לבית נוסבום-שפירא ז"ל,
אשר הלכה לעולמה בסוף הקיץ,
לכבוד
בנותיה שרה, דליה ושושנה
וכל בני ביתן
לכבוד
אחיה אברהם נוסבום ואשתו פנינה,
בנם, בתם, נכדיהם וניניהם
ולכבוד
בעלה של אחותה המנוחה פנינה יחזקאל וולק,
בנו, בנותיו ונכדיו.

תל-אביב, ספטמבר 2006

סגרתי מעגל ומעגלים חדשים נפתחו / איטה הלברשטדט-פישברג

רשמי סיור בלובלין, יוני 2006

איטה הלברשטדט-פישברג
סגרתי מעגל ומעגלים חדשים נפתחו

(חוברת מס.42  שנת 2006)

בעקבות ההזמנה לקונצרט – פרי יוזמתם המשותפת של יושב-ראש הארגון, מר יוסי דקר, ושל ראש עיריית לובלין – נסענו ללובלין בתחילת יוני השנה לסיור בן חמישה ימים.
מתוך שפע החוויות הרגשיות שחווינו בחרתי להתמקד באחדות מהן מנקודת מבט אישית: הביקור בבית אבי, הביקור בישיבת חכמי לובלין ומעט חוויות מהביקור ב"תיאטר NN".
* * *
סוף-סוף הגיע היום הנכסף.
היום נבקר בישיבת חכמי לובלין. הדרך לישיבה עוברת לאורך רחוב לוברטובסקה המפורסם. בדרך נפגוש סוף-סוף את הבית של אבא אשר משפחתו התגוררה בו, משפחת הלברשטדט – הסב איצ'לה הלברשטדט וכל המשפחה המורחבת.
"הבית". זהו העוגן. זהו המוטו המלווה את סיפוריו של אבא, בעיקר כאשר נוגעים בנקודה המשפחתית – מכל זווית שהיא. הזיכרונות הם על משפחה חמה ואוהבת – אמא, אבא, שישה ילדים, סבא, דודים, בני-דודים… כאן ישבה משפחה שלמה על כל צאצאיה וניהלה חיים תקינים לגמרי באווירה יהודית חרדית טיפוסית. כאן התבשלו המאכלים הכי טעימים של סבתא אסתר, סבתא שמעולם לא זכיתי להכירה. כאן…
בבת אחת נותקה השרשרת ונקטעו חיים באִבּם כאשר החלה לפעול מכונת ההשמדה הנאצית.
התחושה הזאת – תחושה של חוסר אונים משווע – נולדה עת החליט אבא, בחור צעיר בן 20, לעשות מעשה ולעזוב את ה כ ו ל על מנת לשרוד. איש מבני המשפחה לא נעתר לתחנוניו להצטרף אליו… זהו מטען שהוא נושא עִמו במשך כל חייו. זכרונות העבר, נקיפות המצפון ורגשות האשם על שלא הצליח להציל איש מהם אינם נותנים לו מנוח גם היום.
לאחר שנות דור אני – הנינה של ר' איצ'לה הלברשטדט, הנכדה של יוסף והבת של אהרון – מגשימה חלום של אבא וגם שלי ומגיעה סוף-סוף כדי לראות את הבית אשר שמעתי עליו כל כך הרבה. איזו התרגשות!
צועדים אנו לאורך רחוב לוברטובסקה הארוך. יצאנו מוקדם בבוקר כדי להגיע לתפילה בישיבה בשעה שתואמה עם הרב אשר מגיע באופן מיוחד מקהילת ורשה.
הרחוב נראה ריק ושומם למדי בשעה מוקדמת זו. אנו חברי הקבוצה צועדים בעקבות יוסי דקר, היושב-ראש והמנהיג הנמרץ שלנו, המובילנו ביד רמה ומפנה את תשומת לבנו לאתרים חשובים ומעניינים הנמצאים בדרך. כולנו לבושים בגדי חג, ואנו חשים מעין התרוממות רוח לקראת הביקור הנכסף בישיבה אשר "נפל" בדיוק בשבת של חג השבועות . איזו סמליות!
בעיני רוחי אני מנסה לדמיין את מראה הרחוב בימים ההם שלפני המלחמה. היה זה רחוב שוקק חיים, ובו התגוררו רבים מהיהודים שניהלו כאן חיים תקינים, וקיימו חיי קהילה לתפארת. חלקם היו יהודים פשוטים – חנוונים ורוכלים, סוחרים, בעלי מלאכה, עגלונים וקצבים – וחלקם השתייכו לשכבת האינטליגנציה שהייתה ערה ופעילה: מורים ותלמידים, מנהיגי מפלגות, בעלי ממון וכו'.
כאן היו מוסדות חינוך, בתי-כנסת, מוסדות צדקה, בית-חולים וכל השאר.
אנו עוברים על פני השוק שהתקיים כאן גם אז. נדמה לי שאני שומעת צעקות רוכלים…
בהדרת קודש עוקבת אני אחרי מספרי הבתים… בית מספר 44 ניצב לפנַי במלוא הדרו, ואני נפעמת מעוצמת ההתרגשות! הקבוצה ממשיכה "לדהור" לעבר הישיבה, ואילו אני עוצרת. ויטק, המלווה-הידיד מ"תיאטר "NN אשר עוקב בדריכות אחר תגובותיו של כל אחד מאִתנו, מבחין במבוכתי לנוכח החשש להיוותר לבד; הוא מתנדב להיות לצדי וללוות אותי בביקור המרגש.
שנינו חוצים את הכביש ופונים אל עבר הבית. אנו עוברים את שער הכניסה ונכנסים לתוך חצר פנימית. כל הפרטים מתאימים בדיוק לתיאורים ששמעתי מפי אבא. אנו עולים בגרם המדרגות. ריח של משהו ישן נישא באוויר, ואני ממששת את מעקה העץ המגולף. מדרגות העץ השחוקות מעוררות בי שוב מחשבות על דרי הבית שהתגוררו כאן ודרכו ברגליהם בדיוק במקום הזה…
אני בוחנת את דלתות הדירות. אלה דלתות רחבות של פעם שאותות הזמן הטביעו בהן את רישומן. מי יודע כמה אנשים עברו דרכן וכמה מיטלטלים הכניסו והוציאו דרכן…
רצון עז מתעורר בי להיכנס ולראות דירה מבפנים. ויטק מבטיח לעשות זאת עבורי, אך בסופו של דבר ההצעה נופלת… שוב חוזרים אנו אל החצר הפנימית המוקפת מכל כיווניה בבית הגדול.
אני מנסה לדמיין את הילדים ששיחקו כאן, וביניהם גם אבא שלי…
מבט אחרון אל עבר הבית על כל שלוש קומותיו, ואנו עוזבים את המקום ברגשות מעורבים. הבית הותיר בי רושם עז ומימש חלום ישן.
אנו פוסעים שוב בהמשך הרחוב ומגיעים אל ישיבת חכמי לובלין. מבנה הישיבה מרשים ומשאיר מקום לדמיון – אפשר לשער כמה שקק חיים בשעתו, עת באו בשעריו רבים מתלמידי החכמים מכל אירופה כדי לקנות דעת מפי הרב מאיר שפירא ושאר רבנים.
כאן נהג אבי "להתגנב" לישיבה כילד, ועדיין זוכר הוא אירועים רבים – הנחת אבן הפינה לישיבה, חנוכת הבית על ידי הרב שפירא, כמו גם את הלוויה שלו אשר המוני משתתפים נכחו בה.
דודו של אבי, ר' שלמה'לה הלברשטדט, היה מזכיר הישיבה.
לדברי דודתי הדסה תלמידי חכמים נהגו ללון בביתם.
אנו מצטרפים אל הקבוצה שתפסה בינתיים את מקומה באגף המשופץ שהפך לבית-כנסת. כל הנשים חובשות שביסים מתחרה לבנה אשר נויה הצטיידה בהם מבעוד מועד בארץ, וכל הבחורים שקועים בתפילת שבת ויום טוב של חג השבועות. לפני התיבה עומד רכון החזן הצנום שהוזמן באופן מיוחד מוורשה, ומראהו כשל ילד מגודל שהלבישוהו בחליפה שחורה ובמגבעת שחורה הגדולים ממידותיו. בין חברינו המתפללים מתוך כוונה שלמה נראים גם "הגויים" שבחבורה: רוברט קובאלק (ההיסטוריון, מנהל מוזיאון בלז'ץ), ויטק (מתיאטר (NN וריצ'רד (העיתונאי הפולני מהארץ).
אינך יכול שלא להתמוגג מן המראה הזה!… במשך שנים עמדה הישיבה המפוארת ששמה יצא למרחוק עזובה ומוזנחת; והנה, באנו אנו וגאלנו אותה מעט משיממונה… חבל שרק למספר שעות.
עליתי לקומה השנייה ובחנתי את האולם הגדול על מושבי העץ האותנטיים מאותה התקופה שנשארו עומדים על תלם. ניסיתי לדמיין את התלמידים יושבים ולומדים פרק בגמרא בעת שאחד הרבנים עומד ומרביץ בהם את תורתו…
את הביקור בישיבה קינחנו בסעודת צהריים וב"קידוש", כדת וכדין. ערכו אותה לפנינו חברי הקהילה היהודית הקטנה שבמקום.
חוויה ייחודית אחרת ובלתי נשכחת הייתה הביקור בתיאטר NN . התיאטרון הזה פועל מתוך אוריינטציה של זכרון השואה והנצחת הקהילה היהודית, והוא כבש את לבנו מלכתחילה. מקום משכנו של התיאטרון בברמה גרודצקה, המוצגים אשר ממחישים את הרחוב היהודי ואת הקהילה על כל הווייתה, כמו גם המוזיקה והנפשות הפועלות – כל אלו עשו עלינו רושם עז, ואנו נלכדנו בקסמיהם.
אותו ויטק שהזכרתי בתיאור הביקור בבית אבא – שחקן התיאטרון ויד ימינו של מנהל התיאטרון – הדריך אותנו במהלך הביקור והוביל אותנו מחדר לחדר. באולם החזרות עמד פסנתר. ויטק התיישב לידו והדגים לנו שיר באידיש.
השיר חימם את לבנו, הכניס אותנו לאווירה יהודית נוסטלגית וכולנו הצטרפנו לשירה בהתרגשות גדולה. השלים את המלאכה צבי אבני (המלחין של "קדיש") אשר הפליא בנגינתו, המשיך בשירים באידיש על אודות העיירה היהודית והביא אותנו לתחושה של התרוממות רוח. חנוקה מדמעות ומבכי נזכרתי בשירים ששמעתי בילדותי מפי אמא שלי אשר לימדה אותי שירים אלה ותיבלה אותם בסיפורים מתקופת ילדותה.

הנסיעה ללובלין הייתה בשבילי סגירת מעגל. אך נדמה לי שיותר מאשר נסגר מעגל, נפתחו מעגלים רבים נוספים – הרבה מעבר למה שהיה מצופה. הייתה זו חוויה חד-פעמית שהתקיימה מבחינתי בתנאים ההולמים ביותר, עם מכלול של איכויות מבחינת הרכב הקבוצה, סיורים, מפגשים, מטען רגשי ואירוע שיא, שהפכו את הטיול לחוויה בלתי נשכחת.
תודה ליוסי ולנויה שבלעדיהם לא הייתה מתקיימת חוויה זו.

המסע ללובלין / ירוחם שפט (שטוקפיש)

ירוחם שפט (שטוקפיש)
המסע ללובלין

חוברת מספר 48 שנת 2012

במרץ 1942 החלה לפעול מכונת ההשמדה של הגרמנים על הקרקע הנוחה של פולין.
אחרי שבעים שנה, במרץ 2012, יצאה קבוצה של חברי 'ארגון יוצאי לובלין', בני דור ההמשך, לחוות ולראות את שהכירו וחוו הוריהם והורי הוריהם. כארבעים איש ואישה מכל העולם מצאו לנכון "לזכור ולא לשכוח".

הורַי, דוד שטוקפיש ורבקה לבית רוזנבוש, נולדו, גדלו והתחתנו בלובלין. שמונה ילדים כללה כל אחת ממשפחותיהם הענפות. לימים הם ביקרו בפולין כמה פעמים, וכשחזרו ארצה אבי נהג לספר לי על אודות הסבל אשר חווה בביקורו. הוא היה אומר לי ביידיש העשירה שלו: "אויסער ווייטאָג, איס דאָרטן גאָרנישט וואָס צוּ זעען."

יהדות פולין הייתה מהוותיקות באירופה, ושורשיה מגיעים עד לתחילת המאה ה-14. במשך הדורות ידעה קהילה זו עליות ומורדות, אך בל נטעה: גם בעליות היו חיי הקהילה דלים וצנועים. המלחמות התכופות, המחלות הנלוות לתנאי מחייה קשים והמעבר משלטון אחד למשנהו לא היטיבו עם אוכלוסייה מאמינה זו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת יהודי לובלין למעלה מ-40,000 נפש. רוב המשפחות היו ברוכות ילדים, וילד שהשלים את לימודיו בבית הספר העממי נחשב בר מזל ומשכיל. אולם גם העוני אשר שרר ברוב המשפחות היהודיות בלובלין וקשיי החיים היו כאין וכאפס בהשוואה למאורעות שהן החלו לחוות עם כיבוש פולין ב-1 ספטמבר 1939.

עברנו ברחובות לובלין. חלק מאתנו זכו לראות את הבתים אשר הוריהם, ואף הם עצמם, גרו בהם.
אנו לא מצאנו זכר לשכונה שאבי ומשפחת שטוקפיש גרו בה.

אין ספק שבביקורנו ראינו גם כמה נקודות אור. התרשמנו מהצלחתם המדהימה של אנשי 'תיאטר NN' ויהודי המקום לשמר את המורשת של יהדות פולין בכלל ויהדות לובלין בפרט.
מפעל ההנצחה ב'תיאטר NN', בית הכנסת היחידי ששרד ברחוב לוברטובסקה (הארכיון והחדר "אנחנו פה"), ישיבת חכמי לובלין, הקראת השמות בפרויקט "לכל איש יש שם", הראיונות שקיימו תלמידי תיכון מקומיים עם משפחות הניצולים – כל הפעולות האלו בלובלין מצטרפות לשחזור המדויק של מחנות ההשמדה, לאנדרטה המרשימה שבמיידנק הנמצאת ליד הר האפר אשר נוגע בנימי נפשו של כל אדם, למוזיאון בבלז'ץ ולאנדרטה המרשימה שם לזכר יהדות פולין.
בנאומים הרשמיים שהשמיעו נציגי ממשלת פולין בטקס הממלכתי בבלז'ץ, חסר לי משפט אחד של התנצלות על חלקם של פולנים רבים בשואה. לצערנו, לא מעטים מהם עסקו בתרגום התאוריה הנאצית לשפת המעשים.

הצטרפותם של ילדינו, גלית ואמיר, למסע זה עזרה לי ולרותי אשתי לעבור את המסע הקשה הזה. היה בכך כדי להשקיט מעט את יצר הנקמה המפעם בנו בהיזכרנו כי לא הכרנו כלל את הסבים והסבתות שלנו, ומחצית מהדודות והדודים נרצחו בתנאים נוראיים. דרכנו לנקום הייתה לעמוד על האדמה המחוללת הזו ולזעוק: אנחנו ודור ההמשך שלנו כאן, למרות כל מה שהארץ הזו עשתה לעמנו.

אכן, היה זה מסע קשה.
נוכחתי כי צדק אבי באומרו ש"פרט לכאב אין שם מה לראות." אין לנו מה לראות שם, אך יש לנו מה להראות: אנחנו כאן, בישראל, ועם ישראל חי!

כ"ז סיון תשע"ב
18 באפריל 2012

הוֹרַי / מרים שמואלי (לוטרשטיין)

מרים שמואלי (לוטרשטיין)
הוֹרַי

על אבא למדתי לראשונה מסיפוריהם של בני העיירה שלו, מרקושוב, שבפולין, במחוז פולבי בקרבת לובלין.

בעבור בני העיירה מרקושוב הייתי תמיד מארישה לוטרשטיין, ילדתם הקטנה של בעאר ורעייתו פייגה, שלא הייתה בת העיירה. ילדה קטנה שנצלה בזכות הפרטיזנים היהודיים ושרדה.

כך, כבתו של אבא, הם חפשו אחריי ואתרו אותי כאן, בארץ ואימצו אותי לחיק קהילתם בחיבוק שהיה יקר וטוב לי.

בזכות החיבור האוהב לקהילת יוצאי מרקושוב למדתי על אבא, סוחר תבואה, איש טוב ומיטיב, אמיד ונדיב, חם, אוהב אדם ונאהב על ידי כל מכריו. ביתו שימש קורת גג לרבים, ידו הייתה נדיבה לכל נצרך. מהם למדתי גם על נישואיו לאמי, פייגה אוברקלייד מהעיירה קורוב, שהייתה יפה, עדינה וצעירה ממנו בשנים רבות, למדתי כי נישא בגיל מאוחר יחסית בשל המנהג, שעל אחיותיו המבוגרות ממנו היה להינשא תחילה.

לימים, הגיעה אלי, מקרובי משפחה בארגנטינה, תמונתו של אבא. בתמונה איש יפה תואר, שעיניו הגדולות והיפות מאירות וממקדות מיד את עיני המביט בתמונה. פניו מאורכים ולראשו מגבעת וצווארו מכוסה בצווארון מעיל חורף הדור. הפנים תואמים בעיני רוחי לדמות גבר גבה קומה ומרשים. אמנם את הדמיון אליי, שאותו אני מחפשת, איני מוצאת, אך הדמיון הקל לכל אחד מילדיי עולה מיד, אף על פי שהם עצמם דומים אך מעט זה לזה. זו ההמשכיות שלא נגדעה.

התמונה והסיפורים השתלבו מיד זה בזה והפיחו חיים בתמונה הקטנה של האיש המרשים שהיה אבי.

השנה, 66 שנים לאחר שעזבתי את פולין במסגרת עליית הנוער, חזרתי אליה לראשונה ושם, בסיוע מכון "תיאטר NN – שער גרודצקה" בלובלין, קיבלתי תמונת כיתת בית הספר שבו למדה אמי. כיתה של בנות ובנים, בשלוש שורות, חלקם עומדים וחלקם יושבים, ומוריהם. רחשי הלב הורו לי מיד מי מהן היא אמי.
מאנשי המכון קיבלתי את שמה וכתובתה של אחת מבנות הכיתה שחיה בארץ.
בשובנו ארצה יצרנו עמה קשר וביקרנו אותה. בת הכיתה התבוננה בתמונה, דמות אחר דמות, וזיהתה רבות מחברותיה. משהגיעה למי שחשתי שהיא אמי, אמרה רק, "זאת פייגה, היא התחתנה עם איש מבוגר מהעיירה הסמוכה". במילים פשוטות אלו הושלם חיפוש ארוך השנים אחר הוריי, בעאר ופייגה הי"ד, שנרצחו על ידי הנאצים במחנה ההשמדה מיידאנק.
יהי זכרם ברוך.

ליד האנדרטה ליהודי פולאבי / אסתר רוקח לבית אדשלטיין

אסתר רוקח לבית אדשלטיין
ליד האנדרטה ליהודי פולאבי

חוברת מספר 48 שנת 2012

היום, כאן בפולאבי, אני סוגרת מעגל. ביום שני, ה-19 במרץ 2012, בן שפיגל – הנכד הבכור שלי והנין הבכור של אבא שלי, שמואל אדלשטיין – מתגייס לצבא ההגנה לישראל. זהו נדבך נוסף בניצחון שלנו כמשפחה וכעם על החיה הנאצית.

בפולאבי ובקז'ימייז' דולני חיה משפחתו של אבי.
סבי, אהרן מאיר, היה למדן גדול. הוא שימש כטוען רבני, ניהל דיני תורה והיה בעל היתר הוראה. היה לו אישור למכירת שמרים בכל רחבי מחוז לובלין.
סבתי אסתר ניהלה את משק הבית וגידלה את הילדים.
על כולם ניצחה אם סבתי, חנצ'ה. על פיה נשק כל דבר.

בפולאבי התגוררו 4500 יהודים, שליש מתושבי העיר. יהודי העיר ניהלו חיים שלווים. הם למדו, עבדו, אהבו, נישאו והולידו ילדים.
החברה היהודית בפולאבי כללה מעט עשירים, רבים מבני המעמד הבינוני ומעט עניים. היו ביניהם רופאים, מנהלי חשבונות, בנקאים, סוחרים ובעלי מלאכה, חייטים, סנדלרים, נגרים, בעלי בתי חרושת לנעליים ולשתייה קרה. בקהילה היהודית פעלו ארגונים שונים, וחלקם הוכרו על ידי הפולנים:
– המועצה היהודית – ראש הקהילה נבחר בבחירות חופשיות.
– קופת גמילות חסדים.
– חברת 'לינת צדק' – ארגון זה סייע לחולים, לעניים, לזקנים ולבודדים בתמיכה, בסיעוד ובארוחות.
– רב העיר, שוחטים, מלמדים.
– בית הכנסת בפולאבי שכן במבנה מפואר ובעל הדרת קודש. כמו כן היה בעיר בית מדרש.
– את בית הספר היהודי ניהל הנריך אדלר. בית הספר 'תרבות' היה חלק מהתנועה הציונית בעיר.
החברה היהודית בפולאבי התאפיינה בשתי השקפות עולם תרבותיות: דתית-חרדית לעומת מסורתית וחילונית. את התרבות הדתית הובילו הרבנים והמלמדים, ואילו את החילונית הובילו בעיקר המפלגות הציוניות – תנועת הנוער 'גורדוניה', בית"ר, 'השומר הצעיר' ו'מכבי הצעיר'. גאווה גדולה סיפקה לבני העיר קבוצת הכדורגל 'מכבי'.

העיר פולאבי שוכנת על דרך המלך. כבר בימים הראשונים לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא הופצצה מהאוויר, ורוב יהודי העיר עזבו את פולאבי בבהלה. משפחת אבי נדדה לעיירה קונסקובולה (Końskowola).
אבי מספר שלמחרת חזרו לפולאבי כדי לאסוף חפצים חיוניים. העיר בערה, ומבית אבי לא נותר זכר. המשפחה נדדה לעיירה קורוב, ומשם לבית הסבא שבקז'ימייז' דולני. לאחר זמן מה המשיכו לעיירה גניבישוב, ובהמשך הגיעו לזבולין (Zwoleń). חייהם היו קשים מנשוא, והם חיפשו אחר מזון ומקום להתגורר בו.
בזבולין חטפו אנשי אס אס את סבי ואת אבי. הם ואחרים רוכזו בכיכר השוק, מחוץ לגטו. המשפחות עמדו וצפו בהם מרחוק. וכך כתב אבי בספרו נשארתי יחיד: "ראיתי את אמי ואת אחיי, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. בהמשך נודע לי כי כולם נשלחו לחיסול בסוביבור."

בתום המלחמה הצטרף אבי לקבוצת צעירים ונשלח לאיטליה במסגרת עלייה ב'. במחנה בקסטלו גנדולפו הכיר את אמי, רבקה זילברשטיין מהעיר קיילצה. הם נישאו באיטליה ועלו ארצה בספינה "חיים ארלוזורוב" תחת פיקודו של לובה אליאב. לימים כתב עליה אליאב את ספרו הספינה אולואה.
עם הגיעו ארצה גויס אבי ונשלח להשתתף בקרבות על ירושלים ובקסטל.

אבא שלי היה מיוזמיו וממקימיו של 'ארגון יוצאי פולאב' בארץ. הוא ראה חשיבות עליונה בשימור הזיכרון ובצורך להנחיל לדורות הבאים את סיפורה של הקהילה היהודית בפולאבי.
צוואתו הבלתי-כתובה היא לזכור ולא לשכוח את בני קהילת פולאבי, אלה שהלכו ברעב ובקור אל מותם במחנות ובתאי הגזים, ולכבד את אלו ששרדו את התופת באשר הם.

מרץ 2012

יומן מסע / שרה שוסטק

שרה שוסטק
יומן מסע

לזכרה של אמי, מרים גמרא הלברסברג

חוברת מספר 48 שנת 2012

נסעתי ללובלין, עיר הולדתה של אמי, כדי לסגור את מעגל קורות משפחתה המרתקים.
המסע החווייתי והרגשי הזה חל במלאות שבעים שנה להשמדת הגטו בעיר. הסתובבתי בלובלין יחד עם אנשים ששורשיהם בעיר זו, עיר ואם בעולם היהודי, וחיפשתי. חיפשתי אחר ההמולה של הילדים: יענקעלך, אבריימלך ויצחקלך. חיפשתי אחר ההמולה של הילדות התמימות והטהורות: רבקהל'ה, רוחל'ה, חיהל'ה ועוד רבות אחרות. ניסיתי לדמיין את היהודים בחנויות וברחובות, לשמוע את השירה, הצחוק, הבכי, הכאב.
גיליתי שאני לא יכולה. הדמיון אינו עובד. געגועים עזים הציפו אותי לאמי ולמשפחתי הענפה, משפחה שהכרתי רק מתמונות.
חלל גדול נפער בך כשאתה שם, כשאתה רואה את האובדן והחורבן, את שהיה ואיננו.

המסע הזה היה קשה. הוא פגע בכל נים ונים, חדר עמוק לנשמה והותיר בי מחשבות, תהיות ורצון לדעת עוד ועוד.
רגעים קשים במיוחד היו הביקור במחנה ההשמדה מיידנק ובאתר ההנצחה המרשים שבבלז'ץ. אתר ההנצחה הזה מציג את האדם בשיא שפלותו ורשעותו. קשה לתפוס מה גדולה הייתה הזוועה, עד כמה פעלה ביעילות מכונת ההשמדה.
באתר ההנצחה בבלז'ץ אתה עובר בחורבה. משני צדדיך מתרוממת לה בהדרגה חומה, ואתה חש מחנק. דומה כאילו הקירות הזקופים עומדים לסגור עליך ולמצוץ את טיפת האוויר האחרונה שלך. אולם אתה נשאר בחיים, חי ובועט, ומוכיח לכולם: אני כאן, אני חי, אני אספר.