עדויות – תוכן עניינים

שניים מתוך חצי מיליון – בלז'ץ /  נטע אבידר
חיים הירשמן – עדות מבלז'ץ
עדויות ומקורות על מחנה ההשמדה בלז'ץ / תירגום ועריכה נחום מנור-מונדרר

הוצאה להורג ביער קְרֶנְפְּיֶץ / יוסף דקר
הטבח ביער קרנפייץ – עדות של ינינה טאטאיי

עדות ממיידנק ומיידן טטרסקי – אנה בך                                                                                זיכרונותיי מהחיסול הסופי של גטו מיידן טטרסקי נובמבר 1942- דיאנה בך
הגיטו בלובלין ומיידן טטרסקי – מתוך עדותה של סבתי, אידה גליקשטיין – אלכס גורי

עדות ממחנה פלוגפלאץ: יוליה צלינסקה (דורה מינץ)
עדות ממחנה פלוגפלאץ: רגינה גלנצשפיגל בהיר
עדות ממחנה פלוגפלאץ: טובה טייך גוטהלף
מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

עדות מתא הגזים באושוויץ / מרים אייזנשטט ליכטר

מודעות פרסומת

עדות מתא הגזים באושוויץ / מרים אייזנשטט ליכטר

בשלהי נובמבר 1944, באחת הסלקציות של מנגלה, נלקחנו עירומות למקלחת. בעת  העמידה בתור הייתי צמודה לשלוש- ארבע בנות קטנות, ונראיתי הרזה מכולן. ללא סיבה הגיונית החלטתי שעדיף לעמוד בין המבוגרות מאשר ביניהן. לא ההיגיון הדריך את צעדינו אלא הגורל, הדחפים ולפעמים המזל.

כשהגיע תורי לעבור לפני מנגלה רעדתי כולי. הוא הניף את אצבעו וסימן לי לעמוד בצד. הבנתי את פסק הדין. אִתי "נבחרו" עוד 108 נשים. לשאר הניחו להתלבש והוציאו אותן אל מחוץ למקלחת, ואילו אנו נשארנו עירומות. כבר ראיתי את עצמי בתא הגזים הופכת לעשן בתוך הקרמטוריום. לא השלמתי עם גזר הדין ולא ויתרתי. בכיתי בקול רם. ניצלתי רגע שבו תשומת הלב של הנאצית הייתה נתונה לדבר אחר; התלבשתי במהירות וברחתי לקבוצה שעמדה בחוץ. איך הצלחתי לעשות זאת – אינני מבינה עד היום.

כאשר לולה, בת דודתי, ראתה אותי לא יכלה להתאפק, ומרוב שמחה והתרגשות צעקה "מרמאלה". היא הסירה את המקטורן עם המספר שלה והחליפה בשלי (גם זה לא היה הגיוני). זאת הייתה הקְרבה והתאבדות מצדה; אם היו מחפשים אותי לפי המספר – היו מוצאים את לולה.

נעמדתי בחמישייה אחרת, לא בין בנות הדודות שלי. מנהלת מחנה בירקנאו, פולנייה אכזרית ואיומה ששמה מריה, שמעה את צעקתה של לולה. היא ניגשה אליה ונתנה לה מכות נמרצות. בינתיים הבחינה הנאצית שנעשה פתאום שקט במקלחת. שום בכי לא נשמע שם. מיד החלה לחפש אותי (הייתי מאוד חשובה לה). היא ניגשה לקבוצה ו"שלפה" אותי ממנה. מזל שזיהתה אותי לפי המראה, שכן בכיי הרב משך את תשומת לבה; לולא כן הייתה לוקחת את לולה במקומי, לפי המספר שעל המקטורן. במכות נמרצות החזירה אותי לקבוצה של 108 הנשים, שהיו מיועדות לתא הגזים.

שוב לא ויתרתי!

בכניסה למחסן הייתה דלת פלדה. ניסיתי להסתתר מאחורי הדלת, אך הנאצית מצאה אותי שוב. היא הנחיתה על ראשי מכות חזקות, עד שנפער בראשי חור וכל שערותיי היו מוכתמות בדם. ידי, שניסתה להגן על הראש, הייתה נפוחה ושחורה מרוב מכות. הנאצית דחפה אותי לאולם שבו התפשטו הקורבנות לפני הכניסה לתא הגזים. אחת הנשים, דוברת צרפתית, יצאה מדעתה, צעקה ודפקה בדלת. הנאצית נכנסה, ובו במקום ירתה בה.

בקיר החדר, במיקום גבוה וקרוב לתקרה, היה חלון קטן. שמעתי קולות מבחוץ. לקחתי שקי בגדים, הנחתי אחד על השני, טיפסתי עליהם ומהחלון ראיתי את הנשים שלנו, כולל בנות משפחתי, עומדות לצאת במשלוח אל מחוץ למחנה. זיהיתי את דודה מלכה וצעקתי לעברה: "איפה את משאירה אותי? אתן הולכות לחיים, ואני הולכת למוות". כל כך רציתי לחיות! בייחוד כאשר בנות משפחותי, שהייתי כה קשורה אליהן, לא נמצאו במחיצתי. אם למות – אז יחד אִתן! עד היום איני מבינה את התנהגותי באותם רגעים. לאחר המלחמה הן סיפרו לי, שכל הזמן רדפה אחריהן תמונת פניי הצמודים לחלון הקטן והזעקה שהשמעתי. המשפט הנורא הדהד באוזניהן כל הימים, כמו מתוך איזה קבר.

אחת הנאציות סימנה לי בידה כמי שאומרת "אני עוד אראה לך…". היה ברור שבכוונתה להרוג אותי. אחדות מהנשים שנכלאו במחסן היו מוכרות לי. אחת מהן, גברת קניפר, מבוגרת ממני בשנים, ליטפה והרגיעה אותי (היום היא מתגוררת בארצות הברית). במשך יומיים היינו כלואות במחסן ללא מזון או מים. לשם מה לספק מזון למי שממילא צועדים אל מותם…

כעבור יומיים הוציאו אותנו משם. אז לא האמנו, וגם היום קשה לתפוס שהיינו הקבוצה  היחידה ששרדה, לאחר שכבר הייתה בתאי הגזים. רק אנחנו יצאנו משם על הרגליים. אותי הכניסו לבלוק של החולים והמוזלמניות.

שוב הייתי נידונה למוות הממתינה לתורה.

בעת היותי כלואה, ובטרם הוציאו את המשפחה עם יתר הנשים מאושוויץ, נודע הדבר לדבורה בת דודתי, שהייתה מופרדת מאתנו בבלוק הילדים. היא ביקשה מהנאצית רשות להיפרד, ובאופן מפתיע נענתה בחיוב. המשפחה נפרדה ממנה, ואיש לא האמין שעוד ייפגשו. הם סיפרו לה היכן נשארתי.

עם שחרורי מתא הגזים רצתי מיד לבלוק הילדים, שבו נמצאה דבורה. הבלוק היה סגור בשל מחלת סקַרלָטינה (שָׁנית) מדבקת. קראתי לדבורה דרך החלון הקטן, והיא – לא האמינה למראה עיניה. מולה ניצבה הוכחה לתחיית המתים: אני, עם מטפחת ספוגת דם, מוזלמנית טיפוסית. דבורה הייתה מופתעת מאוד לראותני בחיים לאחר שידעה להיכן נשלחתי. הייתי רעבה וחלשה מאוד אחרי ימים ללא אוכל, ודבורה נתנה לי את מעט הלחם שהיה ברשותה.

מרוב ייאוש אמרתי לה: "אם לא תוציאי אותי מכאן, שוב ישלחו אותי לתא הגזים. עשי  משהו!". כעבור מספר ימים דבורה אכן הצליחה להוציא אותי מבלוק המוזלמניות ולהעבירני לבלוק הילדים. בזכות דבורה שוב ניצלתי ממוות.

בבלוק הילדים התנאים היו טובים יותר. דבורה טיפלה בי וסעדה אותי. הייתי חלשה מאוד. דבורה ניקתה לי את הראש שוב ושוב, כי הייתי מוכת כינים. לאחר שהוכיתי היו ראשי ושיערי ספוגים בדם, וזמן רב לא חפפתי את הראש. כל שבוע הייתה הקאפו בודקת את ראשי הילדים במטרה לאתר את נושאי הכינים. הודות לטיפולה המסור של דבורה, לא גילחו את שׂערי.

רק לאחר זמן התברר לי מדוע שחררו אותנו מתאי הגזים, מבלי להשלים את "המלאכה": בסוף 1944, כשתבוסת הגרמנים כבר הייתה באופק, הם הרסו את הקרמטוריום ואת תאי הגזים כדי להעלים עדויות ולחסל ראיות לקיומו של מנגנון ההשמדה.

מקורות                                                                                                                      אייזנשטט (ליכטר) מרים, הפרתי את מחסום השתיקה, הוצאת המשפחה, מאי 1992.

מתוך יומנה של סבתי, אידה גליקשטיין / אלכס גורי

אידה גליקשטיין תיעדה את קורות הגטו בלובלין ובמיידן טטרסקי.
בעבודתה ב"יד ושם" גבתה עדויות של ניצולים, ובייחוד עדויות של לובלינאים

במאי 2008 נסעתי ללובלין למסע שורשים. רציתי לנבור קצת בארכיונים ולראות את העיר שהורַי הגיעו ממנה.
אחד המקומות שהגעתי אליהם בביקורי היה 'תיאטר NN'. המקום היה סגור לרגל שיפוצים, אך בכל זאת נכנסתי למשרדים כדי לברר פרטים. הבחור במשרד הסביר לי באדיבות שהמקום סגור, אבל שאל לסיבת בואי. מששמע ששני הורַי נולדו בלובלין, הסתקרן וביקש לדעת את שמותיהם של הורַי ואת שמות הוריהם.
"אתה הנכד של אידה גליקשטיין?" שאל אותי בפליאה. אינני יודע מי מאתנו היה מופתע יותר – הוא למשמע שמה של סבתי, או אני בשל הַכּירו אותה ובשל עצם השאלה. בהמשך לכך נלקחתי מיד לפגוש את מנהל המוזיאון, ונערך לי סיור קצר במוזיאון הסגור. למותר לציין שהמעמד היה מרגש מאוד עבורי. חוויה דומה חיכתה לי בהמשך במוזיאון במיידנק.
באותה הנסיעה ללובלין התעצם עבורי פן של סבתא שלי שעד אז לא נתתי עליו את הדעת. סבתא שלי הפרטית – זו שהייתה מחזירה אותי הביתה מהגן ומבית הספר היסודי, שהייתה מכינה לי טחינה ביתית שכה אהבתי (מאוד לא פולני מצדה…), שאהבה לנסוע מדי יום לחוף הים, זו שלא דיברה אתי על אודות מה שקרה "שם", אבל כתבה וכתבה – לא הייתה פרטית כלל וכלל.
דמותה הציבורית של סבתא שלי נחשפה לפתע בפנַי: כתביה על אודות קורותיו של גטו לובלין שפורסמו באנציקלופדיה של גלויות, עדויות נוספות שלה ועדויות שגבתה אחרי המלחמה מפי ניצולים אחרים (תחילה בפולין, ולימים גם ב'יד ושם') מהווים תיעוד היסטורי חשוב אשר הקנה לסבתי מעמד של כבוד בקרב חוקרי העיר והתקופה ואלה המנסים להנציח אותן.
בגיליון זה המציין 70 שנה לחיסולו של גטו לובלין הייתי רוצה לפרוס חלק מסיפורה של סבתא שלי הפרטית. הקטעים שלהלן הם מתוך יומנה (את הסיפור המלא אפשר למצוא באתר קול לובלין באינטרנט).

קטעים מיומנה של אידה גליקשטיין

נולדתי ב-1905‏, בעיירה יוזפוב ליד לובלין. אבי, אהרן יצחק רפפורט, התייחס על משפחה חסידית. אמי – חנה הינדה לבית פוקס, נישאה לו בגיל 17 וילדה ששה ילדים, מהם, אני הבכורה.
‏שנות ילדותי לא היו קלות. סבלנו מחסור. עם זאת, שלחה אותי אמי ללמוד בתיכון פרטי. כבר מכיתה ח' הרווחתי ממתן שיעורים, שילמתי מכספי עבור התיכון ועוד תמכתי במשפחתי .
‏לאחר קבלת תעודת בגרות, התחתנתי בלובלין בשנת 1928 עם חברי לספסל הלימודים, משה גליקשטיין, שקיבל כעבור שנה את משרת סמנכ"ל לשכת המלאכה. היה זה יוצא דופן בפולין של תקופה זו, שתפקיד כזה יימסר ליהודי ‏- ייתכן שהודות לעובדה ששימש בעבר כמזכ"ל איגוד בעלי המלאכה ‏ולמעשה הוא זה שארגן לשכה זו.
‏בתפקיד זה שימש עד לאביב 1939. אז פוטר מעבודתו כשגל אנטישמיות הציף את פולין וההפליה נגד היהודים הלכה וגברה. לא סייעו בידו הכבוד וההערכה שרכש לו במקום עבודתו ובין חוגי בעלי המלאכה. את הפיצויים, קיבל עקב משפט שהגיש נגד הנהלת הלשכה, מאחר ומנהליו לא רצו להכיר בזכויותיו .
‏בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרנו בדירה מרווחת בת שלושה חדרים. היו לנו שני ילדים. בן – אלכסנדר, שנולד ב- 14/7/30 ובת – רות, שנולדה ב- 4/6/37. אבי לא היה אז בחיים, כי מת בשנת 1932 בגיל 44, ואמי גרה עם אחיי ואחיותיי בקרבתנו.
אחותי הקטנה ממני בשנתיים – שרה, עבדה כמורה, בדומה לאחותי הצעירה ביותר – ברונקה. האחות האמצעית – רומה, למדה פילוסופיה באוניברסיטת ורשה. אחי הבכור – אלתר, עבד כפקיד בחברת "ילן-שיכט" והאח הצעיר – מאיר, למד שנה שנייה בטכניון הוורשאי. הוא התקבל אליו לאחר שעמד בבחינות הכניסה בהצטיינות. כידוע, הוגבל מספר היהודים שנתקבלו לאוניברסיטאות ולמוסדות להשכלה גבוהה בפולין והיו מוסדות סגורים כליל בפני מועמדים יהודים.
‏ימי המלחמה הראשונים הצטיינו בפחד מפני הפצצות. לא לנו בדירתנו, אלא בשדה פתוח, ולמזלנו, היה מזג האוויר בחודש ספטמבר זה נוח ביותר. משנכבשה העיר בידי הגרמנים, התעסקתי בטיפול בילדיי ובמשק ביתי. לא שיערתי כלל את מידת הסכנה האיומה הצפויה לנו, כיהודים. באותה עת, הציעו לבעלי תפקיד בקהילה היהודית ובתפקיד זה הוא עבד ממש עד יום חיסול הגטו.
‏כל כמה ימים, הופיעו אצלנו ואצל יהודים אחרים אזרחים גרמנים, כל מיני בריונים ונוכלים, שהתלוו לצבא הגרמני עם התקדמותו בכיבושיו. הם תבעו לבנים, לבני מיטה ומצלמות, חיטטו בארונות ולקחו את כל מה שמצא חן בעיניהם. בעיר עצמה, חטפו אנשים לעבודות שונות בבניינים שנתפסו או הוחרמו על ידי הצבא הגרמני. ‏יום אחד נחטף גם משה, בשעה שהלך לעבודתו, וחזר עייף ומדוכא. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקל בעלבונות, בוז ושנאת ההיטלראים.
‏חורף 1939-1940 היה קר ביותר וקשה היה להשיג חומרי הסקה. יום אחד, בשעת היעדרי מהבית, הופיעו אנשי אס.אס. ולקחו את הרהיטים, את לבני המיטה ואת התמונות שעל הקירות. ממש רוקנו את הבית. לא הבנתי איך לא היה די בתעודת העבודה של משה, כפקיד הקהילה, כדי להגן עלינו מפני שוד וביזה. כמה תמימה הייתי אז… הלכתי למטה הגסטאפו, שהיה ידוע כ"מתחת לשעון", ותבעתי את צדקתי. הפקידים במדים השיבו לי באדיבות (היה זה רק בתחילת שנת 1940) ואחד הפנה אותי לשני וכך נדדתי מחדר לחדר, בחזרי בכל מקום על תלונותיי על העוול שנגרם לי. לבסוף, השיב לי גרמני צעיר ש"עד עתה ישנו ילדי גרמניה ללא לבני מיטה וכעת הגיע תור ילדי היהודים לסבול ממחסור זה". שבתי הביתה בידיים ריקות.
‏לקראת הסתיו, הוחרמה גם דירתנו. הקמת השכונה המיועדת ליהודים החלה, וכל אלה שגרו עד עתה מחוצה לה, יכלו להתחלף בדירותיהם עם פולנים שדרו באזור היהודי, אם הצליחו למצוא כאלה. אנו הצלחנו ומסרנו דירה בת שלושה חדרים תמורת כזו בת שני חדרים, ברחוב פרובוסטבו. אמי נאלצה לעזוב את דירתה עוד לפניי וללא זכות חליפין. היא קיבלה שני חדרונים ברחוב גרודסקה. אחיותיי הפסיקו לעבוד לאחר שבתי הספר היהודים נסגרו ונשללה מהן הזכות ללמד בבתי ספר של הגויים. רק אחי הבכור, אלתר, מצא עבודה כפקיד בקהילה. שרה, אחותי, ארגנה לימודי מחתרת לקבוצות תלמידים יהודים ובני בן העשר למד בקבוצה כזו. הוא הפליא את אחותי בכישרונותיו ובהתלהבותו מהלימודים.
כבר בחורף 1940-1941 החלו להגיע שמועות על תכנית להקמת גטו סגור ליהודים. איש לא שיער מה תהיה צורתו, ממדיו ותוכנו. הפגיעה הראשונה פגעה בנו במרץ 1941. החלק המערבי של השכונה היהודית, שכלל גם את רחובנו, הוקף יום אחד על ידי משטרה צבאית גרמנית והצטווינו לעזוב את דירותינו תוך עשר דקות. אין לשער את המהומה והמבוכה שקמה. משפחות התפזרו, ילדים אבדו והאנשים רצו מרחוב לרחוב כעדר כבשים תועות. צווה עלינו להתאסף במקום מסוים, אלא שכל אחד ניסה להתחמק מחגורת ההקפה. בני אבד. אני ברחתי עם בתי לדודי, שגר בחלק המזרחי של השכונה היהודית. לאחר זמן הגיע לשם גם משה, ללא ילדנו. עבר עלינו לילה איום ומלא ייאוש וכבר חששתי שלא אמצא את בני. רק למחרת הובא על ידי מכרים, שמצאוהו בתוך ההמון ולקחו אותו עימם. הגרמנים עקרו אז כמה אלפים מיהודי לובלין מעירם ושילחו אותם לעיירות קטנות. אלא שתוך כמה ימים חזרו רובם ללובלין. פתאום נעשה המקום צר עלינו והשטח שיועד למגורי היהודים צומצם בהרבה.
הועברנו אז לחדרון קטן כדיירי משנה. הדבר דיכא אותי ולא הצלחתי להתאים את עצמי לתנאים החדשים. משה, בראותו את מצבי, עשה מאמצים עצומים כדי שתוקצב לנו דירה. ואכן, קיבל לאחר זמן מועט רשיון לגור מחוץ לגטו. היו גם אחרים, שגרו מחוץ לגבולות הגטו, וביניהם – חברי המועצה היהודית או בעלי זכויות מבין בעלי המלאכה, אבל בעלי לא היה אחד מהם. היה לנו פשוט מזל. נכון, שהדירה הייתה כה לחה, שבחורף נטפו מים מהקירות. אבל עם זאת, היינו בני מזל, כי לא היינו חשופים להידבקות במחלת הטיפוס שפשטה בגטו, או לחטיפות. היה זה "אושר", שאין לתארו במלים.
נאסר עלינו, היהודים, לקנות אצל הגויים. לכן, קיבלתי רשיון מעבר קבוע לגטו, שנתן לי אפשרות לבקר אצל בני משפחתי ואצל ידידים ומכרים.
‏באותו זמן, עבדתי בועדת התברואה של הקהילה היהודית. חילקתי לדיירי הגטו אמצעי חיטוי ומתפקידי היה להודיע על כל מקרה חדש של מחלת הטיפוס, כדי שיעבירו בהקדם את החולה לבית החולים. לעתים, מצאתי אנשים גלמודים, ששכבו בחדרי מדרגות או בכוכים שבחצרות. עיני ראו אז סבל איום ‏ומצוקה ומראה זה יספיק לי לכל חיי. ‏בבתים אלה גרו אנשים שהוגלו מהעיר לודז'. הם תפסו כל פינה פנויה במרתפים, תאים ועליות גג. דירות פנויות לא היו בנמצא יותר. בכל חדר התגוררו למעלה מעשר נפשות והלכלוך עבר כל גבול. הבריאים ישנו בכפיפה אחת עם החולים שהיו עטופים בסמרטוטים מלאי כינים. ילדים היו ערומים לחלוטין ולא יכלו לצאת לרחוב, באין להם מה ללבוש. איזה ערך היה בתנאים איומים אלה לחתיכת הסבון או לחבילת אבקת הכביסה שחילקתי? אחדים קיבלו את הניתן להם בצחוק לועג והיו גם כאלה שדחו את מתנת הקהילה וקיללו אותי עם הקהילה ששלחה אותי אליהם.
‏הגיעה שנת 1942, והגטו גודר בחוט תיל דוקרני ונסגר. היו שני גטאות – הגטו הקטן – לבעלי הזכויות והגטו הגדול – לשאר האוכלוסייה היהודית. אנו המשכנו לגור מחוץ לגטו, אלא שחיינו במורא מתמיד. כל רגע היה עלול מצבנו להשתנות לרעה.
‏יום אחד, העביר אלי משה את האזהרה, שאמלט מיד עם הילדים, כי צפויות פעולות איסוף היהודים, הגרים מחוץ לגדר הגטו. לא הייתה לו אפשרות לעזוב את עבודתו בקהילה ולסייע בידי. בידיים רועדות הלבשתי את ילדיי ונמלטתי דרך השדות לחלק הארי (הגוי) של העיר, בו לא פסעה זה חודשים רבים רגל של יהודי. הורדתי את הטלאי (סרט המיועד ליהודים בלבד, שיציאה בלעדיו הייתה כרוכה בסכנת מוות), ותחבתיו לכיסי. חשתי את הטעם המר של מחוסר בית. נדדתי ברחובות שאסור היה לי לשהות בהם וקנאתי בפולנים, שלכל אחד מהם יש גג מעל לראשו. על הגשר עמד והסתכל בהנאה במימי נהר ביסטשיצה היטלראי "נכבד", מלווה על ידי עוזרו. צץ בראשי ‏רעיון מטורף, לפנות אליו בשאלה "על מה אין לילדיי זכות לגג מעל ‏לראשיהם?". על זכות לחיים עדיין לא הרהרתי, כי לא ידעתי על התכנית השטנית של השמדת יהודים מוחלטת ושלמה.
‏הילדים עייפו מאד וחזרנו לביתנו שמחוץ לגטו. הסתבר שהייתה זו אזהרת שווא ולא נשקפה לנו כל סכנה.
‏התגוררו אז בלובלין, כך סיפרו, כ-34,000 יהודים, כולל אלה שהגיעו מערי מערב פולין. בחודש מרץ פשטה השמועה, שייעקרו ויוגלו 20,000 מהם. הגרמנים ערכו רישום תושבים מדויק וחילקו תעודות עבודה, שרק בזכותן ניתן היה להמשיך ולהתגורר בגטו. ההגליה החלה ב-16 במרץ. יומם וליל נערכו פעולות ההגליה. התהלכו שמועות, שאת הנחטפים בפעולות אלה ישלחו לבלז'ץ.
איבדתי אז את אחי, אלתר, שרק שנה לפני כן נשא אישה והיה אב לתינוק בן שבועות מספר בלבד. הוא נלקח מביתו עם משפחתו למרות תעודת עבודה שהייתה ברשותו. הוא הצליח, בעזרת שוטר מוכר לו, למלט את ילדו מבית הכנסת של לובלין, ששימש כנקודת איסוף היהודים, לאמו. הוא השלה את עצמו, שיישלח לעבודה ואולי, ללא ילד, יוכל לעמוד במבחן הקשה, שלא ידע את ייעודו. לא ידענו עדיין באותו זמן, שבלז'‏ץ שימש כבר אז כמחנה השמדה.
‏הפגיעה הבאה במשפחתי, אירעה מיד לאחר זה. אחי הצעיר, מאיר, החליט לעזוב את העיר ובכדי להימלט מההגליות התכופות והמחמירות, נסע לעיר ראדום. לפי השמועות, יחס הגרמנים ליהודים שם היה נסבל יותר. הוא נעצר בתחנת הרכבת על ידי המשטרה הגרמנית הצבאית ובהיותו ללא סרט הטלאי, הוכנס לכלא, הועמד למשפט ונידון למוות. כך שילם בחייו הצעירים עבור רצונו להישאר בחיים. הוא היה בסך הכל בן 22, בעל כשרונות מובהקים ושלט כבר אז בחמש שפות.
‏באפריל 1942 המשיכו הגרמנים בהגליות. לקחתי חלק באקציית הגליה כזו לגמרי באקראי. אותו יום לא ניבא שום פעילות גרמנית והלכתי לבקר את אמי בגטו. לפני הכניסה למסדרון, הייתה מוטלת גופת גבר. לא מעט ראיתי מתים מרעב או ממחלה והם היו מוטלים ברחוב עד שהקהילה תדאג לסילוקם. רק הספקתי להיכנס לדירת אמי, כשהחלה המהומה. האקציה החלה! ‏ריצה מבוהלת בחדרי המדרגות, צעקות, בכי ילדים. קשה לתאר את המאורע הזה. אחיותיי ואמי לחצו עלי שאברח מהגטו שכן היה לי רשיון מעבר ויכולתי להשתמש בו אם יעצרוני בדרך, אולם כבר איחרתי את המועד – הגרמנים היו בחדר המדרגות. ברגע האחרון הסתתרו כולם בחדר הסמוך, חדר ללא חלונות וחשוך. אני נותרתי לבדי בחדר הראשון. נכנס גרמני. הראיתי לו את תעודתי ולשאלתו, איפה יתר המשפחה, השבתי שיצאו לעבודה. הוא הציץ לחדר השני ויצא. מהדירה השכנה נלקחה כל המשפחה. זוכרת אני שאמי אמרה אז: "עתה ניצלנו הודות לך, אבל מה יהיה בעתיד?"
‏כעבור זמן הוחלט על הקמת גטו עבור יהודי לובלין במאידאן טטרסקי, רובע פועלים במרחק שני קילומטרים מלובלין. רק בעלי תעודות J (יהודי) חדשות יהיו רשאים לעבור לגטו החדש. היתר יוגלו. משה הצליח לקבל תעודות גם עבורי והילדים. יום שישי, 17 באפריל, נקבע כיום ההעברה. כל העוברים קיבלו מהמועצה היהודית זכות לבית בגטו החדש, לאחר שרוקן מתושביו הארים. עקירה זו מלובלין עתידה היתה להימשך שלושה ימים. ביום הראשון, יעברו פקידי הקהילה ושוטריה, בשני – בעלי המלאכה שעובדים למען הגרמנים ובשלישי – כל הנותרים.
כמובן, "הסדר המופתי" הגרמני הופרע כבר ביום הראשון, כי כולם רצו להימצא מחוץ לגטו העירוני ובמיוחד כל אלה, שלא היה להם כרטיס ה-J. הם חששו, שלאחר שבעלי הכרטיסים יועברו למאידאן טטרסקי , תהיה הקפדה יתרה, שמחוסרי כרטיס לא יועברו. לכן, כבר ביום שישי החלה יציאת לובלין. רחובות לוברטובסקה, קרולבסקה, זאמויסקה ופאבריצ'נה היו עמוסים המון רב של עגלות, אופניים, עגלות ילדים וכל מיני כלי רכב ויותר נכון, כלי אופניים, מסוגים שונים.
ב-20 באפריל לא נמצא יותר אף יהודי אחד בשטח הגטו הלובלינאי הישן. סיפרו שעובדה זו הייתה צריכה לשמש שי ליום ההולדת להיטלר מאת הגסטאפו. העיר הראשונה הנקייה מיהודים.
‏הופצו שמועות סרק, שהיהודים יוכלו מעתה לחיות חיים שלווים ומאושרים במאידאן טטרסקי, ה"גטו לדוגמא" בפי הגרמנים. לא יעקרו אותם שוב מהמקום, ויהודי כל פולין יקנאו בהם. רבים מהיהודים שמצאו כבר מסתור בבתי ארים, נתפתו לאמונה זו והגיעו לגטו החדש. הישוב נועד לכאלפיים נפש, אולם הגיעו אליו כ-8,000, מה שהגדיל את הצפיפות עד לבלי נשוא. אנשים תפסו אפילו דירי חזירים, מרתפים וכל כוך, בו ניתן היה להצטופף. רבים לנו תחת כיפת השמיים.
‏אנו הסתדרנו בבית קטן, שהכיל חדר אחד גדול עם תוספת צרה, מחוסרת חלון. רשמית, יועד רק לנו, אלא שהתגוררו עמנו שלוש אחיותיי, אמי, היתום אחר אחי וידידנו, יוסף רוזן, עם אשתו ושני ילדיו.
‏ביום ב', 20 באפריל 1942, הוקף מאידאן טטרסקי בידי אוקראינים תחת פיקוד אנשי אס.אס.. השוטרים היהודים התפזרו בכל הישוב והזעיקו את כל התושבים, שיופיעו בכיכר. נאמר לנו שהגרמנים עומדים לערוך רישום מדויק של אנשים, כדי לראות כמה דירות חסרות עדיין ושיוקמו צריפים למחוסרי הדירות. מובן שהייתה זו תרמית נבזית. באותו יום נלקחו 5,000 איש למאידאנק (מחנה השמדה). רק עתה ידוע לנו בבירור מה קרה לאנשים שנלקחו. הם נורו כולם למוות ביער בסביבת קרפצה.
‏כך איבדתי ביום זה שתיים מאחיותיי, רומה וברונקה, שנכללו בין קורבנות הרצח המתועב.
שרה ניצלה יחד עם בנו היתום של אחי ועם אמו. הם הצליחו להתחמק מהגרמנים ולהתערבב בין בעלי כרטיסי ה-J, להם הותר להישאר במאידאן טטרסקי. לא הייתה משפחה אחת שלא סבלה הפעם אבדות מכאיבות. ‏למחרת, הוציאה המועצה היהודית כרטיסי J למחוסרי הכרטיס שניצלו.
‏קיץ שנת 1942 עבר בשקט יחסי, ללא אקציות. מספר התושבים גדל מיום ליום הודות לשטף אנשים מעיירות אחרות שבמחוז לובלין. הם חשבו שישבו לבטח וירחקו מסכנה ב"גטו לדוגמא" שלנו. כאשר החלו הגרמנים בחיסול גטו ורשה, ביולי, הגיעו למאידאן טטרסקי ‏גם פליטים משם. באוגוסט בוצעו אקציות חיסול רבות בעיירות הסמוכות וגם משם נמלטו למאידאן טטרסקי אלה שחיפשו מקלט.
‏אולם בשניים בספטמבר 1942 שוב הוקף הגטו מכל העברים ושוב נצטווינו להתייצב בכיכר. המיון ארך שש שעות. כולנו הצטווינו לשכב על הקרקע, כדי שלא נוכל לזוז מהמקום. אמי ואחותי הסתתרו ולא יצאו מהבית ובן אחי היתום נשאר במיטתו. ביצאנו, שמעתי את קול בכיו וחזרתי ולקחתיו איתי. היה זה מעשה טירוף, כי לנשים עם תינוקות נשקפה הסכנה הגדולה ביותר. ‏בינתיים, התקדם משה עם שני ילדינו ולא עלה בידי למצוא אותו במשך כל מהלך האקציה. ניצלתי אז בנס, כי שוטר יהודי שהכירני ערב לי והורשיתי לשוב לגטו עם סיום האקציה. נאספו בפעולה זו למעלה מאלף איש למשלוח למאידאנק.
‏אקציה זו הגדילה את תחושת אי-הביטחון בליבנו. התחלנו להבין, שלכולנו צפויה השמדה. עדיין היו כאלה שהשלו את עצמם שמעתה תמו האקציות וישרור שקט ושלווה. כי הן אי אפשר להעלות על הדעת שהגרמנים ישמידו את כל היהודים, מאחר ונזדקקו לידיים עובדות לבתי החרושת שלהם. גורלנו נחתם כבר אז על ידי ממשלת הרייך השלישי, אלא אנו, משוללי רדיו ועיתונים, לא ידענו על כך.
בתקופה זו התחלתי להרהר בזה, שההצלה היחידה היא בצד הארי, ואכן אנשים בעלי "מראה פנים ארי" החלו נעלמים מהגטו. הייתי חייבת גם אני להשיג ניירות אריים, כדי שאוכל לחיות בין הגויים. קניתי מפולנייה אחת את תעודות הלידה שלה ושל בתה, שמתה לפני מספר חודשים. סייעה לי בעניין זה חברתו לעבודה לשעבר של משה, רגינה צ'יז'בסקה, שעמדה בקשר איתנו מהתחלת הכיבוש הגרמני ועזרה לנו במה שיכלה. היא אפילו הסתירה בביתה דברי ערך שלנו. היא דיברה על ליבנו שנברח מהגטו והציעה לנו את חדרה הצנוע והיחידי. הסכימה אפילו לקחת את בתנו, רות, לאחיה, שהתגורר בנאלנצוב, בסביבת לובלין.
משה התנגד לכל נסיון בריחה. הוא טען, שאם כולם אבודים, אין טעם להמשיך בחיים ומוטב למות עם כולם. הוא גם ניבא, שמי שיציל את עצמו וייוותר בחיים לא יהיה מאושר לעולם. כמה צדק בדבריו!
‏פעולת ההכנה לעזיבת הגטו הייתה מעתה נתונה ליוזמתי בלבד. קניתי גם לאחותי, שרה, תעודת לידה מהחלבנית שלנו, ששמה היה ורוניקה לוקאשיק. היא גרה בקרבת גדר התיל הדוקרנית של הגטו והבריחה דרכה מצרכי מזון, עליהם הרוויחה יפה. בהשגת תעודת זהות חדשה מזוייפת מצויידת בצילומי, עזר לי אחד, פוגלגרן. לצערי, נהרג במחנה.
‏עתה נותרה בעיית בני, אלכסנדר. חשבתי אפילו, שכדי להציל אותו מידי הגרמנים, צריך שיעבור ניתוח פלסטי, שיחזיר אותו למצב לפני ברית המילה. סימן היכר זה עזר לגרמנים בחיפוש אחר יהודים נמלטים. אבל כולם אמרו שדעתי נטרפת עליי כבר ברגע שחושבת אני על כך.
‏הגיע יום 25 באוגוסט 1942. כבר עם אור השחר, הפך מאידאן טטרסקי למקום מחזה טראגי. שוב גורשו כולם לכיכר היישוב. הפעם ניסו להסתתר רבים שניחשו את הצפוי להם. אולם גם הרודפים שיכללו את שיטות החיפוש שלהם. הפעם, הסתתרו אחותי ואמי עם התינוק בעליית הגג ואני יצאתי עם משה לכיכר. האקציה התנהלה באורח שהפך כבר, לצערנו, לשגרתי. כבפעמים הקודמות, גם הפעם הועברה מחצית התושבים למאידאנק. הפליאה אותי העובדה, שבניגוד לעבר, הפעם לא חסו אנשי האס.אס. על הפקידים של משרד העבודה היהודי, שליד מועצת היהודים, שמתפקידו היה לספק כוח עבודה לגרמנים. זה שימש לנו חומר להרהורים על הקץ הקרוב של כולנו.
גם הפעם התלחשו האנשים והגרמנים כנראה הפיצו שמועות שווא, שזאת היא האקציה האחרונה, ואחריה לא יבואו עוד. נחיה בשלום ושלווה. נכון, היו שהאמינו להן והמשיכו להשלות את עצמם בתקוות, שלא היה להן בסיס כלשהו. עם זאת, לא חש איש מאתנו, שהימים עד חיסולו המוחלט של הגטו שלנו ספורים.
לאחר האקציה ה"אחרונה", הוצאתי את רות מהגטו ומסרתיה לידי הגברת צ'יז'בסקה. רות הייתה אז בת חמש ובאורח פלא ידעה והבינה שאל לה להמשיך ולהיקרא רות – אלא מעתה ואילך תיקרא טרסה, ושעליה לנסוע ל"דודתה" שבעיירה נאלנצוב.
קשה יותר היה למצוא משפחה שתסכים לקבל את אלכסנדר, בני. הלכתי לשוער לשעבר של ביתנו שברחוב וישינסקי, שגר עתה במקום אחר. הוא לא הסכים, מפחד מפני בעל הבית שלו, ששימש מלשין אצל הגרמנים. הימצאות של ילד או מבוגר יהודי בבית של נוצרים סיכן גם אותם בסכנת מוות. בכל זאת, הבטיח לכתוב לקרובו שגר בבקתת יער ואמר לי לבוא אליו לשם קבלת תשובה. לא הופעתי יותר אצלו, כי לא ניתן לי לעשות זאת. חיסול הגטו שלנו הסתיים יותר מוקדם, מאשר אפשר היה לנבא.
היה זה בשבת, 7 בנובמבר 1942, כשפשטה הידיעה בגטו, שהגרמנים מעבירים את בתי המלאכה, על הפועלים הדרושים להם, למבצר לובלין. משמעות פעולה זו הייתה – חיסול מאידאן טטרסקי. לא ידענו אם נותרה לנו שהות של ימים או של שבועות. הייתי מיואשת, כי לא עלה בידי להציל את בני.
בליל יום א', העירה אותי תנועה רבה בגטו. השעה הייתה לאחר חצות. משה קם, יצא החוצה ולאחר רגע שב ואמר לנו להתלבש, כי עומד משהו להתרחש. כולם היו מלאים חששות ופחדים. הערתי את בני, ציויתי עליו להתלבש מהר ולשים על כתפיו את ילקוט הגב, שהיה מוכן מזה שבועות. תמונה זו נחרטה בזכרוני לעולם. בני הנושא את ילקוט הגב שלו.
יצאתי לראות מה מתרחש בחוץ. לשם כך טיפסתי על גגון העץ, ששימש לי כל הזמן כמקום תצפית, כי ממנו ניתן לצפות על הכביש, כיכר העיירה ועל הדרך מרחוב פאבריצ'נה אל הגטו. הלילה היה די חשוך והדרך אפופה באפלה. לא ראיתי ולא שמעתי דבר. קפצתי מהגג ונפלתי בין שתי שורות חוטי התיל, שהקיפו את הישוב האומלל שלנו. עד היום אינני יודעת למה קפצתי. הייתה זו פעולה שלא בהכרה. איזה כוח דחף אותי לעשות זאת, כדי להציל את עצמי. זחלתי ועברתי מתחת לשורת החוטים השניה ונמצאתי מחוץ לגטו. צעדתי בכיוון הבתים הנראים במרחק של כמאתיים מטר מהחוטים.
הצטערתי מר על צעד בלתי מחושב זה. התחלתי לדאוג אם אוכל לשוב בבוקר לגטו ללא חותמת על תעודת המעבר שלי, מה ששימש כהוכחה נגדי שעזבתי את הגטו באורח בלתי חוקי. החלטתי ללכת בבוקר העירה ומשם לטלפן למשה.
השחר האיר. רגלי נרדמו מהעמידה על המקום וזזתי אל מאחורי קירות הבית, שלידו עמדתי. רגלי קרסו תחתי, כאשר ראיתי, שהגטו מוקף אוקראינים ואנשי אס.אס.. לא שמעתי שמץ של רעש, למרות שעמדתי בקרבת מקום אליהם. הם ראו אותי, אך עמדתי ללא ניע, למרות שרגלי רצו לרוץ ולברוח. את הסרט עם הטלאי החזקתי בכיס מעילי.
קצין גרמני התקרב ושאל אותי לאן זה אני הולכת. השבתי לו בפולנית כי חולה אני והולכת לרופא. כנראה שנראיתי חולה, כי הוא האמין לדבריי ואותת לי בתנועת יד, שמותר לי ללכת. התרחקתי לאט מהם, כי כל תנועה מהירה מצידי הייתה מחשידה אותי. בדרך פגשתי כמה יהודים שהתקדמו לכיוון הגטו. הם שאלוני :"סליחה, גבירתי, שקט שם אצלכם?" ואני לחשתי כלפיהם בשפתיים חיוורות: "תימלטו לנפשכם!"
צעדיי הראשונים היו לדירת הגברת רגינה צ'יז'בסקה, שעזרה לי להבריח את בתי מהגטו. עדיין המשכתי לקוות שאין זה הקץ. שזאת אקציה "שגרתית" בלבד. אבל במהרה התחוור לי שזה היה חיסולו הסופי של הגטו. הגיע הקץ, ונותרתי רק עם בתי. כל היתר אבדו לי.
‏על מה שקרה לאחר בריחתי הפתאומית מהגטו, נודע לי מאחותי, שרה. רק אחרי 25 שנה סיפרה לי איך נותרה בחיים. הייתה זו שתיקה שנבעה מכאב עמוק לאחר אובדן האנשים הקרובים ביותר ללבנו.
שרה ואמנו ישנו בחדרון האטום ורק לפנות בוקר נודע להן שהגטו מוקף מכל עבר. הן שמעו יריות וקולות של שוטרים יהודים, שהתרוצצו ושילחו וממש גירשו את כולם לכיכר. בביתנו הסתתרו 16 איש, שכללו את אחותי, אמי ומכרים רבים שחיפשו מחסה, כי החדר האטום היה חבוי מאחורי קיר מלאכותי. שרה רצתה, שכולם יסתתרו עד עבור זעם, אבל משה סירב ויצא עם הבן לכיכר. הוא אמר, שהוא בטוח ששום דבר לא יקרה ושזו אקציה, הדומה לאלו שקדמו לה.
את בן אחי מסר משה לאח בית החולים שהיה מידידיו ושטען שבית החולים הוא המקום הבטוח ביותר לתינוק ואילו בבית, עלול בכיו לגלות לרודפים את מקום המחבוא. בבית החולים נורה התינוק יחד עם 18 תינוקות אחרים, שהובאו לבית החולים על ידי אמותיהם בתקווה ששם ייוותרו בחיים.
שלושה ימים הסתתרו במקום המחבוא. הם יצאו ממנו לאחר ששוטר מכר אמר להם, שהגטו חוסל סופית ואין יותר טעם להסתתר. על כל אלה שהתחמקו והסתתרו, היה על פי הפקודה, להתייצב מיד בנקודת איסוף במועצה היהודית ומשם יובלו למאידאנק. מי שלא יתייצב וימצאוהו, יומת במקום. שרה לא התכוונה להתייצב, אולם לא הצליחה לשכנע את אמנו שתסכים לעבור לצד הארי. אמנו אמרה: "אם שאיבדה כה רבים מילדיה, אין לה זכות להישאר בחיים". יומיים לאחר מכן, בשעה ששרה נעדרה ממקום המחבוא, נעלמה אמנו ויצאה להתייצב עם כל הנותרים. נימוקה היה, שאין היא רוצה להיות למכשול לבתה שרה ובלעדיה יש לבתה יותר סיכוי להציל את עצמה. אמי היתה אז רק בת 54 שנה.
משה נלקח עם בננו למאידאנק. הילדים, כפי שידוע עתה, הושמדו הראשונים. משה היה במחנה עבודה ברחוב ויינייבסקה עד שלושה בנובמבר 1943 ונורה באותו יום בו 18,000 יהודי מאידאנק נורו למוות.

את שנות המלחמה הנותרות העבירה סבתי יחד עם אמי תחת זהות ארית בדויה, בפחד מתמיד מפני גילוי. חברו של משה מלשכת המלאכה, רישארד פוסטוביץ, הוא זה שעזר להן למצוא מקום מסתור אצל בת דודתו, ה¬גברת סטפניה פארצ'ינסקה, ואצלה הן גרו עד תום המלחמה, בכפר סלאבינק שליד לובלין. שניהם הוכרו כחסידי אומות העולם.

עדותה של אנה בך

(חוברת מס' 40 שנת 2004)

תולדות חייה
אנה, בתם של שרה וחנוך אקרמן, נולדה בלובלין בשנת 1910. אנה הייתה בוגרת החוג לשפות גרמניות באוניברסיטה בוורשה. היא נישאה לאהרון בך, איש ציבור ועורך-דין ידוע בלובלין. בתם היחידה דיאנה נולדה בשנת 1934. יחד הם גרו בדירה גדולה ברח' קושצ'יושקי 7.
עו"ד אהרון בך היה ממנהיגי הבונד. הוא היה חבר ועד הקהילה, ולאחר פרוץ המלחמה המשיך לכהן כחבר ביודנראט.
ב-17 בנובמבר 1940 אסרו הגרמנים קבוצה של אנשי אינטליגנציה יהודים. איש גסטפו הכה באלה את אהרון בך בראשו, ומכה זאת גרמה למותו. היודנראט ערך לו לוויה מכובדת וד"ר מרק אלטן ספד לו. אחרי זה החלה אנה בך לעבוד ביודנראט במדור הכספים בנוסף לעבודתה כמתנדבת בצלב האדום.
לאחר חיסול גטו לובלין באפריל 1942 עברה אנה עם בתה, הוריה ואחיותיה לגטו מיידן-טטרסקי. למרות היותה עובדת היודנראט לא קיבלה תעודת J Ausweis, ונשלחה עם בתה למיידנק באקציה של הקטנת גטו מיידן-טטרסקי. כ-4000 מיהודי לובלין שהיו חסרי תעודות J Ausweis הובלו ממיידנק ליער קרנפייץ ונורו שם. אנה ניצלה מגורל זה וחזרה עם בתה לגטו מיידן-טטרסקי.
בעת חיסול הגטו, ב-9 בנובמבר 1942, לא יצאו אנה ובתה ההחוצה. הן הסתתרו במרתף ביתו של שוטר יהודי, יעקב טוכמן, בן-דוד של בעלה. הגטו הוקף באוקראינים מאוגדת גנרל ולאסוב. אחרי כמה ימים של שיטוט בתוך הגטו המוקף, שיחד יעקב טוכמן אשר ידע לדבר אוקראינית או רוסית את השומרים. הם הרימו את גדר התיל ואפשרו לאנשים אחדים לברוח. אנה ברחה עם בתה ללובלין, ומשם המשיכה לוורשה.
לא נפרט כאן את התלאות הרבות והקשות שעברו עליהן עד לסיום המלחמה.
עם תום המלחמה הן שבו ללובלין ולא מצאו איש מבני המשפחה או מהמכירים היהודים. אנה ובתה עברו לוורשה, ובשנת 1950 עלו ארצה. הן גרו בדירה קטנה בחיפה, ואנה עבדה בחברת "צים".
חייה הקשים של אנה ערערו את בריאותה, ובשנת 1977 היא נפטרה.

דברי הספד
כך ספדה לאנה ידידתה שרה רפפורט-אלבלינגר:

אין בנתונים ה"יבשים" על אודות חייה ופעילותה של אנה בך כדי לתאר את דמותה של האישיות הבלתי שגרתית הזו, שהאצילה מרוחה על מכריה, על הקרובים ללבה ועל באי ביתה. צנועה, תרבותית, בעלת כבוד עצמי מפותח ואוצר רגשות אנושיים ולאומיים, רגשות שסייעו לה לשמור על אצילות רוחה גם ברגעים הקשים ביותר בחייה.
("קול לובלין" מס' 12, 1978)

בעקבות עדותה של אנה בך

בקיץ 2003 ביקרתי בלובלין. ההיסטוריון רוברט קובאלק הוליך את יוסף דקר ואותי בשבילים נידחים של יער קרנפייץ. הגענו למצבת אבן קטנה לזכר האלפים שנורו ונקברו במקום זה. סבך היער מכסה את מקום הפשע. על סמך עדויות שלמד, סיפר לנו רוברט קובאלק את כל אשר התרחש במקום זה. כיצד באו המשאיות ממיידנק, כיצד הורדו מהן האנשים ונורו בהמוניהם אל פי הבור הפעור.
בסיפורו ציטט קובאלק את עדותה של אנה בך, מי שהייתה עם האנשים האלה במיידנק וניצלה.
עדותה של אנה עברה דרך שישים שנה ודרך מחסומים של שפה, והגיעה אליי צלולה, אקספרסיבית ומצמררת. ברורות ראיתי בעיני רוחי את אנה היושבת בשדה פתוח, או נלחצת אל קיר הצריף במיידנק, ופקוחת עיניים היא רואה את הגרמנים המעמיסים על משאיות אנשים וגופות, וכיצד הם סופרים את החיים עם המתים גם יחד. והיא מבינה לאן לוקחים אותם: אל הסוף.

בארכיון של "יד ושם" בירושלים מצאתי שתי עדויות של אנה בך. האחת מפולין משנת 1945, והאחרת מישראל משנת 1959.
שתיהן היו כתובות בפולנית.
את העדויות תרגמה מפולנית לעברית ד"ר דיאנה בך, בתה של אנה.
קטעים מעדויות אלה מובאים בהמשך.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי-אבידר

עדויותיה של אנה בך

1. עדות בפולין בשנת 1945
את עדותה הראשונה מסרה אנה בך ב-25 בדצמבר 1945, חודשים אחדים אחרי סיום המלחמה. פרוטוקול של עדותה נרשם במדור ההיסטורי של מחוז לובלין. הוא הועבר אל הארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בפולין, והעתק שלו הגיע משם ל"יד ושם".
באותו זמן התגוררה אנה בלובלין, והייתה מנהלת חשבונות בסניף לובלין של ועד יהודי פולין.

 2. עדות בישראל בשנת 1959
ב-18 באוקטובר 1959 העידה אנה בך בחיפה, עיר מגוריה. העדות ניתנה בפני אידה גליקשטיין, מראיינת מטעם "יד ושם".
בתקופה זו עבדה אנה בך כפקידה בחברת הספנות "שוהם-צים".
אי אפשר שלא להזכיר כי המראיינת אידה רפפורט-גליקשטיין, לובלינאית, היא אשר כתבה את הפרק על גטו מיידן–טטרסקי בספר הזיכרון שלנו "לובלין – אנציקלופדיה של גלויות".

מפאת קוצר המקום אנו מביאים כאן רק קטעים מתוך שתי העדויות הנ"ל של אנה בך.
בחרנו בקטעים המתמקדים בימים שאנה הייתה במיידנק, באפריל 1942.

ואלה דבריה:
… נקודת המפנה הייתה במרץ 1942. אז התחילו לצמצם את הגטו והתחילו בגירושים. היו מקיפים רובעים שלמים באנשי אס-אס, בצבא ובמשטרה יהודית ואוספים את היהודים בבית הכנסת.
כמה ימים לפני כן קראו את כולם לגסטפו. היהודים הנחוצים לעבודה קבלו תעודות מיוחדות עם חותמת
Arbeit-ausweisach.
את בעלי התעודות המוחתמות עזבו בשקט. את השאר אספו בבית הכנסת והעבירו לבלז'ץ.
הגירוש אשר התחיל במרץ נמשך עד סוף אפריל. הגרמנים הורו לכל היהודים לעבור לגטו מיידן-טטרסקי עד 18 באפריל.

באפריל 1942 עברתי עם יהודים אחרים למיידן-טטרסקי. הגרמנים חיסלו את הגטו בעיר.
את אלפי היהודים שעדיין היו נחוצים להם העבירו לכפר על יד לובלין – מיידן-טטרסקי. הפולנים שגרו בכפר זה הצטוו לעבור לעיר, לדירות של היהודים ברחוב לוברטובסקה וברחובות החוצים אותו, ואנחנו היינו צריכים לעבור לבתיהם.
בגסטפו בלובלין הוחלט להשאיר רק 4000 יהודים, ואת השאר – לגרש. רשימת 4000 היהודים האלה הייתה צריכה לכלול את חברי היודנראט, ואת הפקידים והפועלים שעבדו עבור הגרמנים. כל אחד מאלה קיבל תעודה ועליה אות שחורה "J” (Jude). תעודה זו נתנה חיים זמניים.
כל מחזיקי התעודות האלה היו צריכים לגור במיידן-טטרסקי. כך צריך היה להיות. אבל במציאות נוצר אי-סדר גדול. התחיל מסחר בתעודות אלה. ראשית כל הרוויחו מזה אנשי הגסטפו, ואחריהם הרוויחו מזה פקידי היודנראט, השוטרים היהודים וכל מי שהיה לו קשר עם הגרמנים. כתוצאה מכך קיבלו תעודות "J” גם אנשים שלא עבדו. מכיוון שמספר התעודות היה מוגבל, קרה שהיו נותנים תעודה לאחד, ואחר כך לוקחים אותה בחזרה וחוזר חלילה, תלוי בקשרים ובכספים.
הגרמנים תכננו להשאיר את האנשים העובדים ובני משפחותיהם. אבל מכיוון שהיו מעט תעודות, וחלקן נמכרו, קרה שאיש עובד קיבל שתי תעודות לארבע נפשות, והיה עליו להחליט את מי יקח אתו ואת מי יעזוב לגורלו האכזר. לא היה סוף לטרגדיות המשפחתיות. אנשים הגיעו אל סף השגעון.

ב-17 באפריל התחיל המעבר למיידן-טטרסקי. אנשים נעו בעגלות וברגל עם צרורות ומטלטלים שונים. עברו גם בעלי תעודות "J” וגם חסרי תעודות. התוצאה הייתה שבמיידן-טטרסקי היו אנשים בכמות כפולה מזו שהגרמנים רצו.
מיידן-טטרסקי היה מוקף בגדר תייל ונשמר על-ידי אנשי גסטפו ואנשי המשטרה הפולנית הכחולה. ביום הראשון לא נבדקו התעודות ונכנסו פנימה גם חסרי התעודות. מטרת הגרמנים הייתה כנראה לרכז את כל היהודים במיידן-טטרסקי. הכפר התמלא עד אפס מקום. אנשים גרו בכל המבנים החקלאיים, ומשפחות רבות לנו תחת כיפת השמיים. בכל חצר היו יותר מעשרה אנשים. בעלי תעודות "J” הסתירו את בני משפחותיהם חסרי התעודות.
הלילה הראשון במיידן-טטרסקי התחיל ברישום התושבים. הרישום נעשה בפקודת הגרמנים ע"י היודנראט. רשימה זו הראתה את הצפיפות הגדולה בכפר. הגרמנים הגיעו למסקנה שצריך להקטין בהרבה את מספר התושבים עד ל-4000, כפי שתכננו בהתחלה.

ב-20 באפריל הוקף הגטו בטבעת צפופה של אוקראינים ואנשי גסטפו, וציוו על כולם לצאת לשטח פתוח גדול על-יד מיידן-טטרסקי. היו שם הרבה אנשי ס.ס., ובראשם שטורם הסדיסט אשר השתתף בכל האקציות.

יצאנו אל שטח גדול ופתוח הצמוד לבית החרושת למטוסים "פלאגה-לשקביץ'". כל היהודים – גברים, נשים וילדים – יצאו החוצה. המשטרה היהודית והגרמנים בדקו את כל המרתפים ועליות הגג על מנת לוודא שאף אחד לא הסתתר. ההמון הצפוף שעמד בשדה היה מוקף באנשי גסטפו, והם נתנו פקודות לשוטרים היהודים כיצד לשמור על הסדר.
ברגע מסוים פקדו להוציא את תעודות ה-J-Ausweis ולהחזיק אותן ביד מעל הראש. מייד נשמע רשרוש של הפתקאות מעל ראשי ההמון. לי לא הייתה תעודה, וסביבי היו עוד רבים ללא תעודות. חיכינו להמשך. הגרמנים ציוו על כל בעלי התעודות לעבור לצד השני של השדה, ואנחנו נשארנו במקום. אחרי המיון, שהיה מלווה במכות, חזרו בעלי התעודות לגטו מיידן-טטרסקי.

נותרנו כ-4000 איש.
ציוו עלינו ללכת לכיוון מחנה מיידנק.
שם החזיקו אותנו שלושה או ארבעה ימים בתנאים איומים.
בתוך הצריף היה צפוף עד כדי כך, שיכולנו רק לעמוד. אנשים עשו את צרכיהם במקום שעמדו בו. פעם ביום נתנו לנו פרוסת לחם במשקל של כ-50 גרם וקצת מים. זאת הייתה כל התזונה היומית. חלק מן האנשים היו מתנפלים על אוכל זה כמו חיות בר. הכי חשוב היה להשיג משהו לשתות, כי הצמא היה קשה יותר מהרעב. בהרבה אנשים ניכרו אותות שיגעון. הצריפים שהיינו בהם היו לפני כן אורוות סוסים, ולכן הם היו מלאי רפש. הגרמנים הרטיבו את הקרקע בכוונה והרגליים שקעו בבוץ דביק.

עמדתי כשאני נושאת את ילדתי בת השמונה על הידיים. נרדמתי בעמידה וחלמתי שאני רואה את בעלי, והוא אומר לי, "אל תפחדי, את תצאי מפה". זיק של תקווה ניצת בי.
הגיעו משאיות, והגרמנים אמרו לאנשים לעלות עליהן.
הרבה אנשים נדחפו החוצה כדי להשתחרר מהמחנק בצריפים ולשאוף אוויר מהר ככל האפשר.
הייתה לי הרגשה שלא צריך להזדרז, ולכן הלכתי אחורה כל הזמן. על ידי עמדו שתי האחיות והאח של בעלי ובני-זוגם, מרילה זייפן, בתו של רופא השיניים, גברת אהרונסונובה ואחרים. אמרתי להם: "בואו אחורה. לא צריך למהר. עוד נספיק".
נעמדתי על-יד קיר הקרשים, ודרך הסדק הסתכלתי מה קורה בחוץ.
ראיתי שמשאיות מלאות באנשים נוסעות, וכעבור זמן קצר הן חוזרות ריקות.
ראיתי שעל המשאיות מעמיסים גם גוויות של אנשים שמתו מחנק, מהתקף-לב או ממחלה.
הגרמנים ספרו את הגופות והוסיפו את מספר החיים אל המתים.
אז הבנתי שהורגים את כולם.
כאשר הצטמצם מספר האנשים, היו מעבירים את הנותרים אל הצריף האחר.

בבוקר היו מוציאים אותנו לשטח פתוח בלווית מכות. שם היינו צריכים לשבת ללא כל תנועה. מי שהתנועע קיבל מכות רצח.

ישבנו בשמש במשך שעות, והצמא גבר. ביקשתי מאיש גסטפו מים לילדים. הוא הביא מים. האנשים הצטופפו מסביב לכד. הם הכניסו אצבעות לתוך הכד וליקקו אותן. כעבור רגע המים היו כמו מי ביוב. כולנו היינו מכוסים בכינים. בפחד ראיתי איך בזמן כה קצר אנשים הפכו לחיות. גם הדמיון הפורה ביותר לא היה יכול לדמיין גיהנום כזה. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות.

שם התחילה ההפרדה.
את הגברים הצעירים לקחו לשדה אחר.
ביום השני נשארו רק נשים, ילדים וזקנים.
כל המשפחה של בעלי הייתה אתי. ראינו איך הגיעו מכוניות ולקחו את האנשים. זה נמשך כל היום.
בשעה שלוש בערך באו לקחת אותנו. יצאנו לפני הצריף. לפני שעלינו למכונית, הגיע שליח ואמר משהו לאיש הס.ס. שטיפל במשלוח זה. איש הס.ס. פקד עלינו לשבת על הקרקע, ואחרי דקות אחדות החזירו אותנו לצריף. היינו כבר מעטים: כ-300 – 400 איש.
למחרת בבוקר שוב ציוו עלינו לצאת מהצריף. ישבנו בשדה עד שעה ארבע אחר-הצהרים.
הגיעו אנשי ס.ס. שנטלו חלק באקציות בלובלין, כלומר: שטורם, ורטהוף ואחרים, עברו בינינו והסתכלו עלינו.

בערב היום החמישי הגיעה משאית כדי לקחת את האנשים אשר נותרו בצריף האחרון. יצאנו. התחילה סערת ברקים. פתאום קרא איש גסטפו: Halt – עצור! הוא ציווה עלינו ללכת אחורה. התחילו לקרוא שמות וביניהם "אנה בך". לא האמנתי. פרט לשמי קראו בעוד כמה שמות. הגרמנים אמרו לנו לרוץ לכיוון השער. ירו אחרינו ואנחנו רצנו. רצתי עם הילדה כל הדרך למיידן-טטרסקי. שני קילומטר. כשהגענו, קיבלתי תעודת J-Ausweis.
חשבתי שלא אוכל לחזור לחיים נורמליים. נראיתי נורא. אבל כעבור כמה ימים חזרתי להיות כמו כולם.

במיידן-טטרסקי נודע לי כי ניצלתי הודות לדרישה נמרצת מאת היודנראט.

הייתי סקרנית לדעת כיצד הצליחו לשחרר אותנו ממיידנק. וכך סיפרו לי: אחותי הלנקה פנתה אל חבר היודנראט, עורך-הדין קרשמן, וביקשה עזרה. קרשמן היה ידוע כאיש הגון. הוא הלך עם אחותי אל ראש היודנראט, עורך-הדין מרק אלטן. זה האחרון לא היה מוכן לעשות כלום, ואז אחותי הרימה כיסא ורצתה לפגוע בו. היא צעקה: "את תעודת ה-J-Ausweis של אנה מכרת כנראה למישהו אחר! הרי אנה צריכה הייתה לקבל תעודה זו בתור עובדת של היודנראט". ברצוני לציין כי לפני המלחמה בעלי ואני היינו שייכים לאותו חוג חברתי של קרשמן ואלטן, ולכן אלטן הכיר אותנו מצוין. לבסוף הסכים אלטן לנסות לטפל בענייננו. כך שוחררנו ממיידנק.

התחננתי שיעשו משהו למען אלה שנשארו במיידנק, אבל אף אחד לא שמע לי ואי אפשר היה לעשות כלום.
כל המשפחה של בעלי נהרגה.

למדתי את הלקח מהימים שעברו עליי במיידנק. החלטתי לחפש הצלה בכל מחיר. הוצאתי את הילדה מהגטו והשארתי אותה אצל מכירים נוצרים בעיר. אלטן ידע שהילדה נמצאת מחוץ למיידן-טטרסקי, אבל לא אמר כלום.
אחרי מספר שבועות הצטוו הנשים הנוצריות אשר טיפלו בילדה לעזוב את לובלין, ואני נאלצתי להחזיר את הילדה למיידן-טטרסקי. היה זה ימים אחדים לפני החיסול הסופי של הגטו.

שנת 2004                                                      תרגמה מפולנית: ד"ר דיאנה בך

3. עדות במשפט שטורם

דפי העדות האלה אינם בידינו.
על עדות זאת מספרת הבת, ד"ר דיאנה בך.
במסגרת משפטים נגד הנאצים העידה אנה בארץ נגד הפושע הנאצי ד"ר הרי שטורם.
היא לא נסעה לגרמניה ולא לפולין. היא העידה כאן, בארץ, במשטרת ישראל, בפני שופטים גרמנים.
בין השאר העידה אנה על מקרה המוכר גם מעדויות של אנשים אחרים, כי שטורם שמע על יהודי ששמו שטורם. הוא דרש שיביאו אליו את היהודי וירה בו, באומרו: "אין לי קרובי משפחה יהודים".
עוד סיפרה אנה כי שטורם ידע לנגן בפסנתר יפה מאד. הוא היה מנגן לנאצים במיידן-טטרסקי במסעדה של משתף-הפעולה היהודי שמאי גראייר. במשפטו הגיב שטורם על דברים אלה: "אני בכלל לא יודע לנגן…"

קְרֶנְפְּיֶץ / יוסף דקר

13 ק"מ רומית מזרחית ללובלין, על הדרך לזמושץ, שוכן הכפר קרנפייץ.
כפר קטן, שקט. מעטים שמעו עליו. עבור 3,000 מיהודי לובלין שימש היער שליד הכפר מקום קבורתם.
עם חיסול הגטו היהודי בלובלין, נותרו חיים כ- 7,000 יהודים בעלי אישורי עבודה. יהודים אלו היו מיועדים להעברה לגטו מיידן-טטרסקי בואכה מחנה מאידנק.

דא עקא, מיידן-טטרסקי שלפני כן שמשה מקום מגורים ל- 1,500 פולנים, יכלה להכיל 4,000 איש בלבד.
החלטת האס אס בלובלין היתה לדלל.
נערכה סלקציה במיידן-טטרסקי ו-3,000 איש ואישה הובלו משם למחנה מאידנק.

במאידנק נערכה סלקציה נוספת. כ-200 איש מביניהם, בעיקר גברים בעלי כושר עבודה, שוחררו והוחזרו למיידן-טטרסקי.

הנותרים נלקחו ביום 22.4.42 ליער שליד הכפר קרנפייץ, למקום בו היה מכרה ישן, הופשטו מבגדיהם ונורו.
המקרה דווח ע"י עדי ראיה מבין אנשי הכפר שראו את ההרג מבין העצים.

קיץ 2003. נטע אבידר ואנכי יחד עם רוברט קובלק נוסעים למקום ההוצאה להורג. המכונית סוטה ימינה לשביל עפר קטן. אין בדרך כל סימון, ומי שאינו מכיר את המקום בדיוק, לא יגיע אליו.
אנו נוסעים כקילומטר בתוך יער פולני ירוק, קריר, אפל ושקט. השמש מבליחה בקושי מבין שפעת העצים והצמחים, הממלאים את פני הקרקע.
לפתע ללא כל אזהרה, אנו מגיעים למקום קטן הנמצא ממש בתוך העצים והצמחיה. המקום מוקף גדר בגובה מטר ובאמצע מצבת אבן ועליה כתובת בשפה הפולנית בלבד. הכתובת מציינת את העובדה, שהמקום שימש מקום הוצאה להורג מטעם מחנה מאידנק. כאן הוצאו להורג בתאריכים שונים פולנים, שבויים רוסים ויהודים. מצד שמאל האדמה שקועה. שריד למכרה הישן שבו נרצחו האנשים. במהלך 60 שנה הוא התמלא בעפר ובצמחיה ולא נודע כי באו אל קרבו.

אנו באנו לזכור את יהודי לובלין שנרצחו שם. רצח ברוטלי, רצח אנונימי לא אנושי. אישית באתי לזכור גם את סבתי מצד אמי בת-שבע לוינסון הי"ד, שנרצחה במקום. אנו קוראים פרקי תהילים, מתפללים אל מלא רחמים.
התחושה היא, שאלמלא אנו, אין מי שיתפלל לעילוי נשמת הנרצחים במקום. התפילה היא מילוי מצווה קדושה של הזכרת נשמות.
נטע אומרת, שבתפילתנו הוספנו מידה של אנושיות למוות כל כך לא אנושי. היא כנראה צודקת.

יוסי דקר

אוגוסט 2003

אבא – פנחס זיסקינד – חייל יהודי בצבא פולין, שבוי במחנה ליפובה, פרטיזן ביערות פרצ'ב / יהודית מאיר

יהודית מאיר

א ב א

 אבי לא היה לובלינאי, אך מ-1940 עד 1946 היה בלובלין והאזור.

 אני נזכרת במבט מלא האהבה שהיה מפנה אלַי. "מיין טייערע איינציקע טאכטער" (בתי היקרה היחידה) שמעתי אותו אומר לעתים קרובות.

מאז שאני זוכרת אותו היה רזה, זריז, חרוץ. מבטו היה אפור ורך. איש אוהב ספר, אוהב חיות, אוהב טבע. גנן מושבע שטיפח יחד עם אמא גינה יפהפייה. תמיד היו פרחים בבית: "בית ללא פרחים הוא כמו בית באֵבֶל," נהג לומר. היה "אידישיסט", ובביתנו היו ספרים רבים באידיש – מִשל שלום עליכם, י"ל פרץ, שלום אש, ספרים בנושאי אמנות יהודית ועוד. בהיותי ילדה קטנה מדֵי ערב, לפני השינה, הקריא לי סיפור של שלום עליכם – סופר שאהב במיוחד.

בעת עלייתנו לארץ אסור היה להוציא מפולין דברי אמנות וספרים. הוא לא היה מסוגל להיפרד מספריו, ולכן "הֵעז" והבריח כמה ספרים בתוך הפסנתר שלי.

אבא שמר עלַי כעל בבת עינו. הוא היה ספורטאי, אך ממני מנע כל מאמץ פיזי. בצעירותו היה

כדורגלן, שחיין, מתעמל על מכשירים. אולם אותי פחד ללמד לשחות, פן אטבע חלילה. כאשר הלכנו לבריכה או לשחות בנחל, "הרכיב" אותי על גבו וביקש שאוחַז חזק בצווארו. עשיתי זאת, וכך "שחינו" יחדיו.

לו יכול היה לעטוף אותי בצמר גפן, היה עושה זאת.

בכל יום, עם חזרתו מהעבודה, נִשְׁנָה הטקס הקבוע: אחרי שהניח את התיק ורחץ את ידיו, כרע על הרצפה. אני טיפסתי על גבו ו"רכבתי" עליו. שנינו "דהרנו" צוהלים עד שעייפנו.

לאבא היה אופנוע JAWA ישן מבריק. הוא שיפץ אותו בכוחות עצמו, ובסופי השבוע נסענו לטייל בטבע – ביערות ובפארקים של שלזיה התחתונה. אבא נהג, אמא ישבה במושב האחורי, אני הייתי ביניהם וכלבתנו פילה התמקמה בתרמיל על גבה של אמא.

פעמיים בשבוע נהגו לבוא הביתה חברים שלו כדי לשחק שחמט, ואמא הגישה תה ועוגות.

הייתה לי ילדוּת יפה. הורי רוו נחת ממני, ואני הייתי תמיד במרכז תשומת הלב.

פחות קסום היה כאשר אבא ואמא צעקו בלילות, זעקות של אימה. התשובה לשאלותַי הייתה זהה תמיד: "אבא חלם חלום רע." זאת ולא יותר.

לעתים, כאשר הייתי מחוץ לבית ההורים, נהגו לשוחח ביניהם  בשקט. כשנכנסתי לחדר, ראיתי שפניהם היו קודרות. לפעמים ראיתי דמעות בעיניהם. שניהם היו משתתקים פתאום, ואבא היה אומר: "שָׁה, דאס קינד" (הס, היַלדה). המבע היה משתנה לחיוך, ושיחתם הופסקה מיד.

כשהסתיימה המלחמה, אבא היה פצוע. פציעתו נגרמה עקב לחימתו בשורות הפרטיזנים נגד הגרמנים. גם שנות הרעב במחנה הריכוז נתנו את אותותיהם בבריאותו, והוא אושפז פעמים רבות בבית החולים. לאחר שחרורו מבית החולים היה מתאושש, והחיים היו חוזרים למסלולם הרגיל.

ב-1956 עלינו לישראל. נשלחנו לצפון, הרחק ממרכז הארץ. אבא השתוקק לתרום מהידע ומהיכולות שלו. הוא היה בטוח שאם בשואה שרד מפני שידע לעבוד היטב, גם בבניית הארץ יוכל לעזור. אך במקום מגורינו לא הייתה די עבודה ל"מקומיים", כל שכֵּן לעולים החדשים. עובדה זו הרעה את מצב בריאותו.

למרות המצב הכלכלי הרע הורַי עשו כל שביכולתם  כדי שלא אפָּגַע. בכל חג פורים הכינו במו ידיהם תחפושות בשבילי. כך למשל כאשר התחפשתי לבובה בתוך קופסה, אבא בנה קופסה בגודל שלי עם מכסה מקרטון. מובן שקיבלתי פרס על התחפושת הזו. כאשר התחפשתי לצייר, הוא בנה כַּן ציור מעץ וכובע בצורת פלטה. זכיתי בפרס גם על תחפושת זו.

לפני משפט אייכמן הגיעו לביתנו קציני משטרה מהמחלקה לחקירות פושעים נאצים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על אשר הורַי עברו במלחמה הנוראית הזו, ולראשונה הבנתי את פשר צעקותיהם בלילות. אבא גם נסע פעמים מספר למשרדו של התובע גדעון האוזנר, והלה חקר אותו בעצמו. בסופו של דבר הוא לא העיד במשפט, כי רופאיו אסרו עליו להעיד.

ב-1965 נסעתי לגרמניה יחד עם אבא. הסיבה לנסיעה הייתה זימונו להעיד נגד פושע נאצי.

אבי, פנחס זיסקינד, נולד בעיר דוּבּנוֹ. אביו היה המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים היהודי בעיר.

הוא התייתם מאִמו בהיותו בן שנה ומאביו בהיותו בן שתים-עשרה. אבי נאלץ לשמש כשוליה אצל הפחח המקומי. מגיל צעיר היה עצמאי והפעיל בית-מלאכה יחד עם עוד שני שותפים.

הוא שֵׁרת בצבא הפולני, ולאחר שחרורו מהצבא בנה במו ידיו בית לוֹ ולארוסתו. השניים עמדו להתחתן לפני ראש השנה, בסתיו 1939.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס למילואים, נלחם, נשבה בידי הגרמנים ונלקח לשבי בגרמניה. בסוף 1940 נשלח כשבוי מלחמה יהודי ללובלין, למחנה ליפובה. החיים במחנה היו בבחינת גיהינום: הגרמנים התייחסו לשבויים היהודיים כאל "יהודים לכל דבר", לא כאל שבויי מלחמה.

יום אחד בעת שהובילו את השבויים לעבודה ברחו 55 אנשים. עקב זאת הגבירו הגרמנים את הטרור, תלו 15 שבויים ושלחו למיידנק 300, ביניהם אבא. הוא היה במיידנק שלושה חודשים וששה ימים. כיוון שהיה בעל מקצוע ועובד טוב שלחו אותו חזרה לליפובה.

כעבור זמן מה החל לעבוד מחוץ למחנה הריכוז. בבוקר היה יוצא בלוויית שני אוקראינים חמושים, ובערב שב למחנה. כאשר עבד מחוץ למחנה, הצליח להבריח מעט אוכל.

עם הזמן נוצרה מחתרת בתוך המחנה. אבא קשר קֶשֶׁר עם אנשי מחתרת פולנית ויחד עם כמה מחבריו הצליח להבריח אל תוך המחנה 38 אקדחים, 3500 כדורי אקדחים ו-80 רימונים.

עבודתו אז הייתה בכיסוי גגות בנייר זפת. הוא בנה דלי בעל תחתית כפולה, ולתוך הדלי שפך זפת. כדי לבדוק את תכולת הדלי הגרמנים ערבבו במקל את הזפת בתוך הדלי. הם לא גילו את התחתית הכפולה.

חלק מהכסף לקניית הנשק סיפקו הנשים שעבדו במחנה בפלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ) במיון בגדיהם של הקרבנות  היהודים שנרצחו. בתוך הבגדים הן מצאו כסף, תכשיטים ומטבעות זהב. הן זרקו חבילות קטנות אל מעבר לגדר, ואבי וחבריו אספו אותן. כמה מהן שילמו על כך בחייהן.

בסופו של דבר השבויים לא הצליחו לבצע את המרד שתכננו.

לפי מה שסיפר לי חברו של אבא, חיים חַלָּף, אבא ניסה לעזור לחבריו.

חיים היה אמן, פסל וצייר. הוא גילף בעץ תמונות קטנות, ואבא החליף אותן תמורת לחם. גם אנשי ס"ס ביקשו לגלף את תמונותיהם כדי לשלוח אותן לנשותיהם.

חיים הכיר במחנה בלובלין בחורה יפה והיה מאוהב בה.

ב-1942 היא נשלחה אל מותה יחד עם בני משפחתה.

חיים ניצל, נסע לאוסטרליה, התחתן ונולד לו בן. הוא היה צייר ופסל, חבר קרוב של  הצייר יוסל ברגנר. בשנות השישים עלה לארץ, גר בירושלים והמשיך ליצור.

גם אחרי מות אבא שמרתי על קשר אִתו. הוא היה אמן מוכשר, איש חם ורגיש.

עד ליום מותו הוא לא שכח את אהובתו מלובלין.

אבא סיפר לי אודות בן-עירו אליעזר (לייזר) קלֶפַּץ', אחיו של חברו הקרוב יצחק.

לייזר היה אתלט ומרים משקולות. קשה היה לו לשאת את הרעב. פעם אחת, מתוך ייאוש, נשך את  כף ידו. הפצע הזדהם, הוא לא היה מסוגל לעבוד והגרמנים ירו בו למוות.

לאחר בריחתו ממחנה ליפובה אבא הצטרף ליחידת פרטיזנים ביערות פרצ'ב בפיקודו של יגר. מפקדו היה סרן יחיאל גרינשפן. הפרטיזנים עשו כל שביכולתם כדי להזיק לגרמנים: פוצצו רכבות וכלֵי-רכב, עשו מארבים. חבריו של אבא סיפרו לי על אודות אומץ לבו ונטייתו להתנדב כל אימת שהיה יכול. הוא נפצע פעמים מספר. באחת הפעמים התנדב יחד עם חבר להביא אוכל לנשים ולילדים שהוסתרו בבונקר ביער. בדרך חזרה התגלו בידי הגרמנים. בקרָב שהתפתח חברו איבד רגל, ואבא נפצע ברגלו וידו.

בפרטיזנים היה גם זוג מדובנו – מוטל'ה אבּרבּנאֵל, אשתו וילדתם הקטנה בת הארבע. מוטל'ה סֵרב לשלוח את אשתו ואת הילדה לבונקר של הנשים והילדים. תמיד הם היו ביחד, והילדה הייתה רכובה על כתפיו. שלושתם שרדו. אחרי המלחמה נולד בנם נתן. בתם הייתה רופאה בבית החולים בעפולה במשך שנים רבות.

שתי אחיותיו של אבא, בעליהן וילדיהן הושמדו בדובנו. גם ארוסתו ושני אחים שלו נרצחו. אח אחד עלה לארץ לפני המלחמה.

כאשר הגרמנים הובסו, והצבא הסובייטי נכנס ללובלין, כל הפרטיזנים מהסביבה קיבלו מדים ונשק והופקדו על שמירת הסדר בעיר. אבא היה אחראי על האנשים שבמחסומי הביקורת. יום אחד, קרוב לשעת העוצר, הוא סיים את סיבוב הביקורת שלו וראה אישה צעירה מתקרבת אל הגשר. היא הייתה עטופה במטפחת גדולה של כפרייה פולנית. הוא ניגש אליה ושאל אותה למעשיה. היא אמרה לו שיצאה מכפרהּ ללובלין יחד עם בני משפחתה, ובדרך איבדה אותם. הוא הביט בעיניה הכהות ושאל: "עַמְךָ?" (באידיש מבטאים זאת כ'אַמְחוּ', והמילה מהווה סימן היכר בין יהודים) "עמך," ענתה לו. כעבור מספר חודשים התחתנו בלובלין…

אחרי שאמא יצאה ממחבואה אצל הפולני שהציל את חייה, אחרי בריחתה מהמחנה, היא התנדבה לעבוד בבית-חולים שדה סובייטי. בשלב מסוים בית החולים הוזז לחזית, והיא הלכה לכפר קרוב ועבדה אצל כפרי פולני ברעִיית פרותיו. כשהרגישה שהמקום אינו בטוח עוד, חזרה ללובלין.

במשך כל חייו אבא היה הומניסט. המלחמה והזוועות שעבר לא שינו את דעתו כי האדם טוב ביסודו, ורק מיעוטם של האנשים רעים. הוא האמין בשוויון ובצדק.

אם ראה נמלה בבית, הוא לא דרך עליה! היה מעלה אותה על עיתון וזורק דרך החלון לגינה.

ברגעיו הקשים ביותר האמין שיצליח להתגבר על חוליו. בסוף ימיו, כאשר היה משותק ומרותק לכיסא גלגלים, חזר ואמר: "אם היטלר לא הרג אותי, שום מחלה לא תמית אותי."

אני זוכרת את הלילה שלפני הניתוח לקטיעת רגלו. זה היה חודש לפני חתונתי. ישבתי אִתו בבית החולים עד הבוקר, והוא לא הפסיק לשיר באידיש את שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…" הרופאים אמרו לי שאם ישרוד את הניתוח, הוא יחיה לא יותר משנה. אבא חי חמש שנים נוספות.

משאלתו החשובה ביותר הייתה לזכות לעמוד תחת חופת בתו היחידה.

הוא זכה לכך. חבריו מהמחנה והפרטיזנים נכחו בחתונתי.

אבא נפטר ב-1976. בן 64 היה.

במותו הייתה נכדתו בת שלוש ונכדו בן חודשיים.

אני מקפידה לנהוג כפי שביקש ממני – לא לעמוד על המקח עם בעלֵי-מלאכה ולא להשיב יד ריקה למי שמושיט אותה כדי לקבל נדבה.

אוגוסט 2008

מחנה פלוגפלאץ (פלאגה לשקייביץ)

חוברת מס.41 שנת 2005

מחנה עבודה – שלוחה של מיידנק בעיר לובלין

העבר משתמר בשמות הרחובות. מדרום מזרח למסילת הברזל של לובלין, בניצב לכביש המוביל למיידנק, נמצא רחוב Lotnicza ("תעופה") והמשכו הצפוני – רחוב Plagego i Laskewicza. רחוב זה נחצה על ידי שני רחובות קטנים: רחוב מיידן-טטרסקי ורחוב מיידנק.

בעבר, עוד לפני המלחמה, היה בפאתי העיר לובלין שדה תעופה ומפעל של חיל האוויר הפולני. המקום נקרא פלאגה-לשקייביץ' (Plage-Laskiewicz). בזמן המלחמה, בקיץ של 1941, גודר המקום בפקודת גלובוצ'ניק והחל לשמש כמחנה עבודה, שלוחה של מיידנק. למחנה ניתן השם הגרמני פלוגפלאץ (שדה תעופה).

הענף הלובלינאי של מפעלי DAW (מפעל הציוד הגרמני – Ausrustungswerke (Deutsche חולק בין שלושה מפעלים: מחנה ליפובה, פלוגפלאץ ופולאווי (שם הוקמה מנסרה). בסתיו 1943 היו 2500 אסירים בכל אחד משני המפעלים הראשונים וכ-500 אסירים במפעל השלישי.

מפעלי BKW (מפעלי ההלבשה של האס אס – SS Bekleidungswerke) היו השלוחה הלובלינאית הגדולה השנייה של מחנה מיידנק. הם הוקמו לפי הוראתו של גלובוצ'ניק בקיץ 1941 בשטח שדה התעופה. בתחילה עבדו במחנה פלוגפלאץ אסירות פולניות מהמצודה ואוּמנים יהודים מגטו לובלין. תפוקת המפעלים הייתה גדולה, ובמחסני האס אס אוכסנו הסחורות.

ממארס 1942 ואילך נועדו המפעלים למיין, לחטא ולשלוח לרייך את רכוש היהודים הנרצחים. כחלק מהארגון מחדש, וכדי להסתיר את אופיין האמיתי של הסדנאות, מונה למפקד המחנה קצין האס אס יוזף אוברמאייר – יד ימינו של גלובוצ'ניק. משימתו הייתה להגביר את תפוקת מפעלי ההלבשה ולהגדיל את מספר צריפי האסירים. בצריפים החדשים שוכנו אסירים ואסירות יהודים. הם החליפו את הנשים הפולניות אשר גורשו לרוונסברוק.

גדר הפרידה בין מחנה העבודה פלוגפלאץ לבין גטו מיידן-טטרסקי. אידה גליקשטיין ממיידן-טטרסקי ראתה דרך הגדר את עבודת האסירים והיא מספרת: "אנשי מיידאנק עבדו מן הבוקר עד הערב בשטח בית החרושת למטוסים. הם התעסקו במיון ערימות של מלבושים. ליד חומות בית החרושת נערמו מכתבים ומיני סידקית: מראות, מסגרות-תצלומים, סיכות מעוקמות, אבזמים, משקפים, מנעולים וכו'".

בספרו "מלכות הגזע והרשע" כותב החוקר יוסף טננבוים: "השלל העצום של נכסים יהודיים מילא מחסנים ענקיים. ממקום ההחסנה המרכזי בלובלין התפתלו רכבות מלאות "סחורות" של גלובוצ'ניק אל ליבה של גרמניה, למקומות שנקבעו על ידי רשויות ס.ס, מתוך הסכם עם המיניסטריונים המתאימים של הרייך. בתחום זה הייתה התחרות רבה, ורשויות שונות ניסו להתגנב לשדה מכניס הרווחים של גלובוצ'ניק. אבל גלובוצ'ניק שהיה מובטח בתמיכתו של הימלר, משל בכיפה בניהול לובלין ועמד בפני כל התערבות".

זהב, כסף, מטבעות זרים, תכשיטים, אבני חן, חפצי ערך שנמצאו בין חפצי הנרצחים – כל אלה נשלחו לבית ברחוב שופינה שבלובלין, ואחר כך הועברו לגרמניה. ועל השחיתות שהייתה כרוכה בנושא זה – צריך לכתוב בנפרד.

בסתו 1942, עם חיסול גיטו מיידן טטרסקי, הוקם בפלוגפלאץ מחנה ריכוז לנשים יהודיות כחלק נפרד של מחנה מיידנק. בפברואר 1943 התחילה לפעול במחנה חברת Osti (Ostindustrie), שהעסיקה רבים מהאסירים. ב-3 בנובמבר 1943 הובלו כל האסירים והאסירות היהודים ממחנה פלוגפלאץ למיידנק ונורו שם בו ביום.

כתבה : נטע ז'יטומירסקי אבידר

מקורות

Josef Marszalek, Majdanek: The Subcamps, Warsaw 1986, p.50.

יוסף טננבוים, "מלכות הגזע והרשע", ה, י"ד: מחנות כסדנאות, ירושלים תשכ"א, עמ' 171.

אידה רפפורט-גליקשטיין, "גיטאות לובלין ומיידן-טטרסקי", אנציקלופדיה של גלויות: לובלין, ירושלים תשי"ז, עמ' 677.

מכתבים ממחנה פלוגפלאץ

גיליון מס 41 שנת 2005

יחיאל ויצמן כותב מכתבים לאשתו מלכה

לובלין 1942

פלוגפלאץ היה מחנה עבודה, שגבל מצדו הצפוני בגטו מיידן-טטרסקי, ומצדו המערבי היה צמוד למסילת הרכבת של לובלין. האסירים היהודים הועסקו בו במיון הרכוש היהודי השדוד ושליחתו לגרמניה.
בין עובדי הכפייה במחנה היה יחיאל ויצמן. חיליק. חיל.
אשתו הצעירה מלכה לבית אקרמן הסתתרה באותו זמן יחד עם חברתה מינדל בלובלין, ברחוב קלינובשצ'יז'נה, בעליית הגג של פולני בשם טַדֶק זֶ'ימְבָּה.
טדק העביר מכתבים ממלכה ליחיאל דרך עגלון פולני שהיה מביא אספקה למחנה. באותה דרך שגרו יחיאל ושתי אחיותיה של מינדל ידיעות לטדק. לפעמים שלחו גם מטבעות או תכשיט, שמצאו תפורים בתוך בטנה או מכפלת של מעיל. לא הכל הגיע.

ממחנה פלוגפלאץ כתב יחיאל מכתבים אל מלכה אשתו.
שניים הגיעו.
המכתבים נכתבו על פיסות נייר תלושות מכל הבא ליד. יש כאן דף שנקרע מרומן צרפתי, ודף אחר שנראות בו בבירור המילים מספר בראשית – "לך לך".
"אוהב אותך לעולמים" – כך היה חותם על הניירות הקרועים ששיגר אליה.
"לעולמים" נמשך זמן קצר מאד. אסירי פלוגפלאץ הוצאו להורג בנובמבר 1943.

יחיאל ויצמן לא שרד.
אשתו מלכה נצרה את פיסות אהבתו המיוסרת כל ימי חייה.
בתה יהודית מאיר הביאה למערכת "קול לובלין" את המכתבים האלה עם הסיפור שכתבה בעקבותיהם "המחברת".

נטע ז'יטומירסקי אבידר

 

מכתב ראשון:

כמו שכתב מיצקביץ: "להעריך אותך ידע רק זה שאותך איבד".
יקרה שלי, כל כך ביקשתי מאלוהים שלא יפרידו בינינו.
תמיד כשחיבקתי אותך והרגשתי את חום גופך הנאמן – רק על זה חשבתי.
חשבתי, אך לא אמרתי לך. אנא, אל תזקפי זאת לחובתי.
אהבתי אותך, עדיין אוהב, ומחכה רק לרגע שאוכל לשמוח אתך ביחד, ולומר לך את אשר לא אמרתי.
יקרה שלי, החזיקי מעמד ככל שתוכלי. הצילי את עצמך ככל האפשר. המשיכי לקוות, וכשם שעד עכשיו עזר לנו אלוהים בכל צרה – כך ימשיך לעזור לנו.
יקרה שלי, כתבי לי עד איזה שעה מותר לפולנים לשהות בחוץ (שעת העוצר).
אנא, עני לי מיד.
דרישת שלום למינדלה. מסרי לה שאמא שלה הייתה חולה והחלימה.

ד"ש חמה לטדק. כתבי מיד.
מבעלך האוהב אותך לעולמים –
ח י ל .

 

מכתב שני:

אשתי היקרה,
את מכתבך קיבלתי. – – –
– – – מה ששלחתי עם גונשאק היה מיועד לשתיכן. אלמלא מעל באמוני ולקח את המשלוח לעצמו, זה היה יכול להספיק לכן לשלושה חודשי כלכלה.
חבל שאין בינינו קשר טוב יותר, ואז אולי ט. יכול היה לפגוש אותי ליד בית המרחץ.
יצאתי והסתכלתי כל הזמן כדי לדחוף לו את המשלוח.
האם את מתארת לך איזה סיכון לקחתי על עצמי כדי להוציא את זה ואחר כך להכניס בחזרה.
ואז פגשתי את גונשאק, והייתי חייב לסדר זאת איתו. ליבי אמר לי מיד שהוא לא ימסור לכם את המשלוח, אבל לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לדחוף את זה לידיו.
כן, יקירה, את יכולה לתת למינדלה לקרוא את מכתבי. – – –
– – – צריך לחפש בכל העולם מישהי שתהיה כל כך נאמנה לנו כמו אסתר (אחותה של מינדל). היא נמצאת אתי במחנה ואנו מתחלקים בכל.
יקרה שלי, שמרי היטב על חייך בתקופה קשה זו שלא תמשך עוד הרבה זמן. לימדו מאתנו כיצד לחיות יחד. אני, אסתר וחייקה מוכנים לתת את חיינו זה למען זה.
יקרה שלי, כבר כתבתי לך: אנו חיים בגיהנום.
כל יום שאנחנו שורדים נמשך שנה, החיים כבר נמאסו עלינו ואין חשק לחיות.
בנוסף לכך, אני כל כך מתגעגע, כל כך רוצה לראותך.
אני רוצה לחיות כדי להביט בך.
העונש עבור מסירת חתיכת לחם הוא מוות, ואני הסתכנתי בלי לומר מלה, ועשיתי כל מה שיכולתי ולא נתתי לאחותה של מינדל למות מרעב. אמרי למינדל שלא תחשוב, שהסתכנתי כדי לקבל תמורה כלשהי. לא. עשיתי זאת כי הרגשתי כמו אח שלה. כי אצלנו חיים מרגע לרגע, ואחד עושה הכל עבור חברו.
אם מדי פעם היא נתנה לי משהו זה הספיק לנו רק לכמה ימים ונשארנו רעבים. ביוקר השורר כאן לחם עולה 1000 זלוטי. – – –
– – – את הלוא יודעת מה זה,
ואינך יכולה לתאר לך איך זה במחנה,
במקום שאדם יושב בו ללא פסק דין,
ויודע שהמוות מחכה לו,
והוא נידון למוות.
לכן אני מחפש דרך להיות אתך יחד, יקירה, אבל אינני יודע אם אצליח. הלוואי והייתי יכול לדבר אתך פנים אל פנים.
יקרה שלי, כתבי לי מה נשמע אצלכם, כי אני דואג פן קרה משהו. אני מבקש ממך, אל תעצרי את תשובתך וכתבי לי מה עלי לעשות. האם את רואה איזה מוצא בשבילנו? אני מבקש ממך, כתבי לי מייד על הכל בהרחבה.
יקרה שלי, אני שולח לך 5 רובל זהב. אצלנו ערכם 100 זלוטי.
דרישת שלום לט. (טדק). אמרי לו, שיעשה מאמץ לראות אותי.

מבעלך האוהב אותך לעולמים –
ח י ל .

תרגמה מפולנית: יהודית מאיר
בתה של מלכה (אקרמן-ויצמן) זיסקינד

עדות ממחנה פלוגפלאץ : יוליה צלינסקה (דורה מינץ)

חוברת מס.41 שנת 2005

קטעים מעדותה של

י ו ל י ה   צ ל י נ ס ק ה   ( ד ו ר ה   מ י נ ץ )

ב"יד ושם" 1964

דורה בת יצחק גולדגראבר נולדה בזמושץ  בשנת 1912. עברה לגור בלובלין אחרי נישואיה לישראל מינץ. בעלה הראשון נהרג  ב-1943 עם שבויי מחנה ליפובה. בעלה השני היה המהנדס שלום צוקרמן  (סטניסלב צלינסקי). ב-1945 העידה בפולין נגד הפושעים הנאצים קאליך, שטורם, פוקס, הופמן וורטהוף. עלתה ארצה בשנת 1961.

– – – בנובמבר 1942 הגענו מגטו מיידן-טטרסקי למיידנק. מיד הייתה סלקציה. בשדה של המחנה הפרידו בין זקנים, צעירים וילדים. שלוש נשים לא רצו למסור את הילדים. אחת מאלה הייתה אשתו של בעלי הנוכחי פלה צוקרמן, בנה היה בן ארבע; השניה הייתה דורה ברומברג, בנה היה בן שש; והשלישית הייתה אשתו של פרוון מלובלין עם ילד בן שש. שלוש הנשים נלקחו הצידה והוכו עד מוות לעיני כל. הילדים הוצאו מהן בכוח וצורפו אל שאר הילדים לחלוק עמם את גורלם. הזקנים נשארו בשדה. אנחנו הצעירים הופנינו לעבודה. הזקנים נהרגו בו ביום.                                                                                                                                  למחרת הראתה לנו אשת ס.ס. קבוצה של ילדים מוקפים באנשי ס.ס. ובכלבים, ואמרה לנו: "תסתכלו, הילדים הולכים לגן-ילדים." כל הילדים האלה הוצאו להורג באותו יום.                                                      אשה, שהגיעה למיידנק מגטו מיידן-טטרסקי לאחר "ניקוי" הגטו, סיפרה לי שבעלי נשלח למחנה שבויים ברח' ליפובה.   – – –

 – – – במסדר הראשון שאלו איזה נשים ניהלו מפעל או חנות. נשים אלה מונו להיות "קאפו" או מנהלות עבודה. אני לא נרשמתי.  הלכנו בקבוצות לעבוד בשדה שהיו בו החפצים אשר נלקחו מהיהודים. תפקידנו היה לסדר בחבילות חפצים מאותו סוג – למשל שמיכות.             

– – – שמרו עלינו שנשלים מכסה מסוימת של עבודה. מי שלא מילאה את המכסה – נלקחה ממנה מנת האוכל, "המרק המלוכלך", וחולקה בין האחרות.   כעבור כמה שבועות בחרו כ-500 נשים והפנו אותנו למקום עבודה אחר מחוץ למחנה מיידנק – מחנה פלוגפלאץ.   גם כאן עסקנו במיון והכנת חבילות, והיה לנו תפקיד נוסף: היה עלינו למצוא תכשיטים שנתפרו בכיסי הבגדים. תכשיטים אלה היינו מעבירות לתיבה מיוחדת שעמדה בצד. אני השתייכתי לאלה שנתנו בהן אמון והעסיקו אותן בסידור התכשיטים. – – –

 – – – על גדר התיל, מצידה החיצוני, שמרו אוקראינים. הרבה פעמים היינו זורקות להם דברי ערך, ותמורתם היו נותנים לנו פרוסת לחם. לעתים קרובות הצילה אותנו פרוסה זו מרעב. 

– – – העבירו אותי לקבוצה אחרת. יצאתי עם קבוצה של כ-20 נשים לעבודה בחלק אחר של מחנה פלוגפלאץ. במקום זה היו הרים של תרופות, סירים, צינורות גומי, מערכות מכשירים של רופאי שיניים ורופאים. מקום זה היה קרוב למסילת הרכבת, ועל המסילה תמיד חנו קרונות. תפקידנו היה להעמיס חבילות על הקרונות. במשך שלוש שעות היה עלינו למלא קרון. מכיוון שמילוי הקרון במשך זמן זה היה משימה בלתי אפשרית, החלטנו לסדר את החבילות רק בצידי הקרון כמו קירות שנשענו על דפנות הקרון, וחלל הקרון נשאר ריק. כך נסעו הקרונות חצי ריקים.  מהקבוצה שלנו, שמנתה 20  נשים, ברחה יום אחד  אשה לובלינאית צעירה בשם וולברג. היא דיברה עם איש רכבת שעזר לה לברוח בעת העמסת החבילות. במחנה, במסדר, הודענו לקאפו, שהיא הסתבכה בין סמרטוטים בוערים ונחנקה. וולברג הצליחה להגיע לוורשה ולהשאר בחיים עד תום המלחמה.  

– – – לקחו עשרים נשים מהקבוצה שלנו לקרמטוריום ואחרי כמה ימים הביאו עשרים נשים חדשות. נשים אלה לא ידעו שבעת העמסת הקרון אנו משאירות את תוכו ריק. היה צריך לסדר את החבילות בזהירות, בלי למוטט את הקירות בצדדים. הנשים החדשות שלא ידעו את שיטתנו, גרמו לנפילת הקירות וכך התגלתה השיטה שלנו. קראו לכל הקבוצה וכולנו הוכינו מכות רצח. מאז העמסנו את הקרונות בצורה "נורמלית". בהתחלה חשבנו שזאת משימה בלתי אפשרית, אבל אחרי המכות הבנו שאם לא נעמוד במשימה – יהרגו אותנו. – – –

– – – כל טרנספורט שהגיע למחנה היה עובר סלקציה. זקנים וילדים נשלחו למוות, האנשים הצעירים נשלחו לעבודה.  חוץ מזה הייתה נערכת סלקציה גם בתוך שטח המחנה.  בתוך הצריף הצטוו אנשים להתפשט בנוכחות מפקד הקרמטוריום פאול הופמן, רופא המחנה והקאפו של הצריף. מול צוות זה עברו האסירים בזה אחר זה. הופמן היה מחליט על גורלם.  לא כל יום הפעילו את התנור.  הפעלת התנור הייתה יקרה. הופמן קבע את מספר הנידונים למוות.  ביום הפעלת התנור היו לוקחים גם את כל החולים כדי למלא את המכסה שקבע הופמן. אם לא היו מספיק אנשים פנו גם לאנשי ס.ס. שיתנו אנשים חלשים מקבוצתם. יום אחד, בגלל כאבים ראומטיים חזקים שכבתי, ולא ידעתי שבאותו יום מתקיימת סלקציה במחנה. הגיעה אלי בריצה אחות לובלינאית בשם הוניגמן, וצוותה עלי לעזוב מייד את הדרגש. התנגדתי אבל לבסוף חזרתי לצריף.  באותו יום הרגו את כל החולים שעמדו במסדר. ראינו איך הובילו את כולם למוות. אשה אחת, שמה רוטרובין, צעקה אלינו: " אם תשארו בחיים – ספרו הכל!" 

                                                                                                תרגמה מפולנית:  ד"ר דיאנה בך 

הערה: חלקים מעדותה של יוליה צלינסקה (דורה מינץ) מתארים מעשי זוועה כל כך איומים שעשו הנאצים במיידנק ובפלוגפלאץ, שלא הייתי מסוגלת להדפיס אותם. השמטתי תאורים אלה.

עדותה המלאה נמצאת בארכיון "יד ושם".

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי

 

עדות ממחנה פלוגפלאץ : רגינה גלנצשפיגל בהיר

חוברת מס 42 – שנת 2006

באזכרה האחרונה בנחלת-יצחק סיפר יושב-ראש הארגון, יוסף דקר,
על אודות קומפלקס בנייה שעומד לקום בפלאגה לשקייביץ' ועל שלט זיכרון שיוצב במקום.
החלטתי לספר מה היה שם בשנות המלחמה,
כי אני הייתי שם.

נולדתי בלובלין בשנת 1927 .
שם אמי היה באשה (בתיה) שַיינר, ושם אבי היה אברהם-הרש גלַנצשפִּיגֶל.
היו לי שלוש אחיות: טובה, גולדה ורחל, ואח קטן, יונה,אשר היה בן ארבע וחצי עם פרוץ המלחמה.
בעת הולדתי גרנו ברינק 6. אחר כך עברנו לגור ברחוב ריבנה מספר 4, בדירה בתוך בית שהיה שייך לעורך-דין בך – דמות ידועה בקהילה וחבר מועצת העיר.
למדתי בבית הספר היסודי פוֹבּשַאכְנֶה מספר 12 שברחוב דומיניקנסקה. היה זה בית-ספר פולני, ולמדו בו יחדיו בנים ובנות. המנהלת הייתה יהודיה מומרת ואנטישמית גדולה. הרגשתי היטב את האנטישמיות בבית הספר וברחוב.

בקיץ 1939 סיימתי את לימודַי בבית הספר היסודי. יחד עם משפחתי ביליתי בקייטנה (בְּדאצ'ה) וחזרתי הביתה להמשך הלימודים בבית-ספר תיכון.

עם פרוץ המלחמה

המלחמה שפרצה בסוף הקיץ שינתה הכול.
הגרמנים גידרו את הרובע שגרנו בו בגדר תיל והציבו שומרים אוקראינים. בלילה היו באים הגרמנים לדירות כדי לתפוס את הגברים היהודים. היהודים קיימו משמרות בתורנות. כששמעו חבטות בשער, מיהרו להעיר את הגברים כדי שיתחבאו. בדירה שלנו היה ארון, ודרכו נכנסו הגברים לחדר אחר והתחבאו שם.
אחר כך גורשנו מביתנו. בתחילה עברנו לגור אצל ידידים, ולאחר זמן מה עברנו לחדר שכור ברחוב גרודזקה 14.

בריחה מגטו לובלין לאוסמוליצה (Osmolice)

יום אחד נודע לאבי כי צפוי גירוש. היה לו מַכָּר גוי בעל חווה, והלה הבטיח לו מסתור בעת הצורך. נסענו אליו בלילה והסתתרנו אצלו. אבל לאחר תקופה קצרה הוא איים עלינו: "הסתלקו מפה, פן אקרא לגסטפו!…"
ברחנו ממנו דרך היער אל דודתי שבכפר אוסמוליצה. בכפר הזה שכרנו חדר אצל גויים והצטופפנו בו. אני עבדתי אצל איכר. הייתי קמה בארבע לפנות בוקר והולכת לרעות את הפרות.
הכסף ששילמנו תמורת המגורים הלך ואזל. אבי הלך לעבוד במיידן-טטרסקי וגר שם בצריף. לנו לא היו תעודות ונשארנו באוסמוליצה. אשת האיכר שעבדתי אצלו הייתה בהריון, ואני הלכתי להוציא במקומה את הזבל מהרפת. פעם, כשהוצאתי את הזבל, קיבלתי התקף אפנדיציט. אמא אמרה: "אין ברירה. את צריכה ללכת ללובלין, לרופא." הלכתי יחד עם שתי בחורות פולניות.

גטו מיידן טטרסקי

דוֹדי, אחיה של אמי, היה חבר של שמאי גראייער (יהודי ששיתף פעולה עם הגסטפו). הוא הכניס אותי למיידן טטרסקי. ההתקף עבר, ואני נשארתי לגור אצל אותו דוֹד.
יום אחד שמעתי שיחה בביתו: מוציאים את היהודים מהכפרים שסביב לובלין.
אבי מיהר להביא את אמי ואת הילדים מאוסמוליצה למיידן טטרסקי. כולנו הצטופפנו בצריף של אבא, ישנו במיטה אחת, ואילו אבא הלך לישון במקום אחר. דודי הביא לנו תעודות "יוד אאוסווייס". כשהייתה לי תעודה, יכולתי ללכת לעבודה. היו לוקחים אותי ואת אחותי לעבוד בהחמצת כרוב. כדי להחמיץ כרוב ממליחים אותו ודורכים עליו. זאת הייתה העבודה שלנו.

חיסול גטו מיידן טטרסקי

לבסוף הגיע ליל חיסולו של גטו מיידן טטרסקי.
אבא לא היה אִתנו, כי הוא ישן במקום אחר.
קראו לכולם לצאת החוצה.
אמי אמרה, "נעלה על ה'בוידעם' ונחכה לאבא."
לא רחוק מהבית היה בית החולים של הגטו. ממרום התצפית שלנו על ה"בוידעם" ראיתי איך ירו בחולים.
אבי הגיע ואמר, "אינני יכול לעשות כלום. אף אחד לא יעזור ולא יסתיר כל כך הרבה אנשים." הוא פנה אליי, "את, בואי אִתי."
ירדתי מהסולם, אבל לא רציתי להיפרד מהמשפחה.
אבא הלך, ואני נשארתי עם כולם. יצאנו החוצה ומשם לקחו אותנו למיידנק.

מיידנק

הלכנו למיידנק ברגל. הילדים ביקשו מים. אחותי טובה ניגשה אל גרמני אחד, והציעה לו טבעת תמורת מים לילדים. הוא אמר: "לא צריך. הם לא יחיו עוד הרבה זמן."
הגענו למיידנק. אותי ואת אחותי הגדולה טובה כיוונו לצד אחד, ואילו את אמי והילדים הקטנים הִפנו לצד שני.
אותי ואת אחותי הגדולה לקחו לעבודה.
אחרי כמה ימים הגיעה אלינו אמי.
לבד.
בלי הילדים.
האשמתי את אמי: "איך נתת להם את הילדים?!"
רק אחר כך נודעה לי הזוועה, איך הפרידו את הילדים מהאמהות בעזרת כלבים…
במיידנק הרביצו, הרגו.
הסתרנו את אמא. היא הייתה בת 42.

פלאגה לשקייביץ' (פלוגפלאץ)

במיידנק גרנו במחנה (שדה) 5.
יום אחד לקחו אותנו להחליף בגדים. אמרו לנו לפשוט את מדי הפסים ונתנו לנו ללבוש בגדי צוענים. כל הזמן הרביצו. הצליפו בשוט. בעמידה בתור לקחת בגדים, בכל מקום הרביצו. כל הזמן הרביצו.
אני יצאתי ראשונה מחדר ההלבשה. אמי עמדה מאחורי הגדר של שדה 5 ושאלה אותי, "קיבלת בגדים חמים?" "כן, כן," עניתי. "קיבלתי סוודר." פתאום הרגשתי צליפת שוט בפנים. אסור היה לנו לדבר זו עם זו! הסתרתי את פנַי. אמי נפלה בצד השני. ס"ס פְרָאוּ גרמנייה הכתה אותי 15 מכות. כשיצאה אחותי מחדר ההלבשה, היא לא הכירה אותי. הייתי מלאת דם. אנשים הצביעו עלַי ואמרו לה "הנה אחותך"… היא חיבקה אותי.
לקחו אותנו לפלאגה לשקייביץ'.
אחותי ביקשה משהו רטוב כדי לרחוץ אותי מהדם. איש ס"ס שאל אותי, "מי עשה לך את זה?"
עניתי, "ס"ס פרָאו".
לא יכולתי לראות.
הוא אמר לי להישאר בצריף שלושה ימים ולא ללכת לעבודה.
אחרי שלושה ימים הלכתי לעבודה.
על הרציפים שליד פסי הרכבת נערמו בגדים קפואים – ערימות בגובה של כמה קומות, הרים של בגדים. באצבעות חשופות לכפור היינו צריכות לקלוף את הבגדים הקפואים מהערימות, לסדר אותם בחבילות, לקשור כל ארבע חבילות ביחד ולרוץ כדי לשים אותן בצריף המיון. מהר. מהר.
אחותי ואני אמרנו זו לזו: כמה טוב שאמא נשארה במיידנק. איך הייתה עומדת בעבודה כזאת?
עבודה אחרת שעשינו הייתה לסחוב קרשים. פלאגה לשקייביץ' היה פעם שדה תעופה. היו בו מחסנים גדולים. היינו צריכות לפנות את אחד המחסנים מהקרשים שהיו בו ולנקות אותו.
היה שָם קצין ס"ס ושמו מוֹרַבְיֵיץ. בנוכחות אחרים הוא היה צועק עלינו יותר מאשר כל שאר הקצינים; שניקח עוד ועוד קרשים, הרבה קרשים. אבל כשהגענו מחוץ לתחום הראייה של האחרים, הוא אמר לנו: "עכשיו תניחו את הקרשים ותנוחו." עבדנו אִתו במשך פרק זמן מסוים.
אל המחסן שפינינו מהקרשים הביאו קש. מהקש היה עלינו לקלוע מחצלות וערדליים לחיילים. היינו מחממות את הקש כדי שיהיה גמיש, ואחר כך מעבדות אותו.
לא פעם בכיתי.
פעם שאל אותי מורבייץ, "למה את בוכה?"
"אני מתגעגעת לאמא," עניתי.
הוא ראה שרגלַי קפאו, קרא לאחותי ואמר לה לשפשף לי את הרגליים.
יום אחד קרא לי מורבייץ למשרד שלו. הייתי בת 15. בגיל ההתבגרות. פחדתי.
כשנכנסתי למשרדו אמר לי, "יש לך עיני תכלת ושיער בלונדיני. את טיפוס נורדי." רעדתי.
הוא הוציא מהמגירה תמונה ואמר לי, "זאת בתי. לא ראיתי אותה שבע שנים. מהיום את בתי."
אחותי חלתה בטיפוס. היא רצתה ללכת לבית-חולים, ואני פחדתי שתלך לשם.
בבוקר הייתי מלבישה אותה בקושי, סוחבת אותה למסדר ותומכת בה כדי שתישען עלַי. היה לה חום גבוה. בכל פעם היה לה קשה יותר ויותר.
יום אחד לא הייתה יכולה ללכת עוד ונכנסה לבית-חולים.
אחרי העבודה באתי לבקר אותה.
למחרת ראיתי משאית ועליה בחורות, ואחת מהן נופפה לנו לשלום מרחוק. לא ראיתי אותה כל כך טוב ולא הכרתי אותה; אבל תפסתי את ראשי בידַי, הסתרתי את פנַי וחשבתי בלבי: אוי ואבוי. היא ודאי יודעת לאן היא נוסעת, ולכן היא נפרדת.
אחר כך סיפרו לי שזאת הייתה אחותי.
אחרי העבודה – בבית החולים, במיטה הריקה – מצאתי פתק ממנה:
"רגינקה יקרה, אל תדאגי ואל תבכי. נקווה שיהיה טוב."
חזרתי לצריף. התיישבתי על הדרגש. אמרו לי: תשכבי.
הייתי רטובה. היה קר. בארבע לפנות בוקר צריך לקום.
במשך שנים שמרתי את הפתק ההוא עד שאבד.
פלאגה לשקייביץ' היה מחנה עבודה של נשים.
באיזשהו שלב הגיעה אמי למחנה פלאגה לשקייביץ'. היא הייתה בהריון מתקדם. אמא גרה באחד הצריפים. רצינו להיות ביחד ולא הצלחנו. בחג המולד הוציאו אותנו למסדר מוקדם מאוד וראינו שאמא כבר עומדת במסדר יחד עם הנשים מהצריף שלה.
היא ביקשה, "אולי יש לכן לחם? לא נתנו לי אוכל. רוצים לרסס את הצריף ומעבירים אותנו."
לא יכולנו לזוז ולא יכולנו לדבר.
הגיעה משאית.
אמי הייתה בין הראשונות שנכנסו למשאית. האם היה גז במשאית הסגורה?
היא התחילה להיחנק שם וצעקה.
אנחנו עמדנו בחוץ, ראינו ושמענו הכול.
דודתי, אחות של אמי, עבדה במיון בגדים. היא "סידרה לי" שאפסיק לעבוד בחוץ בקור, ובמקום זאת אעבוד יחד עם הקבוצה שלה בתוך הצריף.
היינו ממיינות את הבגדים.
היהודים שגורשו מביתם רומו לחשוב שהם נוסעים לעבודה וליישוב מחדש. בחלק מהבגדים הם תפרו מטבעות זהב, טבעות ויהלומים. בהגיעם אל תחנתם הסופית – מחנות ההשמדה – הופשטו מבגדיהם. הבגדים הגיעו לפלאגה לשקייביץ'. היינו ממששות את הבגדים, פורמות אותם ומוציאות מקפליהם את האוצרות המוסתרים.
בצריף שעבדנו בו עמד ארגז.
את המטבעות והתכשיטים שמצאנו היינו זורקות לתוך הארגז.
היה שם גרמני אחד, נמוך, אשר כינינו אותו "קפלושניק". הוא השגיח עלינו. בלש אחרינו. עם סיום יום העבודה היו מחפשים עלינו אם לא החבאנו שום דבר. לפעמים אמרו לנו לעשות את צרכינו, וחיטטו גם שם. לפעמים היה אותו קפלושניק בועט בנו באיברים אינטימיים. אני פחדתי להחביא דברי ערך, אבל פעם אחת בכל זאת הסתכנתי.
השבויים ממחנה ליפובה 7 היו באים לקחת בגדים מהמחנה שלנו, פלאגה לשקייביץ'. מפיהם נודע לי שאבי שילם כסף תמורת כניסה לעבודה במחנה ליפובה 7. הוא קיבל שם מספר ומדים.
אחד השבויים מליפובה 7 אמר לי, "אביך רוצה לפגוש אותך, אבל הוא זקוק לכסף כדי לשחד את השומרים".
פרמתי חולצה של צבעי. בתוך החפת היו תפורים ארבעה או חמישה דולרים מזהב. הסתרתי את המטבעות האלה ושלחתי אותם לאבא. מטבע אחד נתתי לשליח. לאחר זמן מה באו להגיד לי שאבי הגיע, והוא מחכה לי ליד השער האחורי – ליד ערימת הזבל. ניגשתי אל הקצין הגרמני מורבייץ וביקשתי ממנו כך: "אבי כאן. אנא, הרשה לי לראות אותו." הגרמני תמה, "זה אביך?! הוא לא נראה יהודי. קחי דלי זבל וצאי אליו. אני אדבר עם השומרים."
נפגשתי עם אבי. בכינו.
הקצין הגרמני הסתכן יותר מדי.
כשעמדנו במסדר הבוקר היה מברך אותי, "גוּט מוֹרגן, טוֹכטֶער פוּן שִף!" ( בוקר טוב, בַּת המפקד!)
התנהגותו עוררה תשומת לב. הוא נשלח לחזית הרוסית, ושם כנראה נהרג.
המעבר ממחנה פלאגה לשקייביץ' למחנה בּלִיזִ'ין
כל יום עמדנו במסדרים במשך 3–4 שעות.
במסדר היינו חשופות תמיד לכל פורענות. לגרמנים היו שיטות בחירה מקריות לגמרי כדי להרוג את קרבנותיהם.
פעם עמדתי במסדר בשורה הראשונה. הרגשתי שאני מנמנמת, התחלפתי עם מישהי ועברתי לשורה אחורית. באותו המסדר לקחו את כל הנשים שעמדו בשורה הראשונה אל תאי הגזים.
כאשר אבי בא לראות אותי פעם נוספת, הודיעו פתאום שיש מסדר.
התייצבתי למסדר.
במסדר שמעתי את הפקודה: "כל התופרות – לצעוד קדימה!"
עוד לפני כן, כאשר רק הגעתי למיידנק, אמרתי שאני תופרת כדי להינצל. עכשיו קראו לכל התופרות לצעוד קדימה. הגרמנים אף פעם לא הודיעו לאן הם לוקחים אותנו. כאשר קראו לכל התופרות לצאת אל מחוץ לשורה, אי אפשר היה לדעת אם הן מיועדות להישלח לעבודה או להישלח אל מותן. חשבנו שמוציאים את התופרות כדי להרוג אותן. לידי עמדה אישה אחת מוורשה. היא תפסה אותי ולא נתנה לי לצאת מהשורה. "אל תלכי," אמרה ותפסה אותי. "יש לך אבא, יש לך בשביל מי לחיות." הגיע קצין ס"ס רכוב על סוס והצליף באנשים. כל כך פחדתי. ברחתי מהשורה קדימה אל קבוצת התופרות. לקחו אותנו לרכבת. היה לי דוֹד קאפּוֹ שניסה לחלץ אותי מהרכבת. קראו בשמי, "שיינר קוזינה", אבל לא שמתי לב. אנשים שהכירו אותי מלובלין אמרו לי, "מחפשים אותך." אבל בינתיים סגרו את החלונות והדלתות, והרכבת נסעה.

הגענו למחנה העבודה בליז'ין (Blizyn) שליד סקרז'יסקו (Skarzysko).
את אבא לא ראיתי יותר.
אנשים שנשארו בחיים סיפרו לי אחר כך שהוא רצה להגיע למיידנק, כי חשב שאני שם.
ירו בו במיידנק בעת ההוצאה להורג הגדולה שהייתה ב-3 בנובמבר 1943.
האסירים והאסירות היהודים שהיו במחנות פלאגה לשקייביץ', ליפובה 7, מיידנק ובשאר המחנות שבלובלין וסביבותיה נורו למוות באותו היום. אני הייתי במשלוח התופרות לבליז'ין ונשארתי בחיים.
כל כך לבד.

איך נודע לי על הרצח של 3.11.1943

בליז'ין היה מחנה עבודה. עבדתי שם כתופרת.
יום אחד הגיעו ארגזים למחנה.
ראינו שכתוב עליהם משהו.
התבונַנו.
וכך היה כתוב על הארגזים:
"היום, 3.11.1943, הורגים את כל היהודים. יורים בכולם."

אין סוף

מבליז'ין העבירו אותי לאושוויץ.
כשהתחיל מחנה אושוויץ להתרוקן, לקחו אותי למחנות שונים בגרמניה.
סוף המלחמה מצא אותי במחנה ברגן בלזן שבגרמניה.
כששחררו את ברגן-בלזן, כולם שמחו וצהלו.
הסתכלתי סביב סביב על כל האנשים ופניתי הצִדה.
מצאתי פינה, התכנסתי בתוך עצמי ופרצתי בבכי תמרורים. בכיתי במשך שעות. על הכול.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות.
ומאז בכיתי הרבה. הרבה מאוד.
השחרור מהמחנות לא שחרר אותי מצבת הזיכרונות.
יש תמונות שרודפות אותי.
אני רואה בעיני רוחי את הילדים הצועקים מאימה בעת שהגרמנים משסים בהם כלבים, מפרידים אותם מאמותיהם בדרך לתאי הגזים.
אני רואה את אמי ההרה נחנקת בתוך משאית המוות.
אני רואה את דמותה המטושטשת של אחותי החולה מנופפת יד לפרידה.
אחרי המלחמה הגעתי לאיטליה, ושם התחתנתי עם בעלי.
בניסיון להעפיל ארצה גורשנו לקפריסין.
עם קום המדינה עלינו ארצה.
נולדו לי בן ובת.

בשנת 1973 נפל בני יקירי צביקה במלחמת יום הכיפורים.

אוגוסט 2006

כתבה נטע אבידר-ז'יטומירסקי