עדויות – תוכן עניינים

שניים מתוך חצי מיליון – בלז'ץ /  נטע אבידר
חיים הירשמן – עדות מבלז'ץ
עדויות ומקורות על מחנה ההשמדה בלז'ץ / תירגום ועריכה נחום מנור-מונדרר

הוצאה להורג ביער קְרֶנְפְּיֶץ / יוסף דקר
הטבח ביער קרנפייץ – עדות של ינינה טאטאיי

עדות ממיידנק ומיידן טטרסקי – אנה בך                                                                                זיכרונותיי מהחיסול הסופי של גטו מיידן טטרסקי נובמבר 1942- דיאנה בך
הגיטו בלובלין ומיידן טטרסקי – מתוך עדותה של סבתי, אידה גליקשטיין – אלכס גורי

עדות ממחנה פלוגפלאץ: יוליה צלינסקה (דורה מינץ)
עדות ממחנה פלוגפלאץ: רגינה גלנצשפיגל בהיר
עדות ממחנה פלוגפלאץ: טובה טייך גוטהלף
מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

עדות מתא הגזים באושוויץ / מרים אייזנשטט ליכטר

מודעות פרסומת

עדות מתא הגזים באושוויץ / מרים אייזנשטט ליכטר

בשלהי נובמבר 1944, באחת הסלקציות של מנגלה, נלקחנו עירומות למקלחת. בעת  העמידה בתור הייתי צמודה לשלוש- ארבע בנות קטנות, ונראיתי הרזה מכולן. ללא סיבה הגיונית החלטתי שעדיף לעמוד בין המבוגרות מאשר ביניהן. לא ההיגיון הדריך את צעדינו אלא הגורל, הדחפים ולפעמים המזל.

כשהגיע תורי לעבור לפני מנגלה רעדתי כולי. הוא הניף את אצבעו וסימן לי לעמוד בצד. הבנתי את פסק הדין. אִתי "נבחרו" עוד 108 נשים. לשאר הניחו להתלבש והוציאו אותן אל מחוץ למקלחת, ואילו אנו נשארנו עירומות. כבר ראיתי את עצמי בתא הגזים הופכת לעשן בתוך הקרמטוריום. לא השלמתי עם גזר הדין ולא ויתרתי. בכיתי בקול רם. ניצלתי רגע שבו תשומת הלב של הנאצית הייתה נתונה לדבר אחר; התלבשתי במהירות וברחתי לקבוצה שעמדה בחוץ. איך הצלחתי לעשות זאת – אינני מבינה עד היום.

כאשר לולה, בת דודתי, ראתה אותי לא יכלה להתאפק, ומרוב שמחה והתרגשות צעקה "מרמאלה". היא הסירה את המקטורן עם המספר שלה והחליפה בשלי (גם זה לא היה הגיוני). זאת הייתה הקְרבה והתאבדות מצדה; אם היו מחפשים אותי לפי המספר – היו מוצאים את לולה.

נעמדתי בחמישייה אחרת, לא בין בנות הדודות שלי. מנהלת מחנה בירקנאו, פולנייה אכזרית ואיומה ששמה מריה, שמעה את צעקתה של לולה. היא ניגשה אליה ונתנה לה מכות נמרצות. בינתיים הבחינה הנאצית שנעשה פתאום שקט במקלחת. שום בכי לא נשמע שם. מיד החלה לחפש אותי (הייתי מאוד חשובה לה). היא ניגשה לקבוצה ו"שלפה" אותי ממנה. מזל שזיהתה אותי לפי המראה, שכן בכיי הרב משך את תשומת לבה; לולא כן הייתה לוקחת את לולה במקומי, לפי המספר שעל המקטורן. במכות נמרצות החזירה אותי לקבוצה של 108 הנשים, שהיו מיועדות לתא הגזים.

שוב לא ויתרתי!

בכניסה למחסן הייתה דלת פלדה. ניסיתי להסתתר מאחורי הדלת, אך הנאצית מצאה אותי שוב. היא הנחיתה על ראשי מכות חזקות, עד שנפער בראשי חור וכל שערותיי היו מוכתמות בדם. ידי, שניסתה להגן על הראש, הייתה נפוחה ושחורה מרוב מכות. הנאצית דחפה אותי לאולם שבו התפשטו הקורבנות לפני הכניסה לתא הגזים. אחת הנשים, דוברת צרפתית, יצאה מדעתה, צעקה ודפקה בדלת. הנאצית נכנסה, ובו במקום ירתה בה.

בקיר החדר, במיקום גבוה וקרוב לתקרה, היה חלון קטן. שמעתי קולות מבחוץ. לקחתי שקי בגדים, הנחתי אחד על השני, טיפסתי עליהם ומהחלון ראיתי את הנשים שלנו, כולל בנות משפחתי, עומדות לצאת במשלוח אל מחוץ למחנה. זיהיתי את דודה מלכה וצעקתי לעברה: "איפה את משאירה אותי? אתן הולכות לחיים, ואני הולכת למוות". כל כך רציתי לחיות! בייחוד כאשר בנות משפחותי, שהייתי כה קשורה אליהן, לא נמצאו במחיצתי. אם למות – אז יחד אִתן! עד היום איני מבינה את התנהגותי באותם רגעים. לאחר המלחמה הן סיפרו לי, שכל הזמן רדפה אחריהן תמונת פניי הצמודים לחלון הקטן והזעקה שהשמעתי. המשפט הנורא הדהד באוזניהן כל הימים, כמו מתוך איזה קבר.

אחת הנאציות סימנה לי בידה כמי שאומרת "אני עוד אראה לך…". היה ברור שבכוונתה להרוג אותי. אחדות מהנשים שנכלאו במחסן היו מוכרות לי. אחת מהן, גברת קניפר, מבוגרת ממני בשנים, ליטפה והרגיעה אותי (היום היא מתגוררת בארצות הברית). במשך יומיים היינו כלואות במחסן ללא מזון או מים. לשם מה לספק מזון למי שממילא צועדים אל מותם…

כעבור יומיים הוציאו אותנו משם. אז לא האמנו, וגם היום קשה לתפוס שהיינו הקבוצה  היחידה ששרדה, לאחר שכבר הייתה בתאי הגזים. רק אנחנו יצאנו משם על הרגליים. אותי הכניסו לבלוק של החולים והמוזלמניות.

שוב הייתי נידונה למוות הממתינה לתורה.

בעת היותי כלואה, ובטרם הוציאו את המשפחה עם יתר הנשים מאושוויץ, נודע הדבר לדבורה בת דודתי, שהייתה מופרדת מאתנו בבלוק הילדים. היא ביקשה מהנאצית רשות להיפרד, ובאופן מפתיע נענתה בחיוב. המשפחה נפרדה ממנה, ואיש לא האמין שעוד ייפגשו. הם סיפרו לה היכן נשארתי.

עם שחרורי מתא הגזים רצתי מיד לבלוק הילדים, שבו נמצאה דבורה. הבלוק היה סגור בשל מחלת סקַרלָטינה (שָׁנית) מדבקת. קראתי לדבורה דרך החלון הקטן, והיא – לא האמינה למראה עיניה. מולה ניצבה הוכחה לתחיית המתים: אני, עם מטפחת ספוגת דם, מוזלמנית טיפוסית. דבורה הייתה מופתעת מאוד לראותני בחיים לאחר שידעה להיכן נשלחתי. הייתי רעבה וחלשה מאוד אחרי ימים ללא אוכל, ודבורה נתנה לי את מעט הלחם שהיה ברשותה.

מרוב ייאוש אמרתי לה: "אם לא תוציאי אותי מכאן, שוב ישלחו אותי לתא הגזים. עשי  משהו!". כעבור מספר ימים דבורה אכן הצליחה להוציא אותי מבלוק המוזלמניות ולהעבירני לבלוק הילדים. בזכות דבורה שוב ניצלתי ממוות.

בבלוק הילדים התנאים היו טובים יותר. דבורה טיפלה בי וסעדה אותי. הייתי חלשה מאוד. דבורה ניקתה לי את הראש שוב ושוב, כי הייתי מוכת כינים. לאחר שהוכיתי היו ראשי ושיערי ספוגים בדם, וזמן רב לא חפפתי את הראש. כל שבוע הייתה הקאפו בודקת את ראשי הילדים במטרה לאתר את נושאי הכינים. הודות לטיפולה המסור של דבורה, לא גילחו את שׂערי.

רק לאחר זמן התברר לי מדוע שחררו אותנו מתאי הגזים, מבלי להשלים את "המלאכה": בסוף 1944, כשתבוסת הגרמנים כבר הייתה באופק, הם הרסו את הקרמטוריום ואת תאי הגזים כדי להעלים עדויות ולחסל ראיות לקיומו של מנגנון ההשמדה.

מקורות                                                                                                                      אייזנשטט (ליכטר) מרים, הפרתי את מחסום השתיקה, הוצאת המשפחה, מאי 1992.

רחוב 3 במאי מספר 8 / עירית הס

חוברת מספר 48 שנת 2012

בלילה שמענו את ירי התותחים. אמא, דודה רוּזָ'ה ואני אפילו ירדנו למקלט יחד עם שאר דיירי הבית, פולנים כולם.
ישבנו שם, כולנו עטופים בשמיכות, כי לא הספקנו להתלבש. הם החלו להתפלל לישו הרחום ולמריה הקדושה, ורק אנחנו לא הצטרפנו למקהלה.
בחוץ נשמעו קולות נפץ. פצצות. קולות התפילה גברו. מעבר לתחושת סכנה ומעל לפחד הרגשתי אי-נוחות: אנחנו שונים. לא שייכים. ודאי לא רוצים אותנו כאן. הלוואי והייתי אצל סבא וסבתא.

שמחתי, כשאפשר היה לחזור לדירה, לסגור את הדלת ולהיות עם עצמנו בלבד.

בבוקר כבר ראינו חיילים גרמנים צועדים ברחובה הראשי של לובלין, רח' קרקובסקיה פשדמיישצ'ה. הסתכלתי דרך החלון, ראיתי אותם וגם שמעתי: הם צעדו ושרו חזק מאוד. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי שירים גרמנים, והם נשמעו לי ממש יפים. אבל יותר מכל הרשימו אותי המגפיים שלהם והחריקה שהשמיעו תוך כדי צעדה. המגפיים המבריקים האלה נראו לי יפים להפליא. החייל במגפיים נראה חזק כל כך. אסור לעמוד בדרכו, כי הוא ידרוס במגפיו. אלה מגפיים של גיבור. של חזק. עוד לא ראיתי מגפיים כאלה, יפים ומפחידים.
זו הייתה כניסתם של הגרמנים ללובלין.
ואלה גם היו הימים האחרונים שלנו בביתנו, ברחוב 3 במאי מספר 8.

כבר למחרת כיבושם את לובלין, באו הגרמנים אלינו לדירה. שמענו את הצעדים שלהם במדרגות. צעדים של מגפיים. ואת הדפיקות בדלת. לא משהו מיוחד. סתם דפיקות בדלת, אמנם בלתי צפויות וחזקות, אבל לא מנבאות דבר. והנה החיילים הגרמנים כבר אצלנו בסלון. כדבר מובן מאליו, הם עוברים מחדר לחדר, מביטים סביב ומדברים ביניהם.
דודה רוּזָ'ה, צעירונת מלאת ביטחון עצמי, אישה יפה ואקדמאית, פונה אליהם קצת בקוקטיות בגרמנית. אמא שלי עומדת בצד ללא מילה. לי השיחה נשמעת רגועה ואפילו מנומסת.
אז למה אמא נראית מוטרדת כל כך? מה אִתה? אני לא מבינה מה קורה. מה רוצים מאִתנו הגרמנים האלה? אני לא יודעת גרמנית.
כשהגרמנים עוזבים, הם לוקחים איתם את הרדיו שלנו. אני מסתכלת על הכוננית הריקה ונדהמת. אני חושבת על אבא. כמה עצוב יהיה לו, כשיחזור…

רק לאחר שהגרמנים יצאו, העזו דודה רוּזָ'ה ואמא לתת ביטוי לרגשותיהן ובו בזמן החלו שתיהן בפעילות קדחתנית. אני מבינה, שקורה משהו לא טוב, אבל אמא ודודה רוּזָ'ה עסוקות מאוד ואין להן פנאי להתייחס אלי ולהסביר לי.
מתברר, שכבר למחרת, כבר בבוקר, אנחנו חייבים לעזוב את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8: הגרמנים החליטו, שמעכשיו כל אזור המגורים הזה, ובתוכו הרחוב שלנו, הוא מחוץ לתחום ליהודים… זאת הגזירה. ולפיכך נותרו לנו שעות ספורות בלבד להיות כאן בביתנו.
לכן החלו אמא ודודה רוּזָ'ה להתייעץ בקדחתנות זו עם זו, כיצד ניתן למזער את הנזק: מה ניתן להעביר מכאן לביתם של סבא וסבתא, בטרם ישובו הגרמנים.
ברור, שלא מדובר ברהיטים, או שטיחים או מנורות וכגון אלה. רק קצת מן התכולה, כמו בגדים, מצעים, כלים. ולהעביר זאת מבלי שהגרמנים יבחינו בכך.

אך כנראה על דבר אחד אמא לא רצתה לוותר: על מערכת כלי החרסינה האנגלית בצבעי לבן-כחול-זהב, שקנו הוריי בהזמנה מיוחדת. מערכת זו קישטה את המזנון בחדר האוכל החגיגי שלנו. הורי היו מאוד גאים ברכש זה, ואף אני הייתי מלאת התפעלות מהצלחות, הצלוחיות והספלים, המוצגים לראווה בוויטרינה, אך לא זכור לי, שאי-פעם אכלנו מצלחות אלה. והנה עכשיו אני רואה על הרצפה ליד המזנון את ארגז האריזה המקורי של המערכת. הארגז עומד כאילו מוכן לעבור דירה, בעוד הוויטרינה ריקה.
האם תכננה אמא להעביר את הארגז עם המערכת האנגלית לבית סבא וסבתא בטרם יבואו הגרמנים? האם הספיקה להזמין סבלים? כרכרה?

בינתיים התבקשתי אני להשחיל על גופי שמלות רבות ככל האפשר זו על גבי זו, וגם סוודרים וגם מעיל חורף, למרות שהיה זה רק ספטמבר. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי היו הצעצועים שלי, שלא היו רבים כל כך. והחשובה והיקרה לי מכל, שעליה בהחלט לא הייתי מוכנה לוותר, הייתה בובתי האהובה, בת דמותה של ילדת הפלא, שחקנית הקולנוע שירלי טמפל (Shirley Temple). בשכיבה היא ידעה לעצום עיניים. ברגעי שמחה ועצב היא הייתה חברתי הטובה ביותר. על בובתי האהובה שירלי, על הבובה הזאת, לא הייתי מוכנה לוותר.

וכל כך הייתי שקועה בעניין הבובה, שלא נתתי כלל את דעתי על מה שעשו אמי ודודה רוּזָ'ה באותן השעות. ראיתי אותן מתרוצצות ממקום למקום, או יותר נכון, מארון לארון, מוציאות דברים, קושרות חבילות. ראיתי ערמות של חבילות על הרצפה ולא נתתי את דעתי על כך. גם אלי איש לא שם לב. היינו מצווים לעזוב את הבית. הכל היה חפוז כל כך ולא צפוי. לא היה זמן לדיבורים.

והרי גם אני עסוקה בהכנות לעזיבת הבית: השכבתי את שירלי טמפל בעגלת הבובות שלה וכיסיתי אותה בשמיכה. את כל שמלותיה היפות, שתפרה ושלחה לי סבתי מוורשה, הנחתי מתחת לבובה, ארוזות בתוך בונבוניירה. אמנם רוב הבגדים האלה היו קטנים ממידותיה של שירלי, אבל תמיד חשבתי, שיום אחד, לכשאגדל, אצליח לתקן את השמלות כדי שיתאימו לה.

כנראה, שהגרמנים הקדימו, כי אמא ודודה רוּזָ'ה לא היו מוכנות עדיין . בהתאם למה שסוכם, עוד נותר להן זמן עד לעזיבת הבית. אבל הגרמנים חשבו אחרת, והגיעו הרבה לפני המועד שהם עצמם קבעו. הפעם גם התנהגו באופן שונה לחלוטין מיום ביקורם הקודם: מיד עם כניסתם פתחו בצרחות מפחידות בגרמנית, החלו להתרוצץ מחדר לחדר, נכנסים ויוצאים, ובכל פעם צועקים משהו נרגז לכיווננו.
אמא עמדה שם, ראשה מושפל, נראית מבוהלת, כאילו איזו אשמה כבדה רובצת עליה. והפעם – גם דודה רוּזָ'ה, גיבורת הילדות שלי, גם היא נראתה לי פתאום מפוחדת ונבוכה. הפעם לא ניסתה אפילו לדבר עם החיילים הגרמנים, רק תפסה מספר חבילות בכל יד ובכל המהירות פנתה לכיוון הדלת, החוצה…
גם אמא, גם היא עמוסת חבילות, התכוונה, כך נראה לי, לרוץ בעקבותיה, אלא שברגע זה אחד הגרמנים הבחין בדבר מה, שהרגיז אותו נורא: זה היה אותו הארגז, שליד המזנון. כנראה הבין מיד, שהתכוונו לקחת אותו אִתנו. הוא השמיע צרחה, או אולי קללה נזעמת, ובמגף הצבאי המצוחצח שלו בעט בארגז בעיטה אחת חזקה.
בו ברגע נשמע צליל חזק, שלא השאיר מקום לספק – צליל זכוכית נשברת. ראיתי את אמא שלי משתדלת לא לפרוץ בבכי, אבל ללא הצלחה. אמא בכתה תוך כדי בריחה.
אמא חשבה, שנותר לה עוד זמן כדי להציל לכל הפחות את המערכת האהובה עליה, אבל לא הצליחה.
אמא מסכנה שלי: כבר אז, ממש בהתחלה, לא היה לה מזל.

דווקא אני הייתי מוכנה: הספקתי ללבוש את כל השמלות הכי יפות שלי זו על גבי זו, וודאי נראיתי כמו כדור מהלך על שניים. כשראיתי את דודה רוּזָ'ה ואת אמא בורחות, מיד תפשתי את העגלה, עם שירלי ורצתי אִתה אחריהן החוצה. לגרמנים לא היה אכפת ממני ומהבובה.

הייתי אז בת שמונה ולא הבנתי את המתרחש. לא הבנתי, מדוע הגרמנים מתייחסים אלינו ככה… לוקחים את הדברים שלנו ומגרשים אותנו מהבית!
הייתי שם, אך לא הבנתי שפרידה מרחוב 3 במאי מספר 8, זוהי פרידה מהחיים שהיו לנו עד כה.

מצדי- אפילו די שמחתי לחזור לביתם של סבא וסבתא.

אבל אמא הרגישה, ללא ספק, שלגביה זה סוף החיים הטובים, שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. כנראה זה מה ששבר אותה. היא נשברה.
רק כיום, לאחר שעברו שנים רבות מאז, אני נזכרת באותם הרגעים ברחוב 3 במאי מספר 8, תוך רגשי צער ואשם על שלא הבנתי את כאב הפרידה של אמא.

וזה מה שקרה כעשרים שנה לאחר מכן:
בסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 הייתי בקיבוץ, ואני עצמי כבר אם לילדות קטנות. היה בי צורך עז והמון געגועים לביתיות, למשפחתיות. הייתה בי התנגדות לחדר האוכל המשותף, לחינוך משותף. היה לי רצון מתמיד שהחדר הקטן שלנו יהיה בית לנו ולילדות. אחד הביטויים של שאיפה זו היה לכנס את המשפחה סביב שולחן, להגיש כיבוד קל וליהנות מהשיחה עם הילדות בהגיען מבתי הילדים. באותם הרגעים הרגשתי, שבכל זאת יש לי משפחה, שהדברים הם קצת "כמו פעם".
הייתי גם מלאת געגועים לעיר. הקיבוץ, חיי הכפר, כל זה היה זר לי. זה לא מה שהיה זכור לי מהבית. נהגתי לנצל כל הזדמנות, כדי "לקפוץ" לחיפה. אף על פי שבקיבוץ לא היה לנו כסף, בכל זאת אהבתי לשוטט ללא מטרה ברחובות הדר, בין החנויות. לרוב הייתי מסתובבת ברחוב החלוץ, שהיה אז הרחוב העממי של חיפה, רחוב מלא חנויות זולות. תחנת האוטובוס לקיבוץ רמות מנשה הייתה באותם הימים ברחוב זה, ומולה – חנות צעצועים וספרים. שם תמיד הייתי מצליחה להשיג בפרוטות משהו, העשוי לשמח את הילדות הקטנות שלי.

וגם חנות כלי בית הייתה שם.
יום אחד, על המדרכה לפני אותה חנות, ראיתי פתאום את מערכת כלי האוכל הלבנים, המעוטרים בכחול ובזהב. והיא הייתה במבצע! כתוב "בחצי מחיר"! לא חשבתי פעמיים: שאלתי מה מחיר המערכת ומיד קניתי שש צלחות מכל סוג – למנה ראשונה, למרק ולמנה עיקרית.
יצאתי מהחנות מאושרת, עם החבילה, הארוזה בנייר עיתון וקשורה בחבל. אינני זוכרת, האם הספיק לי הכסף לאוטובוס, או שחזרתי לקיבוץ בטרמפ. אבל חזרתי מאושרת עם המערכת "של פעם", גם אם הייתה זאת הקרמיקה הזולה והפשוטה ביותר.

חיסלתי את כל הצלחות הקיבוציות, שהשתמשנו בהן עד אז, ומאותו היום בארוחות המשפחתיות האהובות שלנו, "כיכבה" על שולחננו מערכת הכלים החדשים…הישנים.

אילו הייתה אמא רואה צלחות אלה, סביר שהייתה אומרת: "אבל אֶווּניוּ, הרי זה לא זה! זה לא משתווה אפילו לסרוויז שלנו. ובתרגום מילולי מפולנית זה היה נשמע מצחיק: "הרי זה לא 'מתרחץ' לסרוויז ההוא!"
אבל אני סתם אומרת זאת: אילו אמא הייתה שם אִתנו… היא הייתה מבינה.

וכעת, בסוף יוני 2008, כשבעים שנה לאחר שסולקנו ע"י הגרמנים מהבית בלובלין, חזרתי לפולין, בפעם הראשונה.
המונית, שהביאה אותי ואת נחום, מתחנת הרכבת של לובלין למלון לובליניאנקה (Lublinianka), עצרה ברחוב הראשי קרקובסקיה פשדמיישצ'ה כשמולנו השלט: רחוב ה-3 במאי. שילמתי עבור ההסעה לנהג הפולני, האדיב והנחמד ולא התאפקתי: "אני גרתי פעם בלובלין." הוא הפנה אלי מבט מופתע ומסוקרן ושאל: "בלובלין?! באיזה רחוב?" "3 במאי מספר 8" – נידבתי, והוא הגיב בהתלהבות מופגנת: "הרי זה ממש כאן! זה כאן ממול!"

אני חוצה את קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרבה ל- 3 במאי מספר 8.
אני מתבוננת על הבית וחושבת: לא ככה… ממש לא ככה הוא זכור לי… כנראה, שלא רק אני הזדקנתי…

אני מביטה על ביתנו ברחוב 3 במאי מספר 8, ואיני חשה לא עצב ולא געגוע… אני שלווה ונינוחה.
טוב לי עם המצב הנוכחי: באתי לכאן רק לביקור. כיום אני גרה במקום שאני רוצה ורצויה.
ולו הייתי רוצה, יכולתי לקנות את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8 וגם לגור בה, ואיש לא יכול היה לומר לי, שהמקום הוא מחוץ לתחום ליהודים.
אבל אינני רוצה. כיום זו אני, שאינני רוצה. וזה ההבדל.

קריסטינה / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

אינני זוכרת כיום את השמות או את הפנים של הילדות שחייתי יחד אִתן במשך שלוש שנים, שלוש השנים הארוכות והקשות ביותר בחיי. מכל האסופיות זכורות לי עד היום רק באשה (Basia) ולילקה (Lilka). אבל הייתה גם קריסטינה (Krystyna).

קריסטינה הייתה שונה מכולן. לראשונה ראיתי אותה למחרת בואי למנזר. הגנבתי לעברה מבט מבוהל ומיד הבנתי שעלי לשמור מרחק ממנה. הבנתי מה מוצאה… גם לו ניסתה להתכחש לכך, הדבר לא היה עולה בידה – הכול היה כתוב על פניה. היו אלו פנים שמיות: אף ענק ובולט, מעוצב כמו במיטב הקריקטורות של "השטירמר" הנאצי; עור מנומש ומלא פצעונים; עיניים חומות גדולות מאוד, אך לא לפי המודל הגרמני המייחס לעינינו מבט ערמומי ורע. עיניה של קריסטינה היו חסרות הבעה לחלוטין – עיניים מתות, אף שהיא עצמה בחיים. כאילו ידעה כבר אז, שלאחת כמוה לעולם אין זכות להביע רגש. פניה היו מוארכות והסתיימו בסנטר מחודד. הפנים היו מעוטרות בתלתלים שחורים משחור, תלתלים שחורים וצפופים מאוד. לכאורה היה לה מראה יהודי טיפוסי, אבל לא היה זה מראה מהמציאות: לא זכור לי שראיתי אי פעם, איפהשהו, אדם בעל מראה כזה. המראה של קריסטינה תאם בדיוק את מיטב הקריקטורות הנאציות.
כיוון שמהרגע הראשון שמרתי על מרחק ממנה ונמנעתי מליצור אִתה כל קשר, לא ידוע לי דבר עליה. האם הייתה הולכת לבית הספר כמו כל האחרות, או שמא מטעמי ביטחון, עקב המראה שלה, לא הייתה יוצאת כלל מן הבית, מן המנזר? מכל מקום, כל עוד מקום מגוריה היה המנזר ובית היתומות, היא שרדה…
כמו כל השאר הייתה אסופית. בהיותה תינוקת הובאה מהרחוב למנזר, הוטבלה על ידי הנזירות לדת הקתולית וחיה מינקותה שם, במנזר, בNowe Miasto 4-, כנוצרייה לכל דבר.
המראה יוצא הדופן, מראה הזועק את גזעה, קבע את גורלה גם בחייה וגם במותה… לו רק הייתה נראית אחרת… מי היה זה שהוריש לה את הפנים האלה, פני יהודיה מספר הקריקטורות? אב שלא רצה להכיר בה? אם שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה בכוחות עצמה והניחה אותה על המדרכה, קרוב לדלת כלשהי, באחד הרחובות של ורשה? מי היו הורי קריסטינה? איש לא ידע זאת. גם היא לא ידעה. דבר אחד היה ברור לכול: לפחות אחד מהוריה היה יהודי, והיא נולדה יהודיה! יהודיה ושונה מכל הילדות הפולניות בעלות השיער הבהיר והאף הסולד. על ההשתייכות הגזעית שלה, על דבר היותה יהודיה, שילמה מחיר יקר. לכל אורך חייה הקצרים הייתה מושא לאכזריות, להתנכלות ולעלבונות. כל יום הביא אתו הזדמנות לכך, וכל שעה הייתה שעת כושר… היא ידעה את גורלה ולא ניסתה להתגונן אפילו, לא כל שכן להתנגד. שרשרת של השפלות, העלבות ואלימות – אלה היו חייה. מאז ינקותה כיהודיה-אסופית, היא נדונה לשמש שק אגרוף, קולט ברקים של שאר היתומות הפולניות אשר היו אכולות רגשי קיפוח ושנאה, מרות נפש ואכזריות. על אף טבילתה לנצרות הן המשיכו לראות בה יהודיה מטונפת ושפלה, נצר לזרע יהודה איש קריות – הבוגד שמכר לרומאים את ישו הרחום, הטוב והנערץ, את ישו בן האלוהים, זה שהיה פעם תינוק קטן, חמוד ומתוק. אפילו שלושה מלכים באו לבית לחם להשתחוות לו, לבן האלוהים הקטן הזה… אבל היהודים רצחו אותו! רצחו את בן האלוהים. ואיש מהם לא ינוכה מהאשמה הזאת! וגם קריסטינה אשמה במותו! יהודיה מכוערת ועלובה. את מי זה מעניין שהיא הוטבלה לנצרות?! היא יהודיה ודי בכך!
לכל הילדות במנזר הייתה זכות להתנגד, למחות, להביע רגשות זעם ולהתגונן אם חשו שנעשה להן אי-צדק (גם אם בדרך כלל אין תועלת בכך). על זכות המחאה הן אינן מוותרות! רק לקריסטינה אין כל זכויות, וחייה הם שרשרת אינסופית של סבל, כאב והשפלות… איש לא יעמוד לצדה. איש לא יגן עליה, ולא חשוב מה הן הנסיבות. מוצאה היהודי חרות על פניה. ישו הרחום והטוב פסח ברחמיו על קריסטינה, על אף היותה נוצרייה… אולי גם הוא פוחד מזעמה של האנטישמיות?
אני פחדתי מאוד. לא היה כל סיכוי שאנסה, ולו פעם אחת, לבוא לעזרתה. הייתי לא רואה ולא שומעת. רק הייתי כואבת ונפחדת: זה מה שיקרה לי, אם תתגלה אי פעם האמת עלי.
אני, שהייתי מוכנה להתחלף באותם הימים עם כל אחת, כן, ממש עם כל אחת ואחת מחברותי, עם הטיפשות ביותר ועם המכוערות ביותר על מנת להיות כמוהן: ילדה רגילה, להיות באמת אחת מהן, בלי השוני הזה, בלי הסוד ובלי הפחד שהסוד יתגלה –
אני, שהייתי אז ילדה כל כך אומללה, שונה ונחותה עקב מוצאי היהודי –
אני –
הייתי מתנחמת בכך שאינני קריסטינה, כי מצבה ומעמדה היו קשים משלי לאין ערוך.
כעבור זמן מה הצלחתי לצבור "נקודות זכות": לפעמים כי הייתי ילדה טובה וממושמעת, ולעתים הודות להתחברות מחושבת לתעלולים של הילדות "הרעות" כדי להימנות עליהן ולהיות "שייכת". שקיעתי בלימודים והציונים הגבוהים שקיבלתי הקנו לי מעמד של תלמידה מצטיינת והביאו לי חברות רבות מבין התלמידות של בית הספר…
לקריסטינה לא היה כל פתח מילוט: פניה גזרו את גורלה… היא הייתה האדם היחידי באותם הימים שלא הייתי מוכנה להתחלף אתו…

בספטמבר 1944 נכשל מרד הפולנים בוורשה. הגרמנים הזועמים פוצצו מבפנים כל בית שנותר על תלו. את האוכלוסייה, את כל מי שנשאר בחיים, גירשו והצעידו מערבה.
בעת שאנחנו, הילדות והנזירות, הוּבלנו בשיירה, אחד החיילים הגרמנים שהקיפו וליוו אותנו במשך כל המסע הבחין לפתע בקריסטינה. הוא קרב אלינו במהירות, שלף אותה מבין כל הילדות האחרות והחל לדחוף אותה קדימה בקת הרובה שלו. הוא דחף אותה בכוח, בגסות, במכות רובה. מצדה לא נראה כל ניסיון של התנגדות. אני שמעתי רק בכי קטן, חנוק ומיואש… לא יותר מזה… כך זה היה אִתה תמיד. לא יותר מזה: תמיד אותה ההשלמה עם הגורל. וכך גם כאן, לפני המוות. החיים לימדו אותה שאין לה סיכוי, אין מגן ולא יהיו רחמים.
לכן רק אותו הבכי הקטן, בכי שלא מעז…
זוכרת שהפעם, כן, הפעם אם המנזר ניסתה להתערב: רצה צעדים מספר לכיוון החייל הגרמני הדוחף את הילדה… והיא גם אמרה לו מילים מספר, מילים שלא הצלחתי לשמוע…

פרידה מאמא / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

עירית הס נולדה בלובלין, 1931, ונקראה אז אֶוָה-אירנה גולדברג.
זה סיפורה על הפרידה מאמה הלה-יהודית לבית בּלוּמנשטוֹק,
בעת חיסול גטו מיידן-טטרסקי בנובמבר 1942

בערב החלו האנשים להתפזר: חלקם פנו לעבר שער היציאה, רבים אחרים נשארו במקומותיהם גם לאחר שהמקום נסגר.

החשיך. לילה ירד. הילדים שכבו ונרדמו בכל מקום פנוי. הרי זאת היתה "placowka", מקום עבודה ליהודים. מיטות לא היו שם, והילדים כבר היו עייפים מאוד.

אני לא יכולתי להירדם. שוטטתי לאורכו ולרוחבו של הצריף והתבוננתי באנשים שהיו פזורים בכל הפינות ובכל המעברים. כולם נראו לי עסוקים מאוד. איש לא התעניין בי ולא שאל שאלות. עברתי ממקום למקום ולא זיהיתי אדם מוכר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי ללא מטרה וללא כיוון בין אנשים שהיו אדישים כלפי וטרודים במשהו אחר. אנשים שקטים מאוד, מאוד.

ולפתע – מכיוון הכוך, מתחת למדרגות העץ – עלה ועטף אותי ריח נפלא! ריח אותו כמעט כבר שכחתי: ריח חביתה! מטגנים כאן ביצים! ממש לידי!
קבוצת ילדים – אולי בני גילי, אולי קטנים ממני, חלקם עומדים, חלקם יושבים על הרצפה – הצטופפה סביב אישה. סביר להניח שהייתה זו אמא שלהם, רכונה מעל לפרימוס דולק. משם בא הריח! היא טיגנה להם חביתות!
נעמדתי שם, ממש בסמוך אליהם, נשענת על הקיר ומקווה…
ריח ביצים מטוגנות, הריח הנפלא של חביתות, גבר אצלי ברגע זה על בושה, על מבוכה ופחד! אני כל כך רוצה לאכול חביתה! אולי גם אני אקבל!
הבטתי מלאת הערצה באם זו שלמרות הכול – אפילו כאן, בעת חיסול הגטו – היא מכינה עדיין מטעמים לילדים שלה. לא יכולתי לזוז משם: עמדתי, חיכיתי וציפיתי.
אבל לא נתנו לי.
אולי לא הייתי אמורה לצפות שבמקום הזה, במצב הזה, יתפנה מישהו לשים לב לילדה זרה, לא מוכרת, ויבין שהיא מחכה לחביתה.
ואולי לא הספיקו להם הביצים. או הותירו ביצים למחר.
כשאני נזכרת בהם היום ממרחק השנים, אני חושבת: הרי הם לא ידעו שאין להם מחר.

אני כבר עייפתי מהשיטוטים וחיפשתי את אבא ואמא. גם הם נראו עייפים מאוד ודאוגים. הם הסתודדו ביניהם בלחש.

לפנות בוקר התחילה להתאמת השמועה: יריות מכיוון הגטו.

תחילה נשמעו יריות בודדות.
אחר כך – יריות בתדירות גוברת והולכת שלוו בצעקות בגרמנית ובזעקות. וכאן, ב"עמדה" מסביבנו ולידנו, עלה והתגבר קול בכי והחלה התרוצצות טרופה. כולם רצו הלוך וחזור – ללא כיוון וללא מטרה.

ופתאום תפסתי שאם עכשיו זה סוף הגטו, אין לנו לאן לחזור ואין לאן ללכת. אז מה נעשה?

ואבא, כאילו קרא את מחשבותי, פנה אלי ואמר: "אֶווּניוּ (Ewuniu), עכשיו את הולכת לאותה הגברת מגדנסק, אִתה נפגשנו אצל סבא וסבתא, כשחזרנו מרוסיה." אבא מסר לי שם וכתובת. ועוד הוסיף: "היא הבטיחה לנו לשמור עלייך ולטפל בך עד ששוב נוכל להיות ביחד. אז תלכי אליה עכשיו. זכרי את השם ואת הכתובת. לכי כבר, אֶווּניוּ. לכי. להתראות, חמודה שלנו."
לא שכחתי דבר ועשיתי הכול בהתאם להוראות. אבל כיום אינני מצליחה להיזכר לאן הלכתי, מי קיבל את פני, מה אמרו לי ומי היה אִתי שם. כל זה נמחק מזיכרוני.
כעבור שנתיים, בעת שפרץ מרד הפולנים בוורשה, חיפשה אותי ונפגשה אתי שוב אותה הגברת מגדנסק. בשיחה אִתה התברר לי כי ב-10 בנובמבר 1942, יום חיסול גטו מיידן-טטרסקי, היא הייתה זו שקיבלה אותי בדירת מסתור בלובלין. היא אכן הייתה שם וראתה את מה שאני ראיתי.
היא סיפרה לי דברים שאבא רצה להסתיר ממני אז. היא זו שגילתה לי את האמת על אמא.

זה קרה ב-11 בנובמבר 1942: למחרת הלילה שחוסל סופית גטו מיידן-טטרסקי, למחרת היום בו נפרדנו – אבא, אמא ואני.
למחרת חיסול הגטו מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת. לשם אמרו לי ללכת. לא יודעת מה עם אבא ואמא, לא יודעת מה יהיה אתי, לא שואלת, לא יודעת את מי לשאול.
אני אי שם. איש אינו מדבר אתי, איש אינו מסביר לי דבר. ובכל זאת: איפה אבא ואמא?
כל מה שאני רוצה הוא לישון. להירדם ולהתעורר אחרי הכול.
כנראה באמת הצלחתי להירדם.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אך כשהתעוררתי, ראיתי את אמא.

מרגע זה אני זוכרת כל פרט:
הייתה שם דלת כניסה, ולצדה, ממש מולי – היה תלוי ראי גדול.
והנה אמא שלי עומדת שם בחדר, מול הראי, ומתבוננת בעצמה. היא הייתה לבושה במעיל החורף שלה ונעלה אותם המגפיים היפים שקנתה בימים האחרונים של גטו מיידן-טטרסקי אצל סנדלר יהודי. בעצם הם היו מיועדים לאשתו של אחד הקצינים הגרמנים, אבל אשת הקצין סירבה לקחת אותם בטענה שאינם נוחים לה. הסנדלר נאלץ לתפור לה מגפיים חדשים, והוא שמח כשהצליח למכור את הזוג הקודם לאמי בחצי מחיר. זה הסיפור ששמעתי.
הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה, מאז פרוץ המלחמה, שאמא קנתה לעצמה פריט לבוש חדש – המגפיים האלה שהלמו יפה כל כך את רגליה.
זכרתי איך אמא הייתה נראית פעם, לפני המלחמה, והיה לי קשה לראות אותה כיום. כשהשוויתי בינה לבין אמהות של חברות שלי, הייתי מתביישת וכועסת. מה קרה לה? למה היא מוזנחת?! איזו אמא יש לי.

בגטו, ברחוב לוברטובסקה, קרוב מאוד למקום מגורינו, היה בית חולים יהודי גדול. הוא היה מוקף בגן, עצים ודשאים. בגן הזה הרשו לנו (ילדי הגטו) לשחק, כי לא היה מקום אחר. מדי יום הייתי חוצה את הרחוב ונכנסת לשחק בגן. שם הייתי פוגשת את צלינקה, ילדה חמודה שהיתה מגיעה לגן יחד עם אחותה הקטנטונת מירקה ועם אמא שלהן. האם היתה כעסנית, ביקורתית וקרה כלפי בתה הגדולה צלינקה, וחמה ומפנקת כלפי מירצ'קה בת השנתיים. אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה אופן הלבוש שלה. בניגוד לאמי היא נראתה לי תמיד אלגנטית ומסודרת יפה. היא דאגה גם לביגוד של בנותיה. שתי אלו היו מגיעות יחד אִתה לגן, לבושות היטב. בהתאם לחורף הפולני הקר היו להן גרביוני צמר ומגפיים. אשר לי, מזה זמן רב לא הייתה עלי כל השגחה. איש לא שם לב מתי ובאילו בגדים אני יוצאת לרחוב. איש כבר לא דאג לי. כך הרגשתי.
כמה הייתי מקנאה בצלינקה על שיש לה אמא כזאת, אפילו שהיא כעסנית. הייתי מסכימה שגם עלי יכעסו, ובלבד שישימו לב אלי! ושאמא שלי תתלבש ותסתרק יפה כמו אמא של צלינקה, אפילו שיש מלחמה ואנחנו בגטו.

והנה כאן, למרבה הפלא, אמא שלי עומדת מול הראי ובוחנת את השתקפות דמותה.
כנראה חשבה שאני ישנה, כי היא לא פנתה אלי כלל. לכן גם אני איני מוציאה מילה מפי ורק מסתכלת עליה.

הדבר הראשון שמושך את תשומת לבי הוא השיער שלה. היה לאמא שיער חום, בדומה לשלי. והנה היא צבעה אותו לבלונד! ועוד דבר: היא מחזיקה בידה כובע רחב שוליים, ועוד מקושט בפרח, והיא מנסה להניח אותו על ראשה בזוויות שונות על מנת לראות איך זה הכי מתאים לה.
אני מבינה מיד במה העניין: לאמא, בניגוד לאבא, יש בעיה עם המראה השמי שלה. היא יודעת זאת. אם תלך ברחוב, מחוץ לגטו, כל גרמני – ועוד יותר, כל פולני – יבחין שהיא יהודיה.
לכן היא צבעה את שערה לבלונד, כי רוב הפולניות הן בלונדיניות.
וכך גם הכובע: כובע הוא פריט לבוש אלגנטי. הוא אינו מיועד לנשים בגטו לובלין, ובפרט כובע מגונדר כמו זה שאמא מחזיקה ביד. אפילו לאמא של צלינקה לא היה כובע.
סביר שמישהו יעץ לאמא לחמצן את השער ולהתלבש יפה כדי שלא תיראה כמו יהודיה שברחה מהגטו. ואמא עשתה זאת. כי… אולי זה יעזור.
והנה אני משנה תנוחה ומתיישבת על המיטה.

עכשיו אמא מבחינה בי, כשאני יושבת על המיטה ומתבוננת בה.
היא כאילו קוראת את המחשבות שלי ושואלת: " אֶווּניוּ, איך הכובע החדש שלי?" וקולה רועד.
היא מתאמצת לחבוש את הכובע ולקשור את הסרט מתחת לשיער. אבל ידיה רועדות כל כך, שהיא לא מצליחה לעשות קשר. כל כך רועדות לה הידיים. ולא רק הידיים: היא כולה רועדת.
אני לא יכולה להוציא מילה מהפה, כי מזעזע אותי לראות אותה. מפחיד אותי לראות את אמא שלי רועדת ומבוהלת. ההתנהגות שלה מפחידה וגם מעצבנת אותי.
היא חוזרת ושואלת: "איך הכובע החדש שלי?"
אינני עונה לה.
אמא לא זזה מהראי וממשיכה במאמציה לקשור את הסרט האמור ולהצמיד את הכובע לראשה, אך הרעד מסכל את כל מאמציה. לבסוף עוזר לה מישהו. אולי דודה אידה, או מישהו אחר. לא אני.

ומה עכשיו? מה עוד יש לעשות? איש אינו מזמין אותה לשבת. גם לא הוצע לה לשתות. ואני שם, בצד, יושבת עדיין על המיטה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ומה להגיד לאמא. וגם היא עוד עומדת שם, מול הראי. ובמראה אני רואה את הפחד שלה: עיניים מלאות פחד, שפתיים רועדות. כאילו עוד מעט תפרוץ בבכי.
ולי אין כבר כוח לזה. אני לא מסוגלת לראות את אמא שלי ככה. אני לא צריכה אותה עכשיו כאן. די! שתעזוב אותי כבר ושתלך לה!

אבל אמא עדיין אינה עוזבת. יש לה עוד דבר-מה לומר לי בטרם תלך. היא רוצה להגיד לי משהו חשוב. והיא אומרת: " אֶווּניוּ, יש לי בשבילך הפתעה קטנה. את זוכרת את השמלות שלי, שכל כך מצאו חן בעינייך? את התכולה ואת הוורודה? זוכרת אותן? עכשיו הן אצל גברת קנוֹבּלָאוּך, זו ששומרת לנו את כל הדברים. אז תדעי שביקשתי ממנה לתפור מהשמלות האלה שתי שמלות חדשות בשבילך. טוב, בת קטנה שלי? את מרוצה? הן מאוד יתאימו לך, אֶווּניוּ. תוכלי לגשת ולקחת את השמלות מגברת קנוֹבּלָאוּך."
זה מה שעוד רצתה לומר לי.
אלו המלים האחרונות שאמא אמרה לי.
ואז נשיקה עצבנית קטנה, עיניים מלאות דמעות וחיבוק חפוז של זרועות רועדות… הדלת נסגרת אחריה. וזהו: אמא איננה.
לא חשבתי. לא הרגשתי כלל שזה הסוף, שזו הפעם האחרונה שראיתי את אמא…

אמא הלכה. וכשהיא הולכת אל מותה, נשארתי אני עם חזון השמלות שהורישה לי זה עתה. ורק על זה חשבתי. שכבתי לישון. לפני שנרדמתי, הספקתי לדמיין את עצמי לבושה באותן השמלות החדשות והיפות שיהיו לי: התכולה והוורודה! איך אהבתי את הצבעים האלה, את הוורוד ואת התכלת! איך אמא ידעה שאלו היו שמלותיה האהובות עלי ביותר? סוף-סוף יהיו גם לי בגדים חדשים, כמו לחברות שלי! כמו לפני המלחמה!
חזון השמלות החדשות גבר על כל הדאגות וכל הפחדים. נרדמתי שמחה.

ומה שקרה ממש באותו הלילה, בזמן שישנתי, הוא שבתחנת הרכבת של לובלין הם ירו באמא שלי…

היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. היא הייתה חייבת להסתתר כמוני ימים מספר במקום מסתור כלשהו בלובלין, עד שייחלש ציד היהודים בידי גרמנים ופולנים כאחד. רק אז, בחסות הלילה, בחושך, הייתה יכולה לנסות להגיע לאותה תחנת הרכבת. לו היה מישהו מוכן להסתיר אותה לאחר חיסול הגטו – רק קצת, רק לימים מספר – אז אולי הייתה גם היא מגיעה לוורשה כמונו.
אבל לא היה איש כזה, ולא היה לאמא היכן להסתתר. למרות הוודאות שאין לה כל סיכוי – לא הייתה לה ברירה אלא ללכת.

פרידה מסבים / עירית הס

דברים שנאמרו בכינוס השנתי של ארגון יוצאי לובלין 2012

חוברת מספר 49 שנת 2013

באותו הערב אבא ואמא חזרו כרגיל מהעבודה, אכלו את המרק שהכנתי, ואמרו לי, שמחר בבוקר אצא איתם ממיידן אל מחוץ לגטו, על מנת לפגוש את סבא וסבתא. כעת סבא וסבתא שוב נמצאים זמנית בלובלין ומוסתרים לא רחוק מהגטו.
וזה מה שאמרו:
"אֶווּניוּ, מחר בבוקר תבואי אתנו, כאילו גם את, כמונו, הולכת לעבודה. תענדי כמונו על השרוול את הסרט עם המגן דויד, כדי שיחשבו, שאת ילדה בוגרת. אנחנו נעביר אותך בשער בין שנינו, על מנת שכמה שפחות ירגישו בך, וכשנהיה כבר בחוץ, בצד הארי, מיד תתנתקי מאתנו, תורידי את הסרט ותלכי לראות את סבא וסבתא.
זאת הכתובת. זכרי אותה ולכי ישר לשם. לכי מהר ככל האפשר, אבל אל תרוצי ולכי בראש מורם. כי כך לא יחשדו בך, שאת יהודייה מפוחדת, שברחה מהגטו."

הייתה זאת יציאתי הראשונה אל מחוץ לגטו וגם ההתחזות הראשונה שלי לפולניה. זוכרת שהתרגשתי התרגשות של פחד ולא התרגשות של שמחה לקראת המפגש הצפוי עם הסבים. הייתי כבר עצובה מדי ולא מסוגלת לשמוח.

פעם כל כך אהבתי את סבא וסבתא. אהבתי אותם הכי הרבה בעולם. מיום שאני זוכרת, הם היו אצלי תמיד במקום ראשון. כך זה היה פעם. לא עכשיו. משהו קרה לנו. גם להם וגם לי. כבר לא חשתי מצדם את החיבה ואת תשומת הלב של פעם. כאילו הם כבר לא חושבים עלי. והאמת היא, שגם אני כבר לא חשבתי עליהם. רק עלי. על כמה רע לי. על כמה הכל עצוב.

את הסבים שלי מצאתי במרתף ענק וריק. הם התמקמו שם בפינה קטנטנה. סבא ישב על שרפרף נמוך מאוד. את סבתא ראיתי, כשהיא מתכופפת מעל לפרימוס דולק. היא בישלה. הייתה זאת הפינה המרוחקת ביותר מפתח הכניסה. אולי הם חשבו, שכך זה הכי בטוח – רחוק ככל האפשר ממה שבחוץ.
הם היו שם שניהם, סבא וסבתא שלי, ונראו לי עכשיו זקנים מאוד. במרתף הענק הזה הם נראו קטנים כאלה, מכווצים בפינה, כמו שני גנבים המסתתרים מהמשטרה.
לא היו שם חלונות, והרצפה הייתה עשויה אדמה בוצית שהודקה ויובשה. גם רהיטים לא היו שם, ורק בפינה – זוג יהודים זקנים ותשושים: סבא שלי, לאחר התקף לב, ברגליים יחפות, נפוחות מאוד מאי-ספיקת נוזלים. וסבתא – כנראה חולת פרקינסון, כי ראשה מתנדנד מצד אל צד, כאילו רוצה לומר "לא… לא…לא…"
הכל שקט. לא נשמעו קולות מבחוץ, וגם סבא וסבתא שקטים מאוד-מאוד: חלילה, שמישהו ישמע אותם, כי אז – יתגלו. קרן אור, שחדרה מאי-שם, או אולי הייתה זאת מנורת הנפט שלהם, האירה קצת את המרחב החשוך, שבין הקירות.
בצד, במקום ישיבתם של סבא וסבתא, גם הוא על הרצפה, דלק הפרימוס, עליו עמד סיר אלומיניום. דבר מה התבשל שם. סבתא קמה ונגשה לפרימוס. היא לחצה פעמים מספר את הידית כדי לשמור, שהאש לא תדעך.
כך מצאתי אותם אז בצאתי מגטו מיידן. כך ראיתי אותם בפעם האחרונה.

האם ידעו הסבים על בואי? האם ציפו לי? איני יודעת.
אבל הנה אני נכנסת. ילדה קטנה, רזה ועצובה, ילדה יהודייה מגטו מיידן. הנה אני שוב איתם – נכדתם היחידה. האהובה.
פעם, לפני המלחמה, רק המראה שלי, או אפילו עצם קיומי היה גורם להם אושר ושמחה… זה מה ששניהם שידרו לי במבטם, המלא אהבה ורוך. אהבה ורוך וקבלה – זה מה שתמיד חשתי מצדם.

והנה- אנחנו שוב ביחד: סבא-סבתא ואני…
רק שכעת אני לא כפי שהייתי פעם, ואין בידם לשמח אותי. וגם סבא וסבתא שלי, גם הם לא כפי שהיו בעבר.
אני אינני מבינה וגם אינני רוצה להבין, עד כמה המצב חמור ובלתי הפיך. אבל הם, המבוגרים, הם כנראה, יודעים מזה זמן רב, מה קורה לנו.
הרי סבא כבר בהתחלה, עוד בגטו, ברחוב לוברטובסקה, כשכולם עדיין חיו באשליות, כבר אז הוא, בניגוד לאחרים, טען, שהכל אבוד…
כבר אז שמעתי אותו אומר: "לא לעבודה בכפר נלקחים האנשים באקציה, אלא למוות."
"לא נראה אותם שוב", היה אומר.
סבא הוא אדם חכם מאוד, היו אומרים, והיו מקשיבים לו.

רק שזה שייך כבר לעבר.
עכשיו, בקיץ 1942, סבא סבתא ואני אמנם ביחד, אבל כמה הכל מוזר ושונה. הם מוסתרים כאן במרתף, ואני עוד מעט אמורה לחזור לגטו. למה בכלל אבא ואמא שלחו אותי לכאן? איזה מפגש עצוב.
אבל הנה זה קורה לנו!
ועוד איך זה קורה!
הנה גם כאן סבא וסבתא שלי מפנים אלי שוב את מבטם המוכר והאהוב, מבטם השמח, רווי אהבה. המבט של פעם… כאילו דבר לא קרה, דבר לא השתנה…כאילו כל המסביב, המחריד הזה, לא קיים, ואנחנו כאן בזמן אחר, במקום אחר…
הרגע הזה במחיצתם של סבא וסבתא אוהבים ואהובים, פסק זמן זה, המנותק מכל הגהינום, ים של אהבה במבטם, זה מה שהחזיר לי את הסבים שלי.
סבים של געגוע.

סבתא מציעה לי מרק, המרק שבישלה שם בסיר מפוייח על הפרימוס שעל הרצפה. זה היה מרק ירקות עם שיבולת שועל. סבתא מזגה לי מרק בצלחת גדולה. מרק של פעם! המרק של סבתא! כמה זמן כבר לא אכלתי מרק כזה! הוא מחזיר לי את התאבון, שאבד לי מזה זמן רב.
אני אוכלת את המרק של סבתא וגומרת את כולו. עד לטיפה אחרונה. בחיים לא אשכח את הטעם המרק הזה, מרק אחרון של סבתא שאכלתי.

וכשסיימתי – הגיע זמן להיפרד וללכת. עלי לחזור לגטו מיידן.

סבא וסבתא לא בכו. הם לא הראו כל סימן של עצב או דאגה. הם חייכו והביטו אלי באותו המבט, מלא רוך ואהבה. כאילו רוצים לומר: "אין מה לדאוג, אֶווּניוּ. ואז: " לכי עכשיו, מתוקה. לכי לאבא ולאמא שלך. ואל תדאגי. ולהתראות, אֶווּניוּ, כן – להתראות…"

וכך זכרתי אותם.
ה"להתראות" שלהם ליווה אותי מאז. משך השנים קשות ביותר בחיי, ועזר לי להאמין, שיום אחד כל זה אכן יעבור, כאילו לא היה, ואנחנו נתראה שוב.

אבל לא התראינו…

מחנות – תוכן עניינים

בלז'ץ / יוסף דקר
שניים מתוך חצי מיליון – בלז'ץ /  נטע אבידר
עדות מבלז'ץ / חיים הירשמן
חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

עדות ממיידנק ומיידן טטרסקי – אנה בך

מחנה ליפובה – מחנה עבודה ומחנה לשבויי מלחמה יהודים / נטע אבידר
מחנה ליפובה – הנצחה / יוסף דקר
פרטיזנים יהודים במחוז לובלין / נטע אבידר
משפטם של פושעי המלחמה ממחנה ליפובה  / יהודית מאיר
אבא – פנחס זיסקינד – חייל יהודי בצבא פולין, שבוי במחנה ליפובה, פרטיזן ביערות פרצ'ב / יהודית מאיר

מחנה פלוגפלאץ (פלאגה לשקייביץ)
עדות ממחנה פלוגפלאץ: יוליה צלינסקה (דורה מינץ)
עדות ממחנה פלוגפלאץ: רגינה גלנצשפיגל בהיר
עדות ממחנה פלוגפלאץ: טובה גוטהלף
מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

חוברת מספר 48 שנת 2012

מחנה ההשמדה בלז'ץ ממוקם בגבול פולין-אוקראינה. צמוד לתחנת רכבת.
המחנה פעל במשך כתשעה חודשים. מחודש מרץ 1942 עד נובמבר באותה שנה.
בתקופה קצרה זו הושמדו בו כ-500,000 יהודים בהם 26.000 מיהודי לובלין.
היה זה מחנה השמדה בלבד. לא היו סלקציות. יהודים שהגיעו לתחנה הומתו עוד באותו יום.

חודש מרץ שנת 2012.
שבעים שנה אחרי השמדת יהדות לובלין אני חוזר.
אני חוזר עם קבוצת בנים ונכדים של שרידי החורף ההוא.
חודש מרץ שנת 1942.

אני חוזר למקומות בהם לא הייתי מעולם.
אני חוזר ללובלין. מחוז הילדות של סבא יהודה.
אני חוזר למיידנק. מחוז אבדן הילדות של הניוש בן התשע.
אני חוזר לפולין. ארץ החיים שהיו.
אני חוזר לבלזץ'. ארץ המוות.

זה היום האחרון של הקבוצה בפולין.
לובלין. מיידנק. קרמפיינץ.
בלזץ' תחנה סופית.
משך הנסיעה מלובלין לבלזץ' ארבע שעות.
לכיוון אחד.

בלזץ'.
המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר.
חוץ מחיים הירשמן ורודולף רדר.
שניים חזרו.
חצי מיליון לא.

נוסעים בכביש המקביל למסילת הרכבת.
משמאל מגרש כדורגל. שערים ללא רשתות.
כשאני רואה מגרש כדורגל ושערים אני שוכח הכל.
מחלת ילדות שלא עוברת.

הנה רציף תחנת הרכבת.
בדיוק כאן הצטוו אמא של סבא ובנותיה לפשוט את הבגדים, להשאירם ולצאת לדרכן האחרונה.
אל נא תאמר.
בדיוק עכשיו מישהו אומר שכבר מגיעים ושנלבש את המעילים ואח"כ נפשוט אותם ונשאירם במוזיאון.
אני מצטמרר.

הגענו לבלזץ'.
יורדים מהאוטובוס. ההכנות לקראת טקס הזיכרון שיחל בעוד כשעה בעיצומן.
על פני האדמה בנו מוזיאון. הניחו אבנים. כתבו שמות אנשים. חרטו שמות קהילות שנכחדו.
מתחת לפני האדמה נהרסו חיים. התיכו משפחות שלמות. קטפו תרבות עשירה. מחקו צחוק ילדים.

המסע הזה מתקרב לסיומו.
עד עכשיו ההומור השחור הקל עליי את נטל המשא.
אני מנסה לחשוב על עוד בדיחה שחורה דבילית ברוח הימים האחרונים.
סבון של פעם, dead and no breakfast, אתקשר אליך אחרי שאצא מתאי הגזים.
אני לא מצליח.
בכניסה לבלזץ' אני מאבד את ההומור השחור.

רוברט קובאלק הוא המדריך שלנו.
רוברט הוא היסטוריון.
הוא מלווה אותנו בימים האחרונים.
אנציקלופדית שואה מהלכת.
בור סוד שאינו מאבד דבר.
מכיר כל בור הריגה, קבר אחים, מחנה השמדה.
זוכר תאריכים, מקומות, משלוחים.
הוא מספר לנו על בלזץ'.
שנת הקמת המחנה. מספר חודשי הפעלתו. מספר משלוחים ליום. כמות הנספים.
הוא מפרט את מסלול דרכם האחרונה.
כאן הם הורדו מהרכבת.
פה הם השאירו את הבגדים.
לשם הם נלקחו.
והנה כאן איפה שאתה רואה את הדשא, היו פעם תאי הגזים.
רוברט מתאר עובדות יבשות אבל העיניים שלו לחות.
הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור. את רצף העובדות.
שואף אויר. מסתכל עלינו. מחכה לשאלות.
יש שאלות ?
לא. אין שאלות. הכל ברור.
חמש מאות אלף קורבנות.
עשרים ושישה אלף יהודי לובלין.
תשעה ירחי השמדה.
שני ניצולים.
אחד אלוהינו.

טקס הזיכרון עומד להתחיל.
אנחנו נעמדים מסביב.
הטקס מתחיל.
אנשים שלבושים יפה ונראים מאד חשובים, נואמים בשפה שאני לא מבין.
הטקס חלבי על פני האדמה.
הבשר והדם מתחתיה.
עברו שבעים שנה. הם לא מתערבבים.
חלביות הטקס עם בשר הקורבנות.
טקס כשר.
אין קשר.
אין לי סבלנות.

אני חוזר למוזיאון, שהוקם בסמוך, כדי להשלים את הסיור שהתחלתי קודם.
רואה את אלפי מפתחות הבתים, שלקחו היהודים מהגטו, כדי שיוכלו להיכנס הביתה בתום המלחמה.
קורא את הסיפור על שני ניצולי בלזץ' היחידים שנותרו בחיים: חיים הירשמן ורודולף רדר.
חיים הירשמן העיד לאחר המלחמה בפני הועדה היהודית היסטורית בלובלין.
בתום יום העדות הראשון שלו הוא שב לביתו.
באותו הלילה דפקו שני אנשים על דלתו וכשפתח אותה, ירו בו למוות.
אשתו לא ויתרה ולמחרת המשיכה את עדותו המפורטת לפי הסיפורים ששמעה ממנו במשך שנה.
רודולף רֶדֶר העיד שנים אחר כך.
הוא זכר הכל, אך סבל מקטרקט המכסה את אישוני העיניים בקרום לבן ומסתיר את הראייה.
כשהגיע למסדר הזיהוי, לא יכול היה לזהות בוודאות את מפקדי המחנה.

אני חוזר לטקס.
כומר ורב נושאים תפילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה.
הם מקריאים תפילה נוצרית וקדיש ואל מלא רחמים.
אני נזכר במה שכתבה אמא שלי לאחר ביקורה הראשון בבלזץ':

" עֵשֶֹב מְכַסֶּה אֶת בּוֹרוֹת הָעֲנָק שֶאֶל לוֹעָם הֻשְׁלְכוּ וְנֶעֶרְמוּ גּוּפוֹת אֲחֵינוּ הַמּוּמָתִים וְכוּסוּ בְּחוֹל,
וְדָמָם הַשָּחוֹר מְבַעְבֵּעַ עוֹלֶה וְזוֹרֵם וּמַרְטִיב אֶת רַגְלֵי הָאַסִּירִים הָאוּמְלָלִים הַגּוֹרְרִים אֶת אֲחֵיהֶם מֵחַדְרֵי הַגַּז,
וּמַטְמִינִים אוֹתָם בָּאֲדָמָה,
וּבַלַּיְלָה עַל דַּרְגָּשָם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, שֶמָּצְאוּ בְּמַחְסְנֵי הָחֲפָצִים הַשְּדוּדִים,
וּמִתְפַּלְּלִים קַדִּיש עַל דְּמֵי אֲחֵיהֶם הַצּוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה,
וְיוֹדְעִים כִּי מָחָר יִיָּרוּ גַּם הֵם עַל שְׂפַת אוֹתָם בּוֹרוֹת וְיֵאָסְפוּ אֶל עַמָּם."

קר. שמש שקרנית מעלינו. מאירה אבל לא מחממת.
אמא יקרה שלי נטע ואחי היקר לי שמוליק, עומדים לצידי עטופים במעילים.
אמא של סבא שלי חיה-דבורה ושתי אחיותיו אסתר ורחל עמדו כאן לפני 70 שנה עירומות בשלג.
בטח התפללו שמע ישראל. אין שומעים.
עמדו כאן אין אונים. אין עונים.

אני מביט לשמיים מאין יבוא עזרם.
מסתכל סביב ורואה את בני הדור השני והשלישי של השרידים, עומדים במקום בו עמדו אבותיהם.
יוסי דקר לבית זקרויצ'יק, נויה ונועם שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.
שני ובן דודה יוני, הנכדים של יוכבד פלומנקר מאחרונות הדור הראשון.
איטה ובתה עדי לבית משפחת הלברשטט רבת הפעלים.
אירית קפלן-גוורץ-אובליגנהרץ, בעלה סטיב הכדורסלן הגדול וילדיהם תום וסיון החיים בקו ת"א – התפוח הגדול.
ירוחם הבן של דוד שטוקפיש שלמד עם סבא שלי באותה כיתה, אשתו רותי ובתו גלית. הבן אמיר חזר לביתו אתמול.
מייקל רוזנבוש יונגער-מן עם מקל. איש מבוגר עם סקרנות ונשמה של ילד.
שאר חברי הקבוצה עומדים מפוזרים בין כל באי הטקס.
בכל זאת הגענו למרות הכל.

יוסי מסמן שצריך להזדרז כדי להספיק לטיסה בערב .
אחד אחד ובאין רואה אנחנו עוזבים בשקט את הטקס.
מצעדנו מחריש. היינו פה.
עולים על האוטובוס.
יהודים בדרך חזרה מבלזץ' ?

אני מתיישב.
אמא שלי לידי. שומרת עליי.
בואי אמא. שבי איתי עד שאגדל.
אני מרגיש יותר טוב.

האוטובוס מתחיל לנסוע.
הנהג מפעיל מיזוג ואני שואל אם זה גז ?
שלום לך. ברוך שובך הומור שחור ודבילי. חסרת לי מאד.
פתאום שני מתפוצצת מצחוק.
קראה בשלט דרכים על חברה בשם קוֹרבַּנֶק.
גם אליה חזר ההומור השחור.

האוטובוס ממשיך לנסוע.
גם המחשבות שלי.
אנחנו בדרך חזרה.
לפני שבעים שנה זה לא היה קורה.
אני חי. תודה לאל. שמור אלוהינו. חזרתי מבלזץ'.

כללי – תוכן עניינים

נחמן בלומנטל ההיסטוריון של השואה בלובלין

החיים בלובלין בתקופת הביבוש הנאצי / מינה הלברשטט קפלן

ויקטור קרֶמִין – האם היה אוסקר שינדלר בלובלין? / בריג'יט ווקס

הגטו בלובלין / רוברט קובאלק

רחוב 3 במאי מספר 8 / עירית הס

קריסטינה / עירית הס

פרידה מאמא / עירית הס

נחמן בלומנטל ההיסטוריון של השואה בלובלין

חוברת מספר 48 שנת 2012

פתח דבר
בשנת 1957 ראה אור כרך ה' בסדרה אנציקלופדיה של גלויות. כרך זה עסק בעיר לובלין.
בראש המפעל הגדול של הוצאת הספר עמדו ההיסטוריונים נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן.
בספר זה כתב נחמן בלומנטל את המאמר "לקורות השואה בלובלין".
בשער הספר כתבו העורכים כך: "שמנו את לבנו, בעיקר, להקיף את החומר על לובלין, שאך זה הייתה בחיים, ולמרבה הצער והדאבון – איננה עוד. שאיפתנו הייתה לתאר ולהנציח את לובלין, שעודנה חיה בנו, שעדיין היא עצמנו ובשרנו."

מורה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין
נחמן בלומנטל נולד בשנת 1902 בבּוֹרשצ'וּב (בארשטשיוו, Borszczow) שבגליציה המזרחית. באוניברסיטת ורשה הוא למד לתואר מגיסטר (M.A) בספרות. בתקופת לימודיו באוניברסיטה התוודע לחוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים אשר כלל בין השאר את עמנואל רינגלבלום, רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, יוסף קרמיש ובלה מנדלסברג.
עם סיום לימודיו עבר ללובלין ועבד בה כמורה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בראש ובראשונה הוא היה מורה.
בשנים שלפני המלחמה לימד פולנית ופילוסופיה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. הוא ידע להסביר בפשטות בעיות פילוסופיות סבוכות. בשקט ובסבלנות ידע להלהיב את תלמידיו להתמודד עם שאלות קשות.
"פרופסור בלומנטל," כינו תלמידיו את המורה הכריזמטי. הם אהבו אותו והעריכו אותו.
עד היום תלמידיו אינם שוכחים את הסיורים שהיה עורך יחד אִתם בשבתות. נחמן בלומנטל ועמיתתו, המורה להיסטוריה בלה מנדלסברג, ערכו בשבתות סיורים להכרת לובלין. שני המורים הובילו את האנשים הצעירים אל אתרים יהודיים ופולניים מעוררי סקרנות (מבחינה גאוגרפית ומבחינה היסטורית).
נחמן בלומנטל היה אידישיסט מושבע. בהיותו חובב שפת האידיש פתח חוג לחובבי השפה ותרבותה. "גם קללות לימד בחוג שלו," סיפרה תלמידתו יוכבד פלומנקר, "קללות עסיסיות, אבל בטעם." כל חייו חקר שפה זו והנחיל את תרבותה. עבודתו האחרונה היא ספר שהתפרסם בשנת 1981 – ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה, אוצר של מילים ואמרות מהגטאות והמחנות.

חוקר שואה
בלומנטל שרד את השואה בפולין.
בהיותו היסטוריון בהשכלתו ובמקצועו, כמו גם עד לחורבן קהילתו ושריד ממשפחתו, ראה בחקר השואה שליחות אישית ולאומית.

איסוף תעודות וגביית עדויות
עם שחרור לובלין בקיץ של שנת 1944 הוקמה הוועדה היהודית ההיסטורית המרכזית בפולין. נחמן בלומנטל היה בין מייסדי הוועדה.
המשימה הראשונה במעלה של הוועדה הייתה איסוף תעודות וגביית עדויות.
"לחקור יהיה אפשר גם אחר כך," אמר, "אבל לא תמיד תהיה אפשרות לאסוף מקורות." מסמכים עלולים להיעלם, ואנשים הם בני חלוף. מה שלא ייאסף ולא יירשם – יאבד. מה שיאבד – יימחק מההיסטוריה ויהיה כלא היה.
פעילותה של הוועדה ההיסטורית הובילה להקמתו של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה באוקטובר 1947. נחמן בלומנטל היה מנהלו הראשון של המכון. הוא הופיע מטעם התביעה במשפטים של פושעי מלחמה וערך את פרסומיו הראשונים של המכון היהודי היסטורי בוורשה.
בשנת 1949 עלה לישראל. נחמן בלומנטל וההיסטוריון יוסף קרמיש צילמו בחשאי מיקרופילמים מארכיון רינגלבלום והבריחו אותם מפולין בשק הדואר של שגרירות ישראל שם.
פעילותו בארץ החלה במוסד על-שם יצחק קצנלסון שבבית לוחמי הגטאות. במוסד זה ערך והוציא לאור את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד.
ב-1954 עזב את בית לוחמי הגטאות, החל לעבוד ב"יד ושם" ועשה זאת עד צאתו לגמלאות.

נגד ההפרדה בין שואה לגבורה
בדעת הקהל בארץ הנטייה הייתה להדגיש את גילויי המרי של תנועות הנוער היהודיות בשואה.
נחמן בלומנטל התנגד להתמקדות המחקר ההיסטורי במרד. הוא התנגד להפרדה בין שואה לגבורה. לדעתו, הפרדה זו הביאה לכך שהשואה נחשבת למאורע טרגי ומכאיב, אך גם לדבר מה שיש להתבייש בו – כי האנשים הלכו "כצאן לטבח". לעומת זאת מדברים על אודות הגבורה מתוך רגש של גאווה. הוא טען כי את המרד והמורדים יש לראות כחלק ממכלול שלם של גבורה יהודית, לא כגילוי היחידי שלה.

ההיסטוריון של שואת יהודי לובלין
חלק ניכר מעבודתו כהיסטוריון של השואה הוקדש לעירו האהובה לובלין. פרסומיו של בלומנטל בנושא לובלין מהווים מקור מידע ראשון במעלה לכל המתעניין בנושא.
נוסף על המאמרים הרבים שפרסם (חלק ממאמריו כתב במיוחד עבור "קול לובלין"), שני הספרים הבולטים שלו בנושא זה היו אנציקלופדיה של גלויות: לובלין והספר תעודות מגטו לובלין.
בשנת 1967 פרסם נחמן בלומנטל את הספר "תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך" בהוצאת "יד ושם". ספר זה נכתב על סמך הפרוטוקולים של היודנראט בלובלין. הארכיון של היודנראט בלובלין נשתמר כמעט בשלמותו, ובשנת 1949 נמסר למכון היהודי ההיסטורי בוורשה. ארכיון זה צולם, תורגם ונחקר על ידי נחמן בלומנטל. המחקר בספר זה על אודות פעילותו של היודנראט בלובלין הוא מקיף, מעמיק, חשוב ומעניין מאין כמוהו.
להלן רשימת הנושאים המרכזיים במחקרו על אודות היודנראט בלובלין:
מפעולות הקהילה עד הקמת היודנראט;
למה לובלין דווקא;
היודנראט לאור המסמכים;
היודנראט והשלטונות הגרמנים;
יחס היהודים אל היודנראט;
פינוי חלקי של לובלין;
גירוש לובלין מארס-אפריל 1942;
מחנה שבויי המלחמה בלובלין.

מי היו אנשי היודנראט?
עוד לפני פרסום הספר הציג נחמן בלומנטל את מסקנותיו בנושא זה לפני יוצאי לובלין ב"קול לובלין" מספר 2. גיליון זה של השנתון ראה אור זמן קצר לפני האזכרה השנתית של הארגון בשנת 1964. וכך כתב בלומנטל באותו הגיליון:
רציתי שיהודי לובלין אשר זוכרים את העיר שלפני המלחמה, ובמיוחד אלה אשר חזו את השואה מבשרם, ידעו את מסקנותי ויגיבו עליהן, שכן מי כמוהם בני סמכא בידיעת ההתרחשויות שם והכרת הדמויות, אותן ראו בגדולתן ובשפלותן.
מי מאתנו איננו מכיר את הדמויות הללו? הרי הם משמנה וסלתה של לובלין היהודית. כולם עסקנים ציבוריים, מנהיגי מפלגות, פעילים במוסדות השונים בעיר (ארגון הבריאות "טוז", "אורט", הסתדרויות בתי ספר, אגודות שוחרי תרבות, מוסדות כלכליים וכד').
אל לנו להתבייש באנשים אלה אשר הרכיבו את היודנראט; טובים מהם לא היו לנו.
אף על פי כן קרה מה שקרה…
מה קרה?
היודנראט התחיל את עבודתו בעולם אשר היה מוכר לו מלפני המלחמה והשתמש באמצעים מנוסים ובדוקים בעולם זה. הוא לא הבין ולא תפס – ודומני כי הבנת דבר זה נמנעה ממנו עד הסוף – כי עם בואם של הגרמנים השתנה העולם לחלוטין, כי קם עולם של מושגים חדשים, שיטות עבודה חדשות, "מוסר חדש" ו"אידיאלים" חדישים. לעולם הישן שוב לא היה מקום.
הכובש הגרמני אשר היה מפקח על עבודת היודנראט הסתכל בכך בשקט ובמתינות. כלל לא היה אכפת לו, שהיהודים עוסקים ב"דמוקרטיה", כתמול שלשום; בשבילו היו היודנראט כולו משחק גרידא, כדי לרמות אותו גופא.
בדרך זו של 'המשחק ביודנראט' הצליח הכובש הגרמני להוליך שולל את כולם: הן את היהודים הפשוטים והן את היודנראט עצמו.
העובדה שמהיהודים החכמים והנבונים, נבצר היה להבין כי היו רק משחק בידי הגרמנים, זאת היא מקור הטעות הטרגית אשר טעו אנשי היודנראט מלובלין, בדומה ליודנראטים אחרים בשטח פולין הכבושה.

בשנת 1983, לאחר מחלה ממושכת, הלך לעולמו בתל-אביב.

בין ספריו
– יחד עם מאיר קוז'ן היה העורך הראשי של ספר היזכור אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
דרכו של יודנראט: תעודות מגטו ביאליסטוק. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1962.
תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1967.
שמועסן וועגן דער יידישער ליטעראטור אונטער דער דייטשער אקוופאציע. בואנוס איירס, 1966.
– ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה: לקסיקון של מלים ואמרות בגטאות ובמחנות. 1981.
– ערך את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1953-1952.
– יחד עם ד"ר יוסף קרמיש ערך את הקובץ המרי והמרד בגיטו וארשה: ספר מסמכים. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965.
– היה בין עורכי היומן של אדם צ'רניאקוב, יושב-ראש היודנראט בגטו ורשה.
– ערך והביא לדפוס את כתביה של בלה מנדלסברג, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, ומאמרים לזכרה. תל-אביב, 1965.

מקורות
נחמן בלומנטל (1967). תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם.
בועז כהן (2010). הדורות הבאים – איככה ידעו? ירושלים: הוצאת יד ושם.
מאמרים שכתב ב"קול לובלין" ומאמרים לזכרו שהתפרסמו בשנתון.
זיכרונות אישיים של יוכבד פרייד-פלומנקר ושל רושקה שניידמן-פישמן.

[1] נפלאות דרכי הגורל: לימים קבוצה צעירה ונלהבת זו של סטודנטים יהודים באוניברסיטת ורשה נטלה חלק פעיל בתיעוד האסון הגדול של יהדות פולין. בתקופת השואה עתיד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום לתעד ולגנוז ב"זמן אמת" את קורות גטו ורשה, נחמן בלומנטל ישתתף אחרי המלחמה בהצלת הארכיון הגנוז הזה, והפרופסורים מאהלר, טרונק וקרמיש יכתבו מאמרים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין ובספר הזיכרון לחברתם שנספתה, הלובלינאית בלה מנדלסברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר