מחנות – תוכן עניינים

בלז'ץ / יוסף דקר
שניים מתוך חצי מיליון – בלז'ץ /  נטע אבידר
עדות מבלז'ץ / חיים הירשמן
חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

עדות ממיידנק ומיידן טטרסקי – אנה בך

מחנה ליפובה – מחנה עבודה ומחנה לשבויי מלחמה יהודים / נטע אבידר
מחנה ליפובה – הנצחה / יוסף דקר
פרטיזנים יהודים במחוז לובלין / נטע אבידר
משפטם של פושעי המלחמה ממחנה ליפובה  / יהודית מאיר
אבא – פנחס זיסקינד – חייל יהודי בצבא פולין, שבוי במחנה ליפובה, פרטיזן ביערות פרצ'ב / יהודית מאיר

מחנה פלוגפלאץ (פלאגה לשקייביץ)
עדות ממחנה פלוגפלאץ: יוליה צלינסקה (דורה מינץ)
עדות ממחנה פלוגפלאץ: רגינה גלנצשפיגל בהיר
עדות ממחנה פלוגפלאץ: טובה גוטהלף
מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

מודעות פרסומת

חזרתי מבלז'ץ / יובל אבידר

חוברת מספר 48 שנת 2012

מחנה ההשמדה בלז'ץ ממוקם בגבול פולין-אוקראינה. צמוד לתחנת רכבת.
המחנה פעל במשך כתשעה חודשים. מחודש מרץ 1942 עד נובמבר באותה שנה.
בתקופה קצרה זו הושמדו בו כ-500,000 יהודים בהם 26.000 מיהודי לובלין.
היה זה מחנה השמדה בלבד. לא היו סלקציות. יהודים שהגיעו לתחנה הומתו עוד באותו יום.

חודש מרץ שנת 2012.
שבעים שנה אחרי השמדת יהדות לובלין אני חוזר.
אני חוזר עם קבוצת בנים ונכדים של שרידי החורף ההוא.
חודש מרץ שנת 1942.

אני חוזר למקומות בהם לא הייתי מעולם.
אני חוזר ללובלין. מחוז הילדות של סבא יהודה.
אני חוזר למיידנק. מחוז אבדן הילדות של הניוש בן התשע.
אני חוזר לפולין. ארץ החיים שהיו.
אני חוזר לבלזץ'. ארץ המוות.

זה היום האחרון של הקבוצה בפולין.
לובלין. מיידנק. קרמפיינץ.
בלזץ' תחנה סופית.
משך הנסיעה מלובלין לבלזץ' ארבע שעות.
לכיוון אחד.

בלזץ'.
המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר.
חוץ מחיים הירשמן ורודולף רדר.
שניים חזרו.
חצי מיליון לא.

נוסעים בכביש המקביל למסילת הרכבת.
משמאל מגרש כדורגל. שערים ללא רשתות.
כשאני רואה מגרש כדורגל ושערים אני שוכח הכל.
מחלת ילדות שלא עוברת.

הנה רציף תחנת הרכבת.
בדיוק כאן הצטוו אמא של סבא ובנותיה לפשוט את הבגדים, להשאירם ולצאת לדרכן האחרונה.
אל נא תאמר.
בדיוק עכשיו מישהו אומר שכבר מגיעים ושנלבש את המעילים ואח"כ נפשוט אותם ונשאירם במוזיאון.
אני מצטמרר.

הגענו לבלזץ'.
יורדים מהאוטובוס. ההכנות לקראת טקס הזיכרון שיחל בעוד כשעה בעיצומן.
על פני האדמה בנו מוזיאון. הניחו אבנים. כתבו שמות אנשים. חרטו שמות קהילות שנכחדו.
מתחת לפני האדמה נהרסו חיים. התיכו משפחות שלמות. קטפו תרבות עשירה. מחקו צחוק ילדים.

המסע הזה מתקרב לסיומו.
עד עכשיו ההומור השחור הקל עליי את נטל המשא.
אני מנסה לחשוב על עוד בדיחה שחורה דבילית ברוח הימים האחרונים.
סבון של פעם, dead and no breakfast, אתקשר אליך אחרי שאצא מתאי הגזים.
אני לא מצליח.
בכניסה לבלזץ' אני מאבד את ההומור השחור.

רוברט קובאלק הוא המדריך שלנו.
רוברט הוא היסטוריון.
הוא מלווה אותנו בימים האחרונים.
אנציקלופדית שואה מהלכת.
בור סוד שאינו מאבד דבר.
מכיר כל בור הריגה, קבר אחים, מחנה השמדה.
זוכר תאריכים, מקומות, משלוחים.
הוא מספר לנו על בלזץ'.
שנת הקמת המחנה. מספר חודשי הפעלתו. מספר משלוחים ליום. כמות הנספים.
הוא מפרט את מסלול דרכם האחרונה.
כאן הם הורדו מהרכבת.
פה הם השאירו את הבגדים.
לשם הם נלקחו.
והנה כאן איפה שאתה רואה את הדשא, היו פעם תאי הגזים.
רוברט מתאר עובדות יבשות אבל העיניים שלו לחות.
הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור. את רצף העובדות.
שואף אויר. מסתכל עלינו. מחכה לשאלות.
יש שאלות ?
לא. אין שאלות. הכל ברור.
חמש מאות אלף קורבנות.
עשרים ושישה אלף יהודי לובלין.
תשעה ירחי השמדה.
שני ניצולים.
אחד אלוהינו.

טקס הזיכרון עומד להתחיל.
אנחנו נעמדים מסביב.
הטקס מתחיל.
אנשים שלבושים יפה ונראים מאד חשובים, נואמים בשפה שאני לא מבין.
הטקס חלבי על פני האדמה.
הבשר והדם מתחתיה.
עברו שבעים שנה. הם לא מתערבבים.
חלביות הטקס עם בשר הקורבנות.
טקס כשר.
אין קשר.
אין לי סבלנות.

אני חוזר למוזיאון, שהוקם בסמוך, כדי להשלים את הסיור שהתחלתי קודם.
רואה את אלפי מפתחות הבתים, שלקחו היהודים מהגטו, כדי שיוכלו להיכנס הביתה בתום המלחמה.
קורא את הסיפור על שני ניצולי בלזץ' היחידים שנותרו בחיים: חיים הירשמן ורודולף רדר.
חיים הירשמן העיד לאחר המלחמה בפני הועדה היהודית היסטורית בלובלין.
בתום יום העדות הראשון שלו הוא שב לביתו.
באותו הלילה דפקו שני אנשים על דלתו וכשפתח אותה, ירו בו למוות.
אשתו לא ויתרה ולמחרת המשיכה את עדותו המפורטת לפי הסיפורים ששמעה ממנו במשך שנה.
רודולף רֶדֶר העיד שנים אחר כך.
הוא זכר הכל, אך סבל מקטרקט המכסה את אישוני העיניים בקרום לבן ומסתיר את הראייה.
כשהגיע למסדר הזיהוי, לא יכול היה לזהות בוודאות את מפקדי המחנה.

אני חוזר לטקס.
כומר ורב נושאים תפילה.
נשמע כמו התחלה של בדיחה.
הם מקריאים תפילה נוצרית וקדיש ואל מלא רחמים.
אני נזכר במה שכתבה אמא שלי לאחר ביקורה הראשון בבלזץ':

" עֵשֶֹב מְכַסֶּה אֶת בּוֹרוֹת הָעֲנָק שֶאֶל לוֹעָם הֻשְׁלְכוּ וְנֶעֶרְמוּ גּוּפוֹת אֲחֵינוּ הַמּוּמָתִים וְכוּסוּ בְּחוֹל,
וְדָמָם הַשָּחוֹר מְבַעְבֵּעַ עוֹלֶה וְזוֹרֵם וּמַרְטִיב אֶת רַגְלֵי הָאַסִּירִים הָאוּמְלָלִים הַגּוֹרְרִים אֶת אֲחֵיהֶם מֵחַדְרֵי הַגַּז,
וּמַטְמִינִים אוֹתָם בָּאֲדָמָה,
וּבַלַּיְלָה עַל דַּרְגָּשָם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, שֶמָּצְאוּ בְּמַחְסְנֵי הָחֲפָצִים הַשְּדוּדִים,
וּמִתְפַּלְּלִים קַדִּיש עַל דְּמֵי אֲחֵיהֶם הַצּוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה,
וְיוֹדְעִים כִּי מָחָר יִיָּרוּ גַּם הֵם עַל שְׂפַת אוֹתָם בּוֹרוֹת וְיֵאָסְפוּ אֶל עַמָּם."

קר. שמש שקרנית מעלינו. מאירה אבל לא מחממת.
אמא יקרה שלי נטע ואחי היקר לי שמוליק, עומדים לצידי עטופים במעילים.
אמא של סבא שלי חיה-דבורה ושתי אחיותיו אסתר ורחל עמדו כאן לפני 70 שנה עירומות בשלג.
בטח התפללו שמע ישראל. אין שומעים.
עמדו כאן אין אונים. אין עונים.

אני מביט לשמיים מאין יבוא עזרם.
מסתכל סביב ורואה את בני הדור השני והשלישי של השרידים, עומדים במקום בו עמדו אבותיהם.
יוסי דקר לבית זקרויצ'יק, נויה ונועם שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום.
שני ובן דודה יוני, הנכדים של יוכבד פלומנקר מאחרונות הדור הראשון.
איטה ובתה עדי לבית משפחת הלברשטט רבת הפעלים.
אירית קפלן-גוורץ-אובליגנהרץ, בעלה סטיב הכדורסלן הגדול וילדיהם תום וסיון החיים בקו ת"א – התפוח הגדול.
ירוחם הבן של דוד שטוקפיש שלמד עם סבא שלי באותה כיתה, אשתו רותי ובתו גלית. הבן אמיר חזר לביתו אתמול.
מייקל רוזנבוש יונגער-מן עם מקל. איש מבוגר עם סקרנות ונשמה של ילד.
שאר חברי הקבוצה עומדים מפוזרים בין כל באי הטקס.
בכל זאת הגענו למרות הכל.

יוסי מסמן שצריך להזדרז כדי להספיק לטיסה בערב .
אחד אחד ובאין רואה אנחנו עוזבים בשקט את הטקס.
מצעדנו מחריש. היינו פה.
עולים על האוטובוס.
יהודים בדרך חזרה מבלזץ' ?

אני מתיישב.
אמא שלי לידי. שומרת עליי.
בואי אמא. שבי איתי עד שאגדל.
אני מרגיש יותר טוב.

האוטובוס מתחיל לנסוע.
הנהג מפעיל מיזוג ואני שואל אם זה גז ?
שלום לך. ברוך שובך הומור שחור ודבילי. חסרת לי מאד.
פתאום שני מתפוצצת מצחוק.
קראה בשלט דרכים על חברה בשם קוֹרבַּנֶק.
גם אליה חזר ההומור השחור.

האוטובוס ממשיך לנסוע.
גם המחשבות שלי.
אנחנו בדרך חזרה.
לפני שבעים שנה זה לא היה קורה.
אני חי. תודה לאל. שמור אלוהינו. חזרתי מבלזץ'.

עדותה של אנה בך

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

תולדות חייה
אנה, בתם של שרה וחנוך אקרמן, נולדה בלובלין בשנת 1910. אנה הייתה בוגרת החוג לשפות גרמניות באוניברסיטה בוורשה. היא נישאה לאהרון בך, איש ציבור ועורך-דין ידוע בלובלין. בתם היחידה דיאנה נולדה בשנת 1934. יחד הם גרו בדירה גדולה ברח' קושצ'יושקי 7.
עו"ד אהרון בך היה ממנהיגי הבונד. הוא היה חבר ועד הקהילה, ולאחר פרוץ המלחמה המשיך לכהן כחבר ביודנראט.
ב-17 בנובמבר 1940 אסרו הגרמנים קבוצה של אנשי אינטליגנציה יהודים. איש גסטפו הכה באלה את אהרון בך בראשו, ומכה זאת גרמה למותו. היודנראט ערך לו לוויה מכובדת וד"ר מרק אלטן ספד לו. אחרי זה החלה אנה בך לעבוד ביודנראט במדור הכספים בנוסף לעבודתה כמתנדבת בצלב האדום.
לאחר חיסול גטו לובלין באפריל 1942 עברה אנה עם בתה, הוריה ואחיותיה לגטו מיידן-טטרסקי. למרות היותה עובדת היודנראט לא קיבלה תעודת J Ausweis, ונשלחה עם בתה למיידנק באקציה של הקטנת גטו מיידן-טטרסקי. כ-4000 מיהודי לובלין שהיו חסרי תעודות J Ausweis הובלו ממיידנק ליער קרנפייץ ונורו שם. אנה ניצלה מגורל זה וחזרה עם בתה לגטו מיידן-טטרסקי.
בעת חיסול הגטו, ב-9 בנובמבר 1942, לא יצאו אנה ובתה ההחוצה. הן הסתתרו במרתף ביתו של שוטר יהודי, יעקב טוכמן, בן-דוד של בעלה. הגטו הוקף באוקראינים מאוגדת גנרל ולאסוב. אחרי כמה ימים של שיטוט בתוך הגטו המוקף, שיחד יעקב טוכמן אשר ידע לדבר אוקראינית או רוסית את השומרים. הם הרימו את גדר התיל ואפשרו לאנשים אחדים לברוח. אנה ברחה עם בתה ללובלין, ומשם המשיכה לוורשה.
לא נפרט כאן את התלאות הרבות והקשות שעברו עליהן עד לסיום המלחמה.
עם תום המלחמה הן שבו ללובלין ולא מצאו איש מבני המשפחה או מהמכירים היהודים. אנה ובתה עברו לוורשה, ובשנת 1950 עלו ארצה. הן גרו בדירה קטנה בחיפה, ואנה עבדה בחברת "צים".
חייה הקשים של אנה ערערו את בריאותה, ובשנת 1977 היא נפטרה.

דברי הספד
כך ספדה לאנה ידידתה שרה רפפורט-אלבלינגר:

אין בנתונים ה"יבשים" על אודות חייה ופעילותה של אנה בך כדי לתאר את דמותה של האישיות הבלתי שגרתית הזו, שהאצילה מרוחה על מכריה, על הקרובים ללבה ועל באי ביתה. צנועה, תרבותית, בעלת כבוד עצמי מפותח ואוצר רגשות אנושיים ולאומיים, רגשות שסייעו לה לשמור על אצילות רוחה גם ברגעים הקשים ביותר בחייה.
("קול לובלין" מס' 12, 1978)

בעקבות עדותה של אנה בך

בקיץ 2003 ביקרתי בלובלין. ההיסטוריון רוברט קובאלק הוליך את יוסף דקר ואותי בשבילים נידחים של יער קרנפייץ. הגענו למצבת אבן קטנה לזכר האלפים שנורו ונקברו במקום זה. סבך היער מכסה את מקום הפשע. על סמך עדויות שלמד, סיפר לנו רוברט קובאלק את כל אשר התרחש במקום זה. כיצד באו המשאיות ממיידנק, כיצד הורדו מהן האנשים ונורו בהמוניהם אל פי הבור הפעור.
בסיפורו ציטט קובאלק את עדותה של אנה בך, מי שהייתה עם האנשים האלה במיידנק וניצלה.
עדותה של אנה עברה דרך שישים שנה ודרך מחסומים של שפה, והגיעה אליי צלולה, אקספרסיבית ומצמררת. ברורות ראיתי בעיני רוחי את אנה היושבת בשדה פתוח, או נלחצת אל קיר הצריף במיידנק, ופקוחת עיניים היא רואה את הגרמנים המעמיסים על משאיות אנשים וגופות, וכיצד הם סופרים את החיים עם המתים גם יחד. והיא מבינה לאן לוקחים אותם: אל הסוף.

בארכיון של "יד ושם" בירושלים מצאתי שתי עדויות של אנה בך. האחת מפולין משנת 1945, והאחרת מישראל משנת 1959.
שתיהן היו כתובות בפולנית.
את העדויות תרגמה מפולנית לעברית ד"ר דיאנה בך, בתה של אנה.
קטעים מעדויות אלה מובאים בהמשך.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

עדויותיה של אנה בך

1. עדות בפולין בשנת 1945
את עדותה הראשונה מסרה אנה בך ב-25 בדצמבר 1945, חודשים אחדים אחרי סיום המלחמה. פרוטוקול של עדותה נרשם במדור ההיסטורי של מחוז לובלין. הוא הועבר אל הארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בפולין, והעתק שלו הגיע משם ל"יד ושם".
באותו זמן התגוררה אנה בלובלין, והייתה מנהלת חשבונות בסניף לובלין של ועד יהודי פולין.

 2. עדות בישראל בשנת 1959
ב-18 באוקטובר 1959 העידה אנה בך בחיפה, עיר מגוריה. העדות ניתנה בפני אידה גליקשטיין, מראיינת מטעם "יד ושם".
בתקופה זו עבדה אנה בך כפקידה בחברת הספנות "שוהם-צים".
אי אפשר שלא להזכיר כי המראיינת אידה רפפורט-גליקשטיין, לובלינאית, היא אשר כתבה את הפרק על גטו מיידן–טטרסקי בספר הזיכרון שלנו "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות".

מפאת קוצר המקום אנו מביאים כאן רק קטעים מתוך שתי העדויות הנ"ל של אנה בך.
בחרנו בקטעים המתמקדים בימים שאנה הייתה במיידנק, באפריל 1942.

ואלה דבריה:
… נקודת המפנה הייתה במרץ 1942. אז התחילו לצמצם את הגטו והתחילו בגירושים. היו מקיפים רובעים שלמים באנשי אס-אס, בצבא ובמשטרה יהודית ואוספים את היהודים בבית הכנסת.
כמה ימים לפני כן קראו את כולם לגסטפו. היהודים הנחוצים לעבודה קבלו תעודות מיוחדות עם חותמת
Arbeit-ausweisach.
את בעלי התעודות המוחתמות עזבו בשקט. את השאר אספו בבית הכנסת והעבירו לבלז'ץ.
הגירוש אשר התחיל במרץ נמשך עד סוף אפריל. הגרמנים הורו לכל היהודים לעבור לגטו מיידן-טטרסקי עד 18 באפריל.

באפריל 1942 עברתי עם יהודים אחרים למיידן-טטרסקי. הגרמנים חיסלו את הגטו בעיר.
את אלפי היהודים שעדיין היו נחוצים להם העבירו לכפר על יד לובלין – מיידן-טטרסקי. הפולנים שגרו בכפר זה הצטוו לעבור לעיר, לדירות של היהודים ברחוב לוברטובסקה וברחובות החוצים אותו, ואנחנו היינו צריכים לעבור לבתיהם.
בגסטפו בלובלין הוחלט להשאיר רק 4000 יהודים, ואת השאר – לגרש. רשימת 4000 היהודים האלה הייתה צריכה לכלול את חברי היודנראט, ואת הפקידים והפועלים שעבדו עבור הגרמנים. כל אחד מאלה קיבל תעודה ועליה אות שחורה "J” (Jude). תעודה זו נתנה חיים זמניים.
כל מחזיקי התעודות האלה היו צריכים לגור במיידן-טטרסקי. כך צריך היה להיות. אבל במציאות נוצר אי-סדר גדול. התחיל מסחר בתעודות אלה. ראשית כל הרוויחו מזה אנשי הגסטפו, ואחריהם הרוויחו מזה פקידי היודנראט, השוטרים היהודים וכל מי שהיה לו קשר עם הגרמנים. כתוצאה מכך קיבלו תעודות "J” גם אנשים שלא עבדו. מכיוון שמספר התעודות היה מוגבל, קרה שהיו נותנים תעודה לאחד, ואחר כך לוקחים אותה בחזרה וחוזר חלילה, תלוי בקשרים ובכספים.
הגרמנים תכננו להשאיר את האנשים העובדים ובני משפחותיהם. אבל מכיוון שהיו מעט תעודות, וחלקן נמכרו, קרה שאיש עובד קיבל שתי תעודות לארבע נפשות, והיה עליו להחליט את מי יקח אתו ואת מי יעזוב לגורלו האכזר. לא היה סוף לטרגדיות המשפחתיות. אנשים הגיעו אל סף השגעון.

ב-17 באפריל התחיל המעבר למיידן-טטרסקי. אנשים נעו בעגלות וברגל עם צרורות ומטלטלים שונים. עברו גם בעלי תעודות "J” וגם חסרי תעודות. התוצאה הייתה שבמיידן-טטרסקי היו אנשים בכמות כפולה מזו שהגרמנים רצו.
מיידן-טטרסקי היה מוקף בגדר תייל ונשמר על-ידי אנשי גסטפו ואנשי המשטרה הפולנית הכחולה. ביום הראשון לא נבדקו התעודות ונכנסו פנימה גם חסרי התעודות. מטרת הגרמנים הייתה כנראה לרכז את כל היהודים במיידן-טטרסקי. הכפר התמלא עד אפס מקום. אנשים גרו בכל המבנים החקלאיים, ומשפחות רבות לנו תחת כיפת השמיים. בכל חצר היו יותר מעשרה אנשים. בעלי תעודות "J” הסתירו את בני משפחותיהם חסרי התעודות.
הלילה הראשון במיידן-טטרסקי התחיל ברישום התושבים. הרישום נעשה בפקודת הגרמנים ע"י היודנראט. רשימה זו הראתה את הצפיפות הגדולה בכפר. הגרמנים הגיעו למסקנה שצריך להקטין בהרבה את מספר התושבים עד ל-4000, כפי שתכננו בהתחלה.

ב-20 באפריל הוקף הגטו בטבעת צפופה של אוקראינים ואנשי גסטפו, וציוו על כולם לצאת לשטח פתוח גדול על-יד מיידן-טטרסקי. היו שם הרבה אנשי ס.ס., ובראשם שטורם הסדיסט אשר השתתף בכל האקציות.

יצאנו אל שטח גדול ופתוח הצמוד לבית החרושת למטוסים "פלאגה-לשקביץ'". כל היהודים – גברים, נשים וילדים – יצאו החוצה. המשטרה היהודית והגרמנים בדקו את כל המרתפים ועליות הגג על מנת לוודא שאף אחד לא הסתתר. ההמון הצפוף שעמד בשדה היה מוקף באנשי גסטפו, והם נתנו פקודות לשוטרים היהודים כיצד לשמור על הסדר.
ברגע מסוים פקדו להוציא את תעודות ה-J-Ausweis ולהחזיק אותן ביד מעל הראש. מייד נשמע רשרוש של הפתקאות מעל ראשי ההמון. לי לא הייתה תעודה, וסביבי היו עוד רבים ללא תעודות. חיכינו להמשך. הגרמנים ציוו על כל בעלי התעודות לעבור לצד השני של השדה, ואנחנו נשארנו במקום. אחרי המיון, שהיה מלווה במכות, חזרו בעלי התעודות לגטו מיידן-טטרסקי.

נותרנו כ-4000 איש.
ציוו עלינו ללכת לכיוון מחנה מיידנק.
שם החזיקו אותנו שלושה או ארבעה ימים בתנאים איומים.
בתוך הצריף היה צפוף עד כדי כך, שיכולנו רק לעמוד. אנשים עשו את צרכיהם במקום שעמדו בו. פעם ביום נתנו לנו פרוסת לחם במשקל של כ-50 גרם וקצת מים. זאת הייתה כל התזונה היומית. חלק מן האנשים היו מתנפלים על אוכל זה כמו חיות בר. הכי חשוב היה להשיג משהו לשתות, כי הצמא היה קשה יותר מהרעב. בהרבה אנשים ניכרו אותות שיגעון. הצריפים שהיינו בהם היו לפני כן אורוות סוסים, ולכן הם היו מלאי רפש. הגרמנים הרטיבו את הקרקע בכוונה והרגליים שקעו בבוץ דביק.

עמדתי כשאני נושאת את ילדתי בת השמונה על הידיים. נרדמתי בעמידה וחלמתי שאני רואה את בעלי, והוא אומר לי, "אל תפחדי, את תצאי מפה". זיק של תקווה ניצת בי.
הגיעו משאיות, והגרמנים אמרו לאנשים לעלות עליהן.
הרבה אנשים נדחפו החוצה כדי להשתחרר מהמחנק בצריפים ולשאוף אוויר מהר ככל האפשר.
הייתה לי הרגשה שלא צריך להזדרז, ולכן הלכתי אחורה כל הזמן. על ידי עמדו שתי האחיות והאח של בעלי ובני-זוגם, מרילה זייפן, בתו של רופא השיניים, גברת אהרונסונובה ואחרים. אמרתי להם: "בואו אחורה. לא צריך למהר. עוד נספיק".
נעמדתי על-יד קיר הקרשים, ודרך הסדק הסתכלתי מה קורה בחוץ.
ראיתי שמשאיות מלאות באנשים נוסעות, וכעבור זמן קצר הן חוזרות ריקות.
ראיתי שעל המשאיות מעמיסים גם גוויות של אנשים שמתו מחנק, מהתקף-לב או ממחלה.
הגרמנים ספרו את הגופות והוסיפו את מספר החיים אל המתים.
אז הבנתי שהורגים את כולם.
כאשר הצטמצם מספר האנשים, היו מעבירים את הנותרים אל הצריף האחר.

בבוקר היו מוציאים אותנו לשטח פתוח בלווית מכות. שם היינו צריכים לשבת ללא כל תנועה. מי שהתנועע קיבל מכות רצח.

ישבנו בשמש במשך שעות, והצמא גבר. ביקשתי מאיש גסטפו מים לילדים. הוא הביא מים. האנשים הצטופפו מסביב לכד. הם הכניסו אצבעות לתוך הכד וליקקו אותן. כעבור רגע המים היו כמו מי ביוב. כולנו היינו מכוסים בכינים. בפחד ראיתי איך בזמן כה קצר אנשים הפכו לחיות. גם הדמיון הפורה ביותר לא היה יכול לדמיין גיהנום כזה. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות.

שם התחילה ההפרדה.
את הגברים הצעירים לקחו לשדה אחר.
ביום השני נשארו רק נשים, ילדים וזקנים.
כל המשפחה של בעלי הייתה אתי. ראינו איך הגיעו מכוניות ולקחו את האנשים. זה נמשך כל היום.
בשעה שלוש בערך באו לקחת אותנו. יצאנו לפני הצריף. לפני שעלינו למכונית, הגיע שליח ואמר משהו לאיש הס.ס. שטיפל במשלוח זה. איש הס.ס. פקד עלינו לשבת על הקרקע, ואחרי דקות אחדות החזירו אותנו לצריף. היינו כבר מעטים: כ-300 – 400 איש.
למחרת בבוקר שוב ציוו עלינו לצאת מהצריף. ישבנו בשדה עד שעה ארבע אחר-הצהרים.
הגיעו אנשי ס.ס. שנטלו חלק באקציות בלובלין, כלומר: שטורם, ורטהוף ואחרים, עברו בינינו והסתכלו עלינו.

בערב היום החמישי הגיעה משאית כדי לקחת את האנשים אשר נותרו בצריף האחרון. יצאנו. התחילה סערת ברקים. פתאום קרא איש גסטפו: Halt – עצור! הוא ציווה עלינו ללכת אחורה. התחילו לקרוא שמות וביניהם "אנה בך". לא האמנתי. פרט לשמי קראו בעוד כמה שמות. הגרמנים אמרו לנו לרוץ לכיוון השער. ירו אחרינו ואנחנו רצנו. רצתי עם הילדה כל הדרך למיידן-טטרסקי. שני קילומטר. כשהגענו, קיבלתי תעודת J-Ausweis.
חשבתי שלא אוכל לחזור לחיים נורמליים. נראיתי נורא. אבל כעבור כמה ימים חזרתי להיות כמו כולם.

במיידן-טטרסקי נודע לי כי ניצלתי הודות לדרישה נמרצת מאת היודנראט.

הייתי סקרנית לדעת כיצד הצליחו לשחרר אותנו ממיידנק. וכך סיפרו לי: אחותי הלנקה פנתה אל חבר היודנראט, עורך-הדין קרשמן, וביקשה עזרה. קרשמן היה ידוע כאיש הגון. הוא הלך עם אחותי אל ראש היודנראט, עורך-הדין מרק אלטן. זה האחרון לא היה מוכן לעשות כלום, ואז אחותי הרימה כיסא ורצתה לפגוע בו. היא צעקה: "את תעודת ה-J-Ausweis של אנה מכרת כנראה למישהו אחר! הרי אנה צריכה הייתה לקבל תעודה זו בתור עובדת של היודנראט". ברצוני לציין כי לפני המלחמה בעלי ואני היינו שייכים לאותו חוג חברתי של קרשמן ואלטן, ולכן אלטן הכיר אותנו מצוין. לבסוף הסכים אלטן לנסות לטפל בענייננו. כך שוחררנו ממיידנק.

התחננתי שיעשו משהו למען אלה שנשארו במיידנק, אבל אף אחד לא שמע לי ואי אפשר היה לעשות כלום.
כל המשפחה של בעלי נהרגה.

למדתי את הלקח מהימים שעברו עליי במיידנק. החלטתי לחפש הצלה בכל מחיר. הוצאתי את הילדה מהגטו והשארתי אותה אצל מכירים נוצרים בעיר. אלטן ידע שהילדה נמצאת מחוץ למיידן-טטרסקי, אבל לא אמר כלום.
אחרי מספר שבועות הצטוו הנשים הנוצריות אשר טיפלו בילדה לעזוב את לובלין, ואני נאלצתי להחזיר את הילדה למיידן-טטרסקי. היה זה ימים אחדים לפני החיסול הסופי של הגטו.

שנת 2004                                                      תרגמה מפולנית: ד"ר דיאנה בך

3. עדות במשפט שטורם

דפי העדות האלה אינם בידינו.
על עדות זאת מספרת הבת, ד"ר דיאנה בך.
במסגרת משפטים נגד הנאצים העידה אנה בארץ נגד הפושע הנאצי ד"ר הרי שטורם.
היא לא נסעה לגרמניה ולא לפולין. היא העידה כאן, בארץ, במשטרת ישראל, בפני שופטים גרמנים.
בין השאר העידה אנה על מקרה המוכר גם מעדויות של אנשים אחרים, כי שטורם שמע על יהודי ששמו שטורם. הוא דרש שיביאו אליו את היהודי וירה בו, באומרו: "אין לי קרובי משפחה יהודים".
עוד סיפרה אנה כי שטורם ידע לנגן בפסנתר יפה מאד. הוא היה מנגן לנאצים במיידן-טטרסקי במסעדה של משתף-הפעולה היהודי שמאי גראייר. במשפטו הגיב שטורם על דברים אלה: "אני בכלל לא יודע לנגן…"

בלז'ץ / יוסף דקר

מאה וארבעים קילומטרים דרומית-מזרחית ללובלין, וארבעה-עשר קילומטרים מהגבול עם אוקראינה, נמצא הכפר בלז'ץ.

שם המסמל את סוף הדרך. קצה נידח של פולין, על גבול ברית-המועצות דאז. אז החליפו הרכבות קטרים שם, לפני הנסיעה לברית-המועצות. מבחינת פולין – קצה המסילה. ליהודים שהובאו למקום במשך שמונה וחצי חדשים, ממרץ 1942 עד סוף דצמבר 1942 – הייתה זו דרכם האחרונה.

בבלז'ץ לא היו סלקציות, ולא צריפי מגורים מרובי דרגשים. יהודים שהגיעו לתחנת-בלז'ץ, אלף וחמש מאות איש ברכבת אחת, חולקו לשלוש קבוצות של 500 איש, צעדו כמה מאות מטרים, התפשטו מבגדיהם, נכנסו למבנה שהיה מחובר לצינור פליטה של מנוע פועל – ואחרי כ-40 דקות לא נותר אדם בחיים. כך קבוצה אחר קבוצה.
בבלז'ץ גם לא טרחו לשרוף גופות. המתים הושלכו לקבר-אחים, כוסו באדמה, והמקום היה מוכן לקבוצה הבאה. שתי רכבות ביום…

כך, בפשטות ויעילות, הושמדו בבלז'ץ במשך שמונה וחצי חדשים חמש מאות אלף יהודים.
עשרים וחמישה אלף מהם מיהודי לובלין.
גיא הריגה עיקרי של יהודי מחוז לובלין ויהודי גליציה.

שישים שנה אחרי – שלושה אנשים: נטע אבידר, רוברט קובאלק ואנוכי, חונים במגרש החנייה של אותה תחנת-רכבת. השם בלז'ץ על השלט מעורר בנו אי נוחות…
כמה מאות מטרים משם, בקצה יער, מתגלה לנו שטח חפור, מגודר, הכנה לבניית מוזיאון ואתר הנצחה. בשטח המחנה, סימונים של מקום המצאות קברי האחים. הסימון נעשה באמצעות רצועות פלסטיק פשוטות בצבע אדום לבן מחוברות לאדמה ביתדות. היום יום ראשון, הכל דומם, אך השקט זועק והאדמה כמו מדברת. האוויר סמיך, כבד וטעון.

על אף שבשנת 1943 גויסו עובדי כפיה לשרוף את הגוויות – חלק גדול מהן נשאר קבור באדמה, ואחרי המלחמה התעשרו פולנים אחדים כשחפרו בקברים והוציאו מם שיני זהב…
אנחנו מתקרבים לגדר. אני מסתכל על רוברט קובאלק שהיה במקום פעמים רבות, והוא נושם נשימה כבדה. השומר מכניס אותנו. רוברט מצביע על מקום קברי האחים של בני לובלין, שהמשלוח הראשון של נרצחים בא ממנה. בבוקר הייתה מגיעה רכבת מלובלין, ובערב מלבוב… כך קבורים בני שתי הקהילות באותם קברי-אחים.

קראנו פרקי תהילים, נטע ואני.

אל מלא רחמים…

חלפו כחדשיים מאז היינו במקום, הזכרון עז. המקום, פולט אנרגיה אפלה, הדוחה ומושכת בעת ובעונה אחת.
קשה להנתק מהזכרון, אסור גם לשכוח.

פרטיזנים יהודים במחוז לובלין

חוברת מס. 44 שנת 2008

ממחנה ליפובה אל היערות
הבריחה הכללית ממחנה ליפובה נכשלה.
קבוצות אחדות של שבויים מהמחנה התארגנו כדי לברוח.

ב-28 באוקטובר 1942 ברחה קבוצה בת 17 אנשים, לרבות פעילי המחתרת יגר, קגנוביץ' וגרובר.הנשק היה חבוי בתוך המחנה, במכבסה. כיוון שהשבויים ברחו ממקומות העבודה שמחוץ למחנה, הם לא יכלו לקחת עמם את כלֵי הנשק.

אחריהם ברחו ליערות יאנוב 40 שבויים נוספים, והללו יצרו קשר עם אנשי פ.או.וו. (פולסקה אורגאניזציה וויסקובה. ארגון צבאי פולני מיסודה של א"ק, 'ארמיה קריובה'). אנשי פ.או.וו. הורו לנמלטים לחפור מחילה כדי להשתכן בה, ואז זרקו עליהם רימון-יד. רק שניים מתוך הארבעים נותרו בחיים.

גרובר ארגן בריחה של שתי קבוצות שבויים נוספות. כך התקבצו ביער כמאה אנשי צבא מנמלטי ליפובה, חלקם חמושים. כמה שבועות לאחר הגיעם ליער נהרג מפקדם קגנוביץ' בזמן מצוד של הגרמנים, ואת מקומו תפס שלמה ("מייטק") גרובר. אנשיו פעלו בקבוצות קטנות בסביבות גַרבּוב (בין לובלין לפולאווי). לאחר שנפצע גרובר, יגר תפס את מקומו.

הסכנות ביער

איך לחיות ביער?
אלה שברחו ליער היו חשופים לפגעי הטבע ולפגעי האדם.
פגעי הטבע כללו גשם, שלג, רוחות וקור, מחלות, רעב ומחסור. הבורחים היו ללא מזון, ללא תרופות, ללא נשק. איך אפשר לשרוד בתנאים כאלה?
אבל הסכנות הגדולות יותר ארבו מידי האדם: כנופיות של שודדים ורוצחים; איכרים עוינים שהלשינו על יהודים; גרמנים שערכו מצוד אחר מצוד וחיפשו את המתחבאים; פרטיזנים פולנים אנשי א"ק (המחתרת הפולנית הלאומית) אשר היו נגועים באנטישמיות.
מטרתם של הפרטיזנים היהודים שברחו ליערות לא הייתה הישרדות בלבד. היו אלה אנשים צעירים לוחמים, והיו להם עוד מטרות נוסף על שמירת חייהם שלהם:
הם שמרו על יהודים חסרי נשק, נשים וילדים שהסתתרו ביער.
הם השיגו מזון מהאיכרים, אם בגנֵבה ואם בכוח הזרוע.
הם ביצעו פעילות עונשין נגד איכרים שהסגירו יהודים.
מטרה עליונה הייתה השגת נשק. ללא נשק אתה חסר אונים. הם יזמו פעולות להשגת נשק.
הם לחמו מלחמת גרילה נגד הגרמנים.

להלן קטעים מעדות של מיכאל לוטרשטיין המופיעה בספר "דאס בוך פון לובלין" ומעדות של מייטק גרובר הנמצאת בארכיון 'יד ושם':
"המפקד טולק ציווה להחרים במקום אחד, במרחק 12 ק"מ מהמחנה, מכונת-ירייה. חמישה אנשים יצאו לפעולה. בהגיעם למקום כבר התחיל לעלות השחר. מישהו שראה אותם הודיע למשטרה הפולנית. עד מהרה הגיעו השוטרים והתחילו חילופי יריות. הפרטיזנים הצליחו לגרש את השוטרים, אשר ברחו לקול צחוקם של האיכרים. עוד באותו יום עברו הפרטיזנים 25 ק"מ ולאור היום חצו את כביש לובלין-ורשה, במקום שאיכרים עסקו בפינויו מן השלג. מסביבם עמדו אנשי משמר גרמנים. הגרמנים הופתעו עד כדי כך, שלא העזו לעצרם. אולם כעבור זמן מה, כאשר הפרטיזנים סרו לאחד הבתים לסעוד את לבם, התאוששו הגרמנים ותקפום. כשלושת רבעי שעה נמשכו חילופי היריות עד לנסיגת הגרמנים. הדרך נתפנתה. אחד משבויי המלחמה מליפובה 7 נפצע ברגלו. זמן קצר לאחר מכן הוא מת מפצעו, שכן טרם הייתה אפשרות להגיש עזרה לפצוע, באין תרופות וצוות רפואי.

למחרת היום חזרו הבחורים לבסיס. טולק שיבח אותם, וכולם היו גאים על שעמדו במבחן האש הראשון. עוד באותו היום נאלצו כולם לסגת אל עמקי היער. דיביזיה גרמנית חיפשה ביער פרטיזנים ויהודים. סיפרו כי באותו יום הם מצאו כשישים יהודים חסרי נשק, שהיו מוסתרים ביער. בו ביום הם עלו על הבונקר, שבו ישבו שישה מבין שבויי המלחמה מליפובה 7. ששת הבחורים התגוננו בגבורה. מלומדי מלחמה השכילו לתפוס רימוני-יד שהגרמנים הטילו בהם והשליכום חזרה. במכונת-היריה שבידיהם חסמו את הכניסה אל הבונקר וכך החזיקו מעמד שמונה שעות רצופות. עם רדת החשכה נאלצו הגרמנים לסגת. מבין הבחורים מת מפצעיו פרטיזן אחד בשם שטנגל [ואולי שנגול – לא ברור]."

הפלוגה של סרן יחיאל גרינשפן
אלפי יהודים מעיירות בצפון-מזרח מחוז לובלין נמלטו ליערות מהגירושים לסוביבור בקיץ ובסתיו של 1942.
היהודים הסתתרו ביערות פרצ'ב ( (Parczewוחיו בקבוצות לא מאורגנות. במצודים שערכו הגרמנים נהרגו רבים מאוד מן המסתתרים.
בהשפעת פרטיזנים סובייטים החלה להתארגן ביער תנועז פרטיזנית עממית.

במעבי יערות פרצ'ב הקימו הפרטיזנים שני מחנות: מחנה של פרטיזנים לוחמים ו"מחנה משפחות" ששימש מקלט לזקנים, נשים וטף. מחנה המשפחות נקרא "טַאבּוּר" (וגם "בַּאזַאר"). הפרטיזנים היו הכוח שהגן על מחנה המשפחות.
ביערות פרצ'ב התגבשה ופעלה היחידה החשובה ביותר מבין יחידות הפרטיזנים היהודיות בפולין: היחידה בפיקודו של יחיאל גרינשפן, הלוא הוא סרן "חִיל".

בינואר 1943 היו ביחידה של גרינשפן 50 אנשים. אחרי חודשים אחדים הצטרפו אליה בחורים נוספים, ואז הקבוצה מנתה כבר כ-120 אנשים.
גרובר, יגר וחבריהם שברחו מלובלין הגיעו אל קבוצת גרינשפן באביב 1943.
במשך השנה האחרונה למלחמה התגברה ביער פרצ'ב פעילותה של המחתרת הפולנית הקומוניסטית, 'ארמיה לודובה' (א"ל). מפקד גדוד הא"ל באזור היה יהודי, קפיטן אלכסנדר סקוטניצקי ("זמסטבה").

קבוצת הפרטיזנים היהודים בפיקודו של יחיאל גרינשפן הצטרפה ל'ארמיה לודובה' והייתה לפלוגה הרביעית בגדוד של סקוטניצקי. גם גרובר, יגר ושאר נמלטי ליפובה הצטרפו לגדוד של סקוטניצקי והשתייכו לפלוגה אחרת בגדוד זה.
בין הפרטיזנים היהודים היו גם נשים שהשתתפו בקרבות – אם כלוחמות ונשק בידן ואם כחובשות.
הגדוד התנהל בסדר ובמשמעת צבאית.

במארס 1944 התחילה להגיע מעבר לנהר הבוג תגבורת רצינית. היו אלה יחידות סובייטיות וכוח פרטיזני פולני גדול ומצויד היטב אשר התארגן במוסקבה ונקרא "ונדה וסילבסקה" (על-שם סופרת פולניה קומוניסטית ידועה שהתגוררה ברוסיה). ביחידות אלה היו יהודים רבים. מטוסים רוסיים הצניחו ליערות ציוד, נשק ומזון.

באפריל 1944 פיקד יחיאל גרינשפן על פעולה מיוחדת: מיקוש גשר סוביבור שעליו עברה מסילת הברזל לובלין–חלם. בפעולה התפוצץ קטר הרכבת שהובילה חיילים גרמנים לחזית, והרכבת נפלה לתוך המים. כשלוש-מאות עד חמש-מאות חיילים גרמנים נהרגו. בדרכם חזרה מהפעולה תפסו הפרטיזנים מכונית ובה גרמנים, החרימו את הנשק והציוד, שרפו את המכונית ושבו את הגרמנים. במשך ימים אחדים הובילו את השבויים הגרמנים מכפר לכפר. לבסוף ציווה המפקד גרינשפן להוציאם להורג.
החזית הלכה וקרבה. הגרמנים ריכזו באזור כוחות צבא גדולים. בקרבות שהתפתחו נלחמו גם הפרטיזנים והצטיינו בגבורתם.

המפקד יגר נפל בקרב.
דינה גוטהלף ממרקושוב העידה על אודות שעותיו האחרונות של משה יגר:
"ב-14 במרץ יצאו שישה עשר פרטיזנים יהודים מנוסים בפיקודו של משה יגר לפעולת ריגול מיוחדת במרחק כמאה ק"מ – – – בלילה יצאו לדרך – – – הבחורים היו במצב רוח טוב, הידיעות מהחזית עודדו אותם והמשימה החשובה שלפניהם רוממה את רוחם. רק יגר היה קודר משהו ועגמומי. ברמיזה אמר, כי מתקרבים ימים קשים. הגרמנים ירצו בכל מחיר לטהר את דרכי נסיגתם מהחזית ויטאטאו את הפרטיזנים מדרכם. המצב לדעתו מסתבך, ועוד ירבו הקרבנות. בהלצה וברמיזה תיאר את קברו ביער ועליו אבן. על האבן יהיה כתוב לדבריו: 'פה קבור משה יגר'."

שמואל רובינשטיין המשיך וסיפר את סיפור ההיתקלות הכושלת עם הגרמנים:
"מצבם של הפרטיזנים הסתבך. משה יגר פקד לסגת. רק הוא והרשל פישביין נשארו לחפות על הנסוגים ולעצור את הגרמנים. המפקד יגר ופישביין ירו עד שאחרון הפרטיזנים נסוג. אז פתחו חבריו של יגר באש, ויגר קם כדי לסגת. ברגע שקם פילח כדור את חזהו. הוא צעק להרשל: 'ויטק, ברח, אני אבוד!' הרשל הספיק לצאת מהאש. המפקד יגר נפל. מהגרמנים נפלו שישה."

לאחר מותו קיבל יגר אות הצטיינות גבוה ביותר, "וירטוטי מיליטרי".

במאי 1944 נהרג הקפיטן "זמסטבה" סקוטניצקי.
קבוצת יחיאל גרינשפן צורפה ליחידת הפרטיזנים הגדולה שבפיקודו של הגנרל הסובייטי ברנובסקי. עתה לא היו עוד הפרטיזנים חוליות בודדות, כי אם צבא ממושמע ומאורגן היטב. הצבא הזה היה מצויד בנשק טוב, וקצינים סובייטים מוצנחים פיקדו עליו.
ככל שקרב מועד השחרור, הלך והחמיר מצבם של הפרטיזנים. השטח שבין הצבא הגרמני לבין הצבא הסובייטי הלך וצר, ולפרטיזנים לא נותר מרחב תמרון. הקרבות הפכו קשים ומרים. מעל לראשי הפרטיזנים היו חילופי אש בין הצבאות, והללו נמשכו עד לנסיגה המוחלטת של הטנקים הגרמניים.

חיילי הצבא הסובייטי ערכו לפרטיזנים קבלת פנים נלהבת.
עם שחרור האזור ב-23 ביולי 1944 שרדו במחנה המשפחה כמאתיים נפשות. בפלוגת גרינשפן היו אז כ-150 לוחמים.
אנשי יחיאל גרינשפן, ונמלטי ליפובה ביניהם, היו בין ראשוני המשחררים של העיר לובלין.
שלטונות פולין החופשית העניקו ללוחמים היהודים מיערות פרצ'ב אותות הצטיינות גבוהים.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

מקורות

– ספר הפרטיזנים היהודים, הוצאת ספרית פועלים, מרחביה 1958.

– האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, תל-אביב 1990.

– מרטין גילברט, אטלס השואה, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב 1986.

In the Parczew forest
Under the pine trees
When the trees are blossoming
A young soldier
Rests in a grave
Far from where his family is
And his native land.

שיר של פרטיזנים מיער פרצ'ב

ביער פרצ'ב
מתחת לאורנים
כשהעצים פורחים
חייל צעיר
בקבר נח
הרחק ממשפחתו
מארץ מולדתו.

מתוך ספרו של מרטין גילברט “Holocaust Journey”

מחנה ליפובה – הנצחה / יוסף דקר

חוברת מס. 44 שנת 2008

במשך שנים אחדות נטע אבידר ואנוכי היינו ערים לכך כי אין ציון כלשהו למאורעות השואה שקרו בשטח אשר עליו היה המחנה בליפובה 7.
שאלתי על כך את ראש עיריית לובלין הקודם, מר אנדז'י פרושקובסקי. הוא אמר שהשטח נמכר למשקיע פרטי, והנושא אינו בידיו.

ב-2006 החלו עבודות בנייה באתר. ביררתי בעירייה מיהו היזם, וקיבלתי מספר טלפון בוורשה. התקשרתי למספר הטלפון הזה. האיש שענה לי היה אביהו שור, המהנדס הראשי בפולין של חברת 'פלאז'ה סנטר'. החברה הזו היא "הזרוע" של מוטי זיסר אשר עוסקת בבניית קניונים באירופה. סיפרתי לאביהו שור על אודות ההיסטוריה של המקום. עבורו זו הייתה הפתעה. אף גורם לא סיפר להם על אודות ההיסטוריה של המקום.
אביהו שור קישר אותי עם הגברת רוחה לוין, האחראית על הפעילות באירופה של מוטי זיסר.
פגשתי אותה בתל-אביב וסיפרתי לה על אודות ההיסטוריה של המקום. היא השיבה כי לכבוד יהיה להם להנציח את ההיסטוריה של המקום בתקופת השואה.
בלובלין יצרתי קשר עם המהנדס סרג' הלפרן, האיש שפיקח על עבודות הבנייה בלובלין מטעמה של 'פלאז'ה סנטר'. סרג' היה מודע להתחייבות להקים את אתר הזיכרון. אנשי 'פלאז'ה סנטר' עמדו בהתחייבותם, אף שהקניון נמכר לחברה צרפתית טרם השלמתו הסופית. סוכם עם אנשי 'פלאז'ה סנטר' שבאתר יוצבו לוחות זיכרון.
עמדתי הייתה שהטקסט על גבי לוח אחד חייב להיות בפולנית; עמדתי על כך שהטקסט בלוח שני יהיה באידיש, שפתם של השבויים ועובדי הכפייה במקום; אם יהיה מקום ללוח שלישי, על הטקסט בו להיות באנגלית. אמרתי שרק אם יהיה מקום גם ללוח רביעי, הטקסט בו יהיה בעברית.
במָקום הוצבו שלושה לוחות זיכרון (לא היה מקום ללוח רביעי).
הקמת אתר הזיכרון הייתה תלויה עדיין בתיאומים רבים. היה צורך לכתוב נוסח מתאים. רוברט קובלק, ההיסטוריון ממחלקת המחקר של מוזיאון מיידנק, התנדב לעשות זאת. עתה נדרש לתרגם את הכתוב מפולנית לאידיש ולאנגלית.
מי שלקח על עצמו את המשימה היה חברֵנו מייקל רוזנבוש. מייקל נעזר בפרופ' מוניקה אדמצ'יק גרבובסקה, והיא נעזרה ברומן ליטמן, ראש הקהילה היהודית בלובלין.
הביצוע עצמו היה באחריות 'פלאז'ה סנטר' ובמימונה, וזאת באמצעות סרג' הלפרן.
תודתנו נתונה לסרג' הלפרן, לרוברט קובלק, למייקל רוזנבוש, לפרופ' אדמצ'יק גרבובסקה ולרומן ליטמן על עזרתם.
תודה מיוחדת נתונה למוטי זיסר אשר באמצעות חברת 'פלאז'ה סנטר' מימן את הפרויקט והיה המבצֵע.
תודה מיוחדת נתונה גם לגברת רוחה לוין. הגברת לוין נענתה ברצון ובחפץ לב להצעה להנציח את האירועים שקרו במחנה.
המסקנה הנובעת מכל זאת היא שהנוכחות שלנו בלובלין והקשרים האמיצים עם אנשי העיר הם שהביאו לקיום ההנצחה לזכר השבויים ועובדי הכפייה שהיו במָקום.
ההנצחה חשובה לנו כיהודים וכיוצאי לובלין, אולם היא חשובה גם לתושבי העיר הפולנים. השבויים היהודים במחנה ליפובה 7 היו חיילים בצבא הפולני. האתר וההתרחשות בו הם חלק מההיסטוריה (העצובה לפרקים) של העיר לובלין.
הקמת האתר היא עדות לשיתוף פעולה מועיל לכולם בין ארגוננו לבין העיר לובלין.

מחנה פלוגפלאץ (פלאגה לשקייביץ)

חוברת מס.41 שנת 2005

מחנה עבודה – שלוחה של מיידנק בעיר לובלין

העבר משתמר בשמות הרחובות. מדרום מזרח למסילת הברזל של לובלין, בניצב לכביש המוביל למיידנק, נמצא רחוב Lotnicza ("תעופה") והמשכו הצפוני – רחוב Plagego i Laskewicza. רחוב זה נחצה על ידי שני רחובות קטנים: רחוב מיידן-טטרסקי ורחוב מיידנק.

בעבר, עוד לפני המלחמה, היה בפאתי העיר לובלין שדה תעופה ומפעל של חיל האוויר הפולני. המקום נקרא פלאגה-לשקייביץ' (Plage-Laskiewicz). בזמן המלחמה, בקיץ של 1941, גודר המקום בפקודת גלובוצ'ניק והחל לשמש כמחנה עבודה, שלוחה של מיידנק. למחנה ניתן השם הגרמני פלוגפלאץ (שדה תעופה).

הענף הלובלינאי של מפעלי DAW (מפעל הציוד הגרמני – Ausrustungswerke (Deutsche חולק בין שלושה מפעלים: מחנה ליפובה, פלוגפלאץ ופולאווי (שם הוקמה מנסרה). בסתיו 1943 היו 2500 אסירים בכל אחד משני המפעלים הראשונים וכ-500 אסירים במפעל השלישי.

מפעלי BKW (מפעלי ההלבשה של האס אס – SS Bekleidungswerke) היו השלוחה הלובלינאית הגדולה השנייה של מחנה מיידנק. הם הוקמו לפי הוראתו של גלובוצ'ניק בקיץ 1941 בשטח שדה התעופה. בתחילה עבדו במחנה פלוגפלאץ אסירות פולניות מהמצודה ואוּמנים יהודים מגטו לובלין. תפוקת המפעלים הייתה גדולה, ובמחסני האס אס אוכסנו הסחורות.

ממארס 1942 ואילך נועדו המפעלים למיין, לחטא ולשלוח לרייך את רכוש היהודים הנרצחים. כחלק מהארגון מחדש, וכדי להסתיר את אופיין האמיתי של הסדנאות, מונה למפקד המחנה קצין האס אס יוזף אוברמאייר – יד ימינו של גלובוצ'ניק. משימתו הייתה להגביר את תפוקת מפעלי ההלבשה ולהגדיל את מספר צריפי האסירים. בצריפים החדשים שוכנו אסירים ואסירות יהודים. הם החליפו את הנשים הפולניות אשר גורשו לרוונסברוק.

גדר הפרידה בין מחנה העבודה פלוגפלאץ לבין גטו מיידן-טטרסקי. אידה גליקשטיין ממיידן-טטרסקי ראתה דרך הגדר את עבודת האסירים והיא מספרת: "אנשי מיידאנק עבדו מן הבוקר עד הערב בשטח בית החרושת למטוסים. הם התעסקו במיון ערימות של מלבושים. ליד חומות בית החרושת נערמו מכתבים ומיני סידקית: מראות, מסגרות-תצלומים, סיכות מעוקמות, אבזמים, משקפים, מנעולים וכו'".

בספרו "מלכות הגזע והרשע" כותב החוקר יוסף טננבוים: "השלל העצום של נכסים יהודיים מילא מחסנים ענקיים. ממקום ההחסנה המרכזי בלובלין התפתלו רכבות מלאות "סחורות" של גלובוצ'ניק אל ליבה של גרמניה, למקומות שנקבעו על ידי רשויות ס.ס, מתוך הסכם עם המיניסטריונים המתאימים של הרייך. בתחום זה הייתה התחרות רבה, ורשויות שונות ניסו להתגנב לשדה מכניס הרווחים של גלובוצ'ניק. אבל גלובוצ'ניק שהיה מובטח בתמיכתו של הימלר, משל בכיפה בניהול לובלין ועמד בפני כל התערבות".

זהב, כסף, מטבעות זרים, תכשיטים, אבני חן, חפצי ערך שנמצאו בין חפצי הנרצחים – כל אלה נשלחו לבית ברחוב שופינה שבלובלין, ואחר כך הועברו לגרמניה. ועל השחיתות שהייתה כרוכה בנושא זה – צריך לכתוב בנפרד.

בסתו 1942, עם חיסול גיטו מיידן טטרסקי, הוקם בפלוגפלאץ מחנה ריכוז לנשים יהודיות כחלק נפרד של מחנה מיידנק. בפברואר 1943 התחילה לפעול במחנה חברת Osti (Ostindustrie), שהעסיקה רבים מהאסירים. ב-3 בנובמבר 1943 הובלו כל האסירים והאסירות היהודים ממחנה פלוגפלאץ למיידנק ונורו שם בו ביום.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות

Josef Marszalek, Majdanek: The Subcamps, Warsaw 1986, p.50.

יוסף טננבוים, "מלכות הגזע והרשע", ה, י"ד: מחנות כסדנאות, ירושלים תשכ"א, עמ' 171.

אידה רפפורט-גליקשטיין, "גיטאות לובלין ומיידן-טטרסקי", אנציקלופדיה של גלויות: לובלין, ירושלים תשי"ז, עמ' 677.

מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

גיליון מס 41 שנת 2005

יחיאל ויצמן כותב מכתבים לאשתו מלכה

לובלין 1942

פלוגפלאץ היה מחנה עבודה, שגבל מצדו הצפוני בגטו מיידן-טטרסקי, ומצדו המערבי היה צמוד למסילת הרכבת של לובלין. האסירים היהודים הועסקו בו במיון הרכוש היהודי השדוד ושליחתו לגרמניה.
בין עובדי הכפייה במחנה היה יחיאל ויצמן. חיליק. חיל.
אשתו הצעירה מלכה לבית אקרמן הסתתרה באותו זמן יחד עם חברתה מינדל בלובלין, ברחוב קלינובשצ'יז'נה, בעליית הגג של פולני בשם טַדֶק זֶ'ימְבָּה.
טדק העביר מכתבים ממלכה ליחיאל דרך עגלון פולני שהיה מביא אספקה למחנה. באותה דרך שגרו יחיאל ושתי אחיותיה של מינדל ידיעות לטדק. לפעמים שלחו גם מטבעות או תכשיט, שמצאו תפורים בתוך בטנה או מכפלת של מעיל. לא הכל הגיע.

ממחנה פלוגפלאץ כתב יחיאל מכתבים אל מלכה אשתו.
שניים הגיעו.
המכתבים נכתבו על פיסות נייר תלושות מכל הבא ליד. יש כאן דף שנקרע מרומן צרפתי, ודף אחר שנראות בו בבירור המילים מספר בראשית – "לך לך".
"אוהב אותך לעולמים" – כך היה חותם על הניירות הקרועים ששיגר אליה.
"לעולמים" נמשך זמן קצר מאד. אסירי פלוגפלאץ הוצאו להורג בנובמבר 1943.

יחיאל ויצמן לא שרד.
אשתו מלכה נצרה את פיסות אהבתו המיוסרת כל ימי חייה.
בתה יהודית מאיר הביאה למערכת "קול לובלין" את המכתבים האלה עם הסיפור שכתבה בעקבותיהם "המחברת".

נטע ז'יטומירסקי אבידר

 

מכתב ראשון:

כמו שכתב מיצקביץ: "להעריך אותך ידע רק זה שאותך איבד".
יקרה שלי, כל כך ביקשתי מאלוהים שלא יפרידו בינינו.
תמיד כשחיבקתי אותך והרגשתי את חום גופך הנאמן – רק על זה חשבתי.
חשבתי, אך לא אמרתי לך. אנא, אל תזקפי זאת לחובתי.
אהבתי אותך, עדיין אוהב, ומחכה רק לרגע שאוכל לשמוח אתך ביחד, ולומר לך את אשר לא אמרתי.
יקרה שלי, החזיקי מעמד ככל שתוכלי. הצילי את עצמך ככל האפשר. המשיכי לקוות, וכשם שעד עכשיו עזר לנו אלוהים בכל צרה – כך ימשיך לעזור לנו.
יקרה שלי, כתבי לי עד איזה שעה מותר לפולנים לשהות בחוץ (שעת העוצר).
אנא, עני לי מיד.
דרישת שלום למינדלה. מסרי לה שאמא שלה הייתה חולה והחלימה.

ד"ש חמה לטדק. כתבי מיד.
מבעלך האוהב אותך לעולמים –
ח י ל .

 

מכתב שני:

אשתי היקרה,
את מכתבך קיבלתי. – – –
– – – מה ששלחתי עם גונשאק היה מיועד לשתיכן. אלמלא מעל באמוני ולקח את המשלוח לעצמו, זה היה יכול להספיק לכן לשלושה חודשי כלכלה.
חבל שאין בינינו קשר טוב יותר, ואז אולי ט. יכול היה לפגוש אותי ליד בית המרחץ.
יצאתי והסתכלתי כל הזמן כדי לדחוף לו את המשלוח.
האם את מתארת לך איזה סיכון לקחתי על עצמי כדי להוציא את זה ואחר כך להכניס בחזרה.
ואז פגשתי את גונשאק, והייתי חייב לסדר זאת איתו. ליבי אמר לי מיד שהוא לא ימסור לכם את המשלוח, אבל לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לדחוף את זה לידיו.
כן, יקירה, את יכולה לתת למינדלה לקרוא את מכתבי. – – –
– – – צריך לחפש בכל העולם מישהי שתהיה כל כך נאמנה לנו כמו אסתר (אחותה של מינדל). היא נמצאת אתי במחנה ואנו מתחלקים בכל.
יקרה שלי, שמרי היטב על חייך בתקופה קשה זו שלא תמשך עוד הרבה זמן. לימדו מאתנו כיצד לחיות יחד. אני, אסתר וחייקה מוכנים לתת את חיינו זה למען זה.
יקרה שלי, כבר כתבתי לך: אנו חיים בגיהנום.
כל יום שאנחנו שורדים נמשך שנה, החיים כבר נמאסו עלינו ואין חשק לחיות.
בנוסף לכך, אני כל כך מתגעגע, כל כך רוצה לראותך.
אני רוצה לחיות כדי להביט בך.
העונש עבור מסירת חתיכת לחם הוא מוות, ואני הסתכנתי בלי לומר מלה, ועשיתי כל מה שיכולתי ולא נתתי לאחותה של מינדל למות מרעב. אמרי למינדל שלא תחשוב, שהסתכנתי כדי לקבל תמורה כלשהי. לא. עשיתי זאת כי הרגשתי כמו אח שלה. כי אצלנו חיים מרגע לרגע, ואחד עושה הכל עבור חברו.
אם מדי פעם היא נתנה לי משהו זה הספיק לנו רק לכמה ימים ונשארנו רעבים. ביוקר השורר כאן לחם עולה 1000 זלוטי. – – –
– – – את הלוא יודעת מה זה,
ואינך יכולה לתאר לך איך זה במחנה,
במקום שאדם יושב בו ללא פסק דין,
ויודע שהמוות מחכה לו,
והוא נידון למוות.
לכן אני מחפש דרך להיות אתך יחד, יקירה, אבל אינני יודע אם אצליח. הלוואי והייתי יכול לדבר אתך פנים אל פנים.
יקרה שלי, כתבי לי מה נשמע אצלכם, כי אני דואג פן קרה משהו. אני מבקש ממך, אל תעצרי את תשובתך וכתבי לי מה עלי לעשות. האם את רואה איזה מוצא בשבילנו? אני מבקש ממך, כתבי לי מייד על הכל בהרחבה.
יקרה שלי, אני שולח לך 5 רובל זהב. אצלנו ערכם 100 זלוטי.
דרישת שלום לט. (טדק). אמרי לו, שיעשה מאמץ לראות אותי.

מבעלך האוהב אותך לעולמים –
ח י ל .

תרגמה מפולנית: יהודית מאיר
בתה של מלכה (אקרמן-ויצמן) זיסקינד

עדות ממחנה פלוגפלאץ : יוליה צלינסקה (דורה מינץ)

חוברת מס.41 שנת 2005

קטעים מעדותה של

י ו ל י ה   צ ל י נ ס ק ה   ( ד ו ר ה   מ י נ ץ )

ב"יד ושם" 1964

דורה בת יצחק גולדגראבר נולדה בזמושץ  בשנת 1912. עברה לגור בלובלין אחרי נישואיה לישראל מינץ. בעלה הראשון נהרג  ב-1943 עם שבויי מחנה ליפובה. בעלה השני היה המהנדס שלום צוקרמן  (סטניסלב צלינסקי). ב-1945 העידה בפולין נגד הפושעים הנאצים קאליך, שטורם, פוקס, הופמן וורטהוף. עלתה ארצה בשנת 1961.

– – – בנובמבר 1942 הגענו מגטו מיידן-טטרסקי למיידנק. מיד הייתה סלקציה. בשדה של המחנה הפרידו בין זקנים, צעירים וילדים. שלוש נשים לא רצו למסור את הילדים. אחת מאלה הייתה אשתו של בעלי הנוכחי פלה צוקרמן, בנה היה בן ארבע; השניה הייתה דורה ברומברג, בנה היה בן שש; והשלישית הייתה אשתו של פרוון מלובלין עם ילד בן שש. שלוש הנשים נלקחו הצידה והוכו עד מוות לעיני כל. הילדים הוצאו מהן בכוח וצורפו אל שאר הילדים לחלוק עמם את גורלם. הזקנים נשארו בשדה. אנחנו הצעירים הופנינו לעבודה. הזקנים נהרגו בו ביום.                                                                                                                                  למחרת הראתה לנו אשת ס.ס. קבוצה של ילדים מוקפים באנשי ס.ס. ובכלבים, ואמרה לנו: "תסתכלו, הילדים הולכים לגן-ילדים." כל הילדים האלה הוצאו להורג באותו יום.                                                      אשה, שהגיעה למיידנק מגטו מיידן-טטרסקי לאחר "ניקוי" הגטו, סיפרה לי שבעלי נשלח למחנה שבויים ברח' ליפובה.   – – –

 – – – במסדר הראשון שאלו איזה נשים ניהלו מפעל או חנות. נשים אלה מונו להיות "קאפו" או מנהלות עבודה. אני לא נרשמתי.  הלכנו בקבוצות לעבוד בשדה שהיו בו החפצים אשר נלקחו מהיהודים. תפקידנו היה לסדר בחבילות חפצים מאותו סוג – למשל שמיכות.             

– – – שמרו עלינו שנשלים מכסה מסוימת של עבודה. מי שלא מילאה את המכסה – נלקחה ממנה מנת האוכל, "המרק המלוכלך", וחולקה בין האחרות.   כעבור כמה שבועות בחרו כ-500 נשים והפנו אותנו למקום עבודה אחר מחוץ למחנה מיידנק – מחנה פלוגפלאץ.   גם כאן עסקנו במיון והכנת חבילות, והיה לנו תפקיד נוסף: היה עלינו למצוא תכשיטים שנתפרו בכיסי הבגדים. תכשיטים אלה היינו מעבירות לתיבה מיוחדת שעמדה בצד. אני השתייכתי לאלה שנתנו בהן אמון והעסיקו אותן בסידור התכשיטים. – – –

 – – – על גדר התיל, מצידה החיצוני, שמרו אוקראינים. הרבה פעמים היינו זורקות להם דברי ערך, ותמורתם היו נותנים לנו פרוסת לחם. לעתים קרובות הצילה אותנו פרוסה זו מרעב. 

– – – העבירו אותי לקבוצה אחרת. יצאתי עם קבוצה של כ-20 נשים לעבודה בחלק אחר של מחנה פלוגפלאץ. במקום זה היו הרים של תרופות, סירים, צינורות גומי, מערכות מכשירים של רופאי שיניים ורופאים. מקום זה היה קרוב למסילת הרכבת, ועל המסילה תמיד חנו קרונות. תפקידנו היה להעמיס חבילות על הקרונות. במשך שלוש שעות היה עלינו למלא קרון. מכיוון שמילוי הקרון במשך זמן זה היה משימה בלתי אפשרית, החלטנו לסדר את החבילות רק בצידי הקרון כמו קירות שנשענו על דפנות הקרון, וחלל הקרון נשאר ריק. כך נסעו הקרונות חצי ריקים.  מהקבוצה שלנו, שמנתה 20  נשים, ברחה יום אחד  אשה לובלינאית צעירה בשם וולברג. היא דיברה עם איש רכבת שעזר לה לברוח בעת העמסת החבילות. במחנה, במסדר, הודענו לקאפו, שהיא הסתבכה בין סמרטוטים בוערים ונחנקה. וולברג הצליחה להגיע לוורשה ולהשאר בחיים עד תום המלחמה.  

– – – לקחו עשרים נשים מהקבוצה שלנו לקרמטוריום ואחרי כמה ימים הביאו עשרים נשים חדשות. נשים אלה לא ידעו שבעת העמסת הקרון אנו משאירות את תוכו ריק. היה צריך לסדר את החבילות בזהירות, בלי למוטט את הקירות בצדדים. הנשים החדשות שלא ידעו את שיטתנו, גרמו לנפילת הקירות וכך התגלתה השיטה שלנו. קראו לכל הקבוצה וכולנו הוכינו מכות רצח. מאז העמסנו את הקרונות בצורה "נורמלית". בהתחלה חשבנו שזאת משימה בלתי אפשרית, אבל אחרי המכות הבנו שאם לא נעמוד במשימה – יהרגו אותנו. – – –

– – – כל טרנספורט שהגיע למחנה היה עובר סלקציה. זקנים וילדים נשלחו למוות, האנשים הצעירים נשלחו לעבודה.  חוץ מזה הייתה נערכת סלקציה גם בתוך שטח המחנה.  בתוך הצריף הצטוו אנשים להתפשט בנוכחות מפקד הקרמטוריום פאול הופמן, רופא המחנה והקאפו של הצריף. מול צוות זה עברו האסירים בזה אחר זה. הופמן היה מחליט על גורלם.  לא כל יום הפעילו את התנור.  הפעלת התנור הייתה יקרה. הופמן קבע את מספר הנידונים למוות.  ביום הפעלת התנור היו לוקחים גם את כל החולים כדי למלא את המכסה שקבע הופמן. אם לא היו מספיק אנשים פנו גם לאנשי ס.ס. שיתנו אנשים חלשים מקבוצתם. יום אחד, בגלל כאבים ראומטיים חזקים שכבתי, ולא ידעתי שבאותו יום מתקיימת סלקציה במחנה. הגיעה אלי בריצה אחות לובלינאית בשם הוניגמן, וצוותה עלי לעזוב מייד את הדרגש. התנגדתי אבל לבסוף חזרתי לצריף.  באותו יום הרגו את כל החולים שעמדו במסדר. ראינו איך הובילו את כולם למוות. אשה אחת, שמה רוטרובין, צעקה אלינו: " אם תשארו בחיים – ספרו הכל!" 

                                                                                                תרגמה מפולנית:  ד"ר דיאנה בך 

הערה: חלקים מעדותה של יוליה צלינסקה (דורה מינץ) מתארים מעשי זוועה כל כך איומים שעשו הנאצים במיידנק ובפלוגפלאץ, שלא הייתי מסוגלת להדפיס אותם. השמטתי תאורים אלה.

עדותה המלאה נמצאת בארכיון "יד ושם".

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי

 

עדות ממחנה פלוגפלאץ : רגינה גלנצשפיגל בהיר

חוברת מס 42 – שנת 2006

באזכרה האחרונה בנחלת-יצחק סיפר יושב-ראש הארגון, יוסף דקר,
על אודות קומפלקס בנייה שעומד לקום בפלאגה לשקייביץ' ועל שלט זיכרון שיוצב במקום.
החלטתי לספר מה היה שם בשנות המלחמה,
כי אני הייתי שם.

נולדתי בלובלין בשנת 1927 .
שם אמי היה באשה (בתיה) שַיינר, ושם אבי היה אברהם-הרש גלַנצשפִּיגֶל.
היו לי שלוש אחיות: טובה, גולדה ורחל, ואח קטן, יונה,אשר היה בן ארבע וחצי עם פרוץ המלחמה.
בעת הולדתי גרנו ברינק 6. אחר כך עברנו לגור ברחוב ריבנה מספר 4, בדירה בתוך בית שהיה שייך לעורך-דין בך – דמות ידועה בקהילה וחבר מועצת העיר.
למדתי בבית הספר היסודי פוֹבּשַאכְנֶה מספר 12 שברחוב דומיניקנסקה. היה זה בית-ספר פולני, ולמדו בו יחדיו בנים ובנות. המנהלת הייתה יהודיה מומרת ואנטישמית גדולה. הרגשתי היטב את האנטישמיות בבית הספר וברחוב.

בקיץ 1939 סיימתי את לימודַי בבית הספר היסודי. יחד עם משפחתי ביליתי בקייטנה (בְּדאצ'ה) וחזרתי הביתה להמשך הלימודים בבית-ספר תיכון.

עם פרוץ המלחמה

המלחמה שפרצה בסוף הקיץ שינתה הכול.
הגרמנים גידרו את הרובע שגרנו בו בגדר תיל והציבו שומרים אוקראינים. בלילה היו באים הגרמנים לדירות כדי לתפוס את הגברים היהודים. היהודים קיימו משמרות בתורנות. כששמעו חבטות בשער, מיהרו להעיר את הגברים כדי שיתחבאו. בדירה שלנו היה ארון, ודרכו נכנסו הגברים לחדר אחר והתחבאו שם.
אחר כך גורשנו מביתנו. בתחילה עברנו לגור אצל ידידים, ולאחר זמן מה עברנו לחדר שכור ברחוב גרודזקה 14.

בריחה מגטו לובלין לאוסמוליצה (Osmolice)

יום אחד נודע לאבי כי צפוי גירוש. היה לו מַכָּר גוי בעל חווה, והלה הבטיח לו מסתור בעת הצורך. נסענו אליו בלילה והסתתרנו אצלו. אבל לאחר תקופה קצרה הוא איים עלינו: "הסתלקו מפה, פן אקרא לגסטפו!…"
ברחנו ממנו דרך היער אל דודתי שבכפר אוסמוליצה. בכפר הזה שכרנו חדר אצל גויים והצטופפנו בו. אני עבדתי אצל איכר. הייתי קמה בארבע לפנות בוקר והולכת לרעות את הפרות.
הכסף ששילמנו תמורת המגורים הלך ואזל. אבי הלך לעבוד במיידן-טטרסקי וגר שם בצריף. לנו לא היו תעודות ונשארנו באוסמוליצה. אשת האיכר שעבדתי אצלו הייתה בהריון, ואני הלכתי להוציא במקומה את הזבל מהרפת. פעם, כשהוצאתי את הזבל, קיבלתי התקף אפנדיציט. אמא אמרה: "אין ברירה. את צריכה ללכת ללובלין, לרופא." הלכתי יחד עם שתי בחורות פולניות.

גטו מיידן טטרסקי

דוֹדי, אחיה של אמי, היה חבר של שמאי גראייער (יהודי ששיתף פעולה עם הגסטפו). הוא הכניס אותי למיידן טטרסקי. ההתקף עבר, ואני נשארתי לגור אצל אותו דוֹד.
יום אחד שמעתי שיחה בביתו: מוציאים את היהודים מהכפרים שסביב לובלין.
אבי מיהר להביא את אמי ואת הילדים מאוסמוליצה למיידן טטרסקי. כולנו הצטופפנו בצריף של אבא, ישנו במיטה אחת, ואילו אבא הלך לישון במקום אחר. דודי הביא לנו תעודות "יוד אאוסווייס". כשהייתה לי תעודה, יכולתי ללכת לעבודה. היו לוקחים אותי ואת אחותי לעבוד בהחמצת כרוב. כדי להחמיץ כרוב ממליחים אותו ודורכים עליו. זאת הייתה העבודה שלנו.

חיסול גטו מיידן טטרסקי

לבסוף הגיע ליל חיסולו של גטו מיידן טטרסקי.
אבא לא היה אִתנו, כי הוא ישן במקום אחר.
קראו לכולם לצאת החוצה.
אמי אמרה, "נעלה על ה'בוידעם' ונחכה לאבא."
לא רחוק מהבית היה בית החולים של הגטו. ממרום התצפית שלנו על ה"בוידעם" ראיתי איך ירו בחולים.
אבי הגיע ואמר, "אינני יכול לעשות כלום. אף אחד לא יעזור ולא יסתיר כל כך הרבה אנשים." הוא פנה אליי, "את, בואי אִתי."
ירדתי מהסולם, אבל לא רציתי להיפרד מהמשפחה.
אבא הלך, ואני נשארתי עם כולם. יצאנו החוצה ומשם לקחו אותנו למיידנק.

מיידנק

הלכנו למיידנק ברגל. הילדים ביקשו מים. אחותי טובה ניגשה אל גרמני אחד, והציעה לו טבעת תמורת מים לילדים. הוא אמר: "לא צריך. הם לא יחיו עוד הרבה זמן."
הגענו למיידנק. אותי ואת אחותי הגדולה טובה כיוונו לצד אחד, ואילו את אמי והילדים הקטנים הִפנו לצד שני.
אותי ואת אחותי הגדולה לקחו לעבודה.
אחרי כמה ימים הגיעה אלינו אמי.
לבד.
בלי הילדים.
האשמתי את אמי: "איך נתת להם את הילדים?!"
רק אחר כך נודעה לי הזוועה, איך הפרידו את הילדים מהאמהות בעזרת כלבים…
במיידנק הרביצו, הרגו.
הסתרנו את אמא. היא הייתה בת 42.

פלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ)

במיידנק גרנו במחנה (שדה) 5.
יום אחד לקחו אותנו להחליף בגדים. אמרו לנו לפשוט את מדי הפסים ונתנו לנו ללבוש בגדי צוענים. כל הזמן הרביצו. הצליפו בשוט. בעמידה בתור לקחת בגדים, בכל מקום הרביצו. כל הזמן הרביצו.
אני יצאתי ראשונה מחדר ההלבשה. אמי עמדה מאחורי הגדר של שדה 5 ושאלה אותי, "קיבלת בגדים חמים?" "כן, כן," עניתי. "קיבלתי סוודר." פתאום הרגשתי צליפת שוט בפנים. אסור היה לנו לדבר זו עם זו! הסתרתי את פנַי. אמי נפלה בצד השני. ס"ס פְרָאוּ גרמנייה הכתה אותי 15 מכות. כשיצאה אחותי מחדר ההלבשה, היא לא הכירה אותי. הייתי מלאת דם. אנשים הצביעו עלַי ואמרו לה "הנה אחותך"… היא חיבקה אותי.
לקחו אותנו לפלאגה לשקייביץ'.
אחותי ביקשה משהו רטוב כדי לרחוץ אותי מהדם. איש ס"ס שאל אותי, "מי עשה לך את זה?"
עניתי, "ס"ס פרָאו".
לא יכולתי לראות.
הוא אמר לי להישאר בצריף שלושה ימים ולא ללכת לעבודה.
אחרי שלושה ימים הלכתי לעבודה.
על הרציפים שליד פסי הרכבת נערמו בגדים קפואים – ערימות בגובה של כמה קומות, הרים של בגדים. באצבעות חשופות לכפור היינו צריכות לקלוף את הבגדים הקפואים מהערימות, לסדר אותם בחבילות, לקשור כל ארבע חבילות ביחד ולרוץ כדי לשים אותן בצריף המיון. מהר. מהר.
אחותי ואני אמרנו זו לזו: כמה טוב שאמא נשארה במיידנק. איך הייתה עומדת בעבודה כזאת?
עבודה אחרת שעשינו הייתה לסחוב קרשים. פלאגה לשקייביץ' היה פעם שדה תעופה. היו בו מחסנים גדולים. היינו צריכות לפנות את אחד המחסנים מהקרשים שהיו בו ולנקות אותו.
היה שָם קצין ס"ס ושמו מוֹרַבְיֵיץ. בנוכחות אחרים הוא היה צועק עלינו יותר מאשר כל שאר הקצינים; שניקח עוד ועוד קרשים, הרבה קרשים. אבל כשהגענו מחוץ לתחום הראייה של האחרים, הוא אמר לנו: "עכשיו תניחו את הקרשים ותנוחו." עבדנו אִתו במשך פרק זמן מסוים.
אל המחסן שפינינו מהקרשים הביאו קש. מהקש היה עלינו לקלוע מחצלות וערדליים לחיילים. היינו מחממות את הקש כדי שיהיה גמיש, ואחר כך מעבדות אותו.
לא פעם בכיתי.
פעם שאל אותי מורבייץ, "למה את בוכה?"
"אני מתגעגעת לאמא," עניתי.
הוא ראה שרגלַי קפאו, קרא לאחותי ואמר לה לשפשף לי את הרגליים.
יום אחד קרא לי מורבייץ למשרד שלו. הייתי בת 15. בגיל ההתבגרות. פחדתי.
כשנכנסתי למשרדו אמר לי, "יש לך עיני תכלת ושיער בלונדיני. את טיפוס נורדי." רעדתי.
הוא הוציא מהמגירה תמונה ואמר לי, "זאת בתי. לא ראיתי אותה שבע שנים. מהיום את בתי."
אחותי חלתה בטיפוס. היא רצתה ללכת לבית-חולים, ואני פחדתי שתלך לשם.
בבוקר הייתי מלבישה אותה בקושי, סוחבת אותה למסדר ותומכת בה כדי שתישען עלַי. היה לה חום גבוה. בכל פעם היה לה קשה יותר ויותר.
יום אחד לא הייתה יכולה ללכת עוד ונכנסה לבית-חולים.
אחרי העבודה באתי לבקר אותה.
למחרת ראיתי משאית ועליה בחורות, ואחת מהן נופפה לנו לשלום מרחוק. לא ראיתי אותה כל כך טוב ולא הכרתי אותה; אבל תפסתי את ראשי בידַי, הסתרתי את פנַי וחשבתי בלבי: אוי ואבוי. היא ודאי יודעת לאן היא נוסעת, ולכן היא נפרדת.
אחר כך סיפרו לי שזאת הייתה אחותי.
אחרי העבודה – בבית החולים, במיטה הריקה – מצאתי פתק ממנה:
"רגינקה יקרה, אל תדאגי ואל תבכי. נקווה שיהיה טוב."
חזרתי לצריף. התיישבתי על הדרגש. אמרו לי: תשכבי.
הייתי רטובה. היה קר. בארבע לפנות בוקר צריך לקום.
במשך שנים שמרתי את הפתק ההוא עד שאבד.
פלאגה לשקייביץ' היה מחנה עבודה של נשים.
באיזשהו שלב הגיעה אמי למחנה פלאגה לשקייביץ'. היא הייתה בהריון מתקדם. אמא גרה באחד הצריפים. רצינו להיות ביחד ולא הצלחנו. בחג המולד הוציאו אותנו למסדר מוקדם מאוד וראינו שאמא כבר עומדת במסדר יחד עם הנשים מהצריף שלה.
היא ביקשה, "אולי יש לכן לחם? לא נתנו לי אוכל. רוצים לרסס את הצריף ומעבירים אותנו."
לא יכולנו לזוז ולא יכולנו לדבר.
הגיעה משאית.
אמי הייתה בין הראשונות שנכנסו למשאית. האם היה גז במשאית הסגורה?
היא התחילה להיחנק שם וצעקה.
אנחנו עמדנו בחוץ, ראינו ושמענו הכול.
דודתי, אחות של אמי, עבדה במיון בגדים. היא "סידרה לי" שאפסיק לעבוד בחוץ בקור, ובמקום זאת אעבוד יחד עם הקבוצה שלה בתוך הצריף.
היינו ממיינות את הבגדים.
היהודים שגורשו מביתם רומו לחשוב שהם נוסעים לעבודה וליישוב מחדש. בחלק מהבגדים הם תפרו מטבעות זהב, טבעות ויהלומים. בהגיעם אל תחנתם הסופית – מחנות ההשמדה – הופשטו מבגדיהם. הבגדים הגיעו לפלאגה לשקייביץ'. היינו ממששות את הבגדים, פורמות אותם ומוציאות מקפליהם את האוצרות המוסתרים.
בצריף שעבדנו בו עמד ארגז.
את המטבעות והתכשיטים שמצאנו היינו זורקות לתוך הארגז.
היה שם גרמני אחד, נמוך, אשר כינינו אותו "קפלושניק". הוא השגיח עלינו. בלש אחרינו. עם סיום יום העבודה היו מחפשים עלינו אם לא החבאנו שום דבר. לפעמים אמרו לנו לעשות את צרכינו, וחיטטו גם שם. לפעמים היה אותו קפלושניק בועט בנו באיברים אינטימיים. אני פחדתי להחביא דברי ערך, אבל פעם אחת בכל זאת הסתכנתי.
השבויים ממחנה ליפובה 7 היו באים לקחת בגדים מהמחנה שלנו, פלאגה לשקייביץ'. מפיהם נודע לי שאבי שילם כסף תמורת כניסה לעבודה במחנה ליפובה 7. הוא קיבל שם מספר ומדים.
אחד השבויים מליפובה 7 אמר לי, "אביך רוצה לפגוש אותך, אבל הוא זקוק לכסף כדי לשחד את השומרים".
פרמתי חולצה של צבעי. בתוך החפת היו תפורים ארבעה או חמישה דולרים מזהב. הסתרתי את המטבעות האלה ושלחתי אותם לאבא. מטבע אחד נתתי לשליח. לאחר זמן מה באו להגיד לי שאבי הגיע, והוא מחכה לי ליד השער האחורי – ליד ערימת הזבל. ניגשתי אל הקצין הגרמני מורבייץ וביקשתי ממנו כך: "אבי כאן. אנא, הרשה לי לראות אותו." הגרמני תמה, "זה אביך?! הוא לא נראה יהודי. קחי דלי זבל וצאי אליו. אני אדבר עם השומרים."
נפגשתי עם אבי. בכינו.
הקצין הגרמני הסתכן יותר מדי.
כשעמדנו במסדר הבוקר היה מברך אותי, "גוּט מוֹרגן, טוֹכטֶער פוּן שִף!" ( בוקר טוב, בַּת המפקד!)
התנהגותו עוררה תשומת לב. הוא נשלח לחזית הרוסית, ושם כנראה נהרג.
המעבר ממחנה פלאגה לשקייביץ' למחנה בּלִיזִ'ין
כל יום עמדנו במסדרים במשך 3–4 שעות.
במסדר היינו חשופות תמיד לכל פורענות. לגרמנים היו שיטות בחירה מקריות לגמרי כדי להרוג את קרבנותיהם.
פעם עמדתי במסדר בשורה הראשונה. הרגשתי שאני מנמנמת, התחלפתי עם מישהי ועברתי לשורה אחורית. באותו המסדר לקחו את כל הנשים שעמדו בשורה הראשונה אל תאי הגזים.
כאשר אבי בא לראות אותי פעם נוספת, הודיעו פתאום שיש מסדר.
התייצבתי למסדר.
במסדר שמעתי את הפקודה: "כל התופרות – לצעוד קדימה!"
עוד לפני כן, כאשר רק הגעתי למיידנק, אמרתי שאני תופרת כדי להינצל. עכשיו קראו לכל התופרות לצעוד קדימה. הגרמנים אף פעם לא הודיעו לאן הם לוקחים אותנו. כאשר קראו לכל התופרות לצאת אל מחוץ לשורה, אי אפשר היה לדעת אם הן מיועדות להישלח לעבודה או להישלח אל מותן. חשבנו שמוציאים את התופרות כדי להרוג אותן. לידי עמדה אישה אחת מוורשה. היא תפסה אותי ולא נתנה לי לצאת מהשורה. "אל תלכי," אמרה ותפסה אותי. "יש לך אבא, יש לך בשביל מי לחיות." הגיע קצין ס"ס רכוב על סוס והצליף באנשים. כל כך פחדתי. ברחתי מהשורה קדימה אל קבוצת התופרות. לקחו אותנו לרכבת. היה לי דוֹד קאפּוֹ שניסה לחלץ אותי מהרכבת. קראו בשמי, "שיינר קוזינה", אבל לא שמתי לב. אנשים שהכירו אותי מלובלין אמרו לי, "מחפשים אותך." אבל בינתיים סגרו את החלונות והדלתות, והרכבת נסעה.

הגענו למחנה העבודה בליז'ין (Blizyn) שליד סקרז'יסקו (Skarzysko).
את אבא לא ראיתי יותר.
אנשים שנשארו בחיים סיפרו לי אחר כך שהוא רצה להגיע למיידנק, כי חשב שאני שם.
ירו בו במיידנק בעת ההוצאה להורג הגדולה שהייתה ב-3 בנובמבר 1943.
האסירים והאסירות היהודים שהיו במחנות פלאגה לשקייביץ', ליפובה 7, מיידנק ובשאר המחנות שבלובלין וסביבותיה נורו למוות באותו היום. אני הייתי במשלוח התופרות לבליז'ין ונשארתי בחיים.
כל כך לבד.

איך נודע לי על הרצח של 3.11.1943

בליז'ין היה מחנה עבודה. עבדתי שם כתופרת.
יום אחד הגיעו ארגזים למחנה.
ראינו שכתוב עליהם משהו.
התבונַנו.
וכך היה כתוב על הארגזים:
"היום, 3.11.1943, הורגים את כל היהודים. יורים בכולם."

אין סוף

מבליז'ין העבירו אותי לאושוויץ.
כשהתחיל מחנה אושוויץ להתרוקן, לקחו אותי למחנות שונים בגרמניה.
סוף המלחמה מצא אותי במחנה ברגן בלזן שבגרמניה.
כששחררו את ברגן-בלזן, כולם שמחו וצהלו.
הסתכלתי סביב סביב על כל האנשים ופניתי הצִדה.
מצאתי פינה, התכנסתי בתוך עצמי ופרצתי בבכי תמרורים. בכיתי במשך שעות. על הכול.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות.
ומאז בכיתי הרבה. הרבה מאוד.
השחרור מהמחנות לא שחרר אותי מצבת הזיכרונות.
יש תמונות שרודפות אותי.
אני רואה בעיני רוחי את הילדים הצועקים מאימה בעת שהגרמנים משסים בהם כלבים, מפרידים אותם מאמותיהם בדרך לתאי הגזים.
אני רואה את אמי ההרה נחנקת בתוך משאית המוות.
אני רואה את דמותה המטושטשת של אחותי החולה מנופפת יד לפרידה.
אחרי המלחמה הגעתי לאיטליה, ושם התחתנתי עם בעלי.
בניסיון להעפיל ארצה גורשנו לקפריסין.
עם קום המדינה עלינו ארצה.
נולדו לי בן ובת.

בשנת 1973 נפל בני יקירי צביקה במלחמת יום הכיפורים.

אוגוסט 2006

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי