רחוב 3 במאי מספר 8 / עירית הס

חוברת מספר 48 שנת 2012

בלילה שמענו את ירי התותחים. אמא, דודה רוּזָ'ה ואני אפילו ירדנו למקלט יחד עם שאר דיירי הבית, פולנים כולם.
ישבנו שם, כולנו עטופים בשמיכות, כי לא הספקנו להתלבש. הם החלו להתפלל לישו הרחום ולמריה הקדושה, ורק אנחנו לא הצטרפנו למקהלה.
בחוץ נשמעו קולות נפץ. פצצות. קולות התפילה גברו. מעבר לתחושת סכנה ומעל לפחד הרגשתי אי-נוחות: אנחנו שונים. לא שייכים. ודאי לא רוצים אותנו כאן. הלוואי והייתי אצל סבא וסבתא.

שמחתי, כשאפשר היה לחזור לדירה, לסגור את הדלת ולהיות עם עצמנו בלבד.

בבוקר כבר ראינו חיילים גרמנים צועדים ברחובה הראשי של לובלין, רח' קרקובסקיה פשדמיישצ'ה. הסתכלתי דרך החלון, ראיתי אותם וגם שמעתי: הם צעדו ושרו חזק מאוד. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי שירים גרמנים, והם נשמעו לי ממש יפים. אבל יותר מכל הרשימו אותי המגפיים שלהם והחריקה שהשמיעו תוך כדי צעדה. המגפיים המבריקים האלה נראו לי יפים להפליא. החייל במגפיים נראה חזק כל כך. אסור לעמוד בדרכו, כי הוא ידרוס במגפיו. אלה מגפיים של גיבור. של חזק. עוד לא ראיתי מגפיים כאלה, יפים ומפחידים.
זו הייתה כניסתם של הגרמנים ללובלין.
ואלה גם היו הימים האחרונים שלנו בביתנו, ברחוב 3 במאי מספר 8.

כבר למחרת כיבושם את לובלין, באו הגרמנים אלינו לדירה. שמענו את הצעדים שלהם במדרגות. צעדים של מגפיים. ואת הדפיקות בדלת. לא משהו מיוחד. סתם דפיקות בדלת, אמנם בלתי צפויות וחזקות, אבל לא מנבאות דבר. והנה החיילים הגרמנים כבר אצלנו בסלון. כדבר מובן מאליו, הם עוברים מחדר לחדר, מביטים סביב ומדברים ביניהם.
דודה רוּזָ'ה, צעירונת מלאת ביטחון עצמי, אישה יפה ואקדמאית, פונה אליהם קצת בקוקטיות בגרמנית. אמא שלי עומדת בצד ללא מילה. לי השיחה נשמעת רגועה ואפילו מנומסת.
אז למה אמא נראית מוטרדת כל כך? מה אִתה? אני לא מבינה מה קורה. מה רוצים מאִתנו הגרמנים האלה? אני לא יודעת גרמנית.
כשהגרמנים עוזבים, הם לוקחים איתם את הרדיו שלנו. אני מסתכלת על הכוננית הריקה ונדהמת. אני חושבת על אבא. כמה עצוב יהיה לו, כשיחזור…

רק לאחר שהגרמנים יצאו, העזו דודה רוּזָ'ה ואמא לתת ביטוי לרגשותיהן ובו בזמן החלו שתיהן בפעילות קדחתנית. אני מבינה, שקורה משהו לא טוב, אבל אמא ודודה רוּזָ'ה עסוקות מאוד ואין להן פנאי להתייחס אלי ולהסביר לי.
מתברר, שכבר למחרת, כבר בבוקר, אנחנו חייבים לעזוב את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8: הגרמנים החליטו, שמעכשיו כל אזור המגורים הזה, ובתוכו הרחוב שלנו, הוא מחוץ לתחום ליהודים… זאת הגזירה. ולפיכך נותרו לנו שעות ספורות בלבד להיות כאן בביתנו.
לכן החלו אמא ודודה רוּזָ'ה להתייעץ בקדחתנות זו עם זו, כיצד ניתן למזער את הנזק: מה ניתן להעביר מכאן לביתם של סבא וסבתא, בטרם ישובו הגרמנים.
ברור, שלא מדובר ברהיטים, או שטיחים או מנורות וכגון אלה. רק קצת מן התכולה, כמו בגדים, מצעים, כלים. ולהעביר זאת מבלי שהגרמנים יבחינו בכך.

אך כנראה על דבר אחד אמא לא רצתה לוותר: על מערכת כלי החרסינה האנגלית בצבעי לבן-כחול-זהב, שקנו הוריי בהזמנה מיוחדת. מערכת זו קישטה את המזנון בחדר האוכל החגיגי שלנו. הורי היו מאוד גאים ברכש זה, ואף אני הייתי מלאת התפעלות מהצלחות, הצלוחיות והספלים, המוצגים לראווה בוויטרינה, אך לא זכור לי, שאי-פעם אכלנו מצלחות אלה. והנה עכשיו אני רואה על הרצפה ליד המזנון את ארגז האריזה המקורי של המערכת. הארגז עומד כאילו מוכן לעבור דירה, בעוד הוויטרינה ריקה.
האם תכננה אמא להעביר את הארגז עם המערכת האנגלית לבית סבא וסבתא בטרם יבואו הגרמנים? האם הספיקה להזמין סבלים? כרכרה?

בינתיים התבקשתי אני להשחיל על גופי שמלות רבות ככל האפשר זו על גבי זו, וגם סוודרים וגם מעיל חורף, למרות שהיה זה רק ספטמבר. אבל הדבר החשוב ביותר עבורי היו הצעצועים שלי, שלא היו רבים כל כך. והחשובה והיקרה לי מכל, שעליה בהחלט לא הייתי מוכנה לוותר, הייתה בובתי האהובה, בת דמותה של ילדת הפלא, שחקנית הקולנוע שירלי טמפל (Shirley Temple). בשכיבה היא ידעה לעצום עיניים. ברגעי שמחה ועצב היא הייתה חברתי הטובה ביותר. על בובתי האהובה שירלי, על הבובה הזאת, לא הייתי מוכנה לוותר.

וכל כך הייתי שקועה בעניין הבובה, שלא נתתי כלל את דעתי על מה שעשו אמי ודודה רוּזָ'ה באותן השעות. ראיתי אותן מתרוצצות ממקום למקום, או יותר נכון, מארון לארון, מוציאות דברים, קושרות חבילות. ראיתי ערמות של חבילות על הרצפה ולא נתתי את דעתי על כך. גם אלי איש לא שם לב. היינו מצווים לעזוב את הבית. הכל היה חפוז כל כך ולא צפוי. לא היה זמן לדיבורים.

והרי גם אני עסוקה בהכנות לעזיבת הבית: השכבתי את שירלי טמפל בעגלת הבובות שלה וכיסיתי אותה בשמיכה. את כל שמלותיה היפות, שתפרה ושלחה לי סבתי מוורשה, הנחתי מתחת לבובה, ארוזות בתוך בונבוניירה. אמנם רוב הבגדים האלה היו קטנים ממידותיה של שירלי, אבל תמיד חשבתי, שיום אחד, לכשאגדל, אצליח לתקן את השמלות כדי שיתאימו לה.

כנראה, שהגרמנים הקדימו, כי אמא ודודה רוּזָ'ה לא היו מוכנות עדיין . בהתאם למה שסוכם, עוד נותר להן זמן עד לעזיבת הבית. אבל הגרמנים חשבו אחרת, והגיעו הרבה לפני המועד שהם עצמם קבעו. הפעם גם התנהגו באופן שונה לחלוטין מיום ביקורם הקודם: מיד עם כניסתם פתחו בצרחות מפחידות בגרמנית, החלו להתרוצץ מחדר לחדר, נכנסים ויוצאים, ובכל פעם צועקים משהו נרגז לכיווננו.
אמא עמדה שם, ראשה מושפל, נראית מבוהלת, כאילו איזו אשמה כבדה רובצת עליה. והפעם – גם דודה רוּזָ'ה, גיבורת הילדות שלי, גם היא נראתה לי פתאום מפוחדת ונבוכה. הפעם לא ניסתה אפילו לדבר עם החיילים הגרמנים, רק תפסה מספר חבילות בכל יד ובכל המהירות פנתה לכיוון הדלת, החוצה…
גם אמא, גם היא עמוסת חבילות, התכוונה, כך נראה לי, לרוץ בעקבותיה, אלא שברגע זה אחד הגרמנים הבחין בדבר מה, שהרגיז אותו נורא: זה היה אותו הארגז, שליד המזנון. כנראה הבין מיד, שהתכוונו לקחת אותו אִתנו. הוא השמיע צרחה, או אולי קללה נזעמת, ובמגף הצבאי המצוחצח שלו בעט בארגז בעיטה אחת חזקה.
בו ברגע נשמע צליל חזק, שלא השאיר מקום לספק – צליל זכוכית נשברת. ראיתי את אמא שלי משתדלת לא לפרוץ בבכי, אבל ללא הצלחה. אמא בכתה תוך כדי בריחה.
אמא חשבה, שנותר לה עוד זמן כדי להציל לכל הפחות את המערכת האהובה עליה, אבל לא הצליחה.
אמא מסכנה שלי: כבר אז, ממש בהתחלה, לא היה לה מזל.

דווקא אני הייתי מוכנה: הספקתי ללבוש את כל השמלות הכי יפות שלי זו על גבי זו, וודאי נראיתי כמו כדור מהלך על שניים. כשראיתי את דודה רוּזָ'ה ואת אמא בורחות, מיד תפשתי את העגלה, עם שירלי ורצתי אִתה אחריהן החוצה. לגרמנים לא היה אכפת ממני ומהבובה.

הייתי אז בת שמונה ולא הבנתי את המתרחש. לא הבנתי, מדוע הגרמנים מתייחסים אלינו ככה… לוקחים את הדברים שלנו ומגרשים אותנו מהבית!
הייתי שם, אך לא הבנתי שפרידה מרחוב 3 במאי מספר 8, זוהי פרידה מהחיים שהיו לנו עד כה.

מצדי- אפילו די שמחתי לחזור לביתם של סבא וסבתא.

אבל אמא הרגישה, ללא ספק, שלגביה זה סוף החיים הטובים, שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. כנראה זה מה ששבר אותה. היא נשברה.
רק כיום, לאחר שעברו שנים רבות מאז, אני נזכרת באותם הרגעים ברחוב 3 במאי מספר 8, תוך רגשי צער ואשם על שלא הבנתי את כאב הפרידה של אמא.

וזה מה שקרה כעשרים שנה לאחר מכן:
בסוף שנות ה-50 תחילת ה-60 הייתי בקיבוץ, ואני עצמי כבר אם לילדות קטנות. היה בי צורך עז והמון געגועים לביתיות, למשפחתיות. הייתה בי התנגדות לחדר האוכל המשותף, לחינוך משותף. היה לי רצון מתמיד שהחדר הקטן שלנו יהיה בית לנו ולילדות. אחד הביטויים של שאיפה זו היה לכנס את המשפחה סביב שולחן, להגיש כיבוד קל וליהנות מהשיחה עם הילדות בהגיען מבתי הילדים. באותם הרגעים הרגשתי, שבכל זאת יש לי משפחה, שהדברים הם קצת "כמו פעם".
הייתי גם מלאת געגועים לעיר. הקיבוץ, חיי הכפר, כל זה היה זר לי. זה לא מה שהיה זכור לי מהבית. נהגתי לנצל כל הזדמנות, כדי "לקפוץ" לחיפה. אף על פי שבקיבוץ לא היה לנו כסף, בכל זאת אהבתי לשוטט ללא מטרה ברחובות הדר, בין החנויות. לרוב הייתי מסתובבת ברחוב החלוץ, שהיה אז הרחוב העממי של חיפה, רחוב מלא חנויות זולות. תחנת האוטובוס לקיבוץ רמות מנשה הייתה באותם הימים ברחוב זה, ומולה – חנות צעצועים וספרים. שם תמיד הייתי מצליחה להשיג בפרוטות משהו, העשוי לשמח את הילדות הקטנות שלי.

וגם חנות כלי בית הייתה שם.
יום אחד, על המדרכה לפני אותה חנות, ראיתי פתאום את מערכת כלי האוכל הלבנים, המעוטרים בכחול ובזהב. והיא הייתה במבצע! כתוב "בחצי מחיר"! לא חשבתי פעמיים: שאלתי מה מחיר המערכת ומיד קניתי שש צלחות מכל סוג – למנה ראשונה, למרק ולמנה עיקרית.
יצאתי מהחנות מאושרת, עם החבילה, הארוזה בנייר עיתון וקשורה בחבל. אינני זוכרת, האם הספיק לי הכסף לאוטובוס, או שחזרתי לקיבוץ בטרמפ. אבל חזרתי מאושרת עם המערכת "של פעם", גם אם הייתה זאת הקרמיקה הזולה והפשוטה ביותר.

חיסלתי את כל הצלחות הקיבוציות, שהשתמשנו בהן עד אז, ומאותו היום בארוחות המשפחתיות האהובות שלנו, "כיכבה" על שולחננו מערכת הכלים החדשים…הישנים.

אילו הייתה אמא רואה צלחות אלה, סביר שהייתה אומרת: "אבל אֶווּניוּ, הרי זה לא זה! זה לא משתווה אפילו לסרוויז שלנו. ובתרגום מילולי מפולנית זה היה נשמע מצחיק: "הרי זה לא 'מתרחץ' לסרוויז ההוא!"
אבל אני סתם אומרת זאת: אילו אמא הייתה שם אִתנו… היא הייתה מבינה.

וכעת, בסוף יוני 2008, כשבעים שנה לאחר שסולקנו ע"י הגרמנים מהבית בלובלין, חזרתי לפולין, בפעם הראשונה.
המונית, שהביאה אותי ואת נחום, מתחנת הרכבת של לובלין למלון לובליניאנקה (Lublinianka), עצרה ברחוב הראשי קרקובסקיה פשדמיישצ'ה כשמולנו השלט: רחוב ה-3 במאי. שילמתי עבור ההסעה לנהג הפולני, האדיב והנחמד ולא התאפקתי: "אני גרתי פעם בלובלין." הוא הפנה אלי מבט מופתע ומסוקרן ושאל: "בלובלין?! באיזה רחוב?" "3 במאי מספר 8" – נידבתי, והוא הגיב בהתלהבות מופגנת: "הרי זה ממש כאן! זה כאן ממול!"

אני חוצה את קרקובסקיה פשדמיישצ'ה וקרבה ל- 3 במאי מספר 8.
אני מתבוננת על הבית וחושבת: לא ככה… ממש לא ככה הוא זכור לי… כנראה, שלא רק אני הזדקנתי…

אני מביטה על ביתנו ברחוב 3 במאי מספר 8, ואיני חשה לא עצב ולא געגוע… אני שלווה ונינוחה.
טוב לי עם המצב הנוכחי: באתי לכאן רק לביקור. כיום אני גרה במקום שאני רוצה ורצויה.
ולו הייתי רוצה, יכולתי לקנות את הדירה ברחוב 3 במאי מספר 8 וגם לגור בה, ואיש לא יכול היה לומר לי, שהמקום הוא מחוץ לתחום ליהודים.
אבל אינני רוצה. כיום זו אני, שאינני רוצה. וזה ההבדל.

מודעות פרסומת

קריסטינה / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

אינני זוכרת כיום את השמות או את הפנים של הילדות שחייתי יחד אִתן במשך שלוש שנים, שלוש השנים הארוכות והקשות ביותר בחיי. מכל האסופיות זכורות לי עד היום רק באשה (Basia) ולילקה (Lilka). אבל הייתה גם קריסטינה (Krystyna).

קריסטינה הייתה שונה מכולן. לראשונה ראיתי אותה למחרת בואי למנזר. הגנבתי לעברה מבט מבוהל ומיד הבנתי שעלי לשמור מרחק ממנה. הבנתי מה מוצאה… גם לו ניסתה להתכחש לכך, הדבר לא היה עולה בידה – הכול היה כתוב על פניה. היו אלו פנים שמיות: אף ענק ובולט, מעוצב כמו במיטב הקריקטורות של "השטירמר" הנאצי; עור מנומש ומלא פצעונים; עיניים חומות גדולות מאוד, אך לא לפי המודל הגרמני המייחס לעינינו מבט ערמומי ורע. עיניה של קריסטינה היו חסרות הבעה לחלוטין – עיניים מתות, אף שהיא עצמה בחיים. כאילו ידעה כבר אז, שלאחת כמוה לעולם אין זכות להביע רגש. פניה היו מוארכות והסתיימו בסנטר מחודד. הפנים היו מעוטרות בתלתלים שחורים משחור, תלתלים שחורים וצפופים מאוד. לכאורה היה לה מראה יהודי טיפוסי, אבל לא היה זה מראה מהמציאות: לא זכור לי שראיתי אי פעם, איפהשהו, אדם בעל מראה כזה. המראה של קריסטינה תאם בדיוק את מיטב הקריקטורות הנאציות.
כיוון שמהרגע הראשון שמרתי על מרחק ממנה ונמנעתי מליצור אִתה כל קשר, לא ידוע לי דבר עליה. האם הייתה הולכת לבית הספר כמו כל האחרות, או שמא מטעמי ביטחון, עקב המראה שלה, לא הייתה יוצאת כלל מן הבית, מן המנזר? מכל מקום, כל עוד מקום מגוריה היה המנזר ובית היתומות, היא שרדה…
כמו כל השאר הייתה אסופית. בהיותה תינוקת הובאה מהרחוב למנזר, הוטבלה על ידי הנזירות לדת הקתולית וחיה מינקותה שם, במנזר, בNowe Miasto 4-, כנוצרייה לכל דבר.
המראה יוצא הדופן, מראה הזועק את גזעה, קבע את גורלה גם בחייה וגם במותה… לו רק הייתה נראית אחרת… מי היה זה שהוריש לה את הפנים האלה, פני יהודיה מספר הקריקטורות? אב שלא רצה להכיר בה? אם שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה בכוחות עצמה והניחה אותה על המדרכה, קרוב לדלת כלשהי, באחד הרחובות של ורשה? מי היו הורי קריסטינה? איש לא ידע זאת. גם היא לא ידעה. דבר אחד היה ברור לכול: לפחות אחד מהוריה היה יהודי, והיא נולדה יהודיה! יהודיה ושונה מכל הילדות הפולניות בעלות השיער הבהיר והאף הסולד. על ההשתייכות הגזעית שלה, על דבר היותה יהודיה, שילמה מחיר יקר. לכל אורך חייה הקצרים הייתה מושא לאכזריות, להתנכלות ולעלבונות. כל יום הביא אתו הזדמנות לכך, וכל שעה הייתה שעת כושר… היא ידעה את גורלה ולא ניסתה להתגונן אפילו, לא כל שכן להתנגד. שרשרת של השפלות, העלבות ואלימות – אלה היו חייה. מאז ינקותה כיהודיה-אסופית, היא נדונה לשמש שק אגרוף, קולט ברקים של שאר היתומות הפולניות אשר היו אכולות רגשי קיפוח ושנאה, מרות נפש ואכזריות. על אף טבילתה לנצרות הן המשיכו לראות בה יהודיה מטונפת ושפלה, נצר לזרע יהודה איש קריות – הבוגד שמכר לרומאים את ישו הרחום, הטוב והנערץ, את ישו בן האלוהים, זה שהיה פעם תינוק קטן, חמוד ומתוק. אפילו שלושה מלכים באו לבית לחם להשתחוות לו, לבן האלוהים הקטן הזה… אבל היהודים רצחו אותו! רצחו את בן האלוהים. ואיש מהם לא ינוכה מהאשמה הזאת! וגם קריסטינה אשמה במותו! יהודיה מכוערת ועלובה. את מי זה מעניין שהיא הוטבלה לנצרות?! היא יהודיה ודי בכך!
לכל הילדות במנזר הייתה זכות להתנגד, למחות, להביע רגשות זעם ולהתגונן אם חשו שנעשה להן אי-צדק (גם אם בדרך כלל אין תועלת בכך). על זכות המחאה הן אינן מוותרות! רק לקריסטינה אין כל זכויות, וחייה הם שרשרת אינסופית של סבל, כאב והשפלות… איש לא יעמוד לצדה. איש לא יגן עליה, ולא חשוב מה הן הנסיבות. מוצאה היהודי חרות על פניה. ישו הרחום והטוב פסח ברחמיו על קריסטינה, על אף היותה נוצרייה… אולי גם הוא פוחד מזעמה של האנטישמיות?
אני פחדתי מאוד. לא היה כל סיכוי שאנסה, ולו פעם אחת, לבוא לעזרתה. הייתי לא רואה ולא שומעת. רק הייתי כואבת ונפחדת: זה מה שיקרה לי, אם תתגלה אי פעם האמת עלי.
אני, שהייתי מוכנה להתחלף באותם הימים עם כל אחת, כן, ממש עם כל אחת ואחת מחברותי, עם הטיפשות ביותר ועם המכוערות ביותר על מנת להיות כמוהן: ילדה רגילה, להיות באמת אחת מהן, בלי השוני הזה, בלי הסוד ובלי הפחד שהסוד יתגלה –
אני, שהייתי אז ילדה כל כך אומללה, שונה ונחותה עקב מוצאי היהודי –
אני –
הייתי מתנחמת בכך שאינני קריסטינה, כי מצבה ומעמדה היו קשים משלי לאין ערוך.
כעבור זמן מה הצלחתי לצבור "נקודות זכות": לפעמים כי הייתי ילדה טובה וממושמעת, ולעתים הודות להתחברות מחושבת לתעלולים של הילדות "הרעות" כדי להימנות עליהן ולהיות "שייכת". שקיעתי בלימודים והציונים הגבוהים שקיבלתי הקנו לי מעמד של תלמידה מצטיינת והביאו לי חברות רבות מבין התלמידות של בית הספר…
לקריסטינה לא היה כל פתח מילוט: פניה גזרו את גורלה… היא הייתה האדם היחידי באותם הימים שלא הייתי מוכנה להתחלף אתו…

בספטמבר 1944 נכשל מרד הפולנים בוורשה. הגרמנים הזועמים פוצצו מבפנים כל בית שנותר על תלו. את האוכלוסייה, את כל מי שנשאר בחיים, גירשו והצעידו מערבה.
בעת שאנחנו, הילדות והנזירות, הוּבלנו בשיירה, אחד החיילים הגרמנים שהקיפו וליוו אותנו במשך כל המסע הבחין לפתע בקריסטינה. הוא קרב אלינו במהירות, שלף אותה מבין כל הילדות האחרות והחל לדחוף אותה קדימה בקת הרובה שלו. הוא דחף אותה בכוח, בגסות, במכות רובה. מצדה לא נראה כל ניסיון של התנגדות. אני שמעתי רק בכי קטן, חנוק ומיואש… לא יותר מזה… כך זה היה אִתה תמיד. לא יותר מזה: תמיד אותה ההשלמה עם הגורל. וכך גם כאן, לפני המוות. החיים לימדו אותה שאין לה סיכוי, אין מגן ולא יהיו רחמים.
לכן רק אותו הבכי הקטן, בכי שלא מעז…
זוכרת שהפעם, כן, הפעם אם המנזר ניסתה להתערב: רצה צעדים מספר לכיוון החייל הגרמני הדוחף את הילדה… והיא גם אמרה לו מילים מספר, מילים שלא הצלחתי לשמוע…

פרידה מאמא / עירית הס

חוברת מספר 47 שנת 2011

עירית הס נולדה בלובלין, 1931, ונקראה אז אֶוָה-אירנה גולדברג.
זה סיפורה על הפרידה מאמה הלה-יהודית לבית בּלוּמנשטוֹק,
בעת חיסול גטו מיידן-טטרסקי בנובמבר 1942

בערב החלו האנשים להתפזר: חלקם פנו לעבר שער היציאה, רבים אחרים נשארו במקומותיהם גם לאחר שהמקום נסגר.

החשיך. לילה ירד. הילדים שכבו ונרדמו בכל מקום פנוי. הרי זאת היתה "placowka", מקום עבודה ליהודים. מיטות לא היו שם, והילדים כבר היו עייפים מאוד.

אני לא יכולתי להירדם. שוטטתי לאורכו ולרוחבו של הצריף והתבוננתי באנשים שהיו פזורים בכל הפינות ובכל המעברים. כולם נראו לי עסוקים מאוד. איש לא התעניין בי ולא שאל שאלות. עברתי ממקום למקום ולא זיהיתי אדם מוכר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסתובבתי ללא מטרה וללא כיוון בין אנשים שהיו אדישים כלפי וטרודים במשהו אחר. אנשים שקטים מאוד, מאוד.

ולפתע – מכיוון הכוך, מתחת למדרגות העץ – עלה ועטף אותי ריח נפלא! ריח אותו כמעט כבר שכחתי: ריח חביתה! מטגנים כאן ביצים! ממש לידי!
קבוצת ילדים – אולי בני גילי, אולי קטנים ממני, חלקם עומדים, חלקם יושבים על הרצפה – הצטופפה סביב אישה. סביר להניח שהייתה זו אמא שלהם, רכונה מעל לפרימוס דולק. משם בא הריח! היא טיגנה להם חביתות!
נעמדתי שם, ממש בסמוך אליהם, נשענת על הקיר ומקווה…
ריח ביצים מטוגנות, הריח הנפלא של חביתות, גבר אצלי ברגע זה על בושה, על מבוכה ופחד! אני כל כך רוצה לאכול חביתה! אולי גם אני אקבל!
הבטתי מלאת הערצה באם זו שלמרות הכול – אפילו כאן, בעת חיסול הגטו – היא מכינה עדיין מטעמים לילדים שלה. לא יכולתי לזוז משם: עמדתי, חיכיתי וציפיתי.
אבל לא נתנו לי.
אולי לא הייתי אמורה לצפות שבמקום הזה, במצב הזה, יתפנה מישהו לשים לב לילדה זרה, לא מוכרת, ויבין שהיא מחכה לחביתה.
ואולי לא הספיקו להם הביצים. או הותירו ביצים למחר.
כשאני נזכרת בהם היום ממרחק השנים, אני חושבת: הרי הם לא ידעו שאין להם מחר.

אני כבר עייפתי מהשיטוטים וחיפשתי את אבא ואמא. גם הם נראו עייפים מאוד ודאוגים. הם הסתודדו ביניהם בלחש.

לפנות בוקר התחילה להתאמת השמועה: יריות מכיוון הגטו.

תחילה נשמעו יריות בודדות.
אחר כך – יריות בתדירות גוברת והולכת שלוו בצעקות בגרמנית ובזעקות. וכאן, ב"עמדה" מסביבנו ולידנו, עלה והתגבר קול בכי והחלה התרוצצות טרופה. כולם רצו הלוך וחזור – ללא כיוון וללא מטרה.

ופתאום תפסתי שאם עכשיו זה סוף הגטו, אין לנו לאן לחזור ואין לאן ללכת. אז מה נעשה?

ואבא, כאילו קרא את מחשבותי, פנה אלי ואמר: "אֶווּניוּ (Ewuniu), עכשיו את הולכת לאותה הגברת מגדנסק, אִתה נפגשנו אצל סבא וסבתא, כשחזרנו מרוסיה." אבא מסר לי שם וכתובת. ועוד הוסיף: "היא הבטיחה לנו לשמור עלייך ולטפל בך עד ששוב נוכל להיות ביחד. אז תלכי אליה עכשיו. זכרי את השם ואת הכתובת. לכי כבר, אֶווּניוּ. לכי. להתראות, חמודה שלנו."
לא שכחתי דבר ועשיתי הכול בהתאם להוראות. אבל כיום אינני מצליחה להיזכר לאן הלכתי, מי קיבל את פני, מה אמרו לי ומי היה אִתי שם. כל זה נמחק מזיכרוני.
כעבור שנתיים, בעת שפרץ מרד הפולנים בוורשה, חיפשה אותי ונפגשה אתי שוב אותה הגברת מגדנסק. בשיחה אִתה התברר לי כי ב-10 בנובמבר 1942, יום חיסול גטו מיידן-טטרסקי, היא הייתה זו שקיבלה אותי בדירת מסתור בלובלין. היא אכן הייתה שם וראתה את מה שאני ראיתי.
היא סיפרה לי דברים שאבא רצה להסתיר ממני אז. היא זו שגילתה לי את האמת על אמא.

זה קרה ב-11 בנובמבר 1942: למחרת הלילה שחוסל סופית גטו מיידן-טטרסקי, למחרת היום בו נפרדנו – אבא, אמא ואני.
למחרת חיסול הגטו מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת. לשם אמרו לי ללכת. לא יודעת מה עם אבא ואמא, לא יודעת מה יהיה אתי, לא שואלת, לא יודעת את מי לשאול.
אני אי שם. איש אינו מדבר אתי, איש אינו מסביר לי דבר. ובכל זאת: איפה אבא ואמא?
כל מה שאני רוצה הוא לישון. להירדם ולהתעורר אחרי הכול.
כנראה באמת הצלחתי להירדם.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אך כשהתעוררתי, ראיתי את אמא.

מרגע זה אני זוכרת כל פרט:
הייתה שם דלת כניסה, ולצדה, ממש מולי – היה תלוי ראי גדול.
והנה אמא שלי עומדת שם בחדר, מול הראי, ומתבוננת בעצמה. היא הייתה לבושה במעיל החורף שלה ונעלה אותם המגפיים היפים שקנתה בימים האחרונים של גטו מיידן-טטרסקי אצל סנדלר יהודי. בעצם הם היו מיועדים לאשתו של אחד הקצינים הגרמנים, אבל אשת הקצין סירבה לקחת אותם בטענה שאינם נוחים לה. הסנדלר נאלץ לתפור לה מגפיים חדשים, והוא שמח כשהצליח למכור את הזוג הקודם לאמי בחצי מחיר. זה הסיפור ששמעתי.
הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה, מאז פרוץ המלחמה, שאמא קנתה לעצמה פריט לבוש חדש – המגפיים האלה שהלמו יפה כל כך את רגליה.
זכרתי איך אמא הייתה נראית פעם, לפני המלחמה, והיה לי קשה לראות אותה כיום. כשהשוויתי בינה לבין אמהות של חברות שלי, הייתי מתביישת וכועסת. מה קרה לה? למה היא מוזנחת?! איזו אמא יש לי.

בגטו, ברחוב לוברטובסקה, קרוב מאוד למקום מגורינו, היה בית חולים יהודי גדול. הוא היה מוקף בגן, עצים ודשאים. בגן הזה הרשו לנו (ילדי הגטו) לשחק, כי לא היה מקום אחר. מדי יום הייתי חוצה את הרחוב ונכנסת לשחק בגן. שם הייתי פוגשת את צלינקה, ילדה חמודה שהיתה מגיעה לגן יחד עם אחותה הקטנטונת מירקה ועם אמא שלהן. האם היתה כעסנית, ביקורתית וקרה כלפי בתה הגדולה צלינקה, וחמה ומפנקת כלפי מירצ'קה בת השנתיים. אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה אופן הלבוש שלה. בניגוד לאמי היא נראתה לי תמיד אלגנטית ומסודרת יפה. היא דאגה גם לביגוד של בנותיה. שתי אלו היו מגיעות יחד אִתה לגן, לבושות היטב. בהתאם לחורף הפולני הקר היו להן גרביוני צמר ומגפיים. אשר לי, מזה זמן רב לא הייתה עלי כל השגחה. איש לא שם לב מתי ובאילו בגדים אני יוצאת לרחוב. איש כבר לא דאג לי. כך הרגשתי.
כמה הייתי מקנאה בצלינקה על שיש לה אמא כזאת, אפילו שהיא כעסנית. הייתי מסכימה שגם עלי יכעסו, ובלבד שישימו לב אלי! ושאמא שלי תתלבש ותסתרק יפה כמו אמא של צלינקה, אפילו שיש מלחמה ואנחנו בגטו.

והנה כאן, למרבה הפלא, אמא שלי עומדת מול הראי ובוחנת את השתקפות דמותה.
כנראה חשבה שאני ישנה, כי היא לא פנתה אלי כלל. לכן גם אני איני מוציאה מילה מפי ורק מסתכלת עליה.

הדבר הראשון שמושך את תשומת לבי הוא השיער שלה. היה לאמא שיער חום, בדומה לשלי. והנה היא צבעה אותו לבלונד! ועוד דבר: היא מחזיקה בידה כובע רחב שוליים, ועוד מקושט בפרח, והיא מנסה להניח אותו על ראשה בזוויות שונות על מנת לראות איך זה הכי מתאים לה.
אני מבינה מיד במה העניין: לאמא, בניגוד לאבא, יש בעיה עם המראה השמי שלה. היא יודעת זאת. אם תלך ברחוב, מחוץ לגטו, כל גרמני – ועוד יותר, כל פולני – יבחין שהיא יהודיה.
לכן היא צבעה את שערה לבלונד, כי רוב הפולניות הן בלונדיניות.
וכך גם הכובע: כובע הוא פריט לבוש אלגנטי. הוא אינו מיועד לנשים בגטו לובלין, ובפרט כובע מגונדר כמו זה שאמא מחזיקה ביד. אפילו לאמא של צלינקה לא היה כובע.
סביר שמישהו יעץ לאמא לחמצן את השער ולהתלבש יפה כדי שלא תיראה כמו יהודיה שברחה מהגטו. ואמא עשתה זאת. כי… אולי זה יעזור.
והנה אני משנה תנוחה ומתיישבת על המיטה.

עכשיו אמא מבחינה בי, כשאני יושבת על המיטה ומתבוננת בה.
היא כאילו קוראת את המחשבות שלי ושואלת: " אֶווּניוּ, איך הכובע החדש שלי?" וקולה רועד.
היא מתאמצת לחבוש את הכובע ולקשור את הסרט מתחת לשיער. אבל ידיה רועדות כל כך, שהיא לא מצליחה לעשות קשר. כל כך רועדות לה הידיים. ולא רק הידיים: היא כולה רועדת.
אני לא יכולה להוציא מילה מהפה, כי מזעזע אותי לראות אותה. מפחיד אותי לראות את אמא שלי רועדת ומבוהלת. ההתנהגות שלה מפחידה וגם מעצבנת אותי.
היא חוזרת ושואלת: "איך הכובע החדש שלי?"
אינני עונה לה.
אמא לא זזה מהראי וממשיכה במאמציה לקשור את הסרט האמור ולהצמיד את הכובע לראשה, אך הרעד מסכל את כל מאמציה. לבסוף עוזר לה מישהו. אולי דודה אידה, או מישהו אחר. לא אני.

ומה עכשיו? מה עוד יש לעשות? איש אינו מזמין אותה לשבת. גם לא הוצע לה לשתות. ואני שם, בצד, יושבת עדיין על המיטה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ומה להגיד לאמא. וגם היא עוד עומדת שם, מול הראי. ובמראה אני רואה את הפחד שלה: עיניים מלאות פחד, שפתיים רועדות. כאילו עוד מעט תפרוץ בבכי.
ולי אין כבר כוח לזה. אני לא מסוגלת לראות את אמא שלי ככה. אני לא צריכה אותה עכשיו כאן. די! שתעזוב אותי כבר ושתלך לה!

אבל אמא עדיין אינה עוזבת. יש לה עוד דבר-מה לומר לי בטרם תלך. היא רוצה להגיד לי משהו חשוב. והיא אומרת: " אֶווּניוּ, יש לי בשבילך הפתעה קטנה. את זוכרת את השמלות שלי, שכל כך מצאו חן בעינייך? את התכולה ואת הוורודה? זוכרת אותן? עכשיו הן אצל גברת קנוֹבּלָאוּך, זו ששומרת לנו את כל הדברים. אז תדעי שביקשתי ממנה לתפור מהשמלות האלה שתי שמלות חדשות בשבילך. טוב, בת קטנה שלי? את מרוצה? הן מאוד יתאימו לך, אֶווּניוּ. תוכלי לגשת ולקחת את השמלות מגברת קנוֹבּלָאוּך."
זה מה שעוד רצתה לומר לי.
אלו המלים האחרונות שאמא אמרה לי.
ואז נשיקה עצבנית קטנה, עיניים מלאות דמעות וחיבוק חפוז של זרועות רועדות… הדלת נסגרת אחריה. וזהו: אמא איננה.
לא חשבתי. לא הרגשתי כלל שזה הסוף, שזו הפעם האחרונה שראיתי את אמא…

אמא הלכה. וכשהיא הולכת אל מותה, נשארתי אני עם חזון השמלות שהורישה לי זה עתה. ורק על זה חשבתי. שכבתי לישון. לפני שנרדמתי, הספקתי לדמיין את עצמי לבושה באותן השמלות החדשות והיפות שיהיו לי: התכולה והוורודה! איך אהבתי את הצבעים האלה, את הוורוד ואת התכלת! איך אמא ידעה שאלו היו שמלותיה האהובות עלי ביותר? סוף-סוף יהיו גם לי בגדים חדשים, כמו לחברות שלי! כמו לפני המלחמה!
חזון השמלות החדשות גבר על כל הדאגות וכל הפחדים. נרדמתי שמחה.

ומה שקרה ממש באותו הלילה, בזמן שישנתי, הוא שבתחנת הרכבת של לובלין הם ירו באמא שלי…

היא לא הייתה צריכה ללכת לשם. היא הייתה חייבת להסתתר כמוני ימים מספר במקום מסתור כלשהו בלובלין, עד שייחלש ציד היהודים בידי גרמנים ופולנים כאחד. רק אז, בחסות הלילה, בחושך, הייתה יכולה לנסות להגיע לאותה תחנת הרכבת. לו היה מישהו מוכן להסתיר אותה לאחר חיסול הגטו – רק קצת, רק לימים מספר – אז אולי הייתה גם היא מגיעה לוורשה כמונו.
אבל לא היה איש כזה, ולא היה לאמא היכן להסתתר. למרות הוודאות שאין לה כל סיכוי – לא הייתה לה ברירה אלא ללכת.

פרידה מסבים / עירית הס

דברים שנאמרו בכינוס השנתי של ארגון יוצאי לובלין 2012

חוברת מספר 49 שנת 2013

באותו הערב אבא ואמא חזרו כרגיל מהעבודה, אכלו את המרק שהכנתי, ואמרו לי, שמחר בבוקר אצא איתם ממיידן אל מחוץ לגטו, על מנת לפגוש את סבא וסבתא. כעת סבא וסבתא שוב נמצאים זמנית בלובלין ומוסתרים לא רחוק מהגטו.
וזה מה שאמרו:
"אֶווּניוּ, מחר בבוקר תבואי אתנו, כאילו גם את, כמונו, הולכת לעבודה. תענדי כמונו על השרוול את הסרט עם המגן דויד, כדי שיחשבו, שאת ילדה בוגרת. אנחנו נעביר אותך בשער בין שנינו, על מנת שכמה שפחות ירגישו בך, וכשנהיה כבר בחוץ, בצד הארי, מיד תתנתקי מאתנו, תורידי את הסרט ותלכי לראות את סבא וסבתא.
זאת הכתובת. זכרי אותה ולכי ישר לשם. לכי מהר ככל האפשר, אבל אל תרוצי ולכי בראש מורם. כי כך לא יחשדו בך, שאת יהודייה מפוחדת, שברחה מהגטו."

הייתה זאת יציאתי הראשונה אל מחוץ לגטו וגם ההתחזות הראשונה שלי לפולניה. זוכרת שהתרגשתי התרגשות של פחד ולא התרגשות של שמחה לקראת המפגש הצפוי עם הסבים. הייתי כבר עצובה מדי ולא מסוגלת לשמוח.

פעם כל כך אהבתי את סבא וסבתא. אהבתי אותם הכי הרבה בעולם. מיום שאני זוכרת, הם היו אצלי תמיד במקום ראשון. כך זה היה פעם. לא עכשיו. משהו קרה לנו. גם להם וגם לי. כבר לא חשתי מצדם את החיבה ואת תשומת הלב של פעם. כאילו הם כבר לא חושבים עלי. והאמת היא, שגם אני כבר לא חשבתי עליהם. רק עלי. על כמה רע לי. על כמה הכל עצוב.

את הסבים שלי מצאתי במרתף ענק וריק. הם התמקמו שם בפינה קטנטנה. סבא ישב על שרפרף נמוך מאוד. את סבתא ראיתי, כשהיא מתכופפת מעל לפרימוס דולק. היא בישלה. הייתה זאת הפינה המרוחקת ביותר מפתח הכניסה. אולי הם חשבו, שכך זה הכי בטוח – רחוק ככל האפשר ממה שבחוץ.
הם היו שם שניהם, סבא וסבתא שלי, ונראו לי עכשיו זקנים מאוד. במרתף הענק הזה הם נראו קטנים כאלה, מכווצים בפינה, כמו שני גנבים המסתתרים מהמשטרה.
לא היו שם חלונות, והרצפה הייתה עשויה אדמה בוצית שהודקה ויובשה. גם רהיטים לא היו שם, ורק בפינה – זוג יהודים זקנים ותשושים: סבא שלי, לאחר התקף לב, ברגליים יחפות, נפוחות מאוד מאי-ספיקת נוזלים. וסבתא – כנראה חולת פרקינסון, כי ראשה מתנדנד מצד אל צד, כאילו רוצה לומר "לא… לא…לא…"
הכל שקט. לא נשמעו קולות מבחוץ, וגם סבא וסבתא שקטים מאוד-מאוד: חלילה, שמישהו ישמע אותם, כי אז – יתגלו. קרן אור, שחדרה מאי-שם, או אולי הייתה זאת מנורת הנפט שלהם, האירה קצת את המרחב החשוך, שבין הקירות.
בצד, במקום ישיבתם של סבא וסבתא, גם הוא על הרצפה, דלק הפרימוס, עליו עמד סיר אלומיניום. דבר מה התבשל שם. סבתא קמה ונגשה לפרימוס. היא לחצה פעמים מספר את הידית כדי לשמור, שהאש לא תדעך.
כך מצאתי אותם אז בצאתי מגטו מיידן. כך ראיתי אותם בפעם האחרונה.

האם ידעו הסבים על בואי? האם ציפו לי? איני יודעת.
אבל הנה אני נכנסת. ילדה קטנה, רזה ועצובה, ילדה יהודייה מגטו מיידן. הנה אני שוב איתם – נכדתם היחידה. האהובה.
פעם, לפני המלחמה, רק המראה שלי, או אפילו עצם קיומי היה גורם להם אושר ושמחה… זה מה ששניהם שידרו לי במבטם, המלא אהבה ורוך. אהבה ורוך וקבלה – זה מה שתמיד חשתי מצדם.

והנה- אנחנו שוב ביחד: סבא-סבתא ואני…
רק שכעת אני לא כפי שהייתי פעם, ואין בידם לשמח אותי. וגם סבא וסבתא שלי, גם הם לא כפי שהיו בעבר.
אני אינני מבינה וגם אינני רוצה להבין, עד כמה המצב חמור ובלתי הפיך. אבל הם, המבוגרים, הם כנראה, יודעים מזה זמן רב, מה קורה לנו.
הרי סבא כבר בהתחלה, עוד בגטו, ברחוב לוברטובסקה, כשכולם עדיין חיו באשליות, כבר אז הוא, בניגוד לאחרים, טען, שהכל אבוד…
כבר אז שמעתי אותו אומר: "לא לעבודה בכפר נלקחים האנשים באקציה, אלא למוות."
"לא נראה אותם שוב", היה אומר.
סבא הוא אדם חכם מאוד, היו אומרים, והיו מקשיבים לו.

רק שזה שייך כבר לעבר.
עכשיו, בקיץ 1942, סבא סבתא ואני אמנם ביחד, אבל כמה הכל מוזר ושונה. הם מוסתרים כאן במרתף, ואני עוד מעט אמורה לחזור לגטו. למה בכלל אבא ואמא שלחו אותי לכאן? איזה מפגש עצוב.
אבל הנה זה קורה לנו!
ועוד איך זה קורה!
הנה גם כאן סבא וסבתא שלי מפנים אלי שוב את מבטם המוכר והאהוב, מבטם השמח, רווי אהבה. המבט של פעם… כאילו דבר לא קרה, דבר לא השתנה…כאילו כל המסביב, המחריד הזה, לא קיים, ואנחנו כאן בזמן אחר, במקום אחר…
הרגע הזה במחיצתם של סבא וסבתא אוהבים ואהובים, פסק זמן זה, המנותק מכל הגהינום, ים של אהבה במבטם, זה מה שהחזיר לי את הסבים שלי.
סבים של געגוע.

סבתא מציעה לי מרק, המרק שבישלה שם בסיר מפוייח על הפרימוס שעל הרצפה. זה היה מרק ירקות עם שיבולת שועל. סבתא מזגה לי מרק בצלחת גדולה. מרק של פעם! המרק של סבתא! כמה זמן כבר לא אכלתי מרק כזה! הוא מחזיר לי את התאבון, שאבד לי מזה זמן רב.
אני אוכלת את המרק של סבתא וגומרת את כולו. עד לטיפה אחרונה. בחיים לא אשכח את הטעם המרק הזה, מרק אחרון של סבתא שאכלתי.

וכשסיימתי – הגיע זמן להיפרד וללכת. עלי לחזור לגטו מיידן.

סבא וסבתא לא בכו. הם לא הראו כל סימן של עצב או דאגה. הם חייכו והביטו אלי באותו המבט, מלא רוך ואהבה. כאילו רוצים לומר: "אין מה לדאוג, אֶווּניוּ. ואז: " לכי עכשיו, מתוקה. לכי לאבא ולאמא שלך. ואל תדאגי. ולהתראות, אֶווּניוּ, כן – להתראות…"

וכך זכרתי אותם.
ה"להתראות" שלהם ליווה אותי מאז. משך השנים קשות ביותר בחיי, ועזר לי להאמין, שיום אחד כל זה אכן יעבור, כאילו לא היה, ואנחנו נתראה שוב.

אבל לא התראינו…

כללי – תוכן עניינים

נחמן בלומנטל ההיסטוריון של השואה בלובלין

החיים בלובלין בתקופת הביבוש הנאצי / מינה הלברשטט קפלן

ויקטור קרֶמִין – האם היה אוסקר שינדלר בלובלין? / בריג'יט ווקס

הגטו בלובלין / רוברט קובאלק

רחוב 3 במאי מספר 8 / עירית הס

קריסטינה / עירית הס

פרידה מאמא / עירית הס

נחמן בלומנטל ההיסטוריון של השואה בלובלין

חוברת מספר 48 שנת 2012

פתח דבר
בשנת 1957 ראה אור כרך ה' בסדרה אנציקלופדיה של גלויות. כרך זה עסק בעיר לובלין.
בראש המפעל הגדול של הוצאת הספר עמדו ההיסטוריונים נחמן בלומנטל ומאיר קוז'ן.
בספר זה כתב נחמן בלומנטל את המאמר "לקורות השואה בלובלין".
בשער הספר כתבו העורכים כך: "שמנו את לבנו, בעיקר, להקיף את החומר על לובלין, שאך זה הייתה בחיים, ולמרבה הצער והדאבון – איננה עוד. שאיפתנו הייתה לתאר ולהנציח את לובלין, שעודנה חיה בנו, שעדיין היא עצמנו ובשרנו."

מורה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין
נחמן בלומנטל נולד בשנת 1902 בבּוֹרשצ'וּב (בארשטשיוו, Borszczow) שבגליציה המזרחית. באוניברסיטת ורשה הוא למד לתואר מגיסטר (M.A) בספרות. בתקופת לימודיו באוניברסיטה התוודע לחוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים אשר כלל בין השאר את עמנואל רינגלבלום, רפאל מאהלר, ישעיהו טרונק, יוסף קרמיש ובלה מנדלסברג.
עם סיום לימודיו עבר ללובלין ועבד בה כמורה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בראש ובראשונה הוא היה מורה.
בשנים שלפני המלחמה לימד פולנית ופילוסופיה בגימנסיה ההומניסטית בלובלין. הוא ידע להסביר בפשטות בעיות פילוסופיות סבוכות. בשקט ובסבלנות ידע להלהיב את תלמידיו להתמודד עם שאלות קשות.
"פרופסור בלומנטל," כינו תלמידיו את המורה הכריזמטי. הם אהבו אותו והעריכו אותו.
עד היום תלמידיו אינם שוכחים את הסיורים שהיה עורך יחד אִתם בשבתות. נחמן בלומנטל ועמיתתו, המורה להיסטוריה בלה מנדלסברג, ערכו בשבתות סיורים להכרת לובלין. שני המורים הובילו את האנשים הצעירים אל אתרים יהודיים ופולניים מעוררי סקרנות (מבחינה גאוגרפית ומבחינה היסטורית).
נחמן בלומנטל היה אידישיסט מושבע. בהיותו חובב שפת האידיש פתח חוג לחובבי השפה ותרבותה. "גם קללות לימד בחוג שלו," סיפרה תלמידתו יוכבד פלומנקר, "קללות עסיסיות, אבל בטעם." כל חייו חקר שפה זו והנחיל את תרבותה. עבודתו האחרונה היא ספר שהתפרסם בשנת 1981 – ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה, אוצר של מילים ואמרות מהגטאות והמחנות.

חוקר שואה
בלומנטל שרד את השואה בפולין.
בהיותו היסטוריון בהשכלתו ובמקצועו, כמו גם עד לחורבן קהילתו ושריד ממשפחתו, ראה בחקר השואה שליחות אישית ולאומית.

איסוף תעודות וגביית עדויות
עם שחרור לובלין בקיץ של שנת 1944 הוקמה הוועדה היהודית ההיסטורית המרכזית בפולין. נחמן בלומנטל היה בין מייסדי הוועדה.
המשימה הראשונה במעלה של הוועדה הייתה איסוף תעודות וגביית עדויות.
"לחקור יהיה אפשר גם אחר כך," אמר, "אבל לא תמיד תהיה אפשרות לאסוף מקורות." מסמכים עלולים להיעלם, ואנשים הם בני חלוף. מה שלא ייאסף ולא יירשם – יאבד. מה שיאבד – יימחק מההיסטוריה ויהיה כלא היה.
פעילותה של הוועדה ההיסטורית הובילה להקמתו של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה באוקטובר 1947. נחמן בלומנטל היה מנהלו הראשון של המכון. הוא הופיע מטעם התביעה במשפטים של פושעי מלחמה וערך את פרסומיו הראשונים של המכון היהודי היסטורי בוורשה.
בשנת 1949 עלה לישראל. נחמן בלומנטל וההיסטוריון יוסף קרמיש צילמו בחשאי מיקרופילמים מארכיון רינגלבלום והבריחו אותם מפולין בשק הדואר של שגרירות ישראל שם.
פעילותו בארץ החלה במוסד על-שם יצחק קצנלסון שבבית לוחמי הגטאות. במוסד זה ערך והוציא לאור את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד.
ב-1954 עזב את בית לוחמי הגטאות, החל לעבוד ב"יד ושם" ועשה זאת עד צאתו לגמלאות.

נגד ההפרדה בין שואה לגבורה
בדעת הקהל בארץ הנטייה הייתה להדגיש את גילויי המרי של תנועות הנוער היהודיות בשואה.
נחמן בלומנטל התנגד להתמקדות המחקר ההיסטורי במרד. הוא התנגד להפרדה בין שואה לגבורה. לדעתו, הפרדה זו הביאה לכך שהשואה נחשבת למאורע טרגי ומכאיב, אך גם לדבר מה שיש להתבייש בו – כי האנשים הלכו "כצאן לטבח". לעומת זאת מדברים על אודות הגבורה מתוך רגש של גאווה. הוא טען כי את המרד והמורדים יש לראות כחלק ממכלול שלם של גבורה יהודית, לא כגילוי היחידי שלה.

ההיסטוריון של שואת יהודי לובלין
חלק ניכר מעבודתו כהיסטוריון של השואה הוקדש לעירו האהובה לובלין. פרסומיו של בלומנטל בנושא לובלין מהווים מקור מידע ראשון במעלה לכל המתעניין בנושא.
נוסף על המאמרים הרבים שפרסם (חלק ממאמריו כתב במיוחד עבור "קול לובלין"), שני הספרים הבולטים שלו בנושא זה היו אנציקלופדיה של גלויות: לובלין והספר תעודות מגטו לובלין.
בשנת 1967 פרסם נחמן בלומנטל את הספר "תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך" בהוצאת "יד ושם". ספר זה נכתב על סמך הפרוטוקולים של היודנראט בלובלין. הארכיון של היודנראט בלובלין נשתמר כמעט בשלמותו, ובשנת 1949 נמסר למכון היהודי ההיסטורי בוורשה. ארכיון זה צולם, תורגם ונחקר על ידי נחמן בלומנטל. המחקר בספר זה על אודות פעילותו של היודנראט בלובלין הוא מקיף, מעמיק, חשוב ומעניין מאין כמוהו.
להלן רשימת הנושאים המרכזיים במחקרו על אודות היודנראט בלובלין:
מפעולות הקהילה עד הקמת היודנראט;
למה לובלין דווקא;
היודנראט לאור המסמכים;
היודנראט והשלטונות הגרמנים;
יחס היהודים אל היודנראט;
פינוי חלקי של לובלין;
גירוש לובלין מארס-אפריל 1942;
מחנה שבויי המלחמה בלובלין.

מי היו אנשי היודנראט?
עוד לפני פרסום הספר הציג נחמן בלומנטל את מסקנותיו בנושא זה לפני יוצאי לובלין ב"קול לובלין" מספר 2. גיליון זה של השנתון ראה אור זמן קצר לפני האזכרה השנתית של הארגון בשנת 1964. וכך כתב בלומנטל באותו הגיליון:
רציתי שיהודי לובלין אשר זוכרים את העיר שלפני המלחמה, ובמיוחד אלה אשר חזו את השואה מבשרם, ידעו את מסקנותי ויגיבו עליהן, שכן מי כמוהם בני סמכא בידיעת ההתרחשויות שם והכרת הדמויות, אותן ראו בגדולתן ובשפלותן.
מי מאתנו איננו מכיר את הדמויות הללו? הרי הם משמנה וסלתה של לובלין היהודית. כולם עסקנים ציבוריים, מנהיגי מפלגות, פעילים במוסדות השונים בעיר (ארגון הבריאות "טוז", "אורט", הסתדרויות בתי ספר, אגודות שוחרי תרבות, מוסדות כלכליים וכד').
אל לנו להתבייש באנשים אלה אשר הרכיבו את היודנראט; טובים מהם לא היו לנו.
אף על פי כן קרה מה שקרה…
מה קרה?
היודנראט התחיל את עבודתו בעולם אשר היה מוכר לו מלפני המלחמה והשתמש באמצעים מנוסים ובדוקים בעולם זה. הוא לא הבין ולא תפס – ודומני כי הבנת דבר זה נמנעה ממנו עד הסוף – כי עם בואם של הגרמנים השתנה העולם לחלוטין, כי קם עולם של מושגים חדשים, שיטות עבודה חדשות, "מוסר חדש" ו"אידיאלים" חדישים. לעולם הישן שוב לא היה מקום.
הכובש הגרמני אשר היה מפקח על עבודת היודנראט הסתכל בכך בשקט ובמתינות. כלל לא היה אכפת לו, שהיהודים עוסקים ב"דמוקרטיה", כתמול שלשום; בשבילו היו היודנראט כולו משחק גרידא, כדי לרמות אותו גופא.
בדרך זו של 'המשחק ביודנראט' הצליח הכובש הגרמני להוליך שולל את כולם: הן את היהודים הפשוטים והן את היודנראט עצמו.
העובדה שמהיהודים החכמים והנבונים, נבצר היה להבין כי היו רק משחק בידי הגרמנים, זאת היא מקור הטעות הטרגית אשר טעו אנשי היודנראט מלובלין, בדומה ליודנראטים אחרים בשטח פולין הכבושה.

בשנת 1983, לאחר מחלה ממושכת, הלך לעולמו בתל-אביב.

בין ספריו
– יחד עם מאיר קוז'ן היה העורך הראשי של ספר היזכור אנציקלופדיה של גלויות: לובלין.
דרכו של יודנראט: תעודות מגטו ביאליסטוק. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1962.
תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1967.
שמועסן וועגן דער יידישער ליטעראטור אונטער דער דייטשער אקוופאציע. בואנוס איירס, 1966.
– ווערטער און ווערטלעך פון דער חורבן-תקופה: לקסיקון של מלים ואמרות בגטאות ובמחנות. 1981.
– ערך את כתב העת דפים לחקר השואה והמרד. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1953-1952.
– יחד עם ד"ר יוסף קרמיש ערך את הקובץ המרי והמרד בגיטו וארשה: ספר מסמכים. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1965.
– היה בין עורכי היומן של אדם צ'רניאקוב, יושב-ראש היודנראט בגטו ורשה.
– ערך והביא לדפוס את כתביה של בלה מנדלסברג, מחקרים לתולדות יהודי לובלין, ומאמרים לזכרה. תל-אביב, 1965.

מקורות
נחמן בלומנטל (1967). תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך. ירושלים: הוצאת יד ושם.
בועז כהן (2010). הדורות הבאים – איככה ידעו? ירושלים: הוצאת יד ושם.
מאמרים שכתב ב"קול לובלין" ומאמרים לזכרו שהתפרסמו בשנתון.
זיכרונות אישיים של יוכבד פרייד-פלומנקר ושל רושקה שניידמן-פישמן.

[1] נפלאות דרכי הגורל: לימים קבוצה צעירה ונלהבת זו של סטודנטים יהודים באוניברסיטת ורשה נטלה חלק פעיל בתיעוד האסון הגדול של יהדות פולין. בתקופת השואה עתיד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום לתעד ולגנוז ב"זמן אמת" את קורות גטו ורשה, נחמן בלומנטל ישתתף אחרי המלחמה בהצלת הארכיון הגנוז הזה, והפרופסורים מאהלר, טרונק וקרמיש יכתבו מאמרים בספר אנציקלופדיה של גלויות: לובלין ובספר הזיכרון לחברתם שנספתה, הלובלינאית בלה מנדלסברג.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

החיים בלובלין בתקופת הכיבוש הנאצי / מינה הלברשטט קפלן

חוברת מספר 48 שנת 2012

כל אדם יודע כי סופו למות, אך אינו חושב על כך.
כל אדם בעירנו ידע כי במוקדם או במאוחר תשיג אותו ידו של היטלר. כל אחד ידע, אך לא הבין. לא הפנים.
אילו הבינו זאת יהודי לובלין אז, לא היו מחכים עד שהצבא האדום ייכנס ללובלין.
הצבא האדום עמד אז במרחק של 14 קילומטרים משערי לובלין.
אילו הבינו זאת יהודי לובלין אז, ודאי היו בורחים ויוצאים עם נשותיהם וילדיהם לקראת מציליהם.

אחרי המלחמה עבדתי עם ילדים ניצולים.
מתוך 60 ילדים ניצולים שהיו בכיתה, אחד בלבד שרד באזור הכיבוש הגרמני. 59 ילדים הגיעו יחד עם הוריהם מתחומי ברית-המועצות. שנות המלחמה היו קשות. חלק מהילדים חיו בתנאים קשים יותר וחלקם חיו בתנאים קשים פחות, אבל כל הילדים שהיו בברית-המועצות למדו בזמן המלחמה. כל אחד מהם הביא אתו תעודה מבית הספר.
מהמחנות הגרמניים חזרו רק ילדים בודדים. תוכל לספור אותם על אצבעות ידיך.
מהמחנות הגרמניים חזרו אנשים שבורים בגופם ובנפשם. הם נכנסו לשם עם נשותיהם, אמותיהם, אבותיהם וילדיהם. הם חזרו לבדם – צעירים בגילם וזקנים ברוחם ובמראם.

יש רשמים מהמלחמה שלא יימחקו לעולם.
ראשית המלחמה. קורבנות ראשונים. אנשים עמדו ימים שלמים בשערי הבתים, מוכנים לבריחה.
אנחנו גרנו בבית גדול ברחוב לוברטובסקה מספר 21. שני שערים היו לבית: אחד מצד רחוב טרגובה, והאחר מצד רחוב לוברטובסקה. אנשים רבים יותר התרכזו בשער הראשון. שם היה יותר בטוח. לכל אחד מאתנו היו בצרורו כתונת, מגבת, חפיסת סבון. לנשים היו תחבושות היגייניות. המאושרים היו מצוידים גם במסכות גז.
חשבנו לתומנו: שיבואו כבר הגרמנים, ורק שלא יהיו הפצצות. הלוואי שיכולנו להתפשט, להתרחץ וללכת לישון.

ובאו הגרמנים. בודדים ובקבוצות, במכוניות ובטנקים, בלוויית שירה ומוזיקה.
והגרמנים אינם איומים כלל, כפי שכתבו עליהם. העיתונים מגזימים, כרגיל.
הגרמנים מחלקים סיגריות, ממתקים, מוצרי קוסמטיקה. את רוצה נעליים – יש לך נעליים, לבנים, שעונים וכל מה שתרצי. רק הראי מאין לקחת – ותקבלי. יותר מיהודייה אחת קיבלה גרבי משי מחייל גרמני. יותר מיהודי אחד קיבל בקת הרובה על הראש, כי השתהה להצביע על המחבוא שהסתיר בו את הגרביים.
שוד וביזה הפכו לעניין של יום-יום. במסווה של חיפוש אחר נשק או מכשיר רדיו שדדו ובזזו החיילים הגרמנים ככל אוות נפשם. איש לא אסר זאת עליהם.
"יהודי! בוא הנה, יהודי! משוגע!"
הנה צועדים הגרמנים בקצב המוזיקה והשירה.

ימים אחדים חלפו, וכבר הריצו הגרמנים דרך רחוב לוברטובסקה לכיוון הישיבה את אבי, שלמה הלברשטט – יושב-ראש הקהילה הוותיק, מזכיר ישיבת חכמי לובלין – ואת הרב תלמוד. שניהם בלי כובעים, מיוזעים, רצים באמצע הרחוב ונופלים תחת מטר המכות של רודפיהם.
הגרמנים חמסו כל דבר שהיה בישיבת חכמי לובלין: החל בשכיית החמדה, דגם הזהב המיניאטורי של בית המקדש הראשון בירושלים, וכלה בספר האחרון מהספרייה העשירה. בו ביום נתלה שלט על הבניין: "ליהודים הכניסה אסורה". בישיבה שוכנו חיילים גרמנים. היהודים נאלצו לעזור להם להיכנס לשם. ראיתי דרך החלון איך השל שצ'רנסקי ושפס שיינפלד הכניסו לבניין ארגזים כבדים. המצוד אחר יהודים היה עניין שביום-יום.
"יהודי, בוא הנה!"
הם תפסו גברים, נשים וילדים. המצודים נערכו ביום ובלילה. "לפתוח!" קראו, תוך כדי הטחת אגרופים פראית בשער. הם לא חסו על זקן, על עול ימים או על חולה.

לא אשכח לעולם את האולם ליד הגשר ברחוב לוברטובסקה.
הגרמנים ריכזו שם כמה עשרות נשים, סידרו אותן ברביעיות והריצו אותן לבית החייל. גם אני הייתי ביניהן. יחד אִתן מרטתי נוצות בבית החייל. היה זה ב-30 בדצמבר 1941. עבדנו בשתי משמרות. הכנו בגדים חמים לגרמנים. אחרי יום עבודה, בלי לאכול פרוסת לחם, נחתי על גבי מצע של קש יחד עם זונות ורוצחות שנטלו חלק בעבודה זו. אוצר המילים שלהן התמזג בשירה ובמנגינות לריקודים שנשמעו מהאולמות העליונים. היו אלה הגרמנים שחגגו את בוא השנה החדשה. בקושי הצלחתי לצאת משם.
למחרת היום הובלו כל הנשים למחנה ברחוב ליפובה. כל אחד ידע שליפובה משמעה מכות, עבודה בלי מעיל ובלי נעליים. ליפובה זו עבודה ללא הגבלת זמן.
בליפובה שלטו שבויים יהודים. השבויים עזרו לגרמנים לתפוס יהודים, והגרמנים נתנו בהם אמון. אף מצוד לא נערך בלי השבויים. הם הכירו היטב את היהודים ולא פסחו על אף אחד.

בתקופות שונות עולים לגדולה שליטים מסוגים שונים.
בתקופת הכיבוש הנאצי השתרר על הקהילה היהודית מנוול בשם שמאי גראייר.
איש לא חלם שהשם גראייר יעבור להיסטוריה. ההיסטוריה ידעה בוגדים ופושעים, אך על חדל אישים כמוהו איש לא קרא ולא שמע מעולם.
הוא לא היה היחיד. בזמן הכיבוש היו בלובלין גם "גראיירים" אחרים.
ד"ר אלטן (Alten) לא היה יושב-ראש היודנראט. הוא היה בא כוחם של אנשי האס אס. הוא נאם, דיבר והוציא פקודות בשמם. נשיאות היודנראט הייתה קיימת רק לכאורה. ד"ר שלאף (Schlaf) והמהנדס בקר (Becker) פחדו להוציא הגה מפיהם בנוכחותו. הם קיימו התייעצויות לעתים קרובות בביתו של אבי, שלמה הלברשטט – "היושב-ראש של אתמול ושל מחר," כפי שהתבטא יעקב ניסנבוים.

אבי, שלמה הלברשטט, היה יושב-ראש הקהילה היהודית, נציג של "אגודת ישראל", אדם דתי אורתודוקסי. הוא התייחס בסובלנות ובהגינות למפלגות אחרות.
הוא האמין לדברי הגרמנים כי "מעבירים" אותו ליישוב מחדש. כשנשלח ברכבת, אמר לי בדאגה: "אינני יודע איך תסתדרי בלעדי…" הוא הצליח לשכנע אותי, ואני נתתי לו את הכתובות של חברותי מווהלין ומפודוליה, שגם הן הועברו ל"יישוב מחדש"…
אנשי האס אס עצרו אותי מללכת יחד עם אבי האהוב.

שמותיהם של ה"גראיירים" יתנוססו ברשימה אחת עם שמותיהם של האנשים הכנים והישרים הרבים שהיו בעירנו.
הייתי תחת הכיבוש הגרמני בלובלין, ראיתי את הגטו באוסטרובייץ והייתי גם במחנות אחרים. שרדתי באושוויץ. ענדתי טלאי צהוב, קשרתי על היד סרט לבן עם מגן דוד כחול. נשאתי מספר על שמלתי, לבשתי חולצה עם מספר על הצוואר ויש לי מספר מקועקע על זרועי: 17089.
באושוויץ ובמחנות אחרים הייתי רק מספר.
המספר צרב לי פחות מאשר הטלאי הצהוב.
את הטלאי הצהוב ענדתי בזמן הכיבוש – כשעוד הייתי בן אדם, כשעוד היו אבא, אמא והשכנים, כשאנשים הגונים נאלצו להשתחוות ל"גראיירים". הם היו אדוני החיים והמוות.
אושוויץ הייתה יכולה להרוג אותי פיזית. תקופת הכיבוש הרגה מוסרית.
המלחמה כבר הסתיימה. המספר כאילו דהה במקצת. הזיכרונות מתקופת הכיבוש עומדים כמו חיים מול עיני. הם חרותים עמוק בתוכי.

Dzierzoniow
30.7.1947

ויקטור קרֶמִין – האם היה אוסקר שינדלר בלובלין? / בריג'יט ווקס

חוברת מספר 48 שנת 2012

הפעם הראשונה שנתקלתי בשם ויקטור קרמין הייתה כשקראתי את עדותה של בת-דודתו של אבי, אסתר הלברשטט-ארונסון. החשבתי אותה תמיד לדודה שלי, ושמה בפינו היה אסתושה. מדי קיץ הייתה מגיעה מתל-אביב לפריז כדי להיות בימי החופשה במחיצתנו.

עדותה של אסתושה נמצאה בביתה אחרי מותה. איש מאתנו לא ידע שהיא רואיינה על ידי אנשי "יד ושם", וההתוודעות לקורות חייה במהלך המלחמה הכתה אותי בתדהמה. אף פעם היא לא סיפרה לאיש איך הצליחה לשרוד – תחילה בגטו לובלין, ומאוחר יותר במקום מסתור בוורשה.

עדותה נפתחת באביב של שנת 1942. באותו הזמן חיה אסתושה בגטו לובלין – בתנועה מתמדת, בלי לישון שני לילות ברציפות באותו המקום. לילה אחד קיבלה מאביה מכתב המורה לה לעזוב את הגטו מהר ככל האפשר ולהימלט אל מפעל העורות שבבעלות דודהּ ווקס אשר נמצא בפאתי לובלין (היה זה המפעל של סבי, חיים אליעזר ווקס). לרוע המזל, בהגיעה אל המפעל איש לא הכניס אותה פנימה, אבל בן-דודהּ (לא הצלחתי לזהות מי היה הבן-דוד הזה) לקח אותה אל ביתו של אחד מעובדי המפעל הפולנים כדי ללון אצלו במשך אותו הלילה. למחרת הגיע שליח מהדוד ווקס כדי לקחת אותה לוורשה, העיר שרוב בני משפחת ווקס שהו בה במשך חודשים אחדים.
לעולם לא ראתה שוב את אביה.
הוא גורש מגטו לובלין בו ביום – ככל הנראה לבלז'ץ.

היא נשארה בוורשה אצל משפחת ווקס, ובאורח פלא הצליחה אפילו לקבל משרת תופרת במפעל 'טוֹבֶּנס'. אך משהלכו ותכפו הסלקציות היומיות לגירוש בניצוחו של מנהל 'טובנס' עצמו, היא החליטה באומץ לחזור ללובלין – בעלה, משה טיקוצ'ינסקי, חי עדיין בלובלין.

לבדה עלתה על רכבת. כשהגיעה ללובלין, הצליחה לחמוק מתחת לגדר התיל ולהיכנס לגטו מיידן טטרסקי. גטו זה הוקם עבור 4,000 העובדים היהודים שנותרו אחרי חיסול גטו לובלין באפריל 1942. במשך שני לילות נשארה שם, אך מכיוון שלא היו לה תעודות מזהות, היא הבינה שלא תוכל להימלט מהאיום המתמיד עליה – נאצי ושמו בּוֹמבּ סייר מדי יום בגטו בלוויית כלבו כדי לצוד יהודים "לא חוקיים". בלית ברירה החליטה לברוח מהגטו אל בית החרושת של קרֶמִין ברחוב פלוריאנסקה, שם בעלה עבד עדיין.

מה היה אותו בית החרושת שהיא הזכירה בעדותה?
ומי היה אותו קרֶמין?

ויקטור קרמין היה אחד מאותם "תעשיינים נאמנים" (כמו טוֹבֶּנס או שִׁינדלֶר) שבאו בעקבות התקדמותו של הצבא הגרמני והשתלטו על חברות יהודיות ונכסים יהודיים בגנרלגוברנמן. במפעלים הגזולים הם העסיקו אסירים יהודים בעבודת כפייה ובעבודת פרך. כיוון שהיהודים הוגדרו כ"רכוש" של האס אס, "התעשיינים הנאמנים" היו חייבים לשלם לאס אס עבור כל עובד יהודי שהגיע אליהם. שכרם היומי של העובדים היהודים במפעלים אלה היה קערת מרק וחתיכת לחם. מובן מאליו כי הרווח שהפיקו תעשיות אלו היה עצום. ההפקעות נעשו בידי סוכנות אשר הייתה כפופה לגנרלגוברנמן בראשותו של הנס פרנק.

לפני המלחמה היה ויקטור קרמין בעל חברה בברלין.
אחרי המלחמה נזכר שמו ברשימה שהוכנה במשרד עורכי הדין "כהן ומילשטיין", אשר הגיש תביעות משפטיות נגד כמה חברות גרמניות בגין פעולות לא חוקיות ושימוש בעבודת כפייה ובעבודת פרך.
שמו של קרמין מופיע גם במדריך למקומות מעצר ועבודות כפייה ב"בונדס-ארכיב", ארכיון המדינה של גרמניה.

החֶברה של ויקטור קרמין השתלטה במחוזות ראדום, לובלין וגליציה על החברות היהודיות שהתמחו באיסוף זכוכית, ברזל, נייר וסמרטוטים. היה לו מונופול על המִחזוּר של כל הפסולת התעשייתית הזאת. קרמין השאיר את הבעלים היהודים ועובדיהם במקומות עבודתם כדי ליהנות מהידע והניסיון שלהם בתהליך המִחזוּר. כתוצאה מכך עובדים רבים ניצלו באופן זמני מגירוש.

לפי עדותה של אירנה גברץ-גוטליב, קרמין ניהל שלושה מפעלי מִחזוּר באזור לובלין. הראשון היה מפעל לעיבוד בגדים ובדים ברחוב קלינובשצ'יז'נה. השני היה מפעל למִחזוּר ברזל ברחוב ה-3 במאי, מפעל שבעליו הקודמים היה אביה של אירנה גברץ. המפעל השלישי היה בזמושץ' והתמחה במִחזוּר זכוכית. למפעלים אלה יש להוסיף את המפעל ברחוב פלוריאנסקה שנזכר בעדותה של אסתר ארונסון.

ויקטור קרמין הגיע גם ללבוב אחרי כיבוש העיר על ידי הגרמנים ביוני 1941.

ניצולה אחרת, סופי קימלמן-רוזן, העידה כי באביב 1942 היא והוריה נרשמו לעבודה במפעל למִחזוּר בבעלותו של ויקטור קרמין אשר היה בלבוב. הם קיבלו רישיון עבודה, ועליו צוין כי הם "עובדים חיוניים לכלכלה". היא ואביה עבדו שם יחד עם נערות נוספות בנות גילה. באוגוסט 1942 היא ניצלה מגירוש ומכמה פשיטות של האס אס הודות לרישיון זה. היא עבדה במפעל של קרמין עד האביב של שנת 1943. באחד הימים הוזהרה מפני החיסול הקרב. כהרגלה היא עזבה את הגטו בחסות רישיון העבודה שלה, אך במקום ללכת לעבר מקום העבודה הסירה מזרועה את הסרט עם המגן-דוד וחזרה אל דירתה הישנה. היא התחבאה שם במקום מסתור אשר הוכן מראש בסיועו של קצין ורמאכט, אותו הקצין שהם "נתנו" לו את דירתם.

ניצולה אחרת, אליסיה מלמד-אדמס, העידה כי עד ל-24 ביולי 1943 היא והוריה שרדו במחנה קטן בדרוהוביץ' שבגליציה. במחנה זה הם עבדו עבור ויקטור קרמין במפעל שהתמחה באיסוף ברזל וסמרטוטים. יום אחד פשט הגסטפו על המפעל ולקח את כל היהודים לבית סוהר מקומי. בעת שהוצאו מהכלא והועמסו על משאית כדי להיירות ביערות בּרוֹניצָה, התערב איש צעיר – בנו של חייט שעבד עבור הגסטפו – והציל אותה. היא נשלחה לעבוד עבור הגסטפו יחד עם אותו הבחור והוריו.

לפי המדריך למקומות מעצר של קרן "ארינרונג ורנטוורטונג צוקונפט" אסירים של מחנה נוסף, מחנה בז'ז'ני בגליציה, עבדו עבור חברת ויקטור קרמין מינואר 1943 עד ל-12 ביוני 1943.

אין אפשרות להעריך את מספר האנשים שעבדו במפעלים השונים של ויקטור קרמין.
בארכיוני לובלין ניתן למצוא רשימות אחדות של עובדים דוגמת הרשימה המופיעה במאמר זה.
מתוך 37 השמות אשר מוזכרים ברשימת עובדים זו, המספרים 27, 28, 29 ו-30 מייצגים את שמותיהם של בני משפחת טיקוצ'ינסקי – לרבות משה טיקוצ'ינסקי, בעלה הראשון של דודתי אסתר ארונסון.

אינני יודעת דבר על אודות חייו של ויקטור קרמין לפני המלחמה, או על אודות האדם שהוא היה.
כל שאני יודעת הוא כיצד תיארה אותו אסתר ארונסון בעדותה. הבה נקרא אותה.

…"לאן הלכתי? הלכתי לרחוב פלוריאנסקה לבית החרושת של קרמין, שבעלי עבד בו. לא רציתי לסכן אותו, ולכן התרחקתי ממנו – באותו הזמן לא הייתה לי ברירה אחרת."

…"קיבלתי עבודה בבית החרושת של קרמין, והורשיתי להישאר שם. זה היה מזל עצום. עבודתי הייתה לשטוף את הסמרטוטים הספוגים בזיעה ובדם קרוש. גרנו בצריפים. היהודים שעבדו אצל קרמין היו מושא לקנאה כללית. קרמין עצמו אמר מדי פעם כי היהודים "שלו" ישרדו ויישארו בחיים. למען האמת, יש לומר כי הגרמני לעולם לא בגד באיש ועשה כל מה שיכול היה כדי להצילנו. יותר מפעם אחת הזהיר אותנו מפני סלקציה קרובה…"

אירנה גֶברץ-גוטליב מספרת סיפור דומה בעדותה:
…"קרֶמין, האיש שלקח את המפעל שלנו, העסיק את אבי. הוא היה אדם טוב מאוד. הוא עזר לרבים מאתנו. הודות לתעסוקה זו קיבל אבי רישיון עבודה (J-Ausweiss). גם אנחנו היינו שכירים במפעל וזכינו ברישיון עבודה…
גרנו בגטו מיידן טטרסקי ליד לובלין. לעתים תכופות הגרמנים ערכו שם סלקציות למוות. קרמין, האיש שעבדנו אצלו, היה ידידו של מפקד המשטרה והאס אס גלובוצ'ניק. הוא הודיע לנו על כל סלקציה שהייתה אמורה להתקיים במיידן טטרסקי. הוא גם הזהיר אותנו כי הגרמנים יחסלו את כל יהודי לובלין ב-1943 ואמר לנו לברוח. אנחנו – אבי, אחותי ודודתי – נמלטנו לוורשה במאי 1943."…

בספרו יהודי לובלין במחנה הריכוז מיידנק מזכיר רוברט קובאלק את עדותה של אידה רפפורט-גליקשטיין, המביעה רגשות דומים:
…"קרמין היה מפקח גרמני במפעלים יהודיים שעסק במִחזוּר פסולת. עובדי כפייה יהודים עבדו עבורו במשך תקופות ארוכות. הם נחשבו לבעלי פריבילגיות וחסינים מפני אקציות. אנשים רבים מקבוצות אלה הצליחו להימלט בשעת חירום ולשרוד"…

…"קרמין נחשב לשונה. בהיותו ידיד של קצין האס אס גלובוצ'ניק היטיב להכיר את תכניות האס אס בלובלין. אנשים העידו כי הוא הזהיר את היהודים מפני סלקציות עתידיות בגטו ואף שחרר אסירים שהיו עבר במיידנק. כדאי לציין זאת, כי האיש הגרמני הזה עזר לאנשים והציל אותם"…

הבה נחזור אל עדותה של אסתר ארונסון המתארת את עבודתה במפעל ברחוב פלוריאנסקה:
…"התחלנו להאמין כי המפעל של קרמין חיוני לגרמנים ולא יחוסל לעולם. אשליותינו התנפצו לאחר חיסול גטו מיידן טטרסקי בנובמבר 1942. [לאחר החיסול] היו עובדים שעבדו עדיין בכלא לובלין שבמצודה, במחנה העבודה בליפובה 7 ואנחנו במפעל של קרמין"…

…"המפעל צומצם וחוסל. כל הזמן בא איש אס אס ושמו קאליך ודרש רשימות חדשות של אנשים לגירוש. קרמין הזהיר תמיד מראש את האנשים שהכניס לרשימה ורמז להם כי עליהם לנסות להציל את עצמם. אבל לאן ללכת? איך להציל את עצמך? כשביקשנו עצה, קרמין משך בכתפיו. הוא לא היה יכול לעזור לנו, ואנו הבנו אותו"…

…"יום אחד הוא הזהיר אותנו שקאליך עומד להגיע וקרא בפנינו בקול רם את השמות ברשימה. שמעתי את שמי. נפלתי על ברכי וקראתי: "אני רוצה לחיות!" בכיתי ונישקתי את ידיו. מה לעשות? לא יכולתי לצאת החוצה, כיוון שידעתי כי הגרמני או הפולני הראשון שאפגוש ימסור אותי מיד לגסטפו"…
…"לפתע הבחנתי בעובד בשם גרין משעין סולם אל הקיר הקרוב לעליית הגג ועוזר להוריו לטפס. רצתי אליהם, אבל גם אנשים נוספים מיהרו לשם. כל אחד נדחף ודחף כדי להגיע למעלה… איכשהו דחפתי את עצמי למעלה לעליית הגג. היו שם כשלושים גברים ונשים…
… עד מהרה הגיע קאליך בלוויית אנשי גסטפו ואוקראינים. קרמין הורה לכולם להתאסף בחצר… תחילה ניתנה פקודה לכל היהודים לשכב על הארץ כשפניהם אל האדמה וידיהם מאחורי הגב. ואז שמענו יריות, צעקות ואנחות של הפצועים. ואחר כך צרחות: "רָאוּס, רָאוּס לוֹס!"… רעש משאיות, מהלומות בקתות הרובים, ואז שקט.
אנחנו שכבנו, עוצרים את נשימתנו…
לאחר רגע שמענו את קאליך ואת קרמין בבניין שלנו, ממש מתחתינו. "יש כאן מישהו?" צעק קאליך בגרמנית. קרמין הבטיח לו שאין פה איש, כי אף אחד לא יכול להתחבא כאן"…
…"קאליך ירה כמה יריות לתקרה ששכבנו עליה, אבל הן לא חדרו דרך הקורות. איש לא נפגע… בסוף הגיע ילד למפעל וקרא בשם אמו, שהתחבאה בינינו. בשלב הזה ענינו לו וירדנו מעליית הגג…
מר גרין שרד את המלחמה, כמו גם שטייגל… וגברת פלדמן"…
…"עזבתי את עליית הגג מעולפת כמעט, מאובקת, מלוכלכת, לא דומה לעצמי. שמו של בעלי לא היה ברשימה, והוא ניצל. הוא אמר: "לכי. אינך יכולה להישאר כאן…" קראתי: "אין לי לאן ללכת"… לבסוף הוא דחף אותי דרך שער המפעל החוצה, וברגע האחרון השליך לעברי תיק. מאוחר יותר מצאתי בתיק קצת בגדים וכסף… נשארתי בודדה ברחובות ריקים"…

כך מסיימת אסתר ארונסון את דיווחה על אודות שהותה במפעל של קרמין.
מהדברים עולה בבירור כי ויקטור קרמין הציל את חייה ואת חייהם של אחרים.
דודתי הצליחה לשרוד לאחר אירועים דרמטיים רבים אחרים, אירועים אשר במהלכם הוכיחה אומץ לב שלא יאומן. היא נלחמה על חייה ונעזרה בבני אדם שסיכנו את חייהם כדי להצילה.

אשר לויקטור קרמין, הוא שרד במלחמה. לפי דבריה של דודתי, הוא נשלח למאסר בלודז' בשנת 1946 באשמת שיתוף פעולה עם הגרמנים. במהלך המשפט הוא שוחרר, כיוון שיהודים רבים העידו לטובתו ואמרו כי עשה כל שביכולתו כדי לסייע ליהודים אשר עבדו עבורו.

אסתר באה לבקרו אחרי המלחמה; הם התחבקו, וויקטור סיפר לה כי כל היהודים נלקחו ממפעלו למיידנק.

ויקטור קרמין לא הרחיק לכת כאוסקר שינדלר שהצליח להציל את היהודים "שלו".
שינדלר הוא מקרה ייחודי של אדם שסיכן את חייו, הוציא את פרוטתו האחרונה כדי לשחד אנשי אס אס למכור לו את חיי היהודים "שלו", העביר את מפעלו ושינה את תוצרתו רק כדי להציל את חיי עובדיו. הוא נאסר פעמיים, אבל הצליח להשתחרר הודות לקשריו עם קצינים רמי דרג. הוּכח כי הוא הוציא יותר מארבעה מיליון מרקים כדי לשמור על היהודים "שלו" בחיים. בשנת 1962 הכתירה מדינת ישראל את שינדלר בתואר 'חסיד אומות עולם'.

אף שויקטור קרמין אינו יכול להתחרות במעשיו של שינדלר, אני סבורה כי עלי להעלות על נס את יחסו האנושי לעובדיו.
בזכות אנושיותו ניצלה דודתי.

תרגמה מאנגלית: נטע ז'יטומירסקי אבידר

מה ידעו בורשה בזמן אמת על המתרחש בלובלין ? – חלק ב

מה ידעו מחוץ ללובלין בזמן אמת על המתרחש בלובלין?

 מה ידעו בוורשה (ב)

דיווח של חייקה גרוסמן (מתוך הספר "חייקה"1)

חוברת מספר 50 שנת 2014 

חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק ב-1919. בגיל צעיר הצטרפה לתנועת הנוער "השומר הצעיר".

בתקופת המלחמה שימשה כקשרית בין חברי המחתרת היהודית, כיוון ששערה הבהיר ועיניה הכחולות שיוו לה מראה פולני. היא פעלה בגטאות רבים ומחוצה להם. עלתה ארצה בשנת 1948. בארץ הייתה חברת כנסת מטעם מפ"ם.

 

בסוף ינואר 1942 כבר היה מידע בוורשה על השמדת יהודים בחֶלְמְנוֹ הנמצאת במערב פולין. – – –

העדות נמסרה לאנשי "עונג שבת", שבראשם עמד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום[1].

פתאום נפלה הברה שבלובלין נערכת אקציה שתכליתה חיסול הגטו כולו… היה זה חיסול כולל ראשון של יישוב יהודי בגנרל גוברנמן.

חיסול גטו לובלין התרחש בימי מרץ-אפריל 1942. חייקה, ששהתה ממילא בוורשה, נתבקשה על ידי ההיסטוריון רינגלבלום ועוד מנהיגים ששמותיהם אינם זכורים לה, לצאת ללובלין, לברר את פשר השמועות. חבריה באו ואמרו: "מבקשים שתגיעי ללובלין, כי יש איזו ידיעה". חייקה זוכרת במפורש כי לא נסעה בשליחות תנועתה[2]. היא קיבלה סכום כסף, כנראה מהג'וינט, ונאמר לה למצוא בלובלין אישה שהייתה ממונה על העזרה הסוציאלית בגטו, ושתנסה בעזרתה להציל מה שאפשר. כמו כן נתבקשה להתחקות על המתרחש, על השיטות, על האמצעים, על כל תכנית הגירוש מהגטו. על פעולות התגוננות לא ניתן היה לחשוב, כי לא נערכו כל הכנות בגטו זה. – – –

ושוב עברה עליה הנסיעה הקשה והמייגעת, הצפיפות הבלתי נסבלת, שקי תפוחי האדמה, הצעקות, הצווחות, הבדיקות והחיפושים של ז'נדרמים וכלבים, ההתעללות הברוטלית בנוסעים, והפחד הנורא להיכשל ולהיתפס.

לילה שלם נסעה בלי לדעת מה תעשה, כיצד תחדור לגטו ומה תמצא בו.

בהגיעה, פנתה באקראי לאשת פועל רכבת, כפולנייה המבקשת מקום לינה זול, והוזמנה לביתה במאור פנים. ממנה שמעה על הוצאת יהודים מהגטו בהמוניהם.

"זה היום החמישי מוּצָאים כל היהודים מן הגטו… בגטו נעשים מעשי זוועה. כל מי שאינו יכול לקום וללכת הורגים אותו במקום… העיר מלאה אוקראינים, ליטאים ולאטווים. הם שומרים על גדר התיל. יש פולנים המבקשים לזרוק אליהם קצת מזון, אך אלה אינם מניחים. זה היום החמישי או השישי שאין יוצא ואין נכנס. שם גוועים, מתים, נהרגים לאלפים. מבחוץ נראים כל המעשים הללו בעד גדר התיל", סיפרה אשת הפועל לחייקה, מזועזעת עד עומק נשמתה.

בעזרת הפועל ואשתו הגיעה לגטו ומצאה אותו שומם מאדם ודממת מוות שררה בכול. דלתות הבתים פרוצות, קרועות לרווחה, אך אין איש.

בבניין שבו שכנו משרדי היודנרט, מוסדות סוציאליים ובית תמחוי, ואשר ניצב מחוץ לגדר הגטו, מצאה חייקה את האישה המבוקשת, מדוכאת, חסרת אונים, ומצפה להישלח אף היא. ממנה שמעה על ריכוז היהודים בשטח פתוח, הטענתם בקרונות משא מוגפים בצפיפות איומה ללא לחם ומים, ושילוחם למותם הוודאי. "ישבתי אִתה עוד כמה שעות. לא יכולתי להיפרד ממנה. ידעתי שאני נפרדת מנידון למוות".

שלושה ימים עשתה חייקה בגטו לובלין ומחוצה לו, בניסיון לאתר עוד כתובות, אולי תמצא מישהו להצילו. שוטטה מצוידת בתעודות שלא ידעה עד כמה הן "כשרות", מתחמקת מהמשמרות, וביאוש גובר גילתה שאין בידה לעזור לאיש.

עם שובה לוורשה נרעשת ונדהמת, סיפרה בישיבת העסקנים ואנשי הציבור את אשר שמעה וראתה. התדהמה והזעזוע טלטלו את השומעים. השמועה האיומה התאמתה. האמת על השמדת יהודי פולין כולם, נחשפה. שוב לא ניתן היה לעצום עיניים בפני הפורענות המתקרבת. מאוחר יותר גם נודעו הנתונים. כארבע מאות אלף איש חוסלו בזמן קצר באחד משני מחנות ההשמדה – בלז'ץ או מיידנק.

 

באפריל כבר ידעו בוורשה על השמדת יהודי לובלין בגז במחנה בלז'ץ. 

עוד בסוף מרס הוקם הגוש האנטי-פשיסטי שהורכב בגטו מפעילי המפלגה הקומוניסטית, פועלי ציון שמאל, השומר הצעיר, דרור-החלוץ ופועלי ציון צ"ס. צביה לובטקין הייתה נציגת דרור-החלוץ ומרדכי אנילביץ' – נציג השומר הצעיר.

הגוש פעל להכנת צוותי לחימה. דובר על אימון אנשים והכנת קבוצות להתארגנות פרטיזנית.

 

 

 

 

 שלו, זיוה (2005). חייקה. חלק א: פולין (עמ' 103-100). תל-אביב: מורשת.1

[1] ארכיון עונג שבת, המכונה גם ארכיון רינגלבלום, הוא אחד המפעלים המרשימים והייחודיים שיזמו יהודים בימי השואה. ארכיון מחתרתי זה הוקם והופעל בוורשה ביוזמתו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, במטרה לתעד את מציאות החיים תחת הכיבוש הנאצי.

אף שארכיון עונג שבת התמקד בגורל יהודי ורשה, הוא כולל עשרות רבות של דיווחים ועדויות העוסקים בגורל היהודים ברחבי פולין כולה.

 [2]  היא הייתה חברת תנועת הנוער "השומר הצעיר".

מה ידעו בורשה בזמן אמת על המתרחש בלובלין ? – חלק א

מה ידעו מחוץ ללובלין בזמן אמת על המתרחש בלובלין?

 מה ידעו בוורשה (א)

תיאורו של ההיסטוריון נחמן בלומנטל (מתוך הספר "תעודות מגטו לובלין")

חוברת מספר 50 שנת 2014

 

גירוש לובלין היכה גלים בקרב היהודים הכלואים בגטאות אחרים, בעיקר בוורשה. מוזר, שבו בזמן שבוורשה ידעו אנשי המחתרת את כל האמת על גירוש לובלין, לא ידעו על כך יהודי לובלין עצמם.

 

הד ראשון מוצאים אנו ביומנו של חיים אהרון קפלן[1]:

22.3.42

בלחישה נמסרות והולכות שמועות נוראות שלובשות צורה ופושטות צורה, הכל לפי רוח המספר – – –

הלוואי שאהיה בדאי אבל אין אני בן-חורין מרשום אותן:

שמועה ראשונה. יצא אל הפועל גירוש לובלין. כמאה אלף יהודים הוכנסו לתוך קרונות סגורים וחתומים בחותם הנאצי ותחת פיקוחם של נוגשים נאצים הובלו… לאן? איש אינו יודע. ובכן הקהילה הלובלינית כבר עברה ובטלה מן העולם. והא ראיה: בקשו להתקשר טלפונית עם ה"מועצה היהודית הלובלינית" והבקשה לא נתמלאה מפני "שכבר אין מוסד יהודי כזה בלובלין". שוב ניסו להתקשר טלפונית עם איש פרטי והוא ענה קצרות: "אני ואשתי חיים!"

ברור: איזה אסון קרה לאחינו הלובלינים. אבל מהותו והקפו אינם ידועים לנו.

 

17.4.42

לשמע לובלין רעדה אחזתנו. בסכנת חיים נמלטו איזה פליטים מעיר ההרגה ובאו לגטו הוורשאי. סיפוריהם מקפיאים את הדם בעורקיך. – – –

אבל אם כה ואם כה – עובדה היא שהמציאות עלתה על הדמיון. לובלין היהודית, עיר של חכמים וסופרים, מקום התורה והיראה, חרבה חורבן גמור ושלם. עדה שלמה של ארבעים אלף יהודים נעקרה משורשה והייתה לחרם. מוסדותיה, בתי כנסיותיה ומדרשיה עברו מן העולם – כל הונה הוחרם, נגזל ונשרף, כי ערומים כביום הוולדם עזבוה בניה לפני צאתם בגולה. עם פרוץ הגזרה גורשו ארבעים אלף יהודים. כעשרת אלפים נשארו. כשעבר הזעם הראשן כמעט והיו בטוחים שכבר באו אל ה"מנוחה". בהם לא יגעו עוד. והנה הביטחון היהודי שוב איכזב. אחרי עבור ימים אחדים נגזרה גזרה נוספת שלובלין צריכה להשאר "יודען-ריין" וגם השארית שתתה את כוס התרעלה. – – –

 

 

ברשימתו "חטיפת היהודים בוורשה" במאי 1942 שכתב הרב שמעון הוברבאנד בגטו ורשה נאמר בין היתר: "אומרים שתהיה סתם חטיפה למחנה; אחרים סבורים, כי יהיה מצור וכי היהודים הנסחפים יישלחו על פי נוסח לובלין" (כלומר: למחנה מוות).[2]

 

המשורר יצחק קצנלסון מקונן על לובלין בפואמה שלו "דאס ליד פון ראדזינער"[3]:

עס קומען ידיעות: לובלין ווערט פארלענדט!

לובלין – זי גייט אונטער… אָ, ראטעווע גאָט!

חרוב די שולן, די תורות געשענדט

די יידישע הייזער און היימען פארוויסט.

אָ, גאסן לובלינער ווי רויט און ווי נאס!

נאס פון די טרערן און רויט פונעם בלוט,

וויל אייך, דערהרגעטע, אייך איז שוין גוט!

 

בָּאוֹת יְדִיעוֹת: לוּבְּלִין נִשְׁמֶדֶת!

הוֹשִׁיעָה אֱלֹהִים – לוּבְּלִין נִכְחֶדֶת!

בָּתֵּי כְּנֶסֶת נֶחֱרָבִים, סִפְרֵי תּוֹרָה מְחֻלָּלִים,

בָּתֵּי הַיְּהוּדִים מֵהָאָרֶץ נִמְחִים.

הָרְחוֹבוֹת בְּלוּבְּלִין אֲדֻמִּים וּרְטֻבִּים,

אֲדֻמִּים מִדָּם וּמִדֶּמַע רָטֹב,

כִּי לָכֶם, הַהֲרוּגִים –

לָכֶם כְּבָר טוֹב!

תרגום לעברית: יהודית מאיר ונטע אבידר

 

 

לנושא זה חוזר המשורר יצחק קצנלסון ביומנו "פנקס ויטל". בשמיני עצרת תש"ג הוא כותב כך:

"- – – ימי הפסח של שנת תש"ב!

לובלין, זאת הקהילה הגדולה והקדושה זה מאות בשנים, לובלין העתיקה, פומבדיתא זו, נהרדעא דארעא דפולין, לובלין כלתה, אפסה, תמה. הרגו בה מטף ועד זקן, מאשה ועד עולל, אמות וילדים בבטנן. הגיעו אלינו השמועות, טלפונית, שולחו רצים, יהודים, בחורות מישראל עם ניירות של גויים להוודע – אוי לנו, ידענו את הכל! ידענו את כל הפרטים, הגויים הביאום, יהודי לובלין נחנקו באולמי החניקה בבלז'ץ" – – –

 

על לובלין כתבה גם העיתונות המחתרתית בוורשה, הפולנית והיהודית כאחד.

ב- Biuletyn Informacyjny מס' (119)15 מיום 16.4.42 אנו מוצאים את הידיעה דלקמן:

"בליל 23/34 במארס הוצאו מחוץ לעיר 108 ילדים מבית היתומים וכן גם חולים (ביחד 2,500 נפש) והוצאו להורג. את היהודים הנותרים במספר 25,000 העבירו לתוך מחנות בלז'ץ וטראווניקי. לפי מקורות מהימנים מרצחים את היהודים במחנות אלה על-ידי גאזים מרעילים".

בגיליון מס' (129)17 מה-30.4.42 חוזר העיתון על הידיעות הנ"ל ומציין כי היהודים מובלים בקרונות סגורים לבלז'ץ ולטראווניקי.

 

לובלין הייתה ליהודים מילת אימה, אך גם תמריץ להתנגדות.

בזיכרונותיו מדווח הרש ברלינסקי על "פגישת אנשי הציבור בז'יטוס, נובוליפקי 25 (יולי 1942)". בין היתר הוא מדווח שם כך: "זישה פרידמן: יש בידי הגרמנים להביא עלינו את הקץ בימים מספר (לדוגמה לובלין)."

 

בעצם ימי הגירוש שלחה המחתרת היהודית בגטו ורשה את המקשרות חוה פולמן ("דרור") וחייקה גרוסמן ("השומר הצעיר") ללובלין כדי להיוודע מה מתרחש שם.

פולמן הצליחה להגיע לגטו בזהות של ארית, להיפגש עם אנשים (בלה דובז'ינסקה), לחזור לוורשה ולמסור ידיעות נאמנות על גירוש לובלין.

חייקה גרוסמן נפגשה עם המנהלת של "העזרה הסוציאלית".

גם מטעם "הנוער הציוני" בגטו ורשה נשלח שליח ללובלין (מ' אורבאך) בעת הגירוש להצלת אנשי התנועה. הוא הצליח להעביר לוורשה ארבעה חברי תנועה.

 

 

 

 

 

 

[1] קפלן, חיים אהרון (1964). דפים מהיומן. ילקוט מורשת, ג, 22-7.

חיים אהרון קפלן היה סופר עברי ומורה. עזבונו, יומן שנכתב בגטו ורשה, נתגלה בגניזת "עונג שבת". נספה בימי האקציה הגדולה.

[2] ארכיון רינגלבלום, מס. 446.

[3] יצחק קצנלסון:

בגניזת "עונג שבת" (במכון היהודי ההיסטורי בוורשה) נמצא גם השיר "דאס ליד וועגן ראדזינער" (השיר על הראדזינאי), שנכתב בימי האקציה הגדולה בגטו ורשה.

רוב יצירותיו של קצנלסון מהשנים ת"ש-תש"ד, בגטו ורשה ובמחנה ויטאל, כונסו בספר "כתבים אחרונים" אשר ראה אור בתשט"ז (הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות).